תמונת אילוסטרציה: Fotolia
עמדנו מתנשמים בצהרי היום על פסגת ההר המושלג. נותרו עוד מספר דקות – מספיק כדי לשתות כמה לגימות של מים ולהוציא את העדשות המושחרות מהתיקים. מסביב השתרעו מישורים ריקים עד האופק, ואנחנו על ההר הבודד והמושלג, שפיץ געשי בלב המישורים בטורקיה.
״זה מתחיל״ נשמעה קריאה, וכולם הרימו את מבטם לשמים הכחולים. השמש זרחה, בלא כל ענן. צהרי יום מושלם. התאמצתי להסתכל, דרך העדשה המושחרת שהבאתי איתי, וראיתי שבצידה האחד של השמש יש חלק קטנטן נגוס. זה מתחיל.
החלק הנגוס הלך וגדל, אבל היום נותר מואר ושמשי כרגיל. חצי שמש עוד נשארה, רבע שמש ועדיין אור יום. באופק, בקצה המישור, אפשר היה לראות קו של לילה הולך ומתקרב במהירות. הצהרים השמשיים הפכו לדמדומים. קו החושך התקדם אלינו, הדמדומים הפכו לערב. השמש כבר כמעט נעלמה ואז, ברגע אחד, נפל הלילה. השמש כוסתה לגמרי על ידי הירח ובאותו רגע הופיעה ה״קורונה״ המפורסמת, העטרה של השמש, שאי אפשר לחזות בה אלא אם השמש מכוסה לחלוטין – זוהרת במלוא תפארתה מסביב לעיגול המושחר של הירח, המכסה באופן מושלם את השמש.
המחזה המרהיב נמשך עוד דקה או שתיים, ואז החל צידה השני של השמש להיחשף, מכבה מיד את העטרה ומעביר את העולם בחזרה תוך שניות ספורות משחר, לבוקר, וחזרה לצהריים. קו החושך עבר לצידו השני של ההר והמשיך הלאה במסעו, מותיר אותנו על פסגת ההר בצהרי יום רגילים לגמרי. חבורה של משוגעים על פסגת הר – מחייכים, מתחבקים, מצחקקים או מוחים דמעה.
מלאכתנו כאן הושלמה. הגיע הזמן להתחיל בירידה המפרכת מההר חזרה למישורים שלמטה, לציוויליזציה. בדרך למטה נזכרתי בליקוי החמה הראשון שראיתי, מספר שנים קודם לכן, בשדה בור, כמה עשרות קילומטרים מצפון לפריז. שם לא זכינו לראות את הקורונה כי השמים היו מעוננים ואפרפרים, אבל ראינו איך הטבע יכול להתל בברואיו. גם שם נפלו פתאום דימדומים, כמו בסרט טבע בהילוך מהיר, ולהקות ציפורים התחילו בהתארגנויות קדחתניות לקראת שינה. תוך דקות היה חושך גמור, חושך של לילה, ואפילו כמה כוכבים ביצבצו מבעד לעננים. הציפורים השתתקו והלכו לישון. אחרי דקה וחצי עלה השחר, והציפורים המבולבלות החלו לשיר את שירי הבוקר שלהן, שנקטעו לאחר כמה דקות נוספות על ידי אור הצהריים.
לפני כחודשיים שמענו על הליקוי המלא האחרון ששיגע את ארצות הברית. מסתבר שיש חובבי ליקויי חמה מכל העולם המתרוצצים ברחבי העולם מליקוי לליקוי. ברגע שמסתיים ליקוי מתיישבים לתכנן את הנסיעה לליקוי הבא – שמתרחש בדרך כלל תוך שנה וחצי-שנתיים. נכנסים לאתר של נאסא, בודקים מתי הליקוי המלא הבא ומה מסלולו, ובוחרים את המקום המושלם – קרוב כמה שיותר לקו האמצע של מסלול הליקוי, כך זוכים ב״לילה״ ארוך יותר. לפעמים יהיה זה הר מבודד בלב טורקיה, לפעמים יתמזל מזלם של עיר או כפר, ולפעמים המקום המושלם יהיה אי קטנטן בלב האוקיאנוס, מרחק שבועיים של שיט מהנמל הקרוב ביותר.
מה גורם לאנשים להשאיר הכול מאחור ולנדוד עשרות, מאות או אלפי קילומטרים כדי לחוות דקות ספורות בהן השמש, הירח וכדור הארץ מסתדרים בשורה מושלמת, והירח מטיל צל?
קשה לתאר את התחושה של ליקוי חמה מלא. יש המתארים זאת כאקסטזה, כפרץ אדרנלין, או כחוויה מיסטית – דרך לחוות באופן בלתי אמצעי את המקום הקטנטן שלנו ביקום. אנשים אוהבים להיות חלק ממשהו גדול מהם, וזה אירוע שמחבר חובבי אסטרונומיה ו"סתם" אנשים מכל העולם ומדלג על מחסומי שפה ותרבות. אחרי הכול – כדור הארץ הוא של כולנו.
איפה עוד ביקום אפשר לראות ליקויי חמה? בינתיים, רק אצלנו. בשום מקום ביקום הידוע לא מצא האדם עוד כוכב לכת שממנו הירח נראה בדיוק בגודל של השמש. מי שתכנן את הירח שלנו שלף טריק נחמד.
קיבלתם חשק? הליקוי הבא על כדור הארץ יתרחש ב-2 ביולי 2019, וניתן יהיה לצפות בו מהאוקיאנוס השקט ומדרום אמריקה. אפשר להתחיל לתכנן את הנסיעה, כל הפרטים באתר של נאסא.