האם להעריץ אמן שנוי במחלוקת?

" מהו הסרט האהוב שלך משל סרטי וודי אלן?" כתבה דילן פארו, בתו החורגת של הבמאי וודי אלן במכתב פתוח לניו יורק טיימס בפברואר 2014, סמוך לצאת סרטו "יסמין הכחולה". "לפני שתענה, אתה צריך לדעת", היא ממשיכה, "כשהייתי בת שבע, לקח וודי אלן את ידי והוביל אותי לעליית גג עמומה וקטנה בקומה השנייה בביתנו. הוא אמר לי לשכב על בטני ולשחק עם הרכבת החשמלית של אחי. אחר כך הוא תקף אותי מינית. הוא דיבר אלי בזמן שהוא עשה זאת, לחש שאני ילדה טובה ושזה יהיה הסוד שלנו, תוך כדי שהוא מבטיח שניסע לפריז ושאני אהיה כוכבת בסרטיו. אני זוכרת שבהיתי ברכבת החשמלית, מתמקדת בה בשעה שהיא נסעה במעגלים בעליית הגג. עד היום, קשה לי מאוד להסתכל על רכבות צעצוע".

מכתבה המצמרר של בתו החורגת של אלן לא בא בהפתעה. ההצהרות על תקיפה מינית של הבת נאמרו לראשונה מפי אמה, השחקנית מיה פארו כבר בשנות ה-90, אך לא היו מספיק ראיות כדי למצוא את אלן אשם במעשים. בשנה שעברה, שעות אחדות לפני שהבמאי והשחקן וודי אלן צעד על השטיח האדום בפסטיבל קאן, הפעם לקראת הקרנת סרטו "קפה סוסייטי", יצא בנו רונאן פארו במאמר אישי ל"Hollywood Reporter" בו הוא מאשים את התקשורת בהתעלמות מהצהרות אחותו על התעללות מינית מצד אביה.

הבחירה של דילן ורונאן פארו לצאת לכותרות דווקא בשעה שאביהם ציין אירוע חגיגי נוסף בקריירה שלו לא הייתה תמימה כמובן. הם טענו כי התעלמותה של התקשורת מהאשמות חמורות כל כך כלפי אנשי קולנוע, הופכת לקלה יותר,  כאשר מדובר באמן נערץ ובעל שם. אגב, מוזס, בן מאומץ נוסף של אלן, טען לאחרונה כי אין בסיס להאשמות.

ב-1977, הבמאי רומן פולנסקי סימם ואנס ילדה בת 13 בביתם של ג'ק ניקולסון ואנג'לינה יוסטון. הוא נמצא אשם לאחר מכן במעשים. עם זאת, מיה פארו, שכיכבה בסרטו המפורסם של פולנסקי ב-1968 "תינוקה של רוזמרי", הצהירה בתקשורת שהיא מחשיבה אותו לחבר קרוב ואף הגנה עליו כאשר הואשם ב-2005 שהטריד אישה. היא גם לא נמנתה על המתנגדים כשהוחלט להעניק לו אוסקר של "הבמאי הטוב ביותר" ב-2003 על סרטו "הפסנתרן".

אף על פי שנמצא אשם באונס, סרטיו של פולנסקי מעולם לא צונזרו בשל כך, להיפך. ההפרדה בין יצירת האמנות לאמן, במקרה הזה, במקרה של וודי אלן או במקרים אחרים, מתבצעת בקלות יתר כשמדובר ביצירה אהובה על הקהל.

אבל בואו נודה בכך: כמה מאתנו מתבוננים בציור של פיקאסו במוזיאון וחושבים על כך שהוא נהג להכות את נשותיו? לכמה באמת אכפת שוולט דיסני שנא יהודים? האם בגלל זה לא נראה לילדים שלנו את "במבי" או את "היפהפייה הנרדמת"?

ההיסטוריה מלאה בלא מעט אמנים שנויים במחלוקת שאמנותם נשארה, עד היום, נערצת על ידי מיליונים וללא נקיפות מצפון. העובדה שהפילוסוף מרטין היידגר היה נאצי לא גרמה להתעלמות מכתביו, וספריו של היסטוריון הדתות, מירצ'אה אליאדה שהואשם בהיותו פאשיסט לא עצרה את תרגום ספריו לשפות רבות, כולל לעברית.

עם זאת, יש מקומות שבהם הדיון המוסרי עדיין נמשך, במיוחד כשזה נוגע לנושא נורא כמו השואה. במשך שנים היה ויכוח בישראל אם להשמיע או לא את המוסיקה של המלחין ריכרד ואגנר מהמאה ה-19, שנודע באנטישמיות החמורה שלו שבאה לידי ביטוי בכתביו וביצירתו. עד היום המלחין מוחרם באופן לא רשמי על ידי תזמורות ואינדיבידואלים בישראל ולא משמיעים את המוסיקה שלו מתוך חוסר מוכנות לתת כבוד למישהו ששמו נקשר לחלק טראגי בהיסטוריה של העם היהודי.

בכתבה שהתפרסמה באפוק טיימס במאי האחרון העלינו את אותה שאלה לגבי תערוכה שהוצגה ברויאל אקדמי בלונדון, שכותרתה הייתה "מהפכה: אמנות רוסית 1932-1917". התערוכה הציגה אמנות קומוניסטית שהחלה ב-1917 ועד לשנה שבה ג'וזף סטאלין פתח בהרעבה שיטתית של 30 מיליון מאנשיו. המוזיאון הצהיר שמטרתו הייתה "להציג את אחת התקופות המשמעותיות בהיסטוריה המודרנית דרך העדשות החדשניות של האמנות", אלא שאותן "עדשות חדשניות" לא ראו בעיה בכך שהמפלגה הקומוניסטית של בריה"מ וגם זאת של סין רצחו מאז ועד היום מעל ל-100 מיליון איש.

אחת הביקורות שקיבלה התערוכה היא שעצם הצגת אמנות קומוניסטית כאמנות לכל דבר, הופכת את הפשעים לפחות רלוונטיים או לפחות משמעותיים בעיניי הצופה.
האם ניתן להפריד את האמן, את הלך מחשבתו ואת מעשיו מיצירת האמנות שלו? זאת שאלה מוסרית שהאנושות תמשיך לדון בה. כנראה לעד.