מרי אנטואנט וילדיה, 1787; לואיז אליזבט ויז׳ה לה ברן | Wikipedia
עברו כמה ימים בלבד מאז שהיא חזרה לפריז, אחרי 11 שנים של גלות ברחבי אירופה, ובכל זאת, זה היה חזק ממנה, רגליה נשאו אותה באופן טבעי למקום שהיה הבית השני שלה בזמן אחר – מוזיאון הלובר.
היא החליטה שתלך לשם לבדה כדי להימנע מהסחי דעת מיותרים בעת הביקור – בפעם הקודמת שהייתה כאן זה היה בדלתיים סגורות והיום הלובר הוא מוזיאון הפתוח לקהל הרחב. ״כמה פריז השתנתה מאז. כמה אני השתניתי״, מלמלה לעצמה אליזבט לואיז ויז׳ה לה ברן, בשמחה מהולה בעצב. ״גרושה עם שתי בנות, אני כבר לא אותה נערה חסרת דאגות, בכובע קש שהייתי״, נזכרה משועשעת. ״לאיזו שערורייה הדיוקן העצמי שלי גרם בזמנו! היום לבטח הוא לא היה מפריע לאיש״.
היא נכנסה להיכל הראשון שהוקדש כולו לציורים. היא הכירה הרבה מהם היטב ומקרוב, אחרי ששעות רבות ישבה וציירה מולם. אך היה זה דבר אחר לראות את כולם תלויים בחדר אחד, לאחר שרבים מהם נמצאו באוספים פרטיים. ״ומה קרה לאנשים שהחזיקו בהם?״, חשבה ורוחה ירדה כשלפתע עינה נפלה על אחד מציוריו המפורסמים של קלוד ז׳וזף ורנה. ״ורנה היקר!״, אמרה בקול שגרם לשומר להתעורר משנתו.
״סליחה, קראת לי מאדאם?״, שאל השומר.
הפוסט במוחו של אמן: הציירת המסתורית הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל