איור: ליזה וורונין
לפני כמה שנים החלטתי לקחת קורס בסינית קלאסית למתקדמים במסגרת הלימודים שלי. השפה הסינית הקלאסית, זו ששימשה במשך אלפי שנים את המלומדים בסין כדי להביע את רעיונותיהם, שונה מאוד מהסינית המודרנית. הגעתי בהתרגשות לשיעור הראשון, וגיליתי שרק ארבעה סטודנטים נוספים נרשמו לקורס המאיים. אבל לא נרתעתי, והפשלתי שרוולים.
בשבועות הראשונים הקורס התנהל כמו כל קורס שפה אחר, לא משהו יוצא דופן במיוחד. היינו קוראים טקסטים, מנתחים משפטים מבחינה תחבירית ומתרגמים אותם. כך התקדמנו לאט לאט ובחרדה קלה אל עבר מטלת הסיום – תרגום טקסט בסינית קלאסית שמעולם לא תורגם. אבל באחד השיעורים הכול השתנה.
״אתם יודעים״, אמר לנו המורה, פרופסור סיני המתמחה בהוראת שפה ובתרגום ספרים מהיהדות לסינית קלאסית, ״בסין לא באמת היו לומדים ככה״.
״אז איך היו לומדים?״ שאלנו אותו בסקרנות. בלימודי סינית קלאסית היו פשוט משננים כתבים קלאסיים, לומדים אותם בעל פה״, הוא הסביר. ״אז למה שלא נעשה את זה?״ הציע אחד מהסטודנטים. המתכונת של הקורס השתנתה מאותו יום, וכך הפכנו למחזור הראשון בקורס ששינן כתבים קלאסיים. שמעתי שעד היום מקללים אותנו על זה.
אבל עבורי, תהליך השינון היה חוויה בלתי נשכחת. זו הייתה טעימה קטנה מחוויית הלימוד של התלמידים בסין העתיקה. סוג של למידה שמי שגדל במערכת החינוך שלנו היום כבר לא זוכה לחוות. כל משפט נטמע בתוך הראש, המשמעויות של הטקסטים הסינים הקשים להבנה הולכות ומתחדדות, וסוג ההבנה הופך להיות כזה שלא ניתן להפיק בשום דרך אחרת. הקלאסיקות הסיניות דנות בשאלות מוסריות, בהיבטים שונים של שיפור עצמי ובאופן שבו אדם יכול להפוך להיות טוב יותר. באותם ימים, משפטים מתוך הטקסטים היפים האלה היו מלווים אותי במשך היום, ומספקים לי תזכורת ברורה כיצד אדם ישר דרך וטוב לב אמור להתנהל כשהוא נתקל במצבים שונים.
גם השפה הפכה לברורה יותר, אינטואיטיבית יותר. בסין, הסביר הפרופסור, לא היו נוהגים בעבר ללמד תחביר. נושא, נשוא, מושא? אין טעם. כשמשננים ספרים שלמים, המבנה של השפה הופך להיות אינטואיטיבי וחלק בלתי נפרד ממך. בסין העתיקה, כשתלמידים היו מתחילים את מסלול הלימודים שלהם, המורה היה עוזר לתלמיד לשנן את הכתבים, אבל לא מפרש אותם, לא מסביר אותם. השפה הייתה שונה מזו המדוברת, והתלמידים בתחילה לא היו מסוגלים להבין את כל המשמעויות. בהדרגה, עם שינון חוזר של עוד ועוד טקסטים, התלמידים היו מתחילים להבין. מדוע לא סייעו המורים לתלמידים ולא פירשו עבורם את הטקסטים?
אחת הסיבות לכך היא התפיסה הסינית שהטקסטים של החכמים הקדומים היו בעלי חוכמה גבוהה מאוד שלא ניתן להסביר אותה באופן פשטני. במשפט אחד יכולות להסתתר משמעויות רבות. אם המורים היו מפרשים את הטקסטים כבר בשלב הראשון, אולי הם היו מקבעים את ההבנה של התלמידים וחוסמים אותם מלפתח הבנות שונות ורחבות יותר.
קאנג שי היה אחד מהקיסרים המוערכים יותר בהיסטוריה הסינית. הוא שלט בסין במשך 61 שנה בתחילת שושלת צ׳ינג, החל מאמצע המאה ה-17. היו לו עשרות בנים ובנות וקרוב ל-100 נכדים. רבות נכתב על שיטת החינוך הקפדנית שייסד עבור צאצאיו.
״כשהייתי צעיר הייתי קורא ספר בקול רם 120 פעמים, ולאחר מכן משנן אותו 120 פעמים״, הוא אמר פעם כשהנחה מורים כיצד יש ללמד את ילדיו ונכדיו. ״רק אחרי שזכרתי בעל פה פסקה, הייתי ממשיך לפסקה הבאה״.
בתפיסת החינוך הסינית הדגש היה תמיד על ההתנהגות המוסרית של האדם ועל שיפור עצמי במטרה לפעול באופן טוב יותר ולהיות אנוכי פחות. למידה של טכניקות וכישורים שונים באה תמיד רק במקום הבא בסדר העדיפויות. גם מערכת הבחינות הקיסרית שבחנה מתמודדים לתפקידים ציבוריים בחנה בראש ובראשונה את אופיו של התלמיד ואת בקיאותו בקלאסיקות הסיניות, אשר דנות בסוגיות של מוסר ובכינון שלטון תקין ובלתי ניתן להשחתה.
בסין העתיקה העריכו את רמתו המוסרית של האדם כחשובה הרבה יותר מאשר יכולותיו. השר הבכיר, ההיסטוריון וההוגה סימה גוואן מהמאה ה-11 האמין שבבחירת אדם לתפקיד יש להעדיף את אלה שהם בעלי מוסר גבוה ויכולות גבוהות. אם אין בנמצא כאלה, יש להעדיף את אלה שהם בעלי יכולות נמוכות, אך מוסר גבוה. אם גם כאלה אינם בנמצא, עדיף להעסיק כאלה בעלי מוסר נמוך ויכולות נמוכות. אולם בשום אופן אין להעסיק אדם בעל יכולות גבוהות ומוסר נמוך – הוא בעל יכולת ההרס הגבוהה ביותר.
לשו מיאן, שהיה פקיד בכיר במאות ה-6-5 לספירה בשושלת ליאנג לא חסרו אמצעים. חבריו יעצו לו לרכוש נכסים עבור יורשיו. ״שאנשים אחרים יורישו רכוש לצאצאיהם״, הוא ענה. ״אם צאצאיי יהיו ישרים ומוכשרים, הם יבנו לעצמם את עושרם. אם לא יהיו בעלי יכולת, הרי שגם רכושי לא יעזור להם״.
שו מיאן הקפיד לחנך את ילדיו להתנהג היטב ולשמור על שלמות מוסרית. הוא כתב פעם לבנו: ״אבותינו השאירו לנו מוניטין נקי ובלתי מוכתם, ומעולם לא דיברו על רכישת רכוש אישי או ניהולו. יש פתגם ישן האומר: ׳אם תשאיר לילדיך את ספר הידע, הם יזכו להרבה יותר מאשר אילו היית משאיר להם דלי מלא זהב״.