תמונה: באדיבות “פורום למשפחות השכולות הישראלי פלסטיני״
"גם הישראלים וגם הפלסטינים בקבוצה שלנו שילמו את המחיר הגבוה ביותר של הקונפליקט, בכך שאיבדו בן משפחה מדרגה ראשונה. לכן יש לנו מעמד, בשתי החברות שלנו, המאפשר לנו ליצור פריצת דרך רגשית בשני הצדדים. כאשר שני הצדדים מבינים שאנחנו שותפים לאותו כאב באבדות שלנו, הם חשופים לאנושיות של האחר.
"הפרויקט שאנחנו עושים בו זמנית בישראל וברשות הפלסטינית נהפך לספינת הדגל שלנו בשטח – יש לנו קרוב לאלף מבוגרים המביאים את המסר הזה לכפרים שלהם ולערים שלהם. העבודה שאנחנו עושים עם בתי ספר, עם קבוצת נשים ועם דור שני של עושי שלום הופכת את הכול לשווה את זה".
איזו פעילות אתם עושים בבתי הספר? מקבלים אתכם שם בברכה?
"פלסטיני וישראלי מהקבוצה שלנו הולכים יחד לבתי ספר כדי לספר לילדים בני 16 ו-17 את הסיפורים שלהם – האבדות שלהם והדרך שהם עושים כדי להתפייס, ואז הם עונים על שאלות. כמעט עבור כל התלמידים הישראלים זאת הייתה הזדמנות ראשונה לפגוש פלסטיני. בגדה המערבית אנחנו עובדים בעיקר עם מועדוני נוער ועם ארגוני נשים, באותה השיטה. בשבילם זאת הפעם הראשונה שהם פוגשים ישראלי שהוא לא במדים או מתנחל. לא כל בתי הספר מעוניינים שנבוא אליהם, זה תלוי בבתי הספר".
רובי דמלין התראיינה למגזין במסגרת כתבה רחבה יותר: "איך אפשר לסלוח לאויב הכי גדול שלך?" (ינואר 2016, גיליון 281). בכתבה כתבנו על אנשים בעולם שעברו זוועות ואיבדו את היקרים להם ביותר אך בחרו לא לבקש נקמה על מה שקרה להם ואף לסלוח לאויב שלהם: מניצולת שואה, דרך נפגעת אונס, ועד לניצול מחנה ביוגוסלביה.
בכתבה ניסינו להבין, באמצעות ראיון עם פסיכולוגית, באיזה אופן אקט "הסליחה" יכול לפתוח צוהר לאנשים שעברו טראומות כדי להתגבר עליהן, ולהתחיל לרפא את פצעיהם. רובי דמלין שכלה, בשנת 2002, את בנה דיוויד שנהרג כשהיה בשירות מילואים, מידי צלף פלסטיני. שנים שהיא מחפשת אחר ההגדרה של מה משמעות הדבר לסלוח, מתוך הבנה שזה עשוי להיות הפתרון לכאב שלה. כבר שנים היא חברה בפורום של המשפחות השכולות למען שלום שחברים בו ישראלים ופלסטינים. במסגרת הזאת היא מתמודדת עם הכאב שלה ואף יצרה קשר עם המחבל שהרג את בנה ונידון ל-11 מאסרי עולם, לאחר שהרג שבעה חיילים ושלושה אזרחים.