לחיות רק בהווה

איור: ליזה וורונין

לוני-סו הייתה בסוף שנות החמישים לחייה כאשר זה קרה. בבוקר קפוא בדצמבר 2007, היא ישבה מול מסך המחשב בחדר העבודה, בחווה הציורית שלה באפר סטייט ניו יורק. על השולחן היו פזורים עשרות ניירות עם ציורים שלה, שהיו בשלבים שונים של עבודה. מדי פעם היא הציצה דרך החלון וראתה את השלג מכסה את חלקות הפרחים ואת גן הירק ששתלה. מבעד לחלון השני היא יכלה לראות את המבנה שבו היא ושכן קרוב הקימו עסק למוצרי חלב אורגניים.

אבל לאט לאט כל המראות החלו להיטשטש מול עיניה, והיא הרגישה כאילו מסך מתחיל לרדת על מוחה, והמחשבה שלה מתחילה להתערפל. שכן שהוא גם ידיד קרוב שקפץ לכוס קפה דפק על הדלת מספר פעמים. הוא ראה אותה דרך החלון, וכשהיא לא הגיבה הוא פרץ בכוח פנימה ומצא אותה יושבת מבולבלת ונבוכה מול המחשב. הוא הזעיק שכנה אחרת, שעבדה כרוקחת בבית החולים הסמוך, ושניהם לקחו אותה לחדר מיון. במהלך הבדיקות הארוכות שעשו לה, היא שקעה יותר ויותר לתוך עצמה, והפסיקה להגיב לסובבים אותה. כשגילו מהו הווירוס שתקף אותה וגרם לה לדלקת קרום המוח, נתנו לה מיד עירוי של תרופה שהצילה את חייה ברגע האחרון. אבל הנזק למוחה היה בלתי הפיך.

בחודשים ובשנים הבאות, כשהיא לאט לאט התאוששה מהדלקת, התברר שזיכרונה אבד לה. היא לא זכרה מי היא, לא הכירה את כל האנשים סביבה, ולא זכרה אירועים שלמים מחייה. היא חיה בהווה נצחי נטול דאגות לגבי העתיד, וחסר צער וחרטות לגבי העבר. האם לוני-סו הצליחה להגיע שלא במתכוון לאותו אושר נצחי שכל האלפים שנוהרים לסדנאות מדיטציה ולאשראמים בהודו מקווים להשיג?

על השאלה הזאת ניסה לענות מייקל למוניק, כתב מדעי של הסיינטיפיק אמריקן. הוא גם היה אחד מהנוהרים לאשראמים האלה וכששמע מה קרה ללוני-סו, שלמדה איתו לפני שנים רבות באותו בית ספר, החליט לבקר אותה ולראות במו עיניו איך נראה אדם שחי בהווה נצחי.

מה שהוא ראה ולמד הוא פרסם בהמשך בספר The Perpetual Now (2017).

הזיכרון שלה נמחק

בצפון הודו, לרגלי ההימליה, שוכנת העיר רישיקש המכונה לעתים "הבירה העולמית של היוגה". עולי רגל הינדואים מגיעים לעיר כדי לטבול במימי נהר הגנגס, ותיירים מכל העולם מגיעים לאשראמים לסדנאות התבודדות ומדיטציה בתקווה למצוא שלוות נפש. במערב התפרסמה רישיקש כמקום בו חברי להקת הביטלס ביקרו את המהארישי מהש יוגי, המייסד של תנועת המדיטציה הטרנסדנטלית. ג'ון לנון הקליט שם את "השיר השמח של רישיקש", ושירים אחרים שחברי הלהקה חיברו במהלך שהותם במקום הופיעו אחר כך ב"אלבום הלבן" שלהם, אחד המצליחים ביותר.

אנחנו רגילים לחשוב שהזכרונות שלנו מהעבר הם קריטיים לתחושת הזהות שלנו, אבל למעשה זה ממש לא נכון

מייקל למוניק הוא אחד מאלה שנהגו להגיע מדי פעם לאשראם ברישיקש בעשור האחרון. הוא ניסה במשך שעות ארוכות של מדיטציה לנקות את ראשו מכל מחשבה, להתנתק מחיי היום-יום, ולמצוא שלווה תוך ריכוז מוחלט ומלא בכאן ובעכשיו. אבל אחרי שנים רבות של מדיטציות שונות עדיין לא הצליח להשיג את החסד הזה. "לא הייתי כל כך טוב בזה", הוא מספר בראיון לאפוק טיימס.

יום אחד, כששוטט למוניק בעיר מגוריו, פרינסטון בארה"ב, הוא נתקל בקרן רחוב באיליין ג'ונסון. "שמעת מה קרה לאחותי לוני-סו"? היא שאלה אותו. למוניק לא שמע, אבל הוא זכר היטב את שתי האחיות. הן למדו כיתה או שתיים מעליו באותו בית ספר, וניגנו באותה תזמורת, הוא בחצוצרה, והן בכינור ובוויולה. אליין סיפרה לו שאחותה לקתה לפני מספר שנים בדלקת קרום המוח שמחקה לגמרי את הזיכרון שלה. היא לא זוכרת כמעט כלום מהעבר שלה.

לוני-סו, המשיכה אחותה לספר, אינה זוכרת שאביה נפטר, שהייתה נשואה ושהתגרשה, לא מכירה אף אחד מהחברים הרבים והשכנים שיש לה מסביב לחווה שלה, לא זוכרת את כל הידע שרכשה באמנות ובמוסיקה לאורך השנים. היא מכירה וזוכרת רק את אחותה ואת אימה. "זה כמו אלצהיימר, אבל יותר גרוע. באלצהיימר, מלבד בשלב הסופי, יש זיכרונות מהעבר הרחוק, מהילדות. ללוני-סו לא היו אפילו אלה". יותר מכך, היא גם לא יכלה ללמוד כמעט שום דבר חדש, לפחות כך חשבו בהתחלה.

הציור הראשון שלוני סו ציירה לאחר שחלתה, בעזרת אימה | תמונה: Youtube

בזמן שלמוניק הקשיב, נפעם כולו, ממה שאליין סיפרה לו, אין-סוף שאלות התרוצצו במוחו: איך זה לחיות בלי זיכרון? איך זה מרגיש להיות בתוך הראש שלה? איך זה מרגיש לחוות את החיים בהווה נצחי? האם זה דומה למה שהוא ואלפים אחרים חיפשו באשראמים בהודו? אליין הציעה לו לבוא ולראות בעצמו.

מספר שבועות אחר כך הגיע למוניק לבקר את שתי האחיות בבית בו הן גדלו, בשכונת מגורים בפרינסטון. דלת הכניסה נפתחה היישר אל מטבח מרווח. מבעד לפתח ראה למוניק שולחן ארוך עמוס בניירות, ולידו ישבה אשה נאה בראשית שנות השישים שלה. היא סובבה את ראשה לראות מי נכנס, וחיוך ענקי האיר את פניה כשראתה את למוניק, כאילו לא יכלה לדמיין הפתעה משמחת יותר. בקול חם ומזמין היא אמרה: "הי, שמי לוני-סו, מה שמך?'" הוא אמר לה את שמו ואז היא החלה להראות לו את הציורים שלה, דפים על גבי דפים מעוטרים בדמויות יפהפיות של סוסים, חתולים, פירות, כוכבים, שמשות, ירחים.

לוני סו ציירה את הקווים הכחולים ואימה הוסיפה את הקווים האדומים | תמונה: Youtube

בין דפי הציור היו פזורות המוני אותיות האלפבית. "שרת פעם את שיר האלפבית"? היא שאלה אותו. כשענה בשלילה, היא שרה לו את השיר. בהתחלה זה נשמע קצת ילדותי, אבל אחר כך אחותה סיפרה שלוני-סו ממציאה שיר כזה כל פעם מחדש, עם מילים שונות, שזה רחוק מאוד משיר ילדים פשוט. באותו יום היא שרה "אמנים, בשלים, גדולים, דגולים, הולכים, ורדים, זוהרים, חגיגיים…" וכך עד האות תו. אחר כך היא התנצלה ויצאה לשירותים. כשחזרה אחרי מספר דקות, אותו חיוך ענקי האיר את פניה, ובאותו קול חם ומזמין היא פנתה ללמוניק: "הי, שמי לוני-סו, מה שמך?"

חוות צבעי המים

לוני-סו גדלה בפרינסטון, עיר עם אוניברסיטה מליגת הקיסוס. אביה היה מהנדס חשמל מצליח מאוד, ואימה אמנית שלימדה במשך עשורים ב"מוזיאון לאמנות מודרנית" (מו-מה) בניו יורק. לוני-סו עצמה הייתה גם היא אמנית מצליחה. היא איירה עמודי שער למגזין היוקרתי "ניו יורקר" ולתריסרי ספרים, עשתה עבודות לניו יורק טיימס ולרשימה ארוכה של תאגידים. היא הייתה גם נגנית ויולה מעולה וניגנה בכמה תזמורות קהילתיות. היה לה גם רשיון טייס וברשותה היו שני מטוסים פרטיים קטנים, ומנחת מטוסים פרטי שאלתרה בשטח החווה שלה.

לוני סו ליד אחד המטוסים שהטיסה לפני שחלתה
| תמונה: Youtube

בעבר היא חיה בניו יורק והייתה מעורבת מאוד בחיי התרבות והאמנות בעיר. לאחר כשני עשורים היא החליטה לקנות חווה מבודדת באפר סטייט ניו יורק. "זה היה כמו מדיטציה בשבילה להיות במקום המבודד הזה", סיפרה אימה ללמוניק. את שטח האדמה בחוץ היא מילאה בערוגות פרחים ובגינת ירק, ואת קירות הבית בפנים היא מילאה בציורים שלה, עד שכל החווה נראתה צבעונית ומקושטת כמו אחת מיצירות האמנות שלה, והיא נתנה לה את הכינוי "חוות צבעי המים". נראה היה שלוני-סו מצאה את השלווה שחיפשה, אבל בסופו של דבר זו לא הייתה בדיוק השלווה שהיא חיפשה ותכננה.

משמאל: מוח נורמלי; מימין, הנזק במוחה של לוני סו | תמונה: Youtube

הווירוס הקטלני (הרפס סימפלקס וירוס 1, המכונה 1HSV) שתקף את לוני-סו הרס חלק ניכר מהמוח שלה באזור הנקרא "היפוקמפוס". מדענים מאמינים ש"זהו האזור במוח שבו מראות, צלילים, ריחות, טעמים רגשות, תחושות ומחשבות מתגבשים יחד לחוויות, שאפשר יהיה לעלות מתישהו בעתיד כזכרונות". בהתחלה, כשהחום שלה ירד והיא התעוררה מההזיות ומהבלבול, היא לא יכלה ללכת, לדבר ולאכול. בהדרגה, ככל שהתאוששה, היכולות האלה חזרו, אבל היא לא זכרה כמעט כלום מהעבר היותר רחוק שלה, וגם הקרוב מאוד. היא לא זכרה את פניהם של הרופאים שטיפלו בה והגיעו לבקרה מספר פעמים ביום, ולא הכירה את חבריה הקרובים שעם כמה מהם חלקה, לפני שחלתה, את סודותיה הכמוסים ביותר. היא גם לא יכלה ללמוד כמעט שום דבר חדש ולזכור אותו ביום שלמחרת. כך לפחות חשבו כולם בהתחלה. אבל בהדרגה התברר לחוקרי המוח ולפסיכולוגים שליוו וחקרו את הזיכרון של לוני-סו במשך כעשור, שהזיכרון שלנו מורכב יותר ממה שחשבו וידעו קודם.

מי אנחנו בלי הזיכרונות

הרבה מהידע שהיה לחוקרי מוח ולפסיכולוגים על הזיכרון, מקורו במקרה של הנרי מולאיסון (Molaison) משנת 1953. מולאיסון סבל מגיל צעיר מאפילפסיה קשה. בניסיון לעזור לו, הרופא שטיפל בו החליט להסיר חלק מהמוח שלו המכונה היפוקמפוס, שלפי הידע שהיה אז, ההיפוקמפוס אחראי בעיקר על חוש הריח. הניתוח הצליח אבל למרבה הזוועה התברר שמולאיסון איבד יחד עם ההיפוקמפוס גם את הזיכרון לגבי חלק גדול מחייו לפני הניתוח, ואחרי הניתוח הוא לא יכול היה לזכור אנשים או אירועים, אפילו מספר דקות לאחר שהאירוע התרחש.

מה שהפתיע אותנו היה הניגוד החד בין סוג הדברים שהיא זכרה ובין אלה שלא זכרה

במקרה של לוני-סו ההיפוקמפוס נפגע בגלל הדלקת, אבל אובדן הזיכרון היה דומה. חוקרי מוח מאוניברסיטאות פרינסטון וג'ון הופקינס ששמעו על המקרה שלה, ראו הזדמנות נדירה לבסס ולהרחיב את הידע שיש להם לגבי הזיכרון. יותר מכך. ללוני-סו היה הרבה יותר ידע, כישרונות וניסיון חיים מאשר היו למולאיסון, ולכן אפשר היה לבדוק היבטים מורכבים הרבה יותר של הזיכרון. גם הטכנולוגיה המודרנית איפשרה סריקות מוח הרבה יותר מורכבות. אימה ואחותה של לוני-סו הסכימו לשתף פעולה בתקווה שהידע החדש יוכל לעזור בעתיד לאנשים אחרים. גם לוני-סו שיתפה פעולה ברצון ובשמחה. פרופ' מייקל מק'לוסקי מאוניברסיטת ג'ון הופקינס שחקר את לוני-סו סיפר בראיון לאפוק טיימס: "הייתה לה תחושה שמשהו לא בסדר עם הזיכרון שלה, אבל היא לא הבינה עד כמה הוא נהרס".

פרופ' מייקל מק'לוסקי שחוקר את אבדן הזיכרון של לוני סו | תמונה: Youtube

איזה הבנות חדשות יש לכם על הזיכרון, מהמקרה של לוני-סו? 
"יש כמה דברים. ראשית ראינו שאי אפשר לדבר על הזיכרון כמקשה אחת, יש לו הרבה היבטים שונים. למשל לוני-סו יכלה עדיין לתת הסברים ארוכים ומפורטים על טכניקות של ציור בצבעי מים, על סוגים שונים של מכחולים ומתי להשתמש בהם והיא גם יכלה לצייר, אם כי סגנון הציור שלה השתנה. לעומת זאת כשהראינו לה ציורים של ציירים מפורסמים, שלפני שחלתה היא אהבה במיוחד, היא לא זכרה את הציורים, וגם לא את שמות האמנים. באופן דומה היא יכלה לתת הסבר מפורט איך להטיס מטוס, למרות שכמובן לא יכולנו לבדוק אם היא מסוגלת לבצע את המיומנויות האלה בפועל. אבל בתחומים של ידע כללי, שלא קשורים למיומנויות וליכולת הביצוע שהיו לה קודם, למשל מהי בירת ארה"ב, הידע שלה מוגבל מאוד. 


"דבר נוסף שהבנו הוא שיש יותר יכולת של למידה חדשה ממה שחשבו בהתחלה. בעבר חשבו שזה מוגבל ללמידה של יכולות מוטוריות פשוטות, כמו למשל לצייר את היד כשמסתכלים עליה. אבל במקרה של לוני-סו, היא יכלה ללמוד לנגן יצירה חדשה בוויולה, שזו כבר יכולת הרבה יותר מורכבת. אף על פי שלאחר כמה פעמים הנגינה של היצירה השתפרה, היא חשבה בכל פעם שזו יצירה חדשה שהיא לא מכירה".

האם אפשר לומר באיזה מקומות במוח הזיכרון מאוחסן?


"יש סוגים שונים של זיכרון והם מאוחסנים במקומות שונים במוח. אבל אנחנו עדיין לא מבינים לעומק את כל התהליך וגם לא יודעים באילו מהשלבים ההיפוקמפוס חיוני. צריך עוד מחקר רב כדי שיהיו לנו תשובות מוצקות".

מה הכי הפתיע אותך במקרה של לוני-סו?


"ברמה המדעית מפתיע מאוד הניגוד החד בין הדברים שהיא זוכרת ואלו שלא. למשל היא לא יכולה לזכור שמות של ציירים מפורסמים אבל זוכרת איך ליצור אשלייה של עומק בציור. או היא לא זוכרת שהיתה נשואה אבל יכולה ללמוד לנגן יצירה חדשה. אנחנו מבקרים אותה לעתים תכופות ועושים לה כל מיני מבחנים, והיא לא זוכרת מי אנחנו.

לוני סו עובדת מאוחר לתוך הלילה, עד שאחותה מזכירה לה שצריך ללכת לישון | תמונות: Youtube

"ברמה האישית, יש משהו נוסף שהפתיע אותי. אנחנו רגילים לחשוב שהזיכרונות שלנו מהעבר הם קריטיים לתחושת הזהות שלנו. ואז עלולים לחשוב שמישהי כמו לוני-סו שאיבדה את רוב הזיכרון שלה לגבי העבר, היא ריקה, כאילו אין לה אישיות משלה. אבל למעשה זה ממש לא נכון. היא מלאת חיים כפי שהיתה לפני שחלתה, מעניין לדבר איתה, יש לה דעות משלה, ואתה מרגיש באופן ברור שיש פה אדם שמדבר איתך".

וזה מחזיר אותנו לשאלה שמייקל למוניק שאל את עצמו כאשר שמע לראשונה על מה שקרה ללוני-סו: האם העובדה שהיא חיה רק בהווה נתנה לה, שלא במתכוון, את אותה שלווה נטולת דאגות שמחפשים כל אלפי הנוהרים לאשראמים בהודו?

בראיון לאפוק טיימס עונה למוניק: ”ראיתי מהר מאוד שמה שבודהיסטים מתארים שקורה להם בזמן מדיטציה, שונה מאוד ממה שלוני-סו חווה. במדיטציה הרעיון הוא שאתה מתנתק ממחשבות על העבר ועל העתיד, ואתה גם מתנתק ממה שקורה סביבך, וממקד את תשומת הלב פנימה, בתוך עצמך. ואילו לוני-סו לא מתנתקת ממה שסביבה, היא מאוד מעורבת בתוך העולם שסביבה. היא רוצה לדבר איתך, לספר על הציורים שלה, למרות שזה ברצועה צרה מאוד של מציאות. וזה שונה מאוד מהמושג הבודהיסטי של התנתקות".

אז למי שמחפש שלוות נפש, להתנתק ממחשבות או מדאגות יום-יומיות, אולי אין צורך לנסוע עד לאשראמים בהודו, אבל אפשר לנסות מדיטציה כזו או אחרת. ובאשר ללוני-סו, נקווה שתמשיך לעזור לחוקרים לגלות דברים נוספים על הזיכרון ועל מסתורי המוח המורכב שלנו. ובינתיים אפשר ללמוד ממנה על שמחת החיים שהייתה לה ונשארה גם אחרי האירוע.