תמונה: Daniel Hedden
ג'ורג' מארינר מואול גדל בפילדלפיה שבפנסילבניה בבית מוסיקלי. מאז שהוא זכר את עצמו המוסיקה הייתה תמיד עמוד התווך בחייו. אמו הייתה פסנתרנית קלאסית, והוא התחיל ללמוד ממנה בגיל צעיר מאוד. אך היא גילתה מהר מאוד עד כמה קשה לה ללמד את בנה, כך שבכיתה ד' מואול ואחיו הצטרפו למקהלה בבית ספר שבו למדו, ונכנסו יותר ויותר עמוק לעולם המוסיקה. מואול למד גם לשיר וגם לנגן בפסנתר. "זה היה אינטנסיבי מאוד, היו לנו הרבה הופעות", סיפר לאפוק טיימס.
למזלו של מואול, חינוך מוסיקלי היה חשוב מאוד בפילדלפיה של שנות ה-60, כאשר התחיל ללמוד בבית הספר התיכון הציבורי. יום אחד פגש מואול במקרה מדריך. הוא שמע במסדרון בית הספר את "סימפוניית העולם החדש" מאת דבוז'אק, והלך בעקבות הצלילים. מורה בשם ד"ר פיינברג פתח את דלת הכיתה וראה את מואול עומד בחוץ ומקשיב. הוא חייך אליו חיוך רחב ושאל את מואול אם יהיה לו יותר נוח לשבת על כיסא. מואול הצטרף לכיתה, וד"ר פיינברג הפך להיות המדריך הצמוד שלו.
"הוא היה אחד האנשים שהכי השפיעו עליי בחיי. הוא היה גאון בהוראת האזנה למוסיקה. הייתי כמו ספוג ורציתי ללמוד עוד ועוד", נזכר מואול. ד"ר פיינברג הפך להיות המורה שלו לפסנתר, ואז מואול הוסיף גם ויולה. הוא נמשך למוסיקה קלאסית עוד ועוד, והתכונן לקריירה מוסיקאלית. אבל אז קרה משהו ששיבש את הדברים. בתקופת ההתבגרות שלו גילה מואול משהו אחר שגרם לו להרגיש טוב.
רק כוסית אחת
מואול חי עם אמו ועם אחיו בבית סבו. אחיה של סבתו היה אלכוהוליסט והמשפחה הייתה מודעת לנזק שאלכוהול עלול לגרום. "כמו כל ילד טוב ששומע שאסור לנסות אלכוהול, לא הייתה לי סבלנות לחכות", סיפר מואול.
תמונה: L.D. Bright Photography
השתייה התחילה באופן תמים כשמואול שתה יחד עם חבריו בבילויים חברתיים. בסביבות גיל 16, הוא גילה שהאלכוהול מקהה את חושיו. "זה היה כמו מרפא לכול. זה היה כמו שיקוי קסמים שאִפשר לי לא להרגיש שום רגש שלא רציתי להתמודד איתו באותו הזמן", הסביר מואול. "החל ממשהו טריוויאלי כמו שעמום, ועד למשהו מכאיב כמו פגיעה או עלבון שחוויתי. הבנתי מהר מאוד שאם לא רציתי להרגיש משהו, שתיית אלכוהול הייתה משהו שמוחק, לפחות באופן זמני, את הרגשות". מואול גם גילה שאלכוהול יכול להיות הכנה נהדרת לבילוי חברתי.
אמו של מואול נפטרה כאשר מואול התלבט לאן ללכת אחרי סיום התיכון. הוא הרגיש שהוא רוצה לפרוש כנפיים, להתרחק ממקום מגוריו, ונסע ללמוד בבית הספר למוסיקה באוניברסיטת לואיוויל בקנטקי. מואול הצליח בלימודים ובסוף השנה הוא נבחן והתקבל בתור נגן ויולה בתזמורת לואיוויל. הוצעה לו מלגה מלאה להמשך לימודיו לתואר שני במוסיקה, ועם סיום הלימודים הוא התמנה להיות המנצח של תזמורת הבלט של לואיוויל. מבלי שהספיק להבחין איך זה קרה, כבר היו לו ארבע משרות ניצוח בלואיוויל. עם זאת, מואול התחיל לשתות יותר ויותר.
כיצד מפסיקים
מואול התחיל לקבוע לעצמו חוקים כדי לצמצם את השתייה, כמו, לעולם לא לשתות לפני קונצרט או לפני חזרה. אבל החוקים האלו לא מנעו את ההתמכרות הנסתרת. "בסוף היום נתתי לעצמי רשות לשתות עד שהייתי שיכור. זה כאילו השתלט עליי", סיפר מואול.
ועם כל זה, ההתלהבות שלו ממוסיקה לא פחתה והוא עבר לניו יורק ב-1975, כדי לפתח את הקריירה שלו במוסיקה קלאסית. בהתחלה עדיין לא הייתה לו עבודה, מה שדחף אותו לשתות עוד ועוד, והוא הפר כמה מהחוקים הישנים שקבע לעצמו. "מצאתי את עצמי שותה מדי יום ביומו בלי לחשוב מה תהיינה התוצאות", נזכר מואול.
תמונה: Daniel Hedden
כשהתחיל לעבוד במשרה מלאה, הוא ניסה לקיים שוב את החוקים שקבע לעצמו. אבל עם הזמן ויתר על כמה מהם, למשל, את החוק "לא לשתות לפני ארוחת ערב", הוא לא קיים כשלא הייתה לו חזרה או קונצרט באותו ערב. "כך זה נמשך עד שזה הגיע למצב בו הייתי ממש מודאג מזה". מואול נזכר באותו ערב שעמד בערפול חושים מול התזמורת, חושב לעצמו "מדוע זה נראה לי לא מוכר?" הוא התחיל להבין את גודל הבעיה שהאלכוהול גרם לו בהגשמת חלום חייו.
יום אחד חבר הזמין את מואול לארוחת ערב. בזמן שהחבר היה עסוק בהכנות לארוחה, ראה מואול על השולחן חוברת של תכנית "12 הצעדים" לגמילה, ועוד ספר על מדיטציה. הוא לקח לידו את הספר שעסק במדיטציה ודפדף בו. מה שקרא הכה אותו בתדהמה. "אינני זוכר באיזה עמוד זה היה, אך אני זוכר שקראתי וחשבתי לעצמי 'אלוהים אדירים, זה לא כתוב על החבר שלי, זה כתוב עליי בדפים האלו, זה מדבר עליי, זה אני'", הוא אמר. זו הייתה התעוררות עוצמתית. "ברגע ההוא הבנתי שאני חייב להפסיק, או שאפגע באופן חמור באהבתי למוסיקה, בבריאותי ואפילו אמות", נזכר מואול.
זמן קצר לאחר אותו ערב, ביקש מואול מחברו לקחת אותו לפגישה בקבוצת מדיטציה, ולתכנית הגמילה של "12 הצעדים". זה היה היום הראשון שלו ללא שתייה.
החלום שהתגשם
מאז אותו יום נשאר מואול פיכח. כשהוא ויתר על אלכוהול הוא יכול היה להתמקד בכוחה של המוסיקה, לבטא רגשות וגם להתמקד במה שהכי חשוב בחיים. הוא גם הצליח להתקדם ולפתח את הקריירה שלו במוסיקה קלאסית. שלוש שנים אחרי שהתפכח, הוא הגשים את חלום חייו: ב-1987 הוא ייסד את התזמורת הפילהרמונית של ניו ג'רזי, התזמורת שלו. "זה היה דבר שלעולם לא יכול היה לקרות לוּ המשכתי לשתות", הוא אמר.
"לא זו בלבד שההתפכחות מאלכוהול אפשרה לי להמשיך בקריירה שלי כמנצח, היא גם אפשרה לי סוף סוף להתמקד בדבר שהיה הכי חשוב לי באותו זמן: ללמד אנשים כיצד להאזין למוסיקה כך שיותר אנשים ייהנו ויתרגשו מהעוצמה המדהימה של מוסיקה קלאסית". התזמורת של מואול נתנה לו במה לשליחות הזאת. התזמורת הפילהרמונית של ניו ג'רזי הפכה להיות "תזמורת התגלית" בשנת 2006, שמטרתה לתת לאנשים השראה וכלים להאזין למוסיקה קלאסית.
מואול ו"תזמורת התגלית" הצליחו להגשים רבות מהמטרות שלהם בתקופה קצרה. הם הפיקו ארבע תכניות טלוויזיה לרשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב, ובהן עזרו למיליוני צופים ברחבי ארה"ב להכיר, לאהוב ולהתרגש ממוסיקה קלאסית.
על שולחן העבודה של מואול ניצב פתק שקיבל מאדם מסן פרנסיסקו שכותב בזו הלשון: "ראיתי את קונצרט התגלית שלך אודות באך, ברשת הטלוויזיה הציבורית בסן פרנסיסקו. במשך כל חיי הרגשתי שמשהו עשיר ורוחני קשור למוסיקה של מלחינים כמו באך, אך אף אחד לא הסביר לי את זה מעולם. מאסטרו מואול, כמו מארח אדיב בארוחה חגיגית, פתח לי את הדלת בנימוס ולמרות הבורות שלי, הזמין אותי לסעוד. בנדיבות רבה הוא לימד את האוזניים שלי ואת המוח שלי להרגיע את הסערה הפנימית שלי, להאזין בשקט. התרגשתי עד דמעות. תודה רבה לך על כך שהעשרת את ההבנה שלי".