תמונה: Fotolia
איך המוסיקה שכתבו באך, פרסקובלדי או הנרי פרסל נשמעה בתקופתם? בוודאי שונה מאשר בימינו, כי ניגנו אותה על כלים שונים, בטכניקה שונה, באווירה שונה ובקונטקסט תרבותי שונה.
מוסיקולוגים ניסו במשך שנים לחקור איך המוסיקה של המאות שעברו נשמעה, ובאילו תנאים ואווירה ניגנו אותה. בשנות השישים והשבעים המחקר תפס תאוצה כשהמוסיקולוגים החלו לנבור באינטנסיביות בכתבים עתיקים, למדו תווים עתיקים, ניסו לשחזר כלי נגינה, ולהבין מי האנשים שניגנו את המוסיקה של המלחינים, איך ואיפה הם ניגנו, עבור מי, על אילו כלים, ואיך המוסיקה נשמעה.
מה שגילו המוסיקולוגים היה רחוק מהאופן שבו ניגן המיינסטרים בשנות השישים והשבעים. למעשה המיינסטרים היה בדיוק הפוך, מתאים לרוח המודרנית: לנגן מהר יותר, חזק יותר ומבריק יותר מאשר בתקופות שבהן היצירות נכתבו.
בו בזמן התחילה תנועה הפוכה, כמעט מחתרתית לביצוע אותנטי של מוסיקה עתיקה – תנועה שחיפשה משמעות מעבר למהירות, לעוצמה ולברק. משהו אמיתי יותר, אנושי יותר, אינטימי יותר. מוסיקאים שחיפשו דקויות, עידון ותקשורת בלתי אמצעית. חלקם שזרו את החיפוש הזה בחיפוש רוחני, וחלקם התמקדו בצד האינטלקטואלי.
הם גילו שלפני המאה ה-19, מרבית המוסיקה החילונית נכתבה על ידי בני הבית בסלון, ולא באולמות קונצרים מהודרים. כלי הנגינה של פעם גם השמיעו קול עדין בהרבה מהכלים של היום: צ׳מבלו ופסנתר פטישים במקום הפסנתר המודרני, חליל עץ במקום חלילי המתכת של היום, כינורות וכלי מיתר בעלי מיתרי גיד עדינים במקום מיתרי מתכת ופלסטיק. אפילו הכיוון של התווים היה נמוך בכחצי טון מהכיוון הנהוג כיום בכלים המודרנים, מה שנתן לכלים העתיקים צליל עדין ורך יותר.
הם התחילו לבנות כלים המשחזרים את הכלים העתיקים, לנגן את היצירות כפי שחשבו שניגנו אותם אז, וערכו את הקונצרטים באולמות אינטימיים הרבה יותר, ובאווירה אישית ופחות פורמלית. בתחילה התנועה הייתה ללעג בקרב המוסיקאים "הרציניים", שטענו כי לכלים המודרניים יש יותר יכולות, ושאם באך היה חי בימינו, הוא ללא ספק היה מעדיף את הפסנתר המודרני, על ה״פיאנופורטה״ של זמנו.
״לכלים מודרניים אין יותר יכולות, יש להם פשוט יכולות אחרות. יש להם תכונות אחרות, מאפיינים אחרים", אומר דוד שמר, ממייסדי התנועה בארץ. שמר הוא נגן צ׳מבלו, והמייסד, המנצח והמנהל האמנותי של תזמורת ״קשת הבארוק״ – אחד מההרכבים בארץ המתמחים בביצוע בגישה אותנטית.
"אני זוכר את הרגע שבו זה עשה לי את הקליק", מספר שמר. ״נסעתי ללמוד באנגליה ולא ידעתי מה אני הולך ללמוד. התחלתי ללמוד צ׳מבלו. הצ׳מבלו אז היה צ׳מבלו מודרני, והנגינה הייתה בגישה מודרנית. יום אחד פתחתי את הרדיו ושמעתי את הקונצ׳רטו הברנדנבורגי החמישי של באך, יצירה שהכרתי היטב. זה היה הפרק השני, מנוגן כמו שאף פעם לא שמעתי. זה היה כל כך יותר מעניין, כל כך יותר עמוק ממה שהיכרתי, ובאותו רגע הבנתי שזה הכיוון שלי״.
באותו יום שמר החליט למקד את לימודיו בגישה של נגינה אותנטית. ״המוסיקה בנויה לפי המידות של הכלים שהמלחינים הכירו״, אומר שמר. ״פשוט כי זה מה שהיה להם באוזן – איך שמנגנים ואיך שמפיקים צליל. כשמנגנים יצירה על כלי אחר מזה שעבורו היא נכתבה, יוצרים נתק ממה שהיא הייתה מלכתחילה. כשמנגנים על הכלי המקורי נמצאים קרוב יותר למהות של המוסיקה, ולכוונתו של המלחין״.
לאט לאט, עם השנים, ״הגישה האותנטית״ חילחלה גם למיינסטרים. וכיום כבר מצפים ממוסיקאי רציני להכיר את הגישה, ולהתאים את הטכניקה והפרשנות שלו לתקופה שבה נכתבה המוסיקה אותה הוא מנגן.
"זה חלק מהשקפת עולם רחבה יותר שלא קשורה דווקא למוסיקה", אומר שמר. "זו תופעה כלל תרבותית של התייחסות לתרבויות אחרות כראויות לתשומת לב ולכבוד לא פחות מהתרבות שלי. מוסיקה עתיקה היא בעצם תרבות שונה, ויותר אנשים עוסקים ביותר תרבויות מאשר אי פעם".