
צילום: אלדד רפאלי
בעיני רבים חגי פליסיאן נחשב לרוצח האולטימטיבי. הדמות שלו התאימה בול לתדמית. הוא בא מהשכונה הלא נכונה, שם המשפחה שלו כבר הוכתם בעבר בפלילים, ובעיקר הפרצוף שלו, המכוסה דרך קבע זיפים שחורים ועבים ובמרכזו עיניים גדולות ומאיימות שידרו דבר אחד: רוצח.
במשך תשעת החודשים בהם היה עצור בחשד לביצוע הרצח הכפול במועדון הברנוער, מדינה שלמה ראתה בחגי פליסיאן סמל לרוע צרוף, רוע טהור. ראו בו רוצח מתועב שמתוך שנאה בלתי מוסברת פרץ למקום בילוי של נערים ונערות תמימים וריסס ללא אבחנה צרורות של ירי. הפרופיל מעורר האימה של פליסיאן שודר שוב ושוב במהדורות החדשות מדי יום וקיבע יותר ויותר את דמותו הציבורית השנואה. מי שנכח באולם בית המשפט בעת שפליסיאן הובא לשם, יכול היה להתרשם שגם השופטים שאמורים היו לחרוץ את דינו יתקשו לנתק בין מראהו החיצוני לבין החשדות. עם פרצוף כזה, ושם כזה, ושכונה כזאת ממנה בא, ידעו אפילו עורכי דינו, יהיה לפליסיאן קשה לצאת מהרשעה מהדהדת.
ואז קרה לחגי פליסיאן נס גדול. כזה שבדרך כלל קורה לנאשמים רק בסרטים. המשטרה החליטה לבדוק לעומק את טענותיו, לפיהן זוהר חנקשייב, עד המדינה בפרשה, הדריך אותו מה לומר לקראת ההקלטות ששימשו להפללתו, והיוו את הבסיס לכתב האישום המהדהד שהוגש נגדו. לבסוף, הודעות הוואטסאפ בין פליסיאן לבין עד המדינה, ששוחזרו בעזרת טכנולוגיה חדישה, קבעו: עד המדינה הכניס מילים מרשיעות לפיו של פליסיאן.
תיק הברנוער קרס. המשטרה והפרקליטות הובכו. פליסיאן שוחרר בקול רעש גדול מהמעצר. כמה ימים לפני שחרורו, כשכבר היה ברור שהתיק נגדו בבעיה גדולה, ביקש פליסיאן להתראיין אצלי בתוכנית ״עובדה״. שמחתי. ראיון עם פליסיאן נחשב אז להישג עיתונאי נאה, כזה שכל מערכת עיתונאית הייתה שמחה להתברך בו.
הראיון נקבע ליום אחרי השחרור. למרות שיצא ממעצר, המשיכו אז בכירים במשטרה לטעון שחגי פליסיאן, למרות נפילת התיק הפלילי, הוא האיש שלחץ על ההדק בברנוער. הם המשיכו להתעקש שניצל מהרשעה מהדהדת רק בגלל שקריו של עד המדינה. בדרך לדירת אמו של פליסיאן בפרדס כץ, לקראת הראיון, הייתי גם אני שבוי בתוך התפיסה הזאת. מודה. גם אני התקשיתי לשכוח בתוך יום את הדמות הציבורית שנבנתה לפליסיאן במהלך חודשים של מעצר והתקבעה גם במוחי.
כשעליתי במדרגות האינסופיות שהובילו אל הדירה, הרהרתי שוב במחשבה מי האדם שאני עומד ללחוץ את ידו בעוד דקה. האם יעמוד מולי רוצח מתועב שחיסל שני נערים תמימים ופצע קשה אחרים, או צעיר חף מפשע שנגרם לו עוול ענק.
גם כשהתיישבנו לראיון גיליתי שאני מתנהג אחרת מבדרך כלל. בשונה מתמיד, הפעם לא התרכזתי כולי רק בתשובותיו של פליסיאן, אלא גם במימיקות שהפגין מולי במהלך הראיון. ניתחתי כל תנועה שלו: כל תזוזת רגל, כל גירוד באף, כל בריחה של המבט. חגי פליסיאן לא הציב תנאים לראיון. הוא הסכים לענות על כל השאלות, גם הקשות והמביכות, ודיבר ישר לעיניים.
פליסיאן היה משכנע, בטוח בעצמו, גרסתו הייתה הגיונית. חמש שעות ישבתי מולו, וכבר בתחילת הראיון הרגשתי איך מתערערת אצלי החלוקה של המקרה הזה, ואולי של העולם כולו, לטובים ורעים.
כשהסתיים הראיון, מיהרתי לחדר העריכה. לא היה הרבה זמן. הראיון התקיים ביום ראשון, וביום חמישי הכתבה אמורה הייתה להיות באוויר. התלבטתי רבות איך לבנות את דמותו של פליסיאן בכתבה. אפשר היה לשכנע את הצופה שהוא הרוצח על ידי הדגשת גרסת המשטרה, אפשר היה מנגד לאפשר לפליסיאן להשמיע את האמת (המשכנעת) שלו – ולתת לו לשכנע שכל החודשים האלה היה קורבן מוחלט. לבסוף החלטתי שהדרך הנכונה ביותר לתווך את פליסיאן לצופה, היא להוליך אותו בנתיב המתלבט שהלכתי אני במהלך הראיון. לאפשר באופן מלא גם לצופה לנתח כל תנועה של פליסיאן. לתת לו לחשוב לרגע שהוא הרוצח, ולרגע אחר שהוא חף מפשע. שכל צופה יעמיד מחדש למבחן את החלוקה שיצר מראש לטובים ורעים, פושעים וחפים מפשע. שאולי יגלה גם הוא את הפוטנציאל המסוכן של דימוי ציבורי כמעצב דעה מבלי היכולת להטיל ספק. לשאול שאלות. כי מעבר לשאלה האם פליסיאן ביצע את הרצח המתועב בברנוער או לא (ונכון לעכשיו הוא חף מפשע לחלוטין), הוא הצליח ללמד, אותי לפחות, שיעור חשוב על המוח שלי ואיך אפשר בקלות רבה כל כך להשפיע עליו.
עמרי אסנהיים מחבר רב המכר ״צאלים – הטראומה של סיירת מטכ״ל״. משמש ככתב בכיר בתוכנית התחקירים ״עובדה עם אילנה דיין״. עבודתו מתמקדת בכתבות תחקיר, חשיפות עיתונאיות, וכתבות מגזין. מרצה מטעם מרכז המרצים לישראל
www.hamartzim.co.il