תמונה: Rahuel Lopez/Flickr

אנחנו לא יכולים לברוח מהפרסומות ומהמסכים ביום-יום שלנו. הם קופצים מול עינינו בכל מקום: בגוגל, באמצע משחקי הגביע, בכבישים, במסכים בחדרי קבלה של רופאים, בחדרי המתנה במוסכים ובתחנות דלק, והמגמה רק הולכת וגוברת. בארה"ב אפשר לראות מטוסים ללא טייס הנושאים פרסומות ענק מול עיניהם הבוהות של נהגים בכביש.

אם קנינו או קיבלנו גישה חופשית לדואר אלקטרוני או אם אנחנו גולשים בפייסבוק, מבלי משים אנחנו משלמים במטבע יקר מאוד – הזמן ותשומת הלב שלנו. בזמן שכל זה מתרחש, אנחנו קהל שבוי, אין לנו לאן לברוח ממה שמרצד מול עינינו כל הזמן.

לא רק שאין לנו לאן לברוח, אנחנו בנויים כך שדווקא נתמקד בזה. לפי מה שידוע ממחקרים במדעי המוח, תשומת הלב שלנו נמשכת באופן אוטומטי לתנועות או לרעשים הכי בולטים בסביבה שלנו (יאיר פינטו ואחרים Journal of Vision, 2013). בעבר הרחוק היה לזה יתרון הישרדותי, להבחין במהירות במה ש"הכי מסוכן" (יכול להרוג אותנו), או במה ש"הכי אכיל" (אפשר לצוד אותו). כיום חברות ומשווקים מתחרים ביניהם מי ייצור את הפרסומות או את המסכים הכי בולטים, כאלה שימשכו את תשומת ליבנו יותר מכל האחרים.

עם זאת, כיום ידוע שהמוח שלנו מוגבל ביכולת שלו לתת תשומת לב למספר דברים בעת ובעונה אחת. כשאנחנו חושבים שאנחנו עושים מולטי-טסקינג (עסוקים בו זמנית במספר מטלות), אנחנו לאמיתו של דבר קופצים ממשימה למשימה (לפי הנוירולוג ד"ר אדם גאזאלי ואחרים בספר The Distracted Mind 2016). אנחנו שקועים בכתיבה או בקריאה או במחשבות שלנו, ואז קופץ מול עינינו משהו צבעוני חדש, וללא מחשבה שנייה אנחנו עוזבים הכול, וכל תשומת הלב שלנו מתרכזת בהסחת הדעת הזאת. וכל זה מתרחש ללא הסכמתנו, מה שנקרא לפי טים וו, פרופ' למשפטים באוניברסיטת קולומביה, "גניבת תשומת לב".

אבל מה הופך את זה לגניבה? לפי טים וו, גניבה מוגדרת כ"השתלטות על משאב באופן שמאפשר לגנב לזכות בחלק הארי של הערך הכלכלי או התועלת של מה שנגנב" (מגזין Wired 2017). מכיוון שהיום כבר ידוע היטב ערכם הכלכלי של זמן ושל תשומת לב, כאשר הם נלקחים ללא הסכמה או ללא מתן פיצוי, זה אינו שונה מכך שמישהו לקח כסף מהכיס שלנו, לפי וו. לכן, טוען וו, כאשר חברות המוכרות זמן מסך ציבורי, מתפארות בעלייה עצומה ברווחיהן, אלו למעשה רווחים שהן הפיקו בגלל הגניבה של תשומת ליבנו – הציבור השבוי.

יותר מכך, לפי ד"ר גאזאלי, התרבות הזאת שמכריחה אותנו להיות כביכול מולטי טאסקינג תמידיים, מקהה את חושינו, משפיעה לרעה על השפה, מעכבת קבלת החלטות יעילה, ומונעת מאיתנו לזכור את הפרטים הקטנים של אירועים שונים בחיינו. ההשפעות השליליות האלה גדולות עוד יותר אצל ילדים, מתבגרים וקשישים.

יתרה מכך, גניבת תשומת ליבנו משפיעה לרעה על הרצון החופשי שלנו. פרופ' וו מצטט משפטן אחר, צ'ארלס בלק המנוח, שקונן על כך שאנחנו מוכנים בקלות רבה למכור את המוח שלנו. "אני חרד לשפיות של חברה שמדברת על החשיבות של השלמות והיושרה של המוח שלנו, ובה בעת במציאות, מכריחה את המוח שלנו להיות נתון, בחלק ניכר מהיום-יום, תחת הפצצה של כל מה שמשווקים למיניהם רוצים לזרוק אליו".

כפי שאפשר לראות, מילת המפתח כאן היא הסכמה. יש הבדל גדול בין הבחירה שלנו לדפדף במגזין ולהתעכב על פרסומות מרצוננו החופשי, לבין פלישה שלא בהסכמתנו לתוך ה"קופסה" היקרה הזאת שהיא, כמו שנהוג לחשוב, שמה אותנו בראש סולם הבריאה. 
מה אפשר לעשות? פרופ' וו מצטט פסיקת דין משנת 1940 שלפיה ערים שונות בארה"ב אסרו על מכוניות שמשדרות פרסומות ברמקולים להסתובב בעיר. אולי גם היום ניתן להגביל פרסומת לאזורים מסוימים, כמו שלמשל מגבילים עישון באזורים מסוימים.

הצחוק (לא תמיד) יפה לבריאות

תשכחו מזה שצחוק הוא תמיד התרופה הטובה ביותר. אנשים שההומור הוא המקצוע שלהם, הסטנדאפיסטים הכי מצליחים, דווקא מתים בגיל צעיר יותר, כך לפי הקרדיולוג פרופ' סיימון סטיוארט

מאת דינה גורדון

תמונה: Scott Gries/Getty Images

התופעה המוזרה הזו התחילה להתגלות כשהקומיקאי הבריטי הידוע ריק מייאל נפטר מהתקף לב, כשהיה בן 56 בלבד. באותה שנה רובין וויליאמס שם קץ לחייו, כשהיה בן 63. שנתיים מאוחר יותר (2016) הקומיקאית הלאומית הבריטית, ויקטוריה ווד, נפטרה מסרטן בגיל 62. השרשרת הזו של קומיקאים מצליחים שנפטרו בגיל צעיר יחסית לכדה את תשומת ליבו של הקרדיולוג פרופ' סיימון סטיוארט, מ"מכון מרי מק'קילופ למחקר רפואי" באוסטרליה.

הוא החליט לבדוק האם זו באמת תופעה נרחבת שהאנשים שהכי מצחיקים אותנו, אלה שמצליחים לגרום לנו לחייך ולצחוק גם כשהכול נראה קודר, דווקא חייהם שלהם קצרים יותר. במחקר שערך יחד עם עמיתים הם מצאו שאכן קיים קשר בין יכולות קומיות ואריכות חיים: הסטנדאפיסטים הכי מצליחים, הם אלה שנוטים למות צעירים יותר (International Journal of Cardiology, 2016).

המחקר מהדהד למה שאמרה הקומיקאית הבריטית הולי ברן בראיון לגרדיאן (2016): "קומיקאים חיים על הקצה. האופוריות הן אדירות, והנפילות הן אדירות. אבל מה שבעיקר מבדיל אותנו משחקנים או אמנים מבצעים אחרים, זו הבדידות".

בהמשך היא הוסיפה משהו קצת מפתיע לגבי האנשים שמצחיקים אותנו. "החיים של קומיקאי דורשים התבוננות פנימית ואנליזה עצמית מתמידים, ותחושה ברורה מאוד של עצמך. כל אלה, יחד עם סגנון חיים לא רגיל, גובים את המחיר שלהם".

סטיוארט מאמין שקומיקאים, וגם החברים המצחיקנים שלנו – אלו שתמיד מצחיקים את כולם – אולי דווקא הם צריכים יותר את התמיכה שלנו. "אנחנו חושבים עליהם כגיבורים וכגדולים מהחיים בגלל שהם מצחיקים אותנו", הוא אמר לגרדיאן, "אבל תוצאות המחקר הזה מראות לנו, שמתחת לפני השטח הם נפשות רגישות ואנחנו חייבים לגונן עליהם".

חוקרים אחרים חיפשו את תכונות האישיות המיוחדות של קומיקאים שאולי יסבירו את אורך החיים הקצר שלהם. ויקטוריה אנדו מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוקספורד יחד עם עמיתים נוספים, השוו תכונות אישיות של קומיקאים לאלו של יוצרים בתחומים אחרים באמנות ובמדע. ואכן מצאו בקרב כל היוצרים האלו תכונות משותפות רבות: החל מפיצול אישיות, התבודדות וקרירות רגשית ועד למצבי רוח קיצוניים משתנים, מה שנקרא מאניה-דפרסיה (British Journal of Psychiatry, 2014). תכונות האישיות האלה מסבירות מצד אחד, לפי החוקרים, את היצירתיות, את יכולת ההבחנה הדקה במצבים מצחיקים, את היכולת לקשר בין מצבים ואירועים רחוקים ועוד, ומצד שני את המתח שהם שרויים בו ושעלול לקצר את חייהם.

הקומיקאי הבריטי סטיבן פריי, שגם הוא סבל בעבר מהתמוטטות עצבים, תיאר כך את ההופעה שלו באחת מתוכניות הטלוויזיה המצליחות, כפי שהחוקרים מצטטים: "לפעמים אני מספר בדיחה, ואני צוחק: חה חה, חה… ובתוכי פנימה אני אומר לעצמי: 'לכל הרוחות אני רוצה למות… אני… רוצה… לכל הרוחות… למות".

איך כל זה מתיישב עם תופעות כמו סדנאות צחוק או ליצנים שמסתובבים בבתי חולים? בשנות התשעים התפתחה אפילו תופעה שנקראת "יוגה צחוק" שתפסה תאוצה בכל העולם. מי שפיתח והפיץ אותה הוא רופא הודי בשם ד"ר מאדאן קטריה. ד"ר קטריה התרשם מהמחקרים הרבים על ההשפעות החיוביות של הצחוק. מתוך אמונה שהצחוק הוא התרופה הטובה ביותר, הוא הקים את מועדון הצחוק הראשון שהלך וגדל, ובהמשך הפך לתופעה נרחבת גם במדינות רבות במערב. ד"ר קטריה משלב בשיטה שלו תרגילי צחוק עם תרגילי נשימה עמוקה של יוגה, ו"שניהם יחד מזרימים יותר חמצן למוח ולכל הגוף, וגורמים לנו להרגיש בריאים יותר ועם אנרגיה רבה יותר", הוא טוען.

ד"ר קטריה מסביר שמבחינה מדעית, גופנו אינו יכול להבחין בין צחוק אמיתי לבין צחוק מדומה שיוצרים על ידי תרגילים, ולכן ההשפעות החיוביות שלו דומות בשני המקרים. כיום, יש לדבריו יותר מ-16,000 מועדוני צחוק בעולם ביותר מ-70 מדינות, ואימצו אותם גם בארגונים עסקיים, מועדוני קשישים, בתי ספר ואוניברסיטאות, משטרה ובתי סוהר.

וזה מחזיר אותנו לשאלה, אם הצחוק בריא כל כך, למה אלה שהכי טובים בו, לא נהנים מהיתרונות שלו?