החלל המרכזי במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק
WestportWiki

כשרואים את הסרט החדש של ג'ורג' קלוני, "ציידי האוצרות", בין אם אוהבים אותו ובין אם לא, קשה שלא לחשוב (במיוחד אם אתה אוהב אמנות מושבע) על המאמץ האדיר שעשו הנאצים במלחמת העולם השנייה לגנוב ולהחביא יצירות אמנות ברחבי אירופה – עבודות של מיכאלאנג'לו, ורמיר, רמברנדט ורנואר – ועל המאמץ המקביל שעשו האמריקאים והאירופאים כדי להצילן, גם תוך סכנת חיים. היום, 70 שנה אחרי, האם היינו טורחים בכלל להציל יצירות מופת כאלה?

הופעת האינטרנט ושכלול הטכנולוגיה חוללו שינויים עמוקים ומשמעותיים בעולם התרבותי והחברתי שלנו. ראינו כבר איך תעשיית המוסיקה שינתה את פניה וגרמה לכך שגם מוסיקאים מפורסמים מאוד מעלים את עבודתם בחינם לרשת. ראינו איך אנחנו נפרדים אט אט מהנייר בעקבות המידע הרב והזמין שהאינטרנט מספק לנו בכל עת. השינויים שהתרחשו מטלטלים היום את המוסיקאים ואת אנשי הספר, הנדרשים להמציא דרכים חדשות להתפרנס וליצור.

גם בעולם האמנות נשמעות תהיות על השינויים הצפויים בו, בעקבות חופש היצירה שהאינטרנט מציע לאמנים. האם ערכם של מוסדות מסורתיים, כמו מוזיאונים וגלריות, עומד להיפגע (אם לא נפגע כבר) או שמא להיפך – להתחזק? ומה יקרה לאמנים עצמם?

ענן או מוזיאון?

פרוייקט "גוגל ארט" הופך את אוספי המוזיאונים לדיגיטליים

ד"ר אבי רוזן, אמן ויוצר ב"סייברספייס", מתריע כבר עכשיו שהעשייה באינטרנט הופכת את המוסדות המוזיאליים לבלתי רלוונטיים ומבשרת את סופה של האמנות המסורתית. לדבריו, הרשת שואבת לתוכה כמות עצומה של אמנים שבורחים מהעולם המסורתי של הגלריות והמוזיאונים, מסיבות כלכליות ואמנותיות.

"באמנות המסורתית", מסביר רוזן, "היצירה האמנותית הייתה קבועה ומקובעת: לקחו תמונה, הציגו אותה במוזיאון והקהל חווה את היצירה הקלאסית והמשיך הלאה. הטכנולוגיה אפשרה לתמונות לזוז מול קהל סטטי, כמו בקולנוע או בטלוויזיה – וגם המוזיאון, כדי לא לפגר מאחור, התחיל להציג תמונות נעות מול קהל שבא לראות אותן.

"הרשת לקחה את זה צעד אחד קדימה. עכשיו אפשר לצפות בסרטים תוך כדי הליכה או נסיעה, והתמונה לא רק זזה אלא נעשתה אינטראקטיבית: כשאני מעלה יצירה לרשת אני מאפשר לצופים, שפעם היו פאסיביים, להשפיע ולשנות אותה. איזו משמעות יש למוזיאון במצב כזה, כשהיצירות שמוצגות בו זמינות לכל אחד בכל מקום ובכל זמן?

מירה לפידות, אוצרת ראשית לאומנויות במוזיאון ישראל בירושלים
באדיבות מוזיאון ישראל

"המוזיאון מטבעו רוצה לשמור על מעמדו כפונקציה של מוסד יחיד שקובע מה הקהל יראה. כך גם לגבי האקדמיה האמנותית", אומר רוזן. "האקדמיה שמרנית מאוד. היא מתנגדת למדיה החדשה, שמערערת על מומחיותם של מורים מהדור הישן ולמעשה מבטלת את תפקידם. פעם אספנים היו משלמים הרבה כסף כדי לקנות אורגינל, אבל כשכל אחד מוריד יצירה ברשת בחינם, איזו משמעות יש עוד לאספנות?"

רוזן שם את היצירה שלו ב"ענן" וכולם יכולים לראות אותה בכל עת. באתר שלו ביוטיוב יש יותר מ-53 אלף סרטונים, והוא מעלה חדשים בכל יום. לדבריו, כל הסרטים יחד זכו ל-4.5 מיליון צפיות, כלומר עשרות צפיות לכל סרטון, בעוד שלתערוכה המוזיאלית האחרונה שהשתתף בה הגיעו "רק" 3,000-2,000 איש במשך חודש.

"למעשה, המוזיאונים יורים לעצמם ברגל", אומר רוזן. "ברגע שהיצירה הופכת להיות דיגיטלית היא משתכפלת ללא שליטה, ואז הסכר נפרץ והממסד הישן לא יכול להתקיים יותר. אם אתה מציג משהו שיכול להיות מוצג בכל מקום, מה ההצדקה לקיום שלך? לפני שנים, כשהיצירה שלי התחילה להיות זמינה בחינם ברשת, אמרו לי 'השתגעת? ממה יחיה האמן?' היום זה כבר אחרת."

הערך המניפולטיבי

ממה באמת יחיה האמן בעידן הדיגיטלי והאינטרנט? 

"יש משהו שנקרא חוק הזנב הארוך, שאומר שאפשר לעשות יותר כסף משלושה מיליון תפרנים מאשר משלושה מיליארדרים. כשאני שם את היצירות שלי ביוטיוב, זה מאפשר פרסומת. זה מזכה אותי בכמה סנטים. אם יש אלפי כניסות ביום אתה יכול לעשות יותר כסף מאשר אם תמכור אוריגינלים. במקביל אפשר למכור עבודות מקוריות שאתה מעלה לאינטרנט לטובת בעלי ממון. האמנות באינטרנט הופכת להיות דמוקרטית."

יצירה שתלויה באהבה של הקהל וב"דמוקרטיה" יכולה להתפרסם מאוד, אבל מי אמר שהיא דווקא טובה? 

"מי קבע שאוצר מציג במוזיאון את הדבר הנכון? באינטרנט יש גם הרבה יותר יוצרים. מי מגיע להציג במוזיאון? האלפיון העליון שהאוצרים אוהבים. באינטרנט כל אחד יכול. כל אחד הופך להיות אוצר ויוצר."

אתה בעצם אומר שאין קריטריונים לאמנות טובה ושלא צריכים להיות. 

"מי קובע מהי אמנות טובה? האוצרים? מה הם מבינים ביצירה? הם לא יוצרים. מה שנותר זאת המודעות והכנות של היוצר. דבר נוסף שקובע היום את הערך של יצירת אמנות זה השוק שלה, המסחר ביצירות אמנות. וזה אחד מהאסונות הגדולים של המאה ה-20. הערך שנקבע בשוק הזה לאמנים וליצירותיהם הוא לאו דווקא הערך האמיתי, אלא הערך המניפולטיבי. מריצים את שוק האמנות כמו שמריצים מניות. אם ינתקו את המסחור מהאמנות, תיוותר אמנות נטו. המדיה החדשה והאינטרנט מאפשרים לעשות את זה בלי התיווך של סוחרים."

אז אם לא יהיו מומחים, איך בכל זאת ייקבעו הסטנדרטים לאמנות טובה? 

"זה נקרא חוכמת ההמונים, שהיא חכמה יותר מכל גאון שהוא. התמקצעות שייכת לעולם הישן. המומחים בוחרים לומר רק מה שהם רוצים לומר, רק מה שהם רוצים להעביר, אבל באינטרנט כל הידע זמין לכולם. כל מי שמחובר ל'ענן' נהנה מהידע".

הערך האמנותי

בניגוד לדעתו של רוזן (ולדעה הרווחת בכלל) מבשר היזם ומבקר האינטרנט אנדרו קין, מחבר הספר "כת החובבנות", שהאינטרנט הורס את התרבות שלנו ומשחית את יכולתו של האמן להתפרנס בכבוד.

לדברי קין הפלטפורמה הדיגיטלית, שמאפשרת יצירה ואחסון של מידע אינסופי, מהווה סכנה: ללא שומרי הסף התרבותיים ניתנת לגיטימציה ליצירה בינונית ולחובבנות. "אחת האשליות הגדולות ביותר של יוטיוב ושל תעשיות התרבות ה'דמוקרטיות' היא שיש בהן דמוקרטיה," אומר קין בראיון ל-BBC, "אבל קשה מאוד להתבלט בין מיליארדים של קטעי הווידאו ביוטיוב. רק אחוז קטן מצליח, ואף אחד מהם לא מבוקר, מפותח או נתמך על ידי מוסדות תרבותיים". קין חושש שיהיה קשה לחזור אחורה.

רם גליק, יועץ ישראלי-אמריקני לסחר באמנות, נוטה להסכים עם קין לגבי הסכנות שברשת, אבל הוא הרבה יותר אופטימי ואינו חושש שהאינטרנט ימחק את האמנות המסורתית או את מוסדותיה. לטענתו, הוא מבחין שתופעת האספנות לא נפסקה אלא אף נמצאת במגמת עלייה, כשהמוזיאונים והמוסדות למכירה פומבית מושכים היום קהל רב יותר בזכות השיווק באינטרנט.

"התזה הזאת, שהאמנות המסורתית תיעלם, חוזרת על עצמה לאורך ההיסטוריה", אומר גליק, "אבל ההיסטוריה שלנו חזקה מכל תזה, כי האמנות נוגעת במי שאנחנו בתור אנשים. 500 שנה אחרי דה-וינצ'י אנחנו עדיין מדברים עליו בתערוכה". עם זאת, לדעתו אנחנו חיים בתקופה שכבר אין מאסטרים: "אין יותר שאגאלים, אין יותר בוטיצ'לי או מונה. האמנות הפכה להיות יותר טרנדית. דמיאן הירסט, לדוגמה, שמוכר את עבודותיו במיליונים, הוא הכי טרנדי שאפשר. רוב המומחים אומרים שזאת לא אמנות. פעם גם לאסוף אמנות לא היה טרנד, הייתה חשיבות להשקעה ולהיסטוריה״.

גליק מסביר שהאינטרנט מאפשר לאמנים שיווק עצמי משופר וישיר, אבל אז הקניינים חייבים להכיר את עולם האמנות כדי להבחין באיכויות. כשמדובר בסוחרים שמתווכים בין הקונים לאמן, הגבולות עוד יותר מעורפלים לדבריו: "אצל הסוחרים התשוקה לכסף חזקה מהתשוקה לאמנות, ואז המניעים לא תמיד טהורים והגבולות מיטשטשים, במיוחד שבאינטרנט קשה להבחין באיכות כשאתה לא רואה את היצירה מולך״.

ד"ר אבי רוזן, אמן ויוצר ב"סייברספייס"

עתיד המוזיאונים

בפורום שנערך בבוסטון על עתיד המוזיאונים, דיווח מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק על כשישה מיליון מבקרים ב-2013, לעומת כ-44 מיליון באתר האינטרנט שלו. הנתון הזה אינו מפתיע: בשנים האחרונות הבינו המוזיאונים בעולם שכדי להישאר רלוונטיים ולהגדיל את קהל המבקרים שלהם, עליהם להתרחב ולפתח את פעולותיהם באינטרנט.

אחד המנועים לתופעה הזאת הוא פרויקט "גוגל ארט", שמאז 2011 עודד כ-300 מוסדות מוזיאליים ב-54 מדינות (וביניהם המטרופוליטן) להפוך חלק מהאוסף שלהם לדיגיטלי. הפרויקט מאפשר לגולש באתר לחוות אחרת את יצירות האמנות שהוא מכיר ולהתוודע ליצירות חדשות, להרכיב לעצמו אוסף פרטי של דימויים מתוך מאגר רחב של יצירות ולהתבונן ביצירה עד לפרטי פרטיה, בשונה מההתבוננות במוזיאון.

רם גליק, יועץ לסחר באמנות

לדוגמה, המוזיאון לאמנות בקליבלנד, שהפך כ-95 אחוז מהאוסף שלו לדיגיטלי, פיתח חוויה מוזיאלית שבה המבקר יכול להגיע למוזיאון עם האייפד שלו, להוריד אליו את היצירות שעליהן הוא מעוניין לקבל מידע ולחקור את היצירה עד הפרט הכי קטן שלה, להפעיל עליה מניפולציה – וכל זאת כשהוא עומד מול היצירה, פיזית. אחר כך אותו מבקר יכול לחזור אל ביתו ולהמשיך את המחקר והחוויה. בארץ היה מוזיאון ישראל בירושלים אחד מהחלוצים שעבדו בשיתוף פעולה עם גוגל, כשהעלה ב-2011 דימויים של מגילות ים המלח לאתר אינטרנט. המבקר באתר יכול לראות את המגילות עד לרזולוציה הכי גבוהה ולקבל עליהן מידע מקיף.

עם זאת, בפורום בבוסטון הסביר מנהל הפרויקט של "גוגל ארט", עמית סוד, שהמוזיאונים עדיין חוששים מהתהליך של הפיכת האוסף לדיגיטלי: "יש להם חשש מהאינטרנט, מזכויות יוצרים על יצירות ודימויים, מסגירה של מוזיאונים בגלל מחסור בקהל ובתרומות… אלה פחדים אמיתיים וצריך להתייחס אליהם״.

מירה לפידות, אוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון ישראל, אינה חוששת לקיומו של המוזיאון או לרלוונטיות שלו. "הכלים הדיגיטליים, כמו מדריך קולי, עוזרים להפוך את חוויית הביקור במוזיאון למעניינת ומקיפה. ואני לא מאמינה שאנשים יפסיקו להגיע למוזיאון אם יוכלו לראות ולחוות אמנות באינטרנט. לראות אמנות דרך האייפון או המחשב זה כמו לראות מאסטר שף בטלוויזיה בלי לטעום את האוכל שהם מכינים. יש ממד גופני לחוויה של ביקור המוזיאון במוזיאון: היצירה נראית קטנה או גדולה יותר ממה שדמיינו כשראינו אותה בתמונה או באינטרנט. זאת אחת מהאיכויות שיש ליצירה וזה משפיע על החוויה וההבנה שלה. בנוסף, ליצירה יש יצירות שכנות בתערוכה שהצופה מושפע מהיחסים ביניהן, והוא גם מושפע ממה שראה קודם לכן. כל זה משפיע מאוד על חווית הצריכה של האמנות״.

לפידות מסבירה שהמוזיאון עדיין לא ביצע רכישות רבות של אמנות רשת, כמו עבודותיו של אבי רוזן. לדבריה, בגלל הדמוקרטיה של היצירה ברשת, יש הרבה שאלות שהמוזיאון עדיין לא ענה עליהן, בעיקר בנוגע למשמעות של בעלות המוזיאון על עבודה כזאת – אותה סיבה שבגללה אמנים כמו רוזן מציגים מלכתחילה במרחב הווירטואלי.

ב-2012 הציג המוזיאון עבודה אחת שהייתה קשורה לרשת, אבל שהיה לה ביטוי פיזי הכרחי בתערוכה: "bit.fall" של האמן יוליוס פופס, שהוצגה בתערוכת העיצוב "חוקרים במופלא", הציגה מפל מים שעליו נוצרות מילים הנופלות יחד עם זרם המים. המילים נראות אקראיות, אבל למעשה נאספו על ידי תוכנה מיוחדת שאוספת מילים באמצעות אלגוריתם מאתרי חדשות באינטרנט בזמן אמת.

היצירה של פופס יכולה להוות מטאפורה נהדרת לכך שזרם המידע העצום והמתחלף באינטרנט יכול לקבל ביטוי מפתיע ומסקרן כשהוא עובד בהרמוניה עם המרחב הפיזי. למה צריך לבחור, אם אפשר ליהנות משני העולמות ולהעשיר את שניהם?

צילום הבית: עודד סמדר

שער הכניסה לבית נפתח אל שביל שבסופו ארבע מדרגות (שהמעצב נוהג לעשות בבתיו) המוביל לדלת הכניסה המקורה. הסגנון האירופאי הקלאסי שומר על סימטריות המאפיינת אותו מחוץ ובתוך הבית ומתאפיין בקצב החלונות, בקווים האופקיים שנוצרים דרך חריצים בטיח וחלונות עץ אלומיניום שמחולקים למשבצות.

מכאן נכנסים למבואה גדולה המחברת את שני האגפים של הבית. מהמבואה, הנמצאת במרכז הבית ניתן לצאת אל הפטיו המחבר גם הוא בין האגפים ואל הבריכה. התקרה הגבוהה של החדר מאפשרת לעלות לקומה העליונה המובילה אל מסדרון המשקיף אל המבואה. בחלל ישנה גם מעלית ושירותי אורחים. ריצפת הבית כולה פרקט והשטיחים תוחמים את האזורים ואת אופיים השונה.

האגף המשפחתי הנמצא מימין כולל מטבח, חדר אוכל וחדר משפחה. המטבח (טולמנ׳ס) תוכנן בצורת ח׳, עם ארונות בשלושה צדדים עם ואי שמאפשר גם עבודה וגם ישיבה. כל זה תורם לאווירה חמימה ומשפחתית. בחדר המשפחה הרהיטים רכים לרביצה לעומת בסלון (באגף השני) שבו נבחר ריהוט מאוד פורמלי. המעצב בחר בגופי תאורה שונים בחלל: מנורת תקרה היורדת מעל שולחן האוכל, מנורת אהיל ותאורה סמויה היוצאת מהתקרה ומהרצפה. בדרך זאת ניתן לשלוט באווירה שרוצים בלחיצת כפתור.

כל שטחי הפנים בבית נפתחים לכיוון הפטיו ולשטח חיצוני מקורה בפרגולה עם מאווררים. באגף המשפחה מתחת לפרגולה ישנו שולחן אוכל נוסף.

באגף האירוח נמצא סלון, חדר אוכל ראשי ושירותי אורחים. הסלון מקבל אור משלושה כיוונים בגלל צורת ה-ח׳ של הבית. כיוון שבעלי הבית החליטו לא להתקין טלוויזיה, המעצב היה יכול להפנות את כל פינת הישיבה לכיוון הקמין ולהעניק לאורחים רגעים של שיחה נעימה. על הסטיילינג של הסלון אחראית חנות בשם טלי׳ס – החל מהלבשת הספסלים כדי לתת גיוון לחדר האוכל הראשי, המגשים, הוואזות ואלמנטים שונים שהצבע קושר ביניהם כמו ההדום הצהוב שמתאים לצבעי המנורה ולציור.

הגינה רווייה בפרגולות שמייצרות שטחים מוצללים המשמשים המשך לחללים הפנימיים. הריהוט מיועד לתנאי מזג אוויר קשים ועשוי מאלומיניום או מעצים טרופיים. אריחי האבן שעל הדשא מובילים אל הבריכה העשויה מפסיפס זכוכית בגוון כחול.

כשיורדים לקומת המרתף מתוך המבואה המרכזית מגיעים לחדר הקולנוע הביתי הכולל ספות רביצה (קסטיאל), עמדות מחשב ומשחקים לגדולים ולקטנים. הייחודיות בחלל הזה היא התקרה (בריסול) המיוחדת העשויה מבד מבריק ומתוח. חדר הקולנוע מחבר בין שני האגפים. באגף אחד נמצאות שלוש סוויטות מאווררות בהן מתגוררים האחים הבוגרים, המקבלות אור טבעי באמצעות חצר אנגלית. באגף השני יש אזורי שירות שכוללים ממ״ד, חדר כביסה, חדר כושר ומחסן.

בקומה העליונה של הבית נמצאים חדרי השינה. באגף אחד נמצאת סוויטת ההורים המשקיפה על הבריכה ולצידה חדר אמבטיה בסגנון קלאסי צרפתי: הצבעים שחור ולבן, המנורות המיוחדות (סטודיו באבו), האמבטיה החשופה, אריחי הקרמיקה בקו ״רטרו״ והרצפה שעשויה מפסיפס אבן שיש קררה.

AFP/Getty Images

גלגמש, מלך העיר ארך בשומר העתיקה, צלל לפני יותר מארבעת אלפים שנה למעמקי הים לחפש את הצמח שמבטיח חיי נצח, האלים האולימפיים של יוון אכלו אמברוסיה ושתו נקטר כדי לזכות בחיים ללא מוות, והאלכימאים בימי הביניים חיפשו את אבן החכמים שתבטיח להם נעורי נצח. האפשרות לחיים אינסופיים ממשיכה להצית את הדמיון גם היום. מדענים, עתידנים, חוקרי מוח ורופאים מבטיחים שממש עוד מעט, רק עוד כמה עשרות שנים, נצליח לפצח את הסוד העתיק. יצאתי למסע לחפש כמה מהחוקרים האלה. נקודת ההתחלה הייתה ביפן, שם יש לפחות יצור אחד שאולי כבר זכה לחיי אלמוות.

1. החיים הנצחיים של סקארלט

אולי באמת המפתח לחיי נצח נמצא במעמקי האוקיאנוס? כך לפחות מאמין פרופ׳ שין קובוטה, שחוקר יצורים מימיים זעירים כבר כמה עשרות שנים. המעבדה שלו שוכנת ב״מכון סטו לביולוגיה ימית״, שלוחה רחוקה של אוניברסיטת טוקיו, בעיירת שירהאמה, על חוף האוקיאנוס השקט. שם הוא עוקב במסירות רבה במיוחד אחרי מחזורי חייה האינסופיים של מדוזה בגודל של ציפורן זרת קצוצה. שמה המדעי של המדוזה הוא Turritopsis dohrnii, והכינוי שהיא קיבלה הוא ״מדוזת השני״, או ״סקארלט״ באנגלית, בשל צבעה האדמדם כשהיא נמצאת במים קרירים. אבל הכינוי הנפוץ יותר שלה הוא ״המדוזה בת האלמוות״, מסיבה מאוד פשוטה: המדוזה הזאת, לפי מה שידוע עד כה, יכולה לחיות לנצח כל עוד היא לא נמחצת או נטרפת על ידי גדולים ממנה.

בספרו ״מדוזת השני הפלאית״ (2013) מספר קובוטה איך תכונת האלמוות של המדוזה התגלתה כמעט בטעות. בקיץ 1988 הגיע לרפאלו, עיירת קייט בריביירה האיטלקית, כריסטיאן זומר, סטודנט גרמני לביולוגיה ימית, במטרה לערוך מחקר על מחזורי החיים של חסרי חוליות זעירים. כל יום הוא צלל למימי הטורקיז עם רשת צפופה, אסף מאות יצורים ימיים והניח אותם בצלחות פטרי. בין היצורים שאסף היתה גם מדוזת השני. יום אחד, שהיה עמוס במיוחד, הוא שכח להאכיל את מדוזת השני.

המדוזה, שזקוקה למנת מזון יומית, הייתה אמורה למות מרעב. להפתעתו הרבה הוא גילה שבמקום למות ולהתפורר במים, המדוזה חזרה לשלב הראשון של חייה. קל היה להבחין בכך בגלל השוני במבנה: בשלב הראשון בחייה גוף המדוזה מכונה פוליפ, והוא נראה כמו צמח שמיר עם גבעולים ועלים דקיקים, ואילו המדוזה הבוגרת נראית כמו כיפה דמויית פעמון שממנה משתלשלות זרועות זעירות.

זומר לא הבין מיד את משמעות התופעה, אבל עמיתיו מהמחלקה לביולוגיה באוניברסיטת גנואה התרגשו מאוד מהגילוי שלו והמשיכו לחקור את היצור הזעיר שהיה אז נדיר יחסית. ב-1996 הם פרסמו את תוצאות מחקרם בכתב העת Biological Bulletin במאמר בשם ״להחזיר לאחור את מחזור החיים״. החוקרים מתארים בהשתאות איך ״מדוזת השני״ יכולה, כאשר היא רעבה או נפצעת, או בכל מצב מצוקה אחר, להחזיר לאחור את כל מעגל החיים למצב הראשוני שלה שהוא הפוליפ. משם היא ממשיכה להתפתח שוב למדוזה בוגרת.

התהליך הזה של חזרה לינקות קורה גם באופן טבעי במעגל החיים שלה: מיד לאחר ההזדווגות סקארלט הזכר וסקארלט הנקבה מתפוררים ושוקעים לקרקעית. אחר כך בתהליך שנראה כמו נס הם חוזרים למצב הפוליפ, משם מתפתחים שוב למדוזה בוגרת, חוזרים שוב להיות פוליפ, ממנו מתפתחת מדוזה בוגרת וחוזר חלילה. ״כך מדוזת השני מתחמקת מהמוות ומשיגה את הפוטנציאל של חיים לנצח״, כותבים החוקרים.

ב-15 השנים האחרונות קובוטה מקדיש לפחות שלוש שעות כל יום כדי לטפל במדוזות שלו, לפי הניו יורק טיימס. במאמר האחרון שפרסם ב-2011 בכתב העת Biogeography הוא כותב שבמשך שנתיים הוא היה עד לעשרה מחזורים בהם סקארלט חזרה לשלב הראשון של חייה, פוליפ, התפתחה לבגרות ושוב חזרה להיות פוליפ. קובוטה, שמרבה להופיע ולהתראיין לתקשורת, להפיץ תקליטורים שמסבירים את מעגל חייה של ״מדוזת האלמוות״ וגם להופיע במועדוני קריוקי עם שירים שחיבר על מדוזת הסקארלט הנצחית, הפך לסלבריטי ביפן, וכך גם המדוזה. גם הקהילה המדעית עוקבת אחריו בסקרנות רבה.

האם אפשר יהיה ליישם בעתיד חיי נצח גם לבני אדם? קובוטה מאמין שכן. בראיון לתקשורת ביפן הוא אומר: ״כאשר אפצח את המסתורין של המדוזה, אני רוצה ליישם את היכולות שלה עבור האנושות״. מצד שני הוא חושש מכך. ״בני אדם היום אינם ראויים לחיי נצח״, הוא אמר לניו יורק טיימס. ״אנחנו חכמים ומתורבתים כל כך, אבל הלבבות שלנו נורא פרימיטיביים. אם הלבבות שלנו לא היו פרימיטיביים, לא היו מלחמות. אני חושש שאנחנו ניישם את המדע מהר מדי, כמו שעשינו עם פצצת האטום. לבני אדם קשה מאוד לנהוג באיפוק. כדי לפתור את הבעיה הזאת יש צורך בשינוי רוחני״.

עד שקובוטה יצליח לפענח את סודה של המדוזה, אולי נוכל לפחות להתנחם בחיים של אלף שנים בלבד? החלטתי לבדוק מה אומר אוברי דה גריי, חוקר ההזדקנות…

כולם רוצים לכאורה להיות בריאים ולהיראות טוב. אבל למעשה רוב האנשים מכירים בחשיבות הבריאות רק כשהם עומדים לאבד אותה. אני עצמי למדתי והבנתי דרך סיפורי האישי עד כמה תודעתי הייתה צרה במשך 40 שנה, ואיך לא ידעתי לטפל בצורה נכונה במכונה המופלאה הזו שנקראת גוף האדם.

אם נבחן לרגע את המילה ״בריאות״ נזהה בתוכה את השורש ב.ר.א. עבורי המשמעות היא שלאדם ניתנת האפשרות לברוא את עצמו בכל יום מחדש. הגוף שלנו מורכב ממיליארדי תאים שמתחדשים בקצב גבוה לאורך כל חיינו. אין בגופנו היום תא אחד שזהה למה שהיה לפני שבע שנים. כל ה״חומרה״ שלנו מתחלפת.

בכל התחדשות של תא, יש הזדמנות להפוך אותו מתא חולה וחלש, לתא בריא וחזק. אז מדוע רוב האנשים לא מחדשים את עצמם? הסיבה היא שאם לא מתרחש שינוי בתודעה וה״תוכנה״ נשארת אותו הדבר, ממשיכים לעשות את אותן פעולות ולקבל את אותן תוצאות ב״חומרה״, בגוף.

בריאות אפשר לשנות. אנחנו יכולים בכל יום לברוא את עצמנו מחדש. זה אפשרי, זו בחירה. זהו בדיוק המסע שאני עשיתי. מהיום שבו קרסה הריאה השמאלית שלי והרופאים נאלצו לכרות שליש ממנה, ועד לקו הסיום בתחרות ״איש הברזל״.

בעולם המערבי ההתייחסות המסורתית לבריאות הייתה של ״תחזוקת שבר״, בשפת הצבא, להבדיל מתחזוקה מונעת. מתקנים רק את מה שמקולקל. אנשים הולכים לרופא רק כאשר הם חולים, כדי ש״יתקנו״ אותם.

במזרח הרחוק במשך שנים, הרופא המצטיין במחוז היה הרופא שהיו לו הכי מעט חולים. מטרתו הייתה לדאוג שאנשים יישארו בריאים. במקום לטפל בחולים, הוא השקיע מאמצים כבירים כדי לגרום לאנשים להיות בריאים.

כשמדברים על השקעת מאמצים, הכוונה היא להשקיע ולהזין את כל ארבעת העולמות שמהם אנחנו מורכבים: העולם הפיזי שהוא כל מה שאפשר לראות בעיניים ולגעת בו בידיים; העולם המנטאלי שהוא עולם המחשבות שלנו; העולם הרגשי שהם הרגשות והתחושות שלנו; והעולם הרוחני שהוא האמונות הפנימיות שלנו.

בריאות קשורה בכל העולמות ולא רק בעולם הפיזי כפי שמקובל לחשוב, וכדי להיות בריא יש להקפיד לספק לכל עולם את ה״דלק״ המתאים לו.

הנה מספר דוגמאות ל״דלק״ מתאים עבור כל אחד מהעולמות:

בעולם הפיזי: לעסוק באופן קבוע בספורט לפחות שלוש פעמים בשבוע למשך שעה; לשמור על כושר בשלושת הממדים: סיבולת, כוח וגמישות; להקפיד על עקרונות התזונה הנכונה.

בעולם המנטאלי: לעשות רשימה של יעדים ומטרות שרוצים להשיג, באופן קבוע; ללמוד ולהתפתח באופן קבוע; להיעזר במאמן או מנטור שיעזור לנו להתפתח בצורה נכונה.

בעולם הרגשי: להכיר תודה על הדברים הטובים שיש בחיינו; להיות מודע להשפעת הסביבה עלינו ולחפש סביבות שיקדמו אותנו; לטפח מערכות יחסים עם אנשים מנצחים.

בעולם הרוחני: להקדיש בכל יום פרק זמן קבוע לעצמנו; לדעת ולהכיר את הערכים שלך ולחיות על פיהם; לעסוק בשאלה ״למה אני עושה את מה שאני עושה?״

אם אתם מתלבטים במה להתחיל, התחילו בעולם הפיזי. חשיבות ההשקעה בעולם הפיזי שלנו היא כבירה ויש לה השפעה על כל העולמות האחרים. המילה באנגלית לתנועה היא Motion. והמילה לרגש היא Emotion. אם נפרק את המילה Emotion נקבל E-Motion שזה Energy in Motion – אנרגיה בתנועה. רגש ותנועה לא רק דומים באיות שלהם, הם גם משפיעים אחד על השני. הדרך הטובה והמהירה ביותר שבה אפשר להשפיע על מצב הרוח והבריאות שלנו היא דרך תנועה, דרך ספורט ופעילות גופנית.

בשיחה שקיימתי לאחרונה עם ד״ר טל בן שחר, מומחה בין-לאומי לתחום האושר שאלתי אותו מהו הגורם הראשון במעלה שיכול להעלות את האושר בחייהם של אנשים. ״התשובה פשוטה״, אמר לי ד״ר בן שחר, ״ספורט״.

תפיסה מנצחת שטוב לסגל היא שבכל יום אני משתפר במודע בכל התחומים. מתדלק את עצמי בדלק נכון, חי בעוצמה, מציב מטרות של התחדשות ולא של הישרדות.

אני התחלתי לחיות באמת רק אחרי שהלכתי למות. אתם אולי יותר חכמים. אל תחכו, התחילו עכשיו.

אלון אולמן מייסד החברות ״קוד המנצח״ בע״מ, ״פריצת גבולות״ בע״מ ו״קוד העסק בע״מ״ מוביל אנשים וארגונים למטרות וההצלחה שלהם בעוצמה ומהירות שלא הכירו. מרצה מבוקש.

ניתן להתכתב אתו במייל: info@alonulman.com
או דרך הפייסבוק: www.facebook/alonulman

מיקי חיימוביץ׳ | צילום: רונן פדידה

״מעניין״ כאן בישראל. כעיתונאים, פעמים רבות אנחנו מקטרים על כמה היינו רוצים, למספר ימים לפחות, להיות ניו זילנד, לפתוח מהדורות חדשות באיזו ידיעה מסעירה על מחירי צמר כבשים. אבל זה לא יקרה בקרוב כנראה.

אצלנו כמעט כל יום מביא משבר חדש, ואנחנו, אנשי התקשורת, נאלצים לסקר מדי יום קשיים בטחוניים, חברתיים, כלכליים, כשהמחויבות שמניעה אותנו היא לחשוף עוולות ולתעד את מה שקורה באמת. גם אני הייתי שם, לא מעט שנים. אני מכירה לא מעט מעמיתיי שפיתחו ראייה צינית וביקורתית מאוד. אבל כמי שתיווכה במשך שנים ארוכות את החדשות הקשות לציבור, חשתי שזוהי לא התמונה המלאה.

כן, קשה כאן. נכון, הפכנו למדינה שבצד הקשיים האובייקטיבים גם מזניחה את החלש. אבל זו רק חלק מהתמונה הכללית, שלא מגיעה בשלמותה אל המסך. כי בצד המחויבות לתעד את מה שמקולקל, שכחנו שחשוב להראות גם את מה שטוב. זו הייתה הסיבה שהביאה אותי בזמנו ליזום את סידרת הכתבות ״ישראלים עשר״, יותר מ-40 כתבות על ישראלים שתורמים למען החברה, שעוסקים בהתנדבות ושגורמים לשינויים בחיים של אחרים. אנשים יוצאי דופן (הטור המלא התפרסם בגיליון 265).

חיימוביץ’ הייתה בחבר השופטים שבחרו את המרצים לכנס 2014 TEDMED בירושלים, כנס ההרצאות היוקרתי בנושאי בריאות ורפואה

תמונה: fotolia.com

דמיינו שבתוך הגוף שלנו יש מערכת שלמה שתפקידה להסדיר את תהליכי הריפוי של הגוף. לחדש רקמות פצועות ולהחיות אזורים פגועים. בשנים האחרונות, חוקרים רבים, בעיקר מהמזרח הרחוק טוענים שהצליחו לאתר מערכת כזאת, המורכבת מרשת צינוריות דקיקות שלא היו מוכרות למדע עד כה. הם מספרים שבין היתר זורמים בה תאי גזע רבים שהגוף מייצר בעצמו, אותם תאים שיודעים להתמיין לכל סוג של תא שנדרש.

נשמע מהפכני? החוקרים טוענים גם שרשת הצינוריות הזו תואמת לרשת המרידאנים ולנקודות האקופונקטורה שמופיעות בספרי הרפואה הסינית המסורתית – שהמדע הקונבנציונאלי מעולם לא הצליח להוכיח את קיומה.

אמנם התעלות הדקיקות נצפו לראשונה כבר לפני יותר מ-50 שנה, אבל רק בעשור האחרון פותחו הכלים שמאשפרים לזהות אותן ולחקור את תכולתן. ״מערכת התעלות הזו היא האיבר החיוני ביותר ברפואה, במיוחד ברפואה המחדשת״ (המתמקדת בחידוש תאים ורקמות, ר״ת), מסביר בריאיון לאפוק טיימס אחד החוקרים המובילים בתחום, פרופ׳ קוואנג-סופ סו (Kwang‐Sup Soh) מהאוניברסיטה הלאומית של סיאול.

 רוחבן של התעלות כ-50-20 מיקרון – מיליוניות המטר, ולאורכן מופיעות נקודות רחבות יותר, ״צמתים״, שגודלם נע בין עשירית המילימטר למילימטר. בינתיים מרבית המחקר בתחום נערך בגופם של מגוון יונקים כמו ארנבים, עכברים וחולדות, ומתברר שהתעלות האלו זורמות ברקמות שונות ומגוונות בגופם: על העור, במוח, בחיבורים לאיברים הפנימיים ועוד.

 מערכת התעלות קיבלה בשנים האחרונות את השם Primo Vascular system, כשב-primo הכוונה ל-primordial – ״קדמוני״. בעזרתה, ובעזרת תאי הגזע הרבים שלטענת פרופ׳ סו מיוצרים בצמתים שלה, הוא ועמיתיו מציעים שבעתיד הקרוב ניתן יהיה לפתח שיטות חדשות לטיפול בסרטן, באלצהיימר ובמחלות נוספות. הם גם מקווים שבשנים הקרובות התעלות האלו יצליחו לגשר על הפער שקיים כבר שנים רבות בין המדע המערבי לבין הידע הקדום הצפון ברפואה הסינית המסורתית.

תמונה: fotolia.com

החוקר שנעלם במפתיע

התעלות הדקיקות התגלו לראשונה במדינה שרק מדענים מעטים מורשים או מעוניינים להגיע אליה, אם בכלל – צפון קוריאה. ב-1962 פרופ׳ קים בונג-האן (Kim Bong-Han) הצפון קוריאני טען שהצליח לראות אותן במיקרוסקופ, אבל רק לאחר שצבע אותן בצבע מיוחד. בשנים הבאות הוא פרסם חמישה מאמרים בנושא, בהם טען שלמעשה גילה מערכת צינורות שלישית בגוף שלא ידעו עליה עד כה, מעבר למערכת כלי הדם ולמערכת הלימפה המקשרת בין רקמות שונות בגוף למערכת כלי הדם.

שני המאמרים האחרונים שהספיק לפרסם, בשפה הקוריאנית בלבד, התמקדו בחומרים ובתאים שזורמים בתוך התעלות הדקיקות, להן קרא על שמו Bong-Han Vessels. כשניתח כימית את תכולת התעלות, וכשצפה בהן במיקרוסקופ הוא זיהה בהן תאים זעירים, המכילים מידע גנטי רב וקרא להם Sanals. בהמשך הוא גם גילה שהתאים האלו מסוגלים, בדומה לתאי הגזע שאנחנו מכירים כיום, להתפתח למגוון רחב של סוגי תאים שונים. כך הוא הציע רעיון – שהגוף הבוגר שלנו מייצר בעצמו תאי גזע דמוי עובריים, כלומר תאים המסוגלים להתפתח לכל סוג של תא בגוף, בדומה לתאים הראשוניים של העובר.

אבל כל זה נגמר לפתע, כשהמשטר הצפון קוריאני החליט לעצור את זה. ״בשנת 1966, קים בונג-האן וצוותי המחקר שלו טוהרו פוליטית ונעלמו. מאז אף אחד לא יודע מה עלה בגורלם״, מספר פרופ׳ סו בריאיון.

דבר חשוב שפרופ׳ בונג-האן לא הספיק לעשות לפני שנעלם, זה לפרט לגבי סוג הצבע שעזר לו לראות את התעלות, והפרט הקטן הזה חסר מאוד לבאים אחריו. הם פשוט לא הצליחו לשחזר את ממצאיו ולזהות את אותן תעלות דקיקות ושקופות. כך כל המחקר בתחום נעצר לחלוטין למשך כמעט 40 שנה.

כאן נכנס לתמונה פרופ׳ סו. ב-2002 הוא הקים מעבדה עם שותפיו והחל לחקור את התעלות המסתוריות. המשימה הראשונה שלו הייתה לפתח שיטות שיאפשרו לאתר את התעלות הדקיקות והשקופות ולצפות בהן באמצעות מיקרוסקופ.

פרופ׳ קוואנג-סופ סו, מהאוניברסיטה הלאומית של סיאול

ב-2008 הוא התגבר על המשוכה הזו כשזוהתה השפעתו של הצבע ״טריפן כחול״. מתברר שאם שוטפים במהרה את האזור הצבוע, רק התעלות הדקיקות נצבעות בכחול, בגלל המבנה הנקבובי שלהן. כלי הדם ורקמות אחרות אינם מושפעים מהצבע, כך שהשיטה הזו עוזרת להבחין במדויק בתעלות האלו ולצפות בהן במיקרוסקופ. מאז נמצאו חומרים נוספים שצובעים רק את התעלות, ולדברי פרופ׳ סו, השיטות לצפות בתעלות האלו ״עדיין בתהליכי פיתוח״.

בשנים האחרונות כבר ניתן לבחון ישירות את התעלות האלו ואת התכולה שלהן. ויטלי וודוינוב למשל, פרופסור לפיזיולוגיה מאוניברסיטת אובורן שבארה״ב פרסם ב-2011 שאימת את ממצאיו של פרופ׳ בונג-האן הצפון קוריאני כשצפה בתעלות הקדמוניות בפירוט רב באמצעות מיקרוסקופ אור ברזולוציה גבוהה.

מערכת הריפוי העצמי של הגוף

החדשות הגדולות שמערכת התעלות הקדמוניות יכולות להביא למחקר הרפואי קשורות למה שזורם בהן…

דו"ח מיוחד – רעיונות ועדכונים מכנס ההדרכה העולמי, ASTD 2014, וכנסי מכירות מובילים בארה"ב (אוקטובר 2014)

כל ארגון עסקי שרוצה לשפר תוצאות עסקיות, מחפש דרכים עדכניות כדי לשפר את אפקטיביות מערך המכירות שלו. ירידת המכירות המשמעותית שהתרחשה בשנה האחרונה בחברות ענק כמו מקדונלדס וקוקה קולה העולמית, מראה שאין חסינות. השווקים משתנים, טעמי הלקוחות משתנים, ו…המתחרים עושים כל מה שאפשר, כמעט, כדי לנגוס בנתחי שוק.

אפילו חברת אפל, שמאז השקת סידרת האייפון 6, שברה את השיא של עצמה במכירות, מחפשת בקביעות כלים לשבור שיאים בכל פעם מחדש. גם אפל יודעת, שצריך לשים לב לשינויים (מתחרים חדשים מסין?), לירידה במכירת שירים ב-iTunes ולדרכים חדשות כדי להפוך את חווית הקניה בחנויות שלה לכלי להגדלת המכירות עוד יותר מבעבר.

במסמך זה ריכזתי רעיונות שעלו על הבמה, ולא פחות חשוב, במסדרונות של כנסים מרכזיים שנערכו לאחרונה בארה"ב: כנס ההדרכה הבינלאומי של ASTD בוושינגטון די.סי, כנס אפקטיביות מערכי מכירות שהתקיים בספטמבר באטלנטה, ג'ורג'יה, וכנס DREAMFORCE בסן פרנסיסקו.

לפניך 7 רעיונות ותובנות מרכזיות, שרלבנטיות לכל מנכ"ל, מנהל מכירות, וכמובן מנהלי הדרכה שמסייעים לשיפור הכישורים של מערך המכירות בארגון.

אנחנו מקווים שהם יסייעו לכם לשיפור התוצאות שלכם בשנה הקרובה, וכמובן, נשמח לראותכם גם בועידת המכירות השנתית שלנו, SALES 2015, שתיערך ב-20 בנובמבר, 2014.

אתם מוזמנים להקליק על הלוגו של הוועידה, כדי להתרשם מהתוכנית המקצועית של הוועידה הקרובה, ולהבטיח את מקומכם.

1. הנעה להשתתף בהדרכות!

ארז אלמוגי

 הניסיון מוכיח שההנעה להשתתף בהדרכות היא בעלת השפעה מכרעת על אפקטיביות ההדרכה. ארגונים רבים מתכננים קורסים והדרכות, "קובעים ביומן" של אנשי המכירות, ולא חושבים איך לגרום לנציגים לבוא עם "רעב ללמידה".

לעתים, מנהלי הדרכה קובעים קורסים מבלי שיש מחויבות אמיתית לתהליך של סמנכ"ל / מנהל המכירות. מתברר שכשהמנהל משדר שההדרכה חשובה, הנציגים באים עם ראש פתוח והתלהבות ללמידה. וכשהמנהל משדר במלים ובהתנהגות, ש"לא נורא אם נדחה את זה" / "לא נורא אם נקצר את זה" / "לא כולם יכולים לבוא, אבל הם יסתדרו כבר לבד" – גם כל השאר המשתתפים מבינים שההדרכה היא בזבוז זמן.

לכן, מנהלי הדרכה צריכים להתייחס אל סמנכ"ל המכירות כאל לקוח פנימי, שצריך להבין את צרכיו, מטרותיו, ולמכור לו את השירות הפנימי, קרי, תהליכי הדרכה ואימון לשיפור הביצועים של המערך שלו. כשמנהלי הדרכה מבינים יותר את היעדים העסקיים של הלקוח הפנימי שלהם, ומדברים אליו במונחים של תוצאות עסקיות, ולא רק בשפת ההדרכה, הם יכולים לרתום אותו טוב יותר לתהליך.

בדיוק כמו שאנשי מכירות מעולים יודעים להפוך לשותפים אסטרטגיים מוסיפי ערך של הלקוחות שלהם, כך גם מנהלי הדרכה צריכים להפוך לשותפים של מנהיגי המכירות בארגון.

אחת הדרכים המומלצות למנהל הדרכה אפקטיבי היא להצטרף אל מספר פגישות מכירה חיצוניות, וכמובן לבקר במרכזי מכירות פנים-אל-פנים ומרכזי מכירות טלפוניות של הארגון. ברוב המקרים, מנהלי הדרכה שנשאלו, מעדיפים שאת הביקורים הללו יעשה נציג חברת ההדרכה שמבצעת את המכירות. אולם מתברר, שזה אינו מספיק. מנהלי הדרכה שרואים בהגדלת מכירות של הארגון שלהם כאתגר משותף, משקיעים בטיפוח יחסים, בניית מוניטין של מומחה לשיפור ביצועים, בקרב מערך המכירות דרך השתתפות פעילה שלהם במגעים עם לקוחות.

פעולה זו, כמובן, נותנת להם גם הבנה רבה יותר לגבי הצרכים, ההזדמנויות והקשיים שיש במכירה תחרותית, מה שמאפשר להם לתכנן תהליכים נכונים יותר.

הביקורים הללו גם מאפשרים לשפר את המסר שמעבירים לאנשי המכירות לקראת ההדרכות – מה יצא להם מההשתתפות בתהליך, מדוע זה כל-כך קריטי להצלחת הארגון וכו'.

כיון שמכירות זה ה"דם" של כל ארגון מנצח, ארגונים רבים, גם הגדולים ביותר, פותחים את תהליך ההדרכה עם הרצאה (אפילו קצרה) של מנכ"ל החברה בעצמו. אם לא הוא – אז עושה זאת מנהל/סמנכ"ל בכיר או המנהל הבכיר ביותר בתחום המכירות. במידה וההדרכות נעשות לצוותים רבים, ניתן לבצע את ההרצאה הראשונה LIVE, להקליט אותה, ולהשתמש בה לפתיחת התהליכים של שאר הקבוצות. פתיחת תהליך הדרכה באופן זה משפר מיידית את רתימת המשתתפים לתהליך, מה שמשפר את התוצאות לאחר מכן (כמובן, בתנאי שהמנכ"ל עושה את עבודתו נכון, ולא הופך את ההרצאה שלו לנזיפה או לעדכונים לא רלבנטיים).

פתיחה בעוצמה כזו, ביחד עם סקירה קצרה של התוצאות העסקיות שהושגו בעבר בזכות הדרכות דומות, או דיווח של אנשי מכירות איך הם שיפרו יכולות שלהם בעבר, מאפשרים להשיג תוצאות טובות יותר.

2. התאמה לצרכים

גיל פרץ

אין זה מפתיע לדעת, שככל שהתהליך מותאם יותר לצרכים, כך גם האפקטיביות שלו גבוהה בהרבה.

תהליכי הדרכה שמשתמשים בדוגמאות הכי קרובות מהשטח גורמות ללמידה להיות קלה יותר, ולא פחות חשוב – המשתתפים רואים בהם משהו רלבנטי להצלחה שלהם, ולא "הדרכה כללית". לכן, ארגונים משקיעים בבניית תרגילים מותאמים למצבים החשובים ביותר, סימולציות מובנות ומדויקות, ולעתים שימוש בהקלטות מהשטח.

בפאנל בכנס ASTD (שלאחרונה שינה את שם הארגון ל-ATD) סיפר אחד המנהלים, שלפני ההדרכות הוא מציע פרס לאנשי המכירות שישתפו בדרכים הטובות ביותר שהם משתמשים כדי למכור, הפרזנטציות המיוחדות שלהם או טכניקה אישית שהם המציאו – ואז, הוא משתמש במידע כדי לשלב אותו בתהליך ההדרכה, על מנת לשכפל את הידע בתוך הארגון, ולפרגן למצטיינים.

3. למידה לאורך זמן

ארגונים בעולם מבינים יותר ויותר את החסרונות של ניסיון לדחוס יותר מידי חומר בזמן קצר. בעבר, הרבה ארגונים ארגנו קורסי הדרכה למכירות בימי הדרכה רצופים.

כיום, יותר ויותר ארגונים מיישמים את העיקרון של "למידה מרווחת" – קורס שמתבצע לאורך זמן, במהלך השנה כולה, המאפשר למנוע את העומס הקוגניטיבי שמתרחש בסדרה של ימים מרוכזים. יתר על-כן, הקורסים הללו מאפשרים לתת למשתתפים יעדים להשגה בין מפגש ומפגש, ולדווח על היישום ועל התוצאות.

כך הופכים תהליכי הדרכה לתהליכים לשיפור מתמיד של מערך המכירות, ומסייעים למנהל המכירות להוביל את הארגון לתוצאות טובות יותר משמעותית.

התברר, שארגונים שקיצצו בימי הדרכה בגלל ירידה במכירות וניסיון לחסוך כסף, הגדילו את הנזק הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. מנגד, ארגונים שהבינו שהדרכת מכירות אינה "לוקסוס" אלא כלי ניהולי אסטרטגי לשיפור מתמיד של אנשי המכירות, ידעו לתרגם זאת לתוצאות גם בתקופות שהשוק חלש יותר.

בחלק מהארגונים דואגים שמערך המכירות יקרא בלוגים קצרים בנושא מכירות בין המפגשים, ודואגים לרענן את הידע והכלים של המערך כמעט בכל שבוע.

זאת, ביחד עם שימוש במערכות טכנולוגיות אחרות של הארגון, מאפשרים לארגון להפוך את הלמידה לפעולה יומיומית בארגון, וליצירת תרבות של ארגון לומד בפועל, ולא ארגון שרק מדבר על חשיבות הלמידה.

4. "מנהל המכירות כמאמן"

התוצאות לגבי שילוב של אימון אישי לאנשי המכירות כחלק מתוכנית לפיתוח המערך ממשיכות להראות מה שכבר התברר בעבר במחקרים של חברת בלנצ'ארד: ארגונים המשלבים אימונים בין מפגשי ההדרכה משיגים תוצאות טובות יותר באופן משמעותי.

האימונים האישיים מאפשרים לעודד כל אחד באשר הוא, ולא פחות חשוב – להתאים את התהליך לצרכים ולאישיות של כל אחד.

ישנן דוגמאות שמראות כי האפקטיביות של אנשי מכירות שעברו הדרכות קבוצתיות המשולבות באימונים אישיים, צמחה בעשרות אחוזים יותר, לעומת אנשי מכירות באותה חברה שרק השתתפו במפגשים הקבוצתיים. תהליכים לשיפור אפקטיביות של צוותי המכירות חייבים לשלב בין הדרכות קבוצתיות לבין אימונים אישיים. כדאי לבצע את האימונים האישיים, גם על ידי המנהל הישיר, וגם על ידי מומחים לליווי ואימון אישי בתחום המכירות, כיוון שהם יכולים להביא ניסיון רוחבי מצטבר מהרבה ענפים.

למנהל הישיר של אנשי המכירות יש השפעה אדירה על הצלחת התהליך. ראשית, על המנהל הישיר לשבת לפגישות אישיות עם כל משתתף, ולקבוע ביחד יעדים בעקבות קורס המכירות. להבדיל מיעדי מכירות, על המנהל והעובד לקבוע יעדים הקשורים לשימוש בטכניקות ובמתודולוגיות שנלמדו, כדי להטמיע אותן ולהפוך אותן להרגלים.

מנהל שמשלב את ההטמעה בשיחות התקופתיות שלו, משדר לעובדיו שהוא מייחס חשיבות רבה לשימוש בכלים שלמדו, ולקבל תשואה על ההשקעה. כיוון שעובדים עושים יותר מה שמודדים אותם, יש לוודא שהעובדים ידעו שמודדים גם את השימוש בכל מה שנלמד, ולא רק את התוצאות מהשימוש.

לעתים, יש עובדים שלוקח להם יותר זמן לאמץ את המיומנויות החדשות, והמנהל צריך לפעול כמו כל מאמן אפקטיבי – להעצים, לחזק, לנסות להבין מה מונע או מעקב את היישום, ולתת כלים נוספים לחיזוק ההטמעה. בכל פעם שמנהל המכירות עושה זאת, הוא גם מחזק את התפיסה שהדרכת המכירות היא דבר מוערך וחשוב, ובכך תורם להגברת האפקטיביות של ההדרכות העתידיות.

"המנהל כמאמן לשיפור ביצועים" הוא קונספט שמרבית החברות הגדולות באמריקה כבר מיישמות. כ-75% מהחברות ברשימת "פורצ'ן 500", (3 מתוך כל 4), משתמשות במתודולוגיה SITUATIONAL LEADERSHIP II ™ של BLANCHARD, כיוון שגילו שמנהלי מכירות ומנהלי צוותים המשתמשים בשיטה זו, משיגים בנוסף להגדלת המכירות גם יעד חשוב נוסף וקריטי – אחוז גדול יותר של אנשי המפתח ושיאני המכירות בארגון נשארים לעבוד בארגון, למרות הפיתויים הרבים שעומדים בפניהם (בהרבה מקרים, אנשי המכירות הטובים ביותר בארגון הם אנשי המכירות הפוטנציאליים הטובים ביותר של המתחרים, והשארתם בחברה קריטית כפליים – כל עזיבה שלהם פוגעת מיידית במכירות, אך גם עלולה להגדיל את נתח השוק של המתחרה).

גם בארץ חברות כמו טבע, צ'ק פוינט, נייס, אורבוטק, בנק אוצר החייל, ויזה cal, נטפים, לאומי כארד, SAP ועוד משתמשות במתודולוגיה הזו, כדי לשפר את הביצועים ולהוביל להשגת יעדים משמעותיים.

אחת המשתתפות בפאנל בכנס של ASTD המליצה לכל מנהל מכירות להקצות 3-4 שעות בחודש לאימון אישי של כל נציג, ובמידה והמנהל אינו יכול להקצות זאת, לרכוש משאבים חיצוניים – כיוון ששיחה שבועית יכולה לסייע להגדלת המכירות, הרבה יותר מההשקעה הכספית הכרוכה במפגשי ייעוץ אלה.

בכל מקרה מומלץ למנהל הישיר לערוך פגישות אישיות באינטרוואלים של 30,60 ו-90 יום לאחר ההדרכה, ועל העובדים לדעת מה הציפיות הספציפיות שיש למנהל הישיר, בכל הקשור למימוש ויישום מה שנלמד בתהליכי ההדרכה.

 5. מדידה

תכנון מדידת התוצאות בארגונים המובילים מבוצע ביחד עם תכנון ההדרכה, והארגונים לוקחים בחשבון, שגם אם לא ניתן למדוד במדויק, בשל השפעות חיצוניות אחרות, יש להציב יעדים לכל תוכנית הדרכת מכירות יעדים. הארגונים המובילים בעולם משתמשים לרוב בהצבת יעדים על פי 4 הרמות של המודל של קירקפטריק.

קיים פרדוקס מעניין – ארגונים שמביטים על הדרכת מכירות כאירוע בודד וחד פעמי, מצפים לעתים לשיפור דו-ספרתי (באחוזים) של המכירות – ולרוב מתאכזבים.

לעומתם, דווקא הארגונים המנוסים, קובעים מדדים ב-4 הרמות, תוך ניסיונות לשלב מידע ממערכות ה-IT בארגון וה-CRM (כמו אחוז הגדלת פעילות של לקוחות זהב, שינויים באחוז נטישת לקוחות, שינויים בגודל עסקה ראשונית, היקף עסקה ממוצעת, שינויים בסוג התלונות וכו).

ארגונים אלה יודעים ששינוי התנהגויות והרגלים דורש זמן, ובמיוחד במכירות מורכבות וארוכות, שם המשחק אינו השגת שיפורים בלתי ריאליים, אלא שיפור מתמיד לאורך זמן, בדומה לשיפור התפוקה של מערך היצור בחברה וכו'.

6. השקעה ו-ROI

כשמודדים את ההשקעה בתוכניות הדרכה לשיפור המכירות, מקובל לדבר במונחים של השקעה שנתית פר איש מכירות. כעיקרון, ככל שהחברות גדולות יותר, יש יתרון (וחיסרון) לגודל, וההשקעה הממוצעת לאיש מכירות קטנה יותר.

עוד עיקרון מפתח – בדיקה של האפקטיביות – האם יש הבדלים בין חברות שעברו את היעדים השנתיים שלהם לבין אלה שלא.

מתברר, שבשנה שעברה, 21% מהחברות שעברו את היעד השנתי, השקיעו בין 2000-5000 דולר לעובד, בכל הקשור ליכולותיו למכור ולהתחבר ללקוחות טוב יותר.

20% מהחברות שעברו את היעד, השקיעו בין 1000-2000 דולר לעובד, ו-10% השקיעו אפילו מעל 5000 דולר (מעל 420 דולר לחודש לכל עובד במערך המכירות).

גם הצד השני של המטבע חושף מספרים מעניינים: 68% מהחברות שלא השיגו את יעד המכירות השנתי, השקיעו מעט מידי: מתחת ל-1000 דולר לעובד, ושני שליש מתוכן השקיעו אפילו מתחת ל-500 דולר לעובד.

בשורה התחתונה, חברות גילו כמו בעבר, שתקציבי הדרכה הממוקדים בשיפור מכירות, אינם "הוצאה" אלא השקעה שמחזירה את עצמה בטווח הקצר, הבינוני והארוך.

למעשה, חברות מצאו שאם הן מעריכות שאיש מכירות יגדיל את הרווחים מהפעילות האישית שלו בלפחות 12000 דולר לשנה, זה כלכלי להשקיע בו (או בה) אפילו 5000 דולר, ועדין לקבל תשואה של למעלה מ-100%, עוד לפני לקיחה בחשבון של הערך המוסף של שביעות רצון של העובד, שמירה על עובדי מפתח, ויצירת תרבות של ארגון לומד.

טיפ אחרון בהקשר זה – חברות גילו שיש להן נזק עצום בעזיבה של אנשי מכירות שהתקבלו לעבודה, אבל לא עברו הכשרה מספיקה ולאורך זמן. בחלק גדול מהחברות הנזק המוערך בגין עזיבה של עובד, גדול יותר מעלות השכר השנתי שלו – כיוון שעובד שעוזב גורם גם לפספוס הזדמנויות רבות בקרב לקוחות שהוא היה איתם בקשר.

7. אתגרים בשוק תחרותי

בשנה שעברה, על פי סקרים שהוצגו בכנסים, גדל שיעור החברות שהאתגר המרכזי של אנשי המכירות שלהם הוא לדעת להציג יותר ערך מהמתחרים. במלים אחרות – בידול משמעותי.

אפשר לקחת לדוגמא את סמסונג העולמית שנתח השוק שלה בשוק הטלפונים החכמים גדול יותר מזה של אפל, אולם היא נאלצת למכור אותם ברווחיות נמוכה, וסובלת מתחרות עזה מצד יצרנים סיניים.

לעומתה, אפל היא דוגמא לחברה שמצליחה כמו בעבר ליצר ערך פסיכולוגי גבוה, שמאפשר לה למכור את האייפונים החדשים, במחיר גבוה ב-100 דולר מהסדרה הקודמת, ולייצר תור של ממתינים.

החברות מגלות שיש להשקיע זמן רב יותר בשילוב של ההדרכה עם אנשי השיווק והפיתוח העסקי, כדי לחפש דרכים יצירתיות להעברת המסר ללקוחות באופן מבודל, רלבנטי ובעל ערך רב, כדי להקטין את העוצמה של התנגדויות הקשורות לעלות המוצרים.

עוד מתברר, שיכולות הפרזנטציה והעברת המסרים של אנשי מכירות, אפילו מנוסים, אינם מספיק גבוהות במקרים רבים. הדבר מתבטא לפעמים במצגות מורכבות ועתירות מידע, במקום בשיחות המעודדות את הלקוחות לדבר, תוך הגדלת פרק זמן ההקשבה של אנשי המכירות. על כל חברה לחבר באופן ישיר בין אתגרי מערך המכירות לתוכנית ההכשרה והפיתוח של אנשי המערך.

אלה כאמור, מספר תובנות עיקריות מהכנסים החשובים הללו. אתם מוזמנים להתייעץ איתנו כדי לסייע לכם להוביל את מערך המכירות שלכם לשבירת שיאים חדשים.

להתראות בוועידה הקרובה – הקליקו כעת על הלוגו לקבלת מידע מפורט והרשמה!

David Keyes | GettyImages

נראה שנולדתי כדי להתעמת עם דיקטטורים״, אומר לי בבית קפה ברעננה דייויד קיז, 30, מנכ״ל ארגון זכויות האדם Advancing Human Rights. קיז הוא אקטיביסט למען זכויות אדם שזכה לככב בפוסטים זועמים של שר החוץ האיראני בפייסבוק, ולעצבן דיפלומטים סינים כשקידם החלטה לשנות את שם הרחוב שמול השגרירות הסינית בוושינגטון על שמו של פעיל זכויות אדם סיני וזוכה פרס נובל היושב בכלא הסיני.

בתקופה האחרונה הוא ממקד את מאמציו בפיתוח מעין רשת חברתית שתחבר בין מתנגדי משטר במדינות דיקטטוריות לבין אנשים שמעוניינים לעזור להם בעולם החופשי, פלטפורמת ״מיקור המונים״ לזכויות אדם.

לפני שנה ישב קיז באירוע ארוחת צהרים עם שר החוץ האיראני, מוחמד ג׳ווד זריף, שמחזיק בחשבון פייסבוק פעיל במיוחד. ״בארוחת הצהרים הזאת הוא דיבר על המשטר האיראני כשילוב של גנדי ושל אימא תרזה, הוא אמר שאין משטר יותר דמוקרטי ומכבד זכויות אדם בכל העולם מאשר איראן.

״אז ניגשתי לשר החוץ האיראני ושאלתי אותו: ׳האם זה לא אירוני שאתה משתמש בפייסבוק כאשר לאיראנים אסור להשתמש בו?׳ הוא צחק לי בפנים, ואמר: ׳ההא! ככה זה בחיים׳. אחר כך שאלתי אותו מתי ישוחרר מג׳יד טבקולי (אסיר פוליטי איראני מפורסם – ב״ק). הוא אמר: ׳אני לא מכיר אותו׳״.

קיז פרסם מאמר שהפך לויראלי בקרב איראנים ברחבי העולם. אלפי איראנים כתבו לזריף בפייסבוק, ושאלו אותו כיצד יכול להיות שהוא לא מכיר את האסיר הפוליטי האיראני הכי מפורסם. ״זה הפך להיות שערורייה של ממש״, נזכר קיז. ״תוך כמה ימים שחררו אותו מהכלא. אבל לא להרבה זמן. מיד אחרי שאנשים הפסיקו לדבר על זה החזירו אותו לכלא״.

 קיז שם לעצמו למטרה לעצבן את המשטרים הדיקטטוריים בעולם – איראן, סין, ערב הסעודית, סוריה וגם את הרשות הפלסטינית מדי פעם. ״להעלות את המחיר של הרודנות״ הוא קורא לזה.

״פחות או יותר כל שבוע יש כותרת בעיתונים בערב הסעודית או בטלוויזיה הלבנונית שאומרת שאני סוכן בכיר במוסד שחדר לסוריה. פרשן בטלוויזיה הרוסית אמר לי פעם שאומרים שאני מתדרך את האופוזיציה הסורית בתור מרגל״.

 כנראה שיש מחיר מסוים שצריך לשלם כשמנסים לעצבן רודנים. קיז קיבל לא מעט איומים על חייו. ״קיבלתי איומים בסרטוני יוטיוב וברשתות חברתיות מאנשים שאמרו שיערפו לי את הראש. אומרים שאני כופר שצריך להרוג אותו. זה החלק הפחות כיפי של התפקיד״.

 איך הרגשת ברגעים האלה?

״כששר החוץ האיראני כתב עליי כמה פוסטים בפייסבוק זה היה קצת מפחיד. הוא כתב שאני שקרן ומחרחר מלחמה אחרי שהפתעתי אותו בארוחת הצהרים. זה מרגיש מוזר כששר חוץ של מדינה ששואפת להשיג נשק גרעיני כותב עליך ספציפית כמה פוסטים.

״אבל בסופו של דבר הרגשתי שמח, כי ידעתי שמצאתי נקודת תורפה מסוימת שלו. הוא הרגיש כל כך לא בטוח בעמדה שלו שהוא הגיב לאקטיביסט קטן בניו יורק. מה זה אומר על המשטר?״

לאחרונה הגיע קיז לרמאללה כדי לפגוש יזמים פלסטיניים. "שר התקשורת הפלסטיני עלה לנאום במפגש. הרמתי את היד ושאלתי אותו על הפלסטינים שהרשות כלאה לאחר שביקרו את מחמוד עבאס בפייסבוק. הוא הסתכל עלי ואמר: ׳זה לא קורה. זה אולי קרה פעם, אבל כבר לא קורה היום׳.

"אבל לא ויתרתי לו. שאלתי אותו האם הפלסטינים חופשיים לגלוש באינטרנט או שהרשות חוסמת דברים, והאם אפשר לבקר בחופשיות את המשטר הפלסטיני. תשובתו הייתה שלפלסטינים יש חופש מלא. אין שום צנזורה. אין שום דיכוי נגד עיתונאים ובלוגרים ואקטיביסטים – דבר שכמובן אינו נכון. הוא שיקר״.

שר החוץ האיראני. כתב בפייסבוק על קיז שהוא שקרן ומחרחר מלחמה | GettyImages

אתה באמת חושב שהפעולות האלה יכולות לשנות משהו?

״כל סדק חשוב. כל פעם שאני מרגיז קצת משטר דיקטטורי זה עוד סדק ועוד סדק, וכמובן, יש הרבה מאוד אנשים שעובדים על זה בתוך המדינות ומחוץ למדינות. אז אני לא אהיה זה שיוביל להתמוטטות משטר כלשהו, אבל אני רוצה להיות חלק ממאבק שיוביל להתחזקות קולות מתונים וליברלים במקומות כמו איראן.

״צריכים להתעמת עם דיפלומטים בכל יום. בכל פעם שדיפלומט איראני למשל, יוצא מהמשרד שלו, צריכים לגשת אליו ולצעוק את שמות האסירים, ולהזכיר להם שלא שכחנו מהאסירים הפוליטיים. רק כך נחליש את המשטר, ונוביל לדמוקרטיה איראנית שלא תאיים על העולם״.

ההכשרה אצל שרנסקי

יו״ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי. ״קשה למצוא אנשים כמו קיז״ | GettyImages

קיז נולד וגדל בארה״ב ולמד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס לימודי מזרח תיכון וערבית. ״מהר מאוד התחלתי להבין שיש דיסידנטים אמיצים מאוד במזרח התיכון שצריכים את עזרת העולם החופשי. הם משלמים את המחיר הכי כבד שאפשר, והפייסנות מול המשטרים הלא דמוקרטיים שלהם מזיקה להם ובטווח הארוך מזיקה גם לנו״.

אחרי שלמד ערבית בקהיר, שירת בצה״ל ועשה תואר שני בדיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב, הוא התחיל לעבוד אצל נתן שרנסקי בתור יועץ לעניינים בין-לאומיים. מהמשרד של שרנסקי הקים קיז יחד עם כמה חברים את האתר CyberDissidents.org שמטרתו הייתה להעצים מתנגדי משטר במזרח התיכון. ״ידעתי שכדאי לנו לשמוע את הסיפורים שלהם ולהבין מה הם חווים. ידעתי שהאזור מאוד לא יציב״, הוא מספר על אותן שנים שקדמו לאביב הערבי. ״המטרה הייתה לחזק את הכוחות המתונים, ולהסביר לעולם על חוסר היציבות, הדיכוי והרודנות של האזור״.

״כשקיז עבד אצלי התרשמתי שיש לו הבנה עמוקה מאוד לגבי הקשר בין זכויות אדם ופוליטיקה מודרנית״, סיפר לי שרנסקי בשיחת טלפון. ״קשה למצוא אנשים כאלה. חשבתי שדווקא רוברט ברנשטיין (מייסד Human Right Watch, ב״ק) יהיה פרטנר טוב בשבילו. קיז נסע לארה״ב לפגוש אותו ומשם זה התפתח למשהו רציני מאוד. באמת הייתה התאמה טובה ביניהם״.

ב-2009 ברנשטיין התחיל לדבר על התחושות הקשות שלו לגבי ארגוני זכויות אדם, כולל ארגון זכויות האדם שהוא בעצמו הקים. הציקה לו ההתמקדות המוגזמת שלהם בישראל במקביל להתייחסות שולית להפרות זכויות אדם של משטרים רודניים.

קיז חבר לברנשטיין להקים איתו ארגון זכויות אדם חדש – Advancing Human Rights, שיהיה ממוקד בפתיחה של חברות סגורות. מאז הוא משמש כמנכ״ל הארגון. במסגרת הפעולות שלהם הם מנסים לחזק דיסידנטים וכוחות מתונים במשטרים רודניים, ולחבר ביניהם לבין מי שיכול לעזור להם במערב. הם מנסים גם לעודד את המערב להרים את קולו למען זכויות אדם במדינות האלה.

"אני חושב שלמערב יש הססנות שנובעת מחוסר ביטחון בערכים של העולם החופשי, חוסר ביטחון בכוח העצום שלנו, וחוסר יכולת להבחין בין טוב ורע, דמוקרטיה ודיקטטורה״, אומר קיז.

״אני לא מסכים למשל שאנשים אומרים שאי אפשר להתייחס לבעיות בסין או באיראן כי יש גם הפרות זכויות אדם במדינות דמוקרטיות. הם שוכחים את הקשר בין שלום, יציבות וחירות. במשך שנים רבות המערב התעלם מבעיות זכויות האדם באפגניסטן, עירק, או סוריה. תחשוב על סוריה – היו אנשים שדיברו על הסכם כזה או אחר עם אסד, ושכחו שזה לא משנה – כל עוד רודן אכזרי שולט בסוריה, מתישהו ההסכם הזה יתמוטט והוא יבצע טבח המוני״.

להחליף את שם רחוב השגרירות

לפני קצת יותר משנה ישב קיז עם אלוף השחמט והאקטיביסט גרי קספרוב לארוחת צהרים. ״הוא הזכיר לי שב-1984 שינו את שם הרחוב של השגרירות הסובייטית בארה״ב ל׳כיכר סחרוב׳״, הוא מספר. בעקבות זאת בריה״מ הרשתה לפעיל זכויות האדם אנדרי סחרוב לחזור עם אשתו למוסקבה אחרי שנים של גלות. ״באותו רגע ידעתי שזה רעיון גאוני, שצריך לעשות את זה שוב היום״.

קספרוב וקיז פרסמו מאמר משותף בוול סטריט ג׳ורנל. ״הכתובת החדשה של השגרירות הסובייטית בארה״ב הפכה ל׳כיכר אנדרי סחרוב 1׳. בכל פעם שהסובייטים נכנסו או עזבו את השגרירות הם קיבלו תזכורת על המחיר האנושי של הרודנות שלהם״, הם כתבו. ״האמצעי הפשוט אך מעורר ההשראה הזה עזר לשים את זכויות האדם במרכז היחסים בין ארה״ב לבריה״מ״.

״בחרנו מטרות״, מספר קיז. ״רצינו להתחיל עם המדינות הכי לא דמוקרטיות, כמו רוסיה, סין, סוריה ואיראן״.

קיז שיתף ברעיון את שרנסקי, שאגב, היה המתורגמן של סחרוב. הוא התלהב, והחליט להירתם למאבק. הוא לקח איתו את קיז לנאום שנשא בוועדת יחסי החוץ של ארה״ב כיו״ר הסוכנות היהודית. שרנסקי הזכיר מול הוועדה את המקרה של ״כיכר סחרוב״ מ-1984, והציע לשנות את שם הרחוב של השגרירות הסינית ל״כיכר ליו שיאו-בו״, על שם פעיל זכויות האדם, הסופר וזוכה פרס הנובל שלא יכול היה להגיע לטקס קבלת הפרס מכיוון שהוא יושב בכלא הסיני. ליו נכלא בעקבות המעורבות שלו בחיבור מניפסט שקרא לרפורמות דמוקרטיות בסין ונחתם על ידי יותר מ-350 אינטלקטואלים ופעילי זכויות אדם.

״בסופו של דבר 31 חברי קונגרס חתמו על מכתב תמיכה ברעיון, מועצת העיר של וושינגטון די. סי. הצביעה פה אחד בעד שינוי שם הרחוב, ואנחנו מחכים לעוד הצבעה אחת בסנאט כדי לראות אם זה באמת עובר.

״מבחינתי, כבר מימשתי את הרעיון, כי כתבו על זה בכל עיתון מערבי בעולם, רק בוושינגטון פוסט התפרסמו שמונה מאמרים. הטלגרף כתב שכשאשתו של ליו שיאו-בו שמעה על היוזמה שלי היא צחקה בעליזות. לשמח דיסידנטים ואת המשפחות שלהם זו הכוונה שלי.

״היעד הבא הוא איראן, ואנחנו נעבוד כדי לשנות את השם של כל רחוב של כל שגרירות איראנית באירופה לשם של מתנגד משטר איראני, כך שאף שר חוץ או דיפלומט איראני לא יוכל להגיד שהוא לא מכיר שם של דיסידנט שכלוא באיראן. נראה אם שר החוץ זריף יגיד לי בפעם הבאה שהוא לא מכיר את טבקולי״.

קיז מאמין שזו החובה של המערב להמשיך להעלות כל הזמן את שמותיהם של הדיסידנטים במדינות הדיקטטוריות. מעבר להעלאת המודעות לנושאי זכויות האדם, זו גם הדרך להגן עליהם ואפשר להם להמשיך לפעול.

״שר המשפטים לשעבר של קנדה אירווין קוטלר, שגם היה עורך דין של שרנסקי (וגם יושב היום בוועד המנהל של Advancing Human Rights – , ב״ק), שאל את גורבצ׳וב ב-1997 למה הוא שחרר את שרנסקי. גורבצ׳וב ענה לו שבכל מקום שהוא הלך אליו לא דיברו איתו על מה שהוא היה אמור לדבר עליו, אלא על שרנסקי, ובכל מקום צעקו את שמו של שרנסקי והחזיקו שלטים עם שמו. הוא אמר שהמחיר הבין-לאומי לא היה שווה את זה״.

קראוד-סורסינג לזכויות אדם

אחת מהחטיבות החשובות של Advancing Human Rights היא הפלטפורמה Movements.org שנוסדה במקור על ידי ג׳ארד כהן, אז עובד מחלקת המדינה, והיום מנהל בגוגל. כהן ביקש לפני כשנתיים מקיז לקחת פיקוד על Movements בעקבות המעבר שלו לגוגל. גוגל מצדה תרמה כסף לפרויקט.

״בקראוד-סורסינג משתמשים היום בכל תחום – באמאזון ובאיביי. יש היום המון אנשים במערב שרוצים לעזור לדיסידנטים – עורכי דין, מומחי טכנולוגיה, אמנים וזמרים. אבל איך בן אדם יכול לעזור למהפכה בקצה השני של העולם? הפלטפורמה הזאת של Movements נותנת את האפשרות הזאת״.

בקצה אחד של העולם יכולים להתחבר דיסידנטים ולהעלות את הצרכים והבקשות שלהם, בזמן שבקצה השני יכולים להתחבר אנשים שרוצים לעזור. הם רואים את הבקשות, ומציעים את העזרה דרך הפלטפורמה האינטרנטית, שפועלת כבר יותר מחודשיים.

״כבר ראינו תוצאות נהדרות. מישהו ביקש לכתוב שיר על מגניצקי (חושף השחיתות הרוסי שנהרג באופן מסתורי, ב״ק). משורר בניו יורק כתב את השיר, ולהקת ׳פוסי ריוט׳ ועוד כמה אקטיביסטים ביצעו אותו. שיר אחד לא יפיל את פוטין, אבל זה כן יכול להעלות את המחיר של הרודנות.

״בלוגרית מקובה ביקשה דרך הפלטפורמה עזרה ללמוד איך להשתמש באינטרנט בצורה חופשית כך שלא יוכלו לראות כל דבר שהיא עושה. תוך כמה דקות כמה מומחים מכמה מדינות הציעו לה עזרה. יש עריקים מצפון קוריאה שביקשו גם כן עזרה טכנולוגית, ומומחים טכנולוגים יצרו איתם קשר ודיברו איתם. בחודש האחרון הגיעו לאתר אלפי דיסידנטים מ-140 מדינות. בינתיים יש הרבה דיסידנטים שמבקשים עזרה, ומעט מדי אנשים שמציעים עזרה, אבל אנחנו עובדים על זה עכשיו״.

שבוע היזמות הגלובלי מתקיים מדי שנה במטרה לחשוף צעירים לעולם היזמות ולעודד אותם לבחון אותה כדרך המאפשרת צמיחה והגשמה. בשבוע הבא (16-23 בנובמבר) יתקיימו ברחבי העולם עשרות אלפי מפגשי יזמות ב-150 מדינות ויותר.

בישראל מקיף שבוע היזמות מאות אירועים, מדן ועד אילת. מפגשי יזמות יתקיימו במוסדות אקדמיים, מרכזי יזמות, בתי ספר ומכללות. מפגשי "יזמות על הבר" של אוניברסיטת תל אביב יארחו 21 יזמים, ביניהם חוקרים של אוניברסיטת ת"א, והשאר בוגרי האוניברסיטה, במיטב הברים ברחבי העיר.

מפגשי יזמות על הבר מאפשרים לצעירים שתחום היזמות קרוב ללבם לפגוש יזמים ותיקים ומנוסים ממגוון תחומים, לשיחה בגובה העיניים. בין היזמים שישתתפו במפגשים: פרופ' יוסי מטיאס (סגן נשיא עולמי בגוגל), פרופ' אהוד וינשטין (ליבית, אנוביט), פרופ' דוד מנדלוביץ' (סיבקום ואייסקוד), פרופ' סימון ליצין (סטורדוט, סאנדיסק) וכן בוגרי אוניברסיטת ת"א גילי רענן (סקויה קפיטל), יגאל רותם (פאוורדיזיין, קרדורקס), רוני רוס (פנורמה) והלה אורן (תל אביב עיר עולם).

יזמות על הבר בברים ברחבי תל-אביב

יזמות על הבר הוא אחד הפרויקטים הוותיקים ובעלי מוניטין בסצנת ההרצאות בברים. עד היום התארחו בפרויקט מיטב בכירי ההייטק בישראל למפגש בלתי אמצעי עם צעירים מכל שכבות האוכלוסייה, בין האישיים הבולטים שהתארחו בפרויקט ג'ארד מורגנשטרן, האיש שהמציא את כפתור הלייק בפייסבוק, חמי פרס, מקרן הון סיכון פיטנגו, וליז וואלד מנהלת הפעילות הבינלאומית של אינדיגוגו.

את הפרויקט מפעילים שבוע היזמות הגלובלי יחד עם פורום MIT  ליזמות באוניברסיטת תל אביב.   

פרופ׳ יוסף קלפטר

יזמות באוניברסיטת תל-אביב
נשיא אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' יוסף קלפטר

מחקר של PitchBook, המתמחה במחקרים בתחום ההון סיכון, העלה שאוניברסיטת תל אביב עומדת במקום ה-9 בעולם במספר הבוגרים שגייסו כספים למיזמים שלהם, יותר מייל ומפרינסטון, למשל.
אוניברסיטת ת"א מובילה את הסצנה עם 169 בוגרים, שגייסו הון סיכון ל-141 מיזמים, ובסה"כ 1.25 מיליארד ד'. גם בדירוג תוכניות ה-MBA.
אוניברסיטת תל אביב מככבת, והיא עומדת במקום ה-11 מתוך 25 המוסדות המובילים בעולם.

בנוסף מפעילה אוניברסיטת ת"א מגוון תוכניות יזמות, הכוללות קורסי יזמות, את האקסלרטור TheHive (גבהים), את StarTAU וכן תוכנית MBA בהתמחות ביזמות, לצד הפעילות המוערכת של "פורום MIT ליזמות" בשיתוף עם ביה"ס למוסמכים במנע"ס ע"ש ליאון רקנאטי.
העמותה "שבוע היזמות הגלובלי", הפועלת מתוך האוניברסיטה, עושה עבודה מרשימה בקידום היזמות בפריפריה החברתית, בשיתוף עם 65 ארגוני יזמות ברחבי הארץ, ובסיוע 200 יזמים-מתנדבים.

ההמלצה שלנו (ההרצאות מתקיימות בין השעות 19:30-21:00):

לרשימת כל האירועים חפשו "יזמות על הבר" בפייסבוק

ניקול טאנג עם ג׳יימס פולי בזמן שעבדו ביחד בסוריה. ״הוא היה אדם אכפתי ומתחשב, לא תחרותי כמו העיתונאים האחרים״ | צילום: ניקול טאנג

בעיירה טורקית קטנה, על הגבול עם סוריה, ישבה וחיכתה ניקול טאנג, צלמת עיתונות צעירה ונמרצת שעקבה אחרי המהפכות במזרח התיכון מאז ההפיכה במצרים ב-2011. מוקדם יותר באותו יום אפל בנובמבר 2012 היא התכתבה עם עיתונאי המלחמות ג׳יימס פולי, חברה הטוב, בדואר האלקטרוני. הוא בדיוק מצא מקום עם אינטרנט בתוככי סוריה המדממת כדי להעלות חומרים לפני שהוא עוזב את סוריה, והשניים קבעו היכן ומתי יפגשו בעיירה הטורקית. טאנג הייתה אמורה לסייע לו באספקת ציוד, וציפתה לאכול איתו ארוחת ערב לפני שימשיכו לדרכם.

אבל כשהגיעה השעה חמש בערב שבה קבעו להיפגש, פולי לא הופיע. טאנג התקשרה לטלפון הלווייני של פולי, אבל לא הייתה תשובה. היא התחילה לדאוג. כשהגיעה השעה שמונה בערב, טאנג כבר הייתה מוטרדת מאוד. היא התקשרה למספר הטלפון הביתי של מוסטפא, המתורגמן של פולי.

״כשהוא ענה לטלפון בבית, וידעתי שהוא אמור להיות עם ג׳יימס, ידעתי שמשהו השתבש״, מספרת טאנג בראיון לאפוק טיימס. ״מוסטפא סיפר לי איך רכב מסחרי עם ארבעה חמושים רדף אחריהם על הכביש הראשי והכריח אותם לעצור בצד. היה איתם גם ג׳ון קנטלי שדאע״ש השתמשו בו לאחר מכן לסרטי תעמולה. הם קשרו את הידיים של קנטלי ופולי בחזית הרכב, ואמרו לנהג הטקסי ולמוסטפא פשוט לנסוע, ושאם ינסו לעקוב אחרי הרכב הם ירו בהם למוות.

״סגרתי את הטלפון, והתחלתי לבכות. פולי היה חבר קרוב מאוד שלי. עבדנו קרוב מאוד כבר שישה חודשים, נסענו לכל מקום ביחד ודיברנו כמעט כל יום״.

טאנג נשארה בתחילה בדרום טורקיה, על הגבול, כדי לסייע לתאם בין האנשים שניסו לחפש את פולי. אבל אחרי כמה שבועות נכנסה שוב לסוריה.

״כשהווידאו (של עריפת הראש – ב"ק) פורסם באוגוסט הייתי בשוק ונשבר לי הלב. זה היה חודש קשה מאוד לכל העיתונאים. אחר כך גם סטיבן סוטלוף נהרג, ועכשיו עובד של ארגון סיוע. כולם עצובים מאוד ובהלם. זה גורם לנו לעצור לרגע של התבוננות, ולתהות איך נסקר את המצבים האלה עכשיו. אם אנחנו כבר לא רק מתבוננים, אלא ממש הופכים למטרות ישירות ויכולים לרצוח אותנו מסיבות פוליטיות, זה מזעזע. אבל בכל זאת, זה גורם לי ולעיתונאים אחרים שדיברתי איתם, להיות נחושים אפילו יותר לעשות את העבודה הזאת״.

טאנג כבר מצאה עצמה במצבים מסוכנים בעבר. צלפים של משטרו של קדאפי ירו לעברה כשרצה עם פולי בין הבניינים בלוב, וכמה פעמים היא נמצאה ליד הפגזות אוויריות בלוב ובסוריה.

לוחמים מ״צבא סוריה החופשית״ מתאמים מתקפה נגד צלפים מצבא אסד בחאלב | צילום: ניקול טאנג

עיתונאות מלחמות היא לא עיסוק שבוחרים בשביל לעשות הרבה כסף. בטח שלא אם אתה פרילנסר כמו פולי או טאנג. טאנג מספרת על תחושת שליחות חזקה שמחברת בין העיתונאים האלה והופכת אותם לקהילה קרובה וחמה.

אבל טאנג היא לא עיתונאית המלחמות השגרתית. היא נולדה וגדלה בהונג קונג, עד שסיימה את התיכון ועברה ללמוד באוניברסיטת ניו יורק. המוצא האסיאני שלה לא מקל עליה להיטמע בקהל המזרח תיכוני, היא מספרת, ״גם אם אני מכסה את השיער ושמה משקפי שמש״.

את פולי היא הכירה בלוב, במרכז המדיה בבנגזי. ״הוא שאל אם אני צריכה עזרה והציע לקחת אותי ברכב שלו אם אני צריכה להגיע לאנשהו. הוא היה אדיב מאוד, אכפתי ומתחשב, לא תחרותי כמו שהיו עיתונאים אחרים״.

היו אלה ימים של אופוריה בבנגזי לאחר שהאזרחים הצליחו לסלק את הממשל מהעיר. אבל האופוריה התחלפה במהרה ללחימה קשה ולאינספור הרוגים. אזרחים שהיו מורים, רופאים, מהנדסים וסטודנטים, ללא כל הכשרה צבאית, התחילו ללכת לחזית ולירות ב-RPG וברובי קלצ׳ניקוב. ״זה היה מסוכן מאוד. הייתי מסביבם ברגעים האלה״.

אחרי כמה ימים ממשל קדאפי החל לתפוס ולשבות עיתונאים. פולי היה במכונית עם כמה עיתונאים נוספים כשכוחות קדאפי החלו לפתוח באש על הרכב. צלם מדרום אפריקה נהרג באותו אירוע. פולי ושני עיתונאים נוספים נשבו. באירוע אחר באותם ימים נחטפו ארבעה עיתונאים של הניו יורק טיימס.

ארבעה ימים אחרי שקדאפי נתפס ונהרג, טאנג צילמה את מראות ההרס בעיר סירת שבלוב | צילום: ניקול טאנג

תחת כיפת השמיים ברחבת מוזיאון תל אביב התאספו כל המי ומי כדי לחלוק כבוד לזוכי הגלובוס הירוק: ארגונים, עסקים ובודדים שהוכיחו דאגה לסביבה בשנת 2012-2011.

נאור ירושלמי מנכ"ל ארגון "חיים וסביבה" המעניק זו השנה התשיעית את הגלובוס הירוק, שיבח את המצטיינים הזוכים וגם הזכיר את האיומים הקיימים לסביבה כמו הרחבת הבניה בחוף נחשולים.

גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה שיתף במה שלמד מאז נכנס לתפקידו כשר לפני שלוש שנים: "לא משנה מה אומר וכמה מפעלים מזהמים נרדוף, אם לא נקיים שיתוף פעולה עם הארגונים הירוקים, הרשויות המקומיות, משרדי הממשלה והתעשייה, המהפכה הירוקה לא תתרחש". לקראת "ועידת כדור הארץ ריו+20" שתתקיים ב-22-20 ביוני בריו-דה-ז'נרו בברזיל, מביע השר תקווה "שיתקבלו בוועידה החלטות מרחיקות לכת בנושא הטמעת מודל כלכלי חדש, ירוק יותר שיחליף את המודל המוכר שכשל".

אך לא רק מצטיינים מקבלים גלובוס, יש גם גלובוס שחור "לאיום גדול על הסביבה" והשנה בפעם השנייה ברציפות, "הרפורמה לתכנון ולבנייה" שמקדם ראש הממשלה בנימין נתניהו, זכתה בו.

הירוקים מבני המיעוטים – שני גלובוסים ירוקים

המהפך הירוק העובר על הישובים הערביים זכה השנה להכרה ושני פרויקטים זכו בגלובוס הירוק. "ארגון ערים לאיכות סביבה בית נטופה" מוביל אג'נדה ירוקה בשישה ישובים עם כ-75,000 תושבים. בעיר סכנין, אחד מיישובי האיגוד, הוקם בשנת 1993 "מרכז אזורי להדגמת טכנולוגיות סביבתיות ושימור אנרגיה שמקדם הכשרה ויזמות סביבתית לקהלים שונים באזור. מנכ"ל איגוד ערים חוסניי טרביה אמר, מתרגש מהזכייה: "צריכים לשלב ידיים למען הסביבה בלי הבדל דת, גזע ומין".

זוכה נוסף לגלובוס הירוק, הוא פרויקט חינוך לקיימות בבתי ספר היסודיים "אלזהרא" (הפרחים) בקלנסווה ובכפר קאסם. אזור המשולש הדרומי רווי מפגעי סביבה החל משרפת פסולת במזבלות פירטיות, אזורי תעשייה לא מאושרים ועוד. מנהלת בית הספר "אלזהרא", מאג'דה נאטור אמרה עם קבלת הגלובוס שהיא רואה בפרויקט שליחות: "אנחנו אחראים על הדור הצעיר", ציינה.

מפעל עסקי זוכה לגלובוס ירוק

הזוכה בסקטור העסקי השנה הוא מפעל תרמוקיר לחומרי בנייה ירוקים היושב בקיבוץ חורשים. המנכ"ל אלי כהן עלה לבמה לקבל את הגלובוס הירוק המוזהב. כהן הצהיר בתארו את תהליך הייצור במפעלו: "לכל אורך השרשרת יש פרמטר משותף: הקיימות". הוא סיפר בדרך מקורית על השינוי בתגובת הסובבים אותו לדרך הקיימות בה בחר: "לפני חמש שנים נתפשתי כמשוגע, היום אני רק חצי משוגע". לאפוק טיימס אמר כהן שהוא מאוד התרגש: "לראשונה יכולתי לשתף את בני משפחתי בזכייה ולא רק בהתלבטויות שלי". אשתו ובתו של כהן נכחו בטקס. כהן הביע תקווה שההידברות בין התעשייה לרשויות הסביבה ולארגונים הירוקים תגבר.

בקהל היו אנשי עסקים נוספים כמו רונן עזורי, מנכ"ל חברת "האחים עזורי" יזמי מגדל המשרדים אקוטאוור, שישב בשכנות לנציגי חברת "שיכון ובינוי". מגדל האקוטאוור היה מועמד לגלובוס הירוק בשתי קטגוריות, עסקי ועירוני. עזורי סיפר על מגדל ירוק נוסף שבנייתו תחל בקרוב ובו הוא מבטיח: "אנחנו מייעדים קומה שלמה לארגונים הירוקים. חשוב שהם ידורו בבניין ירוק".

תחבורה ירוקה מתל אביב ועד נתיבות

מנכ"ל תרמוקיר אלי כהן שזכה בפרס הגלובוס הירוק לשנת 2012 בסקטור העסקי – צילום: באדיבות מפעל תרמוקיר

פרויקט נוסף של תחבורה ירוקה הוא של אביחי שלי, עיוור, יליד ותושב נתיבות העובד בתל אביב. שלי הצליח להביא לפתיחת קו אוטובוס המחבר בין אופקים, שדרות ונתיבות למרכז הארץ. שלי לא פעל לבדו והסתייע בין היתר בארגון הסטודנטים מגמה ירוקה שתחבורה ציבורית היא סעיף חשוב באג'נדה שלו.

חבר הכנסת דב חנין, הוא פעיל סביבתי ותיק ואחד מיושבי הראש של השדולה הסביבתית בכנסת, פעילות שזיכתה אותו בגלובוס הירוק. חנין מרבה לנסוע בתחבורה ציבורית שם נפגש עם תושבים משכבות רבות.

מנכ"ל קרן ברכה, מרטין וייל אף הוא בין זוכי הגלובוס הירוק. בקבלו את הפרס אמר בנימה מתנצלת: "אני את הירוק מבין, את היבט גלובוס לא כל כך, בקושי משתלט על הגינה".

השנה התווספה קטגוריה חדשה לגלובוס הירוק: "מזון ירוק". הזוכה היה הארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל שהשחקן דליק ווליניץ פעיל בו.

הגלובוס השחור – רפורמה שלא ממריאה

שנתיים ברציפות זוכה בגלובוס השחור "הרפורמה לתכנון ולבניה". אחד ממעניקי הגלובוס חבש מסכה של נתניהו כשהוא מחזיק בידו דגם של פרויקט הולילנד. מחלקי הגלובוס השחור לא שכחו לציין את מחאת הקיץ האחרון ולהזכיר שיש קשר בין צדק חברתי לצדק סביבתי.

בהאיטי אחרי רעידת האדמה – צילום: זיו קורן

אנגל אינו נוהג להתראיין, הוא אוהב להיות מאחורי המצלמה ולא מולה. אולם במחווה יוצאת דופן הוא הסכים לחשוף מחייו בפני קוראי The Epoch Times.

בלבו של סכסוך

אנגל, 44, הוא תל אביבי אמיתי. מסעותיו בעולם והמקומות הרבים שראה לא שינו את אהבתו למקום שבו גדל, ובמיוחד לים. "קשה לי לחיות במקום שאין בו ים", הוא מספר. "גרתי שנה בפריס שהיא עיר יפה כל כך, אבל היו רגעים שהיה לי ממש קשה בלי הים. יש משהו בים הזה כי שם גדלתי, שם עשיתי ספורט, שם אני נרגע, הים התיכון זה הים הכי יפה בעיניי".

אנגל נסע לחודש לקונגו עם קבוצה גדולה של גניקולוגים ישראלים, ויחד טיפלו בנשים הפגועות – צילום: יוסי מנקס

אנגל החל את עבודתו העיתונאית ב-1989 כעורך חדשות החוץ בגלי צה"ל. בתקופה זו הוא ערך והגיש את מגזין החוץ שזכה ב"פרס מפקד גלי צה"ל". לאחר שסיים את שירותו הסדיר למד היסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב. היום הוא מעדיף להעביר קורס דווקא באוניברסיטה הפתוחה "כי אני לא רוצה ביבליוגרפיה, לא רוצה ציונים, לא רוצה לבדוק נוכחות ולא רוצה שיקרה מה שקרה כשאני הייתי סטודנט, כשבאתי לחלק מההרצאות רק כדי שירשמו לי נקודות ולא מפני שזה עניין אותי".

עיראק עם מתורגמן אמריקני

לערוץ 2 הוא הגיע ב-1993, בתחילה כעורך חדשות חוץ. לאחר מכן הכין כתבות דוקומנטריות עבור "אולפן שישי" של יומן חדשות ערוץ 2, ומאוחר יותר עבר ל"עובדה".

ספר לי על הפעם הראשונה שלך בליבו של סכסוך

"כשיצאתי בפעם הראשונה לבוסניה זה היה מתוך שאיפה או חלום להיות כתב כזה שיוצא ונכנס לעומק של השטח של האוכלוסייה והמלחמה. כשהגעתי לשם, ממש בפאתי סרייבו, בירת בוסניה נחתו פגזים לא רחוק ממני ואני חטפתי הלם. הרגליים שלי כשלו, תרתי משמע. נפלתי על הרצפה. נתקפתי בפחד איום ונורא. זה היה רגע קשה מאוד, לא רק בגלל הפחד אלא בגלל ההבנה שאין לי את זה, כלומר אני לא אהיה כתב שטח. ההבנה הזאת הייתה כואבת מאוד אבל לא הייתה לי ברירה. החלטתי לחזור הביתה. אבל הבעיה הייתה שלצאת מסרייבו היה מסוכן יותר מלהישאר בתוך העיר ובלית ברירה נשארתי שם, ואז להפתעתי פתאום הצלחתי לצאת החוצה. ביום הראשון רק נשארתי במלון ולא יצאתי, ביום השני כבר העזתי וראיתי שזה מסתדר וראיתי שאנשים מדברים איתי, פתאום קלטתי שאני מצליח לעשות את העבודה.

ליד מכוניתו בבוסנייה

אז התדמית של כתבי שטח וצלמים מאצ'ואים שאנחנו רואים בסרטים היא לא באמת מה שקורה במציאות?

"בכלל לא. למשל, צלם בשם רמי אושליק שהיה איתי בכיכר תחריר בקהיר היה אחד האנשים הכי עדינים ומקסימים שהכרתי, וגם בין הזהירים ביותר. הוא הסתובב שם עם קסדה להגן על עצמו מפני האבנים. הוא נהרג לפני שלושה חודשים בסוריה יחד עם עוד כתבת. מאצ'ו זה הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו".

איך מתמודדים עם זה?

"מסתובבים עם הידיעה שב-95 מהמקרים לא יקרה לך שום דבר. בנוסף, המחשבה לרדת ממשימה או מדבר שמאמינים בו מכיוון שיש בזה סכנה, היא די מוזרה בעיניי. אם זה היה כך, לא היה אף עיתונאי או צלם שטח בשום מקום, ואף אחד גם לא ילך לשירות צבאי כי כל חייל קרבי מסתכן יותר ממני".

משימת הצלה בקונגו – צילום: יוסי מנקס

"די מהר הבנתי", הוא מסביר, "שאחד הדברים הכי חשובים בעבודה שלי זה לא להיראות מבוהל, כי אם אני נראה מבוהל זה מושך תשומת לב והם פשוט מסוגלים לירות בך. הבנתי שצריך להיראות כאילו מרגישים בנוח. ההצגה הזאת פשוט מצילה חיים".

ומה אומרים ההורים שלך על העבודה הזאת?

"אנחנו משפחה מאוד אוהבת ומאוד מלוכדת ומאוד קרובים אחד לשני. מצד אחד הם מבינים ומעריכים מאוד את מה שאני עושה ומצד שני יש דאגה, אבל בכל נסיעה אני מתקשר כל יום לאימא שלי וגם נותן לה לדבר עם אנשים בשטח כי הבנתי שזה מרגיע".

איך נזהרים במקומות כאלה?

"כשאת באה לאזור שיש בו לוחמים, לא יעזור לך אם תבואי עם סכין או אקדח, או עם חגורה שחורה בקרטה. זה לא יעזור לך לשרוד במקום. צריך גישה נכונה. הגישה הנכונה היא לבוא ולרצות להכיר את כולם גם אם הם האנשים הכי מפחידים".

איך אתה מסתדר עם כסף, מה אתה אוכל?

בקונגו עם ילדים לוחמים ששוחחו משדה הקרב – קרדיט: שני חזיזה

תתאר לי כמה ימים באחד האזורים האלה, איפה ישנתם, איך התנהלתם?

"באפגניסטן, למשל, היינו קבוצת עיתונאים שהלכה לישון ליד באר מים שסיפקה לנו מים. אחרי שבוע הסרחתי מאוד ועשיתי לעצמי כביסה במי הבאר. אחר כך זזנו יחד עם המלחמה והכיבושים. זה היה קשה מאוד, כי היינו צריכים לעבור את רכס הינדו-כוש, שהוא רכס הרים גבוה מאוד שמוביל מהצפון לבירה קאבול. זה לקח ארבעה ימי נסיעה. היו לנו ארבעה ג'יפים ומכיוון שהייתה צפויה נסיעה בשלג ביקשנו ממקומיים לעזור לנו להשיג שרשראות לצמיגים. בבוקר היציאה כשכבר הכול היה מוכן, כולל אוכל ומסלול וחישוב איך להגיע לבית מגורים כי היה מאוד קר ואי אפשר היה לישון באוהל, הם הביאו ארבע שרשראות בלבד. לכן נאלצנו לשים שרשרת אחת לכל ג'יפ, וכך קרה שאחד הג'יפים התהפך ואחד הצלמים נקע את היד. השתמשנו ברוב המורפיום שלנו כדי לשכך את הכאבים שלו. אני גם זוכר שבמכונית שבה הייתי, הדלת לא נסגרה עד הסוף וחשבתי שאני הולך למות מקור. לא עמדתי בזה, וצלם גרמני שהיה אתנו נתן לי שמיכה וכובע גרב.

"כשהגענו היינו ממוטטים. בדרך כלל את ממוטטת אחרי שבועיים שלושה של עבודה. אבל כאן הדרך גמרה אותנו ולא הייתי יכול לזוז. פשוט מצאתי איזה מקום לישון וישנתי 24 שעות".

קרואטיה 1991

"אני לא מדווח בלייב, רק אוסף חומרים וכשאני חוזר אני עושה את הכתבה הדוקומנטרית. אמנם עשיתי דיווחים בטלפון באפגניסטן ובבוסניה, אבל מטבע הדברים אני לא יכול לעשות דיווח בלייב מעיראק או ממקומות דומים, כי אז ישר יעלו עלי. אני פועל ואוסף חומרים ולא מוציא מילה מהפה ויש בזה יתרון כי אני לא לחוץ במהלך היום לדיווח שצריך להגיש בערב. בזמנו כשעבדתי בחדשות אהבתי את הדד ליינים אבל היום אין לי כוח לזה".

כשאתה מגיע לשטח איך אתה יודע למי לגשת?

את הרקע וההיסטוריה של המקום, מי האנשים והארגונים, ומה האמונות השונות אני יודע עוד לפני כן. אבל בשטח הדברים שונים. בשעות הראשונות בשטח אני מחפש עיתונאים וצלמים כי הם האמינים ביותר. כבר ראיתי בבוסניה אנשים ששלחו עיתונאי למקום מסוים ששם ירו בו והם השתמשו בזה להגיד שהם יורים גם בעיתונאים. אחרי כמה שעות אני הולך לשטח, נניח לכיכר תחריר, להפגנה, פוגש אנשים. בשום מקום אני לא מחפש את האנשים המרכזיים. חשוב לי לפגוש את האדם הפשוט, כי אם הייתי רוצה לראיין את ברק אובמה הייתי יכול להגיד לך מה יהיה ב-80 אחוז מהריאיון אתו, ומה יהיו השאלות והתשובות, אז למה לי?"

בהאיטי אחרי רעידת האדמה – צילום: זיו קורן

"אני שמח שמעריכים את העבודה שלי, אני הרי עושה את זה בשביל אנשים, אבל אם מתייחסים אלי כאל אדם מפורסם זה לא כיף. פעם זה קצת הלחיץ אותי, אבל היום אני לוקח את זה הרבה יותר בקלות. אני גם שומר על עצמי, לא תמצאי ריאיון שאני עושה בעיתונים הגדולים או בטלוויזיה, ולא תראי אותי מגיש תכניות. כל אלו הופכים את האדם למוכר מדי וכל הכיף שלי זה ללכת לים ולגלוש. אם אלך לים ויחכו לי שם צלמי פפראצ'י אז כל מה שאני עושה יהיה מיותר כי החיים שלי הם לא כאלה. אין צלמים שמחכים לי".

שינוי תפיסה

ב-2007 נסע אנגל לקונגו וחזר עם סדרת כתבות בשם "זעקי ארץ אהובה", המתארת את התופת במדינה. לאחר מכן ארגן עם לירון יוחאי והמוזיקאי עופר קורן ערב התרמה לפליטי קונגו בהשתתפות אמנים רבים.

"את יודעת" הוא אומר לי, "שבזמן שאנחנו מדברים חמש נשים נאנסות בקונגו? הייתי בהרבה מקומות בעולם, אבל קיבלתי חולשה כששמעתי והתוודעתי לכל מה שקורה להם. כמובן שלא ראיתי בעיניי, אבל שמעתי את הסיפורים. אני נוסע כל הזמן למקומות טעונים. זמן מסוים אני בקשר עם האנשים שם, ולאחר מכן יש מקום חדש אליו אני הולך וגם הוא מספיק טעון כדי לשאוב אליו את כל האנרגיות שלי. אבל כשראיתי את הנשים האלה בקונגו הבנתי שלא יכול להיות שאחרי כמה שבועות אני אמשיך הלאה, אז ממש עצרתי, לקחתי הפסקה מהעבודה כדי להרים את הפרויקט הזה יחד עם עוד חברים וחברות".

עם המחתרת הכורדית בצפון עיראק – צילום אדי ג'רלד

מה כל זה עושה לך?

"אני רואה עולם, אני רואה מקומות שלא הייתי מגיע אליהם, רואה דתות, שומע מוסיקה, מתוודע להיסטוריה, למיתולוגיות, זה לא רק רובים וארטילריה – זה בני אדם וגם כל האנרגיות שיש במהפכות, במחאות וגם במלחמות – את רואה אנשים במצבים הכי קיצוניים שלהם, את רואה אושר, את רואה טרגדיות, את רואה גיבורים מרשימים ואת רואה סוטים, חולים ורוצחים ואת כל המגוון האנושי. זה משהו שהוא מרתק לתקופת חיים מסוימת, אבל לא נראה לי שאעשה את זה גם בגיל 74. אני רוצה לעשות עכשיו כל מה שאני יכול ואולי בעתיד כשאקים משפחה לא אעשה את זה עוד".

ואיך אתה רואה את עצמך בעוד 20-10 שנה מכאן?

"מתי שהוא אעשה סדרה כלשהי, אכנס לנושא של סרטים ארוכים או ממש סדרה על נושא שמאוד יעניין אותי, פרויקט הרבה יותר גדול".

איתי אנגל, איך נראה לך העולם?

ברמאללה – צילום אדי ג'רלד

"יש המון מסקנות עגומות לגבי העולם, לגבי האנשים שבו ולגבי מוקדים רבים בכדור הארץ. אבל החיים שקיבלנו הם דבר מקסים. אני זוכר שבאזור אצ'ה באינדונזיה, שם נהרגו 200 אלף איש מתוך 250 אלף איש שנהרגו בזמן הצונאמי, אמרתי לאנשים שאיבדו את ביתם ואיבדו הרבה מהקרובים שלהם, שאני לא הולך לשכוח אותם בחיים. והם אמרו לי עשה לנו טובה, רד מהשטויות האלה, לך לארץ שלך, תהנה ותעשה מה שסיפרת לנו שאתה עושה. לך לים, שמענו שבתל אביב יש בחורות יפיפיות. זה לא יעשה לנו טוב שתחשוב עלינו ועל החיים שלנו. מה שיעשה לנו טוב זה שנדע שאתה נהנה.

"היה לי מוזר לשמוע את זה באותו זמן, אבל זה חזר על עצמו גם במקומות אחרים. שמעתי את זה גם ברואנדה וזה עזר לי לגבש תפיסת חיים אחרת מזו שאתה יצאתי לדרך. הבנתי שבאמת בכל רגע שיש לך חיים טובים, שאין איום על חייך, העסק הוא בעצם די טוב".

בעזרת תוכנת ניהול מיוחדת המורה יכולה לעקוב בזמן אמת איך כל תלמיד מתקדם ומי זקוק לעזרה נוספת – PHOTOS.COM

"כשמצופפים בתוך כיתת לימוד אחת 35 תלמידים, ומלמדים את כולם על פי תכנית לימודים אחידה, יוצרים בהכרח קשיים או 'בגים' שממוטטים היום את מערכות החינוך בכל העולם", כך טוען ד"ר דובי וייס, המנהל הפדגוגי של פרויקט בשם "עת הדעת". וייס, שיש לו דוקטורט בחינוך מתמטי וניסיון בהוראה, מספר ש"עת הדעת" מנסה לתת פתרון הוליסטי לבעיות אלה באמצעות שילוב של טכנולוגיה ופדגוגיה מתקדמות.

הפרויקט מקבל כיום תמיכה ממשרד החינוך ומיושם בקרוב ל-120 בתי ספר בארץ ב-30 רשויות, וגם בבתי ספר בארה"ב, סינגפור, צרפת, ולאחרונה גם בדרום קוריאה.

מכון סאלד ערך בשנה שעברה מחקר שהשווה את הישגי התלמידים בתכנית "עת הדעת" להישגי תלמידים הלומדים בגישה המסורתית. נמצא שהשיפור הגדול ביותר בהישגים היה באנגלית, אחר כך במתמטיקה. בעברית לא נמצאו הבדלים מובהקים מבחינה סטטיסטית. האם גם ההבנה, וכישורי החשיבה של התלמידים המשתתפים בתכנית השתפרו? את זה קשה יותר למדוד, ועדיין אין תשובה לכך.

כיתה במאה ה-21

אני נמצאת בכיתה ד'2 בבית הספר בכפר שמריהו שמשתתף כבר שנה שנייה בתכנית "עת הדעת". שקט בכיתה, מלבד רחש קל של מלמולים תוך כדי עבודה. מול כל תלמיד מונח מחשב נייד. כולם מרכיבים אזניות ועסוקים בעבודה אישית אינטראקטיבית מול המסך.

בתוך התוכנה שולבו אמצעי עזר שונים, כך מסבירים לי, שמקלים על עבודה עם חומרים מורכבים. למשל כשעובדים על בעיה במתמטיקה, נפתח חלון שמציע לתלמיד צעד ביניים נוסף, שלא נותן תשובה אבל מגרה את החשיבה. "אמצעי עזר כאלה מקנים ערך מוסף, כזה שהמורה אינה יכולה לתת ל-35 ילדים בזמן אמת", מסבירה לי איריס וולף שהייתה שנים רבות מנהלת בית ספר בלוד וכיום היא מנהלת קבוצת הערכה ומדידה ב"עת הדעת".

מדי פעם ידיים מונפות באוויר, המורה מסתובבת בין התלמידים ועוזרת במקום שנדרש. היום המשימה לכל התלמידים זהה, אבל בעזרת תוכנת ניהול מיוחדת שנמצאת במחשב של המורה היא יכולה לעקוב בזמן אמת איך כל תלמיד מתקדם ומי זקוק לעזרה נוספת. בהתאם לכך היא יכולה לפזר משימות שונות לתלמידים בהתאם לרמה שלהם, או לחלק את הכיתה לקבוצות לימוד לפי רמות. היא גם יכולה לתכנן כבר ערב קודם ערוצי למידה שונים לכל תלמיד, או לקבוצות שונות. וגם לתכנן עם איזו קבוצה היא תשב.

לאחר שסיימו את המשימה התלמידים שולחים את התוצאות מהמחשב האישי שלהם לגלריה משותפת שנמצאת על המחשב של המורה. היא בוחרת מספר תשובות, מציגה אותן על מסך גדול מול הכיתה ומנחה דיון פרונטלי עם כל התלמידים

העבודה במחשב אישי מאפשרת למורה לתת הרבה יותר תשומת לב אישית לכל אחד מהתלמידים, אומרת וולף. גם מבחינת המורים, היא מוסיפה, יש שיפור בתפיסה העצמית שלהם. הם מרגישים קרובים ומחוברים יותר לעולמם של הילדים, והיכולת שלהם לתת מענה לצרכים של הילדים השתפר מאד. היא מאמינה ש"יש כאן מהפכה חינוכית אמיתית".

וייס מוסיף שהעבודה במחשבים אישיים עם תוכנה אינטראקטיבית מאפשרת השתתפות פעילה של כל אחד מהתלמידים בתהליך הלמידה ולכן יוצרת למידה משמעותית "כי אתה מרגיש שזה רלוונטי, זה מחובר איכשהו לחיים שלך".

מה חדש

הרי כבר הרבה שנים משתמשים במחשבים בחינוך וגם במחשבים אישיים לכל תלמיד, אז מה מיוחד בפרויקט "עת הדעת"? אני שואלת את וייס.

אנחנו הראשונים שבנינו מערכי שעור שלמים על פי תכנית הליבה של משרד החינוך במתמטיקה, עברית, אנגלית ומדעים, הוא מסביר ומוסיף: לכל נושא ותת נושא בנינו אוסף של פעילויות אינטראקטיביות במחשב. הפעילויות מיועדות להיערך בתוך הכיתה עצמה כאשר המורה מובילה, מכוונת, בוררת ומשנה לפי שיקול דעתה בהתאמה לצרכי התלמידים ועל פי מה שקורה בשטח.

"יש גם מערכות [אחרות] שעושות את זה, אבל [רק בנפרד] במעבדת מחשבים. זו המערכת הראשונה בעולם שנכנסה לכיתה", אומר וייס.

את התכנים האינטראקטיביים בנושאים השונים הכינה קבוצה של 300 אנשים שיושבים כאן חמש שנים, מוסיף וייס, בצוותים מורכבים שכוללים אנשי פדגוגיה, אנשי גרפיקה ואנשי טכנולוגיה. אנשי הפדגוגיה הם מומחים, כל אחד בנושא מסוים, וגם מכירים היטב מה נדרש על פי תכנית הלימודים של משרד החינוך. "אנחנו מגישים למורה את הצעת הבית" והוא יכול לשנות, להוריד, להוסיף תכנים אחרים כרצונו.

עניין של מינון

האם אפשר ורצוי להשתמש כך במחשבים בכל המקצועות? וולף אומרת ש"המחשב ייכנס רק במקום שיש לו ערך מוסף על פני המחברת, הספר או המורה". דוגמאות לכך הן המחשה של נושאים מופשטים או הנגשה של חומרים מורכבים בעזרת אמצעי עזר שונים שמשלבים בתוך התוכנה.

גם פרופ' גבי סלומון מאוניברסיטת חיפה, שנחשב כמי שהוביל את הכנסת המחשבים למערכת החינוך בארץ, מציין בריאיון שחשוב להשתמש במחשבים בחינוך בצורה "חכמה ודיפרנציאלית". למשל בחיפוש ממוקד של חומר באינטרנט, בבניית מודלים, בחישובים, בבדיקת אפשרויות היפותטיות, או בעבודה בצוותים על נושאים בינתחומיים. אבל, הוא מוסיף, "המחשב אינו חזות הכול. הוא אינו חייב לחדור לכל תחום ולכל נושא". בנורווגיה למשל ניסו לכפות על המורים להשתמש במולטימדיה להוראת ספרות, הוא מספר. וכך קלקלו סיפור של או הנרי. כי "אי אפשר ללמד בעזרת המחשב מה עושה את הסיפור של או הנרי ל'מזיל דמעות'. זה לכפות על הספרות משהו בלתי רלוונטי כדי שיהיה מחשוב".

באדיבות עת הדעת

ליישום מיטבי של התכנית דרושה הכשרה טכנולוגית ופדגוגית לא מעטה?

בממוצע זה לוקח חצי שנה עד שנה כדי להשתמש בה בצורה המיטבית, אומרת וולף. פרופ' ענת זוהר מהאוניברסיטה העברית, שהיתה בעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, טוענת ש"המבחן" של התכנית יהיה בשלב ההטמעה הרחבה. האם יצליחו לעשות עם המורים אותם תהליכי עומק שעשו עד עכשיו. כי מורים יכולים לקחת טכנולוגיה מאוד מתקדמת ולעשות לה רדוקציה לשיטות עבודה מאד מסורתיות, ורואים את זה כל הזמן".

"הבעיה בהרבה תכניות חינוכיות הוא המעבר מפיילוט בהיקף מצומצם לשלב של הטמעה רחבה. כי הרבה יותר מסובך מטעמים לוגיסטיים ומטעמים תקציביים לתת אותו עומק של הכשרה, ואותו היקף של תמיכה לאותם פרקי זמן כמו בפיילוט. ואז כשעוברים לעבוד בעשרות ומאות בתי ספר יש שאלה האם עושים את אותם תהליכי עומק עם המורים".

"לכן יש בטכנולוגיה הזאת פוטנציאל", מוסיפה פרופ' זוהר, אבל הפוטנציאל לא מתממש באופן אוטומטי. יכול להיות מצב שילדים עובדים עם טכנולוגיה אבל מבחינת תהליכי החשיבה זה בדיוק כמו תרגול ושינון רגילים. יחד עם זאת, "יש אפשרויות בטכנולוגיה שאם מנצלים אותן נכון זה יכול להיות מהפך ברמה של איכות הלמידה וגם בתוצאות שלה".

האם באמת מהפך

פרופ' לארי קיובין מאוניברסיטת סטנפורד טוען שכבר מאות שנים מנסים לעשות מהפכים בחינוך. המהפכים חוזרים על עצמם כל עשור, לפעמים יותר, לפעמים פחות. בכל מקרה הם לא ממש מצליחים להיטמע בצורה רחבה, הוא טוען.

היום למשל, מנסים לשים את התלמיד במרכז, במקום את המורה או את תכנית הלימודים, בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, אומר קיובין. "במסגרת מאמצי הרפורמה הנוכחיים… חוקרים ואנשי מקצוע מעלים על נס את מעורבותם הפעילה של תלמידים ואת סגולותיהם של מחשבים שולחניים אינטראקטיביים", הוא כותב במאמר בשם "שוב ושוב חוזרת הרפורמה".

אבל הוויכוח הזה בין גישת המורה במרכז לבין גישת התלמיד במרכז אינו חדש. הוא

החל כבר באמצע המאה ה-19. "החינוך הבית ספרי", טענו כבר אז, "צריך להתחבר לעולם האמיתי…אנשי חינוך חדשניים הכניסו לכיתות בעלי חיים, פרחים ותצלומי ילדות".

הוויכוח בין שתי הגישות המשיך גם בעשורים הבאים ואיתם נסיונות מחודשים שונים להביא את התלמיד למרכז. בתחילת המאה העשרים שוב ניסו להכניס "שיטות חדשניות כגון קבוצות לימוד קטנות, פרויקטים פעילים, תכנון העבודה בכיתה בשיתוף בין התלמידים למורים, וכן שילוב טכנולוגיות חדשות לגמרי כגון סרטים ורדיו".

לקיובין אין תשובה לשאלה מדוע הרפורמות "מצליחות לעתים נדירות בלבד לשנות מן היסוד את שגרת החינוך הבית ספרי", אבל מציע להקדיש לכך מחשבה מעמיקה כדי שלא יתקיים מה שהסופר אנדרה ז'יד מתאר: "הכל כבר נאמר בעבר, אבל כיוון שאיש אינו מקשיב, אנחנו נאלצים לשוב תדיר על עקבותינו ולהתחיל הכול מהתחלה".

מספריים וכלים כירורגיים אחרים המשמשים בחדר הניתוח בעת השתלת כליה. סין מכירה בקיומה של רשת ארצית לקצירת איברים מאנשים חיים – צילום: rendan Smialowski/AFP/Getty Images

על פי הדיווח, המשטרה הסינית עצרה 28 כנופיות המעורבות בקצירת אברים מאנשים בעודם בחיים ומכירתם לחולים הזקוקים להשתלה, באמצעות בתי חולים.

זו הפעם הראשונה שהמשטר בסין מודה באופן רשמי בתופעה של קצירת אברים מאנשים חיים מאז שהנושא עלה לכותרות ב-2006. אפוק טיימס דיווח בשנת 2006 שמחנה עבודה בכפייה ובתי חולים במחוז ליאו-נינג סוחרים באבריהם של מתרגלי השיטה הרוחנית פאלון גונג הנתונים במעצר. על פי עדויות, הסחר נעשה בתיווך ובאישור הרשויות. על פי סטטיסטיקה רשמית של המשטר מספר השתלות האברים בסין גדל פי חמישה משנת 2000, זמן קצר לאחר שהחלה הרדיפה נגד מתרגלי הפאלון גונג בסין, ועד שנת 2006.

כנופיות לסחר באיברי אנשים חיים

השר לביטחון הציבור של סין אמר שברשת שנחשפה היו מעורבים 127 איש ו-18 רופאים. על פי הדיווח הכנופיה נהגה לכלוא את קורבנותיה ואז ליצור קשר עם בתי חולים לבדיקת התאמת רקמות עם אלו של חולים הממתינים להשתלה. לאחר מכן, רופאים היו מסירים את האיבר מהקורבן.

על פי הדיווח הכנופיות פעלו ב-18 מחוזות וערים וביניהם בייג'ינג, היי-ביי, שנדונג, הי-נאן ושן-שי. הדיווח מביא לדוגמה מחיר של כליה של אדם צעיר – 35,000 יואן (5,500 דולר) עליה משלם חולה מועמד להשתלה כ-200,000 יואן (31,000 דולר).

לדברי מומחים למדיניות המק"ס, מאז שנחשפה לפני כמה שנים תופעת קצירת האברים בסין, נאלץ המשטר לחפש אחר שעיר לעזאזל שיחפה על פשעיו בנושא. אך לדברי הנג הה, פרשן רשת הטלוויזיה אנטידי (NTD) שבסיסה בניו יורק, השעיר לעזאזל שנמצא כעת לא יכול היה לבצע את הפשע לבדו.

"פושעים אינם יכולים לבדם לנהל את התהליך כולו", הוא טוען. "חייבים להיות ארגונים המוכנים לקבל את האברים ממקורות חיצוניים ואלה הם בתי החולים הרגילים. בסין, בתי חולים אלה לעתים קרובות מסונפים לרשויות ממשלתיות, לצבא, או למשטרה. גם הובלת האיבר מצריכה זמן והאברים להשתלה חייבים להיות טריים, כך שלא ניתן לספק זאת באמצעי הובלה רגילים", הוא מסביר.

"המפלגה רוצה לטהר את עצמה מהפשע"

ייתכן שעיתוי חשיפת הרשת לסחר באברים קשורה בפרשה אחרת שהתרחשה בפברואר השנה, כאשר וואנג לי-ג'וּן, מפקד משטרת העיר צ'ונג-צ’ינג ביקש מקלט בקונסוליה של ארה"ב. וואנג ככל הנראה העביר לאמריקנים מידע על בכירים בהנהגה הסינית שמעורבים בקצירת האברים, כפי שחשפנו. ייתכן שהחשש מההשלכות שיהיו למידע גרם למנהיגי המשטר לחפש דרך לנקות עצמם מהפשע.

"המק"ס רוצה לטהר את עצמה מהפשע [הזה]", טוען הנג. "מדוע אפשרו כעת לשר לביטחון הציבור לנקוט באמצעים נגד התופעה? סביר להניח שהם עצמם (המשטר – המת') חלק מהכנופיה, וכעת הם חשפו חלק מהעניין שהם אחראים לו".

בעבר טען המשטר כי האברים המוצעים להשתלה בסין נלקחים מנידונים למוות שהביעו הסכמה לכך. עם זאת, מסביר ד"ר ג'ייסון מא מטלוויזיית אנטידי, התגלה פער גדול בין כמות האברים המושתלים לבין כמות האסירים שהוצאו להורג. כלומר, אברים מושתלים רבים נלקחו מקבוצה אחרת של אנשים, שאינם נידונים למוות. "מה מקור האברים שאינם נלקחים מאסירים המוצאים להורג? המשטר מקווה שאנשים [השואלים שאלה זו] יתמקדו במקרים ספציפיים, כגון אדם חסר בית שאבריו נקצרו", הוסיף ד"ר מא.

אתמול, 7 באוגוסט, הוקרן בסינמטק תל אביב הסרט "בין חיים למוות" בו מומחים מכל העולם, מביאים הוכחות לקיום קצירת איברים ממתרגלי פאלון גונג המוחזקים כבנק חי במחנות מעצר בסין. פרופסור יעקב לביא מהמרכז להשתלות בבית החולים שיבא היה נוכח בהקרנה. כשנשאל על התופעה, הוא סיפר שנחשף אליה לראשונה כאשר חולה שלו סיפרה שנקבע לה תאריך השתלה לאותו שבוע בסין. החולה נסעה ועברה השתלה באותו שבוע. פרופסור לביא הסביר שרק אחזקת בנק של אנשים חיים למטרת השתלה יכול לספק איבר בתקופה כה קצרה.

התופעה של קצירת אברים מאנשים חיים בסין צוינה לראשונה גם בדוח זכויות האדם של מחלקת המדינה של ארה"ב לשנת 2011, שפורסם השנה. רשויות ההגירה של ארה"ב הוסיפו לשאלון הבקשה לאשרת כניסה, שאלה ספציפית על מעורבות בקצירת אברים.

צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

"אוכל איטלקי בא עם האמת של חומרי הגלם. אם זה בשר אז זה בשר, אם זה דגים אז זה דגים. אופי המנה תלוי במקום: אותה מנה בטוסקנה או בסיציליה תהיה שונה. ריזוטו בסיציליה הוא עם עגבניות, בטוסקנה הוא עם בשר, בצפון איטליה הוא עם שמנת", הסביר לי אמיר שולר, שף המסעדה.

שולר (34) טוען כי מייסדי בליני הביאו את האוכל הטוסקני לארץ: את הפרושוטו, את הכמהין, את הפרמז'נו ואת הגורגונזולה שלפני כן לא היו מוכרים בארץ ואף לא היו בהישג יד.

לפני יותר מ-17 שנים פתחו את "בליני" אסף לב ורונן ארדיטי (אז מנכ"ל איגוד המסעדות ובתי הקפה) והשף אבי שקרל שלמד באותה עת באיטליה. שולר, שקיבל לפני כשנה את תפקיד השף, ירש מהם תפריט בן 17 שנה הכולל 40 מנות. גם היום אלו הן אותן המנות באותו הטעם.

שולר גדל על אוכל איטלקי, עם אבא בשלן וחובב קולינאריה. משפחתו נסעה לטיולי אוכל רבים באיטליה. הוא עצמו ביקר הרבה בטוסקנה ונהג לאכול במקומות לא מפורסמים, במטבחים של סבתות. את הפסטה הראשונה שלו הוא למד להכין באיטליה, מאחת הסבתות שהכיר בטיולים אלו.

כאדם יצירתי הוא בחר ללמוד עיצוב, ותוך כדי הלימודים עבד במסעדות כטבח. בדרך זו הכיר את השף מאיר אדוני ממסעדת כתית, ממנו למד שעיצוב הוא חלק בלתי נפרד ביצירת המנות,

קפיצה למסעדה

יאירה יסמין/אפוק טיימס

מי שיגיע בצהרים יוכל להתכבד ממזנון האנטיפסטי או מנות מהתפריט במחיר מוזל. בערב המנות מוגשות מהמטבח בליווי בקבוק יין פתוח וללא תווית כפי שמקובל באיטליה. אחד המאפיינים של המטבח הוא שלא נעשות בו הכנות מראש. הכול נעשה במקום – הטריות היא הקונספט.

תפריט אביב

כל חודשיים מוציא השף בנוסף לתפריט הקבוע תפריט חדש. בהשראת האביב הפורח יצר שולר תפריט אביבי של מנות קלילות עם פרחי מאכל המעטרים אותם ונותנים למנה אופי מיוחד.

בזמן שישבתי בגינה ונהניתי מציוץ ציפורים ומהרוח הקלילה, הוגשו לפני שתי מנות ראשונות מתפריט האביבי. אמלפי - סלט ירקות שורש טריים ופריכים שהיה מתובל במחית עגבניות מיובשות, שמן זית ופלפל שחור שהוסיפו לטעם הטבעי של הירקות טעם פיקנטי עשיר. המנה הייתה טעימה כל כך עד כדי כך שהתקשיתי להפסיק לאכול ממנה. סינטה כבושה היטב בלבנדר ועלי פרמז'ן חתוכים דק הוסיפו לה הדר אך גם ללא הפרמז'ן והסינטה, זו מנה נהדרת (48 ¤).

המנה השנייה קוקי דה פארמה – קוקי סאן ז'אק עטופים בפרושוטו שיצאו ישר מהגריל היו מוגשים עם מילון פריזיין ופרחי ציפורן. הכוונה במנה הזאת לכלול את כל המרכיבים ביחד. מליחות פרושוטו, רכות הקוקי סאן ז'אק ומתיקות המילון השתלבו זה בזה ויצרו טעם מעניין ומופלא (52 ¤).

תוך כדי שיחה עם השף, נוספו לשולחן שתי מנות עיקריות נוספות מאותו התפריט. גם במנות אלו הודגש המשחק בצבעים ובמרקמים. טורטליני אינציו - טורטליני מבצק חלמונים, ממולאים בריקוטה טובה, נענע, גרידת לימון וקלמרים נמוכים שתרמו רבות לטעמה המשובח של המנה. את המנה ליווה רוטב שמנת המעושר בעלי פרחי היביסקוס יבשים שנתנו לרוטב טעם חמצמץ נהדר. זו הייתה מנה מושלמת לטעמי (84 ¤).

המנה העיקרית השנייה הייתה טובה גם היא. ניוקי פרימוורה הוגש על צלחת. בכמות נדיבה של רוטב שחו ניוקי עם פרחי ברוקולי, עגבניות שרי ואפונה. הרוטב הורכב מחמאת שום, ציר ירקות וחרדל גרגירים (69 ¤). הייתי ממליצה להפחית בכמות החרדל, שהיה מידי דומיננטי לטעמי.

את הארוחה סיימתי באספרסו טוב וסברינה מעולה. העוגה הייתה קלה ולא גדולה אבל בכמות בהחלט מספקת. ספוגה בסירופ קל וארומאטי של מי זהר ממולא בקונפיטורת תות תוצרת בית שזה היה מאוד נחמד ולא צפוי. גבעת הקרם הירוק והאוורירי של מסקרפונה מוקצפת עם הפיסטוק עשתה אותה טעימה במיוחד.

דולקָר צו בת 26, אם לשני ילדים, הציתה עצמה מתוך מחאה על המצב בטיבט – צילום: באדיבות אתר www.savetibet

דולקָר צו הייתה בת 26 במותה והיא הותירה אחריה שני ילדים. טיבטים שהיו באותה שעה בקרבת המנזר מעידים כי ראו את האישה עולה בלהבות. הטיבטים שניסו לכבות את האש סיפרו שבאותם רגעים היא צעקה סיסמאות למען החופש בטיבט. "אחרי שהאש כובתה היא הייתה עדיין בחיים. כשנזירים מקומיים הגיעו אליה היא קראה להם להכות אותה באבן בראשה ולהרוג אותה כדי שהסינים לא יעצרו אותה בעודה בחיים", כך דיווחה רשת הרדיו "אסיה חופשית" כשהיא מתבססת על מקור מקומי. דולקר מתה בשעה שבני משפחתה החזירו אותה לביתה.

לובסָנג צוּלרים, נזיר בן 21 שהצית את עצמו – צילום: באדיבות אתר www.savetibet

קבוצת זכויות האדם "חופש לטיבט" דווחה בנוגע לצולרים: "הרשויות המקומיות הסיעו אותו לבית החולים האזורי לאחר כ-30 דקות. מאז מצבו ומקום הימצאו אינם ידועים". כפי שדווחה הקבוצה, בשנת 2008 הצעיר כבר "הוכה על ידי כוחות הביטחון הסיניים לאחר שהשתתף בהפגנה נגד שליטת סין בטיבט".

דולקר הייתה למקרה ה-46 של הצתה עצמית בקרב טיבטים מאז פברואר 2009. כפי שדיווח בוּצ'וּנג צֵרינג, סגן נשיא "הקמפיין הבין-לאומי למען טיבט" בעדותו בקונגרס האמריקני ביולי האחרון, 34 מהם מתו בעקבות ההצתה ואילו ה-12 האחרים דווחו מאז כנעדרים או כ"מאושפזים".

"במקום להתייחס לתלונותיהם הכנות של הטיבטים, הרשויות הסיניות מגיבות למקרי ההצתה העצמית בהחמרת ההגבלות ובהגברת העינויים כנגד קרובי משפחתם או מקורביהם של אלו שהציתו את עצמם", טען צרינג, והוסיף בעדותו שכל עוד סין מגבילה את החופש של בני העם הטיבטי, אלו "ינקטו באמצעים כדי להביע את רגשותיהם".

 

מגזין ה"אפוק טיימס" נותן חסות לוועידת אנרגיה ועסקים 2012.

הוועידה תפגיש תחת קורת גג אחת נציגי חברות וקובעי מדיניות בכירים מהארץ ומהעולם עם הקהילייה הכלכלית והעסקית למפגשים עסקיים, חברתיים ומקצועיים בנושאים ה"חמים" ובמגמות המסתמנות לשנים הבאות בהיבטים גלובליים, פיננסיים וטכנולוגיים של משק האנרגיה. 

במהלך הועידה יידונו  כ-1,000 אורחים מקהילת משק האנרגיה והכלכלה מישראל ומהעולם בנושאים הבוערים בתחום. 

בין השאר יתקיימו פאנלים בנושא הגז טבעי – הזדמנויות מול סיכונים, משק החשמל – תחרות בונה או טרגדיה של החלטות שגויות? ה- SMART GRID – מו"פ, קלינטק, התייעלות אנרגטית ויישומם בישראל, משק הדלק העולמי והפצצה האיראנית, משק האנרגיה, מימון ושוק ההון. 

בנוסף, יתקיים טקס הענקת אות איש/אשת השנה במשק האנרגיה 2012. 

בוועידה ישתתפו בכירי הכלכלה ומשק האנרגיה, נציגי הממשלה, קובעי מדיניות בתחומי האנרגיה, תשתית ואיכות הסביבה, מנהלים ונציגים של חברות דלק, חברות חיפושי נפט וגז, ספקי גז חברות תשתית נפט וגז, בתי זיקוק מקומיים וזרים, חברת החשמל, חברות אנרגיה סולארית ורוח, יצרני חשמל פרטיים, נציגי מפעלים, תעשיה קיבוצית, מהנדסים, ממוני אנרגיה, יזמים ומשקיעים פרטיים, אנשי עסקים ובנקאים מקומיים וזרים, מנהלי השקעות, קרנות הון סיכון, חברות ביטוח, משרדי עו"ד ורו"ח, רשויות מוניציפאליות, קיבוצים, מושבים וחברות למשק וכלכלה.

בין משתתפי הועידה: שאול צמח, פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הכלכלית חברתית, משרד ראש הממשלה, גדעון תדמור, אוהד מראני, יגאל לנדאו, אלונה שפר, עמוס ירון, יוסי אבו, ביני זומר, יוסי פריצקי, רון חיימבוסקי, יפתח רון טל, אורית פרקש-הכהן, אמיר חייק, איתן מאיר, רן שלח, ישראל יניב, רפי טטרקה, דני בן-נר וכן לואסון פרימן, סולון קסיניס, מיקו צרפתי, ד"ר יום טוב סמיה, ד"ר בועז שוורץ ומשלחת חברות נפט וגז אמריקאיות ואורחים מחו"ל.

להרשמה ולאתרי הוועידה:

http://www.tachllit.co.il

www.energianews.com/energy2012

סופרמן (הנרי קאוויל ) יוצא להציל את כדור הארץ מידי הפולשים

מאז שהופיע לראשונה בקומיקס בשנת 1938, נחשב סופרמן לגיבור-על איקוני שכל יתר הגיבורים נמדדים בהשוואה אליו. הסרט המושקע של זאק סניידר מתאר בדרך חדשה ומעניינת את ההתרחשויות בראשית חייו של סופרמן וגם נותן המשך טוב והגיוני למלחמה הראשונה של סופרמן נגד כוחות הרוע.

בעזרת טכניקת צילום מיוחדת, הבמאי זאק סניידר והתסריטאי דיוויד ס. גויאר, מצליחים ליצור בסרט תחושה אמינה מאוד, קצב והרבה אקשן. עם תקציב של כ- 255 מיליון דולר וצוות שחקנים מנצח (ראסל קרואו, הנרי קאוויל, איימי אדאמס, דיאן ליין, קווין קוסטנר, מייקל שאנון, אנג'ה טראו ואיילת זורר שלנו, התוצאה היא בהחלט מרשימה.

בתחילת הסרט, נראה שהשחקן הנרי קאוויל (סופרמן) לא מתקרב לכשרונו של כריסטופר ריב או לחן של תום וולינג מהסדרה "סמולוויל" המבוססת על דמותו של סופרמן. אבל ככל שהסרט מתפתח, גם הדמות שמשחק קאוויל מקבלת גוונים של כריזמה, חן, אנושיות.

החלק הראשון של הסרט מתאר בהרחבה ובעושר רב את הקונפליקטים שאירעו בכוכב קריפטון, מקום הולדתו של סופרמן כאשר ג'ור אל (ראסל קרואו), אביו של סופרמן מתעמת עם גנרל זוד הרשע(מייקל שנון). קריפטון נמצא בסכנת הכחדה בגלל חוסר יציבות הליבה שלו. זוד מנסה להשתלט על הכוכב, אבל גו'ר-אל, מצליח לחלץ בעזרת אשתו היפה (איילת זורר) את הקודקס שבו טמון המבנה הגנטי של כל אנשי הכוכב ומשלח אותו יחד עם בנו הרך בחללית אל כדור הארץ. זוד מנסה לעצור את המתרחש ותוך כדי כך הורג את ג'ור-אל.

זוד וחבריו נשלחים לגלות באזורי החושך ובינתיים החללית נוחתת בעיירה סמולוויל שבקנזס, שם מתגוררים בני הזוג ג'ונתן ומרתה קנט (קווין קוסטנר ודיאן ליין).

איילת זורר וראסל קרואו עם סופרמן התינוק

בני הזוג מחביאים את החללית באסם התבואה ומנסים, באהבה גדולה, לגדל את קאל אל או קלארק (כפי שהם קוראים לו) להיות אדם מוסרי בחברה, בלי שהיכולות העל-טבעיות שלו, כמו ראיית הלייזר, יכולת השמיעה יוצאת הדופן שלו והכוחות האדירים שלו יפריעו לו להתערות עם בני גילו. הם מסבירים לו כי אסור לאיש לדעת מיהו באמת, כי בני האדם לא יבינו את זה. למרות זאת, כמה תקריות בה הוא מציל אנשים בחברה הרגילה חושפות את כישוריו.

30 שנה לאחר מכן, אחרי שהוא מחליף עבודות שונות, קלארק מצטרף לצוות מחקר מדעי לחקור אחר חללית חייזרים שנחתה בצפון קנדה. הוא מצליח להגיע אל הקרחון בו נמצאת החללית ומגלה בתוכה הולוגרמה של אביו האמיתי המספרת לו את תולדות כוכב קריפטון ואת ייעודו. כתבת צעירה מעיתון הדיילי פלאנט בשם לואיס ליין (איימי אדאמס) מבחינה בו וזוהי תחילתו של הרומן ביניהם.

האקשן מתחיל כשהרעים נמלטים ממאסרם ורוצים לכבוש את כדור הארץ. סופרמן לובש את התלבושת הידועה שלו (עם כמה שינויים מרעננים של ההפקה) ומתחילה מלחמה נגד האנשים הרעים.

לואיס ליין (איימי אדאמס) בנשיקה הראשונה עם סופרמן

עלילתו של הסרט טובה, למעט הרומן המוגזם בין לואיס ליין לקלארק קנט. כשקלארק מתחיל לעבוד ככתב במערכת הדיילי פלאנט יחד עם לואיס אהובתו הם אינם מסתירים את ספור אהבתם מאחרים. כאן, היוצרים של הסרט שינו את אחד החוקים הבסיסיים של סופרמן שאומר כי לסופרמן אסור לחשוף את זהותו האנושית בפני אחרים.

עלילת סופרמן מתארת התנגשות אפוקליפטית בין יצורי-על הנלחמים על עתידו של כדור הארץ השברירי, אך הגרעין של הסרט כפי שמסביר זאת סניידר הוא דווקא על המשמעות של מציאת משפחה אוהבת ועל ההתנסות באהבה. "סופרמן מחפש משפחה ומשפחת קנט היא המשפחה הכי טובה שהוא אי פעם יוכל לקבל וזה נוגע ללב ויפה. אז אפשר לחולל את כל המלחמות והאפקטים והשיגעון הזה, אבל עדיין להישאר עם הנושאים האלה, כי ניסינו לטעת את סופרמן בעולם האמיתי והוא הולך לגלות מה באמת חשוב בעולם הזה".

התפרסם באפוק טיימס ביולי 2010

באדיבות דלתא גליל תעשיות תל אביב

למרות כל הסבל שידע בחייו, דב לאוטמן, מבכירי התעשיינים בישראל, לא עוצר מעשייתו. בתו התינוקת נפטרה. לפני 16 שנים בנו עדי שלח יד בנפשו. לפני כשבע שנים נודע לו על מחלת ניוון השרירים (ALS) בה הוא לוקה. לפני שנתיים נפטרה אשתו רחל. אולם למרות כל המכות הללו לאוטמן שומר על אופטימיות לאורך כל הדרך, ולא מפסיק לעשות למען החברה בישראל.

לאוטמן היה תעשיין ברוב ימי חייו. ב – 1975 הוא הקים את חברת ההלבשה התחתונה דלתא שהיתה לאחת מחברות המצליחות בעולם בתחום. הוא שימש כנשיא התאחדות התעשיינים בין השנים 1986 ל-1993, והיה שגריר מיוחד של ראש הממשלה רבין להשקעות מחו"ל ולפיתוח כלכלי.

נוסף על היותו תעשיין לאוטמן עסק וממשיך לעסוק בפעילות ציבורית בתחום החינוכי ובתחום החברתי. הוא יסד והיה פעיל בתנועות חינוכיות רבות, וב-2008 יסד את "הכול חינוך", התנועה לקידום החינוך בישראל. בנוסף הוא יסד את עמותת "קו משווה" המקדמת העסקת אקדמאים ערבים ושילובם בחברות עסקיות וציבוריות. בתחילת 2008 ייסד את "קרן לאוטמן" הפועלת בתחום החינוך וקידום השותפות והשיוויון בישראל.

לאוטמן פעל גם רבות למען השלום, היה ממייסדי תנועת דור שלום, היו"ר הראשון של מרכז פרס לשלום וחבר בוועד המנהל של מרכז רבין לחקר ישראל. לאוטמן כיהן גם כיו"ר הועד המנהל של אוניברסיטת ת"א.

על פעילותו הענפה זכה לאוטמן בפרסים רבים שונים, בינהם פרס ישראל על מפעל חיים בו זכה ב-2007 על תרומתו לחברה ולמדינה.

לא מבזבז זמן לחשוב על הסוף

לפני כשבע שנים נודע ללאוטמן לראשונה כי הוא חולה במחלת ה-ALS, מחלה חשוכת מרפא הפוגעת בתאי העצב האחראים לתנועה. תוחלת החיים בקרב חולי המחלה עומד בממוצע על ארבע שנים, אולם כ-10 אחוז מהחולים בה ממשיכים לחיות מעבר לעשר שנים. לחברים ולעובדים סיפר שהוא שייך לאותם 10 אחוז, אף שאז עוד לא היתה לו כל דרך לדעת זאת. כך הוא המשיך עם עשיה בלתי פוסקת, ולא עצר לרגע.

"אני לא מבזבז זמן לחשוב על הסוף, אפילו לא בזבזתי דקה", מספר לאוטמן. "לא נכנסתי לשום דכאונות ולשום רצון שירחמו עלי". "כנראה זה קשור לאופטימיות", הוא אומר. "זה כנראה חלק מהדרך לעבור דברים כאלה עם פחות סבל". "אני לא חושב מה יהיה, זה לא מעניין אותי, ואני מקדיש את כל זמני בתעסוקה שאני עושה ומבלה הרבה עם חברים וידידים, ויש לי רבים כאלה. אני מקווה שזה יחזיק אותי עוד די הרבה שנים". בתחילה פגעה המחלה בתפקוד הידיים של לאוטמן. היום הוא יושב על כסא גלגלים ולא יכול להזיז את ידיו ואת רגליו. הוא צריך להיעזר בעוזריו כדי לאכול, לשתות, לכתוב, לטלפן, לקרוא הודעות טקסט ולהשתמש במחשב. על השולחן במשרדו מונחים שני מסכים – אחד מולו, ואחד מהצד השני עבור מי שמפעיל עבורו את המחשב. "אין לי בעיות, אני ממשיך", אומר לאוטמן. "בעצם עבודתי לא היתה עבודת ידים מלכתחילה – אז אם אני לא מפעיל מחשב, מפעילים לי את המחשב".

"אם מגרד לי פתאום באף, אז אני מבקש את זה שיושב על ידי – גם אם הוא אדם זר – שיגרד לי, ואז גרמתי לו לעשות מצווה", אומר לאוטמן ומחייך, "הוא בא הביתה ואומר לאשתו: 'גרדתי ללאוטמן באף'". לאוטמן עסוק בעשיה חברתית חינוכית ומקדיש את מירב זמנו לכך. הוא קם בבוקר ועסוק בענייניו ללא הפסקה עד חצות. גם הטרגדיות שפקדו אותו לא עצרו אותו לרגע. "אני חושב שזה עושה לי טוב", הוא מספר. "העשייה מחזקת אותי ומקלה עלי גם את הגעגועים ואת הסבל". "אני ממליץ לכל אחד שמגיע לזקנה, ובטח לנכות, שיהיה עסוק. כל אחד יכול להיות עסוק כפי שטוב לו – אחד יכול להיות עסוק בלקרוא ספרים ולשמוע מוסיקה, ואחד יכול להיות עסוק בלעבוד, ואחד יעכול להיות עסוק בלעסוק בנושאים חברתיים ולמצוא סיפוק רב מזה". "נטל פיזי הוא נטל שמתקבל יחסית טוב במשפחה ובחברה", אומר לאוטמן. "אם אתה נכנס לדכאון הנטל הנפשי הוא נטל אמיתי על הסובבים אותך. אני לא נותן לאנשים שום תחושה שצריך לדאוג לי מבחינה נפשית".

יותר מסוכן מחיזבאללה

לאוטמן מביע דאגה ממצב החינוך ומהפערים בחברה הישראלית. "אני חושב שפערים גדולים בתחומים חברתיים מסכנים את החברה הישראלית לא פחות מהחיזבאללה, החמאס, והאיראנים", הוא אומר.

"בכל תחום חברתי שאתה מודד בישראל בעשורים האחרונים, הפערים התרחבו", אומר לאוטמן. "כשאתה מודד כל פער חברתי מול גרף החינוך וההשכלה – הם בקו מקביל. העניים, החולים והאלימים הם הפחות משכילים. לכן הבנתי שעל מנת לסגור להקטין את הפערים או לעצור אותם מלהתרחב, הדרך היא להשקיע בחינוך". "לכן, אני משקיע את כל זמני היום בפרויקטים חינוכיים", אומר לאוטמן. בין כל פעילויותיו השונות הקשורות בחינוך, לאוטמן יסד במרץ 2008 את התנועה "הכל חינוך" למען קידום החינוך בישראל. "לא עולה על הדעת שמערכת החינוך תממן חינוך של נוער שלא לומד אנגלית ומדעים", אומר לאוטמן. "אם אנחנו נשלים עם זה ש-20 אחוז מבני ה-18 לא יודעים אנגלית וחשבון, ועוד כמה שנים 25 אחוז, אז נהיה חברה של העולם השלישי".

"חייבת להיות דיפרנסיאציה ויש לתת הזדמנות לנוער מהפריפריה לקבל את אותו החינוך שמקבל גם נער או נערה מרעננה או מתל אביב". "אנחנו עובדים בתנועת הכול חינוך על מנת להציע חוק שיגדיר את כל הדברים האלה ויאפשר למשרד החינוך ולמערכת הניהולית שלו לפקח, לתבוע פיקוח פדגוגי ולמנוע אפליה".

"אם זה לא יעבור בכנסת, אנחנו נמשיך להיאבק עד שהציבור בסופו של דבר יכריח את הכנסת ואת הממשלה לקבל את ההחלטות".

מיעוט מופלה מסכן את הרוב

באדיבות דלתא גליל תעשיות תל אביב

לאוטמן פעיל בקידום הדו-קיום בין יהודים וערבים ובבצמצום הפערים. "מאחר ועבדתי עם ערבים 45 שנה בגליל, ראיתי גם בצורך להקטין את תחושת האפליה שקיימת באוכלוסיה הערבית", הוא מספר. "מיעוט מופלה מסכן גם את הרוב, ואם אתה דואג לרוב – תדאג שהמיעוט לא ירגיש מופלה", אומר לאוטמן.

לאוטמן יזם את "קו משווה" הפועלת לקידום העסקת אקדמאים ערביים. "בעצם העובדה שהם רואים שמישהו דואג להם, זה יוצר אצלם תחושה שהם אזרחים שווים", הוא אומר. "בכל תחום שהם מרגישים תחושה שהם מופלים, ולפעמים היא אפילו לא מוצדקת, תשומת הלב ופעולות חברתיות תורמות", הוסיף. "הם צריכים להרגיש ולראות שהם אזרחים שווים ומושקע בהם גם בחינוך, גם בתשתיות, גם בחברה וגם ברווחה, כמו באזרחים יהודים".

"כ-300 מנהלי משאבי אנוש של החברות הכי גדולות במשק עוברים אצלנו הכוונה והדרכה ואנחנו מפנים אליהם אקדמאים ערבים", מספר לאוטמן. "אני חושב ששיפרנו את הידע והרצון של מנהלי משאבי אנוש להבין, או להקטין את הדעה הקדומה, שערבי הוא פחות טוב, או שערבי עלול לא להיקלט טוב בקבוצת העובדים היהודים". "אנחנו בוחרים חברות שמצטיינות בדיברסיטי בהעסקת עובדים ערבים, ואנחנו מספרים את סיפורי ההצלחה שלהם, וזה גורם למתחרים שלהם ולחברות אחרות לנסות". ב"קו משווה" מסבירים גם למנהלים שמתן הזדמנות שווה לאקדמאים יהודים וערבים היא חובתם החברתית.

"קו משווה" כבר מצאה עבודה באופן ישיר לכ-350 ערבים אקדמאים, אולם לאוטמן מסביר כי לא זה המדד. את השינוי התודעתי ושינוי הדעה הקדומה הם מודדים כעת בסקר. "התחלנו עכשיו פיילוט להכניס 100 מורים ערבים שילמדו בבתי ספר יהודים – לא ערבית – אלא מקצועות כמו אנגלית ומתמטיקה", מספר לאוטמן. מטרה אחת של הפרויקט היא למצוא תעסוקה למורים ערביים, אך מעבר לכך המטרה היא שינוי תודעתי. "תלמידים יהודים יגלו פתאום שערבי הוא בן אדם כמו כל בן אדם אחר שהם מכירים", אומר לאוטמן.

בית חם למנהיגות

לאוטמן, שהיה מעורב פוליטית במהלך חייו, אינו מרוצה מהמנהיגות כיום. למחסור במנהיגות הוא מאמין שאחת הסיבות היא שיטת הממשל. סיבה נוספת היא הסביבה הפוליטית.

"בשנות הארבעים החמישים והשישים מישהו עם כושר מנהיגות וכוח רצה לתת ביטוי לכישורים שלו הוא הלך או לפוליטיקה או לצבא. היום יש לו אפשרות ללכת לאקדמיה, ללכת לתעשייה, ללכת להייטק או לפעילויות כאלה ואחרות. [כיום] העולם פתוח בפניו, [והוא גם יכול] לתת לעצמו ביטוי בארצות אחרות. לכן, לאו דווקא הטובים הולכים לפוליטיקה".

לאוטמן מאמין שהפוליטיקה היתה צריכה להיות מקום חם שאדם עם הרבה אופטימיות וכושר ניהול יוכל למצוא בו בית מעניין שהוא רואה בו את עתידו. "בינתיים זה לא בדיוק ככה", הוא אומר. "זה לא בית חם שמקבל אותך ושכיף להיות בו, אז הוא לא מושך את האנשים הטובים". הסביבה הפוליטית כיום, הוא מוסיף, אינה מושכת את הדור הצעיר, וניתן למצוא מעט מאוד צעירים בפוליטיקה.

באדיבות דלתא גליל תעשיות תל אביב

ניהול על פי לאוטמן – אופטימיות עם רגליים על הקרקע

לאחר שהיה מנהל יצור במפעל למברשות בארה"ב התמנה לאוטמן למנכ"ל חברת הטקסטיל "סברינה", ומאוחר יותר למנכ"ל "גיבור ספורט". ב-1975 הקים את "דלתא" ושימש כמנכ"ל שלה. כבר בשנות השמונים הגיעה החברה למחזור של 700 מליון דולר, יצרה כ-50 מליון מוצרים בחודש והעסיקה אלפים. כיום נחשבת דלתא לאחת מחמש החברות המובילות בעולם בתחומה. ב-2007 העביר לאוטמן את השליטה בחברה לאייזיק דאבאח.

"מנכ"ל טוב צריך להיות אופטימי. עם רגליים על הקרקע, אבל חייב להיות איש חזון, לא מישהו שרק מסתכל על החודש הקרוב, אלא מסתכל קדימה", אומר לאוטמן. "מנכ"ל שאיננו אופטימי ברוב המקרים וברוב סוגי החברות לא יכול להצליח. אם הוא אופטימי עם הרגליים על הקרקע, ויודע מה שהוא עושה, ובונה תחזיות ארוכות, הוא בסופו של דבר יגיע להישגים", הוסיף. " אני ידעתי מה שאני רוצה לעשות, ולאן אני רוצה להגיע".

"אם אתה אופטימי, זה אומר שאתה צריך להשקיע בפיתוח מוצרים כדי שתהיה חדשן, כדי שתוכל לפתוח שווקים חדשים. זו היתה המדיניות שלי מלכתחילה, ועם השנים היא גברה, והביטחון היה גדול יותר ואפשר לי להיות עוד יותר אופטימי. המדידה הוכיחה שהתחזיות התממשו ברוב המקרים". "לא המצאנו את הגלגל – תחתונים לבשו עוד לפני שהגענו. אבל ידענו שנביא דברים חדשים בתוך הענף הזה – בדים חדשים, מוצרים".

"בסופו של דבר, איכות המשאב האנושי היא הבסיס לצמיחה. צריך גם הון, אבל אם אתה הולך וגדל וצומח, ויש אמון של המגזר הפיננסי בך, אתה יכול גם לגייס את ההון. אני בדלתא הבאתי אחוז קטן מאוד מההון הנדרש בשנים הראשונות, ואחרי זה הרווחים עצמם כבר היו מספיק גדולים כדי להמשיך להתרחב ולגדול".

צריך לדעת לתחזק את המשאב האנושי, ליצור מוטיבציה, לשתף בהחלטות ולתגמל כראוי. אם אתה יודע לעשות את כל זה אז אתה מוציא את המקסימום מהאנשים.

"קודם כל אתה צריך לבחור את האנשים המתאימים, אבל זה לא מספיק – אתה צריך לתת להם את המוטיבציה כדי שהם באמת יקדישו ויתנו את כל מרצם ואת היכולת המקצועית שלהם לחברה. מוטיבציה יכולה להיות גם בתמרוץ, גם בתגמול כספי, אבל גם בתשומת לב נכונה".

"אווירה נוצרת מתוחשה של שותפות, שאנשים שעובדים בין אם במשרד או במפעל או באולם הפיתוח הרגשה שהם חלק מהחברה, הם חלק מההצלחה, שהם מתוגמלים. התיגמול יכול להיות גם לפעמים במילה טובה. חוץ מזה, צריך גם להיות יחס אנושי, לדעת להתעניין גם בדברים האישיים של אותו מנהל או עובד שכפוף אליך, או לפחות בדרגה אחת, ולתת לו את התחושה שמקום העבודה הוא בית שני".

אולם לאוטמן מסביר כי היחס חייב להיות גם תובעני. "אתה חייב לקבוע תוכנית עבודה לכפופים אליך, למדוד אותם ולוודא שהם באמת ביצעו את זה", הוא אומר. "אצלי יש כלל: If you can't measure, don't do – הכול צריך להימדד".

"צריך מקצוענות, צריך מנכ"ל אופטימי שיודע להאציל סמכויות, יודע ליצור מוטיבציה אצל הכפופים לו, יודע לשתף אותם בהחליטות ולתת להם תחושה שהם שותפים להחלטות, יודע לתגמל אותם כראוי. מי שידע לעשות זאת, ויש לו גם יכולת שיווקית, אז בסופו של דבר יצליח. בשביל כל זה אתה צריך להיות אופטימי, להאמין שתצליח".

לקחת סיכונים

"אופטימיסט צריך להיות מספיק אמיץ לקחת סיכונים, אבל בתנאי שהוא יודע מה הוא עושה, שהוא מכיר את הענף, שהוא בעל מקצוע ושהוא עם רגליים על הקרקע".

בתחילת שנות התשעים קרא לאוטמן את המפה מוקדם והבין שיהיה צורך להוציא את המתפרות מישראל כדי לשמור על התחרויות. כיוון שהבין זאת מספיק מוקדם, לאוטמן יכול היה להוציא את המפעלים בתהליך הדרגתי. לכן, הוא החליט לקחת סיכון ולנסות לייצר במצרים. "היינו הראשונים שירדנו למצרים", מספר לאוטמן. "היה גם היבט של הרצון שלי לקדם את השלום ולהוכיח שהשלום הוא אמיתי".

"היתה פה קצת תעוזה ולקיחת סיכון, לא בדיוק ידעתי איך זה יתקבל פוליטית", הוא מספר. הוא פתח מפעל זמני עם שותף, ולאחר שלא נתקלו בשום בעיות מיוחדות פתחו שם מפעל גדול, שמעסיק היום 4,000 עובדים.

"מנהל חייב להיות אופטימי ולהאמין שמה שהוא עושה נכון ויביא לו תוצאות טובות. מנכ"לים פסימיסטים חושבים רק לרבעון אחד ולא מסתכלים קדימה. אני לא מסתכל רק שנה אחת אלא כמה שנים, וגם לפעמים צריך להקריב שנה אחת למען השגת מטרה קצת יותר רחוקה".

***

ליעל ודניאל שלום

הכינו את עצמכם לעתיד. בעוד 40 שנה תיאלצו לאכול בדיקסי מנת תולעים וזבובים במקום סטייק.

על פי דו”ח של האו”ם, קצב הצמיחה של אוכלוסיית העולם עד 2050 ידרוש גידול של 70% בייצור מזון. הדרישה מתייחסת בעיקר למזון עשיר בחלבונים. מסתבר שאין מספיק אדמה בעולם לגידול כמות כזאת של מזון להזנת עדרי בקר שיספקו את הדרישה הגוברת לבשר. הפתרון טמון בשינוי הרגלי התזונה שלנו: חרקים במקום צאן ובקר.

כדי לגדל אוכלוסיות עצומות של חרקים אין צורך במרחבים גדולים וגם לא במזון רב כמו בקר וצאן. יתרה מזו, משך גידולם קצר והם כמעט לא מזהמים את האטמוספרה ואת הקרקע. לעומת זאת, הפוטנציאל החלבוני שלהם אדיר. לדוגמה, כמות מסוימת של תולעי עץ מכילה יותר חלבון מבשר חזיר במשקל זהה; מאה גרם של זבובים מיובשים או חגבים מקסיקנים מכיל 28 גרם של חלבון כמו אומצה של 226 גרם. שתי תולעי משי מכילות כמות גדולה פי עשרה מכפי שיש בסטייק במשקל מאה גרם.

אז סוף מעשה במחשבה תחילה

 אבא

16.7.12

***

ליעל ודניאל

כמו תמיד, הערב הראשון בלעדיכם מרגיש מאוד ריק. אני בטוח שכבר התאקלמתם ואפילו קשרתם קשרים ראשונים עם החברים/חברות לחדר ואולי גם מחוץ לחדר. לפי הילדים הרבים שהגיעו לאוהל הקבלה התרשמתי שלא תחסר לכם חברה.

סיימתי עכשיו לראות את תוכניתו של חיים הכט: "מה אתם הייתם עושים". הייתה בשעתו הרבה ביקורת על התוכנית הזאת, אבל אני חושב שהיא תורמת תרומה חינוכית חשובה. הערב הוצגו מספר מצבים שאספר לכם עליהם בקיצור.

א) ילד שיחק תפקיד של זאטוט רעב שמסתובב במסעדות ולוקח שאריות אוכל מהשולחנות. כמה סועדים נותרו אדישים, אבל הרוב גילה עניין בילד הרעב והזמינו אותו לארוחה.

ב) בשדרות בן ציון בתל אביב ביימו זוג שחקנים מריבה אלימה בין בעל לאשתו. חלק ניכר מהעוברים והשבים צפה באלימות והמשיך ללכת. אבל היו גם כמה גברים ונשים שנעצרו, גינו את "הבעל", גוננו על האישה "המוכה" והזמינו משטרה. מעניין, שהנשים שהתערבו חוו בעברן אלימות מצד בעליהן. אישה אחרת, עולה מרוסיה, התערבה במריבה והסבירה אחר כך שהיא עצמה הוכתה בעבר על ידי בעלה עד שהורידה עליו סיר ברזל על הראש. מצד שני היה שם בחור צעיר שהסביר את אי-התערבותו במריבה בטענה שיש נשים שאוהבות שנוהגים בהן באלימות. אחרים תרצו את אדישותם בטענה שאסור להתערב במריבות משפחתיות. אישה מבוגרת הסבירה שלא התערבה כי יש נשים לא מעטות שעושות את המוות לבעליהן ולכן היא “בעד זכויות הגבר”.

ג) במקרה שלישי, שחקנית מהתוכנית חנתה בחניית נכים, וכאשר הגיעה למקום נכה (שחקנית) על גלגלים וביקשה מהראשונה לפנות את מקום החניה, הגיבה הפולשת בחוצפה ובתוקפנות כלפי הנכה ואמרה לה שתחפש מקום חניה אחר. גם במקרה זה התערבו אזרחים טובים לטובת הנכה והזעיקו את המשטרה. לסיכום: לא להתייאש, יש אנשים טובים.

 אבא!

15.7.12

***

ליעל ודניאל חיבוקים ושלומות

הזמן רץ מהר. כבר עוד מעט סוף השבוע. לפי הדיווח שקיבלנו מקימאמה אתם מאוד עסוקים. שמחתי לקרוא ששבט מאיה ביקר במרכז להצלת צבי-ים. חיות אלה מעניינות ומיוחדות מאוד, בין השאר בגלל המסעות הימיים שלהם, והפעם אני רוצה לספר לכם על אחד המינים הללו.

הצבות יוצאות ממרכז אמריקה למסע של אלפי קילומטרים לעבר אי קטן באוקיינוס. שם הן מטילות ביצים בחוף, מכסות אותם בחול וחוזרות לארצן. כעבור חודשיים בוקעים הצבים הקטנים. אין מי שיטפל בהם ואין מי שילמד אותם מה לעשות, כי האמהות שלהם עזבו מזמן את האי. למרות זאת הם יודעים שעליהם לרוץ בכל כוחם לעבר הים, כי מי שלא מספיק להיכנס במהירות למים נטרף על ידי עופות דורסים.

וכאן מתחילה החידה הגדולה: איך יודעים הקטנטנים האלה שהם צריכים לחזור לארץ המוצא של אימהותיהם במרכז אמריקה, מקום שמעולם לא היו בו? איך הם יודעים לנווט את דרכם במסע ימי של 3,000 קילומטרים, לעבר חוף שמעולם לא ראו? עובדה, למרות שרובם נטרפים בדרך על ידי טורפים ימיים, הניצולים מצליחים לנחות בדיוק באותו חוף שאימהותיהם יצאו ממנו. שם הם יגדלו, וכעבור זמן לא רב, האימהות הצעירות ייצאו לעבר אותו אי קטן באוקיינוס כדי ללדת דור חדש של צבים.

עוד פרק נפלא בספר ההרפתקאות המרתק של הטבע.

אבא

27.7.11

***

ליעל ודניאל שלומות

לא רק אני סקרן, גם לולה מתה לדעת איך אתם מסתדרים/נהנים מהמחנה. איך עוברים עליכם הערבים ואם רכשתם חברים/חברות חדשים. כאן, בעולם שמחוץ לקימאמה, יצאו לשוק ענבי המוסקט המתוקים, שדניאל ואני מתים עליהם.

ראיתי אתמול בטלוויזיה פרק ב”מחוברים”, שבו אביב בת 12, בתו של חנוך דאום, מאוד חרדה ומודאגת מלידתו הקרובה של אח חמישי במשפחה ומהמעבר הקרוב שלהם לבית חדש ולבית ספר חדש. אמנם אח נוסף זה דבר מאוד חמוד, היא אומרת לאבא שלה בדמעות, אבל “אין לי כוח לגדל שוב אח נוסף”, אבל היא לא יודעת ממה בדיוק היא פוחדת. אבא חנוך מנסה להרגיע אותה ומספר לה שגם הוא כשהיה בגילה פחד משינוי. חנוך מציע לה להבריז מבית הספר ולהצטרף אליו לטיול ברמת הגולן. בדרך הם משוחחים שיחה מאוד גלויה וכנה. חנוך מספר לה על החרדות שהיו לו כשהוריו שלחו אותו ללמוד בפנימייה דתית רחוקה מהבית. התנאים היו שם גרועים, השירותים לא היו תקינים, הצפיפות בחדרים הייתה רבה והאוכל היה גרוע. הוא מאוד התגעגע הביתה, אבל חשש לשתף את הוריו בעצב ובחרדות שלו. מאז הוא החליט שכשיהיו לו ילדים הוא ידבר איתם על הכול וישתף אותם בכל דבר. ואז אביב שואלת אותו, “מה יקרה כשתמות ולא תוכל לשתף אותנו?” וחנוך משיב לה: “אז תשתפי את את הילדים שלך”. “כמו שאתה משתף את הילדים שלך?”, שואלת אביב.

אני כותב לכם על השיחה הזאת, שהייתה מלווה בהומור ובדמעות מצדה של אביב, כי היא הייתה מאוד פתוחה משני הצדדים, שיחה שהייתי רוצה לקוות שתתקיים גם בינינו. אולי קשה, ואולי לא צריך לשתף את ההורים בכל דבר, אבל יש המון דברים שכן, דברים חשובים יותר וחשובים פחות, שכדאי ורצוי לשתף את ההורים, כי אף אחד לא רוצה יותר מהם בטובת ילדיהם.

שלומות ונשיקות

אבא

25.7.12

***

ליעל ודניאל שלומות

סוף-סוף הצלחתי למצוא בתצלומים מקימאמה תמונה של דניאל. לא מצאתי תמונה של יעל. את מתחבאת או סתם לא הצלחתי לזהות אותך בין כל הבנות?

רציתי לספר לכם על מחקר "מעניין" של קבוצת פיזיקאים באירופה. השאלה שנחקרה הייתה: "מהי הדרך הטובה ביותר להישאר יבש כשיורד גשם ואין לך מטריה: לרוץ או ללכת?"

והנה תוצאות המחקר:

1) אם הגשם אנכי והרוח נושבת בגבך – רוץ מהר ככל האפשר;

2) אם הרוח הנושבת נגדך אינה חזקה – רוץ בקצב רגיל;

3) אם הרוח גבית, מהירות הריצה הכדאית ביותר שווה למהירות הרוח;

4) מאחר שההירטבות תלויה גם בגודל הגוף ואתה ממש רזה - כדאי לך לשקול אם לרוץ מהר או לאט.

אז זהו, יש פיזיקאים שעוסקים לא רק במציאת החלקיק האלוהי אלא גם בשטויות.

והנה ההמלצות שלי (ללא עריכת מחקר): א) אל תצאו בלי מטריה; ב) אם יורד גשם חזק במפתיע – מצאו מחסה; ג) כשהשמים קודרים הצטיידו במעיל גשם; אם אתה ממש רזה והגשם יורד אנכית לך בזהירות בין הטיפות.

שלומות ונשיקות

אבא

23.7.12

***

ליעל ודניאל שלומות

מייל אחרון לפני החזרה הביתה, התוכן בהתאם:

כתבה בעיתון מספרת על מתן ולד, בת 8, שראייתה הידרדרה, במיוחד בראייה למרחק, עד כדי כך שלא הצליחה לראות את הכתוב על הלוח בכיתה והתקשתה לזהות חברים בהפסקות. ההורים היו בטוחים שהיא צריכה משקפיים, אבל רופא העיניים שאל אותה אם היא משתמשת הרבה במחשב ובסמארטפון. לא הרבה, השיבה לו, שעתיים ביום. הרופא הציע לה לעשות ניסוי לפני שתקנה משקפיים: בכל רצף של חצי שעה לעשות הפסקה של רבע שעה. כמו כן:

א) להחזיק את הסלולרי בגובה העיניים ובמרחק של 40 ס”מ;

ב) לשבת במרחק מטר אחד ממסך המחשב;

ג) לקרוא באור יום בקרבת חלון ולא באור חלש;

ד) פעם בחצי דקה למקד את המבט על חפץ מרוחק לכמה שניות.

אחרי שבועיים של תרגול, הראייה של מתן השתפרה ב-50 אחוז. אחרי שבועיים נוספים היא חזרה לראות 6:6. לא משקפיים ולא נעליים.

אז בתור מי שצמודים לאיי-פוד ולמחשב יותר מארבע שעות ביום, שלא לדבר על טלוויזיה, היכונו לפעולה בהתאם להנחיות החדשות של ד”ר סוראני!!!

הכי חשוב – שמחים לראותכם שוב בבית

שלומות ונשיקות

אבא

27.7.12