האסטרטגיות של אלופי השחמט

קספארוב מול קראמניק, בדו-קרב המפורסם שבו ניצח קראמניק באמצעות אסטרטגיה יוצאת דופן | תמונה: Gerry Penny/AFP/Getty Images

שעמום כאסטרטגיה

יותר ויותר מחקרים מראים איך לשעמום, זה שניסינו להרחיק מחיינו באמצעות הטכנולוגיה, יש דווקא יתרונות רבים, אחד מהם הוא באסטרטגיה. שחקן השחמט ולדימיר קראמניק הוכיח זאת, כשנפגש, בשנת 2000, עם שחקן השחמט האגדי, גארי קספארוב לדו קרב, בן 16 משחקים, על תואר אלוף העולם.

יחסי הכוחות היו ברורים: קספארוב, אלוף העולם במשך 15 שנים ברציפות, הגיע בשיא הכושר לדו קרב לאחר שזכה בשבע תחרויות יוקרתיות ברציפות. הוא נחשב לשחקן בעל שאפתנות התקפית בלתי פוסקת, מסוג היריבים שנרגעים רק ברגע שהיריב נכנע. שחקני צמרת רבים בעולם השחמט נרתעו מעוצמתו של קספארוב שהתמחה כמעט בכל היבט של המשחק.

קראמניק, שחקן מן הצמרת העולמית, היה צריך למצוא אסטרטגיה שתיתן לו סיכוי לנצח ענק שחמט שכזה. הוא הכיר את הלהט של קספארוב להכריע קרבות, ושם הוא גם מצא את נקודת התורפה של יריבו. סביבה הוא בנה את האסטרטגיה שלו.

קראמניק זיהה ששאפתנותו של קספארוב היא כמו אש המכלה כל מה שבדרכה. ומה הדרך הכי טובה לנצח אש? אם קראמניק היה משחק את משחק האגו, תשובתו הייתה צריכה להיות "אש". הוא היה משחק את המשחק הרגיל שלו וטוען שהוא טוב לא פחות מקספארוב. במקום זאת הוא בחר להתמודד מול האש של קספארוב עם מים.

קראמניק בחר בהגנה פאסיבית, הנקראת "הגנת ברלין", שנותנת מראש את היתרון ליריב. ברמות הגבוהות ביותר, התוצאה הטובה ביותר ששחקן שבוחר בה יכול להוציא היא כנראה תיקו.

השאיפה לסיים את המשחק בתיקו ולא לשאוף אפילו להשיג ניצחון אחד הייתה בחירה מפתיעה מאוד לשחקן צמרת כמו קראמניק. במיוחד בהתחשב בעובדה שאם כל המשחקים היו מסתיימים בתיקו, התואר היה נשאר של קספארוב. אבל קראמניק ראה רחוק יותר. הגנת ברלין, הוא ידע, מייבשת את האקטיביות במשחק, וזו בדיוק הייתה האסטרטגיה של קראמניק – לתסכל את קספארוב באמצעות נטרול האנרגטיות שלו. גישה של שעמום כאסטרטגיה.

בדומה לחיה שמריחה את הטרף שלה אך לא יכולה להגיע אליו, קספארוב הפך למתוסכל מכך שלא הצליח להכריע את קראמניק. לאחר שהסתיים הקרב אמר קראמניק: "זה מה ששבר אותו פסיכולוגית".

קספארוב עצמו אמר שקראמניק שדד אותו מהעמדות הטובות שלו וכי המשחק שיעמם ועייף אותו. קספארוב הפסיד פעמיים וכל שאר המשחקים הסתיימו בתיקו. ההישג האסטרטגי של קראמניק בולט עוד יותר בהתחשב בכך שרבים מהמומחים ומשחקני השחמט רואים בקספארוב את האלוף הגדול ביותר בכל הזמנים.

קראמניק סיפר שקיבל השראה לאסטרטגיה הזו מנבחרת צ'כיה בהוקי קרח ששעממה גם היא את יריבתה, וזכתה באולימפיאדת החורף של 1998. גם כשנבחרת יוון זכתה ב-2004 באליפות אירופה בכדורגל, היא עשתה זאת באמצעות אותה אסטרטגיה כשהיא משאירה את כולם בפה פעור. יוון, שנחשבה לנבחרת שולית בטורניר, בחרה מראש באסטרטגיה של הגנה חזקה, ונתנה עדיפות ליעילות על פני יופי. מרגע שעלתה לרבע הגמר היא התמודדה מול שלוש יריבות דורסניות בזו אחר זו: צרפת שהחזיקה בתואר אלופת אירופה, צ'כיה ופורטוגל המארחת של הטורניר.

היריבות קיבלו הזדמנויות רבות לתקוף אך לא הצליחו לפרוץ את ההגנה שמולם. ברגעי התסכול או השאננות, יצאו היוונים להתקפה מתפרצת, הבקיעו שער וניצחו את המשחק. יוון ניצחה באותה תוצאה 1-0 ועם אותה אסטרטגיה את כל שלושת הנבחרות שפגשה מרבע הגמר ועד לניצחון בגמר.

מגנוס קרלסן, אלוף העולם הבלתי מעורער | תמונה: Oli Scarff/Getty Images

אסטרטגיה של קאי-זן

ב-1951 נפגשו שני שחקני צמרת לדו-קרב של 24 משחקים על תואר אלוף העולם. בצד אחד ישב האלוף המכהן מיכאל בוטביניק, ובצד השני הטוען לכתר דוד ברונשטיין.

הדרך בה בוטביניק וברונשטיין התמודדו עם בעיות הייתה הנושא המרכזי בפילוסופיית המשחק שלהם, והאלמנט המכריע בניצחון. בוטביניק תמיד השווה את השחמט עם בעיות יום-יומיות שאנשים נאלצים להתמודד איתן. לתפיסתו, בעיות צריך לשים בתוך מסגרת ברורה, לצמצם אותן לממדים שיאפשרו לטפל בהן ואז לפתור אותן: "בשביל לפתור משימות לא מדויקות, חשוב מאוד להגביל את היקף הבעיה כדי להימנע מכך שניתקע בתוכה. רק אז יש סיכוי לפתור אותה ביתר דיוק", אמר פעם.

ברונשטיין, לעומת זאת, דגל בשיטה הפוכה. גישתו למשחק לא הייתה ניסיון לפתור בעיות כי אם ליצור עוד ועוד בעיות ליריב שלך. ברונשטיין נחשב לאחד משחקני השחמט היצירתיים אי פעם ו"הסוד" לדבריו היה: "פשוט להמשיך ולחקור רעיונות מעניינים ולא לדאוג מה יהיו התוצאות". הוא העדיף לחולל מהפכות, לחשוב על רעיונות גדולים וכלליים ולא על מהלכים ספציפיים.

הדו-קרב ביניהם היה מפגן עוצמה של ממש שהסתיים בתיקו 12-12 והשאיר את בוטביניק אלוף העולם המכהן.

באופן מפתיע, רוב האנשים נוטים כמעט באופן מוחלט להתמודד עם בעיות לפי האסטרטגיה של ברונשטיין ולטפל בבעיות שבהן הם נתקלים עם תותחים כבדים וביצוע מהפכות גדולות. יש לנו בעיית משקל? ממחר דיאטה וחמש פעמים כושר בשבוע. בעיות בעסקים? פיטורים המוניים או רכישת טכנולוגיות יקרות. רע במדינה? הפוליטיקאים מציעים שינויים מהפכניים בכל מה שכואב לנו: החל מאיראן, דרך המצב החברתי ועד מערכת החינוך.

אבל אסטרטגיה של שיפור מתמשך בצעדים קטנים (בוטביניק), לעומת זאת, הוכיחה את עצמה יעילה גם בחיים האמיתיים. למשל, היא גרמה למהפכה של ממש בכלכלה היפנית. כלכלת יפן לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה במצב חמור ומורל העובדים היה ירוד. בשנות ה-50, כחלק מתהליך הסיוע של ארה"ב ליפן, הגיע ליפן ד"ר אדוארדס דמינג, מומחה לבקרת איכות. דמינג הדריך מנהלים לשתף את כל העובדים בתהליכי שיפור קטנים ועקביים, במטרה לחפש מאות דברים קטנים שאפשר לשפר מבלי לנסות לערוך שינויים דרסטיים. היפנים אימצו את רעיון השיפור המתמשך בשיטת הצעדים הקטנים וכינו אותו "קאיזן", מושג שגור כיום בעולם העסקים היפני.

העסקים היפנים הרקיעו לרמות חסרות תקדים של תפוקה ויעילות. בשנות ה-80 החלו עסקים בארה"ב לאמץ גם כן את גישת ה"קאיזן".

עמנואל לסקר: "לשחק בכוונה מהלכים גרועים" | תמונה: Wikipedia-CC

לשחק בכוונה מהלכים "גרועים"

זה היה משחק שחמט בין שני שחקני עילית. בצד אחד של הלוח ישב אלוף העולם השני בהיסטוריה, עמנואל לסקר. מהצד האחר של הלוח ישב אחד מגדולי הוגי השחמט בהיסטוריה, אהרון נימצוביץ'. לפני המשחק נקבע כלל בהסכמתו המלאה של לסקר: שהוא לא יוכל לעשן סיגר, משום שנימצוביץ' אלרגי לעישון. ברגע המותח של המשחק, שלף לסקר סיגר והניח בפיו. נימצוביץ' זינק לעבר השופט ואמר: "תראה – הוא מעשן!"

"הוא לא הדליק את הסיגר", השיב השופט. "כן, אבל הוא מאיים לעשן", אמר נימצוביץ', "וכמו כל אחד אחר גם אתה יודע שלסקר תמיד אומר שהאיום חזק מהביצוע".

בדרך כלל במהלך משחקים, לצד המהלכים המשוחקים, הגלויים לעיני כול, מתקיים גם קרב פסיכולוגי סמוי הדורש מיומנות מנטלית גבוהה. לסקר, שהיה אלוף עולם במשך 27 שנה, היה שחקן השחמט הראשון שהבין את ההיבט הזה והתמחה בו לאורך הקריירה שלו.

לסקר תפס את משחק השחמט קודם כול כקרב. לא קרב אלים, אלא קרב מנטלי שבו שחקן מתמודד עם השאיפות שלו ועם ניסיונות היריב להכשילו. לכן, לפי גישתו של לסקר, שחקן צריך להתכונן באופן ספציפי ליריב ולא להתרכז רק במשחק. יש צורך להכיר את נקודות החוזק ונקודות התורפה של היריב, כך שמידע כזה יהפוך לחלק מקבלת ההחלטות ברגעים הקריטיים.

ב-1907 פגש לסקר את אלוף ארה"ב פרנק מרשל. האלוף האמריקני היה שחקן שאפתן ומאיים שחתר לתקוף ללא הפסקה ולהכריע את היריב במהירות. לסקר הגיע מוכן לקרב. ברגע האמת, הוא לא בחר במהלך הטוב ביותר, אלא במהלך לא מדויק שמכריח את מרשל לדייק באזור שלא נוח לו: בהגנה. שחקן הגנה מיומן היה ככל הנראה מנצח את לסקר במשחק. אבל לסקר ידע שהוא לא משחק מול אידיאל אלא מול אדם ספציפי. המהלך של לסקר היה שגוי אך פסיכולוגית הוא היה חזק. מרשל כשל בהגנה, ולסקר זכה במשחק.

לסקר נחשב בזמנו שחקן בעל "מזל רב". אחד הפרשנים שחקר את משחקיו, נשאר כה מבולבל עד שהגיע למסקנה שהפילוסופיה של לסקר היא: "לשחק בכוונה מהלכים גרועים". רק פרשנים בתקופה מאוחרת יותר יכלו להבין את יכולתו של לסקר לחקור, לנתח ולהבין את יריביו כך שיקבל החלטות שיהיו להם בלתי נוחות בזמן אמת.

תמונה: Wikipedia-CC

הסחת הדעת של פישר

ביפן של המאה ה-17, בתקופתם של הסמוראים, חי לוחם מתחיל בן 20 שהתמחה באמנות החרב ורצה להשיג תהילה וכבוד. אותו לוחם חיפש יריב מפורסם שניצחון עליו יביא לו את הכבוד המיוחל, והוא מצא: ראש בית הספר הטוב ביותר בקיוטו לאמנויות לחימה. לא הייתה זו תקופה טובה למתחילים ביפן – כמעט כל הקרבות היו עד מוות.

נסו לדמיין את זה: מחר יש לכם קרב חשוב עד מוות, אבל היריב שלכם מיומן יותר ובעל ניסיון רב יותר, ועליכם למצוא דרך שתשפר קצת את מאזן הכוחות ביניכם. מה תעשו?

אותו בחור בן 20, מיאמוטו מוסאשי, שמאוחר יותר יהפוך להיות אחד מגדולי הסמוראים של יפן, בחר בטקטיקה של הסחה כדי ליצור יתרון פסיכולוגי. אצל הסמוראים הכבוד הוא אחד הדברים החשובים ביותר. מה עשה מוסאשי? הוא איחר לקרב, בערך בחצי שעה. סיג'ורו, ראש בית הספר, רתח על חוסר הכבוד ונלחם בפזיזות מתוך רצון לנקום. הטקטיקה הצליחה ומוסאשי ניצח בקלות.

יותר מ-300 שנה לאחר מכן ישתמש אלוף העולם האמריקני בשחמט, בובי פישר, באותה טקטיקה. פישר היה מגיע למשחק כששעון השחמט כבר הופעל, מה שאמנם נתן לו פחות זמן לחשיבה, אך הותיר את יריבו זועם.

גישתו הפסיכולוגית של פישר קיבלה את אור הזרקורים ב-1972, כשהיה מועמד לאליפות העולם מול האלוף המכהן, בוריס ספסקי מבריה"מ. פישר הגיע בכושר שיא, אך את ספסקי הוא לא הצליח לנצח אפילו פעם אחת לאורך כל הקריירה.

ספסקי התאמן עם טובי השחקנים והמאמנים בעולם, אך את גישתו של פישר הוא לא חזה מראש. לאחר שלא הגיע לטקס הפתיחה, להגרלה שקובעת מי פותח, וגם לא להגרלה הבאה, המחנה הסובייטי החל לדרוש מפישר בתוקף התנצלות על התנהגותו. לא היה ברור האם בכלל יתחילו הקרבות, וניסיונות גישור נעשו בין שני הצדדים. אלוף העולם לשעבר, מיכאל טל, שאימן את ספסקי, טען: "התנהגותו של פישר בדו קרב של 1972 נרקמה ותוכננה על ידי פסיכולוג מוסמך ביותר, אף על פי שהיא הייתה מסוכנת במידה קיצונית".

לאחר הצלחת הגישור התחיל הדו קרב כשפישר הפסיד במשחק הראשון. אז בחר פישר במהלך קיצוני: הוא לא הופיע למשחק השני וקיבל הפסד טכני. רבים חשבו שהיה זה צעד פסיכולוגי ערמומי שנועד לשבש את המיקוד במשחק. בתמורה לכך שיסכים להמשיך את הדו קרב דרש פישר מכונית ספורט, בריכה מחוממת על ידי גייזרים, מגרש טניס וחשוב מכל – בעודו נוסע למשחק דרש שיסדרו עבורו אור ירוק לאורך כל הדרך.

לאחר שנענו דרישותיו תבע שהמשחק יתנהל בדלתיים סגורות ולא באולם עם קהל, כפי שתוכנן. לאחר מסע לחצים נענה ספסקי לבקשה. התוצאה הייתה שהוא הפסיד בקרב השלישי. קספארוב טען לאחר מכן שהאירוע הזה שבר את ספסקי מכיוון שלאחר שפישר הצליח להכתיב את התנאים מחוץ ללוח השחמט הוא יכול היה להתחיל להכתיב אותם גם במשחק.

ספסקי לא התאושש מהפסדו במשחק השלישי והפסיד משחקים נוספים, את הדו קרב ואת תואר אלוף העולם.