צילום: תקווה מהבד
״חינוך במובן האידיאליסטי או הפילוסופי אינו מסתפק ברכישת בקיאות בידע, בטח שלא בהכשרה מקצועית, ובטח שלא בצייתנות מוסרית, אלא תמיד שואף לאיזשהו אידיאל של מה שנקרא הכשרה לאמנות החיים, או הכשרה ל׳בנאדמיות׳. זהו אידיאל שקיים מתקופתם של קונפוציוס ובודהא במזרח, דרך סוקרטס, אפלטון ואריסטו״, אומר לי פרופ׳ נמרוד אלוני בתחילת השיחה שקיימנו במשרדו שבסמינר הקיבוצים. פרופ׳ אלוני, בנה של שולמית אלוני, הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים, וראש קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי.
מה זה מבחינתך הכשרה ל״בנאדמיות״?
״זו הכשרה שמטרתה אינה להשיג ידע, אלא חוכמה. זה משהו שהוא הרבה מעבר לידע או בקיאות. זה משהו שכולל בתוכו מצפן מוסרי, טוב טעם, טקט, שיקול דעת, הרבה השכלה כמובן וחשיבה ביקורתית. וכל זה ביחד מביא בסופו של דבר לאורח חיים פורה. אבל כבר בתחילת המאה העשרים המתמטיקאי והמחנך האנגלי אלפרד נורת׳ וייטהד כתב על איך שהתדרדרנו מאידיאלים של חוכמה ומוסר לאידיאל של בקיאות בחבילות ידע״.
איך לדעתך המצב היום בהשוואה?
״היום מצבנו עוד יותר קשה. אנחנו חווים פיחות משמעותי מאוד במדעי הרוח. יש קיצוצים בלימודי חינוך וכמעט שלא מלמדים יותר פילוסופיה והיסטוריה של החינוך. הכול קיבל אוריינטציה טכנית, ביצועיסטית. זה נגרם במידה רבה בגלל תופעות גלובליות, כשבעלי המאה הופכים לבעלי הדעה – והם יודעים לחשוב במונחים של כסף – כמויות, תוצרים, מקל וגזר. הדברים האלה מוחדרים למערכת החינוך״.
איך זה בא לידי ביטוי בישראל?
״ישראל אימצה את הדגם ה׳בוּשי׳, הדגם האמריקני הוולגרי של תוצרים, ביצועים, כמויות, מבחני פיז״ה וגופים חיצוניים. עברנו עכשיו תקופה, במיוחד תחת הנהגתו של גדעון סער, שבה הדגש היה על תוצרים במבחנים והתעלמות כמעט מוחלטת מחוויית הלמידה, מהאקלים הבית ספרי, מיחסי אנוש ומחינוך ערכי. כל זה היה לא רלוונטי – תמיד רצו לראות את השורה התחתונה במונחים של תוצרים כמותיים – איפה אנחנו ביחס לפיז״ה או במייצבים.
״בדגם האלטרנטיבי של פינלנד, הנחשבת למערכת החינוך הטובה בעולם או אחת הטובות בעולם, הדברים בנויים הפוך – על אוטונומיה של המורים, על עושר תרבותי, פיתוח מקצועי, צדק חברתי, ולא על כסף ותחרות – כמעט אין מבחנים חיצוניים, כמעט אין פיקוח. זו חברה שבה האדם נמצא במרכז והחברה מחויבת לתת לכל אחד הזדמנות הוגנת לחינוך איכותי״.
בוא נחזור לדבר על חינוך ל״בנאדמיות״. מה זה אומר בפועל? מה לדעתך צריך ללמד במערכת החינוך שלנו?
“קודם כל אני סבור שהחינוך צריך להגדיר את עצמו אחרת לגמרי. חינוך זה בראש ובראשונה לדאוג לכבודם, לרווחתם ולהתפתחותם של התלמידים, כדי שהם יוכלו לחיות טוב וכדי שיעשו את העולם טוב יותר.
“בלי קשר למי שר החינוך, יש כמה תחומים שצריך להתפתח בהם: קודם כל, הורדת האלימות וחינוך לדו-קיום ושלום. במאה העשרים האנושות חיסלה למעלה מ-100 מיליון מביני מינה – זה פשוט פסיכי. כבני אדם אנחנו נתונים למערכות שיטתיות של השחתה וגניבת דעת, של תרבות צריכה וריאליטי, מערכות שיטתיות שגורמות לקנאות לאומנית אידיאולוגית. אז חובתנו הראשונה היא שהילדים יפרחו כמו פרחים ולא שנניח פרחים על הקברים. לכן חייבים להכשיר אותם קודם כל לשלום. כי אלימות מביאה סבל ואומללות.
״בחברה הישראלית שומעים כבר שנים על מורים שמפחדים לדבר בכיתה על זכויות אדם ועל זכויות המיעוט הערבי, כי אז, על פי רוב בתי הספר התיכוניים, יחשבו שהם שמאלנים, ׳אוהבי ערבים׳. אבל טיבן של זכויות אדם הוא לדאוג ליהודי או לשחור או לערבי. בזמן האחרון המילה ‘שלום׳, המילה ׳זכויות אדם׳ והמילה ׳חירויות הפרט׳ ו׳חופש הביטוי והדיבור׳ בישראל הפכו לדעות פוליטיות שמאלניות. היום בתקופת המלחמה רואים את זה מאוד בבירור. אנחנו מרשים לעצמנו לדבר בצורה גזענית או כוחנית. אדם מחונך נמדד ביכולת שלו לכבוש את יצרו, לכבוש את המפלצת שיש בפנים״.
אילו עוד תחומים צריכים להיות חלק ממערכת החינוך?
״הדבר השני הוא חינוך לזכויות אדם ודמוקרטיה. לטפח אנשים שהם באמת פלורליסטים, שהם סובלניים, שהם יכולים לחיות עם מורכבויות, שיכולים לראות דברים מזוויות שונות ולהבין שאין שחור ולבן, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנשים שיכולים להודות בטעויות ולהכיל ביקורת. הפן השלישי הוא צדק חברתי. בלי צדק חברתי אי אפשר לדבר על חינוך הולם. בישראל של היום 30 אחוז מהילדים חיים מתחת לקו העוני.
״הדבר הרביעי הוא הנושא שכולם מדברים עליו שזה קיימות סביבתית. אנחנו יודעים שכדור הארץ נהרס, זאת תודעה שכולם חייבים להכיר. הדבר החמישי זה בריאות, אנחנו יודעים שהדור הצעיר חולה בהמון מחלות חדשות שלא היו. בעיקר במדינות השבעות הג׳אנק פוד מביא על הדור הצעיר מחלות נוראיות.
״הדבר השישי קשור להתמכרות לתרבות המסכים. חייבים ליצור מחנכים שמשמרים גם דברים נהדרים שהיו פעם ושלא ניתן למצוא יותר, לא בטלפון ולא במחשב, כמו יחסי אנוש, שירה, ספרות, אמנות, ציור, מדיטציה, פילוסופיה. החינוך חייב לאפשר מרחבים של אינטימיות בין אישית ותוך אישית, וגם היכרות עם תרבות גבוהה. זה מתחיל מהבית, שבו רוב התאים המשפחתיים אינם מה שהיו פעם. אין כמעט ישיבה ביחד שבה מדברים על ספרות, תרבות וקהילה״.
כשסף הריגוש נהיה גבוה כל כך נראה שאצל הרבה צעירים קשה מאוד לעורר עניין בדברים כאלה.
״יש סקס אפיל גם לעמוק. אנשים מסוגלים גם לחוות אמנות טובה, או תחושה של יושרה. זה אפשרי. אריסטו אמר שלאדם יש באופן טבעי דחף להרחבת הידע.
״הרעיון הוא שרק מי שחווה את העמוק ידע לזהות את השטוח. רק מי שפגש יהלום תרבותי ידע לזהות זכוכיות מזויפות. תפקיד החינוך הוא לתת להם לטעום ולהתנסות במובחר, במשובח.
״המפגש עם הדברים העמוקים הוא מתנה לחיים. מי שחווה אותם לא סובל את הרִיק של אלה שחיים רק בין הזפזופים. מי שחי כל הזמן בקצב של זפזופים בין ערוצים, מתקשה לקלוט מסר שדורש אורך נשימה. מסר כזה נהיה משעמם, כי כל הזמן מחפשים דברים שעובדים מהר יותר. ואז כשהמורים רוצים לדבר על דברים עמוקים יותר, אין להם אפשרות לעשות את זה. אומרים להם ‘אתה חופר׳. השטוח, המהיר, המענג והמיידי נהפכים היום לקנה המידה, שזה כמובן אנטיתזה לתרבות.
״אחת הבעיות שאנחנו מגלים היום היא שלא משנה כמה גירוים חיצוניים יש לילד, הוא עדיין יאמר שמשעמם לו, שריק, אלא אם יש לו תובנה גבוהה שמשמעות החיים לא יכולה לבוא מבחוץ. לכן שעמום מחוסר בגירויים חיצוניים הוא ביטוי לשממה פנימית״.
דיברת הרבה על מה צריך ללמד, אבל כיצד צריכה להיראות דמות המחנך האולטימטיבי. מה צריכים להיות המאפיינים שלו?
״מורים צריכים להיות לא רק מלומדים אלא גם אינטלקטואלים, עם להט לתיקון עולם; לא רק מנומסים אלא גם נדיבים; ולא רק מרצים טובים אלא גם מומחים באומנות הדיאלוג. יש אנשים רבים שמחזיקים בחבילות ידע אבל לא יודעים לחשוב, הם לא יודעים לחבר ידע מתחומים שונים. צריך אנשים שהם רחבי לב. מה שמאפיין רחבי לב הוא היכולת שלהם לתת לאחר ולשמוח שהאחר גדל מזה ומתפתח…