צילום:shutterstock
כמה פעמים בשבוע אתם מקבלים מסרונים (SMS) שמנסות לפתות אתכם בהלוואה מהירה? לפעמים נראה שמסרונים עדיין קיימים רק עבור ההלוואות האלה.
ההודעות האלה הן רק אחת ההוכחות לכך שהלוואה הפכה מזמן למוצר צריכה נפוץ שרובנו נעזרים בו, אם בדמות הלוואה כספית בנקאית "קלאסית", אם באמצעות תשלום בכרטיס אשראי ואם בלקיחת משכנתא או בקנייה בליסינג.
הקונספט של ההלוואות ככלי כלכלי נהוג כבר אלפי שנים בתרבויות שונות בכל רחבי העולם, החל מהעת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד ימינו.
בעקבות המסופוטמים
הלוואה היא עסקה לשכירת נכס לזמן מוגבל, כאשר הנכס הוא כסף או שווה ערך. לפני ביצוע העסקה מוסכם מהו הסכום שישולם עבור הזכות להחזיק במוצר (או הכסף). הסכום הזה הוא בעצם הריבית שמשולמת בנוסף להחזר הקרן.
מי הגה את הרעיון לגבות ריבית על הלוואות? מקובל לחשוב שהמסופוטמים הם הראשונים שהנהיגו את הריבית. במסופוטמיה (דרום עיראק של היום) התפתחה תרבות שומר שנחשבת לאחת מיסודותיה של התרבות המערבית. מלבד עדויות להתפתחות המדע, בתי המשפט, החקלאות וכתב היתדות במסופוטמיה, נמצאו ממצאים שמלמדים על פעילות של מנגנוני הלוואות.
במסגרת המהפכה החקלאית שעברה מסופוטמיה באלף הרביעי לפני הספירה, הצטברו כמויות גדולות של שעורה, ולכן היא הפכה לאמצעי התשלום המרכזי של העת העתיקה, גם בהלוואות. רק מאוחר יותר אומצו גם הנחושת והכסף כאמצעי תשלום בהלוואות. כחלק מהמנגנון הכלכלי המפותח שהפעילו, גבו השומרים ריבית בהלוואות שנתנו.
בסביבות שנת 2000 לפני הספירה פעל באשור ובבבל מנגנון הלוואות נמרץ. סוחרים בשתי הממלכות הלוו תבואה לחקלאים ולסוחרים. המוסדות הכלכליים שפעלו שם העניקו, ממש בדומה לבנקים של היום, אשראי לתקופות קצרות או ארוכות. הלוואות בריבית ניתנו בהתאם לחוזה מוסכם ובליווי בטחונות כמו פקדונות, עדים וערבים. מנגנון ההלוואות אז היה מתוחכם למדי אפילו בעיניים מערביות מודרניות.
בשנים מאוחרות יותר תועדה תעשיית הלוואות משגשגת גם באימפריה הרומית וביוון העתיקה, כאשר המלווים דרשו פקדונות לביטחון. גם בסין העתיקה ובהודו העתיקה מצאו ארכיאולוגים הוכחות למנגנוני הלוואות.
כשהכסף נכנס לתמונה
הלוואות היו נהוגות מאז ומתמיד, אבל מנגנוני הלוואת הכספים התפתחו באופן משמעותי רק בימי הביניים. החברות האירופאיות המרכזיות לא העריכו את כוחן של ההלוואות עד סביבות המאה ה-13, בשלהי ימי הביניים.
מימי הביניים ועד תחילת המאה ה-19 היה מקובל באירופה מנגנון הלוואות בחוזה, שאפשר לאנשי האצולה הכפרית ולסוחרים ללוות כסף לרכישת בית או אדמה. בתמורה לחוב, הלווה עבד אצל המלווה. כתוצאה מכך, לא מעט מלווים חסרי מצפון דרשו תשלומי החזר או שיעורי ריבית מופרזים וכך הפכו את הלווים לעבדים.
במקביל להלוואות שלמרבה הצער ניצלו את הלווים לעבדות, התפתחו ההלוואות הכספיות במתכונת דומה לזאת הפועלת כיום, כלומר הכסף עצמו הפך למוצר צריכה שניתן לקנות אותו. עם הזמן אנשים זיהו את הערך שגלום במתן הלוואות שקצב ההחזר שלהן מותאם ללווה, וכך הוענקו יותר ויותר הלוואות לטווחים קצרים או ארוכים, בצירוף ריבית.
מראה שגרתי בשווקים מקומיים באיטליה באותן שנים כלל דוכני הלוואות שהציעו את מרכולתם, כשהמלווה קבע את שיעור הריבית לכל הלוואה. אז אמנם השיטה הזאת עדיפה על פני הפיכת בעלי חוב לעבדים, אבל הבעיה התגלתה בשיעורי הריבית הפרועים שקבע כל מלווה, ללא כל פיקוח.
צילום: shutterstock
המילה השגורה כל-כך, "בנק", היא נגזרת של המילה banca, כלומר ספסל, על שם הספסלים שעליהם ישבו המלווים בריבית בשווקים באיטליה.
במאה ה-18 החלו להתפתח באירופה בנקים פרטיים, כמו זה של משפחת רוטשילד, שהעניקו אף הם הלוואות. בהמשך המאה ה-18 ובמאה ה-19 החלו לפעול הבנקים המסחריים כמו בנק אנגליה ובנק צרפת, שהחליפו את נותני ההלוואות הפרטיים ולאט לאט גם את הבנקים הפרטיים. באותה תקופה כבר ניתנו ההלוואות בשטרות כסף מנייר, שהפכו לנפוצים אז.
ההלוואות הבנקאיות בימינו הן וריאציה מעודכנת של ההלוואות שניתנו לפני מאות שנים בשווקים באירופה, ולפני אלפי שנים במסופוטמיה. להלוואות הבנקאיות המודרניות יש יתרון עצום: הן מפוקחות, וזכויותיהם של הלווים והמלווים נשמרות בקפידה. במרבית המדינות הרגולציה מאפשרת לבנק המרכזי לשלוט בתחום, מצב שמפחית מאוד את הסיכון שהלווים "יאבדו את המכנסיים" בעקבות לקיחת הלוואה מעבר ליכולתם או בתנאים לא סבירים. כך יכולים הבנקים להעניק ללקוחותיהם הלוואה לכל מטרה בתהליך הוגן ומפוקח, ששומר על זכויותיהם של שני הצדדים.
הנקודה היהודית
נושא ההלוואות מוזכר לא פעם בתנ"ך. הצורך בהלוואות נבע אז בעיקר מהאקלים הארץ ישראלי ומהעובדה שמרבית החברה התפרנסה מחקלאות. בשנות בצורת ובזמן ההמתנה להבשלת היבול, רבים נזקקו להלוואות גישור עד שימכרו את מרכולתם. כבר אז הוצעו הלוואות הן לצורכי מחיה לנזקקים והן למטרות מסחר. בספרי הנביאים מתוארים מקרים של בעלי חוב שהתקשו לפרוע את ההלוואה והתמודדו עם נושים שדרשו לקחת את בניהם לעבדות.
מתוך כוונה לשמור על ערבות הדדית, ההלכה היהודית מצווה לתת הלוואות לנזקקים, אך אוסרת על המלווה לגבות ריבית. גם האסלאם אוסר לקיחת ריבית מנזקקים, ובנצרות אסורה לקיחת ריבית בכל הלוואה. הסלידה ממלווים בריבית נפוצה כבר מאות שנים בתרבויות שונות. רבים מהם הושפלו, הותקפו, נכלאו וחלקם אף נרצחו. בין הלועגים למלווים בריבית היו גם פילוסופים, כלכלנים, עיתונאים, פוליטיקאים, מחזאים ורבים בציבור הרחב.
אולם לאורך השנים היה ברור כי ללא ריבית, לאף אדם או ארגון לא יהיה עניין לתת הלוואות. מעבר לעיקרון הערבות ההדדית בסיוע לנזקקים, גם הלוואות מסחריות חיוניות להנעת הכלכלה ולהתפתחות החברה.
כדי לאפשר המשך הענקת הלוואות בהתאם להלכה היהודית, הונהג "היתר עסקה", פתרון שמכשיר את הריבית. זהו הסכם שיוצר מעין שותפות בין הלווה למלווה בעסק שלשמו ניתנה ההלוואה. לפי ההסכם, הלווה והמלווה מתחלקים ברווחים בעסק המשותף, כאשר הלווה מקבל את החלק הגדול יותר בגלל שטרח יותר. זוהי בעצם חלופה להגדרת התשלום על ההלוואה כריבית.
הבנקים בישראל חתומים על היתרי עסקה, המחייבים אותם שכל עסקאותיהם ייעשו על פי תנאי ההיתר. אולם ישנם לקוחות דתיים שמקפידים במיוחד, ודורשים היתרים מחמירים יותר. חלק מהבנקים מציעים מענה גם לדרישות המחמירות.
אומרים שהכסף מניע את העולם, אבל הכסף הוא המצאה אנושית, וכך גם ההלוואה. למרות שהיא קיימת עוד מתקופת כלכלת הברטר, ההלוואה היא כלי פיננסי חשוב שעבר אבולוציה והתאמות תרבותיות שונות. את ניצני השיטה שמונהגת בימינו אפשר לראות כבר בימי התנ"ך, באשור ובבל, כשהתרומה המרכזית של הבנקאות המודרנית היא בהסדרת הענף ובפיקוח על הנעשה בו כדי שיהיה הוגן ומועיל לשני הצדדים.