משחק רוגבי ב-1908, בדבון, אנגליה | תמונה: Topical Press Agency/Getty Images
לפני עשור צפו חוקרי תקשורת וסוציולוגים כי האינטרנט יוביל לפריחה של תחומי עניין אזוטריים ויעשיר את מגוון הדעות והפרספקטיבות אליהן כל אדם נחשף. בפועל, עידן הרשתות החברתיות הביא לתופעה הפוכה – צמצום המגוון שאליו נחשף כל משתמש והתנקזות למכנים משותפים רחבים – שמאלנים ייחשפו בעיקר לדעות ולתכנים שמאלניים, ימנים לתכנים ימניים. תופעה דומה התרחשה בעולם הספורט. המגוון האדיר של תחומי הספורט נבלע בצל העניין בענפים הגדולים, והחשיפה לשונה ירדה וירדה, עד שכמעט ונעלמה.
התמקצעות מוקדמת מידי בענף ספורט אחד, סביר שתמנע מרוב הילדים להשיג את הפוטנציאל המלא שלהם בספורט
דוגמה טובה למציאות עגומה זו היא אוסטרליה. הליגות הראשונות לרוגבי ולקריקט במדינה קמו כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19, וענפי הספורט האלו, על הווריאציות האוסטרליות הייחודיות שלהן, זכו לפופולריות אדירה שעמדה במבחן כל מהפכות המאה ה-20. המאה ה-21, לעומת זאת, עלולה לקבור אותן. מספר שחקני הרוגבי באוסטרליה ירד בכ-63 אחוז מאז 2001, והענף מדורג כיום כ-26 בגודלו באוסטרליה, הרבה מתחת לכדורעף או לכדורת דשא. באופן דומה ענף הקריקט ספג ירידה של עשרה אחוזים, וירידה קלה נוספת נרשמה במספר המשתתפים בפוטבול האוסטרלי – אחד הענפים העממיים האהובים ביותר ביבשת, ומקור לא מבוטל לגאווה לאומית.
בנים על סקטים משחקים הוקי, בשכונה מחוץ ללונדון בשנת 1952 | תמונה: Fred Morley/Fox Photos/Getty Images
דעיכת ענפי הספורט הקטנים לא מוגבלת לאוסטרליה. בארה"ב, למשל, על אף שאחוז בני הנוער האמריקנים העוסקים בפעילות ספורטיבית תחרותית נותר יציב, שיעור המשתתפים בענפים רבים צונח בהתמדה. ענף ההיאבקות, למשל, איבד בחמש השנים האחרונות כמעט מחצית מהמתאמנים בו, ואחד מכל חמישה שחקני כדורעף באותה תקופה, ירד מהמגרש. אפילו בייסבול שנחשב בעבר לפעילות הפנאי האמריקנית הלאומית, מכונה כעת "ספורט גוסס". מומחים מכנים את המגמה הזו "מות הספורט השני". הוא נובע, בין היתר, מהתמקצעות מוקדמת בענף ספורט אחד על חשבון כל השאר.
לאן נעלמים השחקנים? רבים מזדקנים, חלקם עוברים לענפים לא תחרותיים. אבל המפתח להישרדות של כל ענף ספורט טמון בצעירים, והם, ככל הנראה, מעדיפים ענפים אחרים, ובראשם כדורגל – מספר שחקני הכדורגל זינק ב-15 השנים האחרונות. במדינות מסוימות בכמעט 50 אחוז, והוא ממשיך לטפס.
מתברר שדור ה-Z אוהב ספורט, אבל צורך אותו בדרכים חדשות – אהדה לכוכבים במקום לקבוצות, סרטוני "היילייטס" ביוטיוב במקום צפייה בשידור חי. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שצעירים שגדלו על טלוויזיה ועל משחקי וידיאו, שטווח הריכוז שלהם הולך ומתקצר והם רגילים להנאה ולסיפוק מהירים, מעדיפים משחקים בקצב מהיר, עם התפרצויות של ניקוד מהיר, שרק כדורסל וכדורגל יכולים לספק.
בארה"ב האהדה לכדורגל זוכה לרוח גבית מהמועדונים הגדולים שרואים בפעילות אקדמיות הכדורגל – וגידול הכוכבים הבאים – נדבך משמעותי באסטרטגיה העסקית שלהם. וכמובן גם הורים נלהבים וילדים שחולמים להיות שחקנים מקצועיים תורמים לכך.
מגמה זו של התמעטות ענפי הספורט, גורמת להתמקצעות מוקדמת של צעירים בענף ספורט אחד, על חשבון כל השאר, והיא מצידה מגבירה את התמעטות ענפי הספורט. "הזמנים השתנו מאוד", צייץ בטוויטר שלו מת'יו דארץ', לשעבר שחקן הוקי קנדי, כפי שמסופר במונטריאל גאזט (2014). "אני זוכר שבילדותי רוב הילדים שיחקו הוקי בחורף, בייסבול בקיץ ופוטבול בסתיו. היום רוב הצעירים מתמקדים בענף ספורט אחד 12 חודשים בשנה".
בהמשך הוא מצטט מאמר שהופיע באתר Active For Life (2014). לפי מחברי המאמר, ג'ים גרוב, מאמן כדורגל, ואישטוואן באלי, חוקר ספורט, "מחקרים אומרים שהתמקצעות מוקדמת מדי, סביר שתמנע מרוב הילדים להשיג את הפוטנציאל המלא שלהם בספורט. ענפי ספורט כמו הוקי, כדורגל, בייסבול וטניס מכוונים להתמקצעות מאוחרת. אם אתה רוצה שלילד שלך תהיה הזדמנות להגיע לאולימפיאדה או למשחקי הגביע העולמי, הראיות המחקריות מראות שהם חייבים לשחק בענפי ספורט אחרים, לפחות עד גיל 14".
הסיכון לפציעות ספורט בקרב ספורטאים שעוסקים בענף אחד בלבד גבוה ב-83 אחוז, לעומת ספורטאים העוסקים בפעילות מגוונת, לפי איגוד רופאי הספורט האמריקני. ספורטאים צעירים ומבטיחים מתאמנים קשה, נפצעים, ופורשים לפני גיל 18. אלו לא רק האימונים האינטנסיביים, אלא גם העדר הגיוון והיסודות הפיזיולוגיים בפעילות הגופנית.
לירידה בכמות המשתתפים בענפי הספורט הקטנים יש השלכות כלכליות מוחשיות. ירידה במספר המשתתפים שמובילה לירידה בהכנסות שמובילה לקושי לקיים אירועים ברמה מקצועית שמוביל לאובדן עניין שמוביל לירידה במשתתפים – הוא מעגל הקסמים – שעלול להפוך ענפים רבים לנחלתם הבלעדית של מיעוט נאמן אך מזדקן, ועם מות האוהדים, ימות גם ענף הספורט.
הפתרון צריך להגיע משני גורמים – המדינה ואיגודי הספורט.
ספורט הוא יותר מבידור או מפעילות גופנית גרידא – הוא מורשת, סממן תרבותי, וככזה יש למדינה אינטרס לשמר אותו, על כל גווניו וענפיו. לא מספיק לתת לילדים כדור ולשלוח אותם לשחק כדורגל. על המדינה להשקיע בתשתיות למגוון ענפי ספורט ולעשות את זה בצורה משחקית ומהנה. גם איגודי ומועדוני הספורט חייבים להתאים את עצמם לזמנים המשתנים. איגוד ההתעמלות האנגלי, למשל, הבין שלא כל הילדים מסוגלים או מעוניינים להתחייב למשטר אימונים בן 20-15 שעות שבועיות, ופיתח את תוכנית Gymnastics for all ששמה דגש על החוויה והכיף שבהתעמלות.
אחד הפתרונות האפשריים הוא לבנות גרסאות רחוב של ענפי ספורט קטנים, שעשויות לתרום לפופולריות של הענף. כדורעף, למשל, הסב משאבים לכדורעף חופים, שהפך לספורט אולימפי ועממי פופולרי ביותר. ענף הטניס עשוי לעשות הסבה דומה, ולהחליף את המגרשים הרשמיים והיקרים בחוף הים. דוגמה נוספת היא כדוריד רחוב, ענף שנוסד לפני עשור בלבד וצובר פופולריות במרחבים אורבניים, משום שאינו דורש תשתיות מיוחדות.
ענפי הספורט שלא יתאימו את עצמם לעולם הדיגיטלי, לצרכני הדור החדש, עלולים להיעלם. ענפים הרוצים לעמוד במבחן הזמן צריכים לערוך שינויים משמעותיים באסטרטגיה שלהם, ולהיות יצירתיים, פתוחים, וגמישים מאי פעם.
דן הלפרן הוא שותף מנהל, ואורן רוזמן הוא ראש תחום ספורט, בפירמת הייעוץ וראיית החשבון Deloitte