תמונה: Davis/Getty-Images/for-Schick-Hydro
גיבור הסרט "אמונת המתנקש" (Assasin's Creed) הוא השחקן מייקל פסבנדר, שמגלה שהוא צאצא של לוחם ספרדי ששמו אגילאר דה נרחה. אגילאר אינו סתם לוחם – הוא משתייך לאגודה סודית של מתנקשים מיומנים במיוחד שפעלה בשלהי המאה ה-15 נגד האויב המושבע שלה – הטמפלרים.
הסרט אמנם לא קצר ביקורות נלהבות, בלשון המעטה, אבל סדרת משחקי המחשב באותו שם, שעליה מבוסס הסרט, דווקא עוררה התלהבות עצומה. היא גם הכניסה לחברת "יוביסופט" רווחים נאים ממכירת עשרות מיליוני עותקים של המשחק בעשור האחרון.
יש רק בעיה אחת – המתנקש הספרדי שהתסריטאים מציגים כגיבור הסיפור, אינו בדיוק כזה. פרופ' פיטר טורצ'ין, שחוקר יחד עם צוות של מתמטיקאים, היסטוריונים, פיסיקאים וסוציולוגים, אירועים ותהליכים היסטוריים, סיפר לנו בראיון לכתבה אחרת בגיליון זה על ח'ליפה אסלאמית, סטייל דאע"ש, שהטילה בעבר אימה על אזורנו. שמה המקורי: "חשישיון" – קבוצה אסלאמית רדיקלית שנוסדה בשלהי המאה ה-11 ונודעה באכזריותה ובמנהגיה לחסל את האויבים הפוליטיים והדתיים שלה (רובם מוסלמים). הקבוצה הטילה אימה באמצעות פעולות טרור ורצח בסגנון דאע"ש, אבל עם חלוף הזמן, השם "חשישיון" נשכח ואת מקומו תפסה המילה Assassin שהפכה לכינוי נפוץ באירופה למתנקש מקצועי.
הסרט "אמונת המתנקש", ששמו באנגלית Assassin's Creed מתבסס על סיפורם של אותם מתנקשים (Assassins) שהשתייכו לקבוצת המתנקשים האכזרית – "חשישיון". כך שלמעשה המתנקשים בסרט ובסדרת המשחקים שקדמה לו הם סוג של דאע"שיסטים. מעניין אם חברת "יוביסופט" הצרפתית יודעת שהאמונה הלוהטת של המתנקשים הגיבורים שלה, דומה לזו של המתנקשים שביצעו את הפיגוע הרצחני במערכת העיתון הצרפתי "שרלי הבדו", ואת סדרת הפיגועים שהיו בשנים שלאחר מכן בצרפת.
תמונה:Kevork-Djansezian/Getty-Images
קצת מאכזב לגלות שהגיבורים שלנו הם סוג של דאע"שיסטים עורפי ראשים. מצד שני, זה לא כל כך מפתיע אם רואים מה קרה בתעשיית הקולנוע ההוליוודית בעשורים האחרונים, כאשר דמותו של הרשע נעשית יותר ויותר דומיננטית.
מה שמבלבל הוא שהרשעים הגיבורים האלה באים בעצם להציל את האנושות. המתנקשים בסרט "אמונת המתנקש" מנסים למצוא את "תפוח גן העדן" כדי להביא לשלום עולמי, ובסרט אחר, "יחידת המתאבדים" (2016), קבוצה של נבלי-על פושעים, הופכים לחיילים בצבא ארה"ב. היחידה, כשמה, נשלחת למשימות מסוכנות, עד כדי משימות התאבדות, כדי להציל את האנושות (עם וויל סמית' ובן אפלק).
כשהרשעים הם אלה שמצילים את העולם, ההבדל בין טובים לרעים הופך למטושטש יותר. הבלבול הזה בין הטוב לרע בסרטים, משקף למעשה את מה שקורה במציאות, כפי שהסביר בראיון קודם לאפוק טיימס ארז דבורה, מבקר קולנוע ומרצה באוניברסיטת תל אביב. גם במציאות הטובים הם לא לגמרי טובים, והרעים לא לגמרי רעים. הוא מביא את דוגמת ארה"ב שנמצאת כבר 15 שנה במזרח התיכון. "זו לא המלחמה מול הנאצים, שהייתה הכרח", הוא אומר, "מתחילות לעלות שאלות שאפילו במלחמת וייטנאם לא שאלו: מה בעצם אנחנו עושים שם? אולי אנחנו בעצם הרעים? אולי אלו אנחנו שיוצרים את המלחמה הזאת? אלו שאלות שארה"ב שואלת את עצמה והן משתקפות בתרבות שלה".
אם בטוב אפשר למצוא טעמים לפגם, איזה טוב אפשר למצוא במשהו שהוא כולו רשע? דבורה מסביר שסרטים רווחיים כמו "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים" דחפו את הוליווד לחפש אחר סנסציה, מה שאולי גרם לה יותר ויותר להתנער מקודים מוסריים. "הוליווד צפתה ב'מלתעות' והבינה שמה שיגרום לאנשים להגיע לקולנוע זה לראות משהו שאף אחד לא ראה בעבר, ושגורם לאנשים לפחד מאוד או להתרגש. לכיוון הזה היא דחפה ועדיין דוחפת". אולי מכאן הקפיצה לגיבורים עורפי ראשים לא כל כך גדולה.
אבל אולי אפשר להמציא גיבורים טובים שגם יכניסו כסף לקופה? דבורה מאמין שלא בלתי נמנע ליצור סרטים מוסריים ולא אלימים. "הסיפורים שתרמו הכי הרבה לאנושות לאורך הציוויליזציה היו כאלה שהראו לנו איך לחיות יחד. איך לשפר את העולם, לעומת איך להביס חבר.
"רוב הסרטים של פיקסאר למשל, שעוסקת באנימציה ממוחשבת, עוקבים אחר התבנית הזאת. כמעט אף פעם לא היה בהם רגע אלים או עימות שנגמר במותו של מישהו. הם מספרים באופן כללי על חיבור שנוצר בין אנשים או חידוש של מערכת יחסים. אלה הסרטים הכי פופולאריים בעולם".