חיים בעלי משמעות

הצוללן הרברט ניטש | תמונה: David Swift ,herbertnitsch.com,

הרומן שלי עם מעמקי האוקיאנוס התחיל בילדותי, כשקראתי בשקיקה על קפטן נמו והצוללת שלו בספרו של ז'ול ורן "20,000 מיל מתחת למים". הוא המשיך בבגרותי, כשחלמתי שאני כוהנת בממלכה האבודה אטלנטיס ששקעה למצולות. לכן, כששמעתי על הרברט ניטש, שזכה לכינוי "האדם העמוק ביותר בעולם", לאחר שצלל בשנת 2012 לעומק של 253.2 מטר, הייתי חייבת לשמוע ממנו עוד על פלאי המעמקים.

בעת הראיון התברר לי שניטש הוא פלא בפני עצמו: הוא יכול לעצור את נשימתו ליותר מתשע דקות והוא מחזיק ב-33 שיאי עולם בשמונה הקטגוריות השונות של צלילה חופשית. הצלילה למעמקים, הוא סיפר לי ברגישות רבה, היא גם צלילה לתוך נשמתו: "יש לי דחף לחקור את הבלתי נודע, ואת גבולות היכולות הפיזיות והמנטליות שלי. בכל פעם שאני חושב שהגעתי לגבול היכולת שלי, דלת נוספת נפתחת והגבול נמחק".

הצוללן הרברט ניטש | תמונה: David Swift ,herbertnitsch.com,

המסע לעומק כזה הוא רב סכנות. כבר בעומק של 80 מטר, הלחץ של משקל המים על הגוף הופך לבלתי נסבל. הסרעפת והצלעות נלחצים פנימה בעוצמה ויש תחושה של חנק, אבל ניטש מצליח, גם במצב הזה, למתוח את היכולת המנטלית שלו ולשמור על רגיעה מוחלטת. "לפעמים מכנים אותי 'רובוט'", הוא אומר, "בגלל היכולת שלי בזמן הצלילה לנתק את עצמי לגמרי מרגשות ומדאגות יומיומיות".

הצוללן הצרפתי גיום נרי (Guillome Neri), משווה גם הוא את חוויות החיים מעל פני המים לאלו שבמעמקי הים. בהרצאה ב"טד" הוא מספר: "בחיי היומיום, כשאנחנו מרגישים לחץ, אנחנו מתנגדים לו בכוח, נלחמים נגדו, אבל מתחת למים זה לא עובד. אם מפעילים התנגדות מול לחץ המים, זה עלול לגרום לקרע בריאות ולבצקת. לכן אני מוותר לגמרי על שליטה, ונכנס לרגיעה מלאה. הלחץ של המים מוחץ אותי, אבל זה לא מרגיש רע בכלל, להפך, אני מרגיש עטוף ומוגן כמו גולם".

בעומק 200 מטר, קרני האור כמעט לא מגיעות, הקור מקפיא, ולחץ המים על הגוף הוא פי 13 מאשר על פני המים. אבל ניטש מרגיש מאושר. בשבילו מעמקי האוקיאנוס זה כמו "ביקור בעולמות אחרים קסומים". בשביל נרי הצרפתי זו התמזגות מלאה עם היקום: "אני מתבונן לכל עבר ורואה רק את הכחול העמוק של תחתית האוקיאנוס, ובתוך המרחב העצום הזה אני מרגיש שאני נקודה קטנטנה, זערורית, כמו גרגיר של אבק כוכבים שמשייט בתוך הקוסמוס, ואני מתמלא בתחושה גדולה של ענווה. אני גרגיר של כלום אבוד בתוך הזמן והמרחב".

כשניטש איבד את ההכרה ונקלע לסכנה באחת הצלילות שלו, הרופאים אבחנו שמוחו נפגע ושהוא יהיה מרותק לכיסא גלגלים לשארית חייו. אבל ניטש לא קיבל את האבחנה שלהם. באישון לילה הוא ברח מבית החולים, רכב עשרה ק"מ על אופניים לביתו, ושם טיפל בעצמו עד שהחלים לגמרי. זו בשבילו המשמעות העמוקה: "אם מישהו אומר לך שיש גבול למה שאתה יכול לעשות עם הגוף שלך – אל תאמין לו".

בשערי גן עדן

במסגרת עבודתי נתקלתי מספר פעמים באנשים שהצליחו לפרוץ את מה שאנחנו מכירים כ"גבול היכולות האנושיות שלנו". הם הגיעו למצב תודעתי ואפילו פיזי אחר, וחוו חוויות יוצאות דופן. במקום הזה, כל מה שהם חשבו על עצמם כבני אדם קיבל פרופורציות אחרות.

ד"ר מרי ניל | תמונה: באדיבות ד״ר מרי ניל

זה קרה לד"ר מרי ניל (55) שהייתה רופאה בכירה בבית החולים של "אוניברסיטת דרום קליפורניה". לאחר שנים ארוכות של לימודי רפואה ועבודה היא הפכה לאדם ציני וספקן שסומך רק על הוכחות מדעיות והייתה רחוקה מאוד מלהאמין לסיפורים על קיומו של גן עדן, על נשמות או על חיים שאחרי המוות. בראיון לאפוק טיימס היא סיפרה על המקרה ששינה את השקפת עולמה והעניק לחייה משמעות חדשה.

ניל בילתה חופשה חלומית של שייט קיאקים בדרום צ'ילה, כשהקיאק שלה לפתע התהפך ונתקע בדיוק מתחת למפל מים אדיר. היא עשתה כל שיכלה כדי להשתחרר מהקיאק אבל כובד משקל המים שנחת עליה לא אפשר לה שום תנועה רצונית של הידיים או הרגליים, והפך את כל ניסיונות ההיחלצות שלה למגוחכים. בעודה שוקעת לאט מתחת למים, היא הרגישה איך נשמתה עוזבת ברגע אחד את גופה. "שמעתי צליל, 'פופ', כמו מיתר שפוקע, והרגשתי שאני כאילו משחררת את השכבה החיצונית הכבדה שלי, ונִשמתי מתרוממת בחופשיות ונוסקת מעל הנהר".

ד"ר מרי ניל | תמונה: באדיבות ד״ר מרי ניל

"פחדת"? שאלתי אותה, "להפך" ענתה ניל. "באופן מוזר הרגשתי מלאת חיים וחיוניות יותר מאשר חשתי אי פעם. הופתעתי מאוד שלא הרגשתי פחד, משום שתמיד פחדתי ממוות בטביעה. אבל כשנִשמתי נסקה למעלה לשמים, הרגשתי נוכחות פיזית חזקה מאוד של ישות שמימית הנושאת אותי בזרועותיה ועוטפת ומציפה אותי באהבה שלמה, מלאה וטהורה".

ניל הופתעה במיוחד מהתחושה העזה שמילאה אותה של חזרה הביתה, חזרה למקום שאליו היא שייכת. "כשהבטתי למטה וראיתי את גופי, ידעתי שאין לי שום רצון ושום כוונה לחזור אליו. ידעתי באופן אבסולוטי ומוחלט שאני נמצאת בבית, במקום שכולנו שייכים אליו. הייתי מופתעת מאוד מכך כי היו לי חיים נפלאים וכל הסיבות שבעולם לרצות לחזור אליהם.

"אחר כך פגשתי קבוצה של ישויות שיצאו לקבל את פני בצהלה ובשמחה אין-סופית. גם הן הקרינו סביבן אהבה טהורה שלמה ומלאה. הייתה לי ידיעה פנימית עמוקה שהישויות האלה הכירו אותי ואהבו אותי מאז אין-סוף עידנים, וגם ידעתי שאני מכירה ואוהבת אותן – מבלי שידעתי בדיוק מי הן ואיך הן קשורות אליי".

הישויות שניל פגשה נתנו לה שתי משימות חשובות. המשימה האחת הייתה אישית, כלפי משפחתה. "הישויות סיפרו לי שבני הבכור ימות, ושאהיה חייבת להיות צוק סלע רוחני איתן עבור משפחתי כאשר הטרגדיה תתרחש". המשימה השנייה הייתה כלפי החברים, הקהילה, והעולם כולו. "הישויות אמרו לי שאני אהיה חייבת להפיץ ולספר לאנשים בכל העולם על החוויה שעברתי כדי לעזור להם להתחבר לצד הרוחני של חייהם".

"איך אפשר לשמוע בשלוות נפש דברים כאלה", שאלתי את ניל, במיוחד הנבואה כביכול על מות בנה. ניל סיפרה שהיא ניסתה להיאבק, לדחות ולמחוק את מה ששמעה, במיוחד לגבי מות בנה, אבל הישויות שפגשה הסבירו לה שזה אינו אפשרי. "הן אמרו לי שהראייה שלנו כבני אדם היא מוגבלת מאוד ולא נוכל אף פעם לראות ולהבין איך הדברים בכל העולם קשורים זה לזה ומדוע הם מתרחשים. אנחנו שואלים 'מדוע' דברים קורים בעיקר משום שאנחנו רוצים להחליט בעצמנו האם דבר מסוים צריך לקרות. כי אנחנו שופטים כל אירוע מנקודת הראות הצרה כיצד הוא ישפיע עלינו באופן אישי ועל האנשים הקרובים ויקרים לנו".

בסופו של דבר, החברים שהיו עם ניל במסע הקיאקים הצליחו למשות את גופתה מהמים ולהחיות אותה. אחרי תקופה ארוכה של החלמה ושיקום בבית החולים, היא חזרה באופן כמעט מלא לחייה הקודמים. לקח לה, אבל, עשר שנים להתבשל בתוך עצמה עם החוויה שעברה, ולספר עליה ברבים. יום אחד, בשלוש לפנות בוקר היא התעוררה בידיעה פנימית עמוקה שהגיע הזמן הנכון לכתוב את הספר שיתאר את המסע שלה בשמים. "הרגשתי שכאילו דוחפים אותי מהמיטה לקום. כתבתי בשטף, בקלות ובמהירות. אחרי שעשיתי כמה תיקונים וסיימתי את הגרסה האחרונה של כתב היד, הקלקתי סופית על מקש ה'שמור' בתחושה של קלילות והתרוממות רוח שמילאתי את המשימה שהוטלה עליי לספר לעולם על החוויה שעברתי. באותו יום הגיע הטלפון שבישר לנו שמכונית פגעה בבני הבכור בדרכו לאתר גלישה. בני הבכור, יפה התואר והלב, בן 19, שכל כך הייתי קשורה אליו, נהרג במקום".

ניל מאמינה שבעקבות החוויה שעברה היא השתנתה באופן עמוק, וחייה קיבלו משמעות חדשה. "אני יודעת שכל אחד מאיתנו הוא רק חוט זעיר במארג המרהיב של אלוהים, אבל אני גם יודעת שלבחירות ולמעשים שלנו יש חשיבות רבה. לכן אני משתדלת לנהוג בהרבה יותר אמפתיה וחמלה כלפי כל אדם וגם כלפי המטופלים שלי. לכל אחד מאיתנו יש אנשים שהוא אינו מחבב, אולי בגלל איך שהם נראים או מתנהגים. אבל, אם אלוהים אוהב את כולם כפי שהוא אוהב אותי, קל לי יותר לנסות כל יום לפתוח את ליבי יותר ויותר לכולם".

הכומר שעצר את הפשיעה בבוסטון

לפני שנים למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה ואחד השיעורים הפחות אהובים עליי היה "מבוא לסטטיסטיקה". במחשבתי סירבתי לתייג אנשים ותופעות דרך מספרים. היום דווקא יש לי חיבה לרשימות של נתונים סטטיסטיים, בין השאר כי התמזל מזלי לראיין אנשים כמו הכומר ג'פרי בראון, שהצליח להפוך נתונים סטטיסטיים על פיהם.

הכומר ג'פרי בראון | תמונה: באדיבות ג׳פרי בראון

בראון היה כומר צעיר, כשבאמצע שנות ה-80 נסקו מקרי הרצח בשכונה שלו בבוסטון. בה בעת, גילם של הרוצחים הלך וירד. עוד ועוד בני נוער הרגו אלו את אלו בכל רחבי העיר, ובכל הערים הגדולות בארה"ב. במהלך העימותים ופעולות הנקם בין כנופיה אחת לאחרת, גם נרצחו עוברי אורח תמימים. מישהו שירד למכולת לקנות חפיסת סיגריות, אישה שישבה והמתינה בתחנת האוטובוס, ילדים ששיחקו בפארק מבלי לדעת שבצדו האחר מתנהל קרב יריות בקרב כנופיות יריבות.

בראון התהפך בלילות במיטתו, שוקל שוב ושוב את האפשרות לקנות שטחי נדל"ן מחוץ לעיר, לבנות שם כנסיה ולהעביר את כל הקהילה שלו למקום בטוח יותר, אך השאלות לא הפסיקו להציק. כיצד הוא יכול להפקיר את הנערים האלה שמתמודדים לבדם עם אלימות? מה עושות המשטרה ורשויות החוק? מה התפקיד שלו במצב הזה? בהדרגה התעוררה בו תחושה ברורה שהוא חייב לעשות משהו.

כך, מצא בראון את עצמו מטייל בכמה מהרחובות המסוכנים ביותר בבוסטון, בהתחלה לבד, ובהמשך עם כמה כמרים עמיתים. הם חיפשו את הצעירים שאותם רצו להחזיר לקהילה. "בהתחלה הצעירים רק עקבו אחרינו מרחוק בחשדנות", סיפר לי בראון, "ובהדרגה הפכנו להיות סוג של מבקרים קבועים, הם התרגלו לראות אותנו, ואנחנו התחלנו להגיד 'הלו' של הכרות ולהציג את עצמנו. לאט לאט הם התקרבו והתחלנו לדבר איתם".

השיחות עם בני הנוער האלה, שהיו רגילים שמתקרבים אליהם רק כשרוצים לאסור אותם, עשו שינוי עצום. "על מה דיברתם?" שאלתי. "ביקשנו מהם שיספרו לנו מה אנחנו לא רואים ולא מבינים על החיים ברחוב, כי אנחנו רוצים שהם יעזרו לנו להוריד את רמת האלימות בעיר", אמר בראון. "השיחות האלה עם חברי הכנופיות, סוחרי הסמים והזונות היו מהמעניינות, מהעמוקות ומהרוחניות ביותר שניהלתי בחיי. לצעירים האלה שחיו ברחוב היו הרבה רעיונות טובים כיצד אפשר להוריד את רמת האלימות בעיר, וזה גם היה מפתח חשוב להגיע לליבם".

זו הייתה עבור בראון רק נקודת ההתחלה. ההצלחה הבאה הייתה מפגש יוצא דופן שהוא אירגן בעיריית בוסטון שבו השתתפו קציני משטרה, נציגים של שרות המבחן לנוער, כומר נוסף, סוחר סמים, שני מנהיגים מכנופיות נוער ידועות בעיר, ועוד כמה חברי כנופיות. הם ישבו יחד מסביב לשולחן הדיונים וערכו סיעור מוחות כיצד לגייס את כל הקהילה במטרה להפחית את האלימות של בני נוער בעיר.

"בני הנוער נתנו לנו השראה בסיפורים שלהם, או ממש הציעו מה חשוב לעשות. ואנחנו הפסקנו לראות בהם 'בעיה', והתחלנו לראות אותם בתור נכס ובתור שותפים למאבק להורדת האלימות בקהילה. היו גם שותפים אחרים – כל אלה שיכלו לצאת מתוך המנטליות של 'צריך לכלוא את כולם בבתי סוהר'".

מהדיונים ומהשיחות צמח בתחילת שנות ה-90 פרויקט "הקואליציה של עשר הנקודות של בוסטון" שקיבל את הכינוי: "הנס של בוסטון". ואם מדברים על נתונים סטטיסטיים, אז באמת היה שם נס גדול: מתחילת שנות ה-90, תוך שמונה שנים, הם הצליחו להוריד את מספר מקרי הפשע האלימים בבוסטון בכמעט 80 אחוז. בשביל בראון היה נס נוסף, לא פחות חשוב: "היכולת של כל כך הרבה אנשים לוותר על התחרות לתהילה, על מאבקי הכוחות ועל האגו שלהם, ולעבוד באמת ביחד למען מטרה שהיא הרבה מעבר לסכום הכולל של כל אחד ואחד".

בשנים האחרונות הרחיב בראון את הנס של בוסטון. הוא אימן אנשים ב-19 ערים נוספות בארה"ב ליישם פרויקט דומה ובהן לאס וגאס, שיקגו, בולטימור, אוקלנד ועוד. בנוסף, עבד בראון עם קבוצות רבות בכל העולם במסגרת פרויקט בין-לאומי בשם "שלום לערים": ברזיל, קולומביה, פנמה, גרמניה ודרום אפריקה. בראון יצר משמעות בחייו ובחיי אחרים.

מלווה אנשים למותם

את רופא המשפחה ד"ר רון צבר פגשתי בכנס TED-MED, הראשון שהתקיים בארץ, לאחר שהרצה באירוע והשאיר עליי רושם רב. צבר, בן 46, נמרץ ומלא חיוניות, עוסק במקצוע שאינו רגיל לגילו – ללוות אנשים למותם. בהרצאתו הוא סיפר שהוא הקים את מערך ההוספיס הגדול ביותר בישראל ויחד עם הצוות שלו הוא עוזר לחולים סופניים לסיים את חייהם בכבוד בביתם. הסתקרנתי לשמוע עוד מה זה אומר, וכיצד מרגיש אדם שכל חייו סובבים סביב המוות. קבענו להיפגש לראיון.

ד"ר רון צבר | תמונה: אלכס גורביץ׳/אפוק טיימס

"מה הביא אותך לעסוק בתחום הזה?" ניגשתי ישר לעניין, וצבר התחיל לספר: "מתוך מקרה אישי. הייתה לי מטופלת שבחרה לא לקבל טיפולים רפואיים ויום אחד שאלתי אותה איך היא עוברת את התקופה הזאת. היא הביטה אליי בעיניים בוהקות ואמרה לי משהו שהפיל אותי מהכיסא: 'זו התקופה הכי מדהימה שהייתה לי בחיי. לא ידעתי איזה חברים טובים יש לי, כמה הילדים שלי נהדרים, אפילו האקס שלי חזר לטפל בי'.

"פתאום הבנתי שהמוות הוא חלק מהחיים. דרכה גיליתי שאני מרגיש נוח מאוד ליד אדם גוסס ושזו תחושה חזקה מאוד של עשייה רפואית אמיתית. אני לא חושב שהמוות שונה מלידה. זאת פאזה אחרת של מעבר בין עולמות, אבל זה זהה לחלוטין".

מאז, פגש צבר חולים סופניים רבים. "כשפגשתי את החולה הסופנית נעמה עקביה (32) היא רק לחשה לי: 'תעזור לי בבקשה למות. פעם יכולתי לרקוד וכבר אינני יכולה. פעם יכולתי לכתוב עבודת מחקר וכבר אינני יכולה. כבר אין טעם לחיי'", נזכר צבר. הוא שאל אותה: "מה בכל זאת יכול לשמח אותך עכשיו?״ עקביה חשבה לרגע וענתה: "הייתי רוצה לסיים את עבודת הדוקטורט שלי באוניברסיטת קליפורניה״. המחשבה שהיא לא תצליח לסיים אותה ושהעבודה שלה לא תפורסם, גרמה לה לכאב קיומי בלתי נסבל ולתחושה כבדה שחייה היו לשווא. צבר הבטיח לה שהוא והצוות שלו יעשו כמיטב יכולתם.

עקביה הועברה לביתה וטופלה מסביב לשעון על ידי צוות של רופא, אחות ועובדת סוציאלית. אחרי מאמץ רב מצד המשפחה, וכמובן מאמץ אדיר של עקביה, היא הצליחה לסיים את עבודת הדוקטורט שלה. כאשר הגיע המכתב מאוניברסיטת קליפורניה שהעניק לה את התואר ד״ר נעמה עקביה, היא הייתה מסוגלת להרפות, מפויסת עם החיים ועם המוות. ימים ספורים אחר כך היא מתה במיטתה מוקפת במשפחה ובחברים עם המוסיקה הקלאסית האהובה עליה ברקע.

צבר סיפר לי שהמפגש היומיומי עם המוות שינה את השקפת עולמו. הוא בעיקר חידד מאוד בשבילו את הנושא של ארעיות החיים. לא לחכות ולא לדחות שום דבר חשוב שרוצים לעשות. הרבה פעמים אנשים חיים באשליה שיום אחד הם יעשו את מה שהם באמת רוצים לעשות וזו בעיניו טעות גדולה. "יש משפט ענק שג׳ון לנון אמר באחד השירים שלו: ‘החיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תכניות׳״.

"ואיך אתה מתמודד עם ודאות המוות של עצמך", שאלתי את צבר. "אני מקבל את הכוח וההשראה לכך מהמטופלים שלי ומבני משפחותיהם", הוא אמר. "יש לי תמונה שהולכת איתי. משפחה עם ארבעה אחים שהבכור, בן 48, חלה וגסס בבית, וכולם התגייסו לטפל בו. הם סיפרו שאף פעם לא יצא להם, כאנשים בוגרים, להתכנס כך ולשבת כל כך הרבה זמן יחד, לדבר ולקשקש וקצת, לחזור לילדות ולהרבה צחוקים. אחרי שהאח נפטר, זה השאיר את המשפחה עצובה מאוד, אבל הרבה יותר חזקה ומפויסת. כתא משפחתי, 'אין עליהם עכשיו', הם כמו חומה בצורה. זו תמונה שלא אשכח אף פעם, והייתי רוצה לראות אותה גם אצלי״.