"לפקודתך ליידי דיי"

בילי הולידיי במועדון בניו יורק, 1947 | תמונה: William P. Gottlieb-CC-PD

" לא, זה שיר לא מתאים".

"ומה לא מתאים בזה? זה ג'אז קלאסי, כולם אוהבים את זה".

"זה לא מתאים לי. ואני זאת שצריכה לשיר את זה, לא?"

"אבל אנחנו אלה שצריכים לנגן", ענה אחד הנגנים.

"קאונט, לא נראה לי שזה יעבוד".

"חבר'ה, תראו", קם קאונט בסי מכסאו בעת שהוא מושך בשלייקס מכנסיו, "בואו נקשיב מה יש לבילי להציע, סיבוב ההופעות הזה גם ככה קשה מבלי שנוסיף עליו ויכוחים. מה את מציעה בילי?"

בילי הולידיי במועדון בניו יורק, 1947 | תמונה: William P. Gottlieb-CC-PD

"חשבתי על Summertime של גרשווין, זה ישתלב טוב עם השירים שכבר יש".

"שירים על אישה חסרת מזל באהבה…", אמר אחד הנגנים.

"כן, זה הטון הכללי", ענתה בילי ברצינות.

"טוב בואו נישן על זה. בינתיים תארזו את הדברים", אמר בסי, "צריך לזוז להופעה הבאה".

"איפה נישן שם?"

"כרגיל", ענה בסי, "אל תדאגו, דיברתי כבר עם הקהילה. אבל שימו לב שזה מקום קשה לניגרים, נסו לא להתבלט יותר מידי ברחובות, תוציאו את האנרגיות הטובות שלכם על הבמה".

"זה לא שעד עכשיו היה משהו אחר", אמרה בילי בציניות, "לסטר יקירי, בוא תעזור לי עם הדברים".

"לפקודתך, ליידי דיי", אמר לה נגן הבס בחיבה ובג'נטלמניות.

"תגיד פרז, מה הייתי עושה בלעדיך?"

"מספיק שניכם, ציפורי נפש, תשמרו את השיחות שלכם לאוטובוס".

בילי הולידיי במועדון בניו יורק, 1947 | תמונה: William P. Gottlieb-CC-PD

האולם הוחשך כפי שרצתה, והמלצרים ביקשו מהקהל להשתתק ולהימנע מלהזמין משהו בדקות הקרובות. זה הפך כבר לטקס ב"קפה סוסייטי", המועדון בניו יורק שישבו בו שחורים לצד לבנים והקשיבו למוסיקה יחד. בתום הפתיח, הופיעה אלומת אור עדינה על הבמה שנפלה על פניה המאופרות והדרמטיות של הזמרת בילי הולידיי. היא שרה את השיר Strange Fruits בקולה המיוחד.

שירתה הייתה קורעת לב. היא ריגשה את הקהל במילים שתיארו את הלינצ'ים הקשים שעוברים השחורים באמריקה. כשהסתיים השיר, הזרקור נעלם, וכך גם בילי, מותירה את הקהל עם עצמו.

הערב המשיך והיא יצאה לפגוש את חבריה במועדון. "ליידי די, איזו הופעה". אמר גלייזר אמרגנה ברצינותו התהומית.

"תודה מותק".

"שבי, אני רוצה שתפגשי את מילט גבלר. סיפרתי לו ש"קולומביה" חששו להפיק אלבום שכולל את Strange Fruit והוא נדלק על הרעיון ורוצה שתפיקו אלבום יחד.

"אז אהבת את מה ששמעת?", שאלה בילי והתיישבה.

"מאוד", ענה מילט.

"בדיוק כתבתי שיר fine and mellow שיתאים מאוד לאלבום, יש לי גם רעיונות לשירים אחרים".

"אשמח לשמוע אותו. במה הוא עוסק?"

"הוא על אישה שהגבר שלה מתייחס אליה ברשעות", אמרה בילי תוך כדי שהיא קוראת למלצר.

* * *

"הי בילי!"

"אד, הפתעת. מה אתה עושה פה? התגעגעת אלי?"

"כולם מתגעגעים אליך בחוץ".

"ממש. כולם מתגעגעים אל אסירה מסוממת".

"את בקרוב משתחררת וכולם כבר שכחו מהכותרות, מה שמעניין אותם זה מתי את חוזרת כבר לשיר".

"אני כבר מתה לעמוד שוב על במה. לא בטוח שאני זוכרת איך עושים את זה".

"כן, שמעתי שאת מסרבת לשיר כאן… כדאי מאוד שתיזכרי כי סידרתי לך הופעה בקארנגי הול".

"מה?" מרוב התרגשות היא שאפה את הסיגריה לריאות.

"את בסדר בילי?"

"אתה בסדר? אד, אני לא יכולה".

"את יכולה ולא רק שתעשי את זה את גם תמלאי את האולם".

הסיפור האמיתי

 בילי הולידיי שרה 32 שירים באולם קארנגי הול שהיה מלא עד אפס מקום. אחד השירים שהיא שרה היה Strange Fruits. במהלך המופע הופיע מישהו עם קופסה מלאה בגרדניות, הפרח שמזוהה עם הזמרת. בלי לחשוב, היא לקחה את הפרחים והידקה אותם לראשה מבלי לדעת שהיו בהם סיכות. היא לא הרגישה דבר עד שדם התחיל לרדת על אזניה ועיניה. על רקע מחיאות הכפיים, אחרי שהמסך ירד בפעם השלישית, היא התעלפה.

כשהתעוררה, היא המשיכה כך לחיות גם את חייה: נמשכת לפרחים ומתעלמת מ"הקוצים" שבסופו של דבר הובילו אל מותה בגיל 44 בלבד.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן.