״כל הפלסטינים שאני מכיר רוצים להגר מכאן״


תמונת אילוסטרציה: Joseph Barrak/AFP/Getty Images

שדרה של עצי זית עתיקים מובילה לכפר הפלסטיני רמון, המשתרע על כ-30 אלף דונם בין רמאללה ליריחו. מאות בתים שוכנים בו, רבים מהם וילות אבן מרהיבות.

״זה יותר דומה לארמונות״, מספר לי בראיון בילאל דאהר, עיתונאי ב-Arab48, אתר חדשות ערבי המתמחה ביחסי פלסטינים-ישראלים. באוגוסט האחרון ביקר דאהר בכפר ודיבר עם האנשים שם, ולהפתעתו הוא גילה שרוב הבתים בכלל אינם מאוכלסים, ״או שגרים בהם קשישים, מכיוון שבניהם היגרו לחו״ל״, הוא אומר.

״בחור בשם אחמד סיפר לי שכאשר הוא סיים תיכון, לפני כמה שנים, היו בכיתה שלו 44 תלמידים, כולם מכפר רמון. היום נשארו בכפר רק 4 מהכיתה שלו. כל יתר ה-40 היגרו לארה״ב. הוא מספר שכשהם, הצעירים, מתחתנים הם כבר לא עושים חפלות. כי אין יותר צעירים. למי הם יערכו את החפלות? אין צעיר שירים אותך על הכתפיים בחתונה שלך. אז עושים ארוחת צהרים או ארוחת ערב לזקנים, וזהו. הוא סיפר שבכפר היו פעם כ-14 אלף איש. אבל 10 אלף מהם היגרו לארה״ב, 2,000 לירדן וכיום נשארו בכפר רק כ-2,500 אנשים״.

מקורות וסימוכין למידע בסוף הכתבה

ראית תופעה דומה גם בכפרים נוספים? 


״כן, גם בבית לחם, בבית ג'אלא ובבית סאחור קורה דבר דומה. אין לי נתונים מדויקים, אבל אמרו לי שזה די דומה למה שקורה בכפר רמון. בחור מבית ג'אלא, מלצר במסעדה, סיפר לי שהוא עומד להגר לצ'ילה. בצ'ילה, הוא אמר, יש כ-200 אלף איש שמוצאם מבית ג'אלא. זו הגירה שהחלה מזמן , עוד לפני 1967. כיום נותרו בבית ג'אלא כמה אלפים.

״זה קורה כי אין אופק לצעירים בשטחים. אפילו אם הם הולכים לאוניברסיטה ומסיימים לימודים, אין מספיק מקומות עבודה, ואם יש, המשכורת זעומה מאוד, משהו כמו 2,500-1,500 שקל בחודש.

״לדוגמה, לפני כמה חודשים כשהייתה שביתת מורים ברשות הפלסטינית, מורה למתמטיקה עם תואר שני וותק של 20 שנה, סיפר לי שהוא מקבל 2,700 שקל בחודש. זה עלוב מאוד ביחס לעלויות המחייה. ברמאללה המחירים כבר כמו בישראל, יקר שם מאוד.

״אז הצעירים בשטחים רואים שחברים שלהם היגרו וחיים טוב, יש להם הכנסה גבוהה, רכב ובית, והם הולכים לים – וזה מגרה אותם ומעודד אותם להגר גם כן. בדרך כלל ההורים נשארים בשטחים, למרות שבאזורי בית לחם וירושלים אני מכיר משפחות שלמות, מהכפר בית חנינא למשל, שהיגרו. לא רק לארה״ב, אלא גם לדרום אמריקה. מבית חנינא היגרו רבים לוונצואלה. כשהם חוזרים לבקר בחופשת הקיץ אתה שומע שמדברים ברחובות ספרדית״.

בחור מבית ג'אלא, מלצר במסעדה, סיפר לי שהוא עומד להגר לצ'ילה. בצ'ילה, הוא אמר, יש כ-200 אלף איש שמוצאם מבית ג'אלא

את הדברים שאמר לי דאהר, הוא פרסם גם ב-Arab48, ומשם מאמרו הועתק לשורה של אתרים פלסטינים.

איך אנשים הגיבו למאמר שלך? 


״הרבה אנשים קראו אותו, היו כ-600 לייקים למאמר. רוב התגובות ברשתות החברתיות היו של אנשים שאמרו שנגעתי בנקודה חשובה שלא מדברים עליה״.

״כל מי שאני מכיר רוצה להגר״

וואדה מא'ני (31) הוא אחד מאותם צעירים פלסטינים שהיגרו לאחרונה לחו״ל. הוא נולד וגדל בשכם. כשסיים תיכון נרשם ללימודים באוניברסיטת א-נג'אח, ממוסדות האקדמיה הגדולים בגדה, וב-2008 סיים תואר ראשון בפקולטה למנהל עסקים.

״כשסיימתי את הלימודים מצאתי עבודה במשרד הבריאות הפלסטיני כפקיד רכש בכיר״, הוא אומר לי, ״ובמקביל עבדתי גם כמדריך במרכז בריאות קהילתי בשכם״.

אביו של מא'ני היה מנכ״ל המחלקה לשיתוף פעולה בין-לאומי במשרד הבריאות הפלסטיני, ולכן נסע הרבה לחו״ל והכיר חברים מארצות וממוצאים רבים. כך נחשף מא'ני לתרבויות ולארצות רבות, הוא ראה איך חיים במקומות אחרים, והחל להשוות את החיים בחו״ל למצב בגדה המערבית. ״מצב רע מאוד״, הוא אומר.

״אפילו אם אין לך בעיות עם אף אחד, אפילו אם אתה עצמאי בכל מובן ולא מתעסק ב'פוליטיקה' או לא מנסה לפגוע במישהו, אתה לא יכול לעשות שם הרבה. שכם מוקפת בהתנחלויות מכל כיוון. אתה מוגבל ביכולת לנוע וחושש להגיע לאחד המחסומים, אתה חושש שיקרה לך משהו. ובתוך שכם אתה יכול להיות עשיר מאוד או עני מאוד – אין מעמד ביניים.

ברחובות בית-לחם. רבים מהגרים מהעיר בכל חודש | תמונה:Graham Morrison/Getty Images

״תוסיף לזה את העובדה שהרשות הפלסטינית לא עושה את עבודתה. היא מסייעת לאנשים מסוימים להרוויח כסף ולא מסייעת לאנשים אחרים. האנשים שעובדים בממשל הפלסטיני מושחתים לגמרי. אין שם שלטון חוק שיכול לגרום להם לקחת אחריות על מה שהם עושים. אין שם דבר כזה. הם יכולים לגנוב כסף, את הכסף שמיועד לעם הפלסטיני שחי שם.

״אני יודע את זה מאבא שלי, בגלל סוג העבודה שהייתה לו – הקהילה הבין-לאומית מעבירה כספים רבים לעם הפלסטיני. אבל איפה הכספים האלה? הם נגנבים על ידי האנשים המושחתים שעובדים עבור הממשל הפלסטיני״.

אחרי שעבד במשך שנתיים-שלוש במשרד הבריאות הפלסטיני, החליט מא'ני שהוא רוצה לעבור למקום אחר, לראות את החיים שמעבר לגבול ומעבר לישראל. ״תמיד חיפשתי משהו טוב, חיפשתי חופש ודמוקרטיה. חשבתי על אמריקה. ניסיתי להגיע לקונסוליה האמריקנית כמה פעמים. פעם אחת כדי לקבל ויזת תייר, ופעם נוספת כדי לקבל ויזת סטודנט. בשני המקרים סירבו לי.

״עובדת אחת במשרד הבריאות ששמעה מה שקרה לי סיפרה שחברה שלה חיה כעת באמריקה עם הבת שלה. היא הציעה שתכיר ביני לבין הבת, ואם זה יתאים נתחתן. כך אוכל להגר לארה״ב״.

מא'ני אהב את הרעיון. ״הכרתי את הבחורה ב-2012. שוחחנו דרך האינטרנט במשך שנה, למדנו להכיר זה את זו, ובסוף החלטנו להתחתן, בירדן. אחרי שהיא קיבלה אזרחות אמריקנית התחתנו. כך קיבלתי ויזה והיגרתי לאמריקה בנובמבר 2015. כיום אני חי איתה בשיקגו״.

ואיך החיים שם?


וואדה מא'ני בארה"ב אחרי שהיגר

״החיים כאן מעולים. אין שנאה, אין גבולות, אין כלום. אני יכול לחיות בחופשיות. אני עובד עכשיו בנמל התעופה עבור חברת אבטחה מסוימת, ומנסה לעבור מבחנים כדי להיות שוטר״.

והמשפחה שלך נשארה בגדה המערבית?


״כן, יש לי שני אחים ואחות. אח אחד נסע לבריטניה להשלים תואר שני בהנדסה וכעת עובד וחי בסקוטלנד. אחותי רוקחת, היא חיה בגדה, ואח נוסף שלי חי גם הוא שם, הוא עדיין לומד באוניברסיטה״.

ואתה לא חושש לדבר על כל זה בגלוי? אולי הראיון הזה יסכן את המשפחה שלך שעדיין חיה שם.


״לא. אני עומד להיות אזרח אמריקני. לא אכפת לי. אף אחד ברשות הפלסטינית לא ילך למשפחה שלי וישאל 'למה הוא אומר כך וכך'. אחרי הכול אני אומר את האמת. אני לא פוחד מאף אחד שם״.

אתה מכיר אנשים נוספים שרוצים כמוך להגר? 


״אגיד לך כך: רוב האנשים שאני מכיר – אלה שעבדו איתי במשרד הבריאות, החברים שלי, המשפחה שלי, ואנשים אחרים שמסביבי – כולם רוצים להגר. אפילו אבא שלי רוצה להגר. אבל אין להם מספיק כסף כדי להגר, או שאנשים מסוימים ממשפחתם צריכים אותם והם לא יכולים להגר.

״הסיפורים על הגירה גדולה מהכפרים באזור רמאללה נכונים לגמרי. משפחתה של אשתי היא מהכפר ביתוניא שליד רמאללה. אני יודע שרוב העשירים ברמאללה שולחים את ילדיהם לארה״ב, ובגיל 70-60 מתכננים לחזור לשטחים כדי למות. אני שומע את הסיפורים האלה כל הזמן.

רוב האנשים שרוצים להגר הם אנשים שלווים, שמחפשים שלום בחייהם, הם מחפשים דמוקרטיה ודרך חיים טובה. הדברים האלה לא קיימים בשטחים

״זה קורה בגלל כסף ואורח חיים. רוב האנשים שרוצים להגר הם אנשים שלווים, שמחפשים שלום בחייהם, הם מחפשים דמוקרטיה ודרך חיים טובה. הדברים האלה לא קיימים בשטחים״.

מצב מלחמה

בניגוד למה שנהוג לפעמים להניח, מרבית ההגירה המתרחשת בימים אלה אינה של נוצרים, אלא של מוסלמים. ״פחות מעשרה אחוזים מהמהגרים הם נוצרים, לפי נתוני הגירה שפורסמו בלשכת מפקד האוכלוסין של ארה״ב״, אומר לי ד״ר יעקב פייטלסון, החוקר מגמות חברתיות באוכלוסייה הפלסטינית והיהודית.

לפי הערכות, נותרו כיום רק כמה מאות נוצרים בעזה. יתר הנוצרים, כ-38 אלף, מפוזרים בגדה המערבית. כמה אלפים מהם בבית לחם למשל, שנודעה בעבר כעיר נוצרית, אבל הפכה בעשורים האחרונים לעיר עם רוב מוסלמי מובהק.

ס', פלסטיני בשנות ה-50 לחייו, הוא אחד מאותם נוצרים שנולדו וגדלו בקהילה של בית לחם. בשיחה שאני עורך איתו הוא מספר לי שהצליח לפני כמה חודשים להגר לארה״ב, וכעת עסוק בחיפושים יום-יומיים אחר מקום מגורים למשפחתו שאמורה להגר לשם בקרוב.

תמונה: Philippe Huguen/AFP/Getty Images

גם א' מבית לחם היגר ממש לאחרונה. ידידה שלו מבית לחם סיפרה לי בזמן כתיבת שורות אלה: ״בשבוע שעבר הוא עזב פתאום לאוסטרליה, בהתראה קצרה מאוד״.

אז כמה פלסטינים (מוסלמים ונוצרים) מהגרים מדי שנה? תלוי במקור הנתונים. ״לפי נתוני המנהל האזרחי, שנמסרו לי בפגישה אישית, מ-1995 עד 2007 היגרו 25 אלף איש בממוצע בשנה״, אומר פייטלסון. ״ב-2007 זה הגיע לשיא והיגרו מיו״ש כמעט 55 אלף״.

״ביוני 2016 הייתה ישיבה של ועדת המשנה לעניינים אזרחיים וביטחוניים ביו״ש, של ועדת החוץ והביטחון ושל נציגי המנהל האזרחי. הם דיווחו שבעשור האחרון, רק מיו״ש ורק דרך גשר אלנבי, מאזן ההגירה הסתכם ב-175 אלף, כלומר 17.5 אלף איש בשנה. אבל הם לא יודעים כמה היגרו מנקודות מעבר אחרות, כמו נתב״ג ועזה. וכשאני מסתכל על הנתונים של לשכת מפקד האוכלוסין של ארה״ב לאותה תקופה של העשור האחרון, זה יוצא כ-21 אלף בשנה״.

״אבל הלמ״ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) הפלסטיני דיווח במשך שנים על מאזן הגירה '0'. רק בשנים האחרונות הוא החל לדווח על הגירה של 9,000 איש בשנה״.

כשפניתי ללמ״ס הפלסטיני לגבי נתוני ההגירה, הם בחרו להפנות אותי לסקר שהם ערכו לפני כשש שנים, המראה הגירה מינורית אף יותר.

מאיפה נובע הפער הגדול בין דיווחי הלמ״ס הפלסטיני לבין יתר הדיווחים?


״זה נובע ממצב המלחמה שיש בין הרשות הפלסטינית לישראל. ב-1997, כשהפלסטינים ערכו את מפקד האוכלוסין הראשון ביו״ש ובעזה, ד״ר חסן אבו ליבדה, שהיה ראש הלמ״ס הפלסטיני, אמר בראיון לניו יורק טיימס שהוא רואה במפקד האוכלוסין המשך של האינתיפאדה. הוא קרא לזה אינתיפאדה אזרחית, ואמר שזה אפילו חשוב מהאינתיפאדה עצמה. במלים אחרות, זה כלי נשק במלחמה נגד ישראל. ליהודים יש תמיד פרנויה שהם מיעוט והלמ״ס הפלסטיני מנצל את זה. על בסיס המספרים האלה נקבעת המדיניות של מדינת ישראל״.

איזו מדיניות? רעיון שתי המדינות למשל, שמקדמים ראש הממשלה ושר הביטחון, המושפע מכמות הפלסטינים הפוטנציאלית שיהיו במדינה החדשה, ביחס ליהודים בישראל.

״לפי כללי האו״ם, אם אתה לא נמצא במדינה מסוימת ברציפות במשך שנה ויום אחד״, אומר פייטלסון, ״אתה לא נכלל יותר בתוך מרשם האוכלוסין שלה. אבל נציגי המנהל האזרחי סיפרו בוועדת המשנה לעניינים אזרחיים וביטחוניים, שאצל הפלסטינים זה לא נחשב בכלל. כל מי שהיגר עדיין נחשב כתושב המקום, ואפילו ילדי המהגרים, שנולדו בחו״ל, גם כן מתווספים למרשם האוכלוסין של הרשות הפלסטינית, בטענה שאולי הם ירצו לחזור בעתיד״.

ילדים מביטים על מחנה הפליטים ג'לזון בקרבת רמאללה. | תמונה: Abbas Momani/AFP/Getty Images

יורם אטינגר, שכיהן בתחילת שנות ה-90 כציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ואחר כך כחבר ב״צוות האמריקני-ישראלי למחקרים דמוגרפיים״ (שפייטלסון היה חבר בו), מעריך כי מדובר בכ-400 אלף פלסטינים לפחות שכבר לא נמצאים בשטחים במשך שנים ואולי עשרות שנים, אבל ממשיכים להיספר כאילו הם שם. ״תת-שר הפנים הפלסטיני אישר באוקטובר 2014 כי מ-1995 עד היום הם כללו ברישום שלהם גם כ-100 אלף ילדים שנולדו בחו״ל״, כותב אטינגר.

אטינגר וצוותו גם גילו שהלמ״ס הפלסטינית ממשיכה לספור את הערבים שגרים במזרח ירושלים (כ-300 אלף איש) כאילו הם חיים בשטחה (למרות שרשומים כערביי ישראל), ואף ממשיכה לספור אנשים שמתו. ״יש לזה משמעות פיננסית בלתי רגילה, כיוון שהסיוע הכלכלי שניתן לרשות הפלסטינית, ניתן לפי גודל האוכלוסייה״, אומר פייטלסון. ״אם אתה לא מדווח על התמותה, כמובן שהאוכלוסייה שלך גדולה יותר ואתה מקבל יותר כסף״.

כך שמתוך החישובים של פייטלסון ואטינגר, עולה כי יותר מ-1 מיליון פלסטינים הרשומים כתושבים בשטחים – לא באמת נמצאים שם. הערכות שמרניות יותר, למשל של הדמוגרף הישראלי פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, מדברות ״רק״ על כ-500 אלף פלסטינים שלא נמצאים.

אם נסכם, לפי הערכות שלך, כמה פלסטינים מהגרים מדי שנה?


״אם אני מסכם את כל הנתונים מ-1967 ועד היום, מכל המקורות, אני מגיע לכמעט 750 אלף מהגרים מיו״ש ועזה, שזה 15.3 אלף בשנה״, אומר פייטלסון. ״אבל צריך לזכור שיש עליות וירידות. בתקופת האינתיפאדה המספרים קפצו, ובזמן האחרון הם עלו פעם נוספת״.

אם להאמין לסקרים שערכו בעשור הקודם, לפי דיווחים אוניברסיטאות ביר-זית ברמאללה וא-נג'אח בשכם, כ-32% מכלל הפלסטינים רוצים להגר ממקום מגוריהם. גם אם אלה הערכות נמוכות, לנוכח התמונה המשתקפת מהשטח, פירוש הדבר שיותר מ-1 מיליון פלסטינים מתכננים בכל רגע לעזוב ולנסוע לחו״ל, לתמיד (ראו אינפוגרפיקה).

הפלסטינים גם נכנסים?


״בוודאי, יש כל הזמן ביקורי מולדת. כיוון שרוב המהגרים הם צעירים, חלקם מגיעים לשטחים כדי למצוא כלה, ולקחת אותה לחו״ל״, אומר פייטלסון.

״כשהם נכנסים לארה״ב, הם לא רוצים לחזור לשטחים, כי אין שם עתיד עבורם ועבור ילדיהם״, אומר לי החוקר הנורבגי בארד קארטווייט, שקיבל מימון מ״המועצה למחקר של נורבגיה״ כדי לחקור את האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. אחרי ששהה שם 11 חודשים הוא פרסם ספר על ממצאיו ב-2014.

הם מהגרים כי אין להם אופק בשטחים. אפילו אם הם הולכים לאוניברסיטה ומסיימים לימודים, אין מספיק מקומות עבודה, ואם יש, המשכורת זעומה מאוד

״יש כמה ריכוזים של פלסטינים ברחבי ארה״ב – ניו ג'רזי, אוהיו, קליבלנד, שיקגו ומישיגן. בפלינט שבמישיגן הם התחילו להתיישב לפני כעשור. אלפים הגיעו מבית סאחורֹ, מבית לחם ומבית ג'אלא. בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 ובעיות נוספות, הפכה פלינט למקום מסוכן ומבולגן. כ-50 אלף איש איבדו את מקומות העבודה שלהם ויש בפלינט בעיות סמים, ירי ואלימות. חלק מהפלסטינים שם איבדו את בתיהם, רבים איבדו את עבודתם וכמעט כולם הושפעו בדרך כלשהי מהמשבר הכלכלי. כך שרוב הפלסטינים שגרו שם עזבו למקום אחר״.

לא רק לארה״ב הם מהגרים, כמובן, אלא גם לגרמניה, לשוודיה ולמדינות נוספות באירופה, אומר קארטווייט, בהן נמצאים קרובי משפחה וחברים. דרום אמריקה היא יעד פופולרי נוסף. בצ'ילה, לפי הערכות, יש קהילה פלסטינית של 350 אלף איש, שרובה היגרה מכפרים וערים באזור בית לחם. רוב הפלסטינים בדרום אמריקה נטמעים באוכלוסייה ובתרבות המקומית, וחלקם ממלאים תפקידים חשובים בפוליטיקה ובעסקים. היו פלסטינים שאף כיהנו כראשי עיר .

״לא תהיה עוד אינתיפאדה״

לא צריך תואר מתקדם בסטטיסטיקה כדי להבין חלק ממשמעויות ההגירה הזו: מדובר ב״דימום״ הולך וגובר של הרשות הפלסטינית, גם פיזי וגם פסיכולוגי, הגורם לדור הבא שלה לברוח, לאוכלוסייתה להתבגר ומגדיל את הנטל הכלכלי עליה.

אבל פייטלסון טוען שיש לכך השלכה נוספת. ״הכלכלן הגרמני, פרופ' גונר חנסון מאוניברסיטת ברמן, הגה בשנות ה-90 תיאוריה הנקראת 'בועת הנוער', שזכתה מאז להכרה הולכת וגדלה בקרב יועצים למדיניות חוץ. לפי התיאוריה הזו, אם במדינה מסוימת, אחוז הגברים הצעירים באוכלוסייה (בגילים 15 עד 25) עולה על 20 אחוז, מתחילות צרות – אלימות, בריונות, לחצים סוציאליים, טרור, מהפכות ומלחמות. האנרגיה והמרץ, שאין להן לאן להיות מתועלות, הופכות לחומר נפץ.

רבים מהצעירים שהשתתפו באינתיפאדה השנייה היגרו לחו"ל או הקימו משפחות | תמונה: Musa Al-Shaer/AFP/Getty Images

״לדוגמה, לפי נתוני הלמ״ס של ישראל שמדויקים לכל הדעות ואמינים ביותר (אבל מתייחסים לאוכלוסייה הפלסטינית רק עד 1994), שיעור הצעירים בגילים 24-15 מכלל האוכלוסייה הפלסטינית, הגיע לשיא של 23.1 אחוז ב-1982. כידוע, האינתיפאדה הראשונה החלה בדצמבר 1987 כאשר שיעור קבוצת האוכלוסייה הזאת ביהודה והשומרון עמד על 20.7 אחוז. האינתיפאדה הסתיימה מעשית ב-1991 כאשר שיעור זה עמד על 18.1 אחוז, ומאותה שנה אני מעריך שהוא המשיך לרדת.

״המסקנה שלי מכל זה היא שכיום כבר לא מצליחים להצית אינתיפאדה המונית נוספת מסיבה פשוטה – הרבה צעירים כבר מזמן לא פה. תנועות מחאה רציניות יכולות להיווצר רק אם מצליחים ליצור מסה קריטית של אנשים התומכים ברעיון מסוים. אבל כיום אחוז הצעירים בגיל המסוכן נמוך הרבה יותר מזה הנדרש כדי ליצור אינתיפאדה נוספת. לכן אנחנו רואים אינתיפאדת בודדים של סכינאות. הם לא מצליחים להצית את ההמונים, כי אין המונים שמוכנים ללכת איתם. בנוסף, הצעירים שהשתתפו בזה לפני יותר מעשור הם בעלי משפחות עכשיו או שהיגרו לחו״ל״.

המסקנה שלי מכל זה היא שכיום כבר לא מצליחים להצית אינתיפאדה המונית נוספת ומסיבה פשוטה – הרבה צעירים כבר מזמן לא פה

אבל אם היינו עושים את השיחה הזו לפני האינתיפאדה השנייה, היינו מגיעים לאותה מסקנה – האוכלוסייה הצעירה עוזבת בקצב מהיר ואין מספיק אנרגיה לאינתיפאדה המונית שנייה. אבל היא קרתה. 


״ההבדל הוא שאז זו הייתה עדיין תחזית שרק עכשיו אנחנו רואים אותה מתממשת. עברנו כעת את הסף הקריטי כלפי מטה של צעירים שהיגרו וכבר לא יכולים להתאסף לאינתיפאדה המונית נוספת. בנוסף, הילודה הולכת ופוחתת אצל הפלסטינים. מספר הילדים לאישה ביו״ש ועזה הגיע לשיא בשנות ה-90, בדיוק כשפרצו האינתיפאדה הראשונה והשנייה. אבל כיום, כתוצאה מהגירת הצעירים, הוא צנח. לפי נתוני לשכת מפקד האוכלוסין של ארה״ב, ב-2015 הפריון הכולל ביו״ש היה 2.76 ילד לאישה, נמוך יותר מאשר אצל היהודים – 3.13, ואצל המוסלמים הישראלים – 3.32. עד 2050 הפריון ביו״ש צפוי להצטמצם עד 1.5״.

אז מה יוליד יום? נצטרך להמתין ולראות. דבר אחד כבר ברור – ההגירה המואצת מהשטחים היא תהליך שעוד צפוי לשנות את אזורנו, כפי שההגירה העצומה מאזורים אחרים במזרח התיכון משנה בימים אלה את יחסי הכוחות בעולם.

מקורות וסימוכין לטבלה בתחילת הכתבה:
1. הערכה המבוססת על נתונים מכמה גופים שונים הנמנים בכתבה
2. על פי סקר של הלמ"ס הפלסטיני מיולי 2016
3. קיימת מחלוקת לגבי כמות הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית ועזה. לפי נתוני הלמ"ס הפלסטיני יש כ-4.8 מיליון פלסטינים, אולם נראה כי הנתונים מנופחים מאוד – לפי הערכות מסוימות ביותר ממיליון איש.
4. לפי נתוני הגירה שפורסמו בלשכת מפקד האוכלוסין של ארה"ב
5. על פי דו"ח שפרסם ב-2012 ארגון הנוער הגדול ברשות הפלסטינית, שארק יות'