"אנשים לא אוהבים את הכיעור הזה. הם משתוקקים להרמוניה"

מגדל שלום | תמונה: Sambach-CC-BY-SA-2.5

לפני 12 שנה, כשחייתי בפריז, נהגתי לצאת בכל יום לקנות בגט לארוחת הבוקר, כמו צרפתייה אמיתית. הייתי אז סטודנטית והתמזל מזלי לגור באחד הרובעים היפים של העיר. גרתי בדירת קרקע בבניין ישן, קלאסי ומעוטר, עם חצר פנימית יפהפייה, מרוצפת באבנים גדולות, שהונחו שם לפני כמה מאות שנים. כמה מזל, חשבתי לעצמי, שנפל בחלקי לפסוע בנוף שנושם בתוכו היסטוריה ויופי.

שנה אחר כך הגעתי לאתונה ומצאתי את עצמי מתגוררת במשך כמה חודשים בדירה קטנה בלב שכונת פלקה העתיקה. בכל יום, הייתי עולה בגרם המדרגות המוביל לגג, כדי לתלות כביסה או סתם לשבת לקרוא, תוך כדי שאני מרימה את עיניי, נרגשת לראות את האקרופוליס עומד שם במלוא הדרו

איך היה נראה הרחוב אם לא היו הורסים את גימנסיה הרצליה ובונים במקומו את מגדל שלום?

כשחזרתי לארץ עבדתי כמה שנים בלב שכונת נווה צדק. ביום שמש נעים, הייתי אוכלת את ארוחת הצהרים שלי במרפסת משוחזרת, בבית שנבנה בסוף המאה ה-19, מרגישה כמו בסרט ונהנית מהאסתטיקה ומנוף השכונה.

בדרכי הביתה, הייתי עוברת ברחוב הרצל, הרחוב הראשי של תל אביב הקטנה, מתבוננת ב"מגדל שלום מאיר" ומנסה לדמיין איך היה נראה הרחוב ואיך היו נראים חיינו, אם לא היו הורסים את בית הספר המיתולוגי "גימנסיה הרצליה", שנבנה לא פחות ולא יותר בהשראת בית המקדש. הפעם, חשבתי, ההיסטוריה לא שרדה, ובמקומה בנו את הבניין האפור והמכוער הזה.

מבנה גימנסיה הרצליה הישן שנהרס | תמונה: American Colony (Jerusalem). Photo Dept

מבנים מהסוג של "מגדל שלום", שנבנו בין שנות ה-50 עד ה-70, משתייכים לזרם אדריכלי שהיה נפוץ באותן שנים – "ברוטליזם". קל לזהות אותם: הם עשויים מבטון גולמי חשוף, ללא צבע וללא טיח. צורתם בסיסית מאוד, הם אפורים והיופי הוא לא הצד החזק שלהם. לא לחינם הסגנון נקרא "ברוטליזם" – מקור השם לקוח מהביטוי הצרפתי – béton brut בטון גולמי. אם תסתכלו סביב תראו אותם במקומות רבים: בעיריית תל-אביב, בהיכל התרבות בתל-אביב, בבית אל-על, במצודת זאב (בית ז'בוטינסקי) ובמבני ציבור רבים בערים הגדולות בארץ, כולל בבתי ספר ובתי חולים – רבים מהם ברוטליסטים.

הגורו של סגנון הבנייה הזה היה הסוציאליסט הצרפתי לה קורבוזייה, שנחשב בעיני רבים לאחד האדריכלים המשפיעים בהיסטוריה. אבל הסיפור הזה לא מתחיל בו, אלא בקבוצה של אדריכלים מאסכולה מעט שונה – "הבאוהאוס" שהגתה את "הסגנון הבין-לאומי". אותם אדריכלים הגיעו לישראל בשנות ה-30 מגרמניה, והחלו לתכנן שכונות בסגנון מודרני, חף מקישוטים ומסממנים תרבותיים. בנייה שמטרתה הייתה "שימושיות" ופשטות, המשרתת את צרכי ההמונים, ברוח אוטופית סוציאליסטית. שנים אחר כך, הבנייה בסגנון "הבין-לאומי" זיכתה את תל אביב בתואר "העיר הלבנה".

האקרופוליס באתונה | תמונה:
Fotolia

לאחר קום המדינה, עם סיום מלחמת העולם השנייה וגלי העלייה הגדולים, הופיעו ברחבי הארץ השיכונים המכוערים. המדינה חיפשה פתרונות זולים לשיכון העולים, וסדרות של מבני בטון משוכפלים התאימו כמו כפפה ליד הסוציאליסטית ששלטה במדינה באותה תקופה. המילה "שימושי" הנחתה את האדריכלים ואת מקבלי ההחלטות.

הזרם הברוטליסטי השלים את התמונה. האדריכלים שפעלו בישראל אחרי שנות ה-50 תכננו מבני ציבור בהשראת משנתו של לה קורבוזייה. הברוטליזם לא רק השיל קישוטים, סמליות או מטען תרבותי מהמבנים, הוא רצה לייצג את החומר כפי שהוא – בטון חשוף. הברוטליזם ניסה באופן כללי לנתק את עצמו מהתיאוריות הגדולות ששלטו במחצית הראשונה של המאה ה-20 – הנאציזם, הפאשיזם והקומוניזם ש"במקום לתקן את העולם, הפכו אותו לרווי הרג", נכתב באתר האגודה לקידום המורשת לאדריכלות ברוטליסטית בישראל. באתר טוענים שהדמוקרטיה והצימאון לחופש, גרמו לאדריכלים הצעירים לצאת למסע לחיפוש אחר החומר והסגנון שיאפשרו להם את זה.

בניין עיריית תל אביב – ברוטליזם | תמונה: Fotolia

אך למרות הרצון להתנער מהאידיאולוגיות הרצחניות, ההליכה לכיוון ההפשטה דווקא התרחקה יותר ויותר מהאדם ויצרה סוג של בנייה אוטופית שמתנתקת מההיסטוריה ומההקשר הרחב שבתוכו האדם נוצר וחי – מהלך שיש בו סממנים של אידיאולוגיה קומוניסטית. על אף שאדריכלות כזאת רוצה להיות שימושית ופונקציונלית עבור האדם, היא למעשה מנותקת מהווייתו, משורשיו ומההיסטוריה האמיתית שלו.

כבר בתקופה בה נבנו, עוררו המבנים סלידה בקרב הציבור. יזמים פרטיים לא באמת בחרו באדריכלות הזאת, אלא שהפטרון שלה הייתה המדינה. התוצאה: הציבור לא יכול היה לברוח מהנוכחות העירונית של המבנים, מהאפקט הדומיננטי והדורס שהיה לבטון, כמו גם מהעובדה שהבניינים מומנו מכספי אזרחי ישראל. כך נוצר הנוף שלתוכו גדלו דורות של ישראלים.

תשים את השימושיות במקום הראשון ותאבד את זה, תשים את היפה במקום הראשון ומה שאתה עושה יהיה שימושי לנצח

היום, לאחר שנים של דעיכת המבנים, גם של החומר וגם של השימוש בסגנון, הזרם הברוטליסטי עובר סוג של "תחייה" בישראל ובעולם. ה"תחייה" זוכה, שוב, לגב מהרשויות המקומיות שרוצות לשמר את המבנים ולקבע אותם כפיסת היסטוריה בנוף העירוני שלנו.

"מאז המחאה החברתית של 2011, עולה מסר עז מכל הדוברים, לפיו המדינה צריכה להיות נוכחת יותר בבנייה", אמרה ב-2014 לעיתון גלובס האדריכלית הדס שדר, שאצרה תערוכה בנושא אדריכלות ברוטליסטית בבית האדריכל ביפו. "האדריכלות הברוטליסטית מייצגת אפוא עידן אחר, שרובנו מתגעגעים אליו".

התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב. מוזנחת ומכוערת | תמונה: Fotolia

האמנם? כשהרסו את גימנסיה הרצליה ובנו במקומה את מגדל שלום, האמן נחום גוטמן הביע חרטה שלא השמיע את דעתו לפני שהרסו את בית הספר. ברישום: "נאום שלא נאמתי נגד הריסת הגימנסיה", הוא הביע את אכזבתו מהריסת מבנה שהייתה לו משמעות תרבותית, לו ולבני תקופתו.

גם היום רובנו מרגישים חוסר נעימות להסתובב בתחנות המרכזיות בערים הגדולות, כמו התחנה המרכזית בתל-אביב, שנבנו גם הן בסגנון ברוטליסטי ונותרו מוזנחות, מלוכלכות ומכוערות, ומשמשות מוקד משיכה לעבריינים. מקומות כמו כיכר אתרים בתל-אביב, שתוכננה להיות מרחב פתוח למען הציבור, מילאו את תפקידם בתחילה אך מהר מאוד שקעו גם הם במחשכים. חסידי הזרם יגידו שהעירייה לא טיפלה ולא שימרה, או יספרו שהמקומות שיועדו לציבור מוחלפים היום במגדלים הרבה יותר גדולים ומכוערים המתעלמים מצרכי הציבור.

בית אל על – נבנה בסגנון ברוטליסטי | תמונה: Sambach-CC-BY-SA-2.5

יש בזה מן האמת, אבל זו לא כל האמת. הבעיה העיקרית, טוען הפילוסוף הבריטי רוג'ר סקרוטון בשיחה עם האפוק טיימס, היא הכיעור. הכיעור, הוא טוען, גורם לאנשים לסלוד מהמבנים האלו ולהזניח אותם. בסרטו, "למה היופי משנה?" הוא מסביר: "אם אתה מתחשב רק בשימושיות, הדברים שאתה בונה יהיו בקרוב חסרי ערך. ברוב הערים שלנו יש מבנים שהוקמו רק לשם השימושיות שלהם והפכו במהרה לחסרי שימוש… ברגע שאנשים החלו להתלונן נגד הסגנון הברוטלי של הבטון, האדריכלים פשוט החליפו את זה עם ג'אנק מסוג אחר. קירות מזכוכית עם מסגרות מתכת".

והוא מוסיף: "אוסקר ווילד אמר: אמנות מכל סוג שהוא היא לא שימושית. תשים את השימושיות במקום ראשון ותאבד את זה, תשים את היפה קודם, ומה שאתה עושה יהיה שימושי לנצח. מתברר שאין יותר שימושי מהלא שימושי. אנחנו רואים את זה באדריכלות המסורתית עם הפרטים הדקורטיביים שלה – האורנמנטים משחררים אותנו מעריצות השימושי, הם מספקים את הצרכים שלנו להרמוניה. בדרך מוזרה הם גורמים לנו להרגיש בבית. הם מזכירים לנו שיש בנו יותר מצרכים שימושיים. שאנחנו לא רק נשלטים על ידי תאוות חייתיות כמו אכילה ושינה. שיש לנו צרכים רוחניים ומוסריים גם כן".

ולמרות זאת, היום, כמו פעם, רובנו נותרים אדישים לאופן שבו העיר משתנה סביבנו, כאילו זה לא קשור אלינו. אבל ארכיטקטורה קשורה אלינו – היא תמיד סימלה את התרבות שאליה היא שייכת. כיוון שבתים קשורים באופן בלתי נמנע לאנשים שגרים בהם, הבית משקף במידת רבה את נפש האדם, את מעמדו, את שאיפותיו ואת יחסו אל העולם שבחוץ. תחשבו, למשל, על מבנים בתקופת הרנסנס באירופה ובאסיה – רובם נבנו עם סמליות המדגישה את הקשר שבין העולם שבחוץ לבין עולמו הפנימי של האדם. בין האלוהי, לבין האדם והטבע. כל אלה באו לידי ביטוי בהחלטות מבניות, בבחירת החומרים והצבעים. מה המבנים שאנחנו בונים או בוחרים לשמר היום אומרים על עולמנו הפנימי ועל יחסנו אל העולם?

האקרופוליס באתונה | תמונה:
Fotolia

אחד האנשים שמאמינים שצריך להקדיש את תשומת ליבנו לאדריכלות ולהתעניין באופן שבו מתפתחות הערים שלנו הוא דווקא שר התחבורה של בריטניה, ג'ון הייז. הייז החליט להכריז מלחמה נגד "פולחן הכיעור" ובנאום מפתיע בפני הפרלמנט הבריטי בנובמבר 2016, תקף את האדריכלות הברוטליסטית, שהייתה נפוצה גם באנגליה בין שנות ה-50 ל-70. "אנשים לא אוהבים את הכיעור הזה. הם משתוקקים להרמוניה", הוא אמר והזכיר כי לאורך ההיסטוריה פילוסופים כמו אפלטון, אריסטו, יום, הגל, ובורק, טענו שהיופי הוא דבר בעל ערך אנושי אוניברסלי.

הייז לא הסתפק בדיבורים. לאחר ששטח את הפילוסופיה שלו אודות היופי והכיעור הוא הודיע כי בכוונתו לחולל רנסנס בתחום מבני התחבורה הציבורית ולהחזיר את השיקול האסתטי לסדר היום הציבורי. הדבר הראשון שהוא רצה לקדם זה את בנייתו המחודשת של שער בסגנון דורי שעמד בתחנת הרכבת הראשונה שנבנתה בלונדון. ב-1962 החליטה הממשלה מטעמים כלכליים, להרוס את השער ולזרוק את אבניו לנהר. במקומו נבנה מבנה מבטון שעונה טוב יותר על כל צרכי התחנה והעירייה.

שער בסגנון דורי, בתחנת הרכבת יוסטון בלונדון, שנהרסה | תמונה: Fotolia

העובדה שבאנגליה, כמו בישראל, המבנים הברוטליסטים שנבנו היו בעיקר מבני ציבור, קוממה עוד יותר את הייז: "אנחנו משתמשים בארכיטקטורה של התחבורה כל הזמן, ויש משהו שהוא מאוד אליטיסטי בדרך שבה הכיעור נכפה עליה […] המבקרים והמשקיעים משבחים אותה, בשאיפה לשייך את עצמם להלם הרגעי של החדשנות הפזיזה, או לחמוד לבנות את מה שזול וקל".

צ'ארלס, נסיך ויילס, כתב על כך בספרו "הרמוניה": "המודרניזם באופן מכוון פישט את הטבע והציג באופן זוהר את הנוחות… הפכנו לעומדים מין הצד חצי-מנותקים, צופים מדויקים אמפירית לעומת מה שהקדמונים הבינו – שאנחנו צריכים 'להיות' – להיות שותפים ליצירה".