Quantcast
Channel: מגזין אפוק
Viewing all 1459 articles
Browse latest View live

דברים שבלעדיהם הבניין לא חי

$
0
0
עדה כרמי-מלמד

צילום: אלכס גורביץ׳

״בכנס שהשתתפתי בו בירושלים, אחד המרצים אמר שהאובדן הכי גדול שקרה לאדם במאה ה-20 הוא אובדן השקט. אני חושבת שזה כל כך נכון״, מספרת האדריכלית, כלת פרס ישראל, עדה כרמי-מלמד כשנפגשנו במשרדה בתל אביב.

״זה מתבטא בכל המובנים״, היא ממשיכה, ״באקוסטיקה, בבנייה המודרנית, באולמות הקולנוע שחושבים שכולם חירשים, במהירות בה אנחנו חיים… איבדנו את השקט. לכן אני מקפידה להכניס את השקט למבנים שאני מתכננת״.

איך את עושה את זה? תני דוגמה.

״כשתכננו את בית המשפט העליון בירושלים, אחי האדריכל רם כרמי ואני חשבנו איך ליצור בניין שמסמל ׳מקום אחר׳, נקי יותר במובן העמוק של המילה. חשבנו שאנחנו רוצים להסתכל על ירושלים מצד אחד אבל גם להיפרד ממנה, שאנחנו רוצים שהמבקר יכנס לבניין מחיי היום-יום שלו ולאט לאט יעזוב אותם.

״תוך כדי עלייה בבניין מסתכלים על ירושלים, ולאט לאט מפנים את הגב אליה ואז נכנסים למקום שהוא כמו אוהל, הספרייה שאנשים מכנים אותה 'הפירמידה׳. מי שמגיע לשם נמצא לרגע תחת ההשפעה של אור עליון שבא מהשמים, דרך ארובות בתקרה, וכך נכנס לעולם אחר. עולם רוחני יותר, כזה שקשור למסורת, לספר.

״בפרויקטים של בתים פרטיים היו לי מקרים שבהם מישהו אמר לי: 'אני רוצה מקום שיאפשר לי להתנתק מהכול׳, או 'אני רוצה מקום בבית שיאפשר לי לחלום׳. זה גורם לי לתהות איך אפשר לעשות מקום כזה, הרי זה מופשט מאוד״.

אז איך את פותרת את זה?

"בדרך כלל הפתרון נמצא בקשר שבין האדמה לשמים. בצפיפות שאנחנו חיים בה בבתים הפרטיים, מה שנקבל מצדי הבית כמעט ידוע מראש. אבל מה שנקבל מהשמים לא ידוע מראש, כי יש גשם ורוח וכל מיני דברים. כשאני מקבלת מגרש אני חופשיה לשחק עם האופן שבו הבניין שעליו יורד לאדמה. כלומר, יש לי שני מישורים שדרכם אני יכולה ליצור את המקום ה׳אחר׳ הזה״.

איך את מתחילה לעבוד על פרויקט? אני שואלת והיא עונה לי בסיפור: ״כשלימדתי באוניברסיטת קולומביה היה לי סטודנט שקיבל פרויקט במנהטן. המורכבות של הפרויקט נבעה מכך שהוא היה צריך לתכנן אותו בתוך הצפיפות הגדולה של העיר, אבל הוא בא אלי ואמר משהו מפתיע: 'יש לי בעיה להתחיל, כי הצל הוא הפונקציה הכי מסובכת בבניין הזה׳. האתגר שלו לבנות את הבניין בא מבחוץ ולא מבפנים. עד אז מעולם לא שמעתי דבר כזה מאף ישראלי – שמשהו כמו צל, מנווט את כל החיפוש המקצועי״.

מה מנווט את החיפוש הזה בדרך כלל?

״בכל הפרויקטים את בדרך כלל מקבלת תוכנית כמותית שאין בה הצהרה שאומרת מה הבניין הזה רוצה לייצג, ומה אתה אמור להרגיש בתוכו. כדי להצליח לסדר את החדרים בבניין צריך רק שכל ישר, זה כמו לכתוב משוואה או לסדר את הפונקציה. אבל זה לא מה שעושה את הבניין. ואילו לפתור את המשוואה בדרך הכי יפה, זה כבר משהו שהוא מעבר.

״הפונקציה אינה רשימה של צרכים, יש הבדל בין פונקציה לצורך. הצורך בבניין זה לחלום, להיעלם, להתרומם, להרגיש, כל מיני דברים שהם לא ב׳תוכנית׳, דברים שבלעדיהם הבניין לא חי״.

תמונה: ריצ’רד בריאנט

הטכנולוגיה רוצה לאלף את האור

״כל הסקיצות שאת רואה כאן במשרד הן יד חופשית שלי. היום יש משרדי אדריכלים שעושים רק הדמיות. את הולכת למשרד אדריכלות, נותנת לו את כל הפריטים ובסוף מקבלת מוצר שנראה כל כך אמיתי שהאדריכל לא צריך לבנות אותו יותר. העיפרון, לעומת זאת, שכבתי מאוד ומאפשר לעשות משהו ואז עוד משהו על זה, כמו ללוש בבצק של החלל. במחשב נותנים פקודות, בעיפרון קורים דברים שלא תכננת מראש בגלל השכבתיות של העופרת. מכיוון שההדמיות אינן אישיות, הרבה מאוד בניינים דומים אחד לשני גם בהדמיה וגם במציאות״.

כרמי-מלמד מאמצת את הטכנולוגיה והחומרים החדשים בכל הפרויקטים שלה, אך מזהירה מפני השימוש הבלעדי בהם, כמו במקרה של ההדמיות.

״אחד הדברים שהטכנולוגיה עושה זה שהיא בעצם אומרת שאפשר לבנות בניין וליצור את כל התנאים בתוך המבנה בעזרת אמצעים טכניים. הטכנולוגיה רוצה לשלוט על מיזוג האוויר, האוויר הצח, לאלף את האור. מה שהיה עושה הקיר העבה של פעם יכול היום לעשות הקיר הדק. כל הסיפור הוא שאין שום צורך יותר לעשות בניינים כבדים, זה גם זול יותר.  ״חומר כמו זכוכית למשל, שינה את כל התפיסה האדריכלית. זכוכית מאפשרת לחלל הפנימי לזרום החוצה. השימוש בזכוכית מטשטש את הקשר בין הפנים לחוץ – היא עושה דבר הפוך ממה שעשה הקיר המאסיבי״.

משהו בקול שלך אומר שזה לא דבר טוב.

״הקיר של פעם הפך בניין למקום. קיר הזכוכית, אפילו עם כל האמצעים הטכנולוגיים שיחליפו את המסה, הוא לא מקום…


שיעור על המוח עם חגי פליסיאן

$
0
0

צילום: אלדד רפאלי

בעיני רבים חגי פליסיאן נחשב לרוצח האולטימטיבי. הדמות שלו התאימה בול לתדמית. הוא בא מהשכונה הלא נכונה, שם המשפחה שלו כבר הוכתם בעבר בפלילים, ובעיקר הפרצוף שלו, המכוסה דרך קבע זיפים שחורים ועבים ובמרכזו עיניים גדולות ומאיימות שידרו דבר אחד: רוצח.

במשך תשעת החודשים בהם היה עצור בחשד לביצוע הרצח הכפול במועדון הברנוער, מדינה שלמה ראתה בחגי פליסיאן סמל לרוע צרוף, רוע טהור. ראו בו רוצח מתועב שמתוך שנאה בלתי מוסברת פרץ למקום בילוי של נערים ונערות תמימים וריסס ללא אבחנה צרורות של ירי. הפרופיל מעורר האימה של פליסיאן שודר שוב ושוב במהדורות החדשות מדי יום וקיבע יותר ויותר את דמותו הציבורית השנואה. מי שנכח באולם בית המשפט בעת שפליסיאן הובא לשם, יכול היה להתרשם שגם השופטים שאמורים היו לחרוץ את דינו יתקשו לנתק בין מראהו החיצוני לבין החשדות. עם פרצוף כזה, ושם כזה, ושכונה כזאת ממנה בא, ידעו אפילו עורכי דינו, יהיה לפליסיאן קשה לצאת מהרשעה מהדהדת.

ואז קרה לחגי פליסיאן נס גדול. כזה שבדרך כלל קורה לנאשמים רק בסרטים. המשטרה החליטה לבדוק לעומק את טענותיו, לפיהן זוהר חנקשייב, עד המדינה בפרשה, הדריך אותו מה לומר לקראת ההקלטות ששימשו להפללתו, והיוו את הבסיס לכתב האישום המהדהד שהוגש נגדו. לבסוף, הודעות הוואטסאפ בין פליסיאן לבין עד המדינה, ששוחזרו בעזרת טכנולוגיה חדישה, קבעו: עד המדינה הכניס מילים מרשיעות לפיו של פליסיאן.

תיק הברנוער קרס. המשטרה והפרקליטות הובכו. פליסיאן שוחרר בקול רעש גדול מהמעצר.  כמה ימים לפני שחרורו, כשכבר היה ברור שהתיק נגדו בבעיה גדולה, ביקש פליסיאן להתראיין אצלי בתוכנית ״עובדה״. שמחתי. ראיון עם פליסיאן נחשב אז להישג עיתונאי נאה, כזה שכל מערכת עיתונאית הייתה שמחה להתברך בו.

הראיון נקבע ליום אחרי השחרור. למרות שיצא ממעצר, המשיכו אז בכירים במשטרה לטעון שחגי פליסיאן, למרות נפילת התיק הפלילי, הוא האיש שלחץ על ההדק בברנוער. הם המשיכו להתעקש שניצל מהרשעה מהדהדת רק בגלל שקריו של עד המדינה.  בדרך לדירת אמו של פליסיאן בפרדס כץ, לקראת הראיון, הייתי גם אני שבוי בתוך התפיסה הזאת. מודה. גם אני התקשיתי לשכוח בתוך יום את הדמות הציבורית שנבנתה לפליסיאן במהלך חודשים של מעצר והתקבעה גם במוחי.

כשעליתי במדרגות האינסופיות שהובילו אל הדירה, הרהרתי שוב במחשבה מי האדם שאני עומד ללחוץ את ידו בעוד דקה. האם יעמוד מולי רוצח מתועב שחיסל שני נערים תמימים ופצע קשה אחרים, או צעיר חף מפשע שנגרם לו עוול ענק.

גם כשהתיישבנו לראיון גיליתי שאני מתנהג אחרת מבדרך כלל. בשונה מתמיד, הפעם לא התרכזתי כולי רק בתשובותיו של פליסיאן, אלא גם במימיקות שהפגין מולי במהלך הראיון. ניתחתי כל תנועה שלו: כל תזוזת רגל, כל גירוד באף, כל בריחה של המבט.  חגי פליסיאן לא הציב תנאים לראיון. הוא הסכים לענות על כל השאלות, גם הקשות והמביכות, ודיבר ישר לעיניים.

פליסיאן היה משכנע, בטוח בעצמו, גרסתו הייתה הגיונית. חמש שעות ישבתי מולו, וכבר בתחילת הראיון הרגשתי איך מתערערת אצלי החלוקה של המקרה הזה, ואולי של העולם כולו, לטובים ורעים.  

כשהסתיים הראיון, מיהרתי לחדר העריכה. לא היה הרבה זמן. הראיון התקיים ביום ראשון, וביום חמישי הכתבה אמורה הייתה להיות באוויר. התלבטתי רבות איך לבנות את דמותו של פליסיאן בכתבה. אפשר היה לשכנע את הצופה שהוא הרוצח על ידי הדגשת גרסת המשטרה, אפשר היה מנגד לאפשר לפליסיאן להשמיע את האמת (המשכנעת) שלו – ולתת לו לשכנע שכל החודשים האלה היה קורבן מוחלט. לבסוף החלטתי שהדרך הנכונה ביותר לתווך את פליסיאן לצופה, היא להוליך אותו בנתיב המתלבט שהלכתי אני במהלך הראיון. לאפשר באופן מלא גם לצופה לנתח כל תנועה של פליסיאן. לתת לו לחשוב לרגע שהוא הרוצח, ולרגע אחר שהוא חף מפשע. שכל צופה יעמיד מחדש למבחן את החלוקה שיצר מראש לטובים ורעים, פושעים וחפים מפשע. שאולי יגלה גם הוא את הפוטנציאל המסוכן של דימוי ציבורי כמעצב דעה מבלי היכולת להטיל ספק. לשאול שאלות. כי מעבר לשאלה האם פליסיאן ביצע את הרצח המתועב בברנוער או לא (ונכון לעכשיו הוא חף מפשע לחלוטין), הוא הצליח ללמד, אותי לפחות, שיעור חשוב על המוח שלי ואיך אפשר בקלות רבה כל כך להשפיע עליו.

עמרי אסנהיים מחבר רב המכר ״צאלים – הטראומה של סיירת מטכ״ל״. משמש ככתב בכיר בתוכנית התחקירים ״עובדה עם אילנה דיין״. עבודתו מתמקדת בכתבות תחקיר, חשיפות עיתונאיות, וכתבות מגזין. מרצה מטעם מרכז המרצים לישראל
www.hamartzim.co.il

כשהבוס מפיץ מגפה של שמחה

$
0
0

תמונה: fotolia.com

בניסוי שנערך באוניברסיטת ייל, חילקו אנשים שאינם מכירים זה את זה למספר צוותים. כל צוות התבקש להחליט ביחד כיצד לחלק בונוסים תיאורטיים בין קבוצת עובדים. הם רק לא ידעו ששתלו ביניהם גם סטודנט למשחק. בחלק מהקבוצות השחקן הזה מילא תפקיד כועס ומודאג ובחלק מהאחרות הוא דווקא היה שמח ונלהב.

שתי מצלמות שונות צילמו כל אחד מהמשתתפים בדיון והמטרה הייתה לבדוק האם הרגשות שהדגים השחקן עברו גם לשאר חברי הקבוצה, וכתוצאה מכך, האם למצב הרוח שהקרין הייתה השפעה כללית ומשמעותית יותר על כל מהלך הדיון ועל ההחלטות שהתקבלו בסופו של דבר.

״שילבנו את השחקן בפנים ולא רק שראינו כיצד הרגשות שלו, בכל אחד מהמצבים השונים, השפיעו על כל האחרים, אלא מעבר לזה, הם גם השפיעו על מידת שיתוף הפעולה בקבוצה״, מספרת בריאיון לאפוק טיימס מי שערכה את המחקר, פרופ׳ סיגל בר-שדה, היום מבית הספר וורטון לעסקים באוניברסיטת פנסילבניה. כשהשחקן השרה אווירה חיובית, המשתתפים הסכימו להקצות סכומים גדולים יותר ו״הכסף הוקצה בצורה שוויונית יותר״.

מכירים את ההרגשה שמישהו מבני המשפחה חוזר הביתה כועס ועצבני וכעבור זמן לא רב כל בני הבית עצבניים ומתוחים יותר? מתברר שבשנים האחרונות מחקרים מדגימים את זה יותר ויותר – רגשות זה דבר מדבק. וכפי שמסבירה פרופ׳ בר-שדה, כדי שההשפעה הרגשית הזאת תחול “לא צריך לומר דבר״. כדי להפיץ את הרגשות שלנו לסביבה לפעמים מספיקות רק הבעות פנים ושפת גוף.

״כשההדבקה מתרחשת אנשים לא יודעים שזה קורה להם. זה עלול להיות מסוכן כי לרגשות יש השפעה גדולה על חיינו. הם משפיעים על הביצועים שלנו, על הסיפוק שלנו״, ועל היבטים רבים נוספים. “כשאתה תופס רגשות של אחרים תתחיל אפילו לקבל החלטות בצורה אחרת, בהתבסס על הרגשות שלהם״.

פרופ׳ סיגל בר-שדה מאוניברסיטת פנסילבניה. תמונה: באדיבות פרופ׳ סיגל בר-שדה

לבנות אוהל בעיניים עצומות

תחום המחקר הזה החל להתעורר בשנות ה-90, כשקבוצת חוקרים בהובלת פרופ׳ אליין הטפילד מאוניברסיטת הוואי טבעה את המונח ״הדבקה רגשית״. הטפילד הפסיכולוגית החלה להתעניין בנושא כשהרגישה בעצמה כיצד נדבקה במצבי הרוח של המטופלים שלה.

גם פרופ׳ בר-שדה הגיעה לחקור את הנושא לאחר שחוותה את ההדבקה הזו על בשרה. “במקום העבודה שלי, לפני שהתחלתי את לימודי הדוקטורט, הייתה אישה שישבה באזור שבו אני ישבתי. היא הייתה מאוד נגטיבית. יום אחד היא יצאה לחופשה והרגשתי שכל המשרד נרגע, כולם פתאום היו שמחים יותר. כשהיא חזרה, במהרה הכול חזר לקדמותו וחשבתי לעצמי, ‘וואו, זה מדהים, איזו השפעה׳ והיא אפילו לא הייתה הבוסית שלנו״. כך שמאז, רבים מהמחקרים של פרופ׳ בר-שדה מתמקדים בהשלכות ההדבקה הרגשית על הסביבה הארגונית.

חוקרת אחרת שצללה לתחום היא ענת רפאלי, פרופסור להתנהגות ארגונית בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון. בריאיון לאפוק טיימס היא משווה את הרגשות שבהם אנחנו מדביקים זה את זה לווירוסים ביולוגיים: ״זה תהליך עצבי שמתנהג כמו וירוס ביולוגי. המחלות הן מדבקות, ובאופן דומה גם הרגשות שלנו הם דבר מדבק״.

מחקרים מהשנים האחרונות מנסים להבין לא רק האם אנחנו נדבקים ברגשות של אחרים, אלא מי בסביבה שלנו מדביק אותנו יותר מאחרים ויש לו כוח רב יותר להשפיע עלינו. למשל, ב-2005 נערך מחקר באוניברסיטת מישיגן בהובלתו של פרופ׳ ריצ׳רד סוודרה שבדק את השפעותיו הישירות של הבוס שלנו – “מוביל הקבוצה״ – במקרים שבהם הוא מקור ההדבקה.

189 סטודנטים התחלקו לקבוצות בנות 4-3 אנשים ונדרשו לבנות אוהל. האתגר שלהם היה שהבנייה נעשתה בעיניים מכוסות ורק אחד מהם, ״המוביל״, ראה את הוראות הבנייה לפני ההקמה. כדי להעצים את האתגר, אפילו ההוראות שראה היו חלקיות למדי.

כדי לוודא שמשתתפי הניסוי יתנהגו בצורה הטבעית ביותר, סיפרו להם סיפור אחר לגמרי על הניסוי: שהוא נועד לבדוק כיצד פעילות קבוצתית משפיעה על הזיכרון. הותר למוביל לקרוא את הוראות הבניה במשך חמש דקות בלבד ומיד אחר כך ביקשו ממנו לצפות בסרט. המליצו לו להתרכז בסרטון, כי לאחר הפעילות הקבוצתית יבדקו מה הוא זוכר ממנו.

בעזרת הסרטון שנמשך כשמונה דקות, החוקרים יצרו את ההבדלים בין הקבוצות השונות. חצי מהמובילים צפו בסרטון קליל ומשעשע ואילו האחרים דווקא צפו בסרטון תיעודי על תוקפנות ועל חוסר צדק חברתי. כך, עם מצבי הרוח השונים שהשרו עליהם הסרטים, כל אחד מהמובילים נפגש עם שאר חברי הצוות וקיבל שבע דקות לגבש ביחד עם הצוות אסטרטגיה משותפת לבניית האוהל, שלהקמתו בעיניים מכוסות הוקצו 15 דקות בלבד.

לאורך הניסוי מולאו שאלונים לגבי מצב הרוח של חברי הצוות שמטרתם הייתה לבדוק עד כמה חלחלה ההדבקה הרגשית. כך התברר שאם ראש הקבוצה צפה בסרטון הקליל, הצוות פעל באווירה חיובית הרבה יותר, התיאום בתוך הצוות היה טוב יותר וכך גם התקשורת ביניהם. אבל התגלה גם יתרון למובילים הרציניים – כשמוביל צפה בסרטון התיעודי, המסרים הרגשיים הנוקשים שהוא העביר והתחושה שהקרין שהמצב מעורר דאגה, גרמו לחברי הצוות להתאמץ יותר.

אם ניקח את השפעות ההדבקה הרגשית לכיוונים נוספים, פרופ׳ בר-שדה מתייחסת להשפעה שיכולה להיות לה בפוליטיקה, ובתקשורת בין הפוליטיקאים לציבור הבוחרים…

אוכל בלקני

$
0
0

קציצות כרישה ובשר טחון

זמן הכנה כולל: שעה | בישול הכרישה 45 דקות | הכנה 10 דקות | טיגון 5 דקות

צילום: דניאל לילה. סטיילינג: עמית פרבר

צילום: דניאל לילה. סטיילינג: עמית פרבר

רכיבים

½1 ק”ג כרישה (משקל נקי) חצויה לאורכה, חתוכה למקטעים ושטופה היטב

300 גרם בשר בקר טחון טרי

3 ביצים

1/3 כוס פירורי לחם או קמח מצה

מלח ופלפל שחור גרוס

אופן ההכנה

1. מבשלים את הכרישה בסיר גדול עם הרבה מים כ-45 דקות עד שהיא רכה מאוד. מסננים, מצננים וסוחטים היטב.

2. טוחנים את הכרישה במטחנת בשר או במעבד מזון בפולסים עד שהיא קצוצה גס.

3. מעבירים לקערה, מוסיפים את הבשר, הביצים ואת פירורי הלחם או קמח המצה, מתבלים במלח ופלפל ומערבבים.

4. יוצקים שמן בגובה 1/2 ס”מ למחבת עם ציפוי מונע הידבקות ומחממים על להבה בינונית. מטגנים קציצה קטנטנה לניסיון. טועמים ומתקנים תיבול במידת הצורך.

5. יוצרים מהתערובת כדורים בקוטר 3 ס”מ ופוחסים לקציצות.

6. מטגנים את הקציצות כ-3 דקות מכל צד עד שהן זהובות. מוציאים לצלחת מרופדת בנייר סופג.

7. מגישים קר, חם או בטמפ’ החדר. שומרים בכלי אטום במקרר עד 3 ימים. להגשה אפשר לחמם כמה דקות בתנור ב-170 מעלות.

דג ים על מצע של ירוקים ואוזו

זמן הכנה כולל: 25 דקות | הכנת המצע: 5 דקות | אפייה: 20 דקות

צילום: דניאל לילה. סטיילינג: עמית פרבר

למצע

3 כפות שמן זית

4 שיני שום פרוסות דק

1 חבילת עלי מנגולד שטופים היטב וחתוכים למקטעים בעובי 4 ס"מ (החלק הלבן והירוק)

2 עלי בקצוי חצויים לאורכם

2 עגבניות בינוניות חתוכות לקוביות בגודל 2 ס"מ

1/4 כוס אוזו

מלח ופלפל שחור גרוס

חומרים

6 פילטים של דג ים ללא העור במשקל 150 גרם כל אחד

מלח ופלפל שחור גרוס

2 כפות שמן זית

להגשה

1/2 עגבנייה

אופן ההכנה

1. מוציאים את הדגים מהמקרר כ-20 דקות לפני ההכנה.

2. מחממים תנור ל-200 מעלות.

3. מכינים את המצע: מחממים תבנית או מחבת גדולה שיכולה להיכנס לתנור על להבה בינונית. מוסיפים שמן זית ושום ומאדים כדקה עד שהשום מתחיל להתרכך. מוסיפים את המנגולד והבקצ’וי ומאדים כ-3 דקות תוך כדי בחישה עד שהם מתחילים להתרכך.

מסירים מהכיריים. מוסיפים עגבניות, אוזו, מלח ופלפל ומערבבים. טועמים ומתקנים תיבול.

4. אופים את הדגים על המצע: מתבלים את הדגים במלח ופלפל ומניחים על המצע כשהעור כלפי מטה. מזלפים שמן זית.

אופים בתנור החם כ-20 דקות עד שהדגים מוכנים ובשרם נפרד בקלות מהאדרה. סוחטים עגבנייה מעל הדגים ומגישים מייד.

סוד פעולתה של האשליה

$
0
0

הוא היה שחקן שחמט בינוני, ולמרות זאת רק מעטים הצליחו לנצח אותו. רוב יריביו פשוט העדיפו להפסיד לו מאשר להתמודד מולו בכל כוחם. נפוליאון בונפרטה, שהיה שליט צרפת וגנרל גדול, היה גם חובב שחמט דגול.

בכל זאת, יריב אחד של נפוליאון שכונה ״הטורקי״ לא חשש אפילו מעט. אמנם בתחילת המשחק הוא הצדיע לכבוד הגנרל המהולל, אך בתגובה למהלך לא חוקי של נפוליאון, החזיר הטורקי מיד את המהלך לאחור בציפייה למהלך חדש וחוקי.

המשחק נמשך. נפוליאון שוב ביצע מהלך לא חוקי. בתגובה, הוריד הטורקי את הכלי הסורר מהלוח והמשיך במשחק. נפוליאון ביצע מהלך לא חוקי שלישי והטורקי העיף בהינף יד את כל הכלים מלוח השחמט.

מה גרם לטורקי להיות כה נועז מול אחת הדמויות המאיימות של אותה תקופה? 170 שנים לפני המצאת המחשב הראשון, היה ״הטורקי״ שמה של המכונה שפותחה בשנת 1770 והדהימה ביכולתה הגבוהה לשחק שחמט מול שחקנים אנושיים. לאחר שנפוליאון המשועשע בחן את יכולתה של המכונה לגלות מהלכים בלתי חוקיים, סודרו כלי הלוח למשחק נוסף. נפוליאון הובס תוך זמן קצר.

במשך 80 שנה פעל הטורקי ברחבי אירופה, התמודד עם שחקני שחמט מצוינים ונחשב פלא של ממש. חוקרים כתבו ספרים שניסו לגלות את דרך פעולתה של המכונה. פרידריך השני, מלך פרוסיה, נהנה אף הוא מההדגמה של הטורקי בארמונו והציע סכום כסף גדול בתמורה לגילוי סוד פעולתה של המכונה. סוד אותו לא הסגיר מעולם.

הטורקי נולד בגלל אגו גברי. הברון האוסטרו-הונגרי וולפגנג פון קמפלן הוזמן בשנת 1769 לצפות במופע של אמן אשליות בחצר הארמון של הקיסרית מריה תרזה. הברון האוסטרי היה אדם תחרותי מאוד שניסה להרשים את הקיסרית, ולכן הודיע כי יפתח המצאה שתתעלה על אמן האשליות.

חצי שנה לאחר מכן הוצג הטורקי לראשונה בחצר הארמון של הקיסרית. הטורקי היה מורכב מרהיט גדול מאוד, דמוי שולחן, שעליו היה מונח לוח השחמט. מלפנים היו שלוש דלתות ומגירה עם סט נוסף של כלי שחמט ומצדו האחר של הרהיט ישבה בובה בגודל אדם רגיל, בעל מראה טורקי עם גלימה טורקית, זקן וטורבן על הראש.

הופעתו של הטורקי החלה תמיד בהצגת החלקים השונים שבתוכו. דלתות המכונה והמגירה נפתחו ואפשרו לצופים לבדוק שלא מדובר באחיזת עיניים. המבנה הפנימי שנגלה נראה מסובך מאוד – מורכב ממנופים וגלגלי שיניים.

הטורקי לא רק שיחק בצורה מעולה מול שחקנים אנושיים אלא גם יכול היה להציג פיתרון לאחת מחידות השחמט המאתגרות ביותר: חידת מסע הפרש. בחידה זו מוצב על לוח השחמט פרש שמטרתו לעבור על כל משבצות הלוח פעם אחת בלבד. מתמטיקאים מתמודדים עם חידה זו כבר מאות שנים ורבים משחקני השחמט הגדולים של התקופה לא הצליחו למצוא לה פיתרון.

במהלך 80 שנות פעילותו, בהן החליף בעלים שונים, ערך הטורקי מסע הופעות ברחבי אירופה שכלל הפסד לשחקן הגדול ביותר באותה תקופה, אנדרה פילידור וניצחון על שחקנים וידוענים רבים ביניהם נפוליאון ובנג׳מין פרנקלין. בריצ׳מונד שבארצות הברית צפה בטורקי הסופר אדגר אלן פו שפרסם לאחר מכן מאמר מקיף המנסה לפצח את סוד פעולתה של המכונה.

בשנותיו האחרונות נתרם הטורקי למוזיאון, אבל בשנת 1854 הוא נהרס בשריפה שכילתה את המוזיאון. אז מה היה סוד פעולתו של הטורקי? מוחות רבים וטובים ניסו להגיע לפיתרון אך איש לא גילה בדיוק כיצד הדבר נעשה. הסוד נחשף רק לאחר השריפה כשלא היה עוד טעם לשמרו.

מתברר שהטורקי נבנה כדי להטעות את הצופים שבחנו אותו. הדלתות שהראו את פנים המכונה, הראו למעשה רק שליש מהעומק שלה. וכך הצליח להסתתר בתוך המכונה אדם שישב על כיסא מיוחד והפעיל אותה.

לוח השחמט שהיה מונח על הרהיט היה דק מספיק כדי שיוכל לפעול עם מגנטים. כשכלי הונח על הלוח, המפעיל היה מושך מגנט עם חוט מתחת לכלי על הלוח. כך המפעיל יכול היה לדעת איזה כלי הוזז. סדרת מנופים נוספת שלטה בידו השמאלית של הטורקי ובהבעות פניו. המפעיל עצמו היה שחקן שחמט חזק מאוד. פיתרון לחידת מסע הפרש היה ברשות המפעיל והכול נשמר כסוד צבאי.

נוסף על ספרים רבים שנכתבו על אודותיו, הטורקי גרם גם למספר השפעות תרבותיות מעניינות. הנה שתיים מהן: בשנת 1784 פיתח אדמונד קרטרייט מכונת אריגה המונעת בכוח מכני ולא בכוח אדם – בהשראת צפייה בטורקי. בשנת 2005 פתחה אמזון אתר אינטרנט בשם “הטורקי של אמזון״ שמטרתו ליצור שיתוף פעולה בין משימות מחשב לתבונה האנושית. בעיני מומחים רבים נחשב הטורקי כאחת התרמיות המרתקות בהיסטוריה.

יניב ניצן - מאמן שחמט ומרצה על קבלת החלטות וחשיבה אסטרטגית דרך משחק השחמט.
yaniv509@walla.co.il

איפה אתם בסוכות?

$
0
0

התערוכה החשובה בישראל בתחום העיצוב והריהוט חוגגת 37 שנים להיווסדה עם למעלה מ- 120 מציגים המציעים פריטי עיצוב וריהוט לכל חללי הבית ולכל בני המשפחה תוך מתן דגש על כאלה שמוצעים לקהל הרחב במחירים נגישים.

התערוכה תכיל השנה מגוון מוקדים תרבותיים ועיצוביים שישלבו יסודות של חדשנות, איכות, פונקציונאליות ושמירה על הסביבה.

"תערוכת ריהוטים 2015" שתיפתח בחול המועד סוכות 2014 במרכז הירידים בתל אביב, חוגגת השנה 37 שנים לקיומה. תערוכה זו בהפקתה של "תים תערוכות", חברת בת של איגוד תעשיות הריהוט בהתאחדות התעשיינים בישראל, נחשבת לתערוכה הוותיקה, הגדולה והחשובה מסוגה בישראל.

תחת קורת גג אחת יוצגו הקולקציות האחרונות, החידושים והטרנדים האחרונים של מיטב החברות והמותגים הבולטים והמובילים כיום בארץ ובעולם בתחום הריהוט והעיצוב. התערוכה תארח השנה מותגים ומעצבים בינלאומיים בולטים בתחומי העיצוב, התכנון, הריהוט והמוצרים המשלימים לבית, מהארץ ומחו"ל ואף מותגים בינלאומיים שהוצגו בתערוכות עיצוב בעולם.

 

למעלה מ- 120 מציגים בתחום העיצוב והריהוט:

בתערוכה ייקחו חלק למעלה מ-120 מציגים, בין המשתתפים בתערוכה, חברות מובילות במשק, ביניהן: ביתילי, הולנדיה, מטבחי זיו, נטוצי, ניקולטי, ד"ר גב, אירופלקס, אולטימה, סימונס, נייט סליפ, עצמל'ה, האוס אין, זאגה, ועוד רבים אחרים.

מלבישים לך את הבית – הום סטיילינג

לראשונה בתערוכת "ריהוטים" תינתן במה לשורה ארוכה של חברות המתמחות בהום סטיילינג, פריט אבזור וסגנון לחללים השונים בבית. תחום ההום-סטיילינג הולך ומתחזק בארץ ובעולם בשנים האחרונות והוא מעניק את הטאץ' האופנתי וגם האישי לפריטי עיצוב וריהוט כבדים. בריהוטים יציגו חברות שמתמחות בטקסטיל ובפריטי נוי מטקסטיל לבית ולמטבח, פתרונות אחסון, אקססוריז, פתרונות סגנון לחדר העבודה בבית כמו: לוחות מחיקים, קופסאות אחסון, אביזרי תאורה לכל חלקי הבית, אבזור לחדרי ילדים ועוד.

מלבישים לך את הבית – שירותי ייעוץ בתחום ההום סטיילינג

מירי בלבול, מומחית הום סטיילינג, ובעלת sculla, בית ספר להכשרת מעצבות פנים לתחום ההום סטיילינג יחד עם 30 מעצבות פנים בוגרות סקולה יעניקו שירותי ייעוץ בתחום ה"הום סטטילינג" ללקוחות ריהוטים.

מירי בלבול היא בעלת ידע וניסיון רב שרכשה לאורך השנים במסגרת עבודתה כמרצה במכללות לעיצוב ברחבי הארץ וכמומחית סטייליינג בהפקות ובפרויקטים שונים. .

פרזנטור:
מושיק גלאמין, מנחה תכנית העיצוב "בא לחדש לכם" יוביל את קמפיין הפרסום של ריהוטים, שיכלול סרטון טלוויזיה בכיכובו, שילוט חוצות, מודעות בעיתונים וקמפיין רדיו.

השנה מושם דגש גדול במיוחד על פעילות המדיה הדיגיטלית ועל קמפיין ייחודי הצפוי לפנות לקהל היעד בכל מדיה דיגיטלית אליה הוא נחשף.

הקהל יוזמן מבעוד מועד להשתתף בפעילות "האח הגדול" שתתקיים בתערוכה ובמסגרתה ניתן יהיה לשהות ב"בית האח הגדול" שיוקם בתערוכה וליהנות מחוויה חד פעמית.

"תוצרת חירייה" – שיתוף פעולה ראשון מסוגו עם המרכז לחינוך סביבתי

לראשונה בתערוכת "ריהוטים 2015" יתקיים שיתוף פעולה ייחודי עם המרכז לחינוך סביבתי בית הספר הממוקם בחירייה. במהלך כל ימי התערוכה יפעל במקום מתחם "תוצרת חירייה" שישמש כבית מלאכה לייצור פריטי עיצוב וריהוט מפסולת, בניצוחה של בריג'יט קרטייה, מעצבת הבית של המרכז לחינוך סביבתי ובשיתוף מעצבים נוספים.

באי הערוכה יוכלו ליהנות מתהליך ממשי של עיצוב שיתרחש לנגד עיניהם לכל אורך ימי התערוכה, כך שבסופה יוצגו גם הפריטים עצמם.

חומרי הגלם ישלפו מערמת פסולת גדולה שתוצב במתחם וכך יוכלו המבקרים להתחקות אחר סיפורו של הפריט המעוצב שנוצר מפריטים שסיימו את תפקידם ונולדו מחדש בשימוש חוזר.

לדברי בריג'יט קרטיה: "אני רואה בפסולת חומר גלם ליצירה ובעזרתו אני מעצבת חלל שלם בשימוש חוזר בחומרים. הכל תוך מתן ביטוי להומור ולצבע".

'תוצרת חירייה' ב"ריהוטים 2015" תעניק למבקרים הזדמנות להכיר את הסיפור שמסתתר מאחורי כל רהיט ואת האנשים שמייצרים אותו, מתוך תקווה התוצאה הסופית תוביל את האוכלוסייה הישראלית להשליך פחות רהיטים ופריטים לאשפה ולבחור באופציית השימוש החוזר תוך דגש על ניצול מוצרים שנאספים מידי יום בפארק המחזור חירייה, שמעניקה להם חיים חדשים.

מעצב מחו"ל:

השנה תארח תערוכת ריהוטים את אחד ממעצבי המוצר המובילים ביותר בתחום העיצוב המגיע מחו"ל ללוות את התערוכה: BIBI SECK.

BIBI SECK ששימש כמעצב הבית של חברת RENAULT במשך 10 שנים, ידוע בעיקר הודות לעיצובי הרכבים הייחודיים שלו, בזכותם זכה בפרסי עיצוב מהיוקרתיים בתחום.

אחת מדרכי הפעולה של ביבי מתמקדת בהבאת שיטות עיצוב ייחודיות ממערב אפריקה, שם גדל, ולהשתמש בערכן כמשאב כלכלי במדינות מתפתחות.

ביבי הוא מוגר לימודים גבוהים ב-ESDI (בית הספר גבוה לאמנות שימושית) בפריז, ולמד ב"מכללת Strate", המכללה המובילה בתחום העיצוב, באוניברסיטה הטכנולוגית של קומפיין ועוד.

אחת מעבודותיו הבולטות היא פיתוח קו העיצובי "טאבו", קו של רהיטים ידידותיים לסביבה שמוצריו עשויים מ- 75% שקיות אשפה ובקבוקי פלסטיק לשימוש חוזר ומיוצרת על ידי החברה הסנגלית Transtech, יצרנית טנקים ומערכות ספיגה באמצעות פלסטיק ממוחזר. הקולקציה המוצלחת מוצגת בימים אלו במוזיאון לאמנות אמריקנית (MAD), לנוכח ייחודה, ולנכוח האותנטיות והאקזוטיות שבחומרי הגלם.

העתיד כבר כאן – "תחרות עיצוב, התאמה וחדשנות" על שם איזיקה גאון

כמו בכל שנה, גם השנה תתקיים במסגרת התערוכה תחרות "חדשנות עיצוב, התאמה וחדשנות עם שם איזיקה גאון" שהיא יוזמה של איגוד תעשיות הריהוט בישראל. מטרת התחרות הינה קידום תעשיית הריהוט בישראל באמצעות עידוד והשקעה של יצרנים ברהיטים מעוצבים המציעים פתרונות חדשניים  המותאמים לצרכיו והעדפותיו של הציבור הישראלי.

התחרות פתוחה לכלל החברות היצרניות הישראליות ולא רק לאלו המשתתפות בתערוכה. הפרס השנה יוענק לחברה עבור עיצוב ייחודי של מוצר קיים ולא עיצוב קונספט כפי שנעשה בשנים קודמות. החברה הזוכה תיבחר על ידי צוות שיפוט בכיר שיכלול מעצב אורח מחו"ל , יו"ר איגוד תעשיות הריהוט בישראל- מר אלי גרניט, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב בחולון – גלית גאון ואלון רזגור, הארט דיירקטור של התערוכה.

שדרת המעצבים – העתיד של תחום העיצוב

השנה יינתן ביטוי מיוחד בתערוכה למעצבים שונים העובדים בסדרות קטנות או בעיצובים ייחודיים, מתוך אמונה כי יש לתת ביטוי גם למעצבים המוצאים את דרכם כיצרנים קטנים או עובדי אומנות לחשוף ולהציג את עבודותיהם, על מנת להתוות להם את הדרך האופטימאלית שתאפשר את חשיפתם לקהל הרחב ולעולם העיצוב העכשווי.

אוצר ל"ריהוטים 2014"

אלון רזגור, מעצב תעשייתי ומרצה מוביל בתחום העיצוב ילווה את התערוכה כאוצר גם השנה. רזגור ילווה את התערוכה לכל אורכה החל מזיהוי צרכים ובחירת הקונספט, דרך הקמת המוקדים התרבותיים והעיצוביים בתערוכה אשר משלבים יסודות של חדשנות, איכות ופונקציונאליות ועוד.

 

תאריכים ושעות פתיחה

התערוכה פתוחה לקהל הרחב ותתקיים במרכז הירידים, בין התאריכים :
10-17/2014
הכניסה ללא תשלום.

שעות הפעילות:
10.10.14 יום שישי       09:00-16:00

11.10.14 יום שבת       מצאת השבת עד 24:00
12.10.14 יום ראשון     10:00-23:00
13.10.14 יום שני         10:00-23:00
14.10.14 יום שלישי      10:00-23:00
16.10.14 יום חמישי     מצאת השבת עד 24:00
17.10.14 יום שישי        09:00-16:00

לפרטים נוספים:
סברינה בלהסן יח"צ
03-6134822

הוליווד מעבירה לכם מסר

$
0
0

תמונה: ftolia.com

מסתבר שהאינטרנט היום מלא בבלוגים ומאמרים, ואף ספרי פילוסופיה רציניים המתייחסים לתעשיית הסרטים של הוליווד כאל מעין ערוץ תקשורת שתורם להפצת רעיונות אידאולוגיים סמויים בחברה שלנו במכוון. אנו שומעים יותר ויותר על תיאוריות קונספירציה או ״יד נעלמה״ שמשתילה מסרים חבויים בסרטים פופולריים כמו ״עלייתו של האביר האפל״ (באטמן), ״המבול״ ואפילו ״רמבו״.

אבל כמה מהתיאוריות האלו נכונות? כמה מהן ציניות מידי? והאם מאחורי הקולנוע, הנחשב לאחד המדיומים האמנותיים שהכי קל להתחבר אליו, באמת נמצאת ״יד״ המשתילה לנו במכוון מסרים חבויים?

מדוע הציפורים תוקפות

בסרט משנות ה-80 ״הם חיים״ (They Live) של ג׳ון קרפנטר, רואים אדם חסר בית מסתובב ברחובות העיר לוס אנג׳לס, ויום אחד מחליט להיכנס לכנסייה נטושה ומוצא שם קופסא מסקרנת מלאה במשקפי שמש. הוא מרכיב זוג על עיניו ומגלה משהו מוזר – המשקפיים חושפות את האמת מאחורי האשליה (על פי דמיונו של הבמאי) בחברה שלנו.

שלטים, מקומות, אנשים, מוצרים בסופר מרקט, חושפים לגיבור הסרט את המטרה האמיתית שלשמה נוצרו. לדוגמה, שלט שמופיעה עליו בחורה בביקיני שמוכר חופשה במקום אקזוטי בעצם אומר: ״לך תתחתן ותעשה ילדים״, או שדרך המשקפיים הוא רואה שישנם אנשים ברחוב שהם בעצם סוג של זומבים.

מגיע רגע בסרט בו הגיבור מנסה לשכנע את חברו הטוב ביותר שירכיב גם הוא את המשקפיים ויראה את המציאות כפי שהוא ראה אותה. החבר מתנגד להרכיב אותם עד כדי שהשניים מתחילים לריב.

״זאת הסצנה המוזרה ביותר בסרט״, אומר הפילוסוף סלבוי זיז׳ק בסרט The Pervert Guide To Ideology המציג את פרשנותו למסרים אידיאולוגיים נסתרים שמועברים בחברה שלנו. ״המאבק ביניהם נמשך כ-9-8 דקות, והחבר נראה לא רציונאלי. מדוע הוא מתנגד כל כך להרכיב משקפיים? זה כאילו הוא מודע שהוא חי בתוך שקר, שהמשקפיים יעזרו לו לראות את האמת, אבל שהאמת הזאת יכולה להיות כואבת. כי היא יכולה לנפץ הרבה מהאשליות שלו״.

על פי הפילוסופיה של זיז׳ק, אנחנו חיים באשליה וצריכים להשתמש באופן יזום במשקפיים כדי לצאת ממנה. ״אנחנו נהנים מהאידאולוגיה, ולצאת ממנה זה כואב. זאת חוויה כואבת שבה אתה חייב להכריח את עצמך לעשות את זה״. בשנים האחרונות זיז׳ק עסוק בין השאר בניסיון לחשוף ״מסרים אידאולוגיים״ פוליטיים, פסיכולוגיים וחברתיים, שלדבריו מועברים בחשאי לצופים בסרטים.

"הסרט טיטאניק הוא לא סיפור אהבה, אלא סרט על בחורה מפונקת שנמצאת במשבר, פוגשת
בדי קפריו מהמעמד הנמוך שמצייר את הדיוקן שלה ומאושש את האגו שלה. לאחר מכן, הוא יכול להיעלם"
AFP/Getty Images

מסר סמוי כזה מועבר לדבריו בסצנת הסיום של הסרט ״טיטאניק״ כאשר אחרי כל התהפוכות והטלטולים שעברו הגיבורים קייט וינסלט ולאונרדו די קפריו, רואים את די קפריו נמוג אל תוך המים הקרים, מקריב את חייו למען אהובתו.

מה שנראה לנו כסיפור רומנטי-טרגי על פני השטח, נראה בעיני זיז׳ק כמסר סמוי. ״כשקייט וינסלט מבחינה שהוא מת, היא כמעט דוחפת אותו למים כשהיא צועקת בו זמנית שלא תעזוב אותו״, אומר זיז׳ק בראיון טלוויזיוני לצ׳ארלי רוז האמריקני.

זיז׳ק טוען שסיפור האהבה בסרט הוא בעצם סיפור כיסוי שיוצר סימפטיה מזויפת בין המעמדות השונים בחברה. במעמד הגבוה בסרט כולם מתוארים כרשעים, אגואיסטים ופחדנים והמעמד הנמוך מצטייר בדרך טובה. ״זה לא סיפור אהבה״, אומר זיז׳ק, ״הסרט הוא על בחורה מפונקת שנמצאת במשבר, פוגשת בדי קפריו מהמעמד הנמוך שמצייר את הדיוקן שלה ומאושש את האגו שלה. לאחר מכן, הוא יכול להיעלם״. זיז׳ק טוען בציניות שגם אם הספינה לא הייתה מתנגשת בקרחון, ככל הנראה הזוגיות שלהם לא הייתה מחזיקה מעמד.

גם הסרט ״צלילי המוסיקה״, שהפך לאחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים, מסתיר לפי זיז׳ק אידיאולוגיה פאשיסטית וגזענית. הסרט מתרחש ב-1938 ומתאר את סיפורה של נזירה שמחליטה לעזוב את המנזר לטובת חיים כאומנת בחיק משפחה אוסטרית. המשפחה האוסטרית בסרט מתנגדת בשקט לכיבוש המשטר הנאצי, אבל זיז׳ק מבקש שנתבונן ב״טקסטורה של הסרט״ ובמשמעות הנסתרת שלו – האוסטרים בסרט לבושים ומתנהגים כפאשיסטים, הנאצים לבושים כבירוקרטים שמעשנים סיגריות יקרות. ״במילים אחרות״, אומר זיז׳ק, ״ממש כמו שהיו מתארים את היהודים״. ולכן לדעתו זה סרט גזעני שמתיימר להיות סובלני ונאור.

גם סרטו מעורר האימה של אלפרד היצ׳קוק, ״הציפורים״, זוכה להתייחסות הפילוסוף. העלילה מתארת בחורה שמתאהבת בבחור, הולכת אחריו ומגלה שהוא חי עם אימו. בין האם לאישה החדשה נוצרים מתח וקנאה. ״השאלה המתבקשת בסרט מובנת מאליה״, אומר זיז׳ק, ״מדוע הציפורים תוקפות? לא מספיק להגיד שהציפורים הן חלק מהמרחב המציאותי שלנו, הן כאילו ממד זר אחר שחודר וקורע את המציאות. כשהמרחב שלנו מופרע, אז המציאות מופרעת״. זיז׳ק מעניק לציפורים פרשנות פסיכואנליטית ומשוכנע שהופעתם קשורה בדמות האימהית שרוצה להתערב ולמנוע ממערכת היחסים של בני הזוג להתקיים.

״כולם נגד ישראל״

״על פי הגישה הסמיוטית (שחוקרת סימנים ומערכות סימנים) לכל מסר שעובר יש רבדים שונים, כולל רובד עמוק חבוי. לפעמים הוא מובן מאליו ולפעמים הוא נסתר יותר״, אומר בראיון לאפוק טיימס ד״ר עוזי אלידע מאוניברסיטת חיפה, היסטוריון שחקר במשך שנים את תקשורת ההמון המודרנית ואת תחום הקולנוע. “בשנים האחרונות יש נטייה לקרוא לממד העמוק החבוי בשם מטא-נרטיב. זה סיפור ‘על׳ שאנחנו לא מתווכחים עליו, אבל הוא מכתיב את האופן שבו אנחנו מסתכלים, בוחנים ושופטים, שאלות, סוגיות ועניינים שונים״…

אוטואגרונום זכתה בתחרות הטכנולוגיה הירוקה של ישראל

$
0
0

 

ברכות חמות לחברת אוטואגרונום, אשר זכתה אתמול בתחרות הקלינטק, CleanTech Open Israel, שהתקיימה בביה"ס למנהל עסקים ע"ש ליאון רקנאטי באוניברסיטת ת"א בשיתוף פורום MIT ליזמות, בית ההשקעות קפיטל נייצ'ר, המכון לעסקים, סביבה וחברה באוניברסיטת ת"אחברת אקו ברנד ומכון הייצוא ובנוכחות גופי השקעות, יזמי טכנולוגיה ומנהלי חברות הייטק.

החברה הזוכה בתחרות, התמודדה בשלב הגמר מול חמש חברות אחרות, ותייצג את ישראל בתחרות הבינלאומית, ״CleanTech Open Global Ideas Competition״ שתתקיים כחלק משבוע היזמות הגלובלי בנובמבר, פרויקט של  "קרן קאופמן" האמריקאית (Kauffman Foundation). זוהי יוזמה עולמית רחבה המקיפה למעלה מ-150 מדינות, המתקיימת בתמיכת יזמים מובילים וראשי מדינות מכל רחבי העולם.

החברה פיתחה שיטת בקרת השקיה ודישון לחקלאים שמנהלת את ממשק ההשקיה והדישון בחממות ובשטחים פתוחים על פי קצב הפעילות הפיזיולוגית של הצמח. החדשנות במערכת טמונה בעובדה שמערכת הבקרה של החברה מזהה את צרכי הצמח ע"י ניתוח של שינויים פיזיקליים וכימיים בתמיסה השורש, ומספקת את הצרכים (חמצן, מים ודשן) בזמן אמת ובהתאם לכמות הנדרשת ע"י הצמח. המערכת שומרת על תנאי הגידול האופטימליים לצמח ותוך כדי היא מאפשרת לחקלאים לחסוך עד כ-50% מצריכת המים וכ-70% מצריכת הדשן תוך הגדלה משמעותית של היבול.

נעם אילוביץ, סמנכ"ל הפיתוח העסקי של החברה, ציין לאחר הזכייה: "המערכות שלנו מנהלות גידולים אינטנסיביים שונים בהיקפים מסחריים גדולים בישראל ובארצות אחרות כגון: ספרד, אנגליה, פרו, צ'ילי, קפריסין, סין ועוד. הניסיון בשטחים אלה מוכיח שאפשר לצמצם באופן משמעותי את השימוש במים ובדשן ועם זאת להביא להגדלה נוספת של היבולים ולשיפור איכותם. החדשנות העיקרית במוצר היא העובדה שבניגוד למתחרים אנחנו נותנים לצמחים לקבוע מתי להשקות, ומתי לדשן. המערכת מתאימה את עצמה למחזור הגידול הטבעי של הצמח. ההשפעה הכלכלית והסביבתית היא עצומה ומאפשרת לחקלאים מצד אחד לייצר יותר יבול תוך שימוש בפחות מים ודשן, ומצד שני להוריד בצורה משמעותית את זיהום הקרקע ומי התהום. זוהי הטכנולוגיה העתידית של חקלאות ברת-קיימא”.

במקום השני בתחרות הגיעה חברת Paulee CleanTec אשר פיתחה טכנולוגיה חדשנית המטפלת בפרש חיות ובני אדם שהופכים לדשן אורגני נטול ריח וגורמי מחלה בפחות מדקה.

לפי עודד הלפרין, יו"ר החברה, אנו, בפאולי קלינטק, מחויבים ליצירת חברה נקיה, בריאה וברת-קיימא, המיקוד שלנו הוא בפיתוח פתרונות קלינטק אשר יפנו לטיפול יעיל באתגרים של ניהול פסולת עולמית.

התחרות מופעלת מזה 9 שנים על ידי "CleanTech Open", ארגון ללא כוונת רווח שמרכזו בעמק הסיליקון, המפעיל את המאיץ הגדול בעולם לחברות סטארט-אפ בתחום הקלינטק.

אוטואגרונום עוברת אל שלב הגמר העולמי שיתקיים בעמק הסיליקון, שם תתמודד מול 23 מתמודדות אחרות מכל העולם אשר הגיעו אל שלב זה. התחרות מיועדת לחברות אשר גייסו הון של עד מיליון דולר ובעלי טכנולוגיה או מוצר פורצי דרך באחד מהתחומים הבאים: מִחזור אנרגיה, התייעלות אנרגטית, אִחסון אנרגיה, מים ופסולת, רשת חכמה, בניה ירוקה ותחבורה חכמה.

צוות השופטים של התחרות כלל אנשי אקדמיה ומומחי השקעות בתחום הקלינטק: מיכל וקרט וולקין – ראש ועדת טכנולוגיות אחסון אנרגיה ב-NASA, שירלי שפר – סמנכ"ל השקעות בבית ההשקעות קפיטל נייצ'ר, שגית פורת – מנהלת מקצועית במכון לעסקים סביבה וחברה באוניברסיטת ת"א, ד"ר עמיקם לבנון – מנכ"ל עלימו החזקות בע"מ, יהודית זילברשטיין – מומחית להשקעות בתחום קלינטק ומדיקל, עדי בוקובזה – מנהלת פיתוח עסקי לתחום הקלינטק במכון הייצוא, ד"ר יובל וייס, מנהל עסקים ראשי בקרן בירד, מיטל סטבינסקי – שותפה במשרד עורכי הדין Greenberg Traurig בתחום ממשל וסביבה ואלה מטלון, מנכ"לית פורום MIT ליזמות ויו"ר שבוע היזמות בישראל.

לפי אבי פלדמן, מנכ"ל בית ההשקעות קפיטל נייצ'ר, "הקלינטק הישראלי זוכה להכרה בינ"ל משמעותית ביותר בשנה האחרונה. ההשתתפות בתחרות מקנה למיזמים אשר מצויים בשלב הרעיון הזדמנות חד פעמית לחשיפה רחבה בפני קהלי היעד שלהם, משקיעים וקרנות הון סיכון. לזוכה הישראלי שייצג את ישראל בתחרות הבינלאומית מובטחת מעבר לחוויה החד פעמית של השתתפות בתחרות בינלאומית יוקרתית, גם הזדמנות נדירה לחשיפת הרעיון שלו בפני משקיעים רבים מהעולם תחת קורת גג אחת ובו זמנית".

CN הינו הגוף המוביל בישראל להשקעות באנרגיות מתחדשות, עוסק באופן פעיל בהשקעה ביזמויות טכנולוגיות, הן של חברות קיימות שעדיין מפתחות פתרונות, הן של יזמים בתחילת דרכם והן של מחקרים אקדמיים יישומיים בתחומי האנרגיה.  CN מפעיל מרכז טכנולוגי לחברות הזנק ושדה ניסויים לטכנולוגיות אנרגיה מתחדשת בערבה, ועובד צמוד עם שותפיו הכוללים את אלביט, רפאל, אורמת, ביטוח ישיר, פרוסיד, קונסנזוס, אוניברסיטת בן-גוריון, מכון ערבה, ואנרגיה מתחדשת אילת-אילות. 

בימים אלו Capital Nature בוחנת השקעה במספר חברות חדשות המפתחות טכנולוגיות אנרגיה ירוקה, ומעריכה כי עד סוף שנת 2014 תבצע לפחות 4 השקעות חדשות במגוון טכנולוגיות בתחומי האנרגיה המתחדשת.

אלה מטלון, מנכ"לית פורום MIT ליזמות, מוסיפה:

תחום הקלינטק הוא רחב, ומצטיין בבינתחומיות שלו. גם MIT, "מלכת הטכנולוגיה", מצמיחה חברות קלינטק פורצות דרך. זוכת תחרות הקלינטק האחרונה של MIT, חברת Unified Solar, מפתחת טכנולוגיה שתאפשר ייצור פנלים סולריים בעלויות תחרותיות, שההספק שלהם אינו מושפע ע"י צל או לכלוך. למערכת המתקבלת הספק כפול, בעוד שמחירה שליש ממערכות דומות.

בוגרת של MIT הקימה את חברת PK Clean, הפועלת בהודו. החברה פיתחה מערכת רציפה, עם קרוב לאפס מזהמים רעילים, שהופכת פלסטיק שאינו ניתן למיחזור לנפט גולמי, בהתבסס על טכנולוגיה שפותחה באמ.איי.טי. 

האתגרים שחברות הקלינטק מתמודדות איתם חורגים מתחום הטכנולוגיה. חברות צעירות מתמודדות עם אתגרי מימון ופיתוח עסקי, עם החלטות הקשורות בשוקי יעד ובמיקוד עסקי.

בעשרים השנים האחרונות פורום MIT ליזמות מלווה חברות הייטק במגוון של תחומים, כשהסיוע שלו מגיע בעיקר בצמתי החלטה: מי עשוי להיות שותף אסטרטגי מתאים לחברה שלנו? איזו אסטרטגיית חדירה לשוק (Go to Market) כדאי לי לאמץ? האם כדאי לגדל את החברה שלי לבד, או לגייס הון חיצוני? ועוד מגוון שאלות שיש להן רלוונטיות ליזמים בשלבים מוקדמים.

גיל שורקה, רכז ארצי של שבוע היזמות העולמי בישראל מוסיף, "אנו גאים להביא את תחרות הקלינטק אופן לישראל זו הפעם השישית ברציפות, בכל שנה מגיעים יזמים וחברות מעניינות אשר זוכות להציג את הטכנולוגיות והפתרונות שלהן וכן זוכות לחשיפה אל מול גופי השקעה מגוונים בארץ ובחו"ל,

שבוע היזמות העולמי יתקיים כמו בכל שנה בשבוע השלישי של נובמבר בארץ ובכ-150 מדינות נוספות זו חגיגת היזמות הגדולה בעולם ואנו שמחים שישראל לוקחת בה חלק מרכזי."


קוסטה ריקה –גן עדן לחיים

$
0
0

צילומים: רועי גליץ

בנובמבר האחרון נסעתי עם קבוצה אינטימית ומשוגעת במיוחד לצילום, לטבע ולחוויות של פעם בחיים, למסע פוטוטבע לקוסטה ריקה. הקבוצה כללה רופאים, מהנדסים ואנשים שסתם נהנים מהחיים, כשהצעיר שבחבורה היה בן 28, והמבוגר בן 78. בתוכנית: אומגה בין צמרות עצים, רפטינג בנהרות עם זרימה אינסופית, סנפלינג וקניונינג בנקיקים צרים, טיולי טרקטורונים וכמובן טיולי טבע בעקבות בעלי החיים המגוונים ביותר בכדור הארץ.

קוסטה ריקה היא מדינה קטנה שנמצאת בגשר היבשתי שבין צפון אמריקה ודרום אמריקה. למרות ששטחה קטן והיא תופסת רק 0.03% משטח כדור הארץ, מסתבר ש-5% ממגוון מיני בעלי החיים בעולם שוכן בה. בגבולותיה נמצאים ג’ונגלים ויערות מעוננים, הרי געש ורכסי הרים גבוהים (כ-4,000 מטרים), הנהנים מאלפי מילימטרים של גשם בשנה וגם משמש חזקה.

אחד המשפטים שתשמעו הכי הרבה בקוסטה ריקה הוא “La Pura Vida” או בעברית – החיים הטהורים. קוסטה ריקה היא דוגמה קלאסית למדינה שאימצה את השמירה על הטבע כפרויקט לאומי שמטרתו להגביר את נפח התיירות למדינה.

לא תמיד זה היה כך. בשנים האחרונות ממשלת קוסטה ריקה פועלת ללא הרף כדי לחנך את התושבים לערכי הסביבה ואף הטילה קנסות על כל פסולת שהתושבים משליכים: מזבל וביוב ועד לזיהום שפולטות המכוניות. כדי להקטין את הזיהום, יותר מ-90% מהחשמל במדינה מיוצר ממקורות מתחדשים. לפני כשבע שנים, ממשלת קוסטה ריקה אף הכריזה שעד 2021 המדינה תהיה ניטרלית פחמן, כלומר כמות הפחמן הדו-חמצני שמשוחרר במדינה יהיה שווה לכמות שממוחזרת על ידי הצמחייה במדינה.

מטיילים שיגיעו לקוסטה ריקה יבחינו שהתיירות במדינה מפותחת מאוד. השלטים ברורים ורוב נותני שירותי התיירות הם דוברי אנגלית טובה. ניתן לשכור רכב ולנסוע בכבישים הנוחים וההרריים. ברחבי המדינה פזורים 14 הרי געש (שישה מתוכם פעילים כבר 75 שנה), כשהגבוה שבהם הוא איראזו (3,430 מטר) והפוטוגני שבהם הוא ארנאל (1,670 מטר).

שמורת טורטוגרו, הנקראת כך על שם צבי הים שמטילים את ביציהם על החופים, היא אחת הידועות במדינה. אפילו הכפריים שבעבר צדו את הצבים שומרים עליהם מתוך האינטרס הכלכלי-תיירותי המובהק.

ההתניידות בשמורה היא באמצעות סירות-נהר והלודג׳ים בשמורה משתלבים בג׳ונגלים באופן מעורר השתאות. בשמורה יש קופים, צפרדעים, יונקי דבש בכמויות וכמובן צבי ים. התמזל מזלנו והיינו עדים לאחת התופעות המיוחדות ביותר שראיתי בחיי – בקיעת ביצים של צבי ים. הצבונים הקטנטנים יוצאים מתוך הגומחה בחול ומתחילים במירוץ של החיים אל עבר הים כשבמהלך הריצה האינטנסיבית, אינספור עופות, חוטמנים ובעלי חיים נוספים מנסים לתפוס ולאכול את צבי הים בני הדקות הספורות הללו. כל צב ים תינוק שנשטף על ידי הגלים הוציא מאיתנו קריאות שמחה והתרגשות.

שמורת מנואל אנטוניו היא אחת המפורסמות ביותר בקוסטה ריקה בזכות החופים הקסומים שבה, הקופים ומגוון עופות המים העצום. אני מודה שראיתי הרבה בעולם, אבל חופים עוצרי נשימה שכאלו כמעט לא חוויתי. בשמורה אפשר לראות איגואנות לצד קופי סנאי וביניהם אנשים שרצים בחופים הקסומים. קל להבין מדוע אנשים מתעכבים בשמורה הזו – להרגיש חלק מהטבע מעולם לא היה רגוע כל כך.

שמורות נוספות ששווה מאוד להכיר הן קניו נגרו, קורקובאדו, מונטה ורדה, הר הגעש איראזו ועוד.

בסופו של המסע גיליתי שדווקא הגיבוש של הקבוצה המטורפת הזו היה מה שהפתיע את כולם יותר מכל – הפכנו למשפחה קרובה שעוזרת אחד לשני, מפתחת אחד את השני ומצליחה ליצור חוויה חזקה הרבה יותר מהמטעמים שקוסטה ריקה הצליחה להציע לנו.

רועי גליץ הוא מנכ״ל גליץ בית הספר לצילום ומנכ״ל פוטוטבע מסעות בעולם. לפרטים והצטרפות למסע לקוסטה ריקה ויעדים נוספים:
www.phototeva.co.il או 077-4090280

אווירה כפרית במושב בשרון

$
0
0

צילומים: לירן שמש

מדלת הכניסה מגיעים למבואה מאוד מוגדרת שכבר בה נחשפים לאווירה של הבית. המראה הטבעי והרגוע של הבריכה שנמצאת באותו מפלס משתקף דרך שלושה חלונות גדולים.

1. כמה צעדים מהכניסה מובילים לחלל המרכזי. מימין נמצאים המטבח ופינת האוכל ומשמאל הסלון וחדר המשפחה.

2. היעדר הטלוויזיה בסלון נתן למעצבות חופש עיצובי להפנות את הישיבה לחוץ ולחלקים אחרים של הבית. הכורסאות מביתה הקודם של המשפחה רופדו מחדש בצבעוניות שמוסיפה הרמוניה לחלל. הספות האחרות נרכשו ב״ריהוטים״. השולחן מעץ והשטיח שייכים גם הם למשפחה ונכללו בתכנון החלל – המעצבות מקפידות כבר בשלב הראשון של התכנון לדעת לאלו חפצים המשפחה קשורה כדי לתת להם מקום ראוי בבית. הפסלים ברחבי הבית הם עבודת ידה של בעלת הבית העוסקת בקרמיקה.

החלונות גדולים מאוד ומכניסים אור טבעי לבית. התאורה בחלל מורכבת מגופי תאורה שנטמעים בחלל, לעומת גופי התאורה הנמוכים יותר שהם דקורטיביים. המנורות בסלון מ״גדעון קלאס״ בתל אביב. באופן כזה אפשר גם להאיר נכון וגם לא להכביד על החלל בקישוטים. הבריקים נותנים חיבור אותנטי יותר ומשפיעים על ההרגשה בחלל ועל הזרימה הנעימה בין החללים. גם הרצפה מאבן טבעית במראה קצת גס וקורות העץ על התקרה הגבוהה תורמות להרגשה הזאת.

3-4. במטבח חלון ביי יוצא קצת החוצה ורואים את החוץ גם מהצדדים. האווירה במטבח היא כפרית, כזו שלא מנסה להסתיר את המכשירים וכלי המטבח. להיפך, הם תלויים על הקיר ויוצרים אווירה חמימה ואינטימית בחלל. בדלת שדרכה נכנסים למזווה המעצבת יצרה סוג של נישה עם מדפים ודלת אחרת שדרכה יוצאים לחצר נעימה ומשפחתית. את המטבח עשו “עדי וארז נגרים״.

5. פינת האוכל גם היא הובאה מביתם הקודם של המשפחה ובנוסף הם רכשו את יחידת הכלים ב״טורקיז האוס״. המנורה מ״גדעון קלאס״. המסדרון ליד פינת האוכל מוביל לחדר הכביסה ויחידת ההורים. משמאל נכנסים למעין מבואה שיש בה שידת איפור.

6. חדר השינה של ההורים הוא פשוט ונקי, המיטה חפה מעיטורים וממעקה. המיטה, השטיחים והשידה היו של בעלי הבית והמעצבות רק השלימו את החלל עם נישות שבהן ספריות המאפיינות אותן – הן חצובות בקיר, אינן מעמיסות על החלל ומעשירות אותו. הרצפה מחופה בפרקט, המתחלף לדק כשיוצאים החוצה למרפסת לשבת בפינת הישיבה הנושקת לגינה ולבריכה.

7. את הגינון בבריכה עשה רון זולברברג, הבריכה מחברת “צלול״. המים באותו מישור של האבן. הטיח במרקם טבעי יוצר רוגע ומוקף בטבע. “רצינו ליצור חלל קלאסי שמכיל חומרים טבעיים שתמיד נשארים טרנדיים״, מסבירה האדריכלית שירה מוסקל, “זה בא לידי ביטוי באבן, בריצוף, בחלונות הברזל שהם כמו תכשיט כזה, שיוצרים זרימה הרמונית בין החוץ לפנים״.

מילה שיכולה לשנות תודעה

$
0
0

צילום: אריק סולטן

מי יצר את הביטוי ״תג מחיר״?

״את הביטוי המציאה קבוצה ימנית קיצונית שלא מקובלת אפילו על הקבוצות הפחות קיצוניות ממנה בימין, שלא לדבר על הנהגת יש״ע, שלא לדבר על כלל הימין ושלא לדבר על כלל עם ישראל. בשנת 2008 הם הצמידו לראשונה את הביטוי הזה לפעולות אלימות נגד פלסטינים ורכושם כולל חסימת כבישים, שרפת שדות ומטעים, וניקוב צמיגי מכוניות, כאשר ריססו בסמוך כתובות גרפיטי ׳תג מחיר׳״.

״בהמשך התקשורת אימצה את הביטוי מטעמי נוחיות וכך בעצם סייעה להטמיע אותו. אם התקשורת מלכתחילה לא הייתה מקבלת את הביטוי או לפחות הייתה מסייגת ואומרת: ׳הטרור היהודי המכונה תג מחיר׳, היא הייתה ממלאת את תפקידה טוב יותר״.

איך זה השפיע על תפיסת המציאות שלנו?

״ראשית הביטוי ׳תג מחיר׳ מעביר את עולם האסוציאציות שלנו מפשעי שנאה לעולם הצרכנות. כל אדם הולך לקניות בסופר ומקובל לראות שיש תג מחיר לכל מוצר. כך הם כביכול ייצרו מוצר, כמו התנהגות לא מקובלת של הפלסטינים או של הצבא, מבחינתם, והמחיר שלה הוא ניקוב צמיגים למשל.

״בנוסף, הם הקטינו את התנגדות הציבור למעשיהם. כי אם היו כותבים למשל ׳מוות לערבים׳, הציבור היה ממקם אותם כקבוצה קיצונית ודוחה אותם. אבל כאשר אומרים ׳תג מחיר׳, אתה צריך לחשוב פעמיים למה הם מתכוונים ותוך כדי כך כבר קיבלת אותם״.

אבל הציבור הרי יודע בדיוק מה עומד מאחורי הביטוי הזה.

״נכון, אבל יש מנגנון פסיכולוגי חצי מודע של יכולת להכיל את זה. אם אומרים ׳תג מחיר׳, אני יכול להכיל את זה. אם אומרים ׳טרור יהודי׳, אני לא יכול להכיל את זה, כי המילה טרור מתחברת מיד למשהו רע שאנחנו נלחמים בו. וטרור יהודי זה עוד יותר גרוע. כי אנחנו ייחדנו את המונח טרור לערבים או לטרוריסטים שהם אויבינו. ברגע שאומרים טרור יהודי, אנחנו יוצרים מציאות חדשה שקשה לנו מאוד איתה. יכול מאוד להיות שבאופן תת הכרתי, גם לתקשורת קשה מאוד להשתמש במונח טרור יהודי. אנחנו נחשוב עשרים פעם לפני שנכנה מישהו ׳טרוריסט יהודי׳, אבל זהו למעשה הכינוי המתאים להם״.

בוא ניקח דוגמה דומה מעולם הכלכלה.

״טוב, למשל המונח ׳תספורת׳. כמו ׳תג מחיר׳ גם ׳תספורת׳ הוא מונח חיובי מאוד. כולם הולכים להסתפר כי תספורת זה דבר נחמד, יפה, מסודר. אם יש מילה מכובסת נטו, זו המילה הזאת. כמובן שלבעלי ההון ולטייקונים שנהנים מתספורות יש אינטרס לשמר את המונח הזה, והתקשורת אימצה אותו גם במקרה הזה״.

זה מונח די ידוע בעולם הכלכלי. התקשורת לא המציאה אותו.

״נכון, אבל בתיווכה של התקשורת הוא הפך לנחלת הכלל ואיפשר לציבור להכיל את המצב של מחיקת חובות פראית לבעלי הון. אם התקשורת הייתה ממלאת את תפקידה כראוי היא הייתה אומרת: עשו לו תספורת, שלמעשה פירושה מחיקת חובות. יש עיתונאים כלכליים מעטים שממלאים את חובתם לציבור וכותבים כך. ואילו לציבור שמרגיש חסר אונים מול התופעה, באופן פרדוקסלי קל יותר לשאת את החרפה של ויתור על כספו למיליארדר שימשיך להיות גם אחר כך מיליארדר, כאשר מדובר ב׳תספורת׳, ולא במחיקת חובות״.

AFP/Getty Images

מדוע התקשורת מאמצת את הביטויים המכובסים?

״כי העיתונאים זקוקים לאנשי קשר בצמרת המדינית, הכלכלית או הצבאית כדי שיוכלו לקבל מהם את האינפורמציה שהם זקוקים לה כדי למלא את תפקידם. העיתונאים הם למעשה חלק מהעילית השלטת, בארץ ובכל העולם. אם הם יחשפו את המשמעות האמיתית של הביטויים האלה, הם יאבדו את מקורות המידע שלהם״.

נשמע מדבריך שלעיתונאים אין ברירה אחרת.

״יש עיתונאים שבטווח הארוך יודעים לפתח חשיבה עצמאית ולא להיות תלויים במקורות של העילית השלטת. הם אלה שזוכים בסופו של דבר לאמון הציבור, ודרך זה מתחזקים גם בעיני העילית השלטת. אבל בשביל זה צריך אופי חזק מאוד ויכולת התמדה, והיום עיתונאים רבים לא נשארים זמן רב במקצוע״.

גם בנושא של העובדים הזרים יש ערבוביה של ביטויים.

״נכון. כל ביטוי מדגיש היבט מסוים שנועד לשרת אינטרס של מי שמשתמש בו ולהעלים היבטים אחרים. משרד הפנים שמעוניין לגרש את העובדים הזרים יעדיף להשתמש בביטוי ״מסתננים״. זה מדגיש את המעשה הבלתי חוקי שהם עשו. בנוסף, ברובד העמוק זה מתקשר למטען השלילי של הביטוי ׳מסתננים׳ משנות החמישים והשישים, שהתייחס למרצחים שבאו לפגוע, כמו המחבלים של היום.

״הביטוי ׳מהגרי עבודה׳ מקטין את המטען השלילי כלפיהם, אבל בדיון הציבורי באופן פרדוקסלי זה משרת גם את האינטרס של אלה שמתנגדים לקבל אותם. כי אם הם מהגרים כדי למצוא פרנסה, למדינה יש זכות לקבוע מכסות של קבלה.

״הביטוי ׳עובדים זרים׳ מתייחס לכל הקבוצה הגדולה של אנשים שאינם אזרחי ישראל, הנמצאים פה כדי להתפרנס. גם כאן יש יסוד שלילי, כי הם זרים, הם לא אזרחי המדינה ואף פעם לא יהיו, בניגוד למהגרי עבודה חוקיים שיכולים להפוך לאזרחים״.

איזה קודים יש בשפה הדיפלומטית שמכסים על המציאות האמיתית?

״אפשר לומר באופן כללי שהשפה הדיפלומטית מנסה להבליט את הצד החיובי וגם לעדן, כדי לא להחריף חילוקי דעות וכדי לא ליצור משברים.

״למשל, כשאובמה ונתניהו יוצאים מפגישה ואומרים שהשיחות היו גלויות וכנות, נוצרת תחושה חיובית והערכה כלפיהם. למעשה בשפה הדיפלומטית זה אומר שהם לא הסכימו על שום דבר. כי אם הם היו מגיעים להסכמות הם היו רוצים להבליט אותן ולפרט אותן ולציין מה נשאר לדיון המשכי.

״דוגמה אחרת לקוד של השפה הדיפלומטית היא כאשר אומרים למשל: ׳המהלכים האחרונים של איראן מטרידים׳. הכוונה במילה ׳מטרידים׳ היא שזו קטסטרופה וסכנה לאנושות. או כאשר אומרים שהבנייה בשטחים ׳אינה מועילה׳, הכוונה היא שזו שערורייה שאין דוגמתה.

״אצל הסינים למשל, רואים סגנון מאוד מאוד מאופק ודיפלומטי, אבל מה שאני מזהה מתוך הטקסטים שלהם הוא ׳אנחנו לא סופרים אתכם׳. הם כמובן לא יגידו את זה בצורה כזאת״.

איך הם יגידו את זה?

״הם יגידו על נושאים רגישים עבורם, כמו טיבט, שזה ׳עניין פנימי׳, והפירוש של זה למעשה הוא: ׳אנחנו עושים דברים שאתם לא יכולים להסכים להם בשום פנים ואופן, אבל זה לא עניינכם׳. זה קורה לפעמים גם במשטרים דמוקרטיים, אבל פחות, כי לקהילה הבין-לאומית הדמוקרטית יש נורמות מוסכמות. אבל בשביל פוטין למשל, אוקראינה זה עניין פנימי, קרים עניין פנימי, צ׳צ׳ניה היא עניין פנימי. זה ממש קוד ל׳אנחנו עושים דברים שהם בלתי נסבלים עבורכם, אבל אין לנו שום כוונה שתתערבו, ואנחנו לא צריכים אתכם׳.

״בכל המקרים האלה תפקידה של התקשורת הוא מצד אחד לצטט את דברי הפוליטיקאים במדויק ומצד שני להסביר לציבור את מילות הקוד הדיפלומטי ואת משמעותן״.

איך משתמשים בשפה סמויה בכדורגל?

״כדורגל הוא מעניין כי הוא הנושא היחיד שמאחד כמעט את כל האנושות. לכן אפשר לכנות אותו בידור עולמי או תרבות עולמית או הדת העולמית של המאה ה-20 והמאה ה-21. אבל אם צופים במשחק בטלוויזיה בלי הסאונד, מאבדים עניין אלא אם כן זה משחק דרמטי מאוד. לכן צריכים כל הזמן את הליווי של הדיווח והפרשנויות והראיונות והסיפורים. וכל זה דרש לפתח מערכת לשונית משוכללת מאוד מסביב למשחק ודיפלומטית מאוד שמטרתה היא לשמר בעיני כולם תדמית חיובית של המשחק.

״לכן אם שחקן שהוציאו אותו באמצע המשחק אומר ׳אני מכבד את החלטת המאמן׳ הוא בעצם מתכוון לומר: ׳הוא הרס לי את הקריירה ואני כבר אתחשבן איתו׳.

״אם אומרים על משחק מסוים שהוא ׳פיזי׳, הכוונה היא שמשחקים בברוטליות ונותנים מכות אחד לשני כל הזמן. אבל אם תגיד במפורש שהשחקנים אלימים, תוציא את החשק מהמשחק. תפקידה של השפה כאן הוא לאפשר לצופים להמשיך לאהוב את המשחק.

״אם לעומת זאת אומרים על משחק מסוים שהוא ‘טקטי׳, הכוונה היא שזה משחק משעמם שאין בו יצירתיות ואין בו התקפות מרהיבות. רק במקרים נדירים של עבירה חמורה מאוד השדרנים יגידו שזו עבירה מכוערת״.

איפה אתם בסוכות?

$
0
0

תאריכים ושעות פתיחה

התערוכה פתוחה לקהל הרחב ותתקיים במרכז הירידים, בין התאריכים:
10-17/2014 הכניסה ללא תשלום

שעות הפעילות:
10.10.14 יום שישי       09:00-16:00
11.10.14 יום שבת      מצאת השבת עד 24:00
12.10.14 יום ראשון     10:00-23:00
13.10.14 יום שני         10:00-23:00
14.10.14 יום שלישי      10:00-23:00
16.10.14 יום חמישי     מצאת השבת עד 24:00
17.10.14 יום שישי        09:00-16:00

"תערוכת ריהוטים 2015" שתיפתח בחול המועד סוכות 2014 במרכז הירידים בתל אביב, חוגגת השנה 37 שנים לקיומה. תערוכה זו בהפקתה של "תים תערוכות", חברת בת של איגוד תעשיות הריהוט בהתאחדות התעשיינים בישראל, נחשבת לתערוכה הוותיקה, הגדולה והחשובה מסוגה בישראל.

תחת קורת גג אחת יוצגו הקולקציות האחרונות, החידושים והטרנדים האחרונים של מיטב החברות והמותגים הבולטים והמובילים כיום בארץ ובעולם בתחום הריהוט והעיצוב. התערוכה תארח השנה מותגים ומעצבים בינלאומיים בולטים בתחומי העיצוב, התכנון, הריהוט והמוצרים המשלימים לבית, מהארץ ומחו"ל ואף מותגים בינלאומיים שהוצגו בתערוכות עיצוב בעולם.

למעלה מ- 120 מציגים בתחום העיצוב והריהוט:

בתערוכה ייקחו חלק למעלה מ-120 מציגים, בין המשתתפים בתערוכה, חברות מובילות במשק, ביניהן: ביתילי, הולנדיה, מטבחי זיו, נטוצי, ניקולטי, ד"ר גב, אירופלקס, אולטימה, סימונס, נייט סליפ, עצמל'ה, האוס אין, זאגה, ועוד רבים אחרים.

מלבישים לך את הבית – הום סטיילינג

לראשונה בתערוכת "ריהוטים" תינתן במה לשורה ארוכה של חברות המתמחות בהום סטיילינג, פריט אבזור וסגנון לחללים השונים בבית. תחום ההום-סטיילינג הולך ומתחזק בארץ ובעולם בשנים האחרונות והוא מעניק את הטאץ' האופנתי וגם האישי לפריטי עיצוב וריהוט כבדים. בריהוטים יציגו חברות שמתמחות בטקסטיל ובפריטי נוי מטקסטיל לבית ולמטבח, פתרונות אחסון, אקססוריז, פתרונות סגנון לחדר העבודה בבית כמו: לוחות מחיקים, קופסאות אחסון, אביזרי תאורה לכל חלקי הבית, אבזור לחדרי ילדים ועוד.

"תוצרת חירייה"  - שיתוף פעולה ראשון מסוגו עם המרכז לחינוך סביבתי

לראשונה בתערוכת "ריהוטים 2015" יתקיים שיתוף פעולה ייחודי עם המרכז לחינוך סביבתי  בית הספר הממוקם בחירייה.  במהלך כל ימי התערוכה יפעל במקום מתחם "תוצרת חירייה" שישמש כבית מלאכה לייצור פריטי עיצוב וריהוט מפסולת, בניצוחה של בריג'יט קרטייה, מעצבת הבית של המרכז לחינוך סביבתי ובשיתוף מעצבים נוספים.

באי הערוכה יוכלו ליהנות מתהליך ממשי של עיצוב שיתרחש לנגד עיניהם לכל אורך ימי התערוכה, כך שבסופה יוצגו גם הפריטים עצמם.

חומרי הגלם ישלפו מערמת פסולת גדולה שתוצב במתחם וכך יוכלו המבקרים להתחקות אחר סיפורו של הפריט המעוצב  שנוצר מפריטים שסיימו את תפקידם ונולדו מחדש בשימוש חוזר.

'תוצרת חירייה' ב"ריהוטים 2015"  תעניק למבקרים הזדמנות להכיר את הסיפור שמסתתר מאחורי כל רהיט ואת האנשים שמייצרים אותו, מתוך תקווה התוצאה הסופית תוביל את האוכלוסייה הישראלית להשליך פחות רהיטים ופריטים לאשפה ולבחור באופציית השימוש החוזר תוך דגש על ניצול מוצרים שנאספים מידי יום בפארק המחזור חירייה, שמעניקה להם חיים חדשים.

מעצב מחו"ל:

השנה תארח תערוכת ריהוטים את המעצב הבינלאומי הנודע BIBI SECK, שמגיע לישראל במיוחד מניו יורק.

הוא שימש כמעצב הבית של חברתRENAULT  במשך 13 שנים, וזכה בפרסים רבים על עיצובי רכבים.

יחד עם אשתו הם מחזיקים את BRISEL+SECK, אחד ממשרדי העיצוב המובילים בעולם שמקומו בניו יורק. SECK ממוצא סנגלי בוחר להשתמש בשיטות עיצוב מערב אפריקאיות בשילוב הידע שלו כמשאב לפיתוח כלכלי במדינות מתפתחות. עבודותיו מוצגות במוזיאונים ברחבי תבל.

העתיד כבר כאן – "תחרות עיצוב, התאמה וחדשנות" על שם איזיקה גאון

כמו בכל שנה, גם השנה תתקיים במסגרת התערוכה תחרות "חדשנות עיצוב, התאמה וחדשנות עם שם איזיקה גאון" שהיא יוזמה של איגוד תעשיות הריהוט בישראל. מטרת התחרות הינה קידום תעשיית הריהוט בישראל באמצעות עידוד והשקעה של יצרנים ברהיטים מעוצבים המציעים פתרונות חדשניים  המותאמים לצרכיו והעדפותיו של הציבור הישראלי.

התחרות פתוחה לכלל החברות היצרניות הישראליות ולא רק לאלו המשתתפות בתערוכה. הפרס השנה יוענק לחברה עבור עיצוב ייחודי של מוצר קיים ולא עיצוב קונספט כפי שנעשה בשנים קודמות. החברה הזוכה תיבחר על ידי צוות שיפוט בכיר שיכלול מעצב אורח מחו"ל , יו"ר איגוד תעשיות הריהוט בישראל- מר אלי גרניט ואלון רזגור, הארט דיירקטור של התערוכה.

לפרטים נוספים:

סברינה בלהסן יח"צ 03-6134822

ראיון עם שרת הבריאות: ״אם הציבור לא ידרוש כסף למערכת הבריאות, אז לא יהיה. אני לבדי לא אוכל לבצע את זה״

$
0
0

צילום: אלכס גורביץ׳

״יש לנו תוכנית מסודרת שמראה בכל בית חולים כמה ניתוחים נוספים ניתן לעשות בשעות אחר הצהרים. אבל בשביל זה צריך כסף״, אומרת שרת הבריאות יעל גרמן, כשהיא נשאלת כיצד היא מתכוונת לקצר את התורים בבתי החולים, בראיון שערכנו איתה בלשכתה.

מיליארד שקל – זה סכום הכסף שהבטיח משרד האוצר לגרמן בסוף חודש יוני, כשהסתיימו הדיונים המרתוניים שארכו כשנה בוועדה הקרויה על שמה ״ועדת גרמן״, שדנה במודלים שונים לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית.

לנוכח המצב הביטחוני ודרישות מערכת הביטחון, את חושבת שתקבלי את המיליארד שהובטח? 

״אני מקווה שכן. אני אלחם ולא אוותר. אבל זה יהיה מאוד לא אחראי אם אבוא ואומר היום, אחרי ששומעים את דרישות מערכת הביטחון, שאני בטוחה שאקבל הכול״.

ונניח שתקבלי את זה. מיליארד שקל יספיקו כדי להביא את השינוי? לפני יותר מחודש היה כינוס חירום של מנהלי בתי החולים שאמרו שהתקציב שלהם לא יספיק לפעילות מעבר לחודש ספטמבר והמערכת קורסת.

״המערכת לא תקרוס, אבל יש לנו מצוקה תקציבית וגירעונות אדירים. לכסף שאנחנו צריכים לקבל יש מטרה: קיצור תורים. הוא לא יספיק לקצר תורים כפי שאני הייתי רוצה – עד 21 יום. אבל הוא יספיק לקצר תורים של 180 יום שיתקצרו להערכתי ב-60 יום, ותורים של 120 יום יתקצרו ב-30 יום. אנחנו מסוגלים להוסיף עוד 15 אלף ניתוחים עד סוף השנה, ובשנה הבאה למעלה מ-20 אלף ניתוחים״.

כל שנה בתי החולים הממשלתיים צוברים גירעונות של מאות מיליוני שקלים והתקציב מספיק להם לחודשים בודדים בלבד. לכן משהו באמירה שיהיה מיליארד שקל שיקצר את התורים – לא עולה בקנה אחד עם מערכת גירעונית שמתקשה לספק אפילו את הצרכים הבסיסיים שלה. 

״מערכת הבריאות תמשיך להיות בגירעונות, וכל שנה האוצר מכסה את הגירעונות באמצעות סובסידיות. תקציב מיליארד השקלים מיועד אך ורק לקיצור תורים, והוא בסיס. 300 מיליון יתקבלו באופן חד-פעמי, ו-700 מיליון יתקבלו כל שנה.

״הלוואי שהייתי יכולה לקבל עוד המון כסף. אבל בין המון כסף לכלום בחרתי במיליארד, שנכנס לבסיס של המערכת, בכל שנה״.

בישראל יש לנו בעיה כרונית – בכל שנה ההוצאה הפרטית על הבריאות גדלה, בעוד שההוצאה הלאומית נשארת פחות או יותר קבועה.

״שמת את האצבע על הנקודה הכי כואבת. בוועדה שישבתי בה שנה שלמה גילינו שההוצאה הפרטית על הבריאות הולכת וגדלה וזה אחד הדברים המדאיגים. זו אגב אחת הסיבות העיקריות מבחינתי שהחלטתי שלא יהיה שר״פ (במסגרת בתי החולים, א״ל). כל עוד היחס בין ההוצאה הציבורית, שאני מעדיפה לקרוא לה השקעה ציבורית, לבין ההוצאה הפרטית הוא כל כך גרוע והולך ונעשה יותר גרוע – אי אפשר ואסור לחשוב על הכנסת שר״פ.

״אם לפני כ-15 שנה היחס היה 70 אחוז השקעה ציבורית, ואנחנו, הציבור, היינו מוציאים 30 אחוז, היום אנחנו מוציאים יותר מ-40 אחוז, והמדינה משקיעה קצת פחות מ-60 אחוז. וסך כל ההוצאה הלאומית על בריאות ביחס לתל״ג לא עלתה״.

למה ההוצאה הציבורית לא עולה?

״לממשלה הייתה מצוקה כספית. לרוב השקיעו בביטחון, לא היה הרבה כסף להשקיע בבריאות. התוצאה הייתה שאנשים ראו שאינם יכולים לקבל מענה במערכת הציבורית. למשל, היו אומרים להם להמתין חודשיים שלושה לניתוח, ולכן הם החליטו למצוא דרך עוקפת. הדרך הזו היא הדרך הפרטית. כדי להגיע אליה הם היו קונים ביטוחים. כך הלכו ועלו ביטוחי הבריאות״.

את טוענת שפעם התורים ברפואה הציבורית היו יותר זמינים, ואז היה פחות צורך לפנות לרפואה פרטית?

״אני טוענת שפעם, כשהמדינה השקיעה יותר במערכת הציבורית, לא היה צורך לעבור למערכת הפרטית״.

האם זה לא נגרם גם מפני שהרפואה מתפתחת מאוד ויש יותר ויותר שירותים ותרופות חדשות וניתוחים חדשים שהמערכת הציבורית לא מספיקה להכיל לתוכה את כולם?

״ממש לא. הרפואה מתפתחת קודם כל במערכת הציבורית. ברפואה יש כלל: ‘כמות היא איכות׳. כמה שיש יותר פרוצדורות שאתה מבצע, כך אתה מבצע אותן טוב יותר, וכך אתה נעשה יותר מצוין. כמה פעמים שתנתח את הכבד או הלב, כך תעשה את זה יותר טוב. הכמויות הגדולות ביותר הן בציבורי. המומחים הגדולים ביותר הם בציבורי. המומחים הגדולים האלה עוברים מהציבורי לפרטי כדי לבצע. אבל בפרטי הרפואה לא טובה כי אין שם הכמויות האלה״.

ברפואה הפרטית אלה אותם רופאים.

״אני מסתכלת על הרפואה הפרטית ככולה. רופא שבא לרפואה הפרטית בוחר את מה שהוא רוצה לנתח. הוא לא בהכרח לוקח את המקרים הקשים והמסובכים. זה לא אומר שאין רופאים טובים ברפואה הפרטית, אלא זה אומר שאי אפשר לקיים מערכת רפואה טובה אם אין מערכת ציבורית טובה״.

אז למה אנשים בוחרים לשלם יותר על הרפואה הפרטית? את בעצם טוענת שאם ברפואה הציבורית אפשר היה לקצר תורים, היו מספיק תשתיות ומכשור רפואי, והיו כל התרופות החדשות והמתקדמות, אז הרפואה הפרטית הייתה מתייתרת. 

״לא. תמיד תהיה רפואה פרטית. בוא תראה מה קורה ב-OECD ששם ההוצאה על רפואה פרטית היא בממוצע 28.5 אחוז, נמוך הרבה יותר מאשר אצלנו״.

כלומר, בסופו של דבר את אומרת שזו בחירה תקציבית של הקצאת משאבים.

״נכון. צריך להשקיע יותר במערכת הציבורית משום שהיא המערכת המצוינת והמיטבית והיא זו שבסופו של דבר יכולה לתת את המענה הטוב ביותר, לא המערכת הפרטית. המערכת הפרטית עושה מה שנקרא ‘בחירת דובדבנים׳ או ‘גריפת שמנת׳. היא לוקחת את המקרים הקלים. את המקרים המסובכים היא מעבירה למערכת הציבורית. המערכת הפרטית לא נותנת רפואה, היא נותנת שירות טוב, מלונאות ברמה גבוהה״.

היא נותנת לך אפשרות לבחור את המנתח שלך. זו רפואה. במערכת הציבורית אתה לא בטוח שמי שינתח אותך הוא בעל הניסיון הרב ביותר. 

״עדיין יהיו לך במערכת הציבורית את הרופאים הטובים ביותר״.

זה תלוי במזל שלי. יכול להיות שאפול על רופא פחות מנוסה. 

״עדיין יהיו לך את הרופאים הטובים ביותר, כי כשמכניסים אותך למערכת הציבורית קורים כמה דברים: קודם כל יש מה שנקרא ‘בקרת עמיתים׳. לא יעשו לך ניתוח שלא צריך. במערכת הפרטית יעשו לך ניתוח שלא צריך ואפילו לא יגידו לך. דבר נוסף הוא שברפואה הפרטית לא תהיה לך את כל המערכת העוטפת של מנהל המחלקה, של מומחים נוספים שנמצאים מסביב בעת הצורך. לא בטוח שהרופא הטוב ביותר ינתח אותך, אבל במערכת הציבורית, אם יש לך משהו רציני יחפשו את הרופא הטוב ביותר והוא ינתח אותך״.

זה כפוף לשיקולים של זמינות ותיעדוף ומשימות אחרות של המחלקה. כלומר, אם אני לא מספיק חשוב אני צריך להמתין חודש-חודשיים לניתוח. 

״נכון, ובכפוף לכך שאותו רופא מאוד מאוד טוב לא עזב את בית החולים בשעה שלוש אחרי הצהרים והלך לאסותא. וכאן אנחנו חוזרים לשאלה מה קרה? ככל שהמערכת הציבורית לא יכלה לתת מענה לשעות נוספות לרופאים, לניתוחים אחר הצהרים כדי לקצר תורים, ואנשים באו וביקשו את השירות ולא יכלו לקבל אותו, אז הם קנו ביטוחים״.

בהמשך הראיון:
- הסיבה האמיתית לביטול השר"פ.
- הפגיעה בזכויות המבוטחים כדי להוריד את שכר הרופאים.
- והאסטרטגיה של גרמן לריסון ההיצע במטרה להקטין ביקושים.

בן הטרור שהחליט למרוד

$
0
0

תמונה: Ryan Lash-Flickr

בערב ה-5 בנובמבר 1990, אמו של זאק אברהים ישבה מול מרקע הטלוויזיה, כשלפתע מבזק חדשות מפתיע עצר את התוכנית שצפתה בה. הרב מאיר כהנא, דיווח הקריין, נורה על ידי מתנקש מטווח קצר באולם במלון מריוט שבמנהטן לאחר נאום שנשא. המתנקש עצמו נורה בצוואר על ידי שוטר שהיה במקום. כשהמצלמה התמקדה במתנקש שהיה שרוע על הרצפה בתוך שלולית של דם, אמו של אברהים הזדעזעה – היה זה בעלה. הקריין הודיע ששניהם לא צפויים לשרוד את הפציעה.

היא מיהרה לבית החולים כדי להיפרד מבעלה, כשהיא בשוק מוחלט. שום דבר לא הכין אותה לרגע הזה. אל סייד נוסייר, האזרח האמריקני יליד מצרים שהתנקש בכהנא, היה אהבת חייה, שאיתו גידלה בהרמוניה שלושה ילדים. היא לא דמיינה לעצמה שיצטרף לארגון טרור ויהפוך לאדם הראשון שישפוך דם על אדמת ארצות הברית בשם הג׳יהאד.

אברהים זוכר את אביו כאב אוהב בעל חוש הומור מצוין, שלא היה רב עם אשתו, ורק התעניין בגידול ילדיו להיות אנשים טובים. אבל כשאברהים הגיע לגיל 6, משהו התחיל לקרות לאביו. הוא נעשה דכאוני, נשאר הרבה בביתו והיה קורא בשקט את הקוראן. הוא גם התחיל לקחת אותו למסגד להאזין לדרשות המסיתות של "השייח העיוור״, עומר עבדול רחמן, אב רוחני של כמה ארגוני טרור ומקורב לבן-לאדן. ההטפה הדתית של השייח העיוור לא בדיוק התמקדה בכיבוד הורים או בחשיבות התפילה.

"האמריקנים הם צאצאים של קופים וחזירים הניזונים משולחנם של הציונים, הקומוניזם והקולוניאליזם״, הוא אמר פעם בשידור רדיו בערבית. בנאום שנשא בערב גיוס כספים למען המוסלמים בבוסניה בבית ספר ציבורי בברוקלין הוא היה מפורש אפילו יותר: "האויב הראשון שפועל נגד האסלאם הוא האמריקנים ועוזריהם… עלינו להיות טרוריסטים, ועלינו להכות בטרור את אויבי האסלאם, להפחיד אותם, להטריד אותם ולזעזע את האדמה שמתחת לרגליהם״.

ערב אחד הושיב נוסייר את בנו לשיחה והסביר לו שהוא וחבריו נוהגים ללכת בסופי שבוע להתאמן בירי במטווח בלונג איילנד. למחרת בבוקר היה יום קצת גשום, ונוסייר לקח את אברהים בן ה-7 איתו למטווח, ולימד אותו כיצד לכוון למטרה שנמצאת 27 מטר ממנו.

אברהים הקטן החזיק ברובה הסער הגדול, כשחבריו של אביו צפו בו מהצד. אביו תמך בו כשהוא הצמיד את הקת לכתפו. אברהים ירה כדור ועוד כדור. כשירה את הכדור האחרון כולם נדהמו. הוא פגע היישר במנורה הכתומה הקטנה שהייתה מעל המטרה, ולפתע כל המטרה עלתה באש. דודו של אברהים פנה אל שאר הגברים, ואמר: "התפוח לא נופל רחוק מהעץ״. כולם צחקו. אברהים היה גאה מאוד בעצמו.

״רק אחרי כמה שנים הבנתי מה הם חשבו שמצחיק כל כך״, סיפר אברהים בהרצאה שהעביר בכנס TED במארס השנה. ״הם ראו בי את אותה יכולת הרס שהייתה באבי״.

הגברים האלה היו אותם גברים שיורשעו מאוחר יותר בפיגוע הקטלני במרכז הסחר העולמי ב-1993, שהרג שישה אנשים ופצע יותר מאלף. ״אלה הגברים שהסתכלתי עליהם כמודל״, נזכר אברהים, ״אלה האנשים שקראתי להם ׳דוד׳״.

בילוי משפחתי בבית כלא

אותו ערב ב-1990 הפך לחלוטין את חייו של אברהים הצעיר. היה זה האירוע שהרס את חייו. אבל באותו זמן, אולי גם האירוע שהציל אותו מלהפוך לטרוריסט בעצמו. מאיר כהנא לא הצליח לשרוד את הפציעה. אל סייד נוסייר נותח בצוואר והחלים. אף על פי שעדים רבים חזו בהתנקשות, חבר המושבעים לא הרשיע את נוסייר ברצח. אבל השופט, שהתקשה להשלים עם החלטת חבר המושבעים, החמיר בענישה על אישומים קטנים יותר שבהם הורשע, ושלח את נוסייר לתקופת המאסר המקסימלית האפשרית, 22 שנים.

אברהים היה מגיע לעתים קרובות עם אמו ואחיו לבקר את אביו בבתי כלא שונים. המפגש הראשון עם אביו הכלוא היה קשה במיוחד. ״אני זוכר שהייתי עצבני כשהגענו למגרש החניה. לא לגמרי הבנתי מה קרה״, הוא סיפר בראיון רדיו לרשת WHYY שבפנסילבניה. ״אימא שלי עשתה את המיטב לגונן עלי מפני החדשות״.

אברהים חצה את גשר מתקן הכליאה, עבר את גדרות התיל, עבר את השומרים, ונכנס לתא. אביו ישב שם על כיסא פלסטיק בסרבל כתום. ״הוא חיבק אותי וישבנו שם. הדבר הראשון שהבחנתי בו הייתה הצלקת שהתחילה מהצוואר והמשיכה עד לחזה. ניסיתי מאוד לא לבהות בזה. זה היה מורט עצבים בהתחלה, אבל התרגלנו לזה בסופו של דבר״.

צילום מיום הפיגוע. התוכנית המקורית של המחבלים למוטט את מגדלי התאומים נכשלה | תמונה: Eric Ascalon WTC5

נוסייר הועבר לבית הכלא השמור ״אטיקה״, שם היה מתקן מיוחד לביקור משפחות – בית, מוקף גדרות, שאפשר להביא אליו אוכל, לשכור סרטים, ואפילו יש בו מגרש משחקים. אברהים היה מגיע עם המשפחה לביקור של שלושה ימים במתקן הכליאה. ״זה היה מהנה מאוד״, הוא מספר. ״זה בהחלט היה עדיף מאשר שום דבר״.

אבל מסתבר שחוץ מהבילויים המשפחתיים החמימים אחת לכמה זמן, לנוסייר היו עוד כמה דברים שהשקיע בהם את זמנו בכלא. דברים נוראיים.

בצהרי ה-26 בפברואר 1993 נכנסה משאית צהובה לחניון התת קרקעי של הבניין הצפוני של מרכז הסחר העולמי במנהטן. שני גברים יצאו מהמשאית. אחד מהם הדליק פתיל באורך 6 מטרים, והשניים ברחו. 12 דקות לאחר מכן פיצוץ עז פער חור של 30 מטר בבטון, כש-600 קילוגרם מחומר הנפץ שהועמס על המשאית התפוצץ. שישה אנשים נהרגו בפיגוע, ועוד יותר מאלף נפצעו. למרבה המזל, התוכנית המקורית של המחבלים נכשלה – למוטט את הבניין הצפוני כך שייפול היישר אל עבר הבניין הדרומי וימוטט גם אותו.

המבצעים והמתכננים של האירוע הזה היו אותם חברים של נוסייר שאברהים נהג לפגוש, אלה שצחקו באותו יום במטווח כמה חודשים לפני כן, כולל דודו. נוסייר עצמו, מתוך הכלא, סייע לתכנן ולתאם את הפיגוע הזה. נוסייר היה גם המוח מאחורי יותר מ-10 פיגועים קטלניים נוספים שתכנן תא הטרור שלו לבצע בנקודות אסטרטגיות במנהטן, כמו בתעלות המחברות את מנהטן לשאר חלקי ניו יורק, בתי כנסות ומטה האומות המאוחדות. למרבה המזל, מודיע של ה-FBI דיווח על התוכניות האלה בזמן.

נוסייר הורשע במעורבותו בפיגוע. יחד איתו הורשע גם ״השייח העיוור״, שהיה אביו הרוחני. על שניהם נגזרו מאסרי עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם. כמה חודשים לפני הפיגוע שגרם להתמוטטותם של מגדלי התאומים ב-2001 פרסם בן-לאדן וידאו שבו קרא לשחרר את השייח העיוור ולזכור את אל סייד נוסייר.

להיות בן של טרוריסט מורשע

זאק אברהים הוא לא שמו האמיתי של בנו של נוסייר. זה השם שהוא בחר לעצמו כשמשפחתו בחרה לנתק את הקשר עם האב ולבנות חיים חדשים…

לבד מול הדרקון האדום

$
0
0

״חברים רבים אמרו לי: ׳המשטר הקומוניסטי רוצה לעצור אותך או להרוג אותך׳. עניתי להם: אם אתם מחשיבים רצח או מעצר שרירותי כסכנה, אז אנחנו לא בסכנה. מאז שהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון היא הרגה כל כך הרבה אנשים. מדי יום אנשים רבים נעצרים. זה לא משהו יוצא דופן אם הם יעצרו אדם אחד נוסף. למה שזה יהיה מישהו אחר ולא אני?״

זהו סיפור על אדם אחד, אמיץ מאוד, ששמו גאו ג׳י-שנג. אדם שקורץ מחומר שונה – הוא גדל בתנאים הקשים ביותר, ומשם צמח להיות מנהיג מסוג אחר, כזה שהצליח לאגד סביבו אנשים ממקומות וממעמדות שונים, לאחד אותם, ולהצית בהם ניצוץ לתקווה. זה בדיוק מה שהפחיד את המפלגה הקומוניסטית הסינית.

״הוא מייצג את מה שסין יכלה להיות. סין שיש בה דמוקרטיה, זכויות אדם ושלטון חוק״, אמר אדוארד מקמילן סקוט, לשעבר סגן נשיא הפרלמנט האירופי.

גאו ג׳י-שנג | ״Transcending Fear״

לצעוד שעה וחצי לבית הספר

הסיפור על גאו מתחיל ב-1964, בהרים המרוחקים של פרובינציית שאאן-שי בסין, אזור המוכר לתיירים רבים בשל חיילי הטֶרַקוֹטַה שהתגלו שם לפני כמה עשורים. בתוך מערה החצובה באדמת לס צהבהבה, הרחק ממושב אדם, נולד וגדל גאו ג׳י-שנג.

זאת הייתה תקופה של רעב גדול בסין, ולכן את ימי ילדותו העביר גאו בניסיונות למלא את בטנו. ביום הוא שוטט עם ששת אחיו בשדות שלאורך ההרים, לא רחוק מהמערה, שם חיפש אוכל ועצים לאש. את המעט שמצא הביא למערה, השליך ל״בור הבישול״, ובתחתיתו הדליק אש.

את הלילות הקרים הוא העביר על מיטת הלבנים הקשה שבתוך המערה. כשמשב רוח מקפיא חדר למערה, גאו מצא מקום חם מתחת לשמיכה המשותפת שכיסתה את ששת אחיו, את אביו ואת אמו, שהצטופפו על מיטת האבנים הקשה.

מהמערה יצא שביל מפותל לכיוון האופק. השביל עבר בין שדות והרים, נמשך קילומטרים רבים, וחיבר את המשפחה לציוויליזציה הקרובה. גאו צעד לאורכו הלוך ושוב במשך שלוש שנים, במשך שעה וחצי לכל כיוון, כשאמו שלחה אותו לרכוש השכלה בסיסית בבית הספר שבכפר הקרוב.

כשהגיע גאו לגיל עשר, אביו מת מסרטן, והותיר אחריו משפחה עצובה, ובעיקר ענייה ורעבה. במשך חמש שנים נאלץ גאו להסתובב בשדות ובהרים, ללקט עשבים רפואיים ולמכור אותם בשוק המקומי כדי לקנות אוכל למשפחתו.

בגיל 15 מצא עבודה חלקית יחד עם אחד מאחיו במכרה פחם המרוחק מאות קילומטרים מביתם. במעלה גבעה גבוהה הם סחבו ערמות פחם כבדות במשך תשעה חודשים, עד שיום אחד התמוטט לפתע חלק במכרה על רגלו של אחיו ופצע אותו קשה. עצמותיו נשברו ונחשפו. גאו ניסה להציל אותו. הוא מצא כמה עיתונים ישנים, שרף אותם והצמיד את האפר לפצע. גאו ניגש למנהל המכרה כדי לבקש עזרה, אבל במקום זאת המנהל פיטר אותם.

״לא ידעתי מה לעשות״, נזכר גאו, ״אז סחבתי את אחי 40 קילומטר עד שמצאתי מערה״. במערה גרו חקלאים מקומיים שהציעו לגאו לעבוד עבורם ובתמורה לקבל קצת אוכל. בכל יום היה נשכב גאו ליד אחיו, מרגיש את חום גופו ומוודא שהוא נושם. אחרי חודש נרפא אחיו באורח נס והשניים עזבו את המערה.

גאו שקל מה לעשות עכשיו. הוא חשב על שתי חלופות: לנסוע לעיר כדי לגבות כמה עשרות יואן ממישהו שחייב לו ולקנות בעזרתם אוכל; או להתגייס לצבא, שלפי השמועות מאכיל טוב את חייליו.

גנג-הה, אשתו של גאו. הצליחה לברוח לארה״ב וממתינה לבעלה | תמונה: AFP/Getty Images

לימודי משפטים בנסיעות האוטובוס

גאו התגייס לצבא ושירת שלוש שנים כעובד קפיטריה. אחרי ששוחרר נשא לאישה את גֶנג-הֶה, וב-1991 התפרנס ממכירת ירקות בדוכן ברחוב. ״הייתי במצב מוזר מאוד. אבל הייתה לי תקווה שהדברים ישתנו״.

ואז, יום אחד, פיסת עיתון ישן שינתה את חייו. אדם שקנה ממנו ירקות עטף אותם בחצי עיתון ואת החצי השני השליך. גאו הרים את העיתון מהרצפה וכתבה אחת משכה את תשומת ליבו. נכתב בה שסין תזדקק בעתיד ל-150 אלף עורכי דין ושהדרך הטובה ביותר לעבור את בחינות ההסמכה היא באמצעות לימוד עצמי. המועמדים היו צריכים לעבור בחינות ב-14 נושאים שונים.

״הייתי להוט לנסות את זה. אמרתי לעצמי שבמקרה הגרוע ביותר, אם אעבור רק נושא אחד בכל שנה, ייקח לי רק 14 שנה להשלים את הכול״.

״במהלך השנים הבאות למדתי בכל מקום שיכולתי, אפילו בזמן הליכה. כשנסעתי באוטובוס, יד אחת החזיקה את המעקה ויד אחת את ספר הלימוד״. כך הצליח גאו לעבור את המבחנים בכל 14 הנושאים בתוך שנתיים וחצי, וב-1994 קיבל תעודת הסמכה.

מכאן התחיל להשתנות גורלו בקצב מהיר. שנה לאחר שקיבל את התעודה הוא כבר הרצה על מערכת המשפט הסינית באוניברסיטאות, במפעלים ובחברות. אחת מהרצאותיו הייתה לקהל של אלפי אנשים. שש שנים לאחר מכן, בשנת 2000, הוא עבר עם אשתו ושני ילדיו לבייג׳ינג, ובתחרות ארצית שערך משרד המשפטים הוא הוכרז כאחד מעשרת עורכי הדין המובילים בסין. מיד לאחר מכן ייסד גאו משרד עורכי דין משלו.

נראה היה שעתיד מזהיר מחכה לו, אולם גורלו עמד להתהפך שוב, והפעם באופן קיצוני הרבה יותר. איש לא יכול היה לצפות שגאו עתיד להיהפך לאחד האקטיביסטים המובילים בסין, למנהיג שסוחף אחריו רבים, ולסמל לחופש והתנגדות שיעבור עינויים קשים במשך שנים.

המשטרה החשאית של סין מכה אנשים בכיכר טיאננמן

לקוחות לא לשביעות רצון המפלגה

גאו התנהל באופן שונה מאוד מעורכי דין רבים בסין שניסו ליצור קשרים קרובים עם שופטים ועם בכירים במפלגה הקומוניסטית הסינית. הוא בחר בנתיב שונה. שליש מזמנו השקיע כדי לייצג בחינם לקוחות עניים, דבר שלא היה נהוג בסין.

בתביעה הראשונה שהגיש הוא ייצג ללא תמורה ילד שהיה קורבן לרשלנות רפואית והתחרש. כך בכל יום היו מגיעים למשרדו שלוש או ארבע קבוצות לבקש ממנו עזרה. ״הם הגיעו לראות אותי מתוך ייאוש וכעס״, כתב גאו.

״עורכי דין אחרים היו לעתים מביאים אנשים על קביים וכיסאות גלגלים למשרדו״, אמרה גנג-הה, אשתו של גאו, בראיון לסרט הדוקומנטרי החדש אודותיו (״מעבר לפחד״), שהפיקה תחנת הטלוויזיה NTD. ״פעם אחת הם אפילו הביאו אליו קבצן. גאו קנה הרבה אוכל ואמר לו: ‘קודם כל תאכל ואחר כך נדון כיצד אולי נוכל לעזור לך׳״.

למרות ההצלחה והמוניטין שנהנה מהם גאו, הייתה לו תחושה שמשהו לא טוב ולא נכון קורה. ״זה היה ערב חג המולד ובעלי חזר הביתה מאוחר״, נזכרה אשתו. ״חיכינו לו והכנו הרבה מאכלים טעימים. אבל ברגע שהוא נכנס יכולתי לראות שהוא לא שמח. שאלתי אותו למה. הוא ענה: ‘הלכתי ברחובות המוארים אבל הרגשתי מבודד. לא יכולתי להתחבר לאווירת השמחה השטחית של החברה הזו. ככל שאני מרוויח יותר כסף כך זה משקף עד כמה הלקוחות שלי סובלים״.

״על פני השטח החברה הסינית נראתה מתורבתת״, הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי A China More Just, ״אבל למעשה המשטר ששולט עליה מעולם לא חדל מדרכי פעולתו המכוערות״. הוא ממשיך להפר כל הזמן את הזכויות המגיעות לציבור, כותב גאו, אין בו בית משפט אחד בלתי תלוי, והחברה כולה לא הוגנת ולא מוסרית.

בנובמבר 2004 הגיעה למשרדו של גאו בקשה לייצוג משפטי של מתרגל פאלון גונג ששמו הואנג ווי. פאלון גונג (או פאלון דאפא) היא שיטה רוחנית המשלבת פילוסופיה מוסרית ותרגולי מדיטציה ותנועה, שנועדו להביא לשיפור עצמי על בסיס הערכים אמת, חמלה וסובלנות. מאז 1999, אחרי שמספר מתרגלי השיטה בסין עלה על מספר חברי המפלגה הקומוניסטית – נאסר לתרגל פאלון גונג בסין, ומתרגלי השיטה הושלכו למחנות עבודה בכפייה, שם עברו עינויים קשים, לעתים עד מוות.

הואנג היה אחד מאותם אנשים. כשלקח את ילדו לגן הופיעו לפתע ארבעה בריונים וחטפו אותו. הוא נשלח לשלוש שנים במחנה עבודה בכפייה ללא משפט, ומבלי שביצע שום פשע. גאו ניסה לערער על כך בבית המשפט, אבל גילה שהמשטר בכלל לא מאפשר להגיש ערעור עבור אנשים המתרגלים פאלון גונג.

״מיאו, שופט מנהלי, בחן את המסמכים [שהגשתי לערעור] ואמר: ׳קיבלנו פקודות מלמעלה שכשמדובר בפאלון גונג, אין לקבל שום תיק ולא ניתן לפרסם שום מסמך׳״, כתב גאו בספרו. שופט בכיר אחר אמר: ״בית המשפט שייך למפלגה הקומוניסטית הסינית, וכך גם החוקים. יש כיום פקודות מלמעלה לדחות תיקים כאלה, וזה סוף הסיפור. דבר עם מי שאתה רוצה והגש את התיק שלך לאן שאתה רוצה, לנו לא אכפת״.

באוקטובר 2005 החליט גאו לפתוח בחקירה עצמאית של הרדיפה נגד הפאלון גונג. הוא נסע לפרובינציית שאן-דונג כדי לראיין עשרות מתרגלי פאלון גונג שנרדפו, ולאחר שסיים פרסם מכתב פתוח למנהיגי סין, שבו קרא להם להפסיק את הקמפיין נגד הפאלון גונג.

המכתב הפך אותו למטרה. יומיים לאחר שפורסם המכתב הוא קיבל איומים בטלפון. ״מישהו אמר לי: אתה, גאו ג׳י-שנג, יודע הרבה עובדות, אבל גם אנחנו יודעים הרבה. למשל, אנחנו יודעים באיזה בית ספר לומדת הבת שלך, באיזה אוטובוס היא נוסעת״.

חיים בין סוכנים חשאיים

בימים הבאים אנשים לא מוכרים, ככל הנראה סוכנים חשאיים, עקבו אחרי גאו לכל מקום. כשלקח את בתו בבוקר לבית הספר הם היו שם, כשישב לאכול עם חבר במסעדה, היה מי שהתבונן בו. מחוץ למשרדו נשארו אותם אנשים במשך כל היום ואפילו מחוץ לביתו.

חצי חודש אחרי שפרסם את המכתב, גאו קיבל מכה נוספת – משרד המשפטים בבייג׳ינג הורה לסגור את משרד עורכי הדין שלו.

אבל גאו לא ויתר. בסוף נובמבר הוא התחמק מהמעקב שהיה עליו, ויצא למסע ברחבי סין כדי לגלות ממצאים שיוכיחו את הרדיפה נגד הפאלון גונג. אחרי חצי חודש, באמצע דצמבר, הוא פרסם מכתב פתוח נוסף למנהיגי המשטר הסיני, עם דברים חדשים שגילה: ״בהיסטוריה של העולם מעולם לא הייתה קבוצה כה עצומה של אנשים שסבלו מרדיפה כה חמורה וארוכה בתקופה של שלום, פשוט בגלל אמונתם״, כתב גאו. ״האסון הזה עלה לאלפי אנשים יקרים וחפים מפשע בחייהם, ושלל ממאות אלפים את חירותם״.

״הדבר המזעזע ביותר עבורי היה תקיפות מיניות מרובות שביצעו השלטונות באזרחים, נשים וגברים. זה דבר שלא יכולתי לדמיין… היחס הלא מוסרי והמגונה הזה זעזע אותי עמוקות. המעשים האלה בוצעו על ידי אנשים לובשי מדים עם הסמל הלאומי שלנו״, הוא אמר בראיון לרדיו קול התקווה.

יום לאחר פרסום המכתב הודיע גאו על פרישתו מהמפלגה הקומוניסטית, בהודעה שפרסם באפוק טיימס. כתגובה לכך הגביר המשטר את האיומים עליו. גאו נסע לביתו, כשלפתע המכונית שלפניו עצרה בפתאומיות. גאו בלם בכוח עד שרכבו נעצר, יצא מהרכב והתקרב לחזית המכונית שבלמה. אבל אז הנהג שברכב לחץ בכל הכוח על הגז וניסה לדרוס אותו. באינסטינקט של רגע, גאו זינק הצידה והציל את עצמו. כשהמכונית הדורסת ברחה, גאו ראה את לוחית הרישוי שלה – אותה לוחית של אחת ממכוניות המשטרה החשאית שעקבה אחריו בשבועות האחרונים.

אבל זה לא הפחיד את גאו, שפתח ביוזמה של שביתות רעב ברחבי המדינה במטרה למחות על הפרות זכויות האדם בסין. אנשים מ-25 פרובינציות הצטרפו לשביתה. בכל יום קבוצה אחרת צמה במשך 24 שעות.

במארס 2006 עזב גאו את ביתו, התחמק מהמעקב המשטרתי שוב והסתובב ברחבי סין במשך חצי שנה. כשהגיע לתחנת הרכבת בעיר צ׳נג-דו שבדרום מערב סין המתינו לו להפתעתו כמה תומכים. ״ירדנו מהרכבת ויצאנו מהתחנה״, אמר גאו בראיון לרדיו קול התקווה, ״שלושה בחורים צעירים הגיעו אליי וניסו ללחוץ את ידי״. אבל אז כ-16 סוכנים חשאיים הגיעו משום מקום והתחילו להכות את שלושת הצעירים. ״כשראיתי את זה תכננתי לברוח במהירות מהמקום כדי למנוע מאנשים ללחוץ לי את היד או לברך אותי, אחרת גם הם יותקפו. בעודי רץ, ניגש אלי בחור צעיר ושם בידי די.וי.די של הסרט ‘גנדי׳. לפני שהייתה לו הזדמנות להסתובב, אנשי המשטרה החשאית התחילו להכות גם אותו ואז הם לקחו אותו משם״.

״לא השארנו אגורה למשפחתך״

באוגוסט 2006 גילה גאו שהמשטר הסלים באופן קיצוני אף יותר את המאבק נגדו, כשנסע לפרובינציית שאן-דונג לבקר את אחותו ושהה בדירתה. כשאחותו חזרה מעיסוקיה בחוץ וטיפסה במדרגות שהובילו לדירה, המתינו בחדר המדרגות חבורה של בריונים שלא לבשו חולצות. ברגע שהיא פתחה את מנעול הדלת, שלושה מהם בעטו בדלת והתפרצו לבית. הם תפסו בכוח את גאו, חסמו את פיו עם נייר דבק וגררו אותו החוצה. את אחותו הם שדדו.

בחוץ הם הכריחו אותו לקרוע ברך, שמו על ראשו שק שחור ודחפו אותו למכונית משטרה. אחרי תשע שעות נסיעה עצרה המכונית בבית מעצר בבייג׳ינג.

באותו בוקר גנג-הה, אשתו של גאו, לקחה את בתה למספרה. קבוצה של בריונים הגיעה לשם, ערכה עליה חיפוש גופני ולקחה את המפתחות לבית ואת הטלפון הנייד שלה. גנג-הה חזרה לביתם שהיה בקומה השנייה של בניין דירות. כשעלתה לקומה השנייה היא הבחינה שבין הקומה השנייה לשלישית נמצאים שוטרים רבים.

בינתיים גאו כבר נלקח לחדר חקירות. בראיון לכתב של רשת הטלוויזיה NTD הוא סיפר מה עבר עליו שם: הוא נכבל לכיסא ושתי אלומות אור חזקות כוונו לפניו. מאותו רגע כבר לא פנו אליו יותר בשמו, אלא באמצעות מספר. הוא נקרא ״815״. אחד החוקרים פנה לגאו: ״815, עכשיו אתה מבין כמה חזקה היא המפלגה שלנו? האם לא הבנת את עוצמתה של המפלגה ממה שחווית היום?״

גאו השיב לו: ״בנסיבות כאלה, אדם שאכפת לו משמו הטוב היה אומר שעשינו דברים לפי החוק. ואילו אתה מיד דיברת על הכוח האכזרי של המפלגה שלך״. החוקר השיב לגאו: ״815, אל תהיה חלק לשון. אנחנו רציניים לגבי שני דברים: הראשון הוא להחרים את כל הרכוש שלך. והשני הוא לשפוט אותך למאסר עולם. יהיה תהליך כדי להשיג את השני. אבל את הראשון כבר ביצענו. לא השארנו אגורה למשפחתך״.

השוטרים שהמתינו בין הקומה השנייה לשלישית בביתו שדדו את הרכוש, כולל מסמכים ששימשו את המשפחה כדי להיכנס לחשבונות הבנק שלה, ולא השאירו כמעט דבר. מספר שוטרים עברו להתגורר שם, לצד גנג-הה ושני ילדיה, כדי לפקח עליהם מסביב לשעון. גם כשהלכו לשירותים או למקלחת היה שוטר שעמד והשגיח.

באותו יום הגיעו שוטרים גם לבתי קרוביו של גאו. גם פעילי זכויות אדם שהשתתפו בשביתת הרעב שהוביל גאו הושמו במעצר בית או נלקחו על ידי המשטרה.

בינתיים בבית המעצר המשיכה ההתעללות בגאו – הוא נחקר שוב ושוב ונמנעה ממנו שינה במשך חמישה ימים רצופים. גאו פתח בשביתת רעב במחאה על היחס שקיבל. ״אחד החוקרים בא לראות אותי״, הוא סיפר בראיון ל-NTD. ״הוא אמר לי: שביתות רעב מעולם לא הפחידו אותנו. יש לנו שיטה מאורגנת להתמודדות עם שביתות רעב. בנוסף, תן לי לספר לך סוד. יש לנו הפעם תוכנית מתואמת היטב. כל פעם שתסרב לאכול או לשתות, אשתך וילדיך לא יקבלו אפילו לגימת מים. אתה מבין?״

״שאלתי אותו: אם אפסיק לשבות רעב, האם אשתי וילדיי יקבלו מזון ומים? הוא אמר: ׳אין בעיה׳. אז אמרתי: ׳אני אוותר על שביתת הרעב׳״.

אבל חודש לאחר מכן המצב החמיר. שני גברים מהמשטרה החשאית עקבו אחרי גנג-הה והכו אותה באמצע הרחוב. בבית המעצר סיפרו לגאו על התקיפה. כששמע על כך הוא סרב לאכול. לאחר מכן ביקש להיפגש עם החוקרים. ״שאלתי: מה אתם רוצים ממני? תגידו לי עכשיו. אחד החוקרים השיב: ‘תודה באשמה. תתחרט בכתב׳. שאלתי אותו מה אקבל בתמורה, והוא השיב: ‘ברגע שנהיה מרוצים מהצהרת החרטה שלך, אשתך וילדיך יקבלו 5,000 יואן להוצאות מחיה׳.

״אמרתי שיש לי תנאי אחד: קודם שלמו להם 2,000 יואן ואני אתחיל לכתוב מיד אחר כך. הם אמרו: ‘לא. זה לא פשוט כמו שאתה חושב. יש הליך משפטי. אם הדרגים הגבוהים יהיו מרוצים ממה שכתבת אנחנו בוודאות ניתן להם את הכסף. יש לך המילה שלנו׳.

״שאלתי: מה יגרום להם להיות מרוצים? והוא השיב: ‘אתה חייב לומר שמצב הפאלון גונג שהזכרת מפוברק לחלוטין. ועל זה עניתי לו: אז שאשתי וילדיי ירעבו למוות. החוקר השיב: ‘אל תדאג 815, הניסוח נתון למשא ומתן׳.

״לבסוף הם ניסחו טיוטה ונתנו לי להעתיק אותה. למרות זאת, הסבל שהרגשתי בתוכי הוכיח שמצפוני עדיין לא התערער. אני יודע שהצהרת החרטה פגעה באנשים רבים, אנשים שאני מאמין בהם, ואנשים שרציתי להגן עליהם. גם נתתי לכמה אנשים משהו שהם תמיד יוכלו לנצל לרעה. נשק תמידי שהם יכולים להשתמש בו כדי לרצות את המפלגה הקומוניסטית. הצהרת החרטה הזו הותירה צלקת עמוקה על מצפוני״.

עינויים

לאחר שכתב הצהרת חרטה, נשפט גאו בדצמבר 2006 בחשאי מבלי שמשפחתו ידעה על כך, ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר על תנאי. לאחר המשפט הוא שוחרר בחזרה למשפחתו, אחרי ארבעה חודשים במעצר.

וכאן החלה סאגה ארוכה של חטיפות חוזרות ונשנות. גאו לא הספיק כמעט לבלות עם משפחתו, וכמה ימים בלבד לאחר שחזר הוא נחטף שוב, הפעם למתקן מעצר שנמצא מחוץ לבייג׳ינג, שם הוחזק בבידוד. אחרי ארבעה חודשים, באפריל 2007, הוא שוחרר וחזר לביתו. אבל אז נחטף שוב. אחרי שישה ימי חקירות מתישות הוא שוחרר.

בספטמבר 2007 פרסם גאו מכתב באפוק טיימס, שבו דחה את כל האשמות נגדו וביטל את הצהרת החרטה שחתם עליה. כעבור שבועיים הוא פרסם מכתב פתוח ששלח לקונגרס האמריקני: ״אני מבקש מכם לשים לב לאסון זכויות האדם המתקיים בסין״, כתב, ״ומבקש שתעבירו את בקשתי לעולם כולו. אני מבקש מכם לשקול ברצינות את נקודת המבט של צדק מוסרי והומניות למען המין האנושי של היום, וכן גם עד כמה ערכים כאלה התערערו בסין…״

לאחר שפורסם המכתב גאו נחטף שוב ונלקח למקום סודי. אחרי כחודשיים הוא שוחרר לביתו, והפעם חזר עם צלקות על גופו. ״ארבעה אנשים עם אלות חשמליות התחילו להכות בראשי ובכל גופי״, הוא כתב במכתב שבו תיאר את העינויים שעבר. ״אי אפשר היה לשמוע דבר מלבד קול המהלומות והתנשפויותיי. הכו אותי חזק כל כך עד שכל גופי התחיל לרעוד ללא שליטה.

״סוהר שנודע לי ששמו ואנג צעק עליי. הפשיטו אותי מכל בגדיי והייתי עירום לגמרי. הצמידו את האלות החשמליות לכל מקום בגופי, וכל גופי, לבי, ריאותיי והשרירים התחילו לקפוץ מתחת לעור ללא שליטה. התפתלתי על הרצפה מכאבים. ואנג חישמל אותי באיבר המין שלי. תחנוניי אליהם שיפסיקו רק גרמו לצחוקים ולעוד עינויים שלא יאמנו. העינויים האלה המשיכו בערך עד צהרי היום השלישי.

״אני לא יודע כיצד היה לי הכוח לשאת את הסבל. אבל איכשהו נאבקתי להימלט מאחיזתם. צעקתי את שמותיהם של שני ילדיי, טיאן-יו וגה-גה, והטחתי את ראשי בקצה השולחן… אבל ניסיונות ההתאבדות שלי נכשלו״.

גם אחרי שהטיח את ראשו בשולחן ונפל לרצפה, לא פסקו העינויים. הסוכנים הכו וחישמלו אותו, והחדירו מחטי במבוק לתוך איבר מינו. גאו חווה כאב בלתי נסבל.

אף פעם לא לסרב לאדם שזקוק לעזרה

את המוכנות לשאת סבל עצום למען אחרים למד גאו מהבית. גאו מספר שאמו הייתה מחנכת את ילדיה להיות אנשים טובים באמצעות המעשים שלה. סבתו של גאו, החותנת של אמו, הייתה אישה קשה מאוד. היא קיללה את אמו של גאו בלי הפסקה, עד שהייתה בוכה לפעמים. אבל היא מעולם לא איבדה את הסבלנות כלפיה והמשיכה לטפל בה במסירות ללא גבולות. היא הסבירה לילדים שאם היו מבינים כמה אומללה הייתה סבתא, לא הייתה להם שום ביקורת על הנוקשות שלה.

אמו של גאו הייתה ממעטת בשינה כדי שיוכל ללמוד. באותם ימים לא היה לאף אחד שעון בבית, והאם הנחושה הייתה מתעוררת כמה פעמים בלילה כדי לצאת מהמערה, להתבונן בשמים, ולבדוק אם כבר הגיעה השעה להעיר את גאו כדי שיספיק להגיע לבית הספר שבמרחק שעה וחצי הליכה. בלילות מעוננים לא הייתה ישנה כלל, וסומכת על האינטואיציה שלה כדי להעריך את השעה.

אבל לא רק לבני המשפחה דאגה אמו של גאו. גם כשהמשפחה הייתה במצוקה גדולה, בכל פעם שהגיעו נזקקים, לא משנה כמה, היא תמיד דאגה להם, אירחה אותם והאכילה אותם. גאו זוכר ימי חורף קרים שבהם ישנו איתם במערה שמונה קבצנים.

יום אחד הגיעו לפתח המערה קבצנית ובנה הצעיר. ״לנו עצמנו לא היה מה לאכול באותו זמן, ולא יכולנו להציע לה דבר״, נזכר גאו. ״האישה התאכזבה. היא לקחה את בנה בידה ופנתה ללכת. אמי אמרה לה אז לחכות. כעבור רגע היא חזרה עם שני קלחי תירס שעוד לא לגמרי בשלו. מסתבר שאמא שלנו הלכה לחלקה המשפחתית ושברה את הקלחים בשביל האישה״. בכל פעם שהיו רואים תושבי הכפר קבצן במצוקה, הם תמיד היו שולחים אותו אל אמו של גאו.

חבריו עורכי הדין של גאו, באופן דומה, היו שולחים אליו תמיד את האנשים קשי היום שלא יכלו להרשות לעצמם לממן עורך דין. כשאנשים במצוקה – נכים, עניים וקבצנים – היו מגיעים לפתח דלתו, הוא היה נזכר בתמונות מבית המערה והאורחים הבלתי צפויים, וכיצד אמו מעולם לא סרבה לאדם שהיה זקוק לעזרה, וחיוך היה עולה על שפתיו.

משוחרר, אבל לא חופשי בינתיים

בתו של גאו, גה-גה, גילתה שהיא לא יכולה להתקבל לשום בית ספר בסין. לכל מקום שאליו פנתה בקשתה נדחתה, בגלל מעשי אביה. בתחילת 2009 גנג-הה ושני ילדיה ברחו מהמשטרה החשאית, ובעזרת אנשים שסייעו להם הגיעו לתאילנד ומשם טסו לארה״ב.

חודש לאחר מכן נחטף גאו פעם נוספת. לאחר חטיפתו החל לחץ בין-לאומי לשחרורו, בין השאר מצד דוברות משרד החוץ של ארה״ב והפרלמנט האירופי. בעקבות הלחץ, גאו חזר לביתו בסוף מאי 2010, אחרי יותר משנה במעצר.

בביתו הוא קיווה לשקם את חייו, אבל זה לא היה פשוט כל כך. לפעמים גאו היה מתעורר באמצע הלילה בבעתה ונזכר באימה. בשיחת טלפון שקיים עם חבר ותועדה בסרט התיעודי ״מעבר לפחד״, גאו מסביר שהאכזריות שהופעלה כלפיו לא הייתה הבעיה העיקרית שהטרידה אותו. ״מה שזעזע אותי היה שזה התרחש בסין לאור יום, ושזה בוצע על ידי אלה שייצגו את המדינה שלנו ואת השלטון, ואלה שטענו לייצג אותנו והשתמשו בכוח שלהם בשמנו. זה היה הדבר המבעית ביותר״.

לאחר ימים ספורים הוא נעלם שוב. רק בדצמבר 2011, אחרי כמעט שנתיים, נודע כי גאו מוחזק בכלא מרוחק בצפון מערב סין. ארבעה חודשים לאחר מכן הותר לאחיו לבקר אותו ולאשר את היותו בחיים.

החודש, ב-7 באוגוסט 2014, אחרי יותר משלוש שנים במעצר, גאו שוחרר. אחיו היה היחיד שהורשה לאסוף אותו מהמעצר בכלא בצפון מערב סין. אחרי נסיעה של שעות ארוכות, הוא פגש אותו. גאו איבד חמש שיניים בלסת התחתונה וכמה נוספות בעליונה, והתקשה לאכול.

״אני מנסה לא לחשוב על האפשרות שהוא ייעלם שוב, ואני מקווה שהוא יוכל לחזור הביתה״, אמרה אשתו.

הוּ ג׳יָא, פעיל זכויות אדם השוהה במעצר בית בבייג׳ינג, וחבר קרוב של גאו, אמר כי השלטונות מרגישים שגאו עדיין מהווה איום, ולכן הם עשויים לשמור אותו במעצר בלתי רשמי בכפר מסוים או באזורים מבודדים אחרים. ייתכן גם שיחליטו לאפשר לו לגלות לחו״ל, אם ירגישו שהוא גורם המערער את היציבות, או שלחלופין פשוט יעצרו אותו שוב.

גאו היה מועמד פעמיים לפרס נובל לשלום.


מה באמת קורה בתוך בתי הספר שלנו?

$
0
0
צילום: Sasson Tiram

״עבור חלק גדול מהמחנכים, שיעור מחנך הוא השיעור המתסכל ביותר. כי מה הם יעשו בו? הם לא יודעים לפתוח לדיון נושאים קשים או רלוונטיים. הם יודעים להעביר חומר״ – עידן ירון | צילום: Sasson Tiram

״עבדתי עם קבוצות קשות ומורכבות מאוד – מנזירים, אנשים בגן חיות וגם צלפים בשדה הקרב. ותמיד היה לי חשוב להגיע למגע ישיר, בלתי אמצעי, עם בני אדם, כדי לנסות להבין את אורח החיים שלהם מנקודת ההשקפה שלהם. כלומר, מלמטה, בגובה העיניים, בקשר ישיר ואינטימי. את כל הניסיון הזה לקחתי איתי לקראת פרויקט בית הספר שבו שהיתי שלוש שנים״.

עידן ירון (60) בילה עשר שנים מחייו במנזרים קתוליים באזור ירושלים, בפריז וברומא. החיים הנזיריים ריתקו אותו והציתו את דמיונו, אך לא משום שחיפש שלווה נפשית או דרך רוחנית. כסוציולוג שמתעניין בבני אדם סיקרנו אותו במיוחד אותן פינות בחברה האנושית שנראות כשוליים. שם, בשוליים, מתרחשים בעיניו הדברים המרתקים ביותר שיכולים לספק לנו תובנות לגבי החברה כולה.

כך לאורך השנים הוא חקר את תפקיד בית השימוש בתרבות המערבית, את החוויות וההתנהגות של אנשים שבאים לצפות בג׳ירפות, שימפנזים וחיות אחרות בגן החיות התנ״כי בירושלים, ובמסגרת שירות המילואים בבית הספר ללוחמה בטרור הוא חוקר עד היום את הפעילות המבצעית של צלפים בשטח.

כאשר סיים את המחקר בגן החיות, הציע לו יורם הרפז, עורך כתב העת “הד החינוך״ לערוך מחקר דומה במשך שלושה חודשים בבית ספר. שלושת החודשים התארכו לשלוש שנים בהן הסתובב ירון בבית ספר שש-שנתי במרכז הארץ, שאת שמו הוא התחייב לא לחשוף לאחר שקיבל אישור למחקר מהנהלת בית הספר וממשרד החינוך.

את מה שראה ושמע מפי תלמידים, מורים וכל הצוות המנהלי והחינוכי, בתוך הכיתות ובמסדרונות, במגרש הספורט, במחששה ובמעשנה הוא יפרסם בעוד כחודשיים בספר, לאחר שפרסם ממצאים ראשוניים לפני כשנה ב״הד החינוך״.

בראיון לאפוק טיימס מביא ירון ״תמונות נבחרות״ מתוך המחקר שלו. ״אף על פי שההתנסות שלי הייתה בבית ספר אחד, כבר יותר משנה אני נמצא גם בבתי ספר נוספים״, הוא אומר. ״אין לי עניין להצביע על דברים מסוימים שקורים בבית ספר מסוים, כי זה לא מעניין. יש לי עניין לומר רק מה שיש לו משמעות לגבי מרבית בתי הספר שלנו״.

דברי הילדים והמורים המצוטטים הם מתוך הכתבה ב״הד החינוך״.

גזענות לשמה

מה ראית בבית הספר שהצליח להפתיע אותך?

״יש תופעה עמוקה מאוד שמתרחשת היום בבתי הספר שלנו, שהיא גזענות לשמה. ראיתי תופעות מאוד קשות, כמו ׳מוות לערבים׳, או ׳צריך להרוג את כל הערבים׳. אגב, בהקשר הזה, ערבים ושמאלנים נמצאים בסל אחד. שומעים את זה ביחד״.

זה הפתיע אותך?

״הפתיעה אותי עוצמת התופעה והיקפה, אני שומע ביטויים חריפים מאוד מהסוג הזה בין התלמידים לבין עצמם. פן אחר שהפתיע אותי הוא אזלת היד של המערכת לטפל בדברים האלה״.

תן דוגמה למקרה של גזענות.

״למשל בשיעור תנ״ך המורה לימד על נושא הנקמה במקרא, ופתח את זה לדיון רחב יותר. תלמיד אחד אמר שנקמה היא רגש חשוב שצריך לתת לו מקום ותלמידה אחרת אמרה שנקמה רק יוצרת מעגל דמים. הוויכוח בכיתה התלהט וגלש מהר מאוד ליחסי יהודים ערבים. תלמידים מסוימים דיברו על כך שצריך להרוג את הערבים ועל תמיכה בכהנא. התלמידה שדיברה נגד נקמה הוכרזה כאוהבת ערבים. בהפסקה תלמידים מכל השכבה יצרו מעגל סביבה וצעקו: ‘ טו טו טו שהערבים ימותו׳. המורה פיזר את התלמידים, ניסה להרגיע את התלמידה המבוהלת וקרא למנהלת חטיבת הביניים ולמנהל בית הספר להתייעצות דחופה. מנהל בית הספר החליט להשעות שישה תלמידים ליומיים״.

יש חתך חברתי מסוים בין אלו שאומרים מוות לערבים ואלה שלא?

״הייתי נזהר מאוד בעניין הזה. אני חושב שיש איזה שהוא קשר. תלמידים שמזוהים כאנשים רציניים שבאים משכבה סוציו אקונומית גבוהה נתפסים כיותר שמאלנים בדרך כלל״.

איך ההנהלה מתמודדת עם ביטויים כאלה?

״קשה לה מאוד להתמודד והיא גם לא כל כך יודעת איך. היא לא בטוחה שלמורים יש כלים להתמודד עם זה. לעתים גם למורים יש מגוון דעות וההנהלה לא בדיוק יודעת איך לנהל את מגוון הדעות של הסגל. אגב, לעתים נשמעות דעות אחרות, מנוגדות. אבל כאשר נשמעות דעות כאלה מיד קוטעים את הדברים״.

אני לא זוכרת שהייתה תופעה חמורה כזו בשנות ה-60, כשאני למדתי בבית הספר.

״בשונה מאז, היום הילדים דורשים חופש ביטוי. ׳זכותי לומר מה שאני חושב, ובית הספר מדכא אותי׳, הם אומרים. ואפילו משתמשים בעדתיות כדי לחזק את זה, כלומר אם הוא מזרחי מדכאים אותו מתוקף היותו מזרחי. את רוצה לדבר על עדתיות?״

נחזור לזה עוד מעט. אבל לפני זה, בוא ניכנס לרגע לכיתה, אתה יושב שם, מה אתה רואה?

״אני יושב בכיתה מאחור, בכיסא רחוק, אולי ליד תלמיד או תלמידה. אני צופה וכותב. התלמידים מכירים אותי ויודעים מה אני עושה״.

שוכחים קצת מקיומך?

״כן. די מהר. אתן לך דוגמה קטנה למשהו שמעסיק אותי בשיעורים לא מעט. זה עניין הכנסת המחשוב לכיתה, כמו פלאפונים. אומרים לילדים שאת הפלאפון ישימו בתיק, או באיזה ארגז בתחילת השיעור. ואם תוציא אותו, נחרים לך אותו לכל היום. המורה צריך לספק את המידע בשיעור. אבל איך המורים שואבים את המידע? דרך ויקיפדיה או אמצעים אחרים כאלה. והתלמידים עונים למורים בעבודות שנעשו מחומרים מוויקיפדיה. הם מעתיקים קטעים שלמים משם.

״המורים משעממים את התלמידים בהעברת מידע שהתלמידים חשים שאינו רלוונטי לחייהם. לא עוסקים בכיתה בשאלות אמת, בדילמות. בנושאים שמתעוררים ובאמת יש להם משמעות לחיי התלמידים בין אם בהווה או בעתיד. מה שאני רוצה לומר הוא שחלק גדול מהפדגוגיה כבר לא רלוונטי״.

בוא נחזור רגע למקום של העדתיות שהתחלת לדבר עליו קודם.

״זה עוד דבר שהפתיע אותי מאוד. כסוציולוג, תמיד אמרו לי שהתופעה הזאת הולכת ונעלמת. אבל זה לא נכון. תלמיד שבא לבית הספר צריך להחליט לאיזו קבוצה הוא משתייך – לאשכנזים או למזרחיים, והחברויות שלו ינועו על הצירים האלה״.

הוא יכול לבחור?

״בשונה ממה שנהוג לחשוב, העדתיות אינה עניין של מוצא ההורים בדורות הקודמים. אם נולדת להורים ממוצא מזרחי, אתה עדיין יכול להשתייך לקבוצה האשכנזית. אתה פשוט צריך לקבל החלטה לאן תשתייך״.

איך זה מתבטא?

״בקבוצה שאליה תשתייך תצטרך לסגל את ה׳מוסיקה׳ שלה ורק אז תוכל להשתייך אליה. למשל, בקבוצה האשכנזית יודעים שלא מדברים בחית׳ ועין׳ או דברים אחרים״.

במה זה מתבטא עוד?

״למשל, התלמיד הפחות טוב מזוהה כמזרחי. זה דבר נורא״.

גם אם הוא אשכנזי במוצאו?

״כן. יש לי בן שיש לו בעיות קשות של קשב וריכוז, ובית הספר לא עבר עליו טוב כל כך. בהגדרה הבית ספרית שלו הוא נחשב לדתי מזרחי״.

דתי?

״דתי מזרחי עם ראש לבן. ככה זיהו אותו. הוא מסתובב בסביבה הזו. יש הרבה מאוד דברים בתוך הסל הזה שמזהים ומחברים אותו לשם. למשל, קבוצה אחת של בנות סיפרה לי שהן מבית מזרחי, אבל הן מקבוצת האשכנזים, והראתה לי בגאווה רבה יומני קריאה מעוטרים וסיפרה שהן קוראות ספרים. אשכנזים מזוהים עם קבוצה שקוראת ספרים. כלומר, יש מכלול שלם של מאפיינים תרבותיים שמאפשרים לך לעשות את המעבר. אגב, המעבר מקבוצת האשכנזים לקבוצת המזרחים הוא יותר נדיר והוא ברירת מחדל כזאת״.

למה?

״זה נתפס כנסיגה. תלמיד סיפר לי שהתלמידים המזרחיים באו מבתי ספר פחות טובים ולכן הם בקבוצות החלשות יותר. ותלמידה אמרה לי, תראה מה קורה עכשיו, בקבוצות המצטיינים תמצא רק אשכנזים״.  

המחנך איבד את תפקידו החינוכי

״יש הרבה מאוד דברים שראיתי בבית הספר שמבחינתי תוך זמן קצר מאוד היו ברורים מאליהם. ברורים מאליהם גם לתלמידים, אבל המורים לא ראו אותם. וכאשר באתי והצגתי את הדברים למורים זה נראה להם דבר מנוכר ומוזר. התברר שכל ילד יודע, רק המורים והמנהלים שנמצאים איתם חודשים ושנים לא מכירים את המציאות הזאת״.

תן דוגמה למשהו כזה. 

״הדוגמה הברורה ביותר היא הדוגמה של ‘בידיים׳. זה סוג של פרוצדורה אלימה, הליך, או כמעט טקס, שנעשה בבית הספר, שבו התלמידים מזהים תלמיד שיש לו יום הולדת ושרים את השיר ‘בידיים… ברגליים…׳ השיר הזה של יום ההולדת. ואז הם מכים אותו בידיים ובועטים בו ברגליים״.

חזק?

״על הגבול. הגעתי אחר כך לישיבה של רכזי שכבה והנהלה ושאלתי, אתם מכירים את הנוהל הזה של ‘בידיים׳? והם אמרו, על מה אתה מדבר? אין דבר כזה. אנחנו לא מכירים דבר כזה״.

זה נשמע כמו סוג של משחק בין בני נוער. 

״הבעיה היא שהגבול בין משחק לבין אלימות לא לגמרי ברור ומשם זה יכול לגלוש בקלות לאלימות קשה יותר או להטרדה מינית. למשל אם בחור לוקח יד של בחורה ומחזיק בכוח, היא מבקשת שיעזוב והוא לא עוזב, זה כבר סוג של תקיפה״.

אילו דברים נוספים ראית?

״מה שהפתיע אותי זה מערכת היחסים הגופנית הקרובה בין בנות. בין הבנות הקרבה רבה ביותר, כמעט גופנית עד כדי מגע כמעט מוחלט. בנות נוגעות אחת בשנייה, הן יושבות אחת על השנייה, מחבקות אחת את השנייה באופן מאוד קרוב. הן מנשקות אחת את השנייה באופן כמעט רצוף. הן מקיימות מגעים שנראים כמו מין לפעמים״.

ומה ההסבר לזה?

״לפחות כפי שהסבירו לי התלמידים, מבחינת הבנות וגם מבחינת הבנים התנהגות ‘לסבית׳ היא התנהגות מעוררת. היא התנהגות מסקרנת. והתנהגות כזאת מאפשרת לבנות לקיים קרבה״.

עם הבנים? 

״קרבה מאוד קרובה ביניהן, אינטימית מאוד, עם קריצה לבנים״.

איפה נכנס המחנך לתמונה? מה קורה בשיעור מחנך?

״שיעור מחנך עוסק בכל מיני הודעות. עבור חלק גדול מהמחנכים, שיעור מחנך הוא השיעור הבעייתי והמתסכל ביותר מבחינתם. כי מה הם יעשו בו? הם לא יודעים לפתוח לדיון נושאים קשים או רלוונטיים. הם יודעים להעביר חומר. דווקא מורים שמדברים עם תלמידים על דברים אחרים נתפסים הרבה פעמים בבית הספר כמורים פחות טובים כי הם לא מביאים הישגים״.

הם לא מספיקים ללמד את החומר? 

״נכון, והתלמידים לא ילמדו את החומר בבית. מבחינת התלמידים הם בלחץ. הם אומרים למורים ‘אל תבלבלו לנו את המוח. אנחנו צריכים ללמוד כרגע לבגרות, תעבירו לנו את החומר. תעזבו אותנו משטויות׳. איפה האלמנט החינוכי כאשר הלמידה מכוונת לבגרות? כל התפיסה של מחנך היא תפיסה בעייתית ביותר.

״אפילו מגיע מצב שבו מערכת שלמה עושה מיקור חוץ של נושאים רגישים, כמו מיניות ואלימות, למומחים כלשהם. ומי המומחים בסופו של דבר? אולי תלמידי שנה א׳ באוניברסיטה, שעשו איזה קורס. הם נורא יפי נפש, חשוב להם להעביר איזשהו מסר על יותר סובלנות. הם באים לבית הספר בפעם הראשונה, עומדים בפני הנוער, והנוער עושה מהם קציצות. למשל, הייתה סדנה בנושא גזענות. בסוף הסדנה שאלו את המנחים מה התלמידים למדו מזה? הם ענו ששום דבר, כי התלמידים לא נתנו להם לדבר. ובסוף התלמידים אפילו אמרו שצריך להרוג את כל הסודנים, וצריך לגרש את כל הערבים.

״ואני אגיד לך עוד דבר. אני מלמד סוציולוגיה חברתית במסגרת אקדמית, מדבר על הניסוי של מילגרם, על קונפורמיות, על הנאצים ועל דברים אחרים במשך שנה שלמה, ונראה שהסטודנטים מבינים. אבל באחד השיעורים האחרונים, כשאני מחליט לפתוח קצת נושא לדיון, כולם אומרים לי מוות לערבים״.

הסטודנטים?

״כן. אז אני אומר לעצמי, לימדתי אותם שנה שלמה. הם עמדו במבחנים. אבל מה עשינו בזה?״

זה שלימדת אותם לא שינה את הדעות שלהם? 

״לא שינה כלום. שום דבר. אגיד לך דבר נוסף. כשאני בא לכיתה, נגיד לקבוצות של בדואים, אני אומר להם לפעמים: סליחה חברים, לרצוח נשים זה דבר שלא ייעשה, נקודה. אבל אני במערכת שכולם אומרים לי, תגיד, איך פתחת את זה? זה לא ייתכן, זה לא מקובל, וזה מסכן את מעמדך בעצם זה שאתה מביא איזו שהיא דעה״.

לבית הספר נוצרה תדמית של סביבה מאוד אלימה ומאוד מינית במובן השלילי – סקס סמים ורוק אנד רול – האם היית חושש לשלוח את ילדיך לשם? 

״זה לא כך. אני אומר באופן חד-משמעי שבית הספר הוא מקום בטוח יחסית, ואין חשש לשלוח את הילדים שלנו לשם. אין בו סכינים, אין סמים ואין אלכוהול. יכול להיות שהיו מקרים מסוימים בבתי ספר מסוימים שבהם זה קרה. אבל אני מצביע על הכלל. התופעות האלה הן תופעות חיצוניות לבית הספר. ההורים יכולים להיות שקטים בעניין הזה״.

בסופו של יום, למרות הביקורת הרבה שיש לירון על בית הספר ומערכת החינוך בכללותה, יש לו אמפתיה והערכה רבה מאוד כלפי המנהל וכל הצוות בבית הספר, כפי שהוא כתב ב״הד החינוך״: ״היכולת של המנהל להתמודד עם רצף מסחרר של אירועים, להרים את הראש מעל למים הגועשים, מעוררת הערצה. גם הרכזות, המחנכות, המורות, הצוות הניהולי והמנהלי עוררו בי התפעלות והערכה. הם פועלים במציאות בלתי אפשרית כמעט: המערכת כופה עליהם אילוצים מתסכלים; החברה אינה מזכה אותם בתגמולים וביוקרה הראויים; הציבור הרחב, כמו אנשי אקדמיה, מטיחים בהם ביקורות ולעולם אינם מרוצים; אבל הם מתעקשים להאמין בייעוד שלהם – לחנך וללמד״.

״בית הספר איבד מזמן את התפקיד החינוכי שלו״

$
0
0

צילום: תקווה מהבד

מתוך כל הטענות הרבות שיש נגד מערכת החינוך, מה לדעתך האתגר הכי גדול של בית הספר היום?

״שבית הספר הפך למקום סטרילי שלא מחובר למציאות. אסור לדבר באופן פתוח בבית הספר על שום נושא שנמצא במרכז הדיון הציבורי בארץ. לא רק שאסור לדבר על עניינים שנויים במחלוקת כמו מלחמה ושלום או התנחלויות או עניינים הנחשבים לביטחוניים או מדיניים. גם על עניינים שיש לגביהם הסכמה יש איסור מפורש או מרומז לדבר. למשל שחיתות, כולם מסכימים שזה דבר לא טוב. אבל אם מורה יפתח דיון בכיתה בנושא השחיתות זה יתקשר מיד לנושאים שבאקטואליה״.

אולי עדיף שבית הספר יישאר כמו מובלעת טהורה לעומת כל הבלגן שיש בחוץ?

״אני לא מאמין בזה. בית ספר שמכונס בתוך עצמו כמו בועה הופך להיות לא רלוונטי. לא בטוח שבמקרה כזה אפשר להגדיר אותו בכלל כבית ספר. הוא הופך להיות רק מקום שהולכים אליו לכמה שעות ביום ללמוד, אבל את התפקיד החינוכי שלו הוא איבד מזמן״.

אתה חושב שפעם לבית הספר הייתה יותר רלוונטיות?

״בוודאי. המורה פעם לא היה איש נפחד ומבוהל. הוא הרגיש חופשי להביע את דעותיו, במילים אחרות, לחנך. אי אפשר לחנך אם אתה לא מביע את עמדתך. ואגב, בניגוד למה שמקובל לומר, אני לא חושב שצריך לתת מקום ולכבד כל דעה. אם יש דעה של ‘מוות לערבים׳, אנחנו לא צריכים לכבד אותה״.

אם אתה, יוסי שריד, היית מלמד בבית ספר שבו נשמעות בשיעור ובהפסקה קריאות ברורות של ״מוות לערבים״, מה היית עושה עם זה?

״כשזה כבר מגיע למוות לערבים זה מאוחר מדי. יש לי גורל אומלל – בכל פעם שואלים אותי מה אתה מציע לעשות עכשיו? ולא תמיד יש לי מה להציע עכשיו. למה לא שמעתם לעצות הקודמות שלי? לו הייתם שומעים להן, יכול להיות שלא היינו מגיעים למצב הזה. לא תמיד אני יודע מה צריך לעשות עכשיו, אבל אני תמיד יודע מה היה צריך לעשות קודם״.

מה היה צריך לעשות קודם?

״היה צריך לדבר באופן חופשי על כך שלעם שלנו אין תכונות עילאיות כבני אדם. מה שקורה לעמים אחרים כאשר הלאומנות וטירוף הרדיקליות תוקפים אותם יכול לקרות לכולם. שום עם לא נולד לרצוח, ושום עם לא נולד להיות נרצח. לכל ילד שלומד בבית הספר שלנו מספרים שהוא בן לעם נבחר ומובחר. גם מספרים לו שיש לו ראש יהודי. לכן, משום שיש לו ראש יהודי ולב יהודי, את יודעת, מרוב ראש ומרוב לב יהודים, הילד יכול לצמוח גם מטומטם וגם ערל לב״.

לפני כמה שנים לימדת בשדרות.

״כן, לימדתי במקומות שונים, וגם בשדרות״.

היית חוזר היום ללמד שם אם זה היה מתאפשר?

״היום אני מלמד במכללת תל-חי בהתנדבות, ואני לא רואה הבדל גדול בין שדרות לבין המכללה. מה, המכללה חסינה? גם שם יש קולות כאלה, ואני אומר להם בדיוק את הדברים שאני אומר לך״.

אתה פותח דיון בכיתה ומביע את דעתך הפוליטית?

״זה לא פוליטיקה. יש לנו בלבול גמור במושגים. זה בדיוק שורש הרע״.

תסביר.

״כשאדם אומר לי ‘אני לא אדם פוליטי׳, אני עובר לצד השני של הרחוב. כי אין לי עניין להכיר אנשים לא פוליטיים, ואין לי עניין לשוחח איתם. לכל אדם באשר הוא יש סולם ערכים מסוים וסדרי עדיפויות, בין אם הוא יודה בכך או לא. מהיום שבו אדם אכל מעץ הדעת, והבדיל בין טוב לרע, הוא הפך להיות הומו פוליטיקוס. פוליטיקה זה לא מפלגתיות, צריך להבדיל בין השניים. פוליטיקה זה סולם של ערכים שבתחתיתו מונחת החובה להבדיל בין טוב לרע. ברגע שאנחנו מבדילים בין טוב לרע אנחנו אומרים אמירה פוליטית״.

איך אתה מלמד את התלמידים לחשוב ולהביע דעה באופן עצמאי?

״אני מלמד שתמיד צריך לבדוק כל דבר ששומעים או קוראים. גם אם אנשים רבים אומרים אותו הדבר, חשוב לבדוק אותו. אני גם מסביר לתלמידים שברוב המקרים ההישגים של המין האנושי לא באו מתוך דעת הרוב. הסיבה לכך היא שבשביל להגיע להישגים צריך הרבה פעמים לשנות את החשיבה. אני מראה לתלמידים שבהיסטוריה קרה פעמים רבות שאת הרעיונות הגדולים שדרשו שינוי חשיבה הגתה דווקא קבוצה קטנה של אנשים ולא הרוב. לפעמים זה אפילו אדם אחד שאולי היה נרדף, כמו למשל גלילאו״.

אתה ידוע גם כאיש רוח. כתבת ספרי שירה, ספרי פרוזה, ואתה יודע שמדברים היום על ירידה בלימודי מדעי הרוח…

״קודם כל אני לא כל כך אוהב את ההגדרה הזו, מדעי הרוח״.

באנגלית קוראים לזה Humanities.

״בדיוק. אמרת יפה. זה לא בדיוק מדעים. אלא מה? כל המעורבים רוצים לשוות לתחום הידע וההוראה שלהם אופי של דיסציפלינה. לכן מדובר כאן כביכול במדעי הרוח. אני יכול לוותר על המדעים, אבל אני לא יכול לוותר על הרוח – שהיא זו שניסיתי להשיב כשהייתי שר החינוך״.

איך? איך מלמדים את הרוח?

״כמו שדיברנו, מעלים בשיעורים שאלות של מוסר, של ערכים, של טוב ורע״.

אגב, בעבר סיפרת שהייתה לך חוויה רוחנית של יציאת הנשמה מהגוף.

״לא חוויה רוחנית ולא מיסטית ולא בטיח״.

איך היית קורא לזה?

״אני כבר מצטער שסיפרתי את הסיפור, כי רודפים אותי עם הסיפור הזה עד עצם היום הזה. לא, לא נפקחו עיניי ולא השתנתה השקפת עולמי. אני גם לא מתחזק. אני תופס מעצמי חזק. אני לא מחפש התנסויות על אנושיות. די לי בהתנסויות האנושיות שלי… הן מעניינות ומאתגרות בפני עצמן״.

אז מה אתה מחפש?

״אני מחפש אושר״.

מדוע בכירי עמק הסיליקון מעדיפים בית ספר ללא טכנולוגיה?

$
0
0

צילום: אדר יראון

בבית הספר ״וולדורף״ שבעמק הסיליקון אין מחשבים וגם לא סמארטפונים או אייפדים. אסור להביא לכיתות שום סוג של מסכים ומסתייגים מהשימוש בהם גם בבית. הטכנולוגיות המתקדמות ביותר שבהן משתמשים ללימוד הם לוחות רגילים עם גירים צבעוניים, ניירות, עפרונות צהובים מחודדים, מסרגות ולפעמים גם בוץ. אבל למרבה ההפתעה 75 אחוז מהתלמידים בבית הספר הם ילדים להורים שעובדים בתעשיית ההייטק בעמק הסיליקון, לפי הניו יורק טיימס. ביניהם אפשר למצוא את אורן זאב ממייסדי קרן אייפקס בישראל שמתגורר בארה״ב כבר עשור, ופועל כמשקיע הייטק סדרתי, את מת׳יו מנגרניק, סמנכ״ל הטכנולוגיה של eBay, את אלן איגל ממחלקת קשרי חוץ של גוגל, את בנו של סמנכ״ל ההנדסה של גוגל, ועוד ילדים שהוריהם עובדים באפל, מיקרוסופט, פייפאל ויאהו.

בכירי עמק הסיליקון, אלה שמייצרים ומתפרנסים מהטכנולוגיות, חושבים שיותר בריא לילדיהם לא להיחשף אליהן בגיל צעיר משום שהן פוגעות בחשיבה היצירתית, בתנועה, ביכולת להתרכז ובאינטראקציה של התלמידים עם המורה ובינם לבין עצמם. ״לטכנולוגיה יש המקום והזמן שלה״, אומר איגל לניו יורק טיימס.

בגילאים הצעירים עדיף לדעתם שהילדים ילמדו דרך משחק עם חומרים אמיתיים. ברוח זו אפשר למצוא את הילדים ביום טיפוסי בבית הספר מעבירים מסרגות עץ בכדורי צמר ויוצרים מהם צורות מורכבות, כשהמטרה הסופית היא לסרוג גרביים. לדברי המורים המטלה הזאת מפתחת קואורדינציה ויכולות מתמטיות. הם משננים שירים של משוררים מפורסמים מארצות שונות, תוך כדי זריקות ומסירות של שקיות שעועית, שמטרתן לסנכרן בין פעולות הגוף והמוח. שברים הם לומדים על ידי חיתוך פירות ועוגות לחצאים, רבעים ושישיות, ואת החושים הם מחדדים דרך מישוש חפצים עם טקסטורות שונות.

יש חוקרים שתומכים בגישה הזאת. גרג סימון, כתב ב-2011 לניו יורק טיימס: ״בשנים 1997-1993 הייתי ממונה על התוכנית של הנשיא קלינטון לחבר בתי ספר לרשת האינטרנט רק החל מכיתות ו׳. ילדים בגיל צעיר יותר צריכים לחוות את העולם דרך הידיים, הלב והגוף, לא רק דרך המוח. בכיתה ו׳ הילדים כבר עברו את שלב המשחק מבחינה התפתחותית והם מוכנים יותר ללימוד טכנולוגי ואינטלקטואלי. לכן מחשבים בגיל הזה מתאימים יותר. כאשר הורים מתלהבים שילדיהם יודעים להשתמש במחשב או באייפון לפני גיל הגן, הם מרוממים את ההישגים הטכנולוגיים והאינטלקטואליים מעל המשחק של הילדים.

״האירוניה היא שהצלחה בחיים תלויה הרבה יותר בפיתוח הדמיון דרך משחק מאשר בלימוד טכנולוגיה שתתיישן במהרה. לכן בתי ספר מבזבזים כסף ומכשילים את הילדים כאשר הם משקיעים מיליונים בטכנולוגיה ומבטלים זמן משחק של הילדים״.  

פול תומס, מורה לשעבר וכיום פרופסור לחינוך באוניברסיטת פורמן בדרום קרוליינה, ארה״ב, כתב 12 ספרים על החינוך הציבורי. לדעתו כדי לעורר מוטיבציה ועניין עמוק ומתמשך אצל התלמידים, צריך להיות קשר ישיר בין התלמידים למורה ובין התלמידים עצמם. ״למידה היא חוויה אנושית. כאשר רוצים ללמד חשיבה ביקורתית, קריאה וכישורים מתמטיים, טכנולוגיה רק גורמת להסחת דעת״, הוא טוען באותו מאמר.

למי שמודאג שהילדים לא יפתחו אוריינות דיגיטלית ויפגרו אחרי אלה שלמדו את הטכנולוגיה כבר בגיל צעיר אומר איגל: ״אנחנו בגוגל ובכל החברות האחרות מייצרים טכנולוגיות שסופר קל להשתמש בהן. זה כמו לצחצח שיניים. אין שום סיבה שילדים לא ילמדו בקלות להשתמש בהן כשהם גדולים יותר״.

הורי עמק הסיליקון ששולחים את ילדיהם לבית הספר הזה גם לא מודאגים מהעתיד המקצועי של ילדיהם. הם סומכים על סקר שערכה רשת בתי הספר של וולדורף, לפיו 94 אחוז מהתלמידים שסיימו את לימודיהם בתיכון של הרשת בשנים 2004-1994, סיימו לאחר מכן גם לימודים בקולג׳ והמשיכו לתארים מתקדמים.

יש אולי סיבה נוספת לכך שעובדי עמק הסיליקון מגוננים על ילדיהם הצעירים מפני הטכנולוגיות שהם מייצרים. יחד עם זה שהן מושכות את הלב, משעשעות ומבדרות הן גם ממכרות, הם אומרים. בכנס Wisdom 2.0 ב-2012 שבו השתתפו מייסדים ובכירים מפייסבוק, טוויטר, גוגל, מיקרוסופט, סיסקו ואחרים אמר אריק שירמייר, מייסד שותף של זינגה, חברת הענק למשחקי מחשב, שהחברה שלו גרמה למיליוני אנשים להיות מכורים לדופמין, לפי הניו יורק טיימס. דופמין הוא אותו חומר כימי שמשתחרר במוח כאשר מבצעים פעולות מהנות והוא גם משחק תפקיד מרכזי ביצירת התמכרויות. אבל לדעת שירמייר חברות הטכנולוגיה לא אחראיות להתמכרות הזאת בדיוק כפי שמסעדות המזון המהיר לא אחראיות לכך שאנשים משמינים מהאוכל שהן מגישות.

ייתכן שהוא צודק. ייתכן שכל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו ולאזן את זמן הפייסבוק והסמארטפון בחייו ועוד יותר של ילדיו הצעירים.

״יש קבוצות אינטרסים שלא רוצות שאנשים יהיו מחונכים״

$
0
0

צילום: תקווה מהבד

״חינוך במובן האידיאליסטי או הפילוסופי אינו מסתפק ברכישת בקיאות בידע, בטח שלא בהכשרה מקצועית, ובטח שלא בצייתנות מוסרית, אלא תמיד שואף לאיזשהו אידיאל של מה שנקרא הכשרה לאמנות החיים, או הכשרה ל׳בנאדמיות׳. זהו אידיאל שקיים מתקופתם של קונפוציוס ובודהא במזרח, דרך סוקרטס, אפלטון ואריסטו״, אומר לי פרופ׳ נמרוד אלוני בתחילת השיחה שקיימנו במשרדו שבסמינר הקיבוצים. פרופ׳ אלוני, בנה של שולמית אלוני, הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים, וראש קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי.

מה זה מבחינתך הכשרה ל״בנאדמיות״?

״זו הכשרה שמטרתה אינה להשיג ידע, אלא חוכמה. זה משהו שהוא הרבה מעבר לידע או בקיאות. זה משהו שכולל בתוכו מצפן מוסרי, טוב טעם, טקט, שיקול דעת, הרבה השכלה כמובן וחשיבה ביקורתית. וכל זה ביחד מביא בסופו של דבר לאורח חיים פורה. אבל כבר בתחילת המאה העשרים המתמטיקאי והמחנך האנגלי אלפרד נורת׳ וייטהד כתב על איך שהתדרדרנו מאידיאלים של חוכמה ומוסר לאידיאל של בקיאות בחבילות ידע״.

איך לדעתך המצב היום בהשוואה?

״היום מצבנו עוד יותר קשה. אנחנו חווים פיחות משמעותי מאוד במדעי הרוח. יש קיצוצים בלימודי חינוך וכמעט שלא מלמדים יותר פילוסופיה והיסטוריה של החינוך. הכול קיבל אוריינטציה טכנית, ביצועיסטית. זה נגרם במידה רבה בגלל תופעות גלובליות, כשבעלי המאה הופכים לבעלי הדעה – והם יודעים לחשוב במונחים של כסף – כמויות, תוצרים, מקל וגזר. הדברים האלה מוחדרים למערכת החינוך״.

איך זה בא לידי ביטוי בישראל?

״ישראל אימצה את הדגם ה׳בוּשי׳, הדגם האמריקני הוולגרי של תוצרים, ביצועים, כמויות, מבחני פיז״ה וגופים חיצוניים. עברנו עכשיו תקופה, במיוחד תחת הנהגתו של גדעון סער, שבה הדגש היה על תוצרים במבחנים והתעלמות כמעט מוחלטת מחוויית הלמידה, מהאקלים הבית ספרי, מיחסי אנוש ומחינוך ערכי. כל זה היה לא רלוונטי – תמיד רצו לראות את השורה התחתונה במונחים של תוצרים כמותיים – איפה אנחנו ביחס לפיז״ה או במייצבים.

״בדגם האלטרנטיבי של פינלנד, הנחשבת למערכת החינוך הטובה בעולם או אחת הטובות בעולם, הדברים בנויים הפוך – על אוטונומיה של המורים, על עושר תרבותי, פיתוח מקצועי, צדק חברתי, ולא על כסף ותחרות – כמעט אין מבחנים חיצוניים, כמעט אין פיקוח. זו חברה שבה האדם נמצא במרכז והחברה מחויבת לתת לכל אחד הזדמנות הוגנת לחינוך איכותי״.

בוא נחזור לדבר על חינוך ל״בנאדמיות״. מה זה אומר בפועל? מה לדעתך צריך ללמד במערכת החינוך שלנו?

“קודם כל אני סבור שהחינוך צריך להגדיר את עצמו אחרת לגמרי. חינוך זה בראש ובראשונה לדאוג לכבודם, לרווחתם ולהתפתחותם של התלמידים, כדי שהם יוכלו לחיות טוב וכדי שיעשו את העולם טוב יותר.

“בלי קשר למי שר החינוך, יש כמה תחומים שצריך להתפתח בהם: קודם כל, הורדת האלימות וחינוך לדו-קיום ושלום. במאה העשרים האנושות חיסלה למעלה מ-100 מיליון מביני מינה – זה פשוט פסיכי. כבני אדם אנחנו נתונים למערכות שיטתיות של השחתה וגניבת דעת, של תרבות צריכה וריאליטי, מערכות שיטתיות שגורמות לקנאות לאומנית אידיאולוגית. אז חובתנו הראשונה היא שהילדים יפרחו כמו פרחים ולא שנניח פרחים על הקברים. לכן חייבים להכשיר אותם קודם כל לשלום. כי אלימות מביאה סבל ואומללות.

״בחברה הישראלית שומעים כבר שנים על מורים שמפחדים לדבר בכיתה על זכויות אדם ועל זכויות המיעוט הערבי, כי אז, על פי רוב בתי הספר התיכוניים, יחשבו שהם שמאלנים, ׳אוהבי ערבים׳. אבל טיבן של זכויות אדם הוא לדאוג ליהודי או לשחור או לערבי. בזמן האחרון המילה ‘שלום׳, המילה ׳זכויות אדם׳ והמילה ׳חירויות הפרט׳ ו׳חופש הביטוי והדיבור׳ בישראל הפכו לדעות פוליטיות שמאלניות. היום בתקופת המלחמה רואים את זה מאוד בבירור. אנחנו מרשים לעצמנו לדבר בצורה גזענית או כוחנית. אדם מחונך נמדד ביכולת שלו לכבוש את יצרו, לכבוש את המפלצת שיש בפנים״.

אילו עוד תחומים צריכים להיות חלק ממערכת החינוך?

״הדבר השני הוא חינוך לזכויות אדם ודמוקרטיה. לטפח אנשים שהם באמת פלורליסטים, שהם סובלניים, שהם יכולים לחיות עם מורכבויות, שיכולים לראות דברים מזוויות שונות ולהבין שאין שחור ולבן, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנשים שיכולים להודות בטעויות ולהכיל ביקורת. הפן השלישי הוא צדק חברתי. בלי צדק חברתי אי אפשר לדבר על חינוך הולם. בישראל של היום 30 אחוז מהילדים חיים מתחת לקו העוני.

״הדבר הרביעי הוא הנושא שכולם מדברים עליו שזה קיימות סביבתית. אנחנו יודעים שכדור הארץ נהרס, זאת תודעה שכולם חייבים להכיר. הדבר החמישי זה בריאות, אנחנו יודעים שהדור הצעיר חולה בהמון מחלות חדשות שלא היו. בעיקר במדינות השבעות הג׳אנק פוד מביא על הדור הצעיר מחלות נוראיות.

״הדבר השישי קשור להתמכרות לתרבות המסכים. חייבים ליצור מחנכים שמשמרים גם דברים נהדרים שהיו פעם ושלא ניתן למצוא יותר, לא בטלפון ולא במחשב, כמו יחסי אנוש, שירה, ספרות, אמנות, ציור, מדיטציה, פילוסופיה. החינוך חייב לאפשר מרחבים של אינטימיות בין אישית ותוך אישית, וגם היכרות עם תרבות גבוהה. זה מתחיל מהבית, שבו רוב התאים המשפחתיים אינם מה שהיו פעם. אין כמעט ישיבה ביחד שבה מדברים על ספרות, תרבות וקהילה״.

כשסף הריגוש נהיה גבוה כל כך נראה שאצל הרבה צעירים קשה מאוד לעורר עניין בדברים כאלה.

״יש סקס אפיל גם לעמוק. אנשים מסוגלים גם לחוות אמנות טובה, או תחושה של יושרה. זה אפשרי. אריסטו אמר שלאדם יש באופן טבעי דחף להרחבת הידע.

״הרעיון הוא שרק מי שחווה את העמוק ידע לזהות את השטוח. רק מי שפגש יהלום תרבותי ידע לזהות זכוכיות מזויפות. תפקיד החינוך הוא לתת להם לטעום ולהתנסות במובחר, במשובח.

״המפגש עם הדברים העמוקים הוא מתנה לחיים. מי שחווה אותם לא סובל את הרִיק של אלה שחיים רק בין הזפזופים. מי שחי כל הזמן בקצב של זפזופים בין ערוצים, מתקשה לקלוט מסר שדורש אורך נשימה. מסר כזה נהיה משעמם, כי כל הזמן מחפשים דברים שעובדים מהר יותר. ואז כשהמורים רוצים לדבר על דברים עמוקים יותר, אין להם אפשרות לעשות את זה. אומרים להם ‘אתה חופר׳. השטוח, המהיר, המענג והמיידי נהפכים היום לקנה המידה, שזה כמובן אנטיתזה לתרבות.

״אחת הבעיות שאנחנו מגלים היום היא שלא משנה כמה גירוים חיצוניים יש לילד, הוא עדיין יאמר שמשעמם לו, שריק, אלא אם יש לו תובנה גבוהה שמשמעות החיים לא יכולה לבוא מבחוץ. לכן שעמום מחוסר בגירויים חיצוניים הוא ביטוי לשממה פנימית״.

דיברת הרבה על מה צריך ללמד, אבל כיצד צריכה להיראות דמות המחנך האולטימטיבי. מה צריכים להיות המאפיינים שלו?

״מורים צריכים להיות לא רק מלומדים אלא גם אינטלקטואלים, עם להט לתיקון עולם; לא רק מנומסים אלא גם נדיבים; ולא רק מרצים טובים אלא גם מומחים באומנות הדיאלוג. יש אנשים רבים שמחזיקים בחבילות ידע אבל לא יודעים לחשוב, הם לא יודעים לחבר ידע מתחומים שונים. צריך אנשים שהם רחבי לב. מה שמאפיין רחבי לב הוא היכולת שלהם לתת לאחר ולשמוח שהאחר גדל מזה ומתפתח…

מה טוב יותר מדלי מלא זהב?

$
0
0

איור: ליזה וורונין

לפני כמה שנים החלטתי לקחת קורס בסינית קלאסית למתקדמים במסגרת הלימודים שלי. השפה הסינית הקלאסית, זו ששימשה במשך אלפי שנים את המלומדים בסין כדי להביע את רעיונותיהם, שונה מאוד מהסינית המודרנית. הגעתי בהתרגשות לשיעור הראשון, וגיליתי שרק ארבעה סטודנטים נוספים נרשמו לקורס המאיים. אבל לא נרתעתי, והפשלתי שרוולים.

בשבועות הראשונים הקורס התנהל כמו כל קורס שפה אחר, לא משהו יוצא דופן במיוחד. היינו קוראים טקסטים, מנתחים משפטים מבחינה תחבירית ומתרגמים אותם. כך התקדמנו לאט לאט ובחרדה קלה אל עבר מטלת הסיום – תרגום טקסט בסינית קלאסית שמעולם לא תורגם. אבל באחד השיעורים הכול השתנה.

״אתם יודעים״, אמר לנו המורה, פרופסור סיני המתמחה בהוראת שפה ובתרגום ספרים מהיהדות לסינית קלאסית, ״בסין לא באמת היו לומדים ככה״.

״אז איך היו לומדים?״ שאלנו אותו בסקרנות. בלימודי סינית קלאסית היו פשוט משננים כתבים קלאסיים, לומדים אותם בעל פה״, הוא הסביר. ״אז למה שלא נעשה את זה?״ הציע אחד מהסטודנטים. המתכונת של הקורס השתנתה מאותו יום, וכך הפכנו למחזור הראשון בקורס ששינן כתבים קלאסיים. שמעתי שעד היום מקללים אותנו על זה.

אבל עבורי, תהליך השינון היה חוויה בלתי נשכחת. זו הייתה טעימה קטנה מחוויית הלימוד של התלמידים בסין העתיקה. סוג של למידה שמי שגדל במערכת החינוך שלנו היום כבר לא זוכה לחוות. כל משפט נטמע בתוך הראש, המשמעויות של הטקסטים הסינים הקשים להבנה הולכות ומתחדדות, וסוג ההבנה הופך להיות כזה שלא ניתן להפיק בשום דרך אחרת. הקלאסיקות הסיניות דנות בשאלות מוסריות, בהיבטים שונים של שיפור עצמי ובאופן שבו אדם יכול להפוך להיות טוב יותר. באותם ימים, משפטים מתוך הטקסטים היפים האלה היו מלווים אותי במשך היום, ומספקים לי תזכורת ברורה כיצד אדם ישר דרך וטוב לב אמור להתנהל כשהוא נתקל במצבים שונים.

גם השפה הפכה לברורה יותר, אינטואיטיבית יותר. בסין, הסביר הפרופסור, לא היו נוהגים בעבר ללמד תחביר. נושא, נשוא, מושא? אין טעם. כשמשננים ספרים שלמים, המבנה של השפה הופך להיות אינטואיטיבי וחלק בלתי נפרד ממך. בסין העתיקה, כשתלמידים היו מתחילים את מסלול הלימודים שלהם, המורה היה עוזר לתלמיד לשנן את הכתבים, אבל לא מפרש אותם, לא מסביר אותם. השפה הייתה שונה מזו המדוברת, והתלמידים בתחילה לא היו מסוגלים להבין את כל המשמעויות. בהדרגה, עם שינון חוזר של עוד ועוד טקסטים, התלמידים היו מתחילים להבין. מדוע לא סייעו המורים לתלמידים ולא פירשו עבורם את הטקסטים?

אחת הסיבות לכך היא התפיסה הסינית שהטקסטים של החכמים הקדומים היו בעלי חוכמה גבוהה מאוד שלא ניתן להסביר אותה באופן פשטני. במשפט אחד יכולות להסתתר משמעויות רבות. אם המורים היו מפרשים את הטקסטים כבר בשלב הראשון, אולי הם היו מקבעים את ההבנה של התלמידים וחוסמים אותם מלפתח הבנות שונות ורחבות יותר.

קאנג שי היה אחד מהקיסרים המוערכים יותר בהיסטוריה הסינית. הוא שלט בסין במשך 61 שנה בתחילת שושלת צ׳ינג, החל מאמצע המאה ה-17. היו לו עשרות בנים ובנות וקרוב ל-100 נכדים. רבות נכתב על שיטת החינוך הקפדנית שייסד עבור צאצאיו.

״כשהייתי צעיר הייתי קורא ספר בקול רם 120 פעמים, ולאחר מכן משנן אותו 120 פעמים״, הוא אמר פעם כשהנחה מורים כיצד יש ללמד את ילדיו ונכדיו. ״רק אחרי שזכרתי בעל פה פסקה, הייתי ממשיך לפסקה הבאה״.

בתפיסת החינוך הסינית הדגש היה תמיד על ההתנהגות המוסרית של האדם ועל שיפור עצמי במטרה לפעול באופן טוב יותר ולהיות אנוכי פחות. למידה של טכניקות וכישורים שונים באה תמיד רק במקום הבא בסדר העדיפויות. גם מערכת הבחינות הקיסרית שבחנה מתמודדים לתפקידים ציבוריים בחנה בראש ובראשונה את אופיו של התלמיד ואת בקיאותו בקלאסיקות הסיניות, אשר דנות בסוגיות של מוסר ובכינון שלטון תקין ובלתי ניתן להשחתה.

בסין העתיקה העריכו את רמתו המוסרית של האדם כחשובה הרבה יותר מאשר יכולותיו. השר הבכיר, ההיסטוריון וההוגה סימה גוואן מהמאה ה-11 האמין שבבחירת אדם לתפקיד יש להעדיף את אלה שהם בעלי מוסר גבוה ויכולות גבוהות. אם אין בנמצא כאלה, יש להעדיף את אלה שהם בעלי יכולות נמוכות, אך מוסר גבוה. אם גם כאלה אינם בנמצא, עדיף להעסיק כאלה בעלי מוסר נמוך ויכולות נמוכות. אולם בשום אופן אין להעסיק אדם בעל יכולות גבוהות ומוסר נמוך – הוא בעל יכולת ההרס הגבוהה ביותר.

לשו מיאן, שהיה פקיד בכיר במאות ה-6-5 לספירה בשושלת ליאנג לא חסרו אמצעים. חבריו יעצו לו לרכוש נכסים עבור יורשיו. ״שאנשים אחרים יורישו רכוש לצאצאיהם״, הוא ענה. ״אם צאצאיי יהיו ישרים ומוכשרים, הם יבנו לעצמם את עושרם. אם לא יהיו בעלי יכולת, הרי שגם רכושי לא יעזור להם״.

שו מיאן הקפיד לחנך את ילדיו להתנהג היטב ולשמור על שלמות מוסרית. הוא כתב פעם לבנו: ״אבותינו השאירו לנו מוניטין נקי ובלתי מוכתם, ומעולם לא דיברו על רכישת רכוש אישי או ניהולו. יש פתגם ישן האומר: ׳אם תשאיר לילדיך את ספר הידע, הם יזכו להרבה יותר מאשר אילו היית משאיר להם דלי מלא זהב״.

Viewing all 1459 articles
Browse latest View live