תמונה: Fotolia
בתמונה המפורסמת של שחרור זוגות הילדים התאומים ממחנה ההשמדה אושוויץ, אווה קור הייתה עם אחותה בשורה הראשונה. זהו רגע סמלי, כבר בימים הראשונים במחנה, קור הבטיחה לעצמה שהיא תעשה הכול כדי שהיא ואחותה יצאו משם בחיים.
אמרתי לו שאני לא מפחדת ממנו יותר ושאני סולחת לו. הוא מצדו אמר שהוא מעדיף שאתן לו אגרוף בפרצוף ולא שאסלח לו
במשך הרבה שנים עשתה קור כל שביכולתה לספר לעולם את אשר קרה במחנה. היא סיפרה על הרגע בו הופרדו מאמן על ידי ד״ר ג׳וזף מנגלה שחיפש תאומים, על הניסויים שעשה בה ובאחותה, ועל האסירים האחרים. היא ידעה שיש דברים שהדחיקה ואינה זוכרת, ולכן חיפשה במשך זמן רב את זוגות התאומים האחרים. כשמצאה אותם, יצאה למסע של ריפוי עצמי במהלכו גם הקימה ארגון ומוזיאון המוקדש כולו לילדים שעשו עליהם ניסויים במעבדת המוות של אושוויץ.
יום אחד הוזמנה קור לדבר בכנס רופאים בבוסטון. להזמנה צורפה בקשה שהפתיעה וזעזעה אותה: “הביאי אתך רופא נאצי שהיה גם באושוויץ ושיוכל לדבר על מה שקרה שם״. קור נשארה ללא מילים. אחרי כמה רגעים היא נזכרה שבאחד מהסרטים התיעודיים שהתראיינה אליהם התראיין גם רופא שהיה במחנה: ד״ר האנס מונץ.
ג׳ודית אורלוף, פסיכיאטרית שמנחה מטופלים להגדיל את ליבם ולסלוח | באדיבות ג׳ודית אורלוף
היא יצרה איתו קשר, ומונץ הסכים לספר את זיכרונותיו, אך רק בראיון וידאו. כך, ביולי 1993 הגיעה קור לביתו של הרופא הנאצי, שאירח אותה כיד המלך. במהלך הפגישה היא שאלה אם הוא ראה את תאי הגזים. הוא סיפר לה שזה סיוט שרודף אותו, ותיאר לה את הזוועות שראה. קור שאלה אותו אם יהיה מוכן להיפגש איתה באושוויץ ולחתום על הצהרה שהיו תאי גזים. הוא ענה שישמח לעשות זאת.
במשך כמה חודשים לפני הפגישה המיוחלת באושוויץ, קור לא מצאה מנוחה. היא הרגישה שהיא צריכה לתת משהו בתמורה לרופא. היא רצתה להודות לו. היא הסתובבה בכל החנויות ולא מצאה דבר, ולבסוף, אחרי התחבטויות פנימיות, היא מצאה את המתנה המושלמת: היא תכתוב לו מכתב מחילה ממנה על מה שעשה.
״ידעתי שזאת מתנה משמעותית, אבל היא בעצם הפכה למתנה שנתתי לעצמי״, כותבת קור בטקסט שנכתב לפרויקט מיוחד הנקרא ״פרויקט המחילה״ , שמאגד התנסויות של אנשים שבחרו לסלוח. “פתאום הבנתי שאני לא קורבן חסר תקווה וחסר כוח״, מוסיפה קור. לאחר שהגישה את המכתב לחברתה הטובה למטרת הגהה, הציעה החברה רעיון נוסף: “אז עכשיו, מדוע שלא תסלחי גם לד״ר מנגלה?״
כשאמרתי את המילים ׳אני סולח לך׳, הרגשתי הקלה עצומה. ברגע ההוא הבנתי שעשיתי את הטובה הגדולה ביותר לעצמי
קור הופתעה. היא תמיד חשבה שלעולם לא תוכל לסלוח למנגלה על מה שעשה. אבל באותו רגע משהו קרה. “הבנתי שהיה לי את הכוח עכשיו… את הכוח לסלוח. הייתה לי הזכות להשתמש בו, ואף אחד לא יכול היה לקחת את זה ממני״, היא כותבת.
ביום השנה החמישים לשחרור אושוויץ עמדו קור וד״ר מונץ לצד הריסות תאי הגזים במחנה. הוא חתם על הצהרה שתאי הגזים התקיימו, וקור אמרה בנאומה: ״אני, אווה מוזס קור, תאומה ששרדה את ניסויי הילדים של ג׳וזף מנגלה באושוויץ לפני 50 שנה, סולחת לכל הנאצים שהשתתפו בדרך ישירה או לא ישירה ברצח משפחתי וברצח מיליונים אחרים״.
״כשעשיתי זאת, הרגשתי נטל כבד שמוסר ממני. לא הייתי יותר אחוזה על ידי השנאה, הייתי סוף סוף חופשיה״, היא כותבת. התאומים האחרים שהיו בין החיים התקשו לתפוס את המעשה שלה, כמו גם ניצולי שואה נוספים. רבים מהם טענו שאין זו זכותם של הניצולים לסלוח, מה שעשוי להשתמע כסליחה בשם כל הקורבנות. אחרים אמרו שהסליחה מפחיתה מן המשמעות של הזוועות שקרו, או פוטרת את האחראים ממשפט צדק. אך קור נשארה בשלה. הסליחה, היא הסבירה, משמשת כזרעים לשלום, ואילו הרצון בנקמה מזין את השנאה ואת המלחמה.
כמו קור, אלפי אנשים בעולם, שנפגעו פיזית ונפשית מפשעים חמורים, או שאיבדו את משפחתם, בוחרים לסלוח לתוקף שלהם. אבל מה זה בדיוק אומר לסלוח למישהו שפגע בך? האם זה אומר שאינך דורש שייעשה צדק? האם זה אומר שאתה פוטר את התוקף מהאחריות למעשיו? איך מגיעים למצב שבו אפשר לשחרר את הכעס על מה שקרה או את הרצון לנקמה ופשוט לסלוח?
התאומות מרים ואוה קור ביום השחרור ממחנה ההשמדה אאושוויץ (הילדות עם כובע הצמר על ראשן)
הפוסט איך אפשר לסלוח לאויב הכי גדול שלך? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל