יולי תמיר | AFP/Getty Images
בישראל, כמו ברבות ממדינות המערב, ישנה תחושה שהחינוך הציבורי במשבר. התחושה נובעת משינויים רבים החלים בכלכלה ובחברה המודרנית. במידה רבה תחושת הכישלון היא תולדה של הצלחה – כיום אנו לוקחים כמובנית מאליה את העובדה כי כל ילד וילדה מצויים במסגרת חינוכית מגיל שלוש ועד לגיל 18, מקבלים את ביעור הבערות כדבר כמעט ״טבעי״ ומניחים שכל אדם צעיר אמור לרכוש תואר אקדמי.
לפני דור או שניים הישגים אלו היו חזון שעוד רבה הדרך להגשימו. בתקופה זו אפשר היה לראות איך החינוך ״מתקדם״: כל דור היה משכיל מקודמו והורים הניחו כי ילדיהם ילמדו שנים רבות, וירכשו ידע רב יותר מהם.
אבל כיום החברה המערבית היא החברה המחונכת ביותר שחיה אי פעם. מכאן ואילך עשוי אמנם להיות גידול איטי והדרגתי ברמת ההשכלה של האוכלוסייה הבוגרת, אולם התנופה נעצרה והדור הנוכחי יודע היטב כי ילדיו, וילדי ילדיו לא יהיו יותר משכילים ממנו.
על רקע המשבר הנוכחי עולים הרהורי כפירה. רבות מדמויות המודל של בני הדור הצעיר הם אנשים שבעטו במסגרות החינוכיות המקובלות והתקדמו בכוחות עצמם. דמויות המעוררות רצון לחיקוי, כמו מארק צוקרברג וביל גייטס מרבות לספר כיצד נשירתם ממסלול הלימודים הרשמי אפשרה להם להיות יצירתיים ועצמאיים יותר. באלפי חדרים יושבים כיום בני נוער מול מסכי מחשב ומאמינים כי יהיו ביל גייטס הבא אם רק יתמידו לפתח רעיון שיש להם ולא ״יבזבזו״ זמן יקר על למידה של נושאים שאינם מעניינים אותם.
תהליכים אלו מצטרפים לשינוי נוסף שהוא פרי הצלחה חינוכית-טכנולוגיות-מדעית: עולם הידע משכפל עצמו באורח מהיר וחומרי הלימוד שבתי הספר משתמשים בהם, כמו גם הידע של המורים מתיישן. לתלמיד הנכנס לכיתה עם טלפון נייד יש היום יותר ידע זמין ממה שהיה להוריו בספריית בית הספר. מידע זמין ושיעורים המצויים ברשת מאיצים את שחיקת מעמד המורים שסמכותם המקצועית הולכת ונשחקת.
בתנאים אלו רבים מרבים לדבר על ״קץ החינוך״ ומעלים הצעות שונות כיצד יכולים תלמידים לרכוש מידע בכוחות עצמם. הרעיונות האלה משכיחים את העובדה כי אחת המטרות העיקריות של חינוך היא הקניית כלים לחינוך ערכי, פיתוח כישורי חיים המאפשרים לבני אדם לחיות בצוותא עם אנשים השונים מהם במנהגיהם ובדעותיהם, רכישת ידע דמוקרטי וטיפוח הרצון למעורבות חברתית ואזרחית.
את הכישורים האלה אי אפשר לרכוש מקריאה, שמיעה או למידה פסיבית של תהליכים חברתיים והם אינם ניתנים להקניה בכלים של למידה מרחוק.
כפי שלומדים מהפעילות ברשתות החברתיות בימי מבצע ״צוק איתן״, השתתפות שאינה מלווה בהקניית כללים אזרחיים, בתרגול איפוק והקשבה, סופה להוביל להקצנה ולחוסר סובלנות עד כדי הסתה.
שוב אנו למדים כי ישנם תפקידים חינוכיים שבית הספר חייב למלא ובהיעדרו נותר חלל מוסרי שקשה למלא.
בספרו ״המידות״ אומר אריסטו כי תורת המוסר – האתיקה – אינה אלא תורת פיתוח ההרגל המוסרי (ETOS = הרגל), פיתוח החלק בהתנהגותנו הנרכש בשעה שאנו מתאמנים בפעילות מסוימת ומקבלים הנחייה והדרכה כיצד לפעול. אריסטו האמין כי ברצף הבריאה לצמחים יש יכולת לקחת חלק בחיי הזנה וגידול, לבעלי חיים בחיי התחושה ואילו ייחודם של בני האדם ״בפעילות נפשית מתוך שיקול השכל״.
ניסיון בפעילות זו, אומר אריסטו, רוכש האדם בדרך של לימוד ושקידה. וזו תכלית המדינה להכשיר את אזרחיה לחיות חיים מלאים, כדי שיהיו טובים ומוכשרים (וגם מאושרים על פי הפירוש האריסטוטלי לאושר). תוך כדי עשיית מעשי צדקה ומתינות ירכוש האדם את הכלים הנדרשים לו בבגרותו להיות אדם ערכי ואזרח טוב.
מדוע לחזור לשנת 384 לפני הספירה כדי ללמוד משהו על תפקידו של בית הספר במאה ה-21? משתי סיבות: הראשונה, שלמרות ההתפתחויות העצומות שחלו בסביבת חיינו, ולמרות המהפכות הטכנולוגיות ומהפכות הידע, נפש האדם השתנתה מעט מאוד והיא עדיין חסרה את התרגול המוסרי שאריסטו המליץ עליו.
שנית, התפתחות המדע והטכנולוגיה דחקה את רגליו של החינוך האזרחי והמוסרי לשולי מערכת החינוך. מערכת החינוך המודרנית מתכוונת כולה להכשיר צעירים להשתלב בתחרות המשקית אך שוכחת שצמיחה כלכלית כמו גם התפתחות מדעית וטכנולוגית, אם הן חסרות הכוונה מוסרית, נזקן עלול להיות רב מתועלתן.
הכלי הראשון שהאדם זקוק לו הוא כלי שיפוטי המאפשר לו להחליט מהו הדבר הטוב והנכון לעשות. זהו לכן הזמן לחזור למקורות, לבחון את מה שידעו אבות אבותיהם של אנשי החינוך המודרני ולהחזיר למרכז הזירה החינוכית את החינוך המוסרי.
כמה יפים דבריו של אריסטו כי ״נוצרים בנאים על ידי בנייה, וכנרים על ידי נגינה בכינור. באופן זה ממש נעשים אנו אנשים צדיקים על ידי עשיית מעשי צדק, מתונים על ידי מעשי מתינות, גיבורים על ידי מעשה גבורה״. אם ניתן לחינוך הערכי והאזרחי מקום ניכר יותר במערכת החינוך שלנו נגלה שוב כמה היא חשובה לנו ולדורות הבאים.
פרופ׳ יולי תמיר היא נשיאת מכללת שנקר. בעברה כיהנה כשרת החינוך.