צילום: ודים ברסטצקי
״כיוון שהמעמד הבינוני איבד בשנים האחרונות את הביטחון בקיומו – אין יותר קביעות בעבודה, את המשכנתה קשה להחזיר, בפנסיות שלנו משחקים בבורסה, והילדים בקושי מצליחים לקנות דירה – המעמד הזה שמוביל את החברה לוחץ יותר ויותר לצייד את ילדיו בידע, במיומנויות, ובהרגלים שיעזרו להם להסתדר ולהצליח בחברה בעתיד״, אומר לי בתחילת השיחה ד״ר יורם הרפז, לשעבר מנהל בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, ומחברם של ספרים ומאמרים בתורת החינוך, ההוראה והלמידה ופיתוח החשיבה.
ומה הבעיה בזה? זאת הייתה מטרת בית הספר מאז המהפכה התעשייתית – לדאוג שהילדים ישתלבו טוב בחברה, ויהפכו לאזרחים יצרנים וממושמעים.
״נכון, זו הייתה תמיד המטרה הכי חזקה, אבל היא הולכת ומתחזקת עוד יותר בשנים האחרונות. במדינות רווחה, כפי שישראל הייתה לפני ארבעים-חמישים שנה, או כמו פינלנד או נורבגיה היום, דואגים פחות לצייד את הילדים בכלים כאלה, כי יודעים שבכל מקרה המדינה תמיד תדאג להם. אבל במדינות כמו ארה״ב וגם באירופה, בעקבות הניאו ליברליזם, החברה הפכה לשדה הישרדות שבו החזקים שורדים, והחזקים הם אלה שמצוידים בכלים להסתדר בג'ונגל הקפיטליסטי שממתין להם מחוץ לבית הספר״.
מעמד הביניים שחרד לקיומו, לוחץ יותר ויותר לצייד את הילדים בידע, במיומנויות ובהרגלים שיעזרו להם להצליח בג'ונגל הקפיטליסטי
איך זה מתבטא בבית הספר?
״זה מתבטא בהיבטים רבים. ראשית, נותנים משקל גבוה למקצועות שמאמינים שיעזרו לילדים ל'הסתדר' ולהצליח, למשל חמש יחידות במתמטיקה, באנגלית, במחשבים. שנית, יש דגש רב על השגיות ותחרותיות, למשל הישגים גבוהים במבחנים ארציים כמו מיצ״ב, או במבחנים בין-לאומיים כמו פיז״ה. שמים דגש גם על תכונות כמו חריצות, שאפתנות, יכולת לדחות סיפוקים, וכמובן, גולת הכותרת, בחינות הבגרות ותעודת הבגרות הנחשבת לשיא השיאים ומטרת המטרות – הכלי שיעזור לילד להסתדר בחיים. היום 90-80 אחוז מבתי הספר בארץ הם מהסוג הזה״.
יש בישראל מי שלא פועל כך? שדואג פחות להישגים צרים, ויותר לחינוך לערכים ולהשכלה רחבה?
״אלה הן האליטות, ששולחות את הילדים לבתי ספר ששמים דגש על חינוך לערכים״.
המאה ה-15 | תמונה: PublicDomain_Wikipedia
האליטות של החברה?
״לא של החברה, אלו האליטות של התרבות, שהיא גדולה ורחבה יותר מהחברה. בדרך כלל האליטות מורכבות מאנשים שקיומם מובטח ולכן הם פחות מוטרדים מהשאלה איך הילדים יסתדרו בעתיד. הם דואגים יותר לעצב את רוחו של הילד, את אופיו ואת דפוסי החשיבה שלו לאור ערכי היסוד של התרבות המועדפת עליהם. יהיו כאלה שישאפו לחנך ברוח התרבות האוניברסלית של להיות בן-אדם, אחרים ישאפו לחינוך של 'להיות נאמן לרוח היהדות', ועוד״.
יש לך דוגמה לבתי ספר כאלה?
״קחי לדוגמה את האליטה של החילונים. הם רוצים שילדיהם יתחנכו ברוח התרבות המערבית, שיפתחו חשיבה ביקורתית, שיעריכו ספרות יפה, שיגלו סקרנות לתורת הקוונטים. הורים כאלה ישלחו את הילדים לבית הספר ליד האוניברסיטה בירושלים, או לבתי ספר למדעים ואומנויות, שזה שם קוד לבתי ספר לעילית. ההורים האלה פחות דואגים לבגרויות, כי הילדים בבתי הספר האלה ממילא עושים בגרויות נהדר.
״האליטה של הדתיים תישלח את ילדיה לישיבות קטנות שזה שם קוד לישיבות אליטיסטיות מאד ששמות דגש על לימודי יהדות, ובערב הם לומדים לימודי חול לבגרות, והילדים עושים בגרויות בקלות״.
המאה ה-19 | תמונה: Public Domain_Wikipedia
מה עם ילדים שבכלל לא אוהבים מסגרת של בית ספר?
״הילדים האלה יכולים ללכת לבתי הספר הדמוקרטיים, שמאפשרים לכל ילד למצוא ולהמציא את עצמו, לנסות לממש את הכישורים הייחודיים לו, את הנטיות שלו, את המקום שבו הוא עצמו אוטונומי ואוטנטי. מילות המפתח כאן הן 'מימוש עצמי', ללא תיווך של אינטרסים חברתיים או תרבותיים״.
למה בית ספר רגיל לא יכול לתת לילדים כלים להסתדר בחיים, וגם להקנות להם ערכים וגם לאפשר להם לממש את עצמם?
״זאת הבעיה הקשה – אי אפשר לשלב בין הגישות האלה כי הן מנטרלות זו את זו".
הרפז מסביר שהקושי נובע מכך שכל גישה מחייבת תכנית לימודים, שיטות הוראה ושיטות הערכה שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. למשל, מורה שמלמדת מתמטיקה בבית ספר הנוקט בגישה של ״להסתדר בחיים״, חייבת להאיץ בתלמידים ״להספיק מהר את החומר״, לדחוף אותם להתחרות להשיג ציונים גבוהים. אין לה זמן להתעכב על ערכים, להראות את היופי והאסתטיקה שיש בתאוריות שונות במתמטיקה, או חשיבה מדעית ביקורתית. ותלמידים גם לא יכולים לבחור שלא לבוא לשיעורים בתירוץ שהם לא אוהבים מתמטיקה ומעדיפים תיאטרון״.
המאה ה-21 | תמונה: Olivier Morin/AFP/Getty Images
אבל אם נחזור אחורה, לשנות ה-50 למשל, שאז כל החברה הייתה במצב של סכנה קיומית, לא רק מעמד הביניים, החינוך לערכים עדיין היה חלק מהשיח הציבורי.
״הסיבה לכך היא שעד בערך אמצע שנות ה-60, כל המדינה הייתה בשלב של 'בניית האומה', וכל החברה התגייסה לעניין הזה. זו הייתה בושה לעסוק באינטרסים פרטיים או במימוש עצמי. אנשים עם המנטליות של היום לא היו מצליחים להקים פה מדינה. אחרי שהמדינה קצת התבססה, אחרי 67', האומה כבר רצתה לנוח, להיות אומה רגילה. וזה תהליך טבעי שקורה תמיד. היום שאחרי המהפכה הוא תמיד יום של התברגנות״.
ארבעת השבטים של מדינת ישראל
למדינת ישראל יש אתגר נוסף, לפי הרפז, שמקשה על מערכת החינוך למצוא מטרות משותפות שמוסכמות על כולם. ״זוכרת את נאום ארבעת השבטים של הנשיא ריבלין בכנס הרצליה בשנה שעברה? אז יש היום במדינת ישראל ארבעה שבטים עיקריים שבעתיד הלא רחוק יהיו דומים בגודלם. כל שבט דוחף או מושך לכיוון אחר. השבט היהודי החילוני שהולך ומצטמצם, השבט הדתי לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי. בחברה משוסעת כל כך, רבת מתחים ורבת תרבויות, קשה מאוד למשרד החינוך לקבוע מטרות מרכזיות לכל מערכת החינוך. לכן החינוך בישראל מבולבל מאוד, ודומה למכונית שבסך הכול מטפלים בה לא רע, יש שמן ויש דלק, אבל היא לא יודעת לאן היא נוסעת״.
החינוך בישראל מבולבל מאוד, ובאמת דומה למכונית שבסך הכול מטופלת לא רע, יש שמן ויש דלק, אבל היא לא יודעת לאן היא נוסעת
כלומר, שרי החינוך לדורותיהם לא מצליחים לקבוע מטרות למערכת החינוך.
״שרי החינוך מתחלפים במהירות עצומה, וכל שר בא עם האג'נדה שלו מתוך מטרה להרשים את מרכז המפלגה שלו ולמחוק את המורשת של השר הקודם.
״הייתה יולי תמיר שדיברה על חינוך לחשיבה וקראו לזה 'אופק פדגוגי'. אחר כך בא גדעון סער שהייתה חשובה לו תודעה יהודית, שהילדים ייסעו למערת המכפלה ושגם יצליחו במבחני פיז״ה, ואחר כך בא שי פירון וזרק לאוויר 'למידה משמעותית'. היום יש את נפתלי בנט, שאף אחד לא יודע לגמרי מה הוא רוצה, אבל הוא שם דגש על מתמטיקה.
״התוצאה של כל זה היא שהמורים נהיו ציניים, והם מאמצים מנטליות של 'גם זה יעבור', 'לא ניקח ברצינות את האג'נדה'. לשרי החינוך אין היום עם מי לעבוד. הם צועקים 'אחרי' והחיילים נשארים בשוחות ולא מסתערים״.
כל שר חינוך בא עם האג'נדה שלו
שר החינוך נפתלי בנט. "אף אחד לא יודע מה הוא רוצה" | תמונה: Gali Tibbon/AFP/Getty Images
אבל בית הספר בכל זאת מתנהל ומתפקד ברמה מסוימת, אז מה המורים עושים?
״המורים נדחפים לעשות את העבודה שבית הספר מחויב אליה, שזה בעיקר לתת לילדים כלים להשתלב בחברה. זה מבטיח שקט מצד ההורים שבדרך כלל לוחצים לציונים גבוהים, מהסיבות שהזכרנו קודם, זה מבטיח שקט מצד ראש העיר שרוצה להציג ממוצע בגרות גבוה בבתי הספר שלו, וזה גם מבטיח ששר החינוך יהיה מרוצה״.
כל שר חינוך בא עם האג'נדה שלו
יולי תמיר, שרת חינוך לשעבר, "הדגישה 'אופק פדגוגי'" | תמונה: Jack Guez/AFP/Getty Images
וכל זה לדעתך יוצר חברה שטחית ולא מאוזנת.
״יש כאן באמת שאלה עקרונית: האם החינוך משקף את החברה או מוביל את החברה? אם נהיה ריאליים, החינוך משקף את החברה, והחברה כיום היא ביסודו של דבר טכנוקרטית, חומרנית, דברים שעוברים לילדים שרוצים להיות עשירים ומפורסמים. החינוך לא יכול ללכת יותר מדי נגד החברה. פני החינוך כפני הדור ו'פני הדור כפני כלב'.
״אבל זו באמת חברה שחיה בחוסר ביטחון, עם החמאס בדרום והחיזבאללה בצפון, בנוסף לחוסר הביטחון הכלכלי. בנסיבות האלה קשה לחנך לערכים או למימוש עצמי, דבר שמתאים לשכבות חברתיות או למדינות שבטוחות מאוד בקיומן.
״זו גם הסיבה שמתייחסים אצלנו לחינוך בזלזול. חינוך אליטיסטי שמרחיב אופקים או שנותן המון חופש וממציא מיזמים ופרויקטים, מעורר הרבה כבוד. ואילו חינוך שכולו כלים ובגרויות לא מעורר כבוד, ולכן החברה לא רוחשת כבוד רב לחינוך, ולמורים אין גאווה מקצועית״.
הולכים לעבוד באינטל
בוא נחזור לתפקיד שרוב בתי הספר לקחו על עצמם – לצייד את הילדים בכלים שיעזרו להם להסתדר טוב ולהצליח בחברה. העובדה היא שרוב הילדים משתעממים בבית הספר ושוכחים מיד אחרי הבחינה את כל מה שלמדו. כלומר, אפילו את התפקיד הזה בתי הספר לא ממלאים היום.
״נכון, אפילו תפקיד המינימום הזה, שיש עליו הסכמה רחבה, לא מעורר התפעלות מבחינה חינוכית. אם באמת היו רוצים לתת לילדים כלים אפקטיביים להסתדר בחיים, למה שלא נפתח לילדים, מגיל 13 למשל, בתי ספר לרפואה, למשפטים, להייטק, לרובוטיקה, ומעבדות לפיזיקה״.
אתה מציע איזושהי ואריאציה של שוליות, כמו שהיה בימי הביניים?
״אי אפשר לחזור לימי הביניים, אבל הייתי מכניס לתוך החינוך שלנו הרבה שוליות. למשל ילד שבחר ללמוד יזמות הייטקיסטית, היה מבלה יום בשבוע באינטל או באמדוקס והיה מקבל שם הרבה רעיונות והשראה ותשוקה ללימודים ולמקצוע״.
כל העולם מחפש היום מוסדות חלופיים לבתי הספר כי כולם יודעים שבתי הספר במתכונתם הנוכחית כבר לא עובדים
אנחנו מדברים גבוה על מערכת החינוך, אבל זו מערכת ביורוקרטית ענקית, שתלויה בפוליטיקה ובגורמים נוספים רבים אחרים שהזכרנו. מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשנות אותה?
״קשה לעשות שינוי רדיקלי, ומערכת החינוך זקוקה לשינוי רדיקלי. כל העולם מחפש היום מוסדות חלופיים לבתי הספר כי כולם יודעים שבתי הספר במתכונתם הנוכחית כבר לא עובדים. עד לפני 50-40 שנה היו כמה אנשי חינוך רדיקלים שאמרו שבית הספר לא עובד. כיום, מה שנחשב פעם לעמדה רדיקלית הפך לנחלת הכלל ולשכל הישר של התקופה״.
אם כך, למה בכל זאת לא מתחולל שום שינוי?
״כי לבני אדם אין מספיק אומץ ודמיון כדי לשנות את בתי הספר שינוי מבני קיצוני״.
בפינלנד למשל כן עשו שינויים במערכת החינוך.
״פינלנד היא דוגמה מצוינת הפוכה. כמו שהם בעצמם מודים, הם לא עשו שינויים מרחיקי לכת, אבל הם מצליחים בבתי הספר הקיימים, כי הם אומה הומוגנית יחסית וזאת מדינת רווחה שדואגת לאזרחים שלה.
״מעבר לכך אנשים מפחדים לעשות שינויים רדיקליים במערכת החינוך. הסיבה לכך היא שאנחנו חיים בחברה שהכול בה שרוי בשינוי מהיר ביותר. כל המוסדות היציבים הולכים ומתמוססים לנגד עינינו. למשל, מוסד המשפחה מתרסק, לא רק בגלל אחוז הגירושין הגבוה, ולא רק בגלל משפחות חד מיניות, אלא בגלל שהתפקידים המסורתיים של גברים ונשים מתרסקים.
״המדינות מאבדות מכוחן בגלל הגלובליזציה, והכוח נמצא בידיהם של תאגידים בין-לאומיים. פעם הייתה הבחנה מובהקת מאוד בין ילד למבוגר, היום ההבחנות מטושטשות והילדים הם כמו מבוגרים קטנים שיודעים את כל הסודות. החברה הזאת שמשתנה במהירות רוצה להשאיר מוסד אחד קבוע, יציב, שלא משתנה, והמוסד הזה הוא בית הספר״.
מי מוביל את הכיוון הזה?
״כל מיני כוחות אנונימיים, לא מפורשים ולא מודעים שאיש לא מנהל אותם בכוונה. אבל עובדה שככה זה עובד. תראי שאם ינסו לעשות שינויים רדיקליים, למשל שלא יהיו מקצועות חובה, שילדים יוכלו להיכנס ולצאת מהכיתה מתי שהם רוצים, שיורידו את מספר המקצועות מ-15 לחמישה, או שאפילו נבטל את חוק חינוך חובה, תראי איזו צעקה תקום. והצעקה תהיה משהו כמו: 'אל תשנו לנו, סוף סוף יש דבר אחד יציב פה, אז אל תטלטלו את הסירה'״.
במצב המורכב והמסובך הזה, מה מורה יכול לעשות כדי להיות מורה טוב?
״המורה באופן מערכתי לא יכול לעשות כלום, וראינו שגם שר החינוך יכול לעשות מעט מאוד. אבל בתוך הכיתה שלו, מורה יכול ללמד טוב או ללמד רע. הוא יכול לעסוק רק בהטלת משמעת ותחרות והישגים, או לגרות את דמיונם ואת מחשבתם של התלמידים לחשיבה ביקורתית וליצור מוטיבציה ללמידה, אפילו במסגרת בחינות הבגרות. עובדה שיש מורים כאלה״.
איזה תכונות צריכות להיות למורה כזה?
״פעם דיברו על תכונות אישיות של מורה טוב. היום ירדו מזה ומדברים יותר על לימוד אסטרטגיות של הוראה, איך אני פותח שיעור, איך אני מסכם, איך אני מנהל דיון״.
זה נשמע טכני לגמרי, מזכיר קצת אסטרטגיות מתחום השיווק והמכירות.
״זה שונה לגמרי. במכירות אני רוצה למכור לך מכונית או סבון ואשתמש בכל מניפולציה אפשרית. בהוראה אני מתייחס בכבוד לתלמיד, לרצונות שלו ולשיקול הדעת שלו״.