להתעורר בעולם של חלום

שש בבוקר, השעון עדיין לא צלצל, אבל התעוררתם בבהלה מחלום מטלטל. מבולבלים ורגשיים אתם חושבים: ״זה הרגיש אמיתי!״ כמה דקות אחר כך אתם כבר ממשיכים ביומכם כשתחושות נעימות או להיפך, תחושות של מועקה מלוות אתכם.

אני רואה את התמונות שלי כהתחלה של הרפתקה חדשה. משהו שמתחיל מצורה בעולם המציאותי ויכול להוביל לעולם של חלום

״חלומות בדרך כלל נמצאים במצב של זרימה תמידית שבה החלום משתנה מעצמו כל הזמן״, הסביר לי לפני כשנתיים טים פוסט, דוקטורנט צעיר שמתנסה ב״חלומות צלולים״. פוסט, ו״חולמים צלולים״ אחרים הם אנשים שיודעים להישאר צלולים ומודעים לעצמם בתוך חלום, בזמן שהם חולמים.

״אתה יכול להיות בפארק בחלום ואז פתאום לשים לב שכל העצים הופכים לבניינים ופתאום אתה הולך בתוך עיר, מבלי שהתכוונת לזה מראש. זה אופיו היוצר של המוח שלנו שמגורה מכל מיני דברים. זה משהו שהתת-מודע שלנו עושה״.

פוסט נשען על התנסויותיו של המדען סטפן לה ברג', חוקר מפורסם של חלומות צלולים. לה ברג' מסביר שלפעמים יש לנו תחושה שחלום הוא מציאותי כל כך עד שקשה לנו להבחין האם אנחנו באמת חולמים, ולכן המחשבות המקובעות שאנחנו מביאים מהמציאות, מגבילות אותנו גם בחלום: לא תמיד נרגיש בנוח לקפוץ מחלון למשל – נפחד בדיוק כפי שאנחנו מפחדים במציאות.

הסרט ״אינספשן״ (בעברית נקרא ״התחלה״) בבימויו של כריסטופר נולאן (2010) עוסק בגניבת רעיונות ומחשבות של אנשים בזמן שהם חולמים. בסרט, קבוצת ה״גנבים״ בהובלתו של קוב (ליאונרדו דיקפריו) חודרים לעולם התת-מודע של החולם ומצליחים לבצע בו שינויים, כשהם צלולים ומודעים למה שהם עושים בתוך החלום.

פוסט סיפר לי איך הוא בעצמו הופך, בכל לילה, לאדריכל ולבמאי החלומות שלו. ״מה שמשותף בין מה שאני עושה למה שקורה בסרט 'אינספשן', הוא שבחלום צלול יש לך כוח פוטנציאלי לשלוט על החלום ולשנות דברים שונים, כמו אדם מסוים שהיית רוצה שיופיע, או סצנות שיקרו״.

פוסט משתמש בטכניקות שונות כדי להגיע למצב שהוא בין ערות לחלום, מודע למה שהוא חווה ועושה. בבוקר, כשהוא מתעורר מ״חלום צלול״, הוא מתעד את מה שאירע לו במחברתו. בתפאורה הזאת שהוא יוצר בחלום, חלקה באופן תת מודע, וחלקה באופן מכוון, הוא יכול להביא את עצמו להתמודד עם כל מיני מצבים שהוא בוחר וקשורים לחייו האמיתיים.

״למשל אם ראיתי סרט בקולנוע״, הוא מספר, ״וחשבתי לעצמי שאני ממש רוצה לחוות את זה בעצמי, אז בלילה הספציפי הזה אני מכוונן את עצמי לחלום את זה והופך להיות הדמות הראשית בסרט. וזה הצד הכיפי של החלומות האלו.

״מצד שני, אני גם חותר לסוג של חלומות צלולים שאני יכול ללמוד מהם כדי להעשיר את חיי הערות שלי. אלו חלומות הרבה יותר אישיים הקשורים לאתגרים שאני עובר ולחיזוק הביטחון שלי. אני יכול לפתור ויכוח משפחתי שמדאיג אותי. אני יכול להשתמש בחלום הצלול כדי להבין את הרגשות והמחשבות שלי. אם אני רב עם אבא שלי, אנסה בחלום לתקן את מערכת היחסים שלי איתו ולשפר אותה. אני גם יכול להתכונן למבחן של רישיון נהיגה למשל.

״זה לא שיש תסריט לפני כן, שלפיו משחקים״, הוא מסביר, ״זה יותר כאילו שאתה הולך לישון ואז אתה חולם על אבא שלך, אתה פוגש אותו בחלום הצלול שלך ושואל אותו, 'אבא, למה אני כל כך כועס עליך?' או כל שאלה שתנסח את הבעיה שאתה נמצא בה. אתה שואל את זה בצורה ישירה ובידיעה שאלו הן רק הציפיות של עצמך ומההיכרות שלך איתו, שזה לא באמת אבא שלך, רק ההשתקפות שלו. ואז אתה מאפשר לחלום למלא את החסר. האבא החלומי שלך יכול לעשות משהו כמו לחבק אותך או להגיד משהו שיהיה טריגר בשבילך לחשוב על היחסים שלכם באופן שונה״.

החיבורים האלו בין המציאות לחלום והעובדה שהחולם נשען בדרך כלל על דברים שקורים לו במציאות ולא על עולמות דמיוניים שאין לו איתם דבר, מדגישים את המאפיין התרפותי של החלום, במובן של התבוננות פנימית והבנת נפש האדם. על כך כתבו פסיכולוגים רבים וגדולים כמו יונג לדוגמה, שראה בחלומות אינדיקציה לתת מודע קולקטיבי של האנושות – מערכת של סמלים וארכיטיפוסים אוניברסליים, המשותפים לכולם.

החודש אנחנו מביאים לכם את יצירותיו של אדריכל צעיר שהפיק סדרות של תמונות העוברות על ידו מניפולציה, באופן שלצופה, ממש כמו בחלום, יהיה ספק אם מה שהוא רואה הוא אמיתי או דמיוני. את האובייקטים בצילומים אנחנו מכירים היטב, אבל המניפולציה גורמת לנו לרצות לחקור ולהתבונן בהם יותר, לשאול שאלות ולנוע בהן כמו בתוך חלום.

עבודות הנוספות של לורן רוסה.

 

״אני אדריכל ואמן, נולדתי בצפון איטליה שם גדלתי בעיר קטנה בשם אאוסטה. כיום אני חי בדנמרק, עובד גם כאדריכל וגם כאמן דיגיטלי.

״התחלתי לתמרן תמונות לכיף שלי לפני חמש שנים. העיסוק בארכיטקטורה הוביל אותי לשחק הרבה עם פוטושופ. לצד זה פיתחתי את הצילום שלי וצילמתי גם הרבה באינסטגרם. זה אולי ישמע מוזר אבל האינסטגרם גרם לי להתבטא בצילום כיוון שפרסמתי את התמונות שצילמתי, קיבלתי פידבק וכך השתפרתי במה שעשיתי. סימוני ״אהבתי״ ותגובות, הובילו אותי לחקור סגנונות שונים, ולהשתמש באפליקציות שונות כדי לערוך את התמונות שלי.

״רוב הפעמים התמונות שאני מצלם אינן באמת מיוחדות בפני עצמן, אבל אז, כשאני משתמש בהן כחלק ממשהו אחר נוצר קסם. אני יוצר את המניפולציה בשתי דרכים: בדרך אחת אני מדמיין את כל האלמנטים שאני צריך בתמונה ואז אוסף אותם. בדרך השנייה אני מכריח את עצמי להוציא תמונה כלשהי. אני מסתכל על התמונה ומנסה לדמיין מה אני יכול לעשות איתה, ואילו אלמנטים אני יכול לשנות או להוסיף.

״רוב הקומפוזיציות מורכבות משתיים או משלוש תמונות שעוזרות לי להשיג את האפקט שאני רואה במוחי. אני אדריכל, ולכן נהנה מאוד לשחק עם הפרספקטיבה בתמונות שאני יוצר. לאחר שבעבודות האדריכלות שלי אני שומר באופן טבעי על זיקה למציאותי ולאפשרי, עבודות הפוטו-מניפולציה שאני עושה, הן מקום שבו כוח הכבידה והפיזיקה כבר לא מגבילים אותי.

״התמונות הן סוג של הרפתקה – הן יוצאות מהעולם המציאותי ויכולות להביא את האנשים לעולם של חלום. הקומבינציות שאני עושה יוצרות משהו מן החלום, אבל חלום שלא נוצר במטרה לברוח מהמציאות. אני מאתגר את המציאות, כדי לגרום לאנשים להתבונן בפרטים. אני אוהב שהתמונות גורמות לאנשים להסתכל מסביבם ולהיות מודעים יותר ליופי שסובב אותנו״.