שיחה עם הפסיכולוג המצליח בעולם

תמונות: באדיבות פרופ' ג'ורדן פיטרסון

עד לפני שנתיים, ג'ורדן פיטרסון היה פרופסור לא מוכר לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, קנדה. הוא פרסם ספר אחד וחיבר מספר מאמרים אקדמיים בנושאים פסיכולוגיים פופולאריים. בדומה לאנשי אקדמיה בתחומו, הקריירה שלו אמורה הייתה להיקבר בין מסדרונות האוניברסיטה ובתוך ספרי הלימוד, אבל אז משהו לא צפוי קרה – פיטרסון הפך לאחד הפרופסורים המפורסמים והמצליחים בעולם.

כאשר ספרו השני יצא לאור בינואר 2018 הוא טיפס בתוך פרק זמן קצר לראש רשימת רבי המכר של אמזון. בהרצאותיו ביו-טיוב צפו כ-40 מיליון איש. יש לו כ-500 אלף עוקבים בטוויטר, וכ-9,000 מאוהדיו דואגים לספק לו משכורת חודשית של כ-60 אלף דולר, דרך אתר גיוס ההמונים Patreon (כ-6.5 דולר בממוצע לאדם). בתמורה, הם זוכים לפגוש את "המאסטר" שלהם אחת לחודשיים ביו-טיוב, לסבב שאלות-תשובות.

בהרצאותיו ביו-טיוב צפו כ-40 מיליון איש וכ-9,000 מאוהדיו דואגים לספק לו משכורת חודשית של כ-60 אלף דולר

המילה "מאסטר" אינה הגזמה. "נוגע ללב לראות סוף כל סוף את האור בקצה המנהרה ולהתבונן על 41 שנות סבל שעברתי", כותב אחד מתומכיו ביו-טיוב, כאילו הגיע להארה אחרי שהקשיב לפיטרסון. "הרצאותיך הן מקור השראה טהור בשבילי", כותב אדם אחר.

אבל פיטרסון אינו גרסה נוספת של דן אריאלי או קן רובינסון. כשאני שואל אותו בפתח הראיון מה מדאיג אותו יותר מכל, הוא אינו מסית את השיחה למחקרים פופולאריים מעולמות הפסיכולוגיה והכלכלה ההתנהגותית או שולף אנקדוטה נחמדה ופשוטה להבנה. אלא מגיש לי מיד את המנה העיקרית שבשבילה הוא בא: "החברה שלנו מחליקה במדרון חלקלק שקשה לחזור ממנו ואף אחד לא עושה דבר כדי למנוע את זה", הוא אומר. "יש כאן, במערב, קבוצות אינטרסים בעלות אג'נדה פוסט-מודרניסטית שרוצות לראות את הציוויליזציה המערבית מתפוררת. זו לא אשליה פרנואידית שלי או תיאוריית קונספירציה. הן רוצות כוח, והן לא יעצרו עד שישיגו את זה. מרבית העיתונאים מצנזרים את עצמם וחוששים לדבר על זה. גם פוליטיקאים נזהרים לעסוק בכך. אבל אנחנו צריכים לעמוד מולם ולעצור אותם, לפני שהם ימשיכו לזרוע הרס בחברה שלנו".

תמונה: The Epoch Times

למעשה, הפופולאריות של פיטרסון נבנתה סביב יכולתו להסביר באמצעות לוגיקה בדיוק נושאים מורכבים כאלה – הנמצאים בלב המחלוקת בין הימין השמרני, לבין השמאל הליברלי: החל מיחסי גברים-נשים, פמיניזם, מיעוטים אתניים, גלובליזציה ושינויים טכנולוגיים, ועד השפעות פוסט-מודרניסטיות ושאלת משמעות החיים.

יש גם יותר מזה. ספרו השני והאחרון של פיטרסון (12 Rules for Life), שנכתב בשפה פשוטה להמונים, עוסק ב-12 כללים המבוססים על תובנות עתיקות יומין ממסורות רחוקות. כלל מספר 3, למשל: "התיידד עם אנשים שרוצים את הטוב ביותר עבורך", נשמע כמו כלל אצבע בסיסי המבוסס על היגיון בריא ומזכיר טיפים של קואוצ'רים, אולם פיטרסון מראה שעומדות מאחוריו תובנות עמוקות יותר, המגיעות מתקופותם של קונפוציוס ואריסטו. למעשה זה לא "כלל", מנקודת מבטו של פיטרסון, אלא "עיקרון חיים".

פרופסורים פוסט-מודרניסטים שהשתלטו על האוניברסיטאות שלנו מתנגדים לרעיון האינדיבידואל. לא אכפת להם מי אתה, אכפת להם רק מהזהות הקבוצתית, מה הזהות המינית או הגזעית שלך

"עקרונות חיים" או "כללים" הם מוטיב חשוב בפילוסופיה שלו המנוגדת לפילוסופיית ה"פוסט-מודרניזם" (שמיד נעמיק בה). בחברה הליברלית שלנו אמנם אף אחד לא אוהב כללים או רוצה שיאמרו לו מה לעשות ואיך נכון לחיות, אבל "ללא כללים" או עקרונות שעל פיהם יש לחיות, מדגיש פיטרסון בספרו, "אנחנו הופכים במהרה לעבדים לתשוקות שלנו – ואין שום דבר משחרר בזה". התשוקות וההבנות האישיות שפיתחנו, הוא מסביר, מכוונות אותנו נמוך, לאיכויות נמוכות, וגורמות לנו לבטא אינסטינקטים חייתיים ולא מתורבתים.

הפילוסופיה של פיטרסון מנוגדת לגמרי לקו העכשווי שמעודד אותנו לרדוף אחר אושר כמטרת חיים. "החיים הם סבל", הוא אומר, "כל התרבויות העתיקות, מהבודהא והיוונים ועד קונפוציוס וישו הבינו את זה". סבל, שלנו או של הקרובים לנו, הוא מאורע עצוב, אבל הוא לא מאורע מיוחד, הוא מסביר. ואנחנו לא סובלים רק בגלל ש"הפוליטיקאים שלנו טיפשים", "שהמערכת מושחתת" או מפני שאנחנו קורבן של משהו או של מישהו. אלא מכיוון שנולדנו בני אדם, ולבני אדם מובטחת בחייהם מנה הגונה של סבל. אם אתם או מישהו שאתם אוהבים אינו סובל כעת, הוא יסבול בשנים הקרובות, אלא אם הוא בר מזל באופן יוצא דופן: גידול ילדים זה סבל, עבודה היא סבל, הזדקנות גם כן, ובוודאי מחלה ומוות.

הפסיכיאטר השוויצרי קרל יונג, אחד ממקורות ההשראה של פיטרסון לרעיון הכאוס והסדר | תמונה: Central Press/Getty Images

פיטרסון לא מנסה להפחיד את קוראיו, אלא מציע להם עקרונות חיים שיסייעו לעבור את הסבל. ואוהדיו לא מפחדים, בדיוק ההיפך – זה מרגיע אותם. הם רוצים להשתחרר מהאשליה שבה עוטפים אותם קואוצ'רים למיניהם, שנמנעים מלדבר על סבל, כאילו זה יגן עליהם ממנו.

בדומה לדואליות של הפסיכיאטר השוויצרי קרל יונג, שפיטרסון מציין כמקור השראה עבורו, הפילוסופיה של פיטרסון מושתת על המתח שבין "כללים" – היוצרים סדר, ציוויליזציה ויכולת לשתף פעולה – לבין "כאוס" הנגרם כאשר משהו לא צפוי קורה ויוצר אי-סדר ובלגן: אתם מוצאים עצמכם בלי עבודה, נבגדים על ידי בן או בת זוגכם או מובכים במהלך מסיבה מבדיחה גרועה.

ספרו הקודם (Maps of Meaning) מראה כיצד הדואליות הזו מושרשת בכל התרבויות השונות לאורך ההיסטוריה ובמיתוסים שלהן. כדי לחיות טוב, לפי פיטרסון, אנחנו צריכים ללכת על הקו שבין הכאוס והסדר, אותם הוא משווה להבדלים בין היין והיאנג בסמל הטאי-צ'י.

מלחמת המדוכאים

פיטרסון הספיק לפרסם מאמרים כמעט בכל היבט בפסיכולוגיה, מיצירתיות ופסיכו-פרמקולוגיה ועד לפסיכולוגיה פוליטית ואידיאולוגית כמו זאת של המלחמה הקרה ושל המשטרים הדיקטטוריים האירופיים במאה ה-20. בשנים האחרונות הוא החל לחקור את תרבות "הפוליטיקלי קורקט", "הפמיניזם הרדיקלי", את "המוסר היחסי" ואת "פוליטיקת הזהויות" שקידמו קבוצות פוסט-מודרניסטיות. הוא הגיע למסקנה שאלו מביאות סכנה וכאוס חמור לחברה שלנו.

הסבלנות שמיושמת בחברה שלנו היא לא באמת סבלנות, אלא סירוב לקחת אחריות על התנהגות לא מוסרית

"הפוסט-מודרניזם הפך לפופולארי בשנות ה-70, אחרי שהמרקסיזם הקלאסי איבד אמון ואף אחד לא תמך בו יותר בפומבי. בכל מקום שהוא יושם הוא הביא רק להרג. מיליונים מתו ברוסיה ובסין. אפילו האינטלקטואלים הצרפתים, שרובם היו מרקסיסטים, ביניהם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר, נאלצו להודות בסוף שנות ה-60 שהקומוניזם היה דיל גרוע. הוא הפך לקטסטרופה טוטלית בכל מקום שיושם – ברוסיה של סטאלין, בסין של מאו, או בכל גרסה אחרת שלו, בלא קשר למנהיג שיישם אותו.

"בסוף שנות ה-60 לא יכולת להיות מרקסיסט וגם להיחשב לבן אדם, ולכן המרקסיסטים מיתגו את עצמם מחדש, תחת השם 'פוסט-מודרניזם'. אבל במקום להתמקד במעמד הפועלים שנלחם נגד המעמד הבורגני – מה שהטיף מרקס, הם החלו להתמקד ב'מדוכאים' נגד 'המדכאים'. הם זיהו ותייגו אין-ספור קבוצות בחברה כמדוכאות, זיהו אין-ספור גורמים כמדכאים, ויצאו למלחמה נגדם. כבר לא היה מדובר יותר במלחמה כלכלית, אלא במלחמה על כוח".

קרל מרקס | תמונה: John Jabez Edwin Mayall/PD

להילחם עבור המדוכאים נשמע כמו מטרה אצילית.


"נכון, אבל זה גם מסוכן מאוד – כי זו לא מטרתם האמיתית. המטרה האמיתית היא לצבור כוח. אני מדבר כל הזמן עם אנשים כאלה, והמוטיבציה שלהם היא לצבור עוד כוח. אין איתם דיאלוג, אין משא ומתן, אין לוגיקה, אין קונצנזוס. יש כוח".

תמחיש למה אתה מתכוון – איך הם משפיעים על החברה שלנו? 


"הם קבעו, למשל, שהזהות הגזעית או הזהות המינית של קבוצות מסוימות באוכלוסייה – זה דבר בעל חשיבות עליונה ונושא מרכזי. כך הגיח המושג 'פוליטיקת זהויות'. אחד השחקנים המרכזיים בדרמה הזו היה הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. דרידה יצא נגד המסורת היהודית-נוצרית. הנחת היסוד שהוא יצא ממנה הייתה שהחברה המערבית נשלטת על ידי גברים".

זה די נכון.


"דרידה היה אדם חכם. רבים מהדברים שאמר היו נכונים, אבל ההנחה הזאת היא פישוט יתר רדיקלי של ההיסטוריה. עם הטענה הזו הוא הלך רחוק מדי. הוא ביקר את רעיון האינדיבידואל וטען שלא האינדיבידואל הוא מרכז החברה וסביבו צריך לבנות תרבות, אלא שמרכז החברה זו הזהות הקבוצתית שלך. כיום, פרופסורים פוסט-מודרניסטים שהשתלטו על האוניברסיטאות שלנו, מתנגדים לרעיון האינדיבידואל. לא אכפת להם מי אתה, אכפת להם רק מהזהות הקבוצתית, מה הזהות המינית או הגזעית שלך.

איך הם מלמדים ילדים לקרוא ספרים? לקרוא את הספר ולנתח אותו במונחים של מעמדות ושל כוח

"הנה דוגמה שאתה יכול לראות בפוליטיקה, בעיתונות ובכלכלה. תחשוב, למשל, על חברה גדולה לעריכת דין. הם ינתחו את המבנה ההיררכי של החברה, ויפרקו את האנשים שמרכיבים את הארגון לקטגוריות של זהויות: גברים, נשים וטרנסקסואלים. אבל הם לא יעצרו שם. הם יחלקו את האנשים לקטגוריות של גזע, מוצא אתני ומיניות ויגיעו לשש או שבע קטגוריות לפחות. ואז הם ייקחו את מעגל האנשים הנמצא בתחתית הארגון וישאלו: האם הוא מורכב מ-50 אחוז גברים ומ-50 אחוז נשים? אם התשובה היא לא, הם יטענו שהסיבה לכך היא דיכוי מערכתי, דעות קדומות, אי-סובלנות וגזענות כלפי נשים. הם גם יאמרו שמנהלי הארגון הם גזענים, אפילו אם הם עושים זאת באופן לא מודע. במקרה כזה כנראה שהמנהלים מוטים נגד נשים בתת-מודע.

"הדבר הזה קורה בכל היבט בחברה. אם אתה עורך אירוע ומזמין מרצים, חסר לך שלא יהיו שם 50 אחוז נשים. אם אתה רשת טלוויזיה שמעלה תכניות בידור, חסר לך שלא יהיה שם איזון מגדרי, ואפילו אם אתה מוציא מגזין – אתה צריך שתופיע במגזין כמות זהה של נשים וגברים.

"יש כיום אנשים שממש עוסקים בזה כמקצוע, ובשלב הבא מגישים לחברה תכנית המוודאת שהמבנה ההיררכי בה מורכב מיחס שווה של גברים ונשים".

הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. שחקן מרכזי בדרמה הפוסט-מודרניסטית | תמונה: Ferenc Kalmandy/AFP/Getty Images

למה דווקא גברים מול נשים? 


"זו נקודה טובה. באותה מידה הם יכלו לקבוע שצריך יחס שווה של קבוצת זהות אחרת. העיקר שזה נתון להחלטתם, כך הם משפיעים על החברה וצוברים כוח. יש עוד שלב בתהליך הזה – הם יוצרים עבור החברה הדרכות לטיפול בהטיות לא מודעות נגד קבוצות שונות באוכלוסייה, למרות שאין שום עדות מדעית לתועלת שבזה. להיפך, חלק מהמחקרים מציעים שזה מגביר את ההטיות, אולי בגלל שאנשים לא אוהבים שקוראים להם חסרי-סובלנות ושונאי נשים ומנסים לשנות אותם".

והסיבה לכל זה היא כדי לקדם שוויון וצדק.


"זה מה שהם אומרים. אבל הם לא מדברים על 'הזדמנות שווה' לכולם, אלא על 'תוצאה שווה'. יש הבדל בין שני אלה והם מבלבלים ביניהם. הם מחלקים את האוכלוסייה לקבוצות, על פי הבנתם, וטוענים שקבוצה מסוימת מדוכאת, יש הטיה כלפיה וכד'. זה המשחק שהם משחקים, ודרכו הם צוברים כוח. זה משחק שמתקדם בקצב מהיר באופן לא יאומן בחברה שלנו.

"האלטרנטיבה לגישת ה'שוויון' שלהם היא לאפשר לכל האנשים, החברות והארגונים להתנהל פחות או יותר כמו בשוק חופשי, שבו יש הבדלים אמיתיים בין אנשים, מבחינת אינטליגנציה, אופי ואינטרסים. הרעיון שכל האנשים נולדים כמו דף חלק וכולם שווים בלידתם, והחברה הופכת אותם ללא שווים, הוא רעיון שמת מאז שנות ה-60 בקרב כל מי שהחשיב עצמו מדען. אף אחד אפילו לא העז לדבר על זה. אבל לפוסט-מודרניסטים לא אכפת מזה. עובדות, עבורם, הן רק אמצעים להצדיק השגת כוח".

השיל את עורו והתכסה ברעיונות הפוסט-מודרניזם | תמונות: Renae Wang/The Epoch Times

בוא נשים את הדברים בפרופורציה. יש אנשים רבים שמאמינים ברעיון השוויון והם לא למדו "דוקטרינות" פוסט-מודרניסטיות. הניסיון שלהם להשיג כוח אינו דומה לניסיונות של הקומוניסטים שחתרו תחת המערב וערערו אותו באמצעות יצירת קונפליקטים בין חלקים שונים באוכלוסייה. הם לא משתמשים באותם עקרונות. 


"אלה לא אותם עקרונות. יש דברים דומים, אבל יש הרבה דברים שונים, ובכל זאת – התוצאה דומה. האנשים שהפוסט-מודרניזם מדבר אליהם אינם פילוסופים אחוזי דיבוק פוסט-מודרניסטי. הם אפילו לא יודעים מספיק אודות הפוסט-מודרניזם או המרקסיזם שממנו זה צמח. הפוסט-מודרניזם הוא כמו גוף של רעיונות. תדמיין שכל פעם מפיצים רעיון אחר לאנשים, ובכל פעם רעיון אחד נדבק בקבוצה מסוימת של אנשים שאוהבים את אותו רעיון. ובשונה מהמצב שהיה לפני המהפכה הבולשביקית של לנין מלפני 100 שנה, לפוסט-מודרניסטים אין קבוצה שמכריזה שמטרתה להתנגד לתרבות המערבית, כפי שלנין הוביל. ובכל זאת, כפי שאמרתי, התוצאה שהם משיגים דומה. הם שולטים כיום כמעט בכל נושאי מדעי הרוח באוניברסיטאות וגם בנושאי המדע. הם הורסים את הציוויליזציה המערבית, וזו לא אשליה פרנואידית שלי.

"זה בדיוק מה שקורה, למשל, במערכות החינוך. הפקולטות לחינוך בארה"ב ובקנדה מושחתות לגמרי. לאחרונה קראתי מסמך של הפדרציה למורים באונטריו (הפרובינציה המאוכלסת בקנדה, שבירתה טורונטו, ג"פ). זה מסמך שהופק על ידי גוף המורים הגדול שם. תכנית הלימודים שלהם לילדים מגילאי גן ועד חטיבת ביניים עוסקת כמעט רק ב'צדק חברתי', בשוויון פוסט-מודרניסטי. איך מלמדים ילדים לקרוא ספרים? הם לא לומדים לקרוא ולנסות להבין מה ניתן ללמוד מהספר או מה ניתן לקחת ממנו כהדרכה לחיים. זו המערכת הישנה. המערכת החדשה היא שהילד קורא את הספר ומנתח אותו במונחים של מעמדות ושל כוח. מיהו המעמד העליון בסיפור? זה יכול להיות מחבר הספר, זו יכולה להיות הדמות הראשית. הילדים קוראים את הטקסט כאילו כל מה שכתוב בו הוא שיקוף של מבנה הכוח המושחת שקיים בחברה העכשווית.

"באונטריו כבר יש לנו 'בתי משפט לצדק חברתי'. כך הם נקראים. המורים באונטריו החליטו שמטרת מערכת החינוך היא לעשות אינדוקטרינציה לילדים, מגיל גן, כדי שיגדלו על האתוס של הפוסט-מודרניזם. גם לימודי המדעים נכנסים תחת המטריה הזאת. בקרוב זה יגיע להרבה מדינות אחרות במערב, גם אליכם".

מוסר יחסי

בעיה נוספת שמציג פיטרסון היא נושא היחסיות. רבים מילידי דור ה-Y (אלה שנולדו בין שנות ה-70 לשנות ה-90) לומדים באוניברסיטה שהמוסריות היא תמיד יחסית – אין נכון או מוטעה אבסולוטי. המוסריות, והכללים הקשורים אליה, הם עניין של דעה אישית, בדרך כלל ביחס לתרבות שבה גדל האדם ומוצאו האתני.

פיטרסון טוען ש"הפוסט מודרניסטים" מובילים את התפיסה הזו דרך האוניברסיטאות. הם מלמדים שכאשר קבוצה אחת באוכלוסייה טוענת שהיא מוסרית יותר מקבוצה אחרת, זה לא יותר מאשר ניסיון להשיג כוח על קבוצות אחרות. וכיוון שמוסריות היא עניין יחסי, הפתרון הוא לגלות סבלנות לאנשים החושבים אחרת. אבל סבלנות מהסוג הזה, טוען פיטרסון, שנפוצה כל כך כיום, הובילה לתפיסה חדשה שלהיות "שיפוטי" זה דבר רע. כיוון שאיננו יודעים מה טוב ומה רע ואיננו יכולים להבחין ביניהם, הדבר הרע ביותר שאדם בוגר יכול לעשות זה לתת עצה לאחרים כיצד עליהם לחיות.

תמונה: Adam Jacobs/Flickr

לאנשים שונים יש אמונות שונות, הם מגיעים מתרבויות ומרקע שונה ויש להם ערכים שונים. לגלות סובלנות זה לזה, במקום לשפוט אחד את השני, נשמע כמו פתרון שליו.


"הבעיה היא שמשמעותה של סובלנות כזו היא שאני טיפש ופגום, וכך גם אתה. וכיוון ששנינו פגומים, נעשה עסקה – אתה לא תציק לי יותר מדי לגבי הטיפשות שלי, ואני אנסה לעזוב אותך לנפשך. לא נדרוש אחד מהשני יותר מדי. המשמעות היא ש'הכול הולך', גם התנהגות לא מוסרית וברברית שלך או שלי.

"זו לא סבלנות. זה סירוב לקחת אחריות על התנהגות לא מוסרית. כך מאפשרים לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם. הם כבר לא צריכים לחשוב יותר על מעשיהם. זה מתכון בטוח לכאוס.

"הסבלנות הזו מביאה גם אפליה. בוא נחזור לדוגמה של חברת עריכת הדין. אם יש שני מועמדים על תפקיד המנכ"ל – גבר ואישה – ואתה בוחר למנות גבר, הם יבואו ויאמרו: אתה לא סבלני מספיק כלפי נשים. הם רומזים שצריך יותר נשים בהנהלה, כאילו כל הנשים חושבות אותו דבר ויש להן את אותן יכולות בגלל הזהות הקבוצתית שלהן. אבל כך בדיוק חשבו הגזענים באמריקה – שכל השחורים חושבים אותו הדבר. הם גם יטענו שבגלל שבדירקטוריון של החברה אין אחוז גבוה מספיק של נשים, החברה לא תיהנה מריבוי דעות. אם נזרום עם קו החשיבה הזה, עד שלא תביא לדירקטוריון גם איראנים, שחורים, הומואים וכל קבוצה אחרת שאפשר לסווג לזהות מסוימת, לא תקבל ריבוי דעות. מבחינה טכנית זה בלתי אפשרי, ומבחינה מדעית זה פשוט לא נכון – אתה לא מקבל ריבוי דעות במצד כזה. זה רעיון טיפשי".

זאת עובדה שרוב המנהלים היום ומקבלי ההחלטות הם גברים, גם במקצועות שלא נחשבים ל"גבריים" במיוחד. פעמים רבות, לגברים יש נטייה לרצות להיות בסביבת גברים או לקדם רעיונות גבריים, למשל, בתעשיית הקולנוע. הם יבחרו לעשות סרטים עם יותר גיבורים שהם גברים מאשר נשים, בטענה שזה ימכור יותר, למרות שהוכח שזה לא נכון. אתה לא חושב שיש משהו נכון ברעיון של סבלנות ואמפטיה ודאגה לזכויותיה של קבוצה המהווה כ-50 אחוז מהאוכלוסייה? 


"חשוב שתבין – מה שטוען הפוסט-מודרניזם לא קשור בכלל למה שהוא באמת מנסה להשיג. הפוסט-מודרניזם לא באמת רוצה שוויון, סבלנות או אמפטיה. האידיאולוגיה הניאו-מרקסיסטית הזאת משתמשת בשפה של סבלנות וחמלה רק על פני השטח. המטרה האמיתית היא להשיג כוח. אין שם דבר מלבד כוח.

"אבל בוא נדבר על אמפטיה וחמלה. דאגה למישהו או לקבוצה מסוימת של אנשים היא עניין מורכב מאוד. לא תמיד משמעותה להיות בחמלה ולהרגיש צער עבורם מכיוון שהם מקופחים. זה לא מספיק טוב. אם אתה רוצה לדאוג לילד קטן שבוכה, תרצה לתת לו חום וחמלה. זה פתרון מידי לבעיה. אבל כשאתה מתמודד מול בעיה סיסטמית של רעב, למשל, או כאשר אתה מנסה להבין כיצד ליצור יותר הזדמנויות עבור כל האנשים באוכלוסייה, אתה צריך להשתמש בהרבה יותר מחמלה. תחשוב על קהילה כמבנה חברתי שאמור להתנהל באופן תקין. לומר עליה שהיא מתנהלת באמצעות אמפטיה בלבד, שזה אחד הטיעונים של הפוסט-מודרניזם, זה אבסורד. אמפטיה בלבד לא תוביל אותך לשום מקום. לילד בן 3 יש אמפטיה. ושלא תבין אותי לא נכון, אמפטיה חשובה, אבל בתור מנגנון לפתרון בעיות – יש לה שימושים מוגבלים מאוד.

"אין שום סיבה הגיונית במאה ה-21", מסכם פיטרסון, "לקדם את המרקסיזם, תחת כסות הפוסט-מודרניזם, ולטעון שיש בזה סבלנות, אמפטיה וחמלה ושזה הפתרון לבעיות שלנו. מצטער, אבל זה פשוט לא הגיוני וטיפשי ביותר. מעל 100 מיליון איש שהפכו לקורבנות תחת משטרים קומוניסטיים-מרקסיסטיים הוכיחו את זה. מי שטוען אחרת צריך לבדוק את הידע ההיסטורי שלו או את אופיו המוסרי. הדבר הזה רציני – זה הורס את החברה ומביא כאוס".