זה הסיכוי שלי ושלנו

מאז ומעולם הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים להתחבר לסיפור הייתה לפתוח במילים ״היה היה״ וכך אפתח גם אני.

היה הייתה ילדה שראתה את החיים כמגרש משחקים של הזדמנויות. היא אהבה להיתקל באנשים חדשים, לבקר במקומות שלא הכירה, והאמינה שהחיים מציעים לנו הזדמנויות לממש את הכישורים ואת האהבות שלנו בדרכים מפתיעות. היא במיוחד אהבה סיפורים על בעיות גדולות שהפכו להזדמנויות עוד יותר גדולות, סיפורים כאלה תמיד נטעו בה השראה, שבה הדביקה את הסובבים אותה. שמה היה נטע נס.

ובגיל 40, כאן מתחיל סיפורי, מצאתי את עצמי עובדת קשה בתפקיד בכיר בחברה לגידור סיכונים פיננסיים, ״מורידה גשם״ בחברה שהיא לא שלי כשתחושה עמומה של חוסר מיצוי פוטנציאל מתחדדת בי.

״אם לא יהיו לך שאיפות משלך, כל חייך תעבדי בלהגשים שאיפות של אחרים״, אמר לי אבי ז״ל בצעירותי. והנה אני, עם קריירה בניהול וייעוץ, מרגישה צורך הולך ומתגבר לעצמאות ולמציאת הארץ המובטחת שלי.

לשם כך היה עלי לקום ולעזוב את השכר, הביטחון, רכב המנהלים, המעמד והשגרה. זה לא היה קל, אך אם לא הייתי חוזרת להתבונן על החיים כעל ספר פתוח מלא הזדמנויות, לא הייתי כותבת שורות אלה, ולא הייתי מוצאת את דרכי ומקימה את החברה שלי לניהול סיכויים.

ואיך הגעתי לשם? כשעסקתי בניהול סיכונים שאלתי את עצמי: האם ישנה דרך להתייחס ולנהל את חוסר הוודאות בעתיד היומיומי, לא רק כגזירת גורל וכמקור לסיכונים. האם ישנה דרך להפוך את חוסר הוודאות לקרקע פורייה ופוטנציאל, לצמיחה ולהתקדמות? התשובה הייתה כן.

לאחר תהליך ממושך שעברתי, גיליתי שאפשר לנהל סיכויים בצורה אפקטיבית. הלכתי לראיין מנהלים ויזמים מתחומים שונים, השתתפתי בכנסים הקשורים לפריצות דרך וחדשנות, קראתי ספרי ניהול רבים, השתתפתי בקורס גישור למנהלים שסייע לי רבות להבנת תהליכי בירור צרכים ואינטרסים, ושהפגיש אותי עם ד״ר דב ינאי, שהפך לשותפי ותרם רבות לעבודתי. לבסוף יצרתי מודל עבודה שעוסק במיפוי פוטנציאל אישי ועסקי, ומחבר כישורים, צרכים ודפוסים לתוכנית צעדים ברורה שמסייעת לנהל סיכויים ביותר אפקטיביות.

אחד מהעקרונות שלמדתי הוא שכאשר מתרחשת הצלחה בעידן הנוכחי, היא כבר אינה תסריט שנכתב מראש אלא תוצאה של משהו מתוכנן עם משהו בלתי צפוי.

כשרואים כך את הדברים, הבלתי צפוי, שהינו חלק בלתי נפרד מהמציאות, חדל להיות משהו שמנסים להימנע ממנו והופך למשהו שרוצים וצריכים כדי להצליח.

איך רותמים את הבלתי צפוי למימוש פוטנציאל ההצלחה האישית או העסקית? אפשר להתחיל בחקירה עצמית של היכולת שלנו, וחקירה של ההזדמנויות שיעזרו לנו להגיע ליעדים. כאשר אנו מבינים מהם הסיכויים שלנו, נוכל לבחור נתיבי התקדמות שמתאימים למטרות ולערכים שלנו, וכך גם נצליח לראות ולרתום בקלות רבה יותר אירועים בלתי צפויים ולנצלם כדי להביא לתוצאות רצויות.

הנה לדוגמה הזדמנות שקרתה לי לאחרונה, שהביאה אותי לכתוב את הטור הזה:

לפני כחודשיים, קראתי במגזין אפוק טיימס ראיון עם דביר בנדק בדרכי למצפה הימים. כאשר נכנסתי ללובי, עמד שם לא אחר מדביר בנדק בכבודו ובעצמו, החלפנו כמה מילים, ובסיום השיחה הוא אמר: ״אנחנו כבר נתראה בערב הגאלה״. עד לאותו רגע לא ידעתי על ערב הגאלה המתוכנן של אפוק טיימס, אך מרגע שנודע לי כי ישתתפו בו כ-18 דוברים, זיהיתי הזדמנות נפלאה להיחשף לסיפורי ניהול סיכויים שמעניינים אותי, ועוד ידעתי שבאירוע אפגוש את עורך המגזין, וזהו סיכוי להציע לו לשתף פעולה, אז הלכתי.

לאחר הכרות קצרה באירוע, קבעתי להיפגש עם העורך כשבוע לאחר מכן. הצגתי לו את תורת ניהול הסיכויים ושיתפתי אותו במחשבות שיש לי על מדור ייחודי שיעסוק בסיפורי ניהול סיכויים של הקוראים עצמם. כך נולדה הפינה המשותפת הזאת, שהיא סיכוי משותף לי ולכם הקוראים, וכמובן למגזין עצמו.

כולנו מורכבים מסיפורים. בין אם אנו מודעים לכך או לא, בין אם אנחנו כותבים או לא. חלק מהסיפורים עוסקים בפריצות דרך, זינוק בקריירה, מציאת בן/בת זוג לחיים או מציאת טעם חדש בחיים. בינינו נמצאים גם אלו שהומט אסון על עולמם ובחרו להפוך אותו לאבן דרך בחייהם, ומשם לגדול בחזרה.

בטור החדש הזה ניתן הזדמנות, סיכוי, לכם הקוראים, להפוך לכותבים בכך שתשלחו למערכת סיפורים המדגימים איך ניהלתם סיכויים בחייכם באופן מעורר השראה. הרעיון הוא שככל שנחלוק ונשתף אחרים בסיפורים, כך ניעשה מודעים יותר להזדמנויות בחיינו, נגדיל את הסיכויים שלנו להתחבר, לעורר ולשנות את החיים שלנו ושל אחרים.

מי מכם ייקח את הצ׳אנס?

הפוסט זה הסיכוי שלי ושלנו הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל