תמונות: Courtesy of John Ruskamp
מקובל לחשוב שקולומבוס הוא הראשון שגילה את אמריקה במאה ה-16, או שלכל היותר הוויקינגים הקדימו אותו בכ-500 שנה. אולם חוקר תגליפים חובב גילה באתרים רבים במערב ארה״ב עשרות תגליפים שמציעים שלא רק שהסינים ביקרו באזורים האלו לפני כ-3,000 שנה, אלא שהם גם ניהלו קשרי תרבות ענפים עם התושבים האינדיאנים המקומיים שאכלסו את היבשת.
פארק הפטרוגליפים הלאומי (פטרוגליף פירושו ציור חרוט בסלע) שמדינת ניו מקסיקו בדרום-מערב ארה״ב מושך אליו ארכיאולוגים והיסטוריונים רבים. לאורכו ולרוחבו של האזור שנמתח על פני 30 קמ״ר, מצויים מאות אתרים ארכיאולוגיים, חמישה הרי געש, וכ-24 אלף ציורים שנחרטו בסלע על ידי תושבים קדמונים.
רוב הציורים נראים כמו חיות, אנשים או צורות שונות ומורכבות. אבל כשד״ר ג׳ון רסקמפ, חוקר תגליפים חובב, סייר בפארק, הוא גילה על סלע גדול בשולי הפארק, הרחק מעל שביל ההליכה, מקבץ חריטות שמשכו את תשומת לבו.
כשהתקרב הוא הבחין שהחריטות דומות לאוסף של סימניות, משהו שלא ממש קשור להיסטוריה של שבטי הילידים האמריקנים המקומיים, אלא יותר להיסטוריה הסינית. בחשש ובסקרנות הוא החליט לשלוח את תצלומי החריטות לכמה מומחים שמבינים יותר ממנו, שאולי יעזרו לו להבין את פשרם של הסימונים החריגים.
ד״ר מייקל מדראנו, מנהל מחלקת ניהול המקורות של פארק הפטרוגליפים, מכיר טוב את תרבויות הילידים המקומיים. כבר 25 שנה הוא חוקר ועובד עם הממצאים הארכיאולוגיים שהם הותירו אחריהם. ״הסימונים האלו לא ממש נראים ככאלו שקשורים לשבטים המקומיים״, הוא אמר בתגובה לצילומים החריגים, ״נראה שהם קדומים למדי״.
לפרופ׳ אמריטוס דיוויד קייטלי מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, כבר היה קל יותר לזהות במה מדובר. במשך שנים הוא חוקר את ההיסטוריה המוקדמת של סין, בעיקר את תקופת הברונזה הסינית שהחלה בסביבות שנת 1,700 לפנה״ס.
את אוסף הסימניות שהופיעו בתצלום הוא תרגם לסימניות הסיניות הקדומות שיאן (להציע קרבן בסגידה לאבות הקדומים); צ׳וּאן (כלב); דָא (גדול); ג׳יֵה (להשתחוות בהערצה); ודא-ג׳ייא – שמו של המלך השלישי של תקופת שושלת שאנג, שעלה לשלטון במאה ה-16 לפנה״ס. מכל אלו, רסקמפ הגיע כך לתובנה שהסימניות מספרות על טקס הקרבת קורבנות לכבודו של המלך דא-ג׳ייא. הוא גם יודע לספר שבתקופה ההיא נעשה שימוש נפוץ בכלבים כקרבנות. פרופ׳ קייטלי גם הציע שאולי שמו של המלך יכול לרמז משהו על התקופה בה נחרטו הסימניות.
אבל הסימונים שרואים על הסלעים האמריקנים לא כל כך דומים לסימניות הסיניות המוכרות כיום. אפילו לא לאלו המסורתיות שגובשו בהדרגה במהלך האלף הראשון לפני הספירה, עד שהתייצבו ככתב הסיני המסורתי המוכר, בערך במאה השנייה לספירה.
על גבי הסלעים הופיעו סימניות מכתב קדום יותר – כתב ״עצמות הניחוש״ (Oracle-Bone Writing), שנזנח לאחר נפילת שושלת שאנג. בתקופה המודרנית הכתב התגלה מחדש רק ב-1899, על גבי עצמות שכפי הנראה שימשו את מלכי השושלת בפולחן שערכו לחיזוי העתיד. כתב עצמות הניחוש נחשב כיום לצורה הקדומה המוכרת ביותר של כתב סיני. כתובת נוספת שזיהה רסקמפ על סלע אחר תורגמה כך: ״עשרת הימים הבאים יהיו מבשרי טובות״.
רסקמפ מסביר שמכיוון שהשימוש בכתב הקדום פסק בערך לפני 3,000 שנה, הסימניות מרמזות שככל הנראה הסינים הקדומים ביקרו בצפון אמריקה בערך בתקופה ההיא.
עוד מספר רסקמפ כי ״עד כה זוהו על גבי סלעים ברחבי צפון אמריקה 84 סימונים שנראים כמו סימניות סיניות קדומות״. לדבריו, כל הסימונים, שהתגלו באריזונה, ביוטה, בנבדה, בקליפורניה ובאוקלהומה, נבחנו ואושרו על ידי מומחים. כיוון שבמקרים רבים סימניות כאלו מופיעות בסמיכות זו לזו, ביחד לדבריו הן יוצרות מסר שלם וקריא.
חוקר נוסף שהצטרף לרסקמפ בשנים האחרונות הוא פרופ׳ מא באו-צ׳ון מאוניברסיטת CNU שבבייג׳ינג. לאחר שבחן את הסימניות הוא אישר שבצורה ובמבנה שלהן הן אכן דומות לסימניות עצמות הניחוש הקדומות. ביולי האחרון הוא הודיע לרסקמפ, ״אני רוצה לספר לאנשי האקדמיה הסיניים על הממצאים החשובים שלך״.
אבל לא כולם תומכים בתגלית. במהדורת חודש יולי של כתב העת של החברה לארכיאולוגיה אמריקנית, ד״ר אנגוס קווינלן, מנכ״ל קרן אמנות הסלע של נבדה, פרסם מאמר סקירה על ספרו של רסקמפ, ״הדים אסיאתיים״ (Asiatic Echoes). במאמר טוען קווינלן ש״אם סינים קדמונים אכן ביקרו בצפון אמריקה בוודאי היינו מגלים שרידים ארכיאולוגיים כלשהם שהם הותירו מאחוריהם… כל דמיון בין סימונים סיניים קדומים לבין אמנות סלע בצפון אמריקה הוא מקרי בלבד״, וזה לטענתו בשל הגיוון הרב שניתן למצוא באמנות הסלע המקומית הקדומה.
האגדה הסינית על היבשת שממזרח
מתברר שאם נעמיק מעט במיתוסים הסיניים, נראה שאחד מהם מתאר יבשה גדולה הרחק ממזרח לסין, שלפי התיאורים דומה במידה מסוימת לצפון אמריקה. מגוון טקסטים סיניים קדומים מזכירים את הארץ שנחשבה שנים רבות למיתולוגית – פו-סאנג (Fusang).
בספר ״הקלסיקה של ההרים והימים״ (Shan Hai Jing בסינית), הנחשב לספר הגיאוגרפיה הסיני הקדום ביותר ומיוחס פעמים רבות למאה ה-22 לפנה״ס, מוזכרת פו-סאנג כארץ גדולה הרחק ממזרח לסין. הספר מתייחס בין היתר לעצים הגבוהים שצומחים בה. הוי שן, נזיר בודהיסטי, סיפר מאוחר יותר שפו-סאנג שוכנת במרחק כ-20,000 לי ממזרח לסין, כלומר כ-10,000 קילומטר, בערך המרחק בין סין לחוף המערבי של ארה״ב.
שיר מהמאה השלישית לספירה מתאר את פו-סאנג כמקום היוולדה של השמש: ״ממזרח לאוקיינוס המזרחי שוכנים חופיה של פו-סאנג. אם לאחר שתעגון בחופה תמשיך במסעך עוד כ-10,000 לי (כ-5,000 קילומטר) מזרחה, תגיע לאוקיאנוס נוסף, כחול, ענק, עצום וחסר גבולות״. גם במקרה הזה סדרי הגודל של המרחקים מקורבים למדי למידות האמיתיות – המרחק בין החוף המזרחי של ארה״ב לחופה המערבי הוא כ-5,280 קילומטר.
לאורך ההיסטוריה הסינית נהגו להתייחס לפו-סאנג המסתורית כאל מיתולוגיה בלבד. אולי כעת, לאחר שהתגלו הסימניות הסיניות הקדומות ביוטה ובאריזונה, סיפורי המיתולוגיה יוצגו באור חדש. ואולי, רק אולי, יחליטו יום אחד לשנות גם את ספרי ההיסטוריה שלנו במערב, לפיהם קולומבוס היה הראשון שגילה את אמריקה.