תמונה: Fotolia
עם השנים המוח שלנו מגיב לאט יותר, הוא חד פחות מבעבר, וגם הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם. אולם, מחקר חדש מציע שלא הכול קודר. המחקר חושף מנגנון מפתיע המאפשר למוח לפצות את עצמו על האובדן.
המוח בנוי משתי המיספרות – שני חצאים – ימני ושמאלי. שתי ההמיספרות הן סימטריות, פחות או יותר, כך שרבים מאזורי המוח מופיעים בכפילות, בשתי ההמיספרות. במקרים רבים כל המיספרה מתמודדת באופן עצמאי עם המשימות העומדות בפניה, והתקשורת בין שתי ההמיספרות מוגבלת יחסית.
התקשורת המוגברת בין שני חצאי המוח מאפשרת למוח המתבגר לגבות את האזור הפגוע ולספק לו תחליף
פרופ' סיימון דיוויס מאוניברסיטת דיוק שבארה"ב גילה לאחרונה שכל זה נכון כל עוד אנחנו צעירים יחסית, כשמרבית האזורים במוח מתפקדים באורח תקין. אבל כאשר הדברים משתבשים – ואזור כלשהו כבר אינו מסוגל למלא את המשימות שלו – המוח מפצה על כך כשהוא משפר את הגשרים בין שני חצאיו ונעזר בחלק המקביל בהמיספרה השנייה כדי להשלים את המשימה.
כדי לבדוק כיצד זה מתבצע, פרופ' דיוויס נעזר ב"גרייה מגנטית מוחית" – טכנולוגיה המאפשרת להפעיל או לדכא את פעילותם של אזורים מסוימים במוח באמצעות גירוי מגנטי חיצוני. בשלב הראשון פרופ' דיוויס ביקש מהנבדקים למלא משימה המערבת זיכרון, בשעה שהחוקרים דיכאו את פעילותו של האזור הרלוונטי המטפל בזיכרון בהמיספרה השמאלית.
בהשוואה לפעילות רגילה במשימה דומה, פרופ' דיוויס גילה תקשורת מרובה בין שתי ההמיספרות. התברר שכדי להשלים את המשימה הגביר המוח את שיתוף הפעולה בין שתי ההמיספרות והפעולה הושלמה בעזרת אזור הזיכרון המקביל בהמיספרה הימנית.
כשפרופ' דיוויס ביצע את הפעולה ההפוכה, והגביר את פעילות אזור הזיכרון בהמיספרה השמאלית, לא הייתה תקשורת מוגברת בין שתי ההמיספרות. ההמיספרה השמאלית הצליחה להתמודד עם המשימה כרגיל, מבלי להזדקק לתגבור מההמיספרה הימנית. כך, פרופ' דיוויס ועמיתיו הסיקו שהתקשורת המוגברת בין שני חצאי המוח נועדה לפצות על אזורים שנפגעו – הם מציעים שהיא מאפשרת למוח המתבגר לגבות את האזור הפגוע ולספק לו תחליף.