התמונה: ו.נ.משקוב
בשיא תהילתו, השפעתו וכוחו היצירתי, הסופר והוגה הדעות הרוסי, לב טולסטוי, החל לתהות בינו לבין עצמו לגבי ערכם של החיים. טולסטוי, שקנה לעצמו מעמד בלתי מעורער כגדול סופרי רוסיה וכאחד מגדולי הסופרים באירופה, מתאר בספרו "וידוי" (1880) את חיפושו אחר תשובה לשאלת משמעות החיים. ללא תשובה לשאלה הזו, הוא כותב, חייו בלתי אפשריים.
"חייתי כביכול וחייתי, הלכתי והלכתי, עד שהגעתי לשפת תהום וראיתי בבירור שאין לפני אלא אבדון. לעצור אי אפשר ולחזור אי אפשר, ואי אפשר לעצום את העיניים כדי לא לראות, שאין לפני דבר מלבד אשליית החיים ואושר וייסורים אמיתיים ומוות אמיתי – כיליון גמור".
אין לפני דבר מלבד אשליית החיים ואושר וייסורים אמיתיים ומוות אמיתי – כיליון גמור
טולסטוי נתקף במחשבות על משמעות החיים בטרם מלאו לו 50 ובשעה שהיה מוקף מכל עבר במה שהוא מכנה "אושר גמור": העתירו עליו שבחים, החניפו לו, והוא הפך לסוג של כוהן דת בקרב קהילת הסופרים. מעין מורה היודע הכול, אף על פי שאינו באמת יודע דבר. הוא מעיד על עצמו שכתב מתוך רדיפת כבוד וגאוותנות, כדי שיהיה לו כסף וכדי לזכות בתהילה.
"לאחר זמן החלו רגעי התהייה לחזור על עצמם… העצירות האלה בחיים התבטאו תמיד באותן שאלות: לשם מה? מדוע? נו, ומה אחר כך?… כשהייתי מתחיל להרהר בכך, איך אחנך את ילדיי, אמרתי לעצמי: 'לשם מה?' או כשדנתי בכך, איך יוכל העם לזכות ברווחה, הייתי אומר לעצמי פתאום: 'ומה זה נוגע לי?' או כשחשבתי על התהילה שהחיבורים שלי יזכו לה, הייתי אומר לעצמי: 'טוב, אז תהיה יותר מהולל מגוגול, מפושקין, משייקספיר, ממולייר, מכל הסופרים בעולם – ומה בכך?' לא יכולתי להשיב על כך דבר".
טולסטוי זיהה את האשליה שבחיים, אבל לא הצליח לראות את האמת שמעבר לה. זה גרם לו לסבל, סבל כל כך מוחשי ואמיתי עד שקשה לתפוס, ברגעים שחווים אותו, שיש אמת הנמצאת מאחוריו ושיכול להיות לו הסבר או מטרה.
תמונה: Fotolia
הבודהיזם קורא לזה "קארמה" – עיקרון שלפיו הסבל הוא בלתי נמנע. לידה היא סבל, עצב הוא סבל ואובדן ומוות הם סבל. הבודהיסטים מאמינים שכל עוד אנחנו חיים, אנחנו סובלים. הקארמה – הדבר שגורם לנו לסבול – נצברת בגופנו בגלל דברים רעים שעשינו בעבר, בחיים האלו או בחיים קודמים. כדי להיפטר מהקארמה, עלינו לסבול.
כך, אנשים שנסעו למנזרים בהודו, בסין ובטיבט, התבקשו לשבת במדיטציה בריכוז עמוק, להשיל "החזקות" – תשוקות, תאוות, רצונות ואינטרסים אישיים שהאדם "מחזיק" בהם – ותוך כדי ישיבה במדיטציה ממושכת לסבול כאב המאפשר להשיל קארמה מהגוף. בדרך זו המודט יכול להגיע למצב תודעה גבוה יותר ולבסוף ל"הארה" – שבה הוא משתחרר מהסבל ומגיע לנירוואנה. לפי הבודהיזם, מי שלא מסלק את הקארמה, יצטרך לסבול בחייו בדרכים שונות ומגוונות. אולי תתקוף אותו מחלה, או שיסבול מחיים מייגעים ומצערים.
מושג הקארמה אינו נחלתו של הבודהיזם בלבד, אלא רווח בתרבויות רבות. במצרים הקדומה הוא נקרא מעת'; ביוון – היימארמנה או גורל; ובגרמאנית עתיקה "ווירד".
מי שולט על חוקי הסבל והקארמה? המקרא (התנ"ך) סיפר לנו שקיים כוח חיצוני – אל אחד, האחראי על כוחות הטבע ומנהל קשרים עם בני האדם ודורש מהם להתנהג על פי כללי מוסר מסוימים. אם ינהגו על פיהם – גורלם יהיה טוב. אם לא – גורלם יהיה רע והם יסבלו.
במיתוסים הפוליתאיסטים של יוון העתיקה קראו לזה "גזרת האלים". לאדם אין יכולת אמיתית לשנות את גורלו: פרנסתו, בריאותו והסבל שיחווה. כל אלה נקבעים על ידי האלים. דמותו הטראגית של אדיפוס ממחישה את העיקרון הזה. הוא הבין רק בסוף חייו שלא הצליח, למרות ניסיונותיו, להתחמק מגורלו הידוע מראש – לרצוח את אביו ולהתחתן עם אמו.
באופן דומה הבין טולסטוי שלא יצליח להתחמק מגורל המוות הצפוי לו, כמו לכל בני האדם בעולם. "האם יש בחיי משמעות, שהמוות המצפה לי באופן בלתי נמנע לא ימחה אותה?" הוא כתב.
טולסטוי היה אובד עצות. הוא שקע בדכדוך והחל לפתח מחשבות אובדניות. כשחיפש, לילות כימים, תשובות לשאלותיו בתוך הידע האנושי שצברו בני האדם, הוא לא מצא שם תשובה. לא במדע – שלדבריו אינו עונה על השאלות החשובות בחיים, ולא אצל הפילוסופים העיוניים שתשובותיהם לפעמים סותרות זו את זו ומבלבלות. "לא זאת בלבד שלא מצאתי, אלא גם נוכחתי לדעת שאף כל אלה שחיפשו כמוני בידע האנושי, בדיוק כמוני לא מצאו דבר".
טולסטוי הבחין שהידע האנושי מתחלק לשני קצוות מנוגדים. צד הידע הניסיוני שבקוטב הקיצוני ביותר שלו נמצאת המתמטיקה – שאינה מכירה בעצם שאלת משמעות החיים; וצד המדעים העיוניים, שבקוטב הקיצוני שלו נמצאת המטפיזיקה – המכירה בשאלה אך עונה עליה באופן לא בהיר.
"אם תפנה לענף הידע המנסה לתת פתרונות לשאלות החיים – לפיזיולוגיה, לפסיכולוגיה, לביולוגיה, לסוציולוגיה – הרי תמצא כאן דלות מחשבה מדהימה, אי בהירות עצומה, יומרה חסרת כל הצדקה לפתרון שאלות שאותו ענף אינו מוסמך לפותרן, וסתירות בלתי פוסקות בין הוגה אחד למשנהו, ואפילו בין אותו הוגה לבין עצמו. אם תפנה לענף הידע שאינו עוסק בפתרונן של שאלות החיים, אלא מנסה להשיב על שאלות מדעיות, ספציפיות משלו, הרי תתפעל מכוחה של התבונה האנושית, אבל תדע מראש שאין תשובות על שאלות החיים. תחום הידע הזה מתעלם בגלוי משאלת החיים…
"העוסקים בו אומרים: 'על השאלה, מה אתה ובשביל מה אתה חי, אין לנו תשובות ואיננו עוסקים בכך. לעומת זאת, אם תצטרך לדעת את חוקי האור, את חוקי התרכובות הכימיות, את חוקי ההתפתחות של האורגניזמים, אם תצטרך לדעת את הגופים, את צורותיהם ואת היחס בין מספרים וגדלים, אם תצטרך לדעת את חוקי שכלך, הרי על כל השאלות האלה יש לנו תשובות בהירות ומדויקות, שאינן מוטלות בספק'".
האמונה – כוח החיים
סביב 1880 החל טולסטוי להפנות עורף לספרות היפה שכתב, שהייתה לדעתו בידור זול להמונים, והחל להתמקד במאמרי מוסר וחוכמה ובשנים מאוחרות יותר אף התכתב עם אנשים שונים כדוגמת מהטמה גנדי. הוא חיפש תשובות בכל מה שהידע האנושי יכול לתת לו.
כשלא מצא הסבר, החל לחפש את ההסבר בקרב בני האדם שהקיפו אותו: הוא מצא שיש ארבע "דרכי מוצא" לשאלת משמעות החיים: דרך אחת היא להמשיך לחיות בבורות מתוך אי ידיעה; דרך שנייה היא לרדוף אחר הנאות החיים הזמניים (להשיג אלף נשים, ארמון ומשרתים); הדרך השלישית היא לשים קץ לחיים; והדרך הרביעית היא פשוט להמשיך לחיות את החיים, למרות הידיעה שהם כדבריו: "רעה גדולה והבל".
הספר ״וידוי״
טולסטוי פסל את שלוש הדרכים הראשונות: חיים בבורות, לאחר שכבר ידע יותר מדי, היה מצב בלתי אפשרי עבורו; רדיפה אחרי הנאות החיים מבלי לחשוב על העתיד, תוך כדי ידיעה שממתינים לו זקנה, ייסורים ומוות – גם כן נשמעו לו מצב בלתי אפשרי; טולסטוי לא היה אמיץ מספיק להתאבד – הדרך השלישית; ולכן נותר בתוך המצב הרביעי, שהיה בלתי נסבל עבורו.
במשך שנה שלמה, בעודו נקרע עם תחושות אובדן קשות, הסופר המהולל המשיך להתבונן לתוך מחשבותיו ולחפש. בשלב כלשהו הבין שלא יוכל למצוא תשובה לשאלה באמצעות שימוש בדרך חשיבה "תבונית". מסקנתו הייתה "שרק באמונה אפשר למצוא את פשר החיים ואת האפשרות לחיים", הוא כותב בספרו "וידוי". "או אז הבנתי, שהאמונה במשמעותה המהותית ביותר אינה רק הוכחת דברים שאינם נראים וכו', אינה התגלות, אינה רק יחסו של אדם לאלוהים, אינה רק הסכמה עם מה שנאמר לאדם… אמונה הנה כוח החיים. אם האדם חי, הרי יש בהכרח משהו שהוא מאמין בו. אלמלא האמין שיש בשביל מה לחיות, לא היה חי… אי אפשר לחיות בלי אמונה".
טולסטוי, שהיה ניהיליסט (חסר אמונה) במלוא מובן המילה, הרגיש שגילה לפתע משהו גדול ממנו, מסתורי, שקרא לו אלוהים. גילוי שלא הגיע מתוך מחשבה רציונלית, אלא מתוך רגש שנבע מלבו, שאותו התקשה להסביר. האמונה שגילה לא הובילה אותו לגן עדן, אלא הביאה אותו עשרות פעמים למצבים קוטביים: מצד אחד שמחה והתעוררות, ומצד שני חזרה לדכדוך וייאוש מהחיים.
בכל זאת, הוא המשיך לדבוק באמונתו ולחפש בתוכה אמת גבוהה יותר. הוא זנח את חוג הסופרים שנמנה עליו, שלתפיסתו חי בהוויה אשלייתית המתמקדת במאוויי החיים. הוא עבר לשהות בקרב אוכלוסיות עממיות ומאמינות שוויתרו על מנעמי החיים וחיו בענווה ובאורך רוח. הוא הגיע להתפלל בכנסייה, אף על פי שסלד מהריטואלים הדתיים: מהפולחנים המסתוריים, מהסגידה לשיירי קדושים ומהצומות. הוא גם העיד שהתחיל להאמין בתורתו של "כריסטוס" (ישוע), אך אסר על קוראיו לפרש אותה. מסקנתו הייתה שבסיס האמונה – הוא משמעות החיים.
ככל שהמשיך לחקור את מסתרי האמונה, גילה את רעיון ה"קארמה" או הגמול וכתב על כך חיבור ("סבל גופני הינו תנאי הכרחי לחייהם ולרווחתם של בני אדם"). "אילו בראו האלים את בני האדם ללא תחושת כאב, עד מהרה היו בני אדם מפצירים שייתנו להם אותו. נשים ללא חבלי לידה היו יולדות את ילדיהן בתנאים שבהם רק מעטים היו נשארים בחיים, ילדים ונוער היו משחיתים לגמרי את גופם, ואנשים בוגרים לעולם לא היו יודעים לא את המִשְׁגִּים של בני אדם אחרים, שחיו לפניהם ואלו שחיים היום, והעיקר, לא היו יודעים את המשגים של עצמם – לא היו יודעים מה עליהם לעשות בחיים האלה, לא הייתה להם תכלית תבונית לפעילותם, הם לעולם לא היו יכולים להשלים עם הרעיון בדבר המוות הגשמי הצפוי להם ולא הייתה להם אהבה".
מבחינת טולסטוי, פעילות המכוונת לחיסול הסיבות לסבל – המִשְׁגִּים – היא המלאכה המשמחת היחידה המצפה לאדם, והיא מעניקה לו את הטוב שבו גלומים חייו. ב-1910 עזב טולסטוי את אשתו ואת ביתו והמתין לבדו למוות בתחנת רכבת נידחת ברוסיה.