מי הזיז את החלון שלי?

האמן ג'קסון פולוק בפעולה

כשג'קסון פולוק, אחד האמנים המובילים בזרם "האקספרסיוניזם המופשט", נהרג בתאונת דרכים בשנות ה-50, רכש מוזיאון "המטרופוליטן" שבניו יורק את אחד מציוריו תמורת 30 אלף דולר – סכום חסר תקדים לאמנות עכשווית באותה תקופה, וגם נערכה תערוכה מיוחדת שהוקדשה לו.

בשנות ה-50 מרבית האמריקנים לא אהבו אמנות מודרנית. מה השתנה בתוך שנים ספורות בטעמם? מדוע מה שפעם נחשב לא לגיטימי, היום הוא יצירת מופת?

אך הנה עובדה מעניינת: בשנות ה-50 וה-60 רוב האמריקנים לא אהבו, ואפילו תיעבו את האמנות המודרנית. למעשה, כשמחלקת המדינה האמריקנית ארגנה ומימנה ב-1947 תערוכה נודדת בעולם בשם: "קידום האמנות האמריקנית", היא נתקלה בהתנגדות וזעם. הנשיא טרומן סיכם את הדעה הרווחת כשאמר: "אם זאת אמנות, אז אני הוטנטוטי" (בן לעם נוודים ורועי צאן). חבר קונגרס ממורמר הצהיר: "אני רק אמריקני מטומטם שמימן את המסים המאפשרים לשלם עבור זבל מסוג זה". בעקבות זאת, הסיבוב העולמי של התערוכה בוטל.

כיום, ציור של ג'קסון פולוק נמכר במאות מיליוני דולרים. האמנות המופשטת הפכה לסגנון מקובל באמנות האמריקנית, היא מהווה חלק חשוב באוספי מוזיאונים ומשפיעה על האמנות במקומות אחרים בעולם. מה השתנה בתוך שנים ספורות בטעם ובדעת הציבור? מדוע מה שפעם נחשב לא לגיטימי, היום הוא יצירת מופת?

דוגמה נוספת: בהולנד, פסק בית משפט ב-2006 שמפלגת הפדופילים ״אהבת אחים״ רשאית להשתתף בבחירות. לפי מצע המפלגה, בכוונתה להתיר יחסי מין עם ילדים החל מגיל 12, במקום מגיל 16, ולהתיר החזקת תמונות ו/או סרטי פורנוגרפיה של ילדים. השופט קבע בפסיקתו: ״יש לראות את חופש הביטוי ואת חופש ההתאגדות כיסודות הדמוקרטיה, וגם למפלגת ׳אהבת אחים׳ יש זכות לחופש שכזה״.

אלא ששנים ספורות קודם לכן, רעיונות פדופיליים כאלה לא היו מתקבלים על הדעת באירופה. איך מפלגה שיש לה מצע שכזה יכולה להתקבל בהבנה?

שאלות מסוג זה העסיקו סוציולוג בשם ג'וזף אוברטון (2003-1960) שניסה להבין מה גורם לדעת הקהל להשתנות בצורה קיצונית כל כך – ממצב שבו רעיון שהיה טאבו הופך ללגיטימי, משתרש בחברה ושיעור המצדדים בו עולה.

אוברטון חקר את הנושא, ובאמצע שנות ה-90 הגיע לתיאוריה המסבירה את התהליך שבסופו, רעיון קיצוני לשעבר מתחיל לשמש כמדיניות ממשלתית. מנגד, ייתכן שרעיון שהיה עד אז מקובל הופך לבלתי מתקבל על הדעת ונדחה.

התיאוריה שלו למעשה מסבירה את האסטרטגיה בה נוקטים פוליטיקאים כדי להשפיע על דעת הציבור ולהגשים את האג'נדה שלהם.

איך זה עובד

כדי להסביר כיצד האסטרטגיה עובדת, נשתמש בדוגמה שהביא בלוגר רוסי בשם "זוהל", כשהסביר את חלון אוברטון.

הזזת חלון אוברטון היא אחת האסטרטגיות הנפוצות ביותר בעולם הפוליטי ועם זאת, כזאת שקשה מאוד לזיהוי

1. נניח שבמדינה מערבית מסוימת מסתובב אדם, סוג של פרנקנשטיין, המאמין שקניבליזם צריך להיות חוקי. כיוון שהנושא נחשב לטאבו, הוא נמצא בשלב "בלתי מתקבל על הדעת" או "אפס חלון הזדמנויות", לפי אוברטון. זה השלב הראשון (ראו תרשים).

2. מטרתו של פרנקנשטיין היא להוציא את רעיון הקניבליזם מהשלב בו הוא נמצא. מה ניתן לעשות? פרנקנשטיין מחליט לכנס מדענים לדיון משותף תחת הכותרת: ״אנתרופולוגיה של מנהגים אקזוטיים בפולינזיה״. הכנס מאפשר למדענים לדון בנושא הקניבליזם, כיוון שלמדע מותר לחקור כל דבר. בסיום הכנס יפורסמו תקצירים וציטוטים של החוקרים שהשתתפו בו. כך למעשה מחק פרנקנשטיין את הטאבו המוחלט שהיה על הדיון בנושא, והעביר אותו משלב ה״בלתי מתקבל על הדעת״ לשלב השני, שלפי חלון אוברטון נקרא "שלב קיצוני".

מקבלים פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו | תמונה: Government Press Office via Getty Images

3. פרנקנשטיין עדיין לא יכול להשתמש במונח "קניבליזם" בגלל האסוציאציות שהוא מעורר, אז הוא מחפש להמציא לו שם שיסתיר את מהותו האמיתית, או שהוא משתמש בשם שעלה בכנס המדעי. לטינית נחשבת לשפה מכובדת בקרב אנשי רוח ולכן פרנקנשטיין בוחר במונח הלטיני ״אנתרופופגיה״ (Anthropophagia). כדי להעביר את הקניבליזם לשלב הבא בחלון אוברטון (השלב ה"סביר"), צריך לבסס מקרה מהעבר הרחוק, שישמש כהוכחה לכך ש״אנתרופופגיה״ יכולה להיות לגיטימית.

4. אם פרנקנשטיין מצליח לעשות זאת, הוא כבר יכול להזיז את חלון ההזדמנויות של אוברטון לשלב הבא – תחום הדיון "ההגיוני". איך? באמצעות יצירת דיון מלאכותי של בעד ונגד הנושא. הדיון יכלול טיעונים כמו: "אנתרופופגיה הגיונית במצב של רעב קיצוני", או ״אין הוכחה מדעית שאנתרופופגיה מזיקה״. לאלה המתנגדים לתופעה כבר אפשר לקרוא ״שמרנים" המסרבים לקבל הוכחות מדעיות לכך שאכילת אנשים עשויה להיות דבר תקין במקרים מסוימים.

5. השלב הבא הוא לארגן קבוצות מחאה גדולות הפועלות להפיכת המושג ללגיטימי. אולי לוביסטים יתחילו לדחוף קדימה חוק שכותרתו ״איסור של איסור אכילת אדם״. בשלב הזה, הנקרא השלב ה"פופולארי", אפשר גם לפרסם את הנושא בציבור הרחב דרך סרטים דוקומנטריים או שירים, ולהביא את הנושא לכותרות. למשל קליפ חדש של ליידי גאגא בשם ״Eat me baby״.

6. אם הכול ילך חלק, פרנקנשטיין יצליח להביא את הנושא שלו לדיון בוועדה ציבורית, ואף ייכתב תזכיר להצעת חוק בנושא.

עד כאן התסריט ההזוי של הבלוגר הרוסי המראה כיצד אפשר להשתמש במודל של חלון אוברטון כדי להכשיר כל תועבה. אבל האם הוא באמת כל כך הזוי?

נחזור לסיפור על ג'קסון פולוק והאקספרסיוניזם המופשט, ונבחן אותו לפי חלון אוברטון. ההיסטוריונית הבריטית פרנסס סטונור סונדרס, שחקרה את הנושא, גילתה לתדהמתה כי לאחר שהאקספרסיוניזם המופשט נדחה על ידי הציבור האמריקני, החליט לא אחר מאשר הסי-איי-אי להפוך את זרם האמנות הזה ללגיטימי ולמקובל. מדוע? מתברר ששירות הביון האמריקני חשב שהאמנות המופשטת יכולה לשמש בתור נשק במלחמה הקרה שהתנהלה נגד הסובייטים. ככל שאמריקה תיתפס ליברלית, מתירנית וחסרת גבולות, כמו האקספרסיוניזם המופשט, חשבו בסי-איי-אי, הדבר יסייע לה לנצח את רוסיה במגרש הכי משמעותי – המגרש האידאולוגי.

מכאן ואילך, הסי-איי-איי, לפי ממצאיה של סונדרס, החל להפעיל מערכת משומנת של ארגוני תרבות במערב, כמו "הקונגרס לתרבות חופשית" שדן בנושא האמנות המופשטת (והעביר אותה מהשלב הבלתי מתקבל על הדעת לשלב 2 בחלון), לממן מגזינים בנושא תרבות שקידמו את האג'נדה והציגו אותה כלגיטימית, לערוך הרצאות, סמינרים וכו' (שלב 3, 4 ו-5). ארגון הביון גם פנה לפטרונים עשירים כמו הרוקפלרים שיתגייסו למאמץ המלחמתי. כך הצליח הסי-איי-איי במשימתו להזיז את "חלון התרבות והאמנות", למען מטרה טובה, כפי שבכירים בממשל האמריקני הגדירו זאת, והאקספרסיוניזם המופשט הפך למקובל.

דוגמה נוספת היא היחס שמקבל הקומוניזם במערב. אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית רצחה כ-100 מיליון בני אדם במדינות שבהן עלתה לשלטון, ואנשים עמדו לדין בארה"ב על חברותם במפלגה הקומוניסטית בשנות ה-40 וה-50, כיום, הקומוניזם זוכה לסלחנות ואף לאהדה באמריקה. לא מעטים מעריצים דמויות כמו מאו דזה-דונג שרצח עשרות מיליונים, אחרים מסתובבים עם חולצות עליהן מודפס פרצופו של צ'ה גווארה שהרעיב למוות אלפים מבני עמו ורדף אותם בגולגים בקובה.

הסיבה העיקרית לכך היא פעולותיהם של אנשי אקדמיה מובילים בארה"ב – ניאו-מרקסיסטים שהיו בעמדות כוח שונות וארגנו כנסים ודיונים באוניברסיטאות. הניאו-מרקסיסטים, שכונו "אסכולת פרנקפורט", גם כתבו ספרים שבהם המשיכו לדון בקומוניזם ובמרקסיזם כאופציה חברתית לגיטימית.

למעשה הם נקטו באסטרטגיה הקלאסית של חלון אוברטון, הרבה לפני שאוברטון הגה אותה – הם השתמשו במילים ובמונחים כמו "שוויון" ו"שיטה כלכלית" כדי להפריד בין תוצאות הקומוניזם – הרג חפים מפשע בכל מקום שבו הוא יושם – לבין הכוונה האידיאית המקורית שלו, כביכול. כיום, רעיונותיהם של הניאו-מרקסיסטים מיושמים בפוליטיקה האמריקנית ואין ספק שחלון אוברטון זז בכמה משבצות קדימה, והפך את המרקסיזם ללגיטימי.

"מדפי הפילוסופיה מלאים בספרים של מרקסיסטים", כתב ההיסטוריון, פרופ' אנדריה נובאק הפולני במגזין Interia. "מהפילוסוף הצרפתי לואי אלתוסר (שהיה חבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית במאה הקודמת, מ"מ) ועד סלבוי ז'יז'ק הסלובני (שהגן על הרעיונות הקומוניסטיים, מ"מ). המרקסיזם שולט".

גם אצלנו זז חלון אוברטון באין-ספור מקרים. אחד מהם היה רגע לפני הסכמי אוסלו, טוענים ד"ר מריה גוטמן ופרופ' אריה זריצקי מאוניברסיטת בן גוריון, במאמר שכתבו בעיתון "מקור ראשון". לטענתם, שונו מונחים ומילים במטרה להכשיר בציבור את ההסכם. יאסר ערפאת וארגון אש"ף, שהוגדרו בחוק הישראלי "ארגון טרור", קיבלו באותה תקופה את הכינוי "פרטנר לשלום" שנטע תקווה בציבור הישראלי ובעולם שהסכם שלום עם אש"ף יכול להצליח. "יהודה, שומרון ובנימין", למשל, הומרו ל"גדה המערבית", כדי להסיר, לטענת המחברים, את ה"נטל" האמוציונלי שבהעברתם לשליטת אש"ף.

עם זאת, לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה והיה ברור שהסכמי אוסלו כשלו, צצו מונחים חדשים, הפוכים, שמטרתם להזיז שוב את החלון ולתת לגיטימציה לפעולות שונות שהצבא והממשלה רצו להוציא לפועל: "אין פרטנר לשלום" היה המשפט שכיכב והכין את הקרקע לתוכנית ההתנתקות.

הזזת חלון אוברטון היא אחת האסטרטגיות הנפוצות ביותר בעולם הפוליטי ועם זאת, כזאת שקשה מאוד לזיהוי.