בריאיון לפני מותו נשאל הסופר והמחזאי ברנרד שו, מי הוא היה בוחר להיות, אם היה יכול להיות כל אדם מההיסטוריה. הוא ענה שהיה בוחר להיות האיש שברנרד שו יכול היה להיות, ולא היה. כזה הוא טבעו של האדם המודרני, דוחף לממש ולבטא את עצמו באמצעות היכולת הגלומה בו, הפוטנציאל שלו.
קיים קשר הדוק בין ״מימוש פוטנציאל״ לבין ניהול הסיכויים שלנו, וכאשר אנו שמים את עצמנו אחראים עליו אנחנו מאפשרים לעצמנו קשת כמעט אינסופית של סיכויים להתקדם, לצמוח, להגדיל את מצבורי האנרגיה שלנו ואת העניין בחיינו.
כשהפוטנציאל טמון בראש או בלב, במקום לבוא לידי ביטוי בחיים עצמם, ישנה תחושה של תסכול וכאב על ההחמצה ובמצבים קיצוניים אנשים חווים ״פספוס״ של החיים. גלעד דיאמנט שהכרתי לאחרונה, מתאר זאת כך:
״החיים התחילו להרגיש אפרוריים. פתאום קלטתי שעברתי כבר את אמצע חיי. הייתי שקוע בעולמי הפנימי, פיזיקאי חוקר בתחום של פיתוח וניהול בהיי-טק, ושאלתי את עצמי – האם זה כל סיפור חיי? ידעתי והרגשתי שאני יכול לעשות כל כך הרבה דברים נוספים״.
גלעד הגיע למסקנה שיוכל לחוש משמעות אם ישפיע בצורה כלשהי על העולם, בכך שייצר ויפיץ משהו סביבו, שגם יישאר אחריו.
הוא החל להתבונן פנימה ולבדוק את הפוטנציאל החבוי בו. את גלעד תמיד סקרן תחום תעתועי המוח והטיות תפיסה וחשיבה, והוא שקע בלימוד אינטנסיבי של הנושא, למרות שלא היה ברור לו למה זה יתורגם בעתיד.
כך נולד מאוחר יותר הבלוג ״חשיבה חדה״, דרכו החל לשתף את העולם בממצאי מחקריו. מהר מאוד התקבצו סיכויים בזה אחר זה, התגבש קהל קוראים קבוע, נפתחה קבוצת פייסבוק ובהמשך נכתב גם ספר. הספר חילץ מגלעד את שאריות הביישנות והוציא ממנו יכולות שיווק שלא ידע על קיומן. עד מהרה מצא את עצמו עומד על במות ומעביר הרצאות, מתראיין ויועץ לתקשורת, מחכה בכליון עיניים לסיכוי הבא.
כמובן שסיכויים לא באים בקלות, הם לא אמורים להופיע סתם כך. כדי לחולל יותר סיכויים עבור עצמנו עלינו להפסיק להתכרבל בתוך חלומות על עשייה, ובמקום זאת פשוט להתעורר ולעשות. ללא המחויבות לכך אין שום משמעות לגודל הפוטנציאל.
הטבע שלנו הוא לרצות לממש את עצמנו, ולהביא את הפוטנציאל הטמון בנו לידי ביטוי. זה חשוב, זה אפשרי, ולחלקנו בלתי אפשרי לחיות אחרת, כפי שתקראו בסיפור האמיץ והבלתי מתפשר על ניהול הסיכויים שהגיע למערכת.
איש חסיד סיכויים
סיפור על אדם שחיפש את דרכו כי הלך לאיבוד בה, ולא ויתר על האיש שקיווה למצוא, את עצמו
איור: מיכל גרינברג לביא
זה היה מסוג הטלפונים שאחריהם שום דבר כבר לא אותו הדבר. לב הולם בפראות ושמים שנופלים. זה היה רב העיר, והוא אפילו ניסה להיות נחמד. אני זוכר רק את השורה התחתונה: ״אתה מבין בעצמך שזה לא יכול להמשיך, בוא נגמור את זה יפה״. הוא תפס אותי ברכב. ארבעת הילדים השתוללו ורק אשתי לא הייתה. נס.
״אבא״, שאלה הקטנה במתיקות חורכת, ״אתה עצוב?״ – בכלל לא, נמלטה מפי שאגה וחריקת בלמים. ולא שיש לי בעיה בהעמדת פנים. זה שנים שאני מתנהל כאיש מוסד עם סיפור כיסוי מושלם. אבל זה בדיוק העניין. נחשפתי. וכשהרב דיבר על כך ש״זה לא יכול להמשיך״, הוא התכוון למקום העבודה, למעמד הקהילתי, ואולי גם לנישואין ולהורות לחמודה הזאת. ״אבא לא עצוב״, חזרתי כמו אידיוט על גרסתי והצמדתי נשיקה.
זה התחיל ממש פשוט, כילד למשפחה חרדית מרובת אחים. הכישרונות, כמו שנהוג לכנות במגזר, תמיד היו שם. המוח החקרן שאוהב ללמוד, אך לצידו גם סקרנות הרסנית. חשבתי שיש לי הרבה יותר לתת ולקבל מהעולם מאשר להישאר בגטו החשוך הזה.
בגיל ההתבגרות הבועה החלה להיסדק. הר געש של מחשבות והתלבטויות. הרצון הדומיננטי היה לפרוש כנפיים ולעוף. החלטתי שאני מוכן להתפשר על כל דבר, מלבד על להיות מי שאני, לחיות בחוסר מימוש עצמי.
לעולם לא אשכח את הפגישה הקצרה הזו, שבעקבותיה הפכנו לזוג. היא הייתה כמעט ילדה. מתוקה ובעיקר תמימה. נשיותה מודחקת ויופייה מופנם. רק רוצה לעשות את מה שנכון. להתחתן ולהקים בית חרדי לתפארת. הרבה ילדים, בעל שיאהב את אלוקים, את הילדים ואם אפשר, שיהיה גם הוגן כלפיה.
שני איברים סוררים, המוח והלב, התעקשו להרוס את האידיליה. הם הסתערו על אמונתי הדתית ובסופן של כמה שנות חיבוטי נפש, הרבה שיחות עם עצמי, עם חברים, ובעיקר עם אלוהים, אמונתי התחסלה. אלא שכבר היה מאוחר. כבר היו לי ארבעה ילדים, אשת חיל, משכנתא ומשרה נחשקת, רק אני לא הייתי שם.
איור: מיכל גרינברג לביא
החיים הפכו בלתי נסבלים. הפיצול איים לקרוע אותי. חשבתי להשתגע.
לעתים בשבתות, כמה שעות לאחר שסיימתי למסור את השיעור השבועי בבית הכנסת, הייתי יוצא מרחק שלושה רחובות משכונתי החרדית, מתניע את הרכב ודוהר לפאב. שם הייתי שותה ואוכל מכל הבא ליד לצלילי מוזיקה משכיחת הווה ועתיד.
את אותו ליל כיפורים לא אשכח לעולם. רגע אחרי כניסת החג וברכת הילדים, ביקשתי סליחה מאשתי ומעצמי, וכשכולם פסעו לתפילת ״כל נדרי״, הבטתי לצדדים ונעלמתי בחשיכה. לבוש שיראין נכנסתי לרכב ופתחתי בדהרה. בעיצומו של היום שאפילו חילונים שובתים בו, דהרתי בשדרה הראשית. ברקע חרך קולו של לאונרד כהן. אף אחד לא ידע. אפילו לא אשתי. ואז הגיע הטלפון מהרב. הם ידעו.
מה יכולתי לעשות? להתגרש? לעזוב את הדת? להתנתק מכל מה שהיה בחיי?
רגע השבירה הגיע בדמות התקף חרדה שהציל את חיי. במונחים של חרדי מדברים על הרגע הזה כ״חסד משמים״. אין לי דרך אחרת לפרש את רגע ההבזק שהציל אותי. החלטתי ״להיות״ למרות הכול, וקבעתי מיד שני חוקים: ראשית, כך לא ממשיכים, ושנית, אין יותר שקרים והסתרות!
אהבתי את אשתי ואת ילדי והעדפתי לגדל משפחה מאושרת מאשר להיות חופשי ולהשאיר אותם לבד. וכך מצאתי עצמי על ספת הפסיכולוג כשאשתי לצידי. דמעות נשפכו ורגשות התערבלו. זעם, תסכול, שנאה לעתים, ומתחת לכל אלו מצבור של אהבה. יצאנו יחד לתהליך ארוך ומייסר, למשהו הרבה יותר גדול מסך המילים שמספרות אותו. עברנו דירה, החלפנו קהילה ומצאתי עבודה חדשה. במאמצי נפש ואינטלקט מצאתי את עצמי מפויס עם הדת וזיהיתי את מקומי המדויק בה.
כמה שהדת הכבידה עלי בחלקים הטכניים שלה, היא קסמה לי בסמלים שהיא מייצגת וברעיונות שהיא מנסה להנציח. חשבתי שבכשרונותי וביכולת ההשפעה שלי אצליח ליצור משהו חדש, להשמיע קול שונה, קול שמקרב ומלהיב, במקום קול שמרחיק ומכבה.
גיליתי שחירות אמיתית אין משמעה לעשות ככל העולה על רוחך, אלא לפעול לפי רעיון שאתה מאמין בו, ולא להיות עבד לתשוקות שמובילות אותך. כשאני מנסה לחשוב על נקודת ההצלה, אני חושב שזו הייתה המלחמה על הסיכויים שלי: לאהוב ולקבל אהבה ממשפחתי, להרחיב ולפתח את כישורי החברתיים ומעגלי ההשפעה בקהילה, והפן החיובי והיפה שמצאתי מחדש בדת, ומעל הכול – כוח רצון.
גם היום, הפערים ביני לבין אשתי קיימים אך האהבה והמחויבות נצחו את הכול. גם במישור הקהילתי אני עדיין עם רגל על הגדר, צעד אחורה ושניים קדימה. אבל כשאני מהרהר בקורות אותנו, אני גם יודע שכל זה יכול היה לא להיות בכלל. אני מביט במשפחה שלי, מאושרת, אנשים שבחרו לקחת את מה שיש ולבנות בנין של נצח יחד.
אקווינס אמר שאם מטרתו הנעלה של רב החובל הייתה לשמור על ספינתו, הוא היה משאיר אותה לנצח בנמל. גיבור הסיפור וזוגתו בחרו לקחת את ספינתם החבוטה ולהפליג עמה בים הסוער, ועל אף שהארץ המובטחת רחוקה, לנסות להגיע אליה.
ניהול סיכויים משמעו להוציא את ספינת הפוטנציאל מהנמל, ולהתחיל מסע למימוש הכישורים שלכם, לחיות חיים מלאי משמעות בהם אתם מרגישים שאתם מתפתחים, צומחים ואוהבים את חייכם.
כאשר אתם יודעים שהפוטנציאל שלכם מחכה, אתם יודעים שרק אתם יכולים להחליט להוציא אותו החוצה. אז קדימה, צאו, הסיכויים ממתינים לכם בדרך.
אודות פינת הסיכוי המשותף
העולם הפך בלתי צפוי. המחר, הוא לא מה שהיה פעם, ואי הסדר הוא הסדר החדש.
ובתוך עידן בו תורת המשחקים היא משחק בסיכויים, צומח זן חדש של שחקנים מצליחים. אלה אנשים, חברות וארגונים שפעילותן היא ״צ׳אנס״ מנוהל היטב, ומבלי לדעת מה ילד יום, מגדלים את המחר.
המדור הזה מוקדש לסיפורי מנהלי הסיכויים שחבים את הצלחתם לזיהוי רגעים מכוננים כאלה, וניהול ההזדמנות שנוצרה בעבודה, יזע , דמעות ואמונה.
גם הסיפור שלכם יכול להתפרסם במדור – היכנסו ללינק כדי לשלוח אותו.