הפילוסופיה של הזרימה

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

לריימונד טאנג, בן 40, הייתה קריירה מצליחה בבנק מרכזי בסידני, אוסטרליה. היומן שלו היה עמוס בפגישות עם לקוחות, הטלפון שלו לא הפסיק לצלצל, תיבת האימייל שלו הייתה מלאה בהודעות שעדיין לא הספיק לקרוא. הוא הרגיש שהוא במרכז העניינים, מבוקש, עסוק ופרודוקטיבי. אבל דווקא כשהכול נראה טוב כל כך ומבטיח, הוא התחיל להרגיש שמשהו חסר. בסופו של יום התחילה להציק לו תחושה עמומה של אי נחת. הוא ניסה להבין מה חסר, אבל יום רדף יום והוא הרגיש במלכוד, תחושות התסכול והמתח הלכו וגברו.

אני נכנס מתחת למפל ומתמזג איתו, ואחר כך ממשיך קדימה עם הנהר. אני זורם עם המים, ולא כופה את עצמי עליהם

הוא סיפר, בהרצאה ב"טד", איך שיחות עם חברים, בני משפחה ומאות ספרי עזרה עצמית, השאירו אותו רק נבוך יותר ומבולבל, עם תחושה של "עודף משקל מנטלי" ויאוש. הוא לא ידע שמה שיטלטל את חייו או לחילופין ירגיע את עולמו, הוא ספר דקיק בן 81 עמודים של שירים בסינית. הספר היה "ספר הדרך והסגולה" (בסינית: דאו דה ג'ינג), שחיבר החכם הסיני לאו דזה, מייסד אסכולת הדאואיזם, לפני כמעט 3,000 שנה. טאנג קרא בספר ונתקל בשיר שהעביר בגופו צמרמורת:

"הטוב העליון הוא כמו מים. המים יעניקו חסדם לכול, ולא יתלוננו על דבר. הם אינם מתחרים ושוכנים במקומות ששנואים על הבריות, לכן הם קרובים ל'דרך'. במקום בו הם שוכנים, הם נשארים מבלי לברוח, בהוויתם הם זורמים למעמקים, בהתבטאות הם ישרים, בעימות הם נשארים עדינים, כשהם מושלים הם אינם שולטים, ובפעולה הם מחכים לרגע הנכון. הם מרוצים עם טבעם, ולכן אין בהם פגם".

לאו דזה | תמונה: tinhhoa.net

פתאום, בבת אחת, הערפל בראשו של טאנג התפוגג, ויחד עם הצמרמורת הוא הרגיש איך הלחץ, התסכול הבלבול והיאוש מתמוססים. אולי קשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות בפתאומיות רבה כל כך, אבל כך זה היה בשבילו. הוא הרגיש בעומק ליבו שאם יצליח להתנהל בחייו כמו שהמים מתנהלים, חייו יקבלו כיוון ומשמעות.

לאורך השנים נכתבו אלפי פירושים, במזרח ובמערב, על השירים שבספר דאו דה ג'ינג. טאנג, שרק החל את המסע שלו בתוך הדאואיזם, הגיע עד כה לשלוש תובנות, שהוא מקפיד להתנהל לפיהן והן נותנות לו, כך הוא טוען, תחושה של סיפוק ומשמעות בכל דבר שהוא עושה.

התובנה הראשונה הייתה "לנהוג בענווה". אם חושבים על מים שזורמים בנהר, הם מעניקים חיים לכל הצומח והחי סביבם, אבל הם אינם מפארים או מרוממים את עצמם – הם פשוט קיימים. טאנג הרגיש שהוא יכול לאמץ את העיקרון הזה לחייו, אם במקום לדחוף ולקדם את עצמו, הוא ינסה לעזור לאחרים באתגרים ובמצוקות שהם נתקלים בהם. כאשר הוא החל להקשיב באמת, מתוך עניין עמוק, לסיפורים של אנשים אחרים, הוא גילה עולמות שלמים שלא דמיין שקיימים, ופתרונות שלא יכול היה אפילו לחלום עליהם. המים גם מלמדים אותנו להיות באופן מלא במקום בו אנחנו נמצאים, להיות נוכחים, וללמוד מהסיפורים של אנשים הנמצאים סביבנו.

התובנה השנייה הייתה "להתנהל בהרמוניה". כשמים בנהר נתקלים בסלע, הם פשוט זורמים סביבו ללא כעס, ללא טענות וללא שימוש בכוח. טאנג גילה שבמקום העבודה שלו, במקום להתנהל בהרמוניה עם הסביבה, הוא פעל כל הזמן נגדה. הוא ניסה לשנות דברים בכוח כדי להצליח, כדי לכפות את דעתו, או כדי להוכיח שהוא צודק. המים לימדו אותו להפסיק להתמקד בדברים שאינו יכול לשנות, ולעבוד יחד עם האנשים שמסביבו כדי לפתור בעיות ביחד.

התובנה השלישית הייתה "לשמור על פתיחות". מים פתוחים לשינויים: הם יכולים להיות נוזלים או מוצקים או גז, בהתאם לתנאי הסביבה. הם גם יכולים להתאים את עצמם לכוס, לקומקום או לצנצנת. אנחנו חיים היום בעולם המשתנה במהירות מטורפת, לטובה ולרעה, והיכולת להיות גמישים ופתוחים חשובה להישרדות של המין האנושי.

המים, בשיר שכתב לאו דזה, הם למעשה דימוי שמדגים עיקרון מסוים בתוך הדאו. ומהו הדאו? רבים בעם הסיני, החל מהשליטים, דרך השרים ובני האצולה, ועד לאיכרים ולפשוטי העם, האמינו לאורך אלפי שנים, בקיומו של "דאו", או "דרך", שיכולה לספק להם כוונה לחיים, משמעות, והבנה של עקרונות היקום. והשאיפה לחפש את ה"דאו", את ה"דרך", אפיינה תמיד את העם הסיני. קיסרים ופקידי ממשל ראו בעקרונות הדאו מדריך לאופן שבו ניתן לנהל את הממלכה תוך התאמה למהלך הדברים הטבעי ובלי מאבק, כמו המים שזורמים בנתיב שלהם באופן טבעי ובלי מאבק. אחרים ראו בו מדריך שיכול להעניק להם שלווה פנימית כשהם מבססים את חייהם על פשטות ועל הרמוניה עם הסביבה. פילוסופים רבים ראו בדאו בסיס אמיתי לפילוסופיה, ורבים ראו בו מדריך רוחני שיכול לרומם אותם לרמה רוחנית גבוהה יותר, להסביר להם את עקרונות היקום, ולשמש כבסיס להבנת משמעות החיים.

אחד הסיפורים שמדגים את עיקרון הזרימה עם הדאו, בתור דרך לחיים שיש בהם משמעות, מופיע בספרו של ג'ואנג-דזה, הנחשב לאחד מהאבות המייסדים של ה"דאואיזם". הוא מספר שקונפוציוס ראה יום אחד אדם שוחה בתוך מים סוערים, מתחת למפל. קונפוציוס חשב שהאדם רוצה להתאבד, ושלח כמה מתלמידיו להציל אותו. אבל לאחר זמן מה האדם יצא בעצמו מהמים, ונראה מטייל על הגדה בנינוחות כשהוא מפזם לעצמו בעליזות. קונפוציוס חשב שלאדם הזה יש יכולות בלתי רגילות משום שהצליח לצאת בקלות רבה ממים סוערים כל כך. אבל כששאל את אותו אדם לפשר היכולות שלו, ענה האדם שאין לו שום יכולות בלתי רגילות ושהכול באו לו בקלות ובטבעיות, מתוך אי-עשייה (בסינית ווּ-וֵויי): "התחלתי עם המולד, גדלתי לתוך מה שטבעי, והשלמתי עם מה שנועד".

כשקונפוציוס ביקש ממנו להסביר את דבריו הוא ענה: "נולדתי על היבשה, ואני מרגיש נוח ביבשה, זהו המולד. גדלתי בסביבה של מים, ולכן אני מרגיש בבית בתוך מים, זה הטבעי. ומה שנועד, אינני יודע להסביר למה זה כך, אני רק יודע שכך אני. אני נכנס מתחת למפל ומתמזג איתו, ואחר כך ממשיך קדימה עם הנהר. אני זורם דרך המים, ולא כופה את עצמי עליהם".

עיקרון "אי העשייה" היה נדבך מרכזי בתורתו של לאו דזה, שהאמין כי אם ניפטר מתשוקותינו האנוכיות ונוותר על המאבק, נוכל להביא לכך שכל מה שצריך להיעשות ייעשה כמו מעצמו, בלא מאמץ. לאו דזה עודד בספרו את האדם לחזור לאחור, כלומר, לשוב אל עבר טבעו המקורי, הפשוט והתמים. אף על פי שהוא מסביר עקרונות של ניהול מדינה, כיצד לחיות כבן אדם ונושאים נוספים, יש הרואים בהם רק סלילה של דרך אל עבר המטרה הסופית שאליה מכוון אותנו לאו דזה: החזרה אל המקור האמיתי שלנו.

אם לאורך דורות, בסין העתיקה רבים מצאו משמעות בחיים תוך ניסיון להתאים את עצמם בלא הרף לדאו או למהלך הטבעי של דברים, כמו מים זורמים, גם בקרב הציבור הרחב, במערב ובמזרח, אנשים רבים מצאו משמעות לחייהם בתוך חוויה של "זרימה". התופעה הזו בציבור הרחב הייתה פרטית יותר, ולא צמחה מפילוסופיה מסוימת או מהשקפת עולם ספציפית. היא התפתחה באופן ספונטני וקיבלה פופולריות רבה כאשר הפסיכולוג האמריקני, ממוצא הונגרי, מיהאי צ'יקסנטמיהאיי, פרסם את ספרו "זרימה" (Flow, 1990), שתורגם ל-16 שפות, והפך אותו בבת אחת לגורו בין-לאומי.

חוויה שנותנת משמעות

צ'יקסנטמיהאיי היה פרופסור אנונימי לפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו. מה שעניין אותו יותר מכל היה לדעת: "מה באמת גורם לאנשים לשמוח על היותם חיים, ומהי החוויה הפנימית שהופכת את החיים למשמעותיים עבורם?" בתחילת מחקרו הוא ראיין אנשים בני 30 ומעלה, מצטיינים בתחומם, מתחומים רבים ומגוונים כמו מדענים, מנתחים, שחקני כדורסל, שחקני שחמט, אדריכלים, מלחינים ומטפסי הרים. הוא ביקש מכולם לספר על חוויות השיא שלהם, על הרגעים המשמעותיים והמספקים ביותר בתחום בו הם עוסקים. את תשובותיהם הוא החל לפרסם במגזינים אקדמיים.

מיהאי צ'יקסנטמיהאיי | תמונה: Ehirsh/Wikipedia_PD

בהמשך, במהלך השנים הבאות, החליט צ'יקסנטמיהאיי להרחיב את המדגם שלו לכלל הציבור, לאנשים ממעמדות שונים ומתרבויות שונות. קולגות של צ'יקסנטמיהאיי ראיינו יותר מ-8,000 אנשים מכל אורחות החיים, בארה"ב וברחבי העולם, כולל נשים זקנות מקוריאה, מבוגרים בתאילנד ובהודו, מתבגרים בטוקיו, רועי צאן אינדיאנים בארה"ב, נזירים דומיניקנים, אימהות צעירות, איכרים בהרי האלפים באיטליה ופועלים בקו ייצור בשיקגו. התשובה לשאלתו של צ'יקסנטמיהאיי הייתה דומה ואוניברסלית בקרב אנשים ממעמדות חברתיים שונים, מתרבויות שונות ובגילים שונים, בלי הבדל בין המינים. חווית השיא שנתנה לאנשים את המשמעות הרבה ביותר בחייהם, הייתה כאשר הם עשו דברים בריכוז גבוה ביותר, במיקוד שיא, עם מעורבות טוטאלית והתמזגות, תוך זרימה עם הפעילות שבה הם עסקו. הם סיפרו שבפעילות מהסוג הזה נעלם החשש איך הם נראים בעיני אחרים, הזמן טס במהירות, כל הצרכים הגופניים נעלמים, והם זורמים באופן טבעי עם מה שהם עושים.

אנשים מרגישים את המשמעות הרבה ביותר בחייהם "כשהם בריכוז, במיקוד שיא, ובהיבלעות עם הפעילות שהם מבצעים

משורר אחד סיפר: "כשאתה לגמרי בתוך העבודה שלך, אתה מאבד תחושת זמן, אתה משולהב, לגמרי 'נתפס' במה שאתה עושה. אין עתיד ואין עבר, זה רק הווה מתמשך שבו אתה יוצר משמעות". רקדנית סיפרה איך היא מרגישה כאשר הריקוד מושלם: "הריכוז הוא מלא ומושלם. המחשבה שלך אינה נודדת, אתה כולך מעורב במה שאתה עושה. האנרגיה שלך זורמת באופן חלק לגמרי. אתה מרגיש נוח, נינוח ואנרגטי". מטפס הרים סיפר: "אתה כל כך מעורב במה שאתה עושה שאתה לא מרגיש את עצמך מופרד ממה שאתה עושה". אמא סיפרה על שעת הסיפור עם בתה הקטנה: "בתי מקריאה לי, ואני מקריאה לה, וזה הרגע שבו אני מאבדת קשר עם העולם מסביב, ואני לגמרי שקועה במה שאני עושה". שחקן שחמט סיפר על ההשתתפות שלו בתחרות: "הריכוז הוא כמו נשימה, אתה לא חושב על זה. הגג יכול ליפול, ואם הוא לא פגע בך, אתה אפילו לא תשים לב". מטפס סלעים ומשורר, ניסח את התחושה הזו בצורה פואטית: "המסתוריות של הטיפוס, היא הטיפוס עצמו. אתה מגיע לפסגת הסלע ושמח שזה נגמר, אבל באמת היית רוצה שזה יימשך לנצח. ההצדקה לטיפוס, היא הטיפוס עצמו. כמו שההצדקה לכתיבת שירה, היא הכתיבה. אתה לא מנצח שום דבר מלבד דברים בתוך עצמך בפנים. טיפוס הוא אותו הדבר. אתה מכיר בכך שאתה זרם, והמטרה של זרם היא להמשיך לזרום, מבלי לחפש שום פסגה או אוטופיה, רק להישאר בתוך הזרם. אתה ממשיך לטפס כדי להמשיך את הזרימה".

מכיוון שכולם השתמשו במילים דומות כדי לתאר את החוויה הזאת שנותנת משמעות למה שהם עושים, והשתמשו במטאפורה של זרימה, החליט צ'יקסנטמיהאיי לכנות את התופעה הזו "זרימה" (Flow). אנשים מרגישים את המשמעות הרבה ביותר בחייהם "כשהם בריכוז, במיקוד שיא, ובהיבלעות עם הפעילות שהם מבצעים. כאשר רעיונות, דימויים, רגשות ומילים נדמים כ'זורמים' לתוך עבודתך, זו חוויה שאינך יכול לשכוח. אמנם אתה נהנה גם מאוכל טוב ומסרט טוב, אבל אתה מרגיש סיפוק עמוק ומשמעות רק מעשיית פעולה שגורמת לך להביא לידי ביטוי את הכישורים שלך, למתוח אותם עד לקצה, כדי לבצע מטלה מאתגרת שדורשת את כל כולך".

השאלה הגדולה היא האם תחושת המשמעות שמקבלים מפעילות מסוימת בחיים, מחלחלת גם לתוך תחומי החיים האחרים, כך שכל החיים עצמם מקבלים משמעות. התשובה של צ'יקסנטמיהאיי היא שלא תמיד, ולא בהכרח. אבל בכל זאת כשיש תחום אחד בחיים שבו יצרנו משמעות עמוקה, אפשר אולי ללמוד איך ליצור משמעות בכל התחומים, כך שהחיים עצמם במלואם יקבלו משמעות.

כאשר שאלו את צ'יקסנטמיהאיי בראיון לאתר Excellence Reporter האם יש משמעות לחיים, תשובתו הייתה שאם אתה רוצה שחייך יהיו משמעותיים, אתה עצמך חייב למצוא או לתת להם את המשמעות. "יש אנשים שעבורם המשמעות היא המגוון והמורכבות המופלאים של החיים עצמם: מתפארת הטבע – מהגלקסיות ומהפלנטות שמעל, ועד לחיים המיקרוסקופיים שמתחת לרגלינו. אבל המשמעות היציבה ביותר באה ממה שאתה עצמך תורם לעולם – האהבה שאתה נותן, הכוח והתמיכה שאתה נותן, היופי שאתה יוצר. כמובן שאם אתה רוצה למצוא דרך מהירה וללא מכאוב לקבל משמעות לחיים, אתה יכול להקשיב לקולות רבים שמבטיחים לך את זה. אבל אתה צריך להיות זהיר, משום שהקולות האלה פעמים רבות משרתים את האינטרסים של האנשים שמשמיעים אותם, ומשאירים אותך חסר אונים ופסיבי, במקום להפוך אותך לשותף ביצירה של חייך".