צילום: אלכס גורביץ׳
״בכנס שהשתתפתי בו בירושלים, אחד המרצים אמר שהאובדן הכי גדול שקרה לאדם במאה ה-20 הוא אובדן השקט. אני חושבת שזה כל כך נכון״, מספרת האדריכלית, כלת פרס ישראל, עדה כרמי-מלמד כשנפגשנו במשרדה בתל אביב.
״זה מתבטא בכל המובנים״, היא ממשיכה, ״באקוסטיקה, בבנייה המודרנית, באולמות הקולנוע שחושבים שכולם חירשים, במהירות בה אנחנו חיים… איבדנו את השקט. לכן אני מקפידה להכניס את השקט למבנים שאני מתכננת״.
איך את עושה את זה? תני דוגמה.
״כשתכננו את בית המשפט העליון בירושלים, אחי האדריכל רם כרמי ואני חשבנו איך ליצור בניין שמסמל ׳מקום אחר׳, נקי יותר במובן העמוק של המילה. חשבנו שאנחנו רוצים להסתכל על ירושלים מצד אחד אבל גם להיפרד ממנה, שאנחנו רוצים שהמבקר יכנס לבניין מחיי היום-יום שלו ולאט לאט יעזוב אותם.
״תוך כדי עלייה בבניין מסתכלים על ירושלים, ולאט לאט מפנים את הגב אליה ואז נכנסים למקום שהוא כמו אוהל, הספרייה שאנשים מכנים אותה 'הפירמידה׳. מי שמגיע לשם נמצא לרגע תחת ההשפעה של אור עליון שבא מהשמים, דרך ארובות בתקרה, וכך נכנס לעולם אחר. עולם רוחני יותר, כזה שקשור למסורת, לספר.
״בפרויקטים של בתים פרטיים היו לי מקרים שבהם מישהו אמר לי: 'אני רוצה מקום שיאפשר לי להתנתק מהכול׳, או 'אני רוצה מקום בבית שיאפשר לי לחלום׳. זה גורם לי לתהות איך אפשר לעשות מקום כזה, הרי זה מופשט מאוד״.
אז איך את פותרת את זה?
"בדרך כלל הפתרון נמצא בקשר שבין האדמה לשמים. בצפיפות שאנחנו חיים בה בבתים הפרטיים, מה שנקבל מצדי הבית כמעט ידוע מראש. אבל מה שנקבל מהשמים לא ידוע מראש, כי יש גשם ורוח וכל מיני דברים. כשאני מקבלת מגרש אני חופשיה לשחק עם האופן שבו הבניין שעליו יורד לאדמה. כלומר, יש לי שני מישורים שדרכם אני יכולה ליצור את המקום ה׳אחר׳ הזה״.
איך את מתחילה לעבוד על פרויקט? אני שואלת והיא עונה לי בסיפור: ״כשלימדתי באוניברסיטת קולומביה היה לי סטודנט שקיבל פרויקט במנהטן. המורכבות של הפרויקט נבעה מכך שהוא היה צריך לתכנן אותו בתוך הצפיפות הגדולה של העיר, אבל הוא בא אלי ואמר משהו מפתיע: 'יש לי בעיה להתחיל, כי הצל הוא הפונקציה הכי מסובכת בבניין הזה׳. האתגר שלו לבנות את הבניין בא מבחוץ ולא מבפנים. עד אז מעולם לא שמעתי דבר כזה מאף ישראלי – שמשהו כמו צל, מנווט את כל החיפוש המקצועי״.
מה מנווט את החיפוש הזה בדרך כלל?
״בכל הפרויקטים את בדרך כלל מקבלת תוכנית כמותית שאין בה הצהרה שאומרת מה הבניין הזה רוצה לייצג, ומה אתה אמור להרגיש בתוכו. כדי להצליח לסדר את החדרים בבניין צריך רק שכל ישר, זה כמו לכתוב משוואה או לסדר את הפונקציה. אבל זה לא מה שעושה את הבניין. ואילו לפתור את המשוואה בדרך הכי יפה, זה כבר משהו שהוא מעבר.
״הפונקציה אינה רשימה של צרכים, יש הבדל בין פונקציה לצורך. הצורך בבניין זה לחלום, להיעלם, להתרומם, להרגיש, כל מיני דברים שהם לא ב׳תוכנית׳, דברים שבלעדיהם הבניין לא חי״.
תמונה: ריצ’רד בריאנט
הטכנולוגיה רוצה לאלף את האור
״כל הסקיצות שאת רואה כאן במשרד הן יד חופשית שלי. היום יש משרדי אדריכלים שעושים רק הדמיות. את הולכת למשרד אדריכלות, נותנת לו את כל הפריטים ובסוף מקבלת מוצר שנראה כל כך אמיתי שהאדריכל לא צריך לבנות אותו יותר. העיפרון, לעומת זאת, שכבתי מאוד ומאפשר לעשות משהו ואז עוד משהו על זה, כמו ללוש בבצק של החלל. במחשב נותנים פקודות, בעיפרון קורים דברים שלא תכננת מראש בגלל השכבתיות של העופרת. מכיוון שההדמיות אינן אישיות, הרבה מאוד בניינים דומים אחד לשני גם בהדמיה וגם במציאות״.
כרמי-מלמד מאמצת את הטכנולוגיה והחומרים החדשים בכל הפרויקטים שלה, אך מזהירה מפני השימוש הבלעדי בהם, כמו במקרה של ההדמיות.
״אחד הדברים שהטכנולוגיה עושה זה שהיא בעצם אומרת שאפשר לבנות בניין וליצור את כל התנאים בתוך המבנה בעזרת אמצעים טכניים. הטכנולוגיה רוצה לשלוט על מיזוג האוויר, האוויר הצח, לאלף את האור. מה שהיה עושה הקיר העבה של פעם יכול היום לעשות הקיר הדק. כל הסיפור הוא שאין שום צורך יותר לעשות בניינים כבדים, זה גם זול יותר. ״חומר כמו זכוכית למשל, שינה את כל התפיסה האדריכלית. זכוכית מאפשרת לחלל הפנימי לזרום החוצה. השימוש בזכוכית מטשטש את הקשר בין הפנים לחוץ – היא עושה דבר הפוך ממה שעשה הקיר המאסיבי״.
משהו בקול שלך אומר שזה לא דבר טוב.
״הקיר של פעם הפך בניין למקום. קיר הזכוכית, אפילו עם כל האמצעים הטכנולוגיים שיחליפו את המסה, הוא לא מקום…