מחפשים מהפכה בחינוך

בישראל, כמו במרבית העולם המערבי תולים את הסיבות לבעיות במערכת החינוך, בין השאר, בכיתות הצפופות, בתכנית הלימודים האחידה, ובמעמד הירוד של המורים. הנטייה היום במערכת החינוך, כמו בחברה כולה, היא לחפש פתרון בתחום הטכנולוגיה, בעזרת מחשבים.

"כשמצופפים בתוך כיתת לימוד אחת 35 תלמידים, ומלמדים את כולם על פי תכנית לימודים אחידה, יוצרים בהכרח קשיים או 'בגים' שממוטטים היום את מערכות החינוך בכל העולם", כך טוען ד"ר דובי וייס, המנהל הפדגוגי של פרויקט בשם "עת הדעת". וייס, שיש לו דוקטורט בחינוך מתמטי וניסיון בהוראה, מספר ש"עת הדעת" מנסה לתת פתרון הוליסטי לבעיות אלה באמצעות שילוב של טכנולוגיה ופדגוגיה מתקדמות.

הפרויקט מקבל כיום תמיכה ממשרד החינוך ומיושם בקרוב ל-120 בתי ספר בארץ ב-30 רשויות, וגם בבתי ספר בארה"ב, סינגפור, צרפת, ולאחרונה גם בדרום קוריאה.

מכון סאלד ערך בשנה שעברה מחקר שהשווה את הישגי התלמידים בתכנית "עת הדעת" להישגי תלמידים הלומדים בגישה המסורתית. נמצא שהשיפור הגדול ביותר בהישגים היה באנגלית, אחר כך במתמטיקה. בעברית לא נמצאו הבדלים מובהקים מבחינה סטטיסטית. האם גם ההבנה, וכישורי החשיבה של התלמידים המשתתפים בתכנית השתפרו? את זה קשה יותר למדוד, ועדיין אין תשובה לכך.

כיתה במאה ה-21

אני נמצאת בכיתה ד'2 בבית הספר בכפר שמריהו שמשתתף כבר שנה שנייה בתכנית "עת הדעת". שקט בכיתה, מלבד רחש קל של מלמולים תוך כדי עבודה. מול כל תלמיד מונח מחשב נייד. כולם מרכיבים אזניות ועסוקים בעבודה אישית אינטראקטיבית מול המסך.

בתוך התוכנה שולבו אמצעי עזר שונים, כך מסבירים לי, שמקלים על עבודה עם חומרים מורכבים. למשל כשעובדים על בעיה במתמטיקה, נפתח חלון שמציע לתלמיד צעד ביניים נוסף, שלא נותן תשובה אבל מגרה את החשיבה. "אמצעי עזר כאלה מקנים ערך מוסף, כזה שהמורה אינה יכולה לתת ל-35 ילדים בזמן אמת", מסבירה לי איריס וולף שהייתה שנים רבות מנהלת בית ספר בלוד וכיום היא מנהלת קבוצת הערכה ומדידה ב"עת הדעת".

מדי פעם ידיים מונפות באוויר, המורה מסתובבת בין התלמידים ועוזרת במקום שנדרש. היום המשימה לכל התלמידים זהה, אבל בעזרת תוכנת ניהול מיוחדת שנמצאת במחשב של המורה היא יכולה לעקוב בזמן אמת איך כל תלמיד מתקדם ומי זקוק לעזרה נוספת. בהתאם לכך היא יכולה לפזר משימות שונות לתלמידים בהתאם לרמה שלהם, או לחלק את הכיתה לקבוצות לימוד לפי רמות. היא גם יכולה לתכנן כבר ערב קודם ערוצי למידה שונים לכל תלמיד, או לקבוצות שונות. וגם לתכנן עם איזו קבוצה היא תשב.

לאחר שסיימו את המשימה התלמידים שולחים את התוצאות מהמחשב האישי שלהם לגלריה משותפת שנמצאת על המחשב של המורה. היא בוחרת מספר תשובות, מציגה אותן על מסך גדול מול הכיתה ומנחה דיון פרונטלי עם כל התלמידים

העבודה במחשב אישי מאפשרת למורה לתת הרבה יותר תשומת לב אישית לכל אחד מהתלמידים, אומרת וולף. גם מבחינת המורים, היא מוסיפה, יש שיפור בתפיסה העצמית שלהם. הם מרגישים קרובים ומחוברים יותר לעולמם של הילדים, והיכולת שלהם לתת מענה לצרכים של הילדים השתפר מאד. היא מאמינה ש"יש כאן מהפכה חינוכית אמיתית".

וייס מוסיף שהעבודה במחשבים אישיים עם תוכנה אינטראקטיבית מאפשרת השתתפות פעילה של כל אחד מהתלמידים בתהליך הלמידה ולכן יוצרת למידה משמעותית "כי אתה מרגיש שזה רלוונטי, זה מחובר איכשהו לחיים שלך".

מה חדש

הרי כבר הרבה שנים משתמשים במחשבים בחינוך וגם במחשבים אישיים לכל תלמיד, אז מה מיוחד בפרויקט "עת הדעת"? אני שואלת את וייס.

אנחנו הראשונים שבנינו מערכי שעור שלמים על פי תכנית הליבה של משרד החינוך במתמטיקה, עברית, אנגלית ומדעים, הוא מסביר ומוסיף: לכל נושא ותת נושא בנינו אוסף של פעילויות אינטראקטיביות במחשב. הפעילויות מיועדות להיערך בתוך הכיתה עצמה כאשר המורה מובילה, מכוונת, בוררת ומשנה לפי שיקול דעתה בהתאמה לצרכי התלמידים ועל פי מה שקורה בשטח.

"יש גם מערכות [אחרות] שעושות את זה, אבל [רק בנפרד] במעבדת מחשבים. זו המערכת הראשונה בעולם שנכנסה לכיתה", אומר וייס.

את התכנים האינטראקטיביים בנושאים השונים הכינה קבוצה של 300 אנשים שיושבים כאן חמש שנים, מוסיף וייס, בצוותים מורכבים שכוללים אנשי פדגוגיה, אנשי גרפיקה ואנשי טכנולוגיה. אנשי הפדגוגיה הם מומחים, כל אחד בנושא מסוים, וגם מכירים היטב מה נדרש על פי תכנית הלימודים של משרד החינוך. "אנחנו מגישים למורה את הצעת הבית" והוא יכול לשנות, להוריד, להוסיף תכנים אחרים כרצונו.

עניין של מינון

האם אפשר ורצוי להשתמש כך במחשבים בכל המקצועות? וולף אומרת ש"המחשב ייכנס רק במקום שיש לו ערך מוסף על פני המחברת, הספר או המורה". דוגמאות לכך הן המחשה של נושאים מופשטים או הנגשה של חומרים מורכבים בעזרת אמצעי עזר שונים שמשלבים בתוך התוכנה.

גם פרופ' גבי סלומון מאוניברסיטת חיפה, שנחשב כמי שהוביל את הכנסת המחשבים למערכת החינוך בארץ, מציין בריאיון שחשוב להשתמש במחשבים בחינוך בצורה "חכמה ודיפרנציאלית". למשל בחיפוש ממוקד של חומר באינטרנט, בבניית מודלים, בחישובים, בבדיקת אפשרויות היפותטיות, או בעבודה בצוותים על נושאים בינתחומיים. אבל, הוא מוסיף, "המחשב אינו חזות הכול. הוא אינו חייב לחדור לכל תחום ולכל נושא". בנורווגיה למשל ניסו לכפות על המורים להשתמש במולטימדיה להוראת ספרות, הוא מספר. וכך קלקלו סיפור של או הנרי. כי "אי אפשר ללמד בעזרת המחשב מה עושה את הסיפור של או הנרי ל'מזיל דמעות'. זה לכפות על הספרות משהו בלתי רלוונטי כדי שיהיה מחשוב".

באופן דומה, מספר פרופ' סלומון, שעוסק בין היתר בחינוך לשלום ובחינוך לערכים, היתרון של שימוש במחשב הוא מוגבל כי "כשמנסים לחנך להבנה הדדית, אין תחליף לשיחות ופגישות פנים אל פנים".

ליישום מיטבי של התכנית דרושה הכשרה טכנולוגית ופדגוגית לא מעטה?

בממוצע זה לוקח חצי שנה עד שנה כדי להשתמש בה בצורה המיטבית, אומרת וולף. פרופ' ענת זוהר מהאוניברסיטה העברית, שהיתה בעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, טוענת ש"המבחן" של התכנית יהיה בשלב ההטמעה הרחבה. האם יצליחו לעשות עם המורים אותם תהליכי עומק שעשו עד עכשיו. כי מורים יכולים לקחת טכנולוגיה מאוד מתקדמת ולעשות לה רדוקציה לשיטות עבודה מאד מסורתיות, ורואים את זה כל הזמן".

"הבעיה בהרבה תכניות חינוכיות הוא המעבר מפיילוט בהיקף מצומצם לשלב של הטמעה רחבה. כי הרבה יותר מסובך מטעמים לוגיסטיים ומטעמים תקציביים לתת אותו עומק של הכשרה, ואותו היקף של תמיכה לאותם פרקי זמן כמו בפיילוט. ואז כשעוברים לעבוד בעשרות ומאות בתי ספר יש שאלה האם עושים את אותם תהליכי עומק עם המורים".

"לכן יש בטכנולוגיה הזאת פוטנציאל", מוסיפה פרופ' זוהר, אבל הפוטנציאל לא מתממש באופן אוטומטי. יכול להיות מצב שילדים עובדים עם טכנולוגיה אבל מבחינת תהליכי החשיבה זה בדיוק כמו תרגול ושינון רגילים. יחד עם זאת, "יש אפשרויות בטכנולוגיה שאם מנצלים אותן נכון זה יכול להיות מהפך ברמה של איכות הלמידה וגם בתוצאות שלה".

האם באמת מהפך

פרופ' לארי קיובין מאוניברסיטת סטנפורד טוען שכבר מאות שנים מנסים לעשות מהפכים בחינוך. המהפכים חוזרים על עצמם כל עשור, לפעמים יותר, לפעמים פחות. בכל מקרה הם לא ממש מצליחים להיטמע בצורה רחבה, הוא טוען.

היום למשל, מנסים לשים את התלמיד במרכז, במקום את המורה או את תכנית הלימודים, בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, אומר קיובין. "במסגרת מאמצי הרפורמה הנוכחיים… חוקרים ואנשי מקצוע מעלים על נס את מעורבותם הפעילה של תלמידים ואת סגולותיהם של מחשבים שולחניים אינטראקטיביים", הוא כותב במאמר בשם "שוב ושוב חוזרת הרפורמה".

אבל הוויכוח הזה בין גישת המורה במרכז לבין גישת התלמיד במרכז אינו חדש. הוא

החל כבר באמצע המאה ה-19. "החינוך הבית ספרי", טענו כבר אז, "צריך להתחבר לעולם האמיתי…אנשי חינוך חדשניים הכניסו לכיתות בעלי חיים, פרחים ותצלומי ילדות".

הוויכוח בין שתי הגישות המשיך גם בעשורים הבאים ואיתם נסיונות מחודשים שונים להביא את התלמיד למרכז. בתחילת המאה העשרים שוב ניסו להכניס "שיטות חדשניות כגון קבוצות לימוד קטנות, פרויקטים פעילים, תכנון העבודה בכיתה בשיתוף בין התלמידים למורים, וכן שילוב טכנולוגיות חדשות לגמרי כגון סרטים ורדיו".

לקיובין אין תשובה לשאלה מדוע הרפורמות "מצליחות לעתים נדירות בלבד לשנות מן היסוד את שגרת החינוך הבית ספרי", אבל מציע להקדיש לכך מחשבה מעמיקה כדי שלא יתקיים מה שהסופר אנדרה ז'יד מתאר: "הכל כבר נאמר בעבר, אבל כיוון שאיש אינו מקשיב, אנחנו נאלצים לשוב תדיר על עקבותינו ולהתחיל הכול מהתחלה".