תמונה: Alexander Gardner/CC-PD-Mark

אף אחד לא ציפה שאברהם לינקולן ייבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית, בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1861. כולם הימרו על אחד משלושת המועמדים האחרים: ויליאם סיוארד, סנאטור מניו יורק, צ'ייס סלמון, המושל של אוהיו ואדוארד בייטס, המדינאי הוותיק והמוערך ממיזורי. שלושתם נולדו במזרח ארה"ב – התעשייתי והמתקדם, למדו משפטים והיו בעלי השכלה רחבה. הם רכשו ניסיון עשיר בפוליטיקה ופופולריות בציבור, היה להם אגו חזק ושאיפה אדירה להגיע לכס הנשיאות.

הסתכלתי מסביב על האנשים במפלגה, והגעתי למסקנה ששלושת אלה היו האנשים החזקים ביותר והמוכשרים ביותר. לכן לא היתה לי זכות למנוע מהמדינה את השירות שלהם

על לינקולן לא הימרו כי הוא היה שונה מאוד מהמועמדים האחרים, כפי שכותבת ההיסטוריונית וזוכת פרס פוליצר להיסטוריה, דוריס קירנס-גודווין. גודווין התמחתה בכתיבת ביוגרפיות של נשיאי ארה"ב, והביוגרפיה שלה על לינקולן Team Of Rivals (2005) זכתה בפרסים רבים, ואף הפכה לסרט מצליח בבימויו של סטיבן שפילברג (2012).

על לינקולן לא הימרו, לפי גודווין, כי הוא היה שונה מאוד מהמועמדים האחרים: שמו כמעט לא היה ידוע בציבור הרחב, הוא נראה כמו עורך דין כפרי שהגיח לפתע משום מקום, מהפריפריה הרחוקה במערב ארה"ב. ההשכלה הפורמלית שלו הייתה דלה, הוא שירת רק כהונה חיוורת אחת בבית הנבחרים ונכשל פעמיים בניסיונותיו להיבחר לסנאט.

כאשר התברר שדווקא לינקולן נבחר למועמד הרפובליקנים לנשיאות, רבים ראו זאת כמזל בלבד. אבל, כאשר המפלגה הרפובליקנית זכתה בבחירות, ולינקולן נבחר לנשיא, הבחירה בו הפכה לדאגה אמיתית. באותה תקופה נראה היה שארה"ב נמצאת בסכנה רצינית של התפרקות בגלל המחלוקת הקשה בין מדינות הצפון התעשייתיות שתמכו בביטול העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהסתמכו על העבדות ורצו להמשיך ולהרחיב אותה. על רקע זה נראה היה שיש צורך במנהיג חזק שימנע את פרישת מדינות הדרום מארצות הברית. לינקולן לא נחשב כמי שמתאים לדרישות אלה, אבל, הוא הפתיע את כולם ובכל החזיתות.

הבחירה המושלמת

כבר ביומו הראשון בבית הלבן עשה לינקולן החלטה חסרת תקדים. במקום להקיף את עצמו בטבעת ביטחון של אנשי שלומו, הוא מינה את שלושת יריביו במפלגה לתפקידי מפתח בממשלתו: סיוארד קיבל את תפקיד מזכיר המדינה (מקביל לתפקיד שר חוץ בישראל ד.ג.), צ'ייס קיבל את תפקיד מזכיר האוצר, ובייטס קיבל את תפקיד התובע הכללי. את תפקידי המפתח האחרים הוא נתן לשלושה פוליטיקאים נוספים שפרשו מהמפלגה היריבה – המפלגה הדמוקרטית.

ספטמבר 1862: לינקולן מפרסם את הצהרת האמנציפציה | תמונה: Hulton Archive/Getty Images

לימים, עיתונאי מה"שיקגו טריביון" שאל את לינקולן מדוע הוא הרכיב ממשלה מאויביו ומיריביו, במיוחד מדוע בחר בשלושת מתחריו מהמפלגה הרפובליקנית. היה ברור שכל אחד מהם עדיין כאב את ההפסד שלו עצמו, ושהם מקווים להפוך את לינקולן לנשיא-בובה, או לפחות שהוא ייכשל במבחן הראשון שלו בתור מנהיג. התשובה של לינקולן הייתה פשוטה וישירה. הוא הבין שצריך ממשלה עם האנשים המוכשרים ביותר ובעלי יכולת. אנשים שהם מנהיגים בזכות עצמם, דווקא כאלה שיתווכחו איתו ויביעו עמדות מנוגדות לשלו, כדי למנוע את הסכנה של התפרקות המדינה. זו הייתה השליחות שהוא הרגיש שמוטלת עליו: "היינו זקוקים בממשלה לאנשים החזקים ביותר שיש במפלגה. היינו צריכים לקרב את האנשים שלנו אלו לאלו כדי ליצור גוש אחד חזק. הסתכלתי מסביב על האנשים במפלגה, והגעתי למסקנה ששלושת אלה היו האנשים החזקים ביותר והמוכשרים ביותר. לכן, לא הייתה לי זכות למנוע מהמדינה את השרות שלהם".

במקום להקיף את עצמו באנשי שלומו, הוא מינה את שלושת יריביו במפלגה לתפקידי מפתח בממשלתו

כמובן שבתוך צוות כזה של חזקים, מוכשרים ושאפתנים, בעלי כל קשת הדעות בכל דבר ועניין, היו הרבה מאוד ויכוחים וקונפליקטים, במיוחד בחודשים הראשונים לכהונתו. לינקולן היה צריך להתמודד עם חוסר אמון כלפיו ועם ההתנגדות לקבל את סמכותו. איך בכל זאת הוא הצליח לגבש אותם ולהיות למנהיג שאין עוררין עליו ושכולם נאמנים לו ומוכנים ללכת אחריו?

לפי גודווין, כוחו של לינקולן לא היה באיזושהי כריזמה שנתפסים אליה מיד, אלא בצירוף נדיר של אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן, ביטחון עצמי עצום וחושים פוליטיים חדים. סגולות מיוחדות אלה הקרינו החוצה מתוך אישיותו. "ללינקולן הייתה אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן […] ורתיעה עמוקה עד תעוב מלפגוע באחרים […]. היו לו חמלה ואמפתיה יוצאות דופן – יכולות שהן מתנה או קללה. לשים את עצמו במקומו של האחר, להרגיש מה שהם מרגישים, להבין את המניעים והשאיפות שלהם". לכן הוא ידע בדיוק איך לדבר עם כל אחד מיריביו לשעבר – עמיתיו בממשלה היום – לכבד אותם, לא לנטור טינה בגלל פגיעות אישיות, להשאיר מאחור עלבונות מהעבר ואף פעם לא לתת לפצעים מהעבר להפוך למוגלה. הוא ידע להודות בטעויות שלו, וללמוד מהן.

לינקולן עם וויליאם סיוארד | תמונה: Hulton Archive/Getty Images

כבר בצעדיו הראשונים בנשיאות עלתה היכולת הנדירה של לינקולן להפריד בין רגשותיו האישיים לבין המטרה הגדולה יותר שראה לנגד עיניו. דוגמה טובה לכך, לפי גודווין, היא המינוי של סלמון צ'ייס שכיהן בתור שר אוצר במשך שלוש שנים. לינקולן ידע בבירור שצ'ייס שאף לנשיאות בכל רמ"ח איבריו. הוא גם ידע שצ'ייס מכפיש את שמו בכל הזדמנות בפני חברי ממשלה אחרים, בפני הקונגרס ואפילו בפני הציבור הרחב. אבל כל זמן שהוא מילא את תפקידו היטב, זה היה חשוב ללינקולן יותר מאשר רגשותיו האישיים.

למרות שהיה בעל מזג מלנכולי, ידע לינקולן "לפזר את החרדות של עמיתיו ולרומם את רוחם עם הכישרון שלו לספר סיפורים ועם חוש הומור אופטימי. כאשר טינה, תרעומת ותחרות איימו להרוס את הממשלה, הוא סרב לכעוס על התמרמרויות קטנוניות, להיכנע לקנאה, או לשקוע במצב רוח כאשר ראה שמזלזלים בו. בתוך הלחץ העצום שבו היה נתון יום יום, הוא שמר על אמונה בלתי מעורערת בשליחות שלו כלפי ארצו". לינקולן גם ידע לחלוק קרדיט להצלחה עם הצוות שלו, כך שירגישו שהם חלק מהשליחות. הוא ידע לא רק להודות בטעויותיו, אלא אפילו לקחת על עצמו את האשמה על כישלונות של הכפופים לו.

מיריב לידיד

הראשונים שראו את האישיות המיוחדת של לינקולן היו יריביו לשעבר, שהיו לחברי ממשלה, והראשון מביניהם היה סיוארד. סיוארד היה בטוח שיזכה להיות מועמד המפלגה לנשיאות, וכך גם 10,000 מתומכיו שחיכו מחוץ לביתו לשמוע את התוצאות, מוכנים עם בקבוקי שמפניה ביד. האכזבה שלו הייתה גדולה מאוד. אבל חודשיים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו בממשלת לינקולן בתור שר החוץ, הוא כתב לאשתו ש"לינקולן הוא אדם יוצא דופן שכמוהו לא הכיר מעולם, שהוא הטוב ביותר מבין כולם". כך נהיה סיוארד מיריב ליועץ קרוב מאוד ולידיד נפש שלינקולן סמך עליו ובטח בו.

בייטס, שקיבל את תפקיד התובע הכללי, חשב שללינקולן יש כוונות טובות, אבל הוא חסר יכולת. לאחר זמן לא רב הוא הגיע למסקנה שלינקולן הוא "מנהיג שאין מי שישווה לו, קרוב מאוד להיות אדם מושלם". אפילו צ'ייס, שמעולם לא ויתר על שאיפתו להגיע לכס הנשיאות, הודה בסופו של דבר שלינקולן הצליח לתמרן אותו ולגבור עליו.

לינקולן גם ידע לבחור אנשים בעלי טמפרמנט שונה משלו, שיאזנו אותו. דוגמה לכך, לפי גודווין, היא צירופו של אדווין סטנטון לממשלה ב-1862, לתפקיד "מזכיר המלחמה" (תפקיד דומה לשר ביטחון בישראל, ד.ג.). סטנטון היה קשוח הרבה יותר ונהג יותר בחשאיות, לעומת לינקולן שלעתים היה אולי נדיב מדי כלפי הכפופים לו, או פתוח מדי. למשל, הוא פיזר חנינות כה רבות לחיילים שערקו משדה הקרב עד שזה פגע במשמעת הצבאית. סטנטון, לעומתו, היה נחוש להעניש את מה שנראה בעיניו כפחדנות. בשיתוף הפעולה ביניהם, עדיין ניתנו חנינות לעריקים, אבל במידה פחותה. סטנטון, שבהתחלה בז ללינקולן, "פיתח הערכה עמוקה כלפי המפקד העליון של צבא ארה"ב (לינקולן) ולא יכול היה לעצור את דמעותיו במשך שבועות ארוכים אחרי שלינקולן נרצח".

אבל למרות הרגישות הרבה והכבוד שנתן לאחרים, לינקולן גם ידע מתי להטיל את מלוא כובד סמכותו בתור פוסק אחרון. לפי גודווין, לינקולן היה בעניין הזה אמן של תזמון. דוגמה לכך היו הוויכוחים לגבי העבדות. במשך חודשים ארוכים אִפשר לינקולן לחברי הממשלה להתווכח האם ומתי צריך לבטל את העבדות. בסופו של דבר הוא הגיע להחלטה להכריז על שחרור העבדים, ב"הצהרת האמנציפציה" שלו ב-1863. הוא אסף את חברי הממשלה והודיע להם שהוא אינו זקוק יותר לדעתם בנושא, אבל, הוא כן יקשיב להצעותיהם לגבי כיצד ליישם את החלטתו, ומתי. כאשר אחד מחברי הממשלה הציע ללינקולן לחכות עם ההצהרה עד לניצחון בשדה הקרב, קיבל לינקולן את הצעתו.

הצלחתו של לינקולן להפוך יריבים מושבעים, בעלי אגו חזק ושאיפות אישיות עזות לחברי צוות שמצליח לשתף פעולה, ולראות בו מנהיג, מראה ש"אצל מדינאי דגול, תכונות שאנחנו בדרך כלל משייכים לתחום של הגינות ומוסר, כמו נדיבות, רגישות, חמלה, יושר ואמפתיה – יכולות להיות גם למשאב פוליטי מרשים".

תמונה: Yan Liben/CC-PD

מההיסטוריה:

הקיסר שקידם את הפקידים שביקרו אותו

לאורך ההיסטוריה היו מנהיגים גדולים שעודדו פקידים ויועצים קרובים להעביר עליהם ביקורת, והקפידו לשפר את עצמם בהתאם. כך, למשל, נהג הקיסר הסיני טאי דזונג משושלת טאנג (598-649 לספירה), שנחשב למי שביסס את השלטון של שושלת זו.

שושלת טאנג נחשבת לאחת המפוארות ביותר בתרבות הסינית. שטחה של סין בתקופה זו היה חסר תקדים בגודלו. זו הייתה תקופה של פריחה תרבותית ורוחנית אדירה בסין, והיא משכה אליה עולי רגל מכל העולם שרצו להגיע ללמוד ממנה. עד היום, ״אנשי טאנג״ הוא כינוי המתאר את האנשים הסינים.

כשטאי דזונג מנה בפני פקידיו את הסיבות להצלחתו, הוא אמר: ״קיסרים רבים לא אהבו פקידים שהיו ישירים וכנים מדי. לעתים קרובות הם הענישו פקידים שאמרו את אשר על לבם. מאז שעליתי לשלטון, חצר הקיסרות מלאה בפקידים ישרים וכנים, ואף אחד לא נענש״.

אבל לעתים טאי דזונג שכח את העיקרון שקבע לעצמו. יום אחד הוא קרא מסמך עם דברי ביקורת שעוררו את חמתו עד שהיכה בעוצמה באגרופיו על השולחן: "האיש הזה, דֶה שֶן – לא יהיה מרוצה עד שכל הממלכה תפסיק לחלוטין לאסוף מיסים…"

היועץ הקיסרי וויי ג׳נג לקח את המסמך וקרא את שכתוב בו, ואמר לקיסר: ״הוד מעלתו, אנא, אל תכעס. יכול להיות שדֶה שֶן הגזים בבחירת המילים שלו. אבל מאז הזמנים הקדומים ועד היום, כשלפקידי ממשל יש הצעות, הם חששו תמיד שאם לא ישתמשו במילים חזקות מספיק הם לא יצליחו להסעיר את לבו של הקיסר. עכשיו הוד מעלתו כועס – זה אומר שהמילים הצליחו להסעיר אותך. אנא חשוב כיצד לפעול בעקבות הצעותיו״.

וויי ג׳נג הוסיף והעיר לקיסר: ״הוד מעלתו כבר לא אוהב עצות כנות כפי שאהב בעבר. לעתים הוד מעלתו מצליח לשאת אותן, אבל אינך רחב לב כפי שהיית בעבר". טאי דזונג השתתק לכמה דקות, והיה עליו להודות בכך שוויי ג׳נג צדק. בעקבות זאת לא רק שלא הגיב בכעס על דברי הביקורת, אלא גם גמל לפקיד שביקר אותו במתנות ובקידום.

מאוחר יותר, במאה ה-20, וינסטון צ'רצ'יל, בדומה ללינקולן, מונה לתפקיד ראש הממשלה בתקופה גורלית למדינה: השנים הקשות שבהן בריטניה עמדה מול גרמניה הנאצית. צ'רצ'יל, שהיה חבר במפלגה השמרנית, הרכיב ממשלה שאת תפקידי המפתח קיבלו חברים משתי המפלגות הגדולות האחרות: קלמנט אטלי ממפלגת הלייבור קיבל את תפקיד סגן ראש הממשלה, סיר ג'ון אנדרסון מהמפלגה הלאומית קיבל את תפקיד "נשיא המועצה המלכותית", שזהו התפקיד הרביעי בחשיבותו בממשלה, והרוזן הראשון מהליפקס, מהמפלגה השמרנית, קיבל את תפקיד שר החוץ. בשנים האלה של המלחמה 1945-1940, צרצ'יל הוביל, נתן השראה, הרגיע ותמרן בין אנשי הקבינט שלו, בעלי האגו, השאיפות והדעות המנוגדות, עד לכניעה של גרמניה הנאצית. צ'רציל נחשב עד היום לאחד מגדולי המדינאים במאה ה-20.