האם הטכנולוגיה טובה באמת למערכת החינוך?

איור: יוני גודמן

כשפרדריק סקינר ביקר בשיעור המתמטיקה של בתו הקטנה, הציפה אותו תחושה לא נוחה. השנה הייתה 1953, והפסיכולוג האמריקני הידוע מאוניברסיטת הארווארד הבחין שכל תלמיד בכיתת המתמטיקה של בתו לומד בדיוק את אותו נושא, באותה דרך למידה, ובאותה מהירות, אבל לא כולם מצליחים להשיג את התוצאות הרצויות.

הנושא כל כך הטריד אותו, שכעבור ימים מספר הוא החליט לבנות "מכונת למידה" – קופסה קטנה ומוזרה – שתאפשר לילדים להתמודד עם שאלות בקצב שמתאים להם. "המכונה" הציגה שאלות, בזו אחר זו, על צג קטן בקופסה. התלמיד יכול היה להגיב לכל שאלה, ואם השיב נכון, תוגמל. כעבור עשור, "מכונות" דומות החלו להימכר ברחבי ארה"ב, על ידי אנשי מכירות שעברו מדלת לדלת. סקינר, כך נראה, עלה על משהו. אבל בתוך שנים ספורות ההתלהבות מ"המכונות" דעכה, והן נעלמו כלא היו.

כשנוגעים בטכנולוגיה צריך לשאול: על מה לא מדברים? מה לא מבטיחים לנו? מה לא נאמר?

ואז הגיעו המחשבים, שהחלו לשנות כל היבט בחיינו, והבטיחו לחולל מהפכה גם באופן הלמידה. ולמרות זאת, הרפורמה המובטחת עדיין לא התרחשה. מה שקרה עם "המכונה" של סקינר, קרה גם עם טכנולוגיות הלמידה (אד-טק) שניסו להכניס למערכות החינוך בעולם. לארי קיובן, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת סטנפורד, הנחשב לאחד הדוברים הבולטים בעולם בנושא רפורמות בחינוך, טען במאמר מפורסם שלו מ-1990 ("שוב ושוב חוזרת הרפורמה") שלאורך עשרות שנים רפורמות רבות בחינוך נכשלו. לאחר מספר שנים הן חזרו בלבוש חדש או ברפורמה הפוכה, שנכשלה שוב.

אולם "צאצאיו" של סקינר – מיליארדרים כמו מארק צוקרברג וביל גייטס – לא ממש מסכימים איתו. בימים אלה הם מנסים לאתגר את התפיסה הרווחת, ולגרום למנהלי מערכות החינוך בעולם לחשוב שוב. הם ממציאים תוכנות וכלים טכנולוגיים חדשים ל"למידה מותאמת אישית", המבטיחים לספק חוויית למידה חדשה, שיתופית יותר, פורה יותר, יעילה יותר, שתנגיש את הידע לכל ילד ותצמצם את הפערים החברתיים.

מכונת הלמידה של פרדריק סקינר. אפשרה לתלמיד להתמודד עם שאלות בקצב שמתאים לו | תמונה: Silly rabbit/Wikipedia

מבין החברות הפעילות בתחום החינוך, כמו מייקרוסופט, אינטל, דל ואפל, גוגל היא הבולטת ביותר מבחינת נתח השוק והמעורבות שלה. לפי נתונים שגוגל מספקת, יותר מ-30 מיליון תלמידים ברחבי ארה"ב משתמשים באפליקציות לימודיות שונות שהחברה פיתחה. כמחצית מבתי הספר בארה"ב כבר משתמשים בלפטופ של גוגל – כרום-בוק – המכיל את כל אותם כלים שהתלמידים והמורים משתמשים בהם.

ברקע נשמעים קולות עידוד ממשרדי החינוך בעולם ומבכירים בעולם הטכנולוגיה. לטענתם הטכנולוגיה נושאת על משק כנפיה את פתרון "בעיות החינוך" שמדינות מתמודדות איתן כבר שנים ארוכות.

אבל פרופ' ניל סלווין מאוניברסיטת "מונאש" שבאוסטרליה, שחקר במשך 21 שנה את השפעות הטכנולוגיה על החינוך, חושב אחרת. "בבתי הספר יש טכנולוגיה מהמאה ה-19, זה נכון. בתי הספר פועלים כמו מפעלים שלא השתנו במאה השנים האחרונות – ספרים, שולחנות, לוחות עם גירים, מורים וכו', כל זה נכון. אבל הטיעון שטכנולוגיה משנה את זה לגמרי והופכת את הלמידה להרבה יותר חברתית, שיתופית, אינטראקטיבית – אחרי שחקרנו את הנושא, גילינו שזה לא נכון".

כיתה מהמאה ה-19: האם הטכנולוגיה היא עוד רפורמה חסרת שיניים? | תמונה: Johnston, Frances Benjamin

בראיון לאפוק טיימס מספר פרופ' סלווין על המחקר שערך באוסטרליה, בשלוש השנים האחרונות, בשלושה בתי ספר המשלבים טכנולוגיה על בסיס קבוע, וגילה שטכנולוגיה לא באמת פותרת את בעיות החינוך. "החוקרים ששלחתי לבתי הספר ערכו עבודת שטח שנמשכה 25 חודשים. הם התבוננו, ערכו ראיונות, השתתפו במפגשים ובפעילויות ותיעדו את הדברים בכתב, בסרטונים ובהקלטות אודיו, ולמדו היטב את המערכות הממוחשבות. השגנו דיווח פרטני מ-1,174 תלמידים (גילים 18-11) ומ-156 מורים".

במקביל התפרסמו בארה"ב מחקרים שנערכו על ידי מוסדות חינוך שהביאו את פרופ' סלווין למסקנה שכדאי לצנן את ההתלהבות מהרפורמות הטכנולוגיות בבתי הספר ברחבי העולם, ולהבין אילו שינויים הן באמת מביאות, לפני שיהיה מאוחר מדי.

ההבטחות מול המציאות

איפה הפערים בין מה שטוענים שהטכנולוגיה מביאה לבתי הספר לבין מה שגיליתם?


"בואי נדבר על כל אחת מההבטחות. הראשונה, שהטכנולוגיה תאפשר לכל אחד, מכל מעמד חברתי, ללמוד [חינוך דמוקרטי]; השנייה היא חינוך פרטני – שכל אחד יוכל ללמוד בדרך שהכי מתאימה לו – את התוכן שמתאים לו ביותר, בדרך שמתאימה לו ביותר, במהירות המתאימה, ובזמן ובמקום המתאים ביותר; ההבטחה השלישית היא שהטכנולוגיה תהפוך את הלמידה לשיתופית יותר, ומהנה יותר מאשר כיום.

תמונה: ניל סלווין

גילינו שהטכנולוגיה שמשתמשים בה כיום בבתי ספר, במובנים רבים אינה טכנולוגיה לימודית אלא טכנולוגיה לארגון ולשליטה מאסיבית בכמות תלמידים גדולה

"אבל המציאות כמובן שונה", מספר פרופ' סלווין. "גילינו באמצעות מחקר אתנוגרפי שערכנו (תיאור איכותי של תופעות בחברה על ידי עבודת שדה) שהטכנולוגיה שמשתמשים בה כיום בבתי ספר ובאוניברסיטאות, במובנים רבים אינה טכנולוגיה לימודית אלא טכנולוגיה לארגון ולשליטה מאסיבית בכמות תלמידים גדולה. בתי ספר משתמשים ב'מערכת לניהול למידה'. יש פורטל באינטרנט בו שמים המורים חומרי לימוד, מתקשרים באמצעותו עם התלמידים, נותנים ציונים ובודקים שכל אחד עושה מה שהוא צריך לעשות. זו לא טכנולוגיה לימודית, אלא ניהולית. זה בסדר, כי זה מה שבתי ספר אמורים לעשות, אבל זה לגמרי הפוך מהטענה האומרת שהטכנולוגיה מאפשרת לכולם לעשות מה שהם רוצים. היא בעצם מוודאת שכולם עושים את אותו הדבר".

זה נשמע רחוק מהטענות שנשמעות ממערכת החינוך ומחברות הטכנולוגיה, האומרות שהן מפתחות אפליקציות בשיתוף פעולה עם המורים, בהתאמה לצרכיהם, ושהאפליקציות יאפשרו לתלמידים ללמוד מתי ואיך שהם רוצים. 


"דווקא הטענה שאני מעלה היא טענה רווחת בקרב חוקרי חינוך ופרשנים. אני לא היחיד שאומר את זה. הגעתי למסקנה הזאת לאחר שנים ארוכות של מחקר על טכנולוגיה בבתי הספר ומכך שעקבתי אחרי התפתחותן וגדילתן של מערכות מהסוג הזה בבתי הספר.

"לאורך הקריירה שלי (21 שנים) הקפדתי לעקוב מקרוב אחר מה שקורה בתחום החינוך והטכנולוגיה בכל העולם. השנה, למשל, ערכתי מחקר באוסטרליה, בשוודיה ובבריטניה, והתוצאות היו דומות. במחקר שערכנו באוסטרליה גילינו שהרבה מהאפקט שיש למערכות הלמידה הוא שהשעות בהן בית הספר מפקח על התלמיד מתרחבות – אתה מבלה את היום שלך בבית הספר בתוך המערכת, ולאחר מכן תלך הביתה ותשתמש באותה מערכת. כך בית הספר הופך למשהו שאתה עושה בכל שעות היום שלך. המחקר שלנו מראה שהטכנולוגיה לא משחררת אלא גורמת לתלמידים וגם למורים לעבוד קשה יותר".

אבל זה לא משהו שאפשר לפתור בקלות באמצעות ארגון טוב יותר של הזמן, הגבלת מספר שעות העבודה וכו'? 


"לא ממש – כבר עכשיו, עם הטכנולוגיה הנוכחית, זה לא אמור לקחת את כל הזמן הזה. נערכו שיחות רבות סביב הנושא, ורובן הסתיימו בתמיכה בטכנולוגיה וב'הטלת אשמה' על המורים ועל המנהלים, שלא ידעו להשתמש בטכנולוגיה או לתפעל אותה כמו שצריך. נושא העבודה הוא אמנם עניין מורכב, אבל צריך לזכור שהמערכות הטכנולוגיות נוצרו ונוצרות כעת בהשראת בתי הספר, שהפכו להיות ממוקדים עוד ועוד בניהול ובאדמיניסטרציה – והטכנולוגיה לא משנה את זה, אלא רק מחזקת את המאפיינים האלו ולכן רק מעצימה את הבעיה".

ומה עם הטענה שהטכנולוגיה מאפשרת שוויון הזדמנויות ללא הבדלי מעמדות? כמעט כל ילד משכונת עוני יכול כיום להיכנס לאינטרנט וללמוד בצורה פרטית. אתה לא חושב שזה טוב? 


"במובן הזה כדאי להסתכל על הכיוון שאליו אנחנו הולכים – בתי הספר הולכים להיעלם. אני לא מדבר על 'לימוד ביתי' במובן המסורתי, אלא על מה שנקרא 'חינוך סייבר' בארה"ב – בתי ספר מקוונים בעלות נמוכה, המועברים דרך האינטרנט. בתי ספר מהסוג הזה, שכמיליון תלמידים כבר לומדים בהם ברחבי ארה"ב, הם נושא גדול ושנוי במחלוקת, כיוון שנראה שהם נותנים שירותים בעיקר לתלמידים מיעוטי יכולת.

"אפשר לראות שבעוד עשר שנים יהיו שתי שיטות: בתי ספר מקוונים, זולים מאוד ולא טובים כל כך, ובתי ספר ל'אליטה', שתשלם על הזכות ללמידה מסורתית 'פנים מול פנים'. אגב, את ודאי מכירה את האנקדוטה המופיעה כל כמה שנים בעיתונות, למשל בניו יורק טיימס, שמנהלים בעמק הסיליקון שולחים את ילדיהם לבתי ספר מונטסורי, שטיינר, וולדורף – בתי ספר שאין בהם מחשבים".

כן, חלקם מסבירים שעדיף לילדיהם לא להיחשף לטכנולוגיות בגיל צעיר משום שהן עשויות לפגוע בחשיבה היצירתית, בתנועה, ביכולת להתרכז ובאינטראקציה של התלמידים עם המורה ובינם לבין עצמם. 


"אז אם נחזור לשאלה שלך – האם הטכנולוגיה תאפשר שוויון הזדמנויות – דבר נוסף שצפוי לקרות הוא עלייה במספר הלומדים מרחוק, במיוחד באזורים עניים בעולם. זאת סכנה אמיתית. אם תסתכלי על תוצאות הלמידה מרחוק, התוצאות לא טובות או איכותיות. לדוגמה, באוקטובר 2015 פורסם מחקר שערכו שלושה גופי מחקר, ובהם גוף מחקר היושב באוניברסיטת סטנפורד (CREDO), על 200 בתי ספר וירטואליים בארה"ב. המחקר הראה שבתי הספר הווירטואליים השיגו תוצאות נמוכות משמעותית במתמטיקה ובקריאה לעומת בתי ספר רגילים. הם משווים את זה לתלמיד שמפסיד 180 ימי למידת מתמטיקה ו-72 ימי קריאה בשנה. כלומר, למידה מרחוק יעילה מאוד עבור הנזקקים, אבל חינוך לא קשור רק ביעילות. אתה רוצה את הטוב ביותר, לא את הזול ביותר".

יותר מ-30 מיליון תלמידים ברחבי ארה"ב משתמשים באפליקציות לימודיות שונות שפיתחה גוגל | תמונה: Josh Edelson/AFP/Getty Images

ניתן למצוא כיום לא מעט שיעורים מקוונים שבהם תלמידים לומדים מהמורים הטובים ביותר בעולם. אתה לא חושב שזה דווקא יכול לעזור להם להשתפר ולהצליח?


"לא בהכרח – אם מחפשים הוכחה להצלחת הלמידה המקוונת דרך קורסי MOOC (קורס אינטרנטי מקוון הפתוח לקהל הרחב, מ"מ), למשל, מוצאים שהקורסים האלו נוטים להועיל לתלמידים שהם כבר ממילא מחונכים מאוד, יודעים דברים רבים ויש להם כסף ומוטיבציה ללמוד. הקורסים האלו לא משפיעים על תלמידים בצורה שווה. במקרה הטוב, דרכי החינוך המקוונות, שתלמידים משתמשים בהן באופן עצמאי, נוטות להועיל בעיקר לאלה שיצליחו בכל מקרה. בנוסף, כדאי להיזהר מ'מורים כוכבי רוק'. אין למידה אחת המתאימה לכולם, אין 'מורה הכי טוב' שמתאים לכולם".

אתה באמת חושב שבתוך עשור, למידה מקוונת, דרך האינטרנט, תהפוך למיינסטרים? 


"אם נמשיך לעודד את זה כמו שקורה היום, אז כן. כשנוגעים בטכנולוגיה צריך לשאול את השאלות הבאות: על מה לא מדברים? מה לא מבטיחים לנו? מה לא נאמר? אנשים מדברים הרבה על יעילות ועל גמישות, אבל אף אחד לא מדבר על איכות החינוך.

'איכות' זה כל דבר שהיית רוצה שבית הספר 'ישיג' מלבד העברת הידע לתלמיד. רוצים שמורים ירוויחו את לחמם בכבוד, שיהיו מורים מקצועיים ומנוסים בעלי גישה ודאגה למערכות יחסים הרמוניות, רגשיות וחברתיות בין המורים לתלמידים – כאלו שיקפידו על העמקת חוויית הלמידה.

ג'יימי קסאפ, מנהל החינוך של גוגל אפליקציות (Google Apps) | תמונה: Alan Levine/Flickr

"אני לא אומר שטכנולוגיה בבתי הספר זה רע, אלא שלא נכון להתייחס אליה באופן אוטומטי כפתרון לבעיית החינוך. יבגני מורוזוב, סופר שחוקר את ההשפעות החברתיות והפוליטיות של הטכנולוגיה, המציא לזה מושג: 'סולושיוניזם' (מלשון פתרון) – זאת חשיבה שמתאימה מאוד לעמק הסיליקון. הם חושבים שהבעיות שלנו דומות לבעיות מחשב – אם רק נוכל לתכנת את הקוד מחדש, או להוציא את הבאג מהמערכת, נוכל להגיע לפתרון. אבל הבנו שזה לא עובד כך עם חינוך ושזאת אפילו דרך הסתכלות מסוכנת בתחום הזה.

פרופ' סלווין מסביר שזה סוג חשיבה שמתאימה לממשלות המחפשות פתרון מהיר וקל. במקום להשקיע כסף בשכר גבוה יותר למורים או בתנאי עבודה טובים יותר, הם משתמשים בטכנולוגיה כעלה תאנה להגיד "אנחנו עושים משהו". פרופ' סלווין אינו אומר שהממשלות טיפשות, אלא שההבטחה שניתנת להן מחברות טכנולוגיה ברחבי העולם היא מפתה מאוד.

איך זה קורה בפועל? 


"לגוגל יש אפליקציות לחינוך – יש תוכניות שלמות המאפשרות לתלמידים ולמורים לתקשר אלו עם אלו, לנהל יומן. גוגל מוכרת לפטופים ומכשירים אחרים. היא אחראית על פיתוח מקצועי של מורים. במובנים רבים היא הרבה יותר מתוחכמת ויש לה השפעה רבה יותר על החינוך מאשר לכמה ממשלות.

"למעשה, באופן רשמי, חברות ההיי-טק הגדולות הן כמו 'משרדי חינוך בצללים'. לדוגמה, לגוגל יש מחלקות חינוך בכל האזורים ("גוגל חינוך", מ"מ). הן מספקות הכשרות למורים, תעודות הסמכה, מקורות חיפוש, וליווי במקרה הצורך – כמו שעושה כל משרד חינוך בעולם. יש גם הכשרת מורים מקוונת.

"באופן ישיר פחות, גוגל גם משכנעת ודוחפת באופן עקבי לרפורמות במדיניות. היא חוברת לפוליטיקאים, מנסחת תקנות בחינוך, ומשפיעה על מה שקורה בכיתות".

יש לך דוגמה?


"הדוגמה הבולטת ביותר הייתה הדרך שבה 'תכנות מחשבים' נכנס לתוכנית הלימודים בבריטניה. אריק שמידט, מנכ"ל גוגל, שכנע אותם להכניס את זה ב-2011. מאמציו הם חלק ממה שחוקרי מדיניות מכנים 'מדיניות מהירה', המאפיינת מאוד את מדיניות הטכנולוגיה בחינוך.

"חשוב לזכור שמי שהחלו לטעון שהרפורמות האלו טובות, הן חברות הטכנולוגיה, לא אנשי חינוך או פוליטיקאים. החברות נותנות למורים הכשרות בחינם, מוצאות מקורות מימון, ומספקות את הטכנולוגיה. גם חברות כמו מייקרוסופט, דל ואפל מעורבות בתחום החינוך כי: א. זה תחום רווחי מאוד. ב. זה מעצב את הלקוחות העתידיים שלהן. ג. כך משיגים דאטה. כל הדאטה הזה יכול להיות רווחי מאוד, כי דרכו הם יכולים למכור שירותים נוספים. מחקר חדש שנערך באוניברסיטת קולורדו ופורסם באוגוסט 2017 (Boninger, Molnar, Murray) מדבר בדיוק על היעדר הפיקוח על חברות הטכנולוגיה ועל כמה חשוב שיהיה פיקוח, במיוחד לנוכח איסוף מדאיג של דאטה מתלמידים".

חברות הטכנולוגיה מודות בטענות שאתה מעלה כאן, בנוגע לעיצוב לקוחות עתידיים, למשל? 


"בוודאי, זאת לא רק הדעה שלי, אלא טענה שחברות הטכנולוגיה מציגות בעצמן. בכתבה שהתפרסמה ב-2010 באתר מנהל מחוזות בתי הספר בארה"ב, ג'יימי קסאפ, מ"גוגל חינוך" שתפקידו 'לקדם' ולשכנע את בתי הספר לאמץ את האפליקציות של גוגל בחינוך (Google Apps) אמר שגוגל בונה משתמשים לכל החיים.

גם בישראל

כל שנה, במשך שלושה ימים אינטנסיביים, "גוגל בחינוך ישראל" עורכת את ה"אקדמיה של גוגל בחינוך". האקדמיה, שנערכת באופן עצמאי, מכשירה כ-40 מורים ואנשי חינוך לתוכניות חינוכיות שגוגל פיתחה, "במטרה ללוות אותם ולעזור לקדם ולהפיץ את הבשורה של פדגוגיה מתקדמת", הסבירה יעל דורון דרורי, בראיון ל-Ynet בשנה שעברה.

בתי ספר צריכים להיות כמו נווה מדבר: מקום שבאים אליו להתנתק, להאט

"האקדמיה למורים היא רק רכיב אחד מתוך הפעילות שלנו", הוסיפה דורון דרורי, "אנחנו מפעילים גם את קהילת המחנכים של גוגל, שמתקיימת בצורה מקוונת אבל גם במסגרת של מפגשים. אנחנו מאמינים שמורים הם אלו שמנהיגים את השינוי, ושהתפקיד שלנו הוא לעזור להם להנהיג בצורה אפקטיבית יותר".

עוד ועוד בתי ספר ותיכונים בארץ משלבים מערכות לימוד מקוונות ואפליקציות מכל מיני סוגים, ומשלבים אותן בדרכים שונות בתוכנית הלימודים שלהם. חלקם עושים זאת באופן עצמאי וחלקם, כמו רשתות "אורט" ו"עתיד", עובדות באופן שיטתי יותר עם גוגל.

בנוסף, ניתן למצוא בישראל את "התיכון הווירטואלי" (שפועל לחלוטין בהתקשרות וירטואלית בין תלמידים ומורים). התיכון נוסד ב-2012 בשיתוף פעולה של משרד החינוך, קרן טראמפ ומט"ח. אלו הנתונים המופיעים באתר בית הספר: "בשנת הלימודים 2017-2016 למדו בתיכון כ-850 תלמידים בשכבות י'-י"ב המגיעים מכ-140 בתי ספר ברחבי הארץ. כ-50% מהתלמידים הגיעו מהחינוך הממלכתי דתי, כ-25% מהמגזר הערבי (כמחצית מהם מהמגזר הבדואי), 10% מהמגזר החרדי, והשאר – מבתי הספר הממלכתיים.

"כחלק מיעדים שהציב משרד החינוך", כתוב באתר, "התיכון הווירטואלי נותן מענה לתלמידי המגזר הבדואי בנגב ולמגזר החרדי באמצעות כיתות ייעודיות".

מה הבנת מהמחקר שערכת לגבי השפעות הטכנולוגיה על התקשורת הפרונטלית בין מורה לתלמיד? אני שואלת את פרופ' סלווין. 


"יש הרבה מה לומר על למידה של פנים מול פנים. למידה קשורה בשיחה ובדיון בדברים בצורה נבנית. היא שונה מאוד מתקשורת אחרת שבה אנחנו משוחחים, כפי שאנחנו משוחחים עכשיו דרך הסקייפ. אתה מאבד הרבה מהתקשורת הבין-אישית וזה כל העניין בבית ספר.

"בנוסף, חלק חשוב מאוד בלמידה זה הרגע שבו אנשים מאטים את הקצב, עוצרים ומשוחחים זה עם זה. יש משהו ב'להיות אנושי', שמשמעו להיות נוכח כשמישהו אחר מדבר. אני לא אומר שבתי ספר הם מושלמים, הם לא מושלמים בכלל, אבל זה יהיה יום עצוב מאוד אם ניפטר מבתי הספר רק כי יגלו שיש דרכים טכניות מועילות יותר לעשות את זה".

אולי אין מה לעשות, טכנולוגיה זה הכיוון שאליו כל החברה צועדת. 


"יש טיעון מעניין שאומר: 'למה בתי ספר חייבים להיות כמו כל תחום אחר בחברה?' אפשר לטעון שבתי ספר צריכים להיות כמו נווה מדבר: מקום שבאים אליו להתנתק, להאט, לחיות את החיים בדרך שונה ולבדוק אלטרנטיבות. בתי ספר הם הזדמנות לחשוב בדרכים אחרות. זה מקום שבו בני אדם יוכלו להבין שהם לא נולדו לעולם שמתווך לחלוטין באמצעות טכנולוגיה".

אתה מאמין שאפשר להגיע לשיח כזה?


"אין לי תשובות חד-משמעיות. אני לא אומר שאנחנו צריכים למנוע מגוגל להתערב, אבל צריך לשוחח על זה ולא ללכת באופן עיוור אחר האירועים. כרגע, מקבלי ההחלטות אפילו לא מטילים ספק בכך. בתי ספר או ממשלות מסוימות, פשוט יקנו מחשבי דל או אייפדים מבלי לחשוב פעמים. אם נשאל מדוע אנחנו עושים זאת ומה זה משפר, נוכל להגיע למסקנות שונות – אולי אף נגיע למסקנה שצריך להשתמש בטכנולוגיה באופן שבו היא מתקיימת היום. אבל צריך להגיע לזה מתוך בחירה. כרגע, כשזה נוגע לטכנולוגיה, אנחנו די מהלכים מתוך שינה".

חברות טכנולוגיה עוקבות ומשווקות לתלמידים

מחקר של המרכז הלאומי לחינוך באוניברסיטת קולורדו מ- 2016  על המגמות השיווקיות בחינוך (מחקר עדכני יותר התפרסם באוגוסט 2017) מצא שבתי ספר שמשלבים תכניות דיגיטליות כדרך עבודה, חושפים את התלמידים שלהם למעקב והופכים אותם לקהל יעד פוטנציאלי לשיווק של החברות הגדולות.
המחקר מצא שגוגל, לדוגמה, רשמה מעל ל-30 מיליון תלמידים ומחנכים לאפליקציות גוגל לחינוך (GAFE) ועוקבת אחר התלמידים כשהם מבצעים פעולות נוספות שאינן קשורות לאפליקציות, כמו ביקור ביו-טיוב לדוגמה. פייסבוק בתורו, עוקב אחר כל פעולה של אותם תלמידים ומשתמש באינפורמציה הכוללת כדי לפרסם ולשווק להם.
הפעילויות האלו, טוען הדו"ח המסכם, מאיימות על זכות התלמידים לפרטיות ובנוסף משפיעות פיזית ופסיכולוגית על איכות חייהם ועל יושר החינוך שהם מקבלים. העובדה שהמעקב הדיגיטלי והשיווק הם תמידיים ולא מועמדים בספק, הופכים אותם לנורמה עבור התלמידים שמקבלים כעובדה את התפקיד של החברות העסקיות בחינוך ובחייהם.

"Learning to be Watched: Surveillance Culture at School", NEPC, University of Colorado