בשביל להיות אשף כספים לא צריך לראות

תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

ראסל רדנבאו היה בן 16 כשהחליט לבנות לוויין ולהטיס אותו לחלל. בשנות ה-60 המוקדמות, בעיצומה של המלחמה הקרה בין בריה"מ וארה"ב, כשהמרוץ לכיבוש החלל היה בשיאו, זה לא היה רעיון מוזר כל כך. ראסל, כמו מתבגרים רבים בכל המדינה, חלם לעזור במאמץ המשותף נגד הסובייטים שנתפסו כאויבים העומדים להשתלט על העולם.

הוא אסף את כל הרכיבים הדרושים בגרז' ביתו בסולט לייק סיטי שבארה"ב. לבניית גוף הלוויין הוא השתמש בגליל אלומיניום, ואת החומרים להכנת דלק, מגרסה ביתית של אבק שרפה, הוא השיג מחברה למוצרים כימיים, כאשר התחזה לנער שליחויות של אחד הלקוחות שלה.

היה זה בוקר אביבי וחמים. תושבים אחרים בשכונה היו עסוקים בפעילויות הרגילות של סוף השבוע: עבודה בגינה, רחיצת מכוניות. ילדים התרוצצו במשחקי כדור וטסו בין השבילים על אופניים. ראסל היה שקוע עמוק בניסיונות להכין תערובות שונות של אבק השרפה. טיפות זיעה התגלגלו על פניו ועל גבו במרחב הצר והמחניק של הגרז', ועיניו הסתנוורו מדי פעם מאור השמש שהשתקף מאופני הילדים. כאשר ראסל כמעט הגיע לשלב בו עליו להצית את תערובת הדלק בעזרת האופנוע שלו, משהו השתבש ורעם פיצוץ אדיר החריד את השכונה.

אנשים קפאו במקומם בבהלה ואחר כך רצו לברר מה קרה. הם מצאו את ראסל מוטל באמצע הגרז', מרוסק ושותת דם. עיניו נפגעו קשות וחלקים משתי ידיו התעופפו באוויר. הוא הובהל לבית החולים מכוסה בכוויות, על סף מוות מאיבוד דם.

לשבועות יש כוח

אחרי שנה של עשרות ניתוחים בעיניים ובידיים, הרופאים הודיעו בשפה רפה, לו ולאמו שישבה לצדו ממררת בבכי היסטרי: "עשינו כל מה שיכולנו. הוא יישאר עיוור כל חייו". הם הוסיפו שראסל יישאר נכה, ללא יכולת להתפרנס, תלוי בקצבה מביטוח לאומי, תלוי באחרים וימשיך להתגורר עם הוריו במשך כל חייו. אמו גם הוסיפה בכאב רב שהחלום ללמוד באוניברסיטה יוקרתית נגוז, שהוא לא יוכל להתחתן ויישאר ערירי ובודד.

רדנבאו עם תעודות ואותות הוקרה שקיבל לאורך השנים | תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

ראסל זכה שלוש פעמים ברציפות באליפות העולם בג'יו-ג'יטסו ברזילאי, כשהמתחרים שלו היו אנשים רואים

למרבה ההפתעה רדנבאו, שהיה אז עדיין תלמיד תיכון, קיבל את ההודעה בשלוות נפש ואפילו בתחושה של הקלה. "במשך החודשים הארוכים שאושפזתי בבית החולים עברתי עשרות ניתוחים", הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. "אסור היה לי כמעט לזוז. זה סבל שקשה לתאר, שכמעט הוציא אותי מדעתי. הייתי במצב מתמשך של ציפייה, חוסר ודאות וחוסר אפשרות לשום פעולה בחיי. זה מצב נורא, בלתי נסבל, שלא הייתי מאחל לאף אחד. אחרי שהרופאים בישרו לי שהם עשו את כל מה שיכלו, ומצבי הרפואי התברר, ידעתי שהציפייה המייסרת, חוסר הוודאות וחוסר הפעולה נגמרו, ואני יכול סוף סוף להתחיל לבנות את חיי החדשים".

אבל התחזית שהם ציירו הייתה עגומה כל כך. לאילו חיים חדשים ציפית?


"באותו זמן לא ידעתי מה אני רוצה ולא ידעתי למה אני יכול להפוך. אבל היה לי ברור מאוד מה אני לא מוכן לשאת בחיי. ואת הדברים האלה אמרתי לעצמי בקול ברור מאוד. הצהרתי בפני עצמי באופן ברור וחד משמעי שאני לא אהיה עני, לא אהיה גלמוד וערירי, ולא אהיה תלוי באחרים – אנהל חיים פעילים ועצמאיים ואנשים יעריכו אותי".

מהיכן קיבלת השראה לעמדה נחרצת כל כך מול הרופאים ואמך?


"אולי זה היה אבי שנתן לי את הכוח. במשך כל התקופה שאושפזתי בבית החולים הוא הגיע כל יום והקריא לי סיפורים ושירים שנתנו לי השראה. אני זוכר במיוחד, אפילו עד היום, שורות מהשיר שנתן לי הכי הרבה השראה לאורך כל הניסיונות והכישלונות שהיו לי בחיי. זה השיר המפורסם "אינוויקטוס", של המשורר האנגלי וויליאם הנלי, שהתפרסם ב-2009 בסרט באותו שם, של קלינט איסטווד על נלסון מנדלה. הבית האחרון של השיר הוא כך:

"לא משנה כמה צר הוא השער/ לא משנה כמה ארוכה מגילת העונשים והצער/ אני הוא האדון של גורלי/ אני הוא רב החובל של נשמתי".

בכל זאת, היית רק נער בן 17, חסר השכלה וניסיון. 


"את יודעת, אולי דווקא משום שהייתי צעיר כל כך, חסר השכלה וחסר ניסיון, זה מה שעזר לי. אולי אדם מבוגר יותר ומשכיל יותר היה יודע שהדברים האלה שאני מדמיין לעצמי בחיי הם בלתי אפשריים. במיוחד בתקופה ההיא, בתחילת שנות ה-60, לאדם עיוור וחסר השכלה כמוני לא היה שום סיכוי לעבוד במקום כלשהו מחוץ למסגרת של בתי מלאכה מוגנים ייעודיים".

עם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בבית הלבן, עם מינויו של רדנבאו לחבר בוועדה לזכויות אדם | תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

כצעד ראשון לפעולה, לפי מה שנשבע לעצמו, ראסל ידע שהוא חייב להפסיק את הבכי ההיסטרי של אמו, ולהניע גם אותה לפעולה. הוא פנה אליה בטון החלטי: "אימא, קחי נייר, אני רוצה להכתיב לך מכתב". אמו, שהייתה מזכירה בבית משפט, הפסיקה לבכות והביטה בו המומה ומבולבלת. ואחר כך, כמעט מתוך הרגל אוטומטי, תלשה דף נייר והתחילה לכתוב מה שראסל הכתיב לה: בקשה לבית הספר לאילוף כלבים, בקליפורניה, לשלוח לו כלב נחייה.

אותו מסלול כמו כולם

ראסל חזר הביתה למשפחה, לחברים, ולעולם שהיה מוכר לו, אבל ההתנהלות בו הייתה זרה, קשה ובלתי מוכרת.

איך אנשים התייחסו אליך כשחזרת הביתה?


"אנשים התייחסו אלי ברחמים או במבוכה, או כאילו שאני ילד קטן שצריך שיובילו אותו לשירותים. וזה רק חיזק אצלי את ההחלטה הנחושה שאני לא רוצה לחיות את חיי עם הסטיגמה של אדם עיוור".

אם תכנית א' לא עובדת, תמשיך הלאה, יש 25 אותיות נוספות באלף-בית

ראסל ידע שכדי להשתחרר מהסטיגמה של אדם עיוור הוא חייב לרכוש השכלה. זה לא היה פשוט לנער שמעולם לא חיבב לימודים, ובבית הספר נשרך בקושי מכיתה לכיתה. אבל ההצהרות שחרט בליבו בבית החולים, דחפו אותו ונתנו לו השראה וכוח. ללימודים בקולג' ב"אוניברסיטת יוטה" הוא התקבל בקלות כי החוק חייב לקבל לקולג' כל אזרח מאותה מדינה. כתחום לימודים ראשי הוא בחר בבנקאות ופיננסים, כי כפי שהוא אומר, "שם נמצא הכסף", והוא כבר נשבע לעצמו שלא יישאר עני וחסר כול.

את הקולג' סיימת במקום הראשון בכיתה שלך. איך זה קרה?


"פשוט התחברתי עם הסטודנטים הכי חכמים בכיתה ו'זרקתי' להם הצעה: אם נלמד יחד, אני חושב שאתם תקבלו ציונים טובים יותר, וכמובן שגם אני. ההצעה הייתה מאתגרת ומסקרנת בשבילם, וכך למדנו יחד, וזה עבד מצוין בשבילם וגם בשבילי".

אבל כיצד קראת את כל הספרים והמאמרים לקורסים?


"היה תא סטודנטים בקמפוס ("אחווה") שחלק מהשליחות שלהם היה גם לעזור לסטודנטים עיוורים. וכך ארבעה ימים בשבוע הייתי הולך ל'בית הסטודנט' עם הספרים שלי, והם היו מקריאים לי".

ואיך זכרת את כל החומר?


"הקלטתי את מה שהקריאו לי, והקשבתי לזה שוב ושוב. וגם קניתי ספר שמלמד תרגילי זיכרון, ועשיתי תרגילי זיכרון".

תרגילי הזיכרון עבדו בשבילך?


"כן זה עבד מצוין".

למרות ההצלחה בקולג', ראסל ידע שבשוק העבודה זה לא ממש נחשב. כך הוא סימן את היעד הבא שלו: תואר במנהל עסקים (MBA) מאוניברסיטה יוקרתית.

דחו אותך משתי אוניברסיטאות יוקרתיות, סטנפורד והרווארד, איך אתה רואה את זה היום?


"היום הם למדו מהטעויות שלהם, וגם החוק לא היה מאפשר להם להפלות אדם עיוור, אבל בתקופה ההיא הם היו בטוחים שאין סיכוי שאדם עיוור יוכל להצליח ללמוד בתכנית לימודים קשה ומאתגרת כמו שלהם".

אבל ראסל לא חשב לרגע לוותר על התכנית שלו לקבל תואר MBA מאוניברסיטה יוקרתית. בשבילו, "אם תכנית א' לא עובדת, תמשיך הלאה, כי יש 25 אותיות נוספות באלף-בית".

בסופו של דבר הוא התקבל ללימודי MBA באוניברסיטה היוקרתית השלישית שסימן, "בית ספר וורטון למנהל עסקים" באוניברסיטת פנסילבניה. הם הסכימו לתת לו הזדמנות בתנאי שיעמוד בכל הדרישות, וזה בדיוק מה שהוא רצה, לעבור את המסלול כמו כולם. הפעם הוא סיים את התואר במקום חמישי בכיתה שלו.

לא מתנהג כעיוור

שוק העבודה לא חיכה לראסל, בלשון המעטה. בעוד שחבריו ללימודים קיבלו הצעות עבודה כמעט מידיות מבנקים ומחברות פיננסיות מובילות, לראסל היו 49 ראיונות, ואף לא הצעת עבודה אחת. בסופו של דבר, בעזרתו של עמית ללימודים, הוא התקבל, על תנאי, לחברה קטנה לייעוץ השקעות, "קוק&ביילר", בפילדלפיה. הוא התחיל כאנליסט פיננסי, ותוך שנים ספורות הפך לשותף מלא בחברה שגדלה בתקופתו מחברה זעירה לחברה בגודל בינוני.

אני גורם לאנשים מולי לשכוח שאני עיוור

עם אשתו, נטליה, בביתם | תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

שוב הצלחת להוכיח שהעיוורון הוא לא מכשול. אבל בכל זאת, האם זה לא קשה יותר עבורך מאדם רואה?


"נכון, זה קשה יותר, אני נעזר באנשים המקריאים לי את החומרים, ובנוסף, לאורך השנים פיתחתי כל מיני מיומנויות שעוזרות לי. למשל חשוב להיות מאורגן מאוד כל הזמן, אחרת לא תמצא את הגרביים שלך".

איך לקוחות החברה התייחסו אליך?


"המפתח הוא לגרום לאדם שמולך להרגיש בנוח ולשכוח שאתה עיוור. אחרת, הוא יתחיל לשאול אותך כל מיני שאלות שקשורות לעיוורון: איך אתה מגיע ממקום למקום, איך אתה קורא וכו', במקום להתרכז בשיחה על ההשקעה שאתה מציע לו. לכן אני אף פעם לא מרכיב משקפיים כהים. הם לא משפרים את הראייה שלי וגם לא את היכולת המקצועית שלי. אני יוצר קשר עין עם האדם שאיתו אני מדבר, אני לא מתנהג כעיוור".

בשנים הבאות ראסל העז לוותר על הנוחיות ועל השכר הגבוה בחברה בה עבד, והצטרף לקבוצה שהקימה סטארט-אפ בעמק הסיליקון. כשהסטארט-אפ כשל, הוא הקים יחד עם שני שותפים חברה משלו, Kairos Capital Advisors. משמעות המילה Kairos ביוונית היא "הרגע בו חזון, פעולה אמיצה והזדמנות נפגשים, ומאפשרים להגיע להישג יוצא דופן". לפי ראסל החברה הצליחה מאוד, וממשיכה כך עד היום.

בין לבין בניית הקריירה המקצועית, ראסל הקים משפחה עם שלושה ילדים, והיה חבר בוועדת הקונגרס לזכויות אזרח במשך 15 שנה (2005-1990). בגיל 50 הוא התחיל להתאמן בג'יו-ג'יטסו ברזילאי, הפך לעיוור היחיד בעל חגורה שחורה, וזכה שלוש פעמים ברציפות באליפות עולם בג'יו-ג'יטסו ברזילאי, כשהמתחרים שלו הם אנשים רואים.

מול אילו אתגרים אתה מתמודד כיום?


"בשלב זה של חיי רווחים חומריים נוספים פחות מעניינים אותי, יש לי כבר מספיק מזה. היום אני רוצה לתת השראה מסיפור חיי לאנשים אחרים. אני עושה את זה באמצעות הרצאה שהעברתי בטד X בעיר בנד, אורגון שבארה"ב, ובאמצעות הספר שכתבתי (Shift the Narrative (2017.

מה ההבנה החשובה ביותר שהייתה לך לאורך הדרך?


"חשוב להבין שלכל אחד מאתנו יש סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו והם מגבילים אותנו הרבה יותר מאשר הסביבה שבה גדלנו, או איך אנחנו נראים. לכולנו יש קולות פנימיים שאומרים לנו 'אתה צעיר מדי או זקן מדי או עני מדי או מכוער מדי'. כל הקולות האלה אומרים לנו מה אנחנו לא יכולים לעשות. את כל אלה צריך להחליף בסיפורים ובהצהרות שדוחפים אותנו קדימה, ואומרים לנו מה אנחנו כן יכולים לעשות".