Why They Do It

ברנרד מיידוף הורשע בהונאת הפונזי הגדולה ביותר שנחשפה אי פעם; דניס קוזלובסקי, שהיה מנכ״ל חברת מערכות האבטחה Tyco, הורשע בלקיחת בונוסים במרמה בסכום של כ-80 מיליון דולר; אנדי פאסטו, סמנכ״ל הכספים בחברת אנרון לשעבר, הורשע בסיוע בדיווחים כוזבים על המצב הכספי של החברה שבהמשך פשטה את הרגל; ואניל קומר מחברת מקינזי הורשע במסירת מידע פנימי על החברה. אולי כבר ניחשתם נכון – מדובר בעברייני הצווארון הלבן הידועים ביותר שהורשעו אי פעם. פרופ׳ יוג׳ין סולטס מבית הספר לעסקים באוניברסיטת הארוורד החליט ליצור איתם קשר כדי להבין איך עובד המוח שלהם, ובמלים פשוטות – מדוע אנשים שהגיעו לפסגת ההצלחה והיוקרה החליטו לסכן הכול.

סולטס מצא את כתובות המייל שלהם באתר לשכת בתי הכלא הפדרלית. מתוך דחף רגעי ונאיביות מוחלטת הוא שלח להם עשר שאלות ראשונות שעלו במוחו, כמו ״איך השכר שקיבלת השפיע על ההחלטות שלך״, ״מה אתה מתכוון לעשות אחרי שתשתחרר מהכלא״ ועוד. הוא כמעט שכח מהעניין, שהיה יותר קוריוז עבורו, אבל אחרי חודש הוא התחיל לקבל מיילים עם תשובות. במשך שבע השנים הבאות הוא קיים דו שיח מעמיק עם עשרות עברייני צווארון לבן נוספים, כ-50 בסך הכול, בטלפון, במייל ובביקורים שערך בכלא. הספר שהוציא הוא ניתוח של השיחות האלה תוך הסתמכות על מחקרים מתחום הפסיכולוגיה, הקרימינולוגיה, הכלכלה והפילוסופיה.

״בספר שלי אני מראה שהתאוריות הרווחות שמסבירות את המניעים של עברייני צווארון לבן אינן מראות את התמונה כולה״, הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. סולטס טוען שאנשים מהסוג הזה לא פועלים רק מתוך היבריס או תאוות בצע, וברוב המקרים הם גם לא עושים חישובים קפדניים של רווח והפסד, ואפילו לא לגמרי מודעים לכך שהם מבצעים פשע שפוגע בעשרות או מאות אלפי אנשים.

סיבה אחת לכך, מנמק סולטס, היא שבעולם העסקים לא ממש מכירים את הלקוחות. לפעמים הם אף נמצאים במרחק אלפי קילומטר, ולכן הנזקים שגורמים הפשעים שמבצעים מנהלי חברות או תאגידים, אינם מוחשיים. ״למשל, אני יכול לשבת עם אותם מנהלים יום שלם בחדר, מבלי לדאוג שהם יגנבו כמה דולרים מהארנק שלי. אבל באותו זמן, בדיוק אותם מנהלים, שהיו לי מניות בכמה מהחברות שלהם, לקחו סכומים עצומים מחיסכון הפנסיה שלי. כלומר, כדי שהם יהיו מודעים לפשע שהם מבצעים, הם לא רק צריכים להבין את ההבדל בין טוב לרע, אלא להרגיש ולראות שמה שהם עושים גורם נזק״. 


סיבה אחרת היא שהאנשים האלה, כמו רובנו לפי סולטס, פעלו פעמים רבות באווירה ארגונית של חצייה לתוך ה״אזור האפור״ של מה מותר ומה אסור על פי חוק, ושל לחצים מהממונים. ״אם באיזשהו שלב בקריירה שלי הייתי אומר לממונים שלי שאני מפסיק את המשחק, הם היו מוצאים מישהו אחר לעשות את זה״, סיפר פאסטו, מי שהיה סמנכ״ל כספים באנרון ונידון לשש שנים בכלא משום שעזר להסתיר את הנתונים האמיתיים על מצבה הפיננסי של אנרון.

לפי סולטס, חוקרים רבים, אנשי משפט ואנשי תקשורת טוענים שמנהלי חברות וארגונים מגיעים להחלטות, כולל החלטות פליליות, לאחר חישובים מדוקדקים של רווח והפסד. מה שהוא מצא היה שפעמים רבות מאוד הם פעלו מתוך תחושות בטן, כמו שכולנו פועלים פעמים רבות ביום-יום. ״באופן כללי אלה אנשים הדומים לכולנו. כאשר הם נמצאים אשמים ונשלחים לכלא, אנחנו נוטים להתרחק מהם ואנחנו חושבים שאנחנו לא כמוהם ואף פעם לא היינו מבצעים פשע כזה, אבל אם בוחנים בקפידה את הטעויות שהם עשו, נראה שכולנו פגיעים לטעויות כאלה. ההבדל הוא שאנחנו לא בעמדות כאלה שהטעויות שלנו יגרמו לנזקים כל כך נוראיים למאות אלפי אנשים״. אולי זה נשמע כמו ניסיון להצדיק את העבריינים, אבל כשחושבים למשל על כמות מעלימי המס, או על דיווחי מס כוזבים אפילו רק בישראל, זה לא נשמע הזוי כל כך.

מי שמחפש ניתוח מעמיק של סיבות ומניעים לעבריינות צווארון לבן, ימצא בספר הזה רק מעט הרחבה ותוספת למה שהיה ידוע כבר ממחקרים קודמים. מי שסקרן לדעת איך סולטס הצליח לאורך השנים ליצור קשר קרוב ואינטימי עם האנשים האלה, איך הם פתחו בפניו את סגור ליבם, האם הם מרגישים חרטה או שנעשה להם עוול, ימצא בחלק האחרון של הספר הרבה שיחות מרתקות ומשהו לכולנו ללמוד ממנו על מידה של צניעות, ועל הנפש המורכבת של כולנו.

איך להיות הורים היום

תשכחו מזה שלגדל ילדים היום זה בדיוק כמו פעם. הילדים של היום שונים לגמרי ולכן גם דורשים הורים מסוג חדש, טוענת הפסיכולוגית ד״ר ניצה ירום

מצפן להורות ראויה:
מדריך לשיח הבין-דורי

ההורים צריכים להמציא את עצמם מחדש כי הקודים של גידול ילדים בעבר כבר אינם תקפים היום, טוענת ד״ר ניצה ירום, פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית שמדריכה מטפלים בילדים ונוער ומדריכי הורים. הסיבה לכך היא שהעולם השתנה מאוד, ולשינויים האלה יש השפעה מכרעת על היחסים בין הורים לילדים.

השינוי הראשון הוא המהפכה הדיגיטלית. הילדים של היום נולדים לתוך המציאות הדיגיטלית. הם מכירים אותה, מתמצאים בה ויודעים איך להשתמש בה באופן טבעי ויותר טוב מרוב ההורים. כלומר, בתחום הדיגיטלי, שיש לו חשיבות מרכזית במציאות של ימינו, הילד הוא בעל הידע והסמכות, פעמים רבות יותר מאשר ההורים, ולעתים הוא אפילו מדריך את ההורים.

השינוי השני הוא שבתוך המשפחות, בעיקר במעמד הבינוני ומעלה בעולם המערבי, התפתחו יחסים דמוקרטיים בין בני הזוג ובין ההורים לילדים. כלומר, היחסים בין בני המשפחה הרבה יותר שיוויוניים, גם האם וגם האב מבלים זמן של משחק, שיחות ועשייה משותפת עם הילדים, הרבה יותר ממה שהיה נהוג פעם.

הילדים האלה שנולדו וגדלו בתוך המציאות הזאת, רגילים להשמיע את קולם, ולבטא את דעתם ורצונם באופן חופשי בעניינים שונים כמו שיעורי בית, שעות שינה, בילוי עם חברים, שעות מסך ועוד.

״בספר אני מראה איך השינויים האלה יוצרים להורים אתגר כפול״, אומרת ירום בראיון לאפוק טיימס. האתגר האחד הוא להמשיך לספק לילדים את כל הצרכים הפיסיים והרגשיים ולגונן עליהם מפני סכנות אפשריות שהם עדיין לא מודעים להן, וגם אין להם עדיין יכולת להתגונן מפניהן. 


האתגר השני הוא להתייחס לילדים לא כסוג של אובייקט שההורים יכולים להטיל עליו את מרותם וסמכותם, אלא כאדם בפני עצמו, שיש לו דעות, רצונות, העדפות, תובנות חברתיות וידע משלו שעל ההורים להתחשב בהם ולכבד אותם. אבל רוב ההורים של הילדים האלה, לפי ירום, גדלו במשפחות הירארכיות, שבהן ההורים היו הסמכות העליונה, רצונם ודעתם היו הקובעים, והילדים לא היו מעזים להתנגד, ואפילו לא להביע את דעתם, לפחות עד גיל ההתבגרות. לכן להורים היום אין דוגמה וקריטריונים להסתמך עליהם, הם צריכים להמציא אותם.

המתח הזה בין שני האתגרים והצורך המתמיד לאזן ביניהם, הוא משימה לא פשוטה והורים רבים, אומרת ירום מתוך ניסיונה המקצועי, מרגישים ממש חסרי אונים. רבים פשוט מרימים ידיים, ואומרים לילד שלהם ״טוב, תעשה מה שאתה רוצה״. המתח הזה בין האתגרים מתחדד עוד יותר בגיל ההתבגרות, לפי ירום, כאשר הילד עדיין צריך הגנה ומעורבות של ההורים, אבל דוחה התערבות ממשית בענייניו.

האם למשל לפקח על השיחות שמתבגר צעיר מנהל ברשתות חברתיות, מה לעשות כשהילד צופה עם חברים בסרטים אלימים או פורנוגרפיים? מה לעשות כשהילדה שולחת סלפי שלה בעירום לחבר או לקבוצת חברים ברשת?

ירום מזמינה בספרה את ההורים לא להיבהל ולא להרים ידיים. היא מאמינה שהם יכולים לעשות סוג של התבוננות פנימית ושינוי פנימי שיעזור להם לעזוב את דפוסי גידול הילדים שבתוכם הם גדלו, ולהשתנות בהתאם לרוח התקופה. נשמע קל, אבל למעשה קשה מאוד ליישום, מודה ירום. ואולי בגלל הקושי הזה שהורים רבים כל כך חווים, צצים אין-ספור מומחים, יועצים, סדנאות וקבוצות תמיכה שלעתים מבלבלים אפילו יותר.

פרק מיוחד בספר מקדישה ירום לילד המוזנח רגשית במשפחות טובות. ״הילד המוזנח של תקופתנו הוא ילד תקני מבית טוב, הוריו מלאי כוונות טובות ורצון טוב. במציאות המורכבת והתובענית הקיימת, קשה לומר בדיוק מה נכון ומה לא״.

הכוונה היא להורים שעובדים למשל בהייטק, שיוצאים לעבודה מוקדם בבוקר, וחוזרים בשעות מאוחרות בערב, או ממהרים בין התחייבויות שונות שהם בחרו. הם מנסים לנחם ולהתנחם ב״זמן איכות״ שהם מבלים עם הילדים, ״אלא שהמינון בכל זאת קובע״, כותבת ירום. פעמים רבות הורים כאלה מנסים לפצות את הילד ולהוכיח הורות טובה דרך ״המיטב הנחשב – סמארטפון עדכני, בגדים אופנתיים, נסיעות וחוגים״. ירום מברכת על ההשקעה הזאת, אפילו אם היא באה לחפות על רגשי אשם.

מי שמחפש מתכונים וטיפים להורות נכונה, יתקשה למצוא אותם בספר הזה. מי שרוצה חומר למחשבה יכול להיעזר בו, אבל יצטרך להצטייד גם בלא מעט סובלנות וסבלנות לשפה אקדמית מקצועית שמתחשבת פחות בקורא שאינו בקי בעגה המקצועית.