fotolia.com

״במשך זמן רב ידענו שחוויות מלחיצות שאנחנו עוברים ביום-יום משפיעות באופן כלשהו על הגוף, למשל האם נחלה או נישאר בריאים. אבל המון שנים הגוף היה כמו קופסה שחורה – לא הייתה לנו שום דרך להבין את התהליכים ברמה הביו-כימית״, מספר בריאיון לאפוק טיימס פרופ׳ ג׳ורג׳ סלביץ׳, ראש ״המעבדה להערכת לחץ ולמחקרו״ באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס.

כשאת עומדת ליד מישהו שנתון בחרדה גדולה, זה ישפיע גם עליך – הרגשות שלך ישתנו וגם את תהפכי פתאום למודאגת יותר. זה מדבק

לאחרונה הצליחו סלביץ׳ ועמיתיו למחקר לפצח את הקופסה השחורה הזו ולהבין טוב יותר מה קורה בגרעיני התאים שלנו, וכיצד לחץ משפיע על בריאותנו. או במילים פשוטות: סלביץ׳ הוכיח שבמצבי לחץ אנחנו מפעילים גנים מסוימים שמעוררים מחלות ודלקות. ההיפך גם נכון: סלביץ׳ ועמיתיו הראו שיש לכל אחד מאיתנו יכולת לכבות גנים מסוימים שיוצרים מחלות.

״תחום המחקר שלנו, ׳גנומיקה חברתית׳, פותח חלון למנגנונים הגנטיים שלנו. כשמתבוננים בהם רואים מדוע כשאנחנו חושבים על העולם כעל מקום חיובי אנחנו משפרים את הבריאות שלנו, אבל אם נתפוס אותו כמקום שלילי יתפתחו אצלנו מחלות מסוימות״.

התובנה של סלביץ׳ נחשבת למהפכנית: כבר שנים מקובלת בקהילה המדעית ההנחה שלגנים, לאותו מידע תורשתי שקיבלנו מההורים, יש השפעה מכרעת על עתידנו, למשל באלו מחלות אנחנו עלולים לחלות לאורך השנים. אבל לנו עצמנו אין שום דרך לשלוט בכך. כעת סלביץ׳ ועמיתיו מוכיחים שיש לנו כלים פשוטים להשפיע על הגנים שיופעלו.

הפוסט להפעיל גנים בכוח המחשבה ולמנוע מחלה הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

fotolia.com

זה היה לפני קצת יותר משנה. פרופ׳ ג׳יימס טור מאוניברסיטת רייס שביוסטון, טקסס, נקלע לתוך סערה ארוכת שנים של ויכוח בלתי פוסק בין תומכי תורת האבולוציה של דארווין, לבין המתנגדים לה. סערה שעמדה לאיים על הקריירה האקדמית שלו. הוא לא ניסה להתנגד לה, ולא היה מונע מדחף דתי להוכיח משהו. תורת האבולוציה גם לא הייתה אף פעם תחום המחקר שלו. טור הוא פרופסור לכימיה, למדעי המחשב, להנדסת חומרים ולננו-טכנולוגיה. 550 המאמרים שפרסם בכתבי עת מדעיים לא עסקו מעולם באבולוציה, ובטח שלא 75 הפטנטים הרשומים על שמו.

זה הפך להיות כמו דת, וכבר לא מדע. הם רוקעים ברגליים ואומרים ׳לא, זו עובדה, אתה חייב להאמין בזה. אם לא תאמין תגורש מהקהילה שלנו׳

בכל זאת, מאמינים נוצרים החלו לבקש ממנו לדבר בדיבייטים על תורת האבולוציה, עיתונאים החלו לבקש לראיין אותו. אפילו תלמידי תיכון היו שולחים לו במייל סרטוני יוטיוב כדי לעזור לו להבין טוב יותר את תורת האבולוציה. ״יש לזה הסבר!״ הם היו כותבים לו. טור החליט לפרסם באתר שלו דף שבו הסביר שאין לו צד בוויכוח בין התומכים לבין המתנגדים של תיאוריית האבולוציה, הוא לא מעוניין להשתתף בדיבייטים בנושא, וגם בדרך כלל מעדיף לא להתראיין.

הכול התחיל לפני כ-30 שנה כשפרופ׳ טור החל לשאול שאלות ולא הצליח לקבל עליהן תשובות. ״גדלתי כמו מרבית הילדים האמריקנים״, הוא מספר בראיון לאפוק טיימס, ״כלומר, זה מה שלימדו אותנו בבית הספר. אז בכלל לא הטלתי ספק בתורת האבולוציה. כשהלכתי לאוניברסיטה עדיין לא הטלתי בזה ספק. אבל כשלמדתי לדוקטורט, או אולי קצת אחר כך, התחלתי לחשוב שאין לי מושג איך זה עובד״.

פרופ׳ ג׳יימס טור: ״כל מה שאני עושה זה יושב שם ושואל שתיים או שלוש שאלות, ואנשים פשוט מתכווצים בפחד. הם מסתכלים במבוכה או שהם מתעצבנים״ | תמונה: באדיבות פרופ׳ ג׳יימס טור

זה לא שטור לא הבין את עקרונות התורה שמדברים עליהם ביולוגים, או לא הכיר את הממצאים השונים, המאובנים שהתגלו, שעליהם מדענים עזרו לבסס אותה. בתור כימאי, טור לא הצליח להבין איך זה עובד ברמה הכימית, המולקולרית.

ופרופ׳ טור מבין טוב במולקולות ובאופן הייצור שלהן. ב-2005 קבוצת המחקר שהוביל הייתה הראשונה בעולם שפיתחה רכב-ננו – שהוא למעשה מולקולה על גלגלים, דקה פי 50 אלף משערת אדם, שבתנאים הנכונים מגיעה למהירות של 0.014 מילימטר בשנייה.

״אם מישהו יכול להבין את האבולוציה זה אמור להיות אני״, הוא אומר, ״כי אני מבין איך ליצור מולקולות. אין אדם אחר בעולם שיודע כיצד ליצור מולקולות הרבה יותר טוב ממני״.

אבל יש היום מדענים רבים שמציגים הסברים מפורטים ומעמיקים לאופן שבו הכול התפתח. 


״אני לא אומר שאין מדענים שמבינים את זה, אני טוען שאין כימאים שמבינים את התהליכים האלו. אם תשאלי כימאי על המנגנון, הוא צריך להראות לך מולקולות. בתחומי מחקר אחרים מראים לך מולקולות ומבנים שבהם הדברים הופיעו. כשאני מבקש תיאור כיצד הכול התפתח באמצעות התהליך הדרוויניסטי, אף כימאי לא יודע את זה.

הפוסט המדענים שיוצאים מהארון של דארווין הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

מקס מקסוול, חי כמו סוקרטס.

זה היה יום ככל הימים בקיץ של 1981. מקס מקסוול ישב על הספה בבית אביו, וכמו תמיד, הוא היה עסוק בלעשות שום דבר. הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות וגם לא היה לו אכפת.

אבל באותו יום קרה משהו ששינה את חייו. ידיד של המשפחה הגיע לביקור. הוא ראה את מקסוול יושב ולא עושה דבר ורתח מכך. ״הוא לקח ספר מהמדף וזרק אותו עליי״, מספר מקסוול בראיון לאפוק טיימס, 30 שנה מאוחר יותר. ״הספר פגע לי בחזה ונפל לרגליי. הרמתי אותו וראיתי שזה ספר בפילוסופיה״.

״אם אתה מתכוון רק לשבת שם, לפחות תקרא משהו״, אמר החבר. אז מקסוול התחיל לקרוא. הספר שהיכה בחזהו מתאר שיחה בין הפילוסוף היווני הקדום סוקרטס וחברו אותיפרון. סוקרטס שואל את חברו מה לדעתו המשמעות של ״מעשה טוב״. החבר משיב, וסוקרטס שואל עוד שאלה על התשובה, החבר עונה, וסוקרטס שואל עוד שאלה ועוד שאלה במעין חקירה צולבת.

אנשים שקועים במצוקות של חייהם ושוכחים לשאול את השאלות החשובות, למשל איך להיות אדם טוב

סוקרטס לא מנסה לנצח בוויכוח ביניהם, וגם לא להוכיח את בורותו של חברו, אף ששאלותיו אולי נראות על פני השטח כמקניטות. האמת היא שדרך השאלות והתשובות סוקרטס מנסה לברר לעצמו ולחברו מה המשמעות האמיתית העמוקה של ״מעשה טוב״, תוך שהוא שוב ושוב מצביע על הסתירות הפנימיות בתשובות של חברו.

״כשקראתי את הספר הרגשתי כאילו סוקרטס שואל אותי את השאלות האלה, וגם הבנתי שאני לא יכול לענות עליהן״, מספר מקסוול, ומוסיף שבעבר חשב שאם הוא רוצה לדעת משמעותם של מושגים כמו ״צדק״, ״מידה טובה״, או ״יושר״, הוא צריך פשוט לחפש אותם במילון. ״אחרי שקראתי את הדיאלוג הבנתי שלא משנה כמה מילונים יהיו לי, עדיין לא אדע לעומק מה המשמעות האמיתית של המושגים״.

הספר על סוקרטס הפך את חייו של מקסוול. ״מסיבה כלשהי שאני לא יכול להסביר, זה הכה בי כמו ברק. תוך חודש החלטתי שאני רוצה לחיות את חיי באותו אופן שסוקרטס חי״.

הפוסט ״החלטתי שאני רוצה לחיות את חיי כמו
 סוקרטס״ הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה באדיבות Aeromobil

הייתי סקפטי מאוד כשניגשתי לכתוב על נושא המכוניות המעופפות. זה נראה לי לא ישים. מביני עניין כמו אילון מאסק כבר הביעו דעה נחרצת נגד היתכנות פנטזיית המדע הבדיוני הזאת הלקוחה מסרטים כמו ״האלמנט החמישי״ או הסדרה ״משפחת סילוני״. נזכרתי בציטוט של מומחה האווירונאוטיקה ריי מורגן, שאמר לניו יורק טיימס: ״זה לא ריאלי, מה שיתקבל בסוף זה מטוס גרוע ומכונית גרועה״.

מבחינת התחושה, זה קצת כמו לנהוג בוואן מסחרי עם הרבה מראות ומצלמות

איך בכלל אפשר יהיה לשלוט בהמונים שיסעו בנתיבי אוויר לא מסומנים? האם זאת לא תהיה סכנה נוראית? הודעות לעיתונות שפרסמו חברות המנסות לפתח כלי רכב כאלה נראו לי יומרניות ומקדימות את זמנן. גם התרסקות אב-טיפוס של Aeromobil הסקנדינבית, אחת החברות המפתחות מכוניות מעופפות, לא הוסיפה נקודות זכות.

אבל להפתעתי, ראיון שערכתי עם היזם הנלהב והממציא ד״ר קארל דיטריך הצית בי מחדש את ההתלהבות, ואפילו אופטימיות. החיבור שלו למציאות, הצניעות שהוא משדר בשאיפות ובפיתוחים שלו, והתחושה שהוא לא עף גבוה מדי עם החלומות שלו, גרמו לי להרגיש שיש תקווה לחלום המכוניות המעופפות. אולי גם העובדה שהוא בעצמו הטיס בהנאה רבה את האב-טיפוס של המכונית המעופפת שלו, שכבר עשתה מאות שעות טיסה בשמים, ושיותר מ-100 אנשים כבר שילמו מקדמה כדי להיכנס לרשימת ההמתנה לרכוש את הדגם הראשון של ה-Transition (טרנזישן), חיזקו לי את הביטחון במיזם האמריקני המעניין הזה – Terrafugia (טרה-פוג׳יה).

קרל דיטריך, מייסד טרה-פוג׳יה בתוך הרכב כשכנפיו מקופלות. | באדיבות Terrafugia

כמו ילדים רבים, דיטריך התחיל להתלהב ממטוסים ומתעופה בגיל צעיר. אבל בניגוד לילדים רבים אחרים, דיטריך החליט לעשות עם זה משהו, וכבר בגיל שמונה התחיל לחסוך לרישיון טַיִס. ״בתיכון הייתי מטיס מטוסים עם שלט רחוק, וגם מרסק אותם. גם תכננתי כמה מטוסים קטנים משל עצמי״.

כשסיים כיתה י״א החל לעבוד כעוזר טכנאי בשדה תעופה, ובו-זמנית החל בלימודי טַיִס, שאותם השלים בתוך שמונה חודשים. גם את ההשכלה הגבוהה שלו כיוון לעבר התשוקה שלו, והשלים דוקטורט בהנדסת אווירונאוטיקה באוניברסיטת אמ-איי-טי. אבל אחרי 12 שנה כעוזר מחקר באוניברסיטה, קרה משהו ששינה את מסלול חייו.

הפוסט להיכנס לרכב ולנסוע לשמים – האם חזון המכונית המעופפת יתגשם בקרוב? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: Fotolia

מה אם היינו יכולים ללמוד משהו במהירות הבזק, כמו נאו (קיאנו ריבס) בסרט ״המטריקס״ שלומד קונג-פו בתוך כמה דקות? פרופ׳ טקאו וואטאנאבה (Takeo Watanabe) מאוניברסיטת בוסטון גילה משהו מעניין שקשור בכך: אנחנו יכולים לגרום למוחנו לפתח כישורים מסוימים בזמן שאנחנו עושים משהו אחר. הוא יכול לעשות את זה אפילו בלי שאנחנו מודעים לכך.

מה שמשותף ללמידה בסגנון מטריקס ולטכנולוגיה שלי הוא שאנשים יוכלו ללמוד בלי מאמץ

לפרופ׳ וואטאנאבה היה רעיון לניסוי מוזר. אף אחד עוד לא ניסה דבר כזה, והניסוי דרש תקציב גדול, כדי להשתמש במכונות fMRI יקרות המקליטות את פעילות המוח. הוא טס ליפן, למכון מחקר עתיר תקציבים, ואסף קבוצה של נבדקים. בכל יום הוא הכניס אותם לתוך מכונת fMRI והקליט את פעילות מוחם בזמן שהם צפו במסך מחשב והתבקשו לבצע משימה.

ביום הראשון הם קיבלו משימה פשוטה יחסית: על המסך הוצגו כמה קווים אלכסוניים והנבדקים נדרשו להבחין אם הקווים מסודרים בכיוונים אחידים או לא. המשימה הפשוטה הזו יצרה במוחם תבנית חשיבה ספציפית שהוקלטה ונשמרה במכשיר ה-fMRI.

החל מהיום השני, הוא נתן לנבדקים משימה שונה לחלוטין: במקום הקווים האלכסוניים, הופיע מולם על מסך המחשב עיגול קטן. המשימה שקיבלו הייתה להגדיל את העיגול באמצעות כוח המחשבה (באופן מנטלי). אבל לא נאמר להם איך.

בהתחלה הנבדקים הרגישו מבולבלים. איך פותרים בעיה שאין לה פתרון? מסתבר שמוחם החל לחפש אוטומטית תבניות קודמות שלמד, ולהריץ אותן. אחת התבניות הייתה זו שלמד במשימה הראשונה.

פרופ׳ טקאו וואטאנאבה | Michael Cohea/Brown University

בכל פעם שמוחם שחזר את התבנית מהמשימה הראשונה, תוכנה שהתקין וואטאנאבה זיהתה אותה, והעיגול גדל. ככל שהם שחזרו תבנית דומה יותר, העיגול גדל יותר.

כאן הדברים הופכים למעניינים: התבנית במשימה הראשונה שנוצרה מהתבוננות בכמה קווים אלכסוניים, קשורה ללמידה של מיומנות פשוטה, חסרת משמעות. אבל מה יקרה אם התבנית הראשונה תהיה של פעילות מוח בזמן לימוד מיומנות, קונג-פו למשל. תיאורטית, הנבדק יחזור להריץ את התבנית במוחו ולהתאמן עליה בכל פעם שהוא ינסה להגדיל את העיגול, וכך ירכוש מיומנויות אמיתיות בקונג-פו. הוא ירכוש אותן מבלי לבצע ממש תנועות קונג-פו. הוא אפילו לא בהכרח ידע שהוא מתאמן כרגע.

אתה באמת חושב שנוכל ללמוד באמצעות הטכניקה הזאת כישורים חדשים?


״זה יהיה אפשרי בעתיד. אני חושב שצריך לשפר עוד את הטכנולוגיה כדי להגיע לרמת התחכום הזאת. בינתיים לקח כמה ימים ללמוד משימה פשוטה מאוד״.

וואטאנאבה מכנה את הטכניקה Decoded Neurofeedback. שיטות נוירו-פידבק משמשות אנשים כדי לשפר את רמת הריכוז, להירגע או לשפר את מצב הרוח. אבל וואטאנאבה לא משתמש בנוירו-פידבק פשוט שבו אנחנו רק מתאמנים להגיע למצב נפשי מסוים, אלא בכזה שמביא אותנו למצב שבו המוח מאמן את עצמו בתבניות פעילות שמסייעות לנו לשפר כישורים שונים או לשנות הרגלים, ואפילו העדפות.

כשאנחנו מתמקדים באזור אחד במוח ומתעלמים מאזור אחר, אנחנו עלולים בטעות ליצור תבנית טובה בחלק אחד ותבנית רעה בחלק אחר

וואטאנאבה סיפר לי על מחקר חדש שערך לאחרונה, שעוד לא פורסם. הוא הראה לנבדקים פנים של אנשים שהנבדקים דירגו בציון יופי 5 (בסולם של בין 1 ל-10), כלומר פנים שזכו לציון ״ניטרלי״.

הפוסט איך לקום בבוקר ולדעת קונג-פו 
 הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

כמעט 40 אחוז מהקנייתים מאחסנים כספים ומעבירים כספים באמצעות הטלפון הסלולרי באמצעות המיזם M-Pesa | תמונות: ,Tony Karumba/AFP/Getty Images

״הבנקים של העתיד: תחשבו על גוגל ופייסבוק״, זעקה כותרת במגזין הטכנולוגי Wired ב-2013. ״פייסבוק עומדת לקבל רישיון בנקאות באירלנד״, מילאו את מדורי הטכנולוגיה כותרות לפני קצת יותר משנה.

בתקופה שבה הציבור הולך ומאבד את האמון בבנקים ובמערכת הפיננסית, קמים לאט לאט שירותים פיננסיים חדשים שמנסים לתפוס את מקומם. במרבית המקרים הם לא מופעלים על ידי מוסדות הבנקים הגדולים והמגושמים, אלא על ידי סטארט-אפים קטנים ורזים או על ידי ענקיות טכנולוגיה.

העלות שלנו להביא לקוח חדש קטנה פי 50 מזו של בנק אוף אמריקה. אנחנו הרבה יותר יעילים

״Software is eating world״, כתב פעם מארק אנריסן, מראשוני יזמי ומשקיעי הווב, משפט שאנשי עמק הסיליקון מרבים לצטט. האם הגיע תורו של עולם הבנקאות להיאכל?

החדשנות מתחילה באפריקה

בין שטחי מרעה ירוקים רחבי ידיים שמזרחית לאגם ויקטוריה, מצפון לטנזניה, בדרום קניה, שוכן כפר מסאי קטן. אלולאימוטיה שמו. בכפר הזה גר פאראדאייפ אולה קויאטי, בן שבט המסאי. בכפר אין חיבור לרשת החשמל, אין כבישים ובוודאי שאין בנקים. אבל הכפריים יכולים להתחבר לאינטרנט באמצעות הטלפון הסלולרי שלהם.

הפוסט זה לא בנק. זה טוב יותר – כך תיראה מערכת הבנקאות בעתיד הקרוב הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

לא מזמן ראיתי הרצאה ב- Ted עם הכותרת הבומבסטית: "The single biggest reason why startups succeed" (זהירות ספוילר). הסיבה להצלחה, טען המרצה, היא לא רעיון, לא צוות ולא מימון, אלא תזמון, כלומר האם המיזם יצא לעולם ברגע הנכון. אומנם דעה אחת, ומחקר אחד, אבל זה עשה לי משהו, וגרם לי לחשוב ולשאול איך יזמים מסוימים מצליחים לצאת עם המיזם שלהם בדיוק בזמן הנכון?

נזכרתי בשיחה שלי עם יזם סדרתי שסיפר לי שהמיזם הבא שלו הולך לפתור בעיה שעדיין לא קיימת. אני התפלאתי אבל כמה שנים מאוחר יותר הסטארט-אפ שלו הציע את הפתרון הנכון בזמן הנכון, ונמכר במעל מאה מיליון דולר לחברה גדולה. למדתי משהו על איך יזמים חושבים, על היכולת שלהם לזהות בעיות שדורשות פתרון (וסטארט-אפ) עוד לפני שכולם רואים שיש בכלל בעיה.

לכבוד שבוע היזמות העולמי שיתקיים השבוע (15- 22 בנובמבר) ברחבי העולם, יתקיים מרתון אירועים של "יזמות על הבר", פרויקט בן 6 שנים, שאני אחת מהיזמים שלו.

ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול את היזמים שירצו ביזמות על הבר האם הם מזהים בעיה שדורשת פתרון שיכול להפוך לסטארט-אפ מוצלח?

הנה התשובות שלהם:

יהודה דורון
(משקיע אנג'ל סדרתי, בוגר אוניברסיטת תל-אביב)

אחד העולמות שאני מזהה שיש בו הזדמנות הוא עולם הביטוח, מי שיעשה דברים שדומים למה שעשתה לדוגמא אובר שהם חברת מוניות שאין לה מונית אחת, או AirBnB שהם רשת המלונות הגדולה בעולם ואין לה מלון אחד, בעולם הביטוח, יצליח מאוד. עולם אחר שדורש פתרונות הוא האוכלוסייה המבוגרת, יש כל מיני כפתורי מצוקה אבל לא פתרונות עמוקים לאוכלוסייה הזו. הדרך למצוא הזדמנויות היא לחפש עולמות שקרן הון סיכון ( VC ) קלאסית לא רוצה להשקיע בהם (כי השוק לא צומח, כי הם נכשלו בעבר או כי יותר קל להשקיע באיזה אפליקציית הודעות שכולם מבינים), ולהשקיע בהם, לדוגמא עולם המוליכים למחצה, המכשור הרפואי וכו'.

יהודה ירצה על הבר ביום ראשון, ה-15.11, בשעה 19:30,  בדיזיפרישדון, דיזנגוף 121, תל אביב.

דני לשם
( Open Rest שנרכשה ע"י WIX, בוגר אוניברסיטת תל-אביב)

השאלה כללית מדי לטעמי, כי נדרשת הגדרה של מה זה "מיזם מצליח". למשל, הקרן של ביל ומלינדה גייטס עושה עבודה מדהימה באפריקה, ויש שם הזדמנות אדירה לשפר בצורה דרמטית חיים של מיליוני אנשים. בעולם המערבי, יש מיזמים נהדרים לקידום לימודי  STEM (Science, Technology, Engineering and Mathematics.) בקרב נשים. אפילו אם השאלה מכוונת רק למיזמים שמטרתם להעשיר את היזם – השאלה היא אם עדיף ליזם לפתור בעיות שיניבו במקרה הטוב מיליונים (אבל בסיכוי גבוה), או מיליארדים (אבל בסיכוי נמוך). ההימור שלי הוא שהתחום הפיננסי הולך לעבור disruption משמעותי בעשור הקרוב. אם המטרה היא להקים את הגוגל או הפייסבוק הבאים, הייתי מכוון לשם.

דני ירצה ביום ראשון, ה-15.11, בשעה 19:30, בטנג'יר, יהודה הלוי 93, תל אביב.

גיגי לוי
(משקיע אנג'ל, חבר הועד הוועד המייעץ לתכנית היזמות לMBA של אוניברסיטת תל אביב)

תחום שבו אני מאמין מאד (אף אם בטווח של מספר שנים) הוא תחום הVR (מציאות מדומה). אני מאמין שמעבר למשחקים, נשתמש ב VR כדי לראות הופעות, לבקר במקומות רחוקים ולנהל פגישות מרחוק. בשנים הקרובות ימכרו מיליוני יחידות VR וזה הזמן להתחיל לעבוד על אפליקציית בתחום.

גיגי ירצה ביום שני, ה- 16.11 בשעה 19:30, בדיזיפרישדון, דיזינגוף 121, תל אביב.

פרופ' אילנה גוזס
(מופקדת הקתדרה לחקר גורמי גידול ומנהלת המעבדה לנוירואנדוקרינולוגיה מולקולרית באוניברסיטת תל-אביב)

למרות מחקרים רבים והרבה הבטחות – עדיין אין תרופות מובילות בשוק שדוחות את תחילת מחלת האלצהיימר או שמשנות את מהלך המחלה. אין גם תרופות שנותנות מענה ראוי לבעיות קוגניטיביות בסכיזופרניה. ומהצד שני של המתרס, אנחנו עדיין לא לגמרי מבינים את פשר סינדרום האוטיזם על כל גווניו. על כל אלה יש לשקוד ולעבוד, להבין ולמצוא פתרונות.

פרופ' גוזס תרצה ביום שני, ה-16.11, בשעה 19:30, במזג בר, אבן גבירול 151, תל אביב.

ד"ר איריס גינזבורג
(Demaya, מנהלת תכנית ה-MBA עם התמחות בטכנולוגיה, יזמות וחדשנות, וכן תכנית ה-MBA הבינלאומית ע"ש סופר, בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב)

כל מה שקשור לשירותים לאוכלוסייה המתבגרת, שירותים שיעזרו להם להמשיך ולתפקד בצורה מיטבית, מבלי לעזוב את הבית שלהם, חשוב ובעל פוטנציאל עסקי וחברתי עצום.  האפשרות להשאיר אנשים בסביבתם הטבעית ובתוך הקהילה שלהם בעלת ערך רב גם למרקם הקהילתי, גם לאיכות החיים ולהארכתם.  הפתרונות צריכים להיות מבוססי קהילה עם שימוש בטכנולוגיות חדשות.  מצד שני מדובר בשירותים חדשים, כך שנדרשת תשומת לב רבה לפרטים, לחשיבה היצירתית ולהפעלת משאבים מסוגים שונים, לדוגמא – שעות פנאי של חברים מסוימים בקהילה, צרכים מקומיים היכולים להיפתר על ידי הנגשה של מידע וחיבור לחברים אחרים בקהילה, ועוד.

איריס תרצה ביום שלישי, ה-17.11, בשעה 19:30, בטנג'יר, יהודה הלוי 93, תל אביב.

ינון ברכה
(PrimeSense, שנרכשה ע"י Apple, בוגר אוניברסיטת תל-אביב)

הדבר הבא הוא מה שיבוא אחרי מהפיכת הסמארטפון. יש החושבים שזה יהיה המחשוב הלביש בצורותיו השונות, החל מצמידים כמו פיטביט, מיקרוסופט, השעון של סמסונג ואפל או דרך מציאות רבודה (גוגל [גלס או דרך מג'יק ליפ], מיקרוסופט) ומציאות  מדומה ( פייסבוק עם אוקולוס). הגביע הקדוש בכולם הוא החוויה –  מה הפלטפורמה מביאה שיש בו ערך ממשי כך שהמוצרים יהפכו להמוניים כמו הטלפון החכם. מי שיפתור זאת יצליח, ובגדול.

ינון ירצה ביום שלישי, ה-17.11, בשעה 19:30, בדיזיפרישדון, דיזנגוף 121, תל אביב.

ינון אקסל
(Kasamba שנמכרה ל LivePerson, משקיע אנג'ל, בוגר אוניברסיטת תל-אביב)

לשאלתך, אחת הבעיות שאני רואה היא בתחום הנסיעות. יש חברות רבות שמאפשרות להזמין טיסות, בתי מלון וכו', וכן ואפליקציות ואתרים שמציעים מידע, דירוגים ועוד. מה שחסר הוא כלים לתכנון אוטומטי או חצי אוטומטי של הטיול, כולל מסלול מלא וכולל הזמנה של כל בתי המלון, הטיסות וכל השאר, במקום אחד ובקלות תוך התחשבות בצרכים והרצונות של הלקוח ואפשרות להתאמה אישית. אנחנו (קרן סיירוס) השקענו בחברת RoutePerfect שעושה את זה. עדיין לא הכל – לפנינו עוד דרך ארוכה, אבל זה החזון, וכרגע לפי הביקוש ותגובות הלקוחות, אין ספק שזה תחום שיש בו עוד הרבה פוטנציאל.
ינון ירצה ביום רביעי, ה-18.11, בשעה 19:30, בדיזיפרישדון, דיזנגוף 121, תל אביב.

יגאל רותם
(CredoRax, PowerDsine, Butterfly Communication, בוגר אוניברסיטת תל-אביב)

בתחום הפינטק (שבו אני נמצא כיום) השאיפה הינה להגיע למצב שבו ביצוע תשלום עבור מוצר או שירות יעשה באופן פשוט ואינטואיטיבי כמו לשלוח סמס, או מייל. הפשטות חייבת להיות חלק אינטגראלי מחוויית הקניה, ולא משנה אם אתה קונה מספק מקומי או בינלאומי. המצב כיום רחוק מאד מכך, התשלום לרוב מסובך, דורש פרטים רבים, ובהרבה מקרים אינו מגיע לכלל סיום עקב חסימות רגולטוריות / בנקאיות כאלה או אחרות.

קרדורקס מנסה לפתור חלק מהבעיות, וזו משימה מאד מורכבת מכיוון שיש לה צדדים טכנולוגים רבים, אך בעיקר מורכבות רגולטורית קשה, בגלל שהעברה של כסף מחייבת שימוש במוסד בנקאי כזה או אחר בדרך. קרדורקס הינה כזו חברה, היא מוסד פיננסי רגולטורי, וכן היא חברה טכנולוגית.

יגאל ירצה ביום חמישי, ה-19.11, בשעה 19:30, בדיזיפרישדון, דיזנגוף 121, תל אביב.

סמדר לנדאו
(Feelter, בעברה הקימה את לימודי הפרסום בלה"ב רקנאטי, אוניברסיטת תל-אביב)

בעבר נהגנו לשוחח על User Experience – UX, על חווית הלקוח. אבל החיים שלנו השתנו מאד בחמש השנים האחרונות, עם המעבר מ-UX לדגש ברור וחד, המתמקד ב-CX שהוא Customer Experience. להבנתי כל מי שמבין את המגמות ואת השינוי שעובר השוק, יכול לזהות את ההזדמנות ביצירת כלים לעסקים שיתמכו ויתנו מענה לצרכי השוק. לא מדובר בשינוי סמנטי. מדובר במהפכה, מהפכה בהתהוות! וכאן רובץ פוטנציאל עצום.

סמדר תרצה ביום חמישי ה-19.11, בשעה 19:30, בטנג'יר, יהודה הלוי 93, תל אביב.

רויטל הנדלר
(AllJobs, יזמת חברתית סדרתית, בוגרת אוניברסיטת תל-אביב)

אני בעיקר מלאת מוטיבציה ונחישות לפתור בעיות חברתיות שונות בעזרת טכנולוגיה. הרבה מאוד בעיות חברתיות כמו העובדה שאחד מכל שלושה ילדים הוא עני, או העובדה שאחוזי הסרטן הולכים וגדלים למרות עשרות שנות מחקר, כמו גם יוקר המחייה והעובדה שיש לנו מעט מאוד חיבור אחד עם השני, חיבור שנחוץ לנו כדי לעזור ולהתאגד למציאת פתרון. כל אלה הם דברים שמאוד מעניין אותי למצוא את הדרך לפתור. אני מאמינה שפתרון בעיות חברתיות אמתיות יכול לא רק להפוך את העולם שלנו למקום הרבה יותר טוב, אלא גם לעשות הרבה כסף למי שימצא את הפתרון, ולכן מתמקדת בלעזור לאלה שעושים את זה.

רויטל תרצה ביום חמישי, ה-19.11, בשעה 19:30, בבילי ג'ין, שדרות רוטשילד 10, תל אביב.

ד"ר דליה מגידו
(Bioblast, Alcobra הנסחרות בנאסד"ק, בוגרת אוניברסיטת תל-אביב)

בתחום מדעי החיים אנחנו מתכווננים קודם כל ל"צורך רפואי ללא מענה" unmet medical need.

במאה העשרים ואחת הצרכים הרפואיים הגדולים ביותר נובעים מהארכת תוחלת החיים בעולם המערבי: ביחוד מחלות ניווניות של המוח, המאפיינות את הגיל המבוגר; מחלות כמו אלצהיימר, פרקינסון, דמנציה מסיבות שונות.

יחד עם זאת נותרות כמובן קבוצות גדולות של מחלות ללא טיפול כמו מחלות ממאירות, מחלות מולדות המערבות פגמים גנטיים ועוד.

פתרון מתקבל על הדעת צריך להיות קודם כל בטוח, ושנית, מידת האגרסיביות של הטיפול צריכה להיות מידתית למידת האגרסיביות של המחלה. עלות הטיפול אף היא גורם משמעותי שיש להביא בחשבון כמו גם הנגישות של הצוות הרפואי והחולים לטיפול.

ד"ר מגידו תרצה במוצאי שבת, ה-21.11, בשעה 19:30, בטנג'יר, יהודה הלוי 93, תל אביב.

יובל טל
(Payoneer, Borderfree, בוגר אוניברסיטת תל-אביב)

אין סיבה שתשלומים בין אנשים, בין חברות ובין אנשים לחברות יעלו כל כך הרבה, וידרשו אחוזי תשלום כל כך גבוהים, אין סיבה שתשלומים בין מדינות ובין מטבעות שונים לא יהיו כמעט בחינם.

יובל ירצה ביום ראשון, ה-22.11, בשעה 19:30, בדיזיפרישדון, דיזנגוף 121, תל אביב.

את פרויקט יזמות על הבר מפעיל שבוע היזמות הגלובלי יחד עם פורום MIT  ליזמות בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב.

מפגשי "יזמות על הבר" בשיתוף אוניברסיטת תל אביב יארחו במהלך שבוע היזמות 20 יזמים, ביניהם חוקרים של אוניברסיטת תל-אביב, והשאר בוגרי האוניברסיטה, במיטב הברים ברחבי העיר תל אביב.

לכל האירועים חפשו "יזמות על הבר" בפייסבוק, הכניסה חופשית.

מאת: לירון גרוסמן הוא מהמקימים של "יזמות על הבר" והיזם של Un4gettable.

הפוסט מי מרים את הכפפה? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

ברגעים אלה ממש, במיקום שאין להסגירו, אי שם בעולם, אדם מסוים עובר טיפול בהנדסה גנטית. המטרה: לעצור את ההזדקנות ולחזור לנעורים.

את הטיפול מספקת BioViva, חברה קטנה עם חלומות גדולים. מנכ"לית החברה, אליזבת פאריש, הודיעה שההליך מורכב משני טיפולים שונים, שפותחו ומיושמים מחוץ לארה"ב. נכון לעכשיו המטופל מתקדם היטב, ומבוצע מעקב צמוד והערכה של מצבו, כך שבתוך 12 חודשים צפויות להגיע תוצאות ראשוניות.

יצרתי קשר עם פאריש וביקשתי לראיין אותה. היא הייתה אדיבה מספיק להיענות לבקשתי ולספר על החזון שלה לעתיד האנושות, חזון שהוא בה בעת רדיקלי ומדהים, אבל גם יכול להפוך למציאותי תוך כמה עשורים. זהו חזון שבו האנושות מפסיקה להזדקן, מכחידה את מרבית המחלות, משיגה שוויון בין בני אדם ומדינות, ומעזה להציב אתגרים גדולים כדי להגיע להישגים דגולים.

אמיתי או מזויף

האם פאריש עוסקת במדע מודרני או בהונאה? אף שאין דרך לדעת זאת בוודאות, בוועדה המדעית המייעצת של BioViva יושבים כמה מהמדענים המשפיעים והמובילים בתחום הביולוגיה הסינתטית ואריכות החיים. ניתן למצוא שם את פרופ' ג'ורג' צ'רץ' מבית הספר לרפואה של הרווארד, אחד המומחים המובילים בעולם להנדסה גנטית, ולצדו גם את ד"ר אוברי דה-גריי – חסיד ונביא של אריכות חיים רדיקלית.

הטיפול שמבצעת BioViva, שברובו נשמר חסוי מעין הציבור, כרוך בשילוב של שני תהליכים שונים של ריפוי גנטי: הפעלת טלומראז ועכוב מיוסטאטין. טלומראז מווסת את השעון הפנימי של כל תא, ויש הוכחות שמדכאי מיוסטאטין יכולים לבטל את הסתיידות העורקים. "יש לנו הנתונים האלה בחיות ובבני אדם, אבל עלינו לערוך ניסוי קליני", אומרת פאריש.

כאן נכנס לתמונה המטופל – האדם שמקבל את הטיפול המשולב. ככל הנראה מדובר במתנדב שהחליט להקריב, או לשדרג, את גופו למדע. אף שפאריש ממאנת לחשוף את זהותו, היא מסכימה לומר שהוא אדם בריא באופן יחסי, בשנות ה-40 לחייו. "אנחנו סבורים שזה [מצב] מושלם, כי כך אנחנו יכולים לעבוד עם מישהו שלא נמצא בשלב הגרוע ביותר של מחלתו", היא מסבירה.

הניסויים מתרחשים מחוץ לארה"ב. "אנחנו לא רוצים להתעסק עם עניינים משפטיים/חוקיים הכרוכים במתן הטיפול בארה"ב, וזה גם פחות יקר", אומרת פאריש. אם זה נשמע לכם בעייתי, כדאי שתדעו שחברות תרופות רבות, ביניהן ענקיות כמו Merck ו-Johnson&Johnson, מבצעות את הניסויים שלהן מחוץ לארה"ב גם כן.

באופן כללי פאריש איננה נלהבת מה-FDA (מנהל התרופות האמריקני) וגופים ממשלתיים אחרים המנסים לפקח על הטיפול הרפואי בארה"ב. "התיקון הראשון [לחוקה בארה"ב] מגן על הזכות שלך על גופך, לעשות בו כרצונך", היא טוענת בשלווה. "אני לא חושבת שלממשלה יש זכות לומר לך מה לעשות עם הגוף שלך, כל עוד זה לא משפיע על אנשים אחרים".

וכאן נראה שטמונה אחת השאלות המעניינות בנושא ההזדקנות: בהנחה שהטיפול של BioViva צולח את המכשולים ומצליח, הציבור בוודאי יזעק בקול וידרוש את מעיין הנעורים החדש. האם ממשלות ברחבי העולם יהיו מסוגלות לפקח עליו? או שהוא יהפוך להיות הסם החדש הגדול של המאה הבאה? כיום ממשלות נוטות לרוב לאשר תרופות המתמקדות בתיקון הגוף. האם אותן ממשלות יהיו שמחות באותה מידה לתמוך בהליך שמשפר את הגוף האנושי?

"אני חושבת שמה שיקבע יהיה הביקוש מצד הציבור [לטיפול], והממשלה תשנה את הרגולציה שלה בהתאם לכך", אומרת פאריש. ואם הממשלה לא תזוז מהמדיניות היום "אנשים רבים יסעו מחוץ למדינה לקבל טיפול, וזה אולי יוביל להתעשרותן של כמה מדינות קטנות. ישראל אולי תהיה אחת מהן, משום שהמחקר בה מתקדם מאוד והיא פתוחה מאוד לביוטק. מקום נוסף הוא יפן, שלאחרונה רופפה את הרגולציה שלה על רפואה ניסיונית".

עתיד ההזדקנות

עד כה מדע הרפואה התמקד בעיקר בתיקון הנזק שנגרם לגוף במהלך החיים. הפתרון של פאריש הרבה יותר רדיקלי ופרואקטיבי: היא רוצה לעצור את ההזדקנות עצמה, משום שההזדקנות הולכת יד ביד עם כל כך הרבה מחלות אחרות. והיא בטוחה בהצלחתה.

"הקו בין רפואה משפרת לרפואה מונעת יטושטש בעתיד", היא צופה, "אנשים יקבלו טיפול גנטי בגיל צעיר יותר ויותר. קרוב לוודאי שזה יהיה תהליך שייקח עוד 20 שנה, אבל אני מאמינה שבעתיד כשאדם יגיע לגיל העמידה הוא ישתמש בריפוי גנטי בעיקר כתרופת נגד להזדקנות".

התחזית הזו, כמובן, מסתמכת בחלקה על כך שהניסוי הנוכחי יניב תוצאות חיוביות. פאריש מקווה לראות כמה תוצאות על גופו של המטופל, למשל "סמנים חיצוניים שהעור נהיה צעיר שוב, האיברים הפנימיים נהיים בריאים, עלייה בתפקוד המוח ובמסת השריר, ובריאות משופרת של הלב וכלי הדם". כל אלו הודגמו כבר על חיות, אבל מעולם לא בניסוי שמטרתו להוכיח שניתן להפוך את הכיוון הביולוגי של ההזדקנות.

פאריש מצפה לתוצאות ראשוניות בתוך 12 החודשים הבאים. עד אז, אני מנצל את ההזדמנות לשאול אותה על תוכניותיהם לעתיד אם המטופל אכן יזכה במידה מסוימת של נעוריו בחזרה. במקרה זה, היא אומרת, BioViva תשמח להעביר את הטיפול דרך הליך האישור של ה-FDA. אלא שיש בעיה אחת: "ה-FDA  איננו מחשיב הזדקנות כמחלה".

את דפוס המחשבה הזה פאריש נחושה לשנות. במקום לנסות להמציא גלולה לכל סוג של מחלה, היא מציעה לתקן את תהליך ההזדקנות עצמו. "כל תרופה שה-FDA אישר היא עדיין בגדר ניסוי, וקרוב לוודאי שתמות מהמחלה שהתרופה הייתה אמורה לטפל בה", היא אומרת.

פאריש מקווה שתוך 20 שנה עלויות הטיפול ירדו, כך שאדם ממוצע יוכל להרשות אותו לעצמו. "זה ישתלם", היא אומרת, "כיוון שממשלת ארה"ב מוציאה היום טריליוני דולרים על טיפולים במחלות הקשורות בזקנה".

ברגע שהטיפול יהיה זול מספיק, היא הראשונה שתנסה אותו. "אני בת 44, אני חושבת שיש לי סיכוי ליהנות מהטיפול. בהחלט הייתי לוקחת אותו עכשיו, וכך גם כל הצוות (היועץ הרפואי שלנו עבר טיפול עיכוב מיוסטאטין לפני חמש שנים), אבל עלויות הטיפול גבוהות מאוד".

סיכום

קשה להאמין שהטיפול של BioViva לא ייכשל בטווח הקצר. למעשה אף ניסוי בביולוגיה או ברפואה לא עבד באופן שציפו לו בפעם הראשונה, ואין סיבה להאמין שהטיפול של BioViva יהיה שונה. עם זאת, איננו צריכים להסתכל על הניסוי כמאמץ חד פעמי, אלא כעל צעד נוסף בדרך הארוכה לעצירת ההזדקנות.

הטיעונים עליהם מבססת פאריש את הטיפול מסתמכים על הזכות של האדם על גופו, ועל שינוי הרעיון שלממשלה יש הכוח להחליט מה טוב עבוד אזרחיה. היא גם טוענת שאנחנו יכולים לתקן את הטבע ולתכנת מחדש את גופנו כיצד שנרצה. ובמילותיה, כפי שהן מצוטטות באתר BioViva: "אנחנו רוצים להפוך אותך לחכם יותר, חזק יותר, מהיר יותר ובעל מראה טוב יותר, ואני חושבת שזה דבר טוב".

חכם יותר, חזק יותר, מהיר יותר… וצעיר יותר? אני בפנים.

הפוסט האדם הראשון שעובר טיפול הנדסה גנטית שעוצר את ההזדקנות הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

הכומר רוברט קירק נולד ב-1644 בעיירה אברפויל שבסקוטלנד, וזכור במיוחד בזכות הצלחתו לקרב בין עולם הפיות לעולם האנושי. הוא היה בנם השביעי להוריו ג׳יימס ומרי, והפך לאדם שקדן ואינטליגנטי בבחרותו.

״פיות מתבוננות דרך מעבר״, מאת ג׳ון אנסטר פיצג׳רלד, המאה ה-19

קירק השלים תואר ראשון באוניברסיטת סנט אנדרוז ותואר שני באוניברסיטת אדינבורו, ובחר בקריירה של כומר בכנסייה האפיסקופלית כדוגמת אביו. בעולם הנצרות הוא נודע בעיקר בזכות פרסום אחד התרגומים המוקדמים של התנ״ך לשפה הגאלית, אולם מלבד מחקריו בתחום המקרא, בילה קירק את מרבית חייו בחקר עולם הפיות, שהילך עליו קסם. משיכה זו היקנתה בסופו של דבר לקירק את מעמדו בחזית הקדמית של חקר הפולקלור.

קירק הותיר אחריו, מלבד פרסומיו בתחום המקרא, מורשת שלמה של חקר עולם הפיות. ספרו ״הקהילייה הסודית של שדונים, פאן ופיות״ (The Secret Commonwealth of Elves, Fauns, and Faeries) נחשב כיום לספר החשוב ביותר ואחד מעמודי התווך במחקר המודרני של עולם הפיות. עם זאת, עובדה מסקרנת ביותר לגבי חיבורו זה היא שבתחילה האמינו כי מדובר באסופה של אגדות ומיתוסים שליקט במהלך חייו, ושנדחסו לתוך עבודת מחקר עיונית אחת. אולם לאחרונה קיימת סברה חדשה, הגורסת שהמהדורות המוקדמות ביותר של מחקרו של קירק היו בעלות רובד אישי הרבה יותר.

חוקר בשם ג׳ון מת׳יוז טוען כי גילה עותק קדום של כתב-היד של ספרו של הכומר. בעותק זה, נטען כי רוברט קירק לא רק אסף סיפורי עם סקוטיים, אלא ממש חווה אותם. זאת ניתן להסיק כבר מתוך כותרתה של אותה מהדורה קדומה, ״החיים הסודיים של שדונים ופיות: קטעים מיומנו האישי של הכומר רוברט קירק״ (The Secret Lives of Elves and Faeries: from the Private Journal of the Rev. Robert Kirk). כתב-היד נכתב בגוף ראשון, בסגנון יומן מסע אישי, ומגולל את מסעו של קירק מהכפר אברפויל אל ״העולם התחתון״, עולם הפיות השוכן מתחת לפני האדמה, ואת התגליות המרתקות שמצא שם. קירק מתאר בפירוט רב את חצרותיהם של ״סילי״ ו״אנסילי״ (הפיות הטובות והרעות), מזון הפיות, לבוש הפיות, ״ספרי האור״ של הפיות ואינספור סיפורי פיות שסיפרו לו שוכני עולם הפיות ממקור ראשון.

מחוץ לכפר אברפויל, סקוטלנד, מצויה גבעה מסתורית המוכרת בשם ״תלולית הפיות״ | צילום: John McSporran/Flickr

על אף שלפי דיווחיו התקבל בברכה בממלכת ה״סילי״ וזכה שם ליחס טוב, בהמשך מתאר הכומר ביומנו כי הפר את חוקי ממלכת ה״אנסילי״. קירק חדר אל ממלכת ה״אנסילי״ ללא רשות, דבר הנאסר על בני אנוש לחלוטין. מאחר והסיג את הגבול של ממלכת ה״אנסילי״ ביודעין, תוצאות מעשיו היו חמורות בהרבה.

מסע זה הסתיים במשפטו של קירק בידי בני ה״אנסילי״ ו״הסילי״ כאחד – שכן כל פסיקה הייתה צריכה להיות מוסכמת הדדית גם על בני הצד השני. במהלך המשפט, הצהיר קירק כי הוא מוכן להקריב את חייו במטרה להגן על סודותיהם של בני ממלכת הפיות, וכתוצאה מכך התרככו השופטים כלפיו והציעו לו לבחור בין שני עונשים: האחד, להיות מוצא להורג בגין פשעיו, והשני, לעזוב את עולמם של בני האדם ולחיות את שארית חייו בממלכת הפיות. קירק, אשר היה מוקסם מכל אשר ראה עד כה, בחר ב״עונש״ השני, וביקש רק לערוך ביקור קצר בעולם האנושי כדי להסדיר את ענייניו. רבים מאמינים כי זוהי הסיבה האמיתית מאחורי מותו המסתורי של קירק בשנת 1692.

מסופר כי קירק אהב מאוד לטייל ברגל בשעות הערב, הן בילדותו והן בחייו הבוגרים, כשהוא מסייר בתלוליות הפיות של אברפויל אותן אהב לחקור כל ימיו. גופתו נמצאה בשעת בוקר מוקדמת באחת מהגבעות באזור, והאגדה מספרת שקירק לא באמת מת, אלא הלך לחיות בקרב הפיות ולשמש בתור הכומר הראשי של מלכת הפיות. קירק למעשה מעולם לא פרסם בעצמו את חיבוריו על הפיות. הם התגלו רק לאחר מותו והוצאו לאור על ידי וולטר סקוט בשנת 1815 – לא כיומן מסע, אלא כטקסט עיוני הסוקר את אגדות עולם הפיות. עם זאת, קירק נודע עוד בימי חייו, גם מבלי שפרסם את חיבוריו, כידען ומומחה לגבי כל המתרחש ב״עולם התחתון״.

ג׳ון מת׳יוז חשף במחקרו מכתב של קירק שהיה ממוען לבנו קולין, ובו קירק מספר כי בחר לחיות את שארית חייו בממלכת הסילי. אולם שנים רבות לאחר מותו, הפך קירק בעצמו לאגדה. במובן מסוים דמותו נותרה בגדר תעלומה, שכן לא ברור כיצד יכול היה אדם לדמיין בעצמו פרטים רבים כל כך של עולם הפיות. בין אם באמת ערך מסע אל ״העולם התחתון״ או שרק היה בעל דמיון פורה במיוחד, קירק תמיד יישאר דמות מכוננת של עולם הפיות.

הפוסט החיים הסודיים של שדונים ופיות – סיפורו הקסום של רוברט קירק הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

מצחיק אותי

1. אנשים שלוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי.
2. סאטירה שגורמת לך לחשוב שעוד מעט עוצרים את מי שעשה אותה.
3. פספוסים כואבים.
4. אשתי.

מקים אותי בבוקר

1. האור מהתריסים שאני תמיד שוכח לסגור.
2. הבת שלי שעושה קולות התלבטות על מה היא תלבש לגן.
3. ההכרח להוציא את הכלבה.
4. צילומים מאוד מוקדם.

מחשבות שיש לי לפני השינה

האמת, בדרך כלל נרדם הרבה לפני שאני מספיק לחשוב על מה אני חושב, אבל לפעמים אני יכול להיתקע על טקסט שאני צריך לדעת למחרת ואז ייסורי המצפון מכך שלא למדתי טוב מספיק בעל פה מאוד מעכבים את ההירדמות.


לאן אני שואף להגיע

אני בן 45, ראיתי כל מיני דברים וטוב לי מאוד איפה שאני. רוב הזמן אני שואף להגיע לאושר בתוך מה שכבר יש לי. לאחרונה הבת שלי החליטה שתהיה טייסת חלל כשתגדל אז אני מכוון לשם עכשיו.

מסקרנים אותי

1. שינויים מסעירים בתעשיית הרכב.
2. חיות שאני לא מכיר.
3. דרכים לשמור על הגינה שלנו בחיים.
4. חדשות שמשקפות את ההתדרדרות שלנו כחברה.

הייתי רוצה להספיק לחיות בעולם

נטול גבולות גאוגרפיים, עולם שמכבד את כל התרבויות, השונויות, הדתות, הצרכים המיוחדים של אנשים, ועם זאת נותן המון חופש לבחור לא להשתייך לכלום אם זה מה שאתה רוצה.

השינוי הכי גדול שעשיתי בחיי היה

שינוי פיזי שגרר שינוי נפשי דרמטי בשנה וחצי האחרונות כשהשלתי 62 קילו. אבל אדע אם זה השינוי הגדול בחיי רק בראי הזמן, עכשיו זה מוקדם מדי אני עוד בתוך התהליך.

אני מצליח לשנות דברים
משמעותיים בחיי

בכך שאני מנסה להציב לעצמי מסגרות תומכות. כך היה כשהפסקתי לעשן וכך היה כששיניתי את הרגלי האכילה שלי. אני מגייס את הסביבה להזכיר לי כל הזמן שהתחייבתי לשינוי.

אנשים שהצלחתי להשפיע עליהם

לא יודע לנקוב בשמות, אבל לאורך הקריירה אתה מתנסה לפעמים בפרויקטים שלך שנראים כמו עוד פרויקט, ואצל אנשים אחרים שצורכים את המוצר שלך זה עושה המון. דוגמה לזה הוא הסרט ״סיפור גדול״ שעל פי החיבוקים שקיבלתי בעקבותיו ברחוב הבנתי שהוא היה חשוב מאוד לאנשים שדימוי הגוף שלהם היה בעייתי.

שיר שנותן לי השראה

״סתיו יהודי״, חלפי כתב, רכטר הלחין ואריק שר מופלא. אל תשאלו אותי למה.

ספר ששינה אצלי משהו בחיים

״שיבומי״, כשגיליתי את ספרות המתח; ״כמעין המתגבר״ כשהתגברתי.


ציטוט שעושה לי את זה

״מעולם לא נתתי לבית הספר להפריע להשכלתי״, של מרק טוויין.

המוטו שלי בחיים

״חיו את חייכם ולא את של אחרים״, מאת דביר בנדק, תודה.

הפוסט מחשבות על שינוי, עם דביר בנדק הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

קרדיט לאדריכלית: ברוריה שקד-אוקון, קרדיט לצלם: אסף פינצ׳וק

מאז שהתחילו לבנות את הבית המעצבת ידעה שהיא רוצה ספריה גדולה בסלון. הספה הנפתחת והספות האחרות נרכשו בנסיבות שונות בתקופה שהמשפחה גרה בפריז. השולחנות הם מאינדונזיה ונרכשו ב״מרקו פולו״. השטיח מ״צמר״. המרצפות הקטנות יחסית יוצאות החוצה לאזור הפרגולה, כמו באירופה, במטרה להוסיף חמימות ולקשר את החוץ עם הפנים.

כבר בחלל הכניסה לבית אפשר להרגיש את מה שנפגוש בתוכו: דלת הכניסה המרשימה היא בעצם שתי דלתות בנות 100 שנה שחיברו אותן יחד, שכנראה היו שייכות למלון בירושלים (מהסטודיו של יאיר מור בנווה צדק). הספסל הוא מפריז, והמנורה מדמשק נרכשה בשוק הפשפשים. החצר תוכננה כמו פטיו שאפשר לראות באיטליה ובפרובנס, במטרה ליצור אווירה של רוגע ופסטורליות. ריצפת החצר מורכבת מבריקים לא סימטריים של ״Best Stones״.

נכנסים לבית ומשמאל מבחינים בשולחן המטבח המיוחד שמחופה כולו בזליז׳ (אריחים מרוקאיים). עשרת אלפים חתיכות זליז׳ שנעשו אחת אחת בעבודת יד והונחו אחת אחת על ידי אמן. צבעי השולחן והטקסטורה התוו את הצבעים והטונים במטבח ובשאר הבית. דוגמה בולטת היא התריסים בצבעי תכלת-אפור. המעצבת ביקשה לשדר אווירה של פרובנס שבה האדם מרגיש חצי בפנים וחצי בחוץ.

השולחן במטבח מתפקד גם כאי ומיועד לישיבה של חמישה אנשים. יש ארון על גלגלים מתחת לאי שנשלף בקלות ומאפשר ישיבה של עד 14 איש סביב השולחן. פינת הסירים היא נישה ששוברת את המראה הסגור של הארונות וגם פונקציונלית. המנורות הצהובות הן מנורות ישנות של צה״ל שהמעצבת רכשה בשוק הפשפשים וצבעה אותן.

חדר השינה צמוד בקירו לבית אחר ונוצרה בעיה של כיווני אוויר. המעצבת והאדריכלית פתרו אותה באמצעות יצירת חלון גדול בצד אחד ובעזרת חיבור עם חדר האמבטיה שנשאר פתוח ומכניס אור ואוויר לחדר. השידה הארוכה נועדה ליצור מקום אחסון נוסף – הידיות של המגירות (וגם אלו של כל הארונות בבית) מגיעות ממרוקו, הן עשויות עבודת יד ולכן כל אחת ייחודית. את המנורה בחדר המעצבת הרכיבה עם סוחר משוק הפשפשים. השטיחים מדמשק.

המרצפות באמבטיה גם הן מזליז׳ והן נמצאות גם בחדרי האמבטיה האחרים בבית. ״אלו אריחים לא אחידים שאתה מרגיש דרכם את האדם, בצבע ובצורה שפחות נמאסת״, אומרת המעצבת. ״אני מרגישה שדברים שלא נעשו בעבודת יד, הזמן שלהם כאן הוא קצר. אני אוהבת דברים שלא מתאימים בהכרח להיום, בעבודת יד אתה מרגיש את הנימה האישית״.

הפוסט הכול התחיל בזליז׳ הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

איור: Fotolia

במעבדה של פרופ׳ נטלי בלבן מהאוניברסיטה העברית, ניסו לבלבל את החיידקים ולפתות אותם להיכנס למלכודת מוות. לארוחת הלילה נתנו להם אוכל משביע, טעים ונקי. ואילו בארוחת הבוקר נתנו להם אוכל משביע וטעים אבל לא כל כך נקי: הוסיפו לו אנטיביוטיקה שאמורה להרוג אותם, או לכל הפחות את החלשים שבהם.

שלוש שעות אחרי ארוחת הבוקר הקטלנית, נתנו להם שוב אוכל משביע, טעים וגם נקי. התבלבלתם? התברר שהחיידקים דווקא לא. עשרה ימים אחרי שניסו כך לשגע אותם, גילו שהחיידקים ששרדו למדו להתאפק ולדלג על ארוחת הבוקר הקטלנית. ולא זו בלבד, הם גם שינו את הגנים שלהם, כך שהצאצאים שלהם כבר מהתחלה ידלגו על ארוחת הבוקר.

המידע הגנטי של חסינות מאנטיביוטיקה יכול לעבור במהירות מחיידק לחיידק, לפעמים זה כמו אש בשדה קוצים

במעבדה חשבו שאולי החיידקים האלה אינטלגנטים במיוחד, וניסו את הטריק על חיידקים אחרים, והפעם השאירו להם ״על השולחן״ את הארוחה עם האנטיביוטיקה למשך חמש או שמונה שעות בכל יום. אבל גם החיידקים האלה לא התבלבלו. הם כיווננו את הטיימר שלהם, ולמדו לצום בדיוק לפי השגיונות של הנסיין.

מתברר שדווקא לחיידקים, יותר מאשר ליצורים אחרים, יש גמישות מדהימה שמאפשרת למצוא את הפתרון ״היצירתי״ במהירות מפתיעה. ד״ר אביגדור אלדר מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב אומר שעד עכשיו החיידקים למדו במהירות להתמודד עם כל האנטיביוטיקות שניסו נגדם. ״כל משפחת אנטיביוטיקה חדשה שמוצאים, וקשה מאוד למצוא כאלו, מתגלה שכעבור עשר עד 15 שנה יש כמויות גדולות של חיידקים שעמידים בפניה״.

בינתיים חיידקי-העל האלה, כפי שמכונים החיידקים שפיתחו עמידות לאנטיביוטיקה, מאכלסים דרך קבע את מחלקות בתי החולים, בעיקר את חדרי הניתוח, ואדם שנכנס אפילו לניתוח הפשוט והקל ביותר, עלול להידבק בחיידק אלים שלאנטיביוטיקות אין בעצם שום השפעה עליו.

נגיף פאג׳ בפעולה: תוקף חיידק | תמונה: Fotolia

משחקים בלגו

״איך החיידקים יכולים להיות כל כך חדשניים ו׳יצירתיים׳?״, אני שואלת את פרופ׳ אורי גופנא מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. גופנא מסביר שחיידקים יכולים ״לשחק״ בחופשיות רבה מאוד עם המרכיבים של המידע התורשתי שלהם, כמו ילד קטן שמשחק עם אבני לגו. הילד לא ממש יודע מה הוא עושה עם האבנים, כך שהוא מחבר כל אבן לכל אבן אחרת באופן אקראי. באופן דומה החיידקים ״עושים ניסויים״, רבים שבודקים איזו מוטציה, או אילו צירופים שונים של מרכיבי התורשה שלהם, יעזור להם לשרוד בסביבה חדשה, במקרה שלנו למשל, סביבה עם אנטיביוטיקה.

הפוסט האם החיידקים עושים בנו ניסויים? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

איור: Fotolia

המתמטיקאי אנרי פואנקרה ישב שעתיים בכל יום ליד שולחן העבודה שלו, במשך שבועיים, וניסה לפתור בעיה מתמטית סבוכה שעבד עליה. בחיבורו המפורסם ״בריאה מתמטית״, הוא מתאר כיצד ניסה בכל כוחו לחשוב על הפתרון לבעיה, אבל פשוט לא מצא אותו.

לבסוף הוא החליט לוותר: הוא עזב לגמרי את חדר העבודה בביתו ויצא לטיול עם חבריו. ״הטיול גרם לי לשכוח את הבעיה המתמטית שעבדתי עליה״, הוא כתב. אבל ברגע שעלה לאוטובוס בדרך ליעד הבא בטיול, קרה דבר בלתי צפוי. ״ברגע שכף רגלי דרכה על מדרגת האוטובוס, ומבלי שהיה דבר במחשבתי שהיה עשוי לסלול את הדרך לכך, הפתרון לפתע צץ. כשחזרתי הביתה, רק מטעמי מצפון וידאתי בזמני החופשי שהפתרון נכון״.

חווייתו של פואנקרה אינה יוצאת דופן. כ-50 שנה לפני כן, לכימאי אוגוסט קקולה היה רגע הארה (״אהה!”) דומה: אחרי שנים של מחקר, היה לו חלום בהקיץ בו ראה נחש מתעקל כשזנבו בתוך פיו. ״הצורה הזאת הסתחררה והסתחררה מול עיני, ופתאום בבת אחת התעוררתי״. מתוך הצורה הטבעתית שהופיעה מול עיניו, צץ בראשו של קקולה המבנה המשושה של מולקולת הבנזן, שנחשב לרגע האהה הגדול ביותר בכימיה.

בשביל רגע של הארה, צריך להפסיק לחשוב על הבעיה

ומימים קדומים יותר האגדה מספרת על ארכימדס, שבשעה שטבל במרחץ ציבורי וראה את נפח המים שגופו דוחה כשהוא נכנס לאמבטיה, הוא לפתע בבת אחת הבין איך יוכל לבדוק האם כתר המלך עשוי מזהב טהור. סיפרו שמרוב התרגשות הוא רץ עירום ברחובות סיראקוס כשהוא צועק: ״אאוריקה!!״ (מצאתי).

איור: Fotolia

בכל הסיפורים המפורסמים האלה, שיש עוד רבים דומים להם, הפתרון לבעיה מציקה מכה לפתע כמו ברק, מגיח פתאום כמו משום מקום. במשך שנים רבות לא ידעו להסביר איך ומאין הפתרון לפתע מגיע, ומעטה מסתורין אפף את תופעת ה”אהה!”.

אבל בעזרת טכנולוגיות של הדמיה מוחית ופעילות חשמלית במוח, בעשור האחרון נוירולוגים ופסיכולוגים התחילו לחקור מה קורה במוח כאשר מתרחש רגע אהה. ד״ר דייוויד רוק, יועץ ארגוני, ומנכ״ל חברתNeuruLeadership שמיישמת את ממצאי המחקרים, ראיין כ-30 מדעני מוח ועקב לאורך עשור אחרי המחקרים בתחום. בראיון לאפוק טיימס הוא מספר על המודל שבנה, שיכול לדבריו ליצור את התנאים שיביאו ליותר רגעי אהה ובעזרתם להגביר את היכולת היצירתית ופיתוח המצאות וחידושים.

הפוסט איך לפרוץ
 מוח נעול? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

איור: ליזה וורונין

״הלו, מי שם?״

״זה אני, אנטואן דה סנט אכזופרי, אני מעיר אותך?״

״אמצע הלילה אנטואן! הכול בסדר? משהו קרה לקונסואלה?״

״אל תדאג, הכול בסדר, פשוט קצת נתקעתי שוב בכתיבה, חשבתי שאולי נוכל לדבר״.

״אני רואה שהשהייה בניו יורק, הרחק מצרפת, לא שינתה את הרגליך לעבוד בלילות ולהתקשר לאנשים בשתיים בלילה…״

״האמת היא שמאז שאנחנו בניו יורק ההרגלים האלו רק התחזקו. אני מרגיש כאן מאוד בודד בלילות, כאילו שאני יושב ומחכה למשהו והוא לא מגיע, כמו כשמחכים לשיחה ממישהו אהוב והטלפון לא מצלצל. זה די מתסכל לחיות ככה״.

אנחנו תמיד ממהרים למצוא פתרונות להכול. מישהו מבקש מאיתנו לצייר כבשה, אז אנחנו רצים לצייר אותה

״כולנו מרגישים את זה אנטואן, אני מקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב וכולנו נחזור הביתה״.

״בינתיים לא נראה שהיא מסתיימת, בדיוק להיפך. לפעמים אני מנסה לחשוב על כל המצב באופן רציונלי, ואני פשוט לא מצליח. איך תוך מספר חודשים צרפת עם התרבות וההיסטוריה הכול כך עשירה שלה נפלה לידיו של אדם כסיל ונוראי כמו היטלר. איך לא צפינו את זה? איך לא עצרנו את זה? הכי מתסכל שאנחנו יושבים כאן עכשיו בחיבוק ידיים ומחכים להזדמנות לעשות משהו״.

״אתה לא מחכה סתם אנטואן, תתעודד! לפי מה שהבנתי ממך התקדמת מאוד עם הספר האחרון שלך״.

Gisela Giardino/Flickr

״אז זהו, שקצת הפסקתי לעבוד עליו, התחלתי לעבוד על משהו אחר. זה יפתיע אותך״.

״באמת? עכשיו אני מסוקרן! חכה, אני עובר טלפון, למטבח, כך גם כבר אכין לי קפה״.

אנטואן חיכה על הקו. הוא סיים סיגריה נוספת וחשב שהוא כבר מרגיש יותר טוב. כוס קפה זה רעיון מצוין, גם הוא יכין לעצמו אחת.

״אנטואן, אתה שם?״

״כן, כן״.

״אז מה הספר החדש שאתה עובד עליו? גם הוא קשור בטיסות?״

״אני לא חושב שאני יכול לכתוב על משהו שלא קשור בטיסות… אבל זה ספר שונה, זה ספר לילדים. אפילו קניתי לעצמי עפרונות צבעוניים…״

״הו זאת באמת חדשה, על מה הספר?״

״אתה זוכר את הבחור הצעיר הזה שאני כל הזמן מצייר? זה עם התלתלים״.

״כן, אני זוכר״.

״המו״ל שלי כאן בניו יורק ראה את הציור במקרה והציע לי לנסות לכתוב עליו מעשייה לילדים. מאז שזה קרה אני נמצא כאילו בעולם אחר, בפלנטה אחרת ליתר דיוק, כותב ומצייר. זה דבר אחד לשרבט איזו דמות, אבל זה משהו אחר לנסות להבין למה אתה עושה את זה ולמה דווקא אותו״.

״הוא באמת מין ילדון קסם כזה, כאילו באמת לא מהעולם הזה, גם יש לו גלימה, לא?״

״כן, גלימה, ועכשיו גם יש לו כוכב שממנו הוא בא, שושנה יחידה ומפונקת שהוא מגדל על הכוכב שלו, ועכשיו גם כבשה. האמת שלא בדיוק, הוא ביקש ממני שאצייר לו אחת, אבל עד עכשיו הוא לא היה מרוצה מהתוצאה״.

״רגע, התבלבלתי, מה זאת אומרת ביקש ממך? אנטואן אתה בטוח שהכול בסדר?״

״כן, הכול בסדר, רק משהו מטריד אותי בסיפור. עד עכשיו הסיפור הוא כזה, אני טס מעל מדבר סהרה ופתאום המטוס שלי מתרסק בלב המדבר. אני מסתכל סביב ומרגיש אבוד לגמרי״.

״נשמע מוכר למדי… חוויית סף המוות שלך במדבר לפני שבע שנים עדיין משפיעה עליך״.

״כן ידידי, כנראה, אבל זה יותר מזה. יש משהו במדבר שהוא רחוק מהכול, מתעתע ולא ברור. ודווקא שם יכולתי בדמיוני סוף סוף לפגוש את הילדון שלי. הוא בא אלי, כמו מתוך חלום. עם תלתלים זהובים ומבט תמים וטהור״.

״ומה קורה אז?״

״זהו, שהדבר הראשון שאני שומע זה את הילדון הזהוב אומר לי: ׳צייר לי כבשה בבקשה׳״.

״מעניין… ואז מה אתה עושה?״

״אני מצייר לו כבשה, ואתה יודע שכבשים זה לא הצד החזק שלי. זה מה שעשיתי הערב, אבל אף כבשה לא התאימה לו, אחת נראתה חולה, אחרת נראתה כמו כבש, והשלישית נראתה זקנה מידי״.

״אנטואן, ביננו, כל זה נשמע קצת הזוי״.

״אל תיסוג לאחור, תישאר איתי, תעזור לי״.

״אוקיי, למה הוא רוצה שתצייר לו כבשה?״

״כדי להביא אותה לכוכב שלו״.

״ביקשת ממנו לספר לך איך הוא מדמיין שהכבשה הזאת נראית?״

״אה, שכחתי להגיד לך, הילדון הקטן הזה לא עונה לשאלות ששואלים אותו…״

״הממ מעניין.. אולי זה לא במקרה. אולי הוא מלמד אותך שיעור״.

״שיעור של מה?״

״אחד הדברים שאנחנו בני האדם תמיד עושים זה לרוץ למצוא פתרונות להכול. מישהו מבקש מאיתנו לצייר כבשה, אז אנחנו רצים לצייר אותה עבור אותו אדם, אבל כשאנחנו עושים זאת, אנחנו לא חושבים עליו באמת״.

״לא?״

״תחשוב על זה, אנחנו רק חושבים על זה שאנחנו רוצים לצייר טוב את הכבשה״.

שקט נשמע מצדו השני של הקו. אנטואן חשב כמה רגעים ואז פנה לידידו: ״תודה על העזרה, אני ממש חייב לסיים״.

הוא פתח את המגירה ושלף דף לבן חלק, כפי שתמיד נהג לעשות כשעלה במוחו רעיון. הוא צייר קופסה עם שלושה חורים. ״זו תיבה״, כתב במחברתו, ״׳הכבשה שביקשת נמצאת בתוכה׳. פניו של השופט הצעיר האירו: ׳זה בדיוק מה שרציתי׳, אמר״.

* המחברת השתמשה בדמיונה כדי להחיות את הסיפור המבוסס על מאורעות אמיתיים.

הפוסט ״צייר לי כבשה בבקשה״ הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: Fotolia

פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית, ערך במאה ה-13 ניסוי שספק רב אם מישהו היה מאשר לערוך היום. הקיסר רצה לדעת באיזו שפה ידברו ילדים שלא דיברו אליהם בכלל מרגע לידתם. כך, הוא חשב, יצליח לגלות את שפת הקודש.

כשתינוק מקבל תשומת לב רבה מההורים, בעתיד הוא יציית יותר כאשר ישימו לו גבולות

בכתבים היסטוריים של הנזיר סלימבנה די מתואר כיצד נעשה הניסוי: הקיסר הורה לנשים שטיפלו בתינוקות מאומצים לגדל אותם בבדידות מוחלטת. לספק להם מזון ולשמור עליהם נקיים, אבל לא ליצור איתם שום קשר. לא לחבק אותם, לא לערסל אותם, לא לדבר אליהם, לא לשחק איתם ולא לשיר להם שירי ערש.

מה הייתה תוצאת הניסוי? האם התינוקות דיברו את שפת הקודש? לא. הם מתו, כולם. ״הם לא יכלו לחיות מבלי ששמעו מילות שבח או עידוד, מבלי שמחאו להם כפיים והביעו שמחה בהבעות פנים או בדברי חיבוב ושידול״, נכתב בכתבים.

״קיסר האימפריה הרומית לא גילה את שפת הקודש, אלא דבר חשוב הרבה יותר: תינוקות לא יכולים לשרוד בלי אהבה, ושכולנו זקוקים לה כדי לצמוח״, אומרת בראיון לאפוק טיימס ד״ר לאורה פטרסון, שעבדה במשך עשור כתרפיסטית לילדים אמריקנים שנותקו ממשפחתם מסיבות שונות.

״בעבודתי הבחנתי שאחוז מסוים מהילדים כבר לא ניתן להציל. אי אפשר לעזור להם יותר. אם בשנתיים הראשונות לא היה לתינוק קשר עם מבוגר שחיבק אותו, חייך אליו, יצר קשר עין ודיבר איתו, חלקים מסוימים במוחו לא מתפתחים לעולם. הוא מתקשה לאהוב ולהיות נאהב. הוא עלול לפתח הפרעות אישיות כמו דיכאון, התמכרויות, אלימות קיצונית, אכזריות כלפי בעלי חיים והיעדר מצפון. והדבר הכי מתסכל הוא שאחרי שזה מתפתח – כמעט אי אפשר לרפא את המצב הזה״.

ב-2004 גילתה לאורה שבאסיה לבדה, יש מיליון תינוקות יתומים מתחת לגיל 6, והחליטה לעשות משהו בעניין. היא הקימה את ״ידיים ללבבות״ (Hands to hearts), ארגון ללא מטרות רווח שמלמד מטפלות בבתי יתומים כמה חשובה האהבה שהן נותנות לתינוקות.

שנתיים לאחר מכן היא כבר הגיעה לשטח, לבית יתומים בהודו. ״זה לא מקום לגדל בו ילדים. על פני השטח נראה שהמטפלות מפעילות את הילדים, נותנות להם אוכל ועוברות מפעילות לפעילות. אבל הן כמעט לא מתייחסות לצרכים האישיים של הילד. במשך היום הילד יכול להכיר עשרה אנשים שונים, אבל לכמעט אף אחד מהם לא באמת אכפת ממנו. המטפלות היו אפקטיביות, אבל לא אמפתיות״.

אחרי ארבעה ימי הכשרה המטפלות החלו לשנות את התנהגותן. הן חיבקו את התינוקות והראו להם חום ואהבה. ״ואז, אחרי כמה שבועות, מנהל בית היתומים אמר לי: ׳אף תינוק לא מת מאז ההכשרה׳. זה היה מוזר. לא ידעתי שכך הם מודדים הצלחה. איך בכלל יכול להיות שאחרי ארבעה ימי הכשרה תינוקות הפסיקו למות?״

תמונה: Fotolia

ד״ר פטרסון העבירה סדנאות דומות גם באוגנדה, האיטי, שווייץ וארה״ב, באותה מידת הצלחה. ״אפשר לומר שמצאנו את פתרון ה׳לואו-טק׳ הזול והאפקטיבי ביותר לטיפול בתינוקות – אהבה״.

פינוק מסוכן

מי שחווה על בשרו את התופעה שמתארת ד״ר פטרסון הוא אדם ששמו ג׳ון בולבי (Bowlby). כשהיה תינוק בילה בולבי עם אמו רק שעה אחת ביום, לאחר שעת התה, במשך ארבע השנים הראשונות לחייו. אמו האמינה, כפי שהיה מקובל במעמד הבינוני הגבוה בבריטניה בתחילת המאה ה-20, שתשומת לב וגילויי חיבה לילד עלולים להפוך לפינוק מסוכן.

הפוסט השפה הסודית של התינוקות הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: John Lamparski/Getty Images

התיאוריות של פרופ׳ קלייטון כריסטנסן, אחד מחוקרי החדשנות המובילים בעולם, השפיעו כמעט על כל עסק, במיוחד על חברות טכנולוגיה שהתחילו להתייחס ל״חדשנות המערערת״ (Disruptive Innovation) שלו כתנ״ך. ״חדשנות מערערת״ הפכה לבאז-וורד בקהילת ההייטק, ו״לערער״ נהיה מה שכולם רוצים לעשות

ככל שהתיאוריות נהיו לי ברורות יותר, כך השתמשתי בהן לבחון את החיים של עצמי
.

אחת החברות האלה היא אינטל. היה זה ב-1997 כשהמנהל המיתולוגי אנדרו גרוב קרא מאמר אקדמי שפרסם כריסטנסן והתלהב מאוד. הוא הזמין את כריסטנסן, אז עדיין מרצה צעיר בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד, למשרדים הראשיים של אינטל כדי שירצה להם על התיאוריה החדשה שלו.

כריסטנסן ארז את חפציו וטס בהתרגשות לקצה השני של ארה״ב, לעמק הסיליקון, והגיע בזמן לפגישה, עם מצגת מסודרת שמסבירה את התיאוריה שלב אחר שלב. ״תשמע״, אמר לו גרוב, ״קרו דברים. יש לנו רק עשר דקות בשבילך. תגיד לנו מה משמעות המחקר שלך עבור אינטל, כך שנוכל להמשיך לטפל בעניינים״.

״תשמע, קרו דברים. יש לנו רק 10 דקות בשבילך״, אמר מנכ״ל אינטל אנדי גרוב לפרופ׳ כריסטנסן בפתח הפגישה ששינתה את האסטרטגיה של ענקית השבבים והולידה בסופו של דבר את מעבד ״סלרון״ הזול | ץמונה באדיבות Steve Jurvetson/Flickr

כריסטנסן, שגובהו מתנשא ללא פחות מ-2 מטרים ו-3 סנטימטרים, עם בלורית שחורה, מזג שליו ועדין ודיבור רגוע וחד, עמד מולו נבוך. ״אנדי״, הוא ענה, ״אני לא יכול, כי אני יודע מעט מאוד על אינטל. אני רק יכול להסביר את התאוריה, ואז נוכל להסתכל על החברה באמצעות העדשה שהתיאוריה מציעה״.

כך התקדם הפרופ׳ הצעיר שקף אחר שקף כשהוא מסביר את תיאוריית החדשנות המערערת, עד שגרוב איבד את סבלנותו, והתפרץ: ״תשמע, הבנתי את המודל שלך. פשוט תגיד לנו מה זה אומר לגבי אינטל״.

הפוסט ראיון עם קלייטון כריסטנסן – הפרופ׳ שלימד את עמק הסיליקון לעשות חדשנות הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

בעשורים האחרונים התפתחו אמצעים טכנולוגיים מרשימים באמצעותם ניתן לייצר דלתות פנים כמעט ללא מגע אדם, והם מאפשרים “מתיחת פנים” עיצובית שהופכת אותן לאיכותיות, מדויקות ועכשוויות בנראותן.

מהפכה טכנולוגית בייצור דלתות הפנים בארץ

עולם עיצוב וייצור דלתות הפנים עבר מהפכה רצינית בשלושים השנה האחרונות. טכנולוגיות חדשות המשמשות לייצור דלתות, שהיו נראות בשנות השבעים כ’קסם’ בלתי אפשרי, שינו לגמרי את פס הייצור ואת הרכב החומרים של הדלת עצמה. הדלתות של חברת פנדור שנבחרו, על ידי ארבעה מתוך חמישה ישראלים, לדלתות הפנים הטובות והמעוצבות בישראל, זכו 20 פעמים ברציפות בתואר “יצרנית דלתות הפנים הטובות והדקורטיביות ביותר בישראל” בסקרי מכון גיאוקרטוגרפיה בעבור “המבחן של המדינה”. הן מיוצרות במפעל המתקדם מסוגו בעולם וכוללות פיתוחים ייחודיים להגנה מפני רעש, מים ומזיקים.

רובוטיקה מתקדמת ואיכות ללא רבב

חברת פנדור מחדשת תדיר, נחשבת לפורצת דרך בתחומה ולסיפור הצלחה ישראלי המספק פרנסה לכ-275 עובדים. החברה משווקת דלתות ללמעלה מ-35,000 יחידות דיור בשנה. פנדור התחדשה לאחרונה במפעל אוטומטי חדש, בקריית גת, המבוסס רובוטיקה ומתגאה בקו צבע UV אוטומטי ייחודי, המאפשר לצבוע את הדלתות בצבע שעמיד במיוחד שכמעט ואינו משתנה בחשיפה לאור ועמיד ביותר לשריטות.

טכנולוגיות ייחודיות המסתתרות בדלתות המעוצבות

בעבר דלתות יוקרה, היו נחלתם של קומץ בלבד, אך כיום בגלל הטכנולוגיה הייחודית, אשר מאפשרת יצור תעשייתי באיכות מעולה של דלתות יוקרה, יכולים רבים ליהנות מאיכות זו מבלי להתפשר על פחות!

www.pandoor.co.il

הפוסט מהפכת איכות לדלתות הפנים בישראל הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: Fotolia

בזמן שאתם קוראים שורות אלה, רשתית העין שלכם עושה דבר מופלא: בזכות חלבונים מסוימים השוכנים בה, היא מצליחה לתרגם את האור הנכנס לעין לאותות חשמליים, למעין דחפים עצביים. הדחפים האלה מועברים מהעין לחלקו האחורי של המוח, לאזור המכונה ״קליפת הראייה״. שם הם מנותחים ומעובדים, עד שמורכבות מהם שורות המילים שאתם קוראים עכשיו או התמונה שאתם רגילים לראות.

אבל האם רק העיניים יכולות לקלוט אור ולאפשר לנו בסופו של דבר לראות תמונה? מחקרים מעשרות השנים האחרונות גילו איבר קטנטן נוסף במוחנו שגם בו נמצאים חלבונים קולטי אור כמו אלו שברשתית העין. האיבר נקרא ״בלוטת האצטרובל״, הוא שוכן במרכז המוח ולכאורה שום אור לא אמור להצליח להגיע אליו.

במחצית השנייה של המאה ה-20 מגוון חוקרים השקיעו את מרב מרצם כדי להבין טוב יותר את פעילותה והתפתחותה של בלוטת האצטרובל, ולמדו לא מעט, בעיקר על תפקידה המרכזי בניהול השעון הביולוגי הפנימי שלנו. אבל מאז שנת 2000 המחקר בתחום הואט במידה ניכרת והותיר אחריו שאלות מסקרנות שממתינות למענה.

ב-1992, ד״ר דיוויד קליין מהמכון האמריקני הלאומי לבריאות הילד ולהתפתחות האנוש ופרופ׳ הורסט קורפ מאוניברסיטת גתה בגרמניה, רצו לבדוק האם ייתכן שלבלוטת האצטרובל האנושית יש יכולת מסוימת לקלוט אור. כדי לבדוק את האפשרות הם רצו לזהות אילו חלבונים פעילים בה. הם בעיקר התעניינו במספר חלבונים שעד אז היו מוכרים רק מהתאים קולטי האור שברשתיות העיניים שלנו.

פעילותה של בלוטת האצטרובל כפי שדימה אותה דה קארט במאה ה-17, שראה בה את “מושב הנפש״ | Wellcomeimages.org

כמובן שכשמדובר בבלוטות אצטרובל אנושיות, מחקר כזה במעמקי המוח מורכב יחסית, בעיקר אם מדובר על תחילת שנות ה-90, עוד לפני שרווח השימוש בציוד ההדמייה הרפואי שעומד כיום לרשות חוקרי המוח. ד״ר קליין ופרופ׳ קורפ נאלצו להסתפק בקומץ בלוטות אצטרובל שהצליחו להשיג מנתיחות לאחר המוות של נפטרים בגילאים 25 עד 85.

בחינה מדוקדקת במיקרוסקופ ובעזרת נוגדנים שעזרו לזיהוי מדויק של החלבונים, גילתה שאכן מופיעים בבלוטות האצטרובל אותם חלבונים. שנים חשבו שחלבונים כמו ״רודופסין״ או ״S-antigen״ שחיוניים לתהליך קליטת האור פעילים רק ברשתיות העיניים שלנו, אבל קליין וקרופ הצליחו לגלות מהם גם בבלוטת האצטרובל, בריכוזים נמוכים יחסית, ורק בחלק קטן מהתאים, אבל בכל זאת הם היו שם.

מה החלבונים קולטי האור האלו עושים שם במרכז המוח? האם זה אומר שבלוטות האצטרובל של חלקנו עשויות להיות רגישות לאור, כלומר מסוגלות בצורה זו או אחרת להבחין בפוטונים (חלקיקי אור) שנכנסו אליהן?

הפוסט האם קיימת בראשנו עיין נוספת – שרואה ואינה נראית? הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

אולי גם אתמול יצאתם מהבית, נעלתם את דלת הכניסה, ירדתם במדרגות, עקפתם את החתול ששכב באותה תנוחה כמו בכל בוקר ונכנסתם למכונית האדומה שלכם. רגע אחרי שיצאתם מהחניה, עצרתם בפתאומיות את האוטו, כדי לא לדרוס בטעות את השכן שרץ לקראתכם בהתלהבות, רק כדי לומר שלום.

כשאנחנו מכים בכדור ביליארד וגורמים לו להתגלגל ולפגוע בכדור אחר, אנחנו חושבים שכדור אחד גרם לשני להתגלגל בכך שפגע בו. אני טוען שזאת פיקציה

נשמע תסריט מספיק קרוב למציאות היום-יומית שלכם? פרופ׳ דונלד הופמן טוען שכל הדברים שראיתם – אינם אמיתיים. זה לא שיש לכם בעיה בראייה. דלת הכניסה, המדרגות, החתול, המכונית האדומה וכן גם השכן – כולם אובייקטים מאוד ממשיים. אבל התפיסה שלנו מוגבלת רק למראה החיצוני שלהם. פרופ׳ הופמן טוען שכולם משמשים כתמונות, ייצוגים שטחיים של הדברים ולא הטבע האמיתי של הדברים עצמם.

בראיון לאפוק טיימס הוא אומר אף יותר מכך – שהעיניים שלנו מטעות אותנו בכוונה. שאם היינו רואים את כל הדברים בחיינו כפי שהם באמת, ייתכן שלא היינו נזהרים לדרוך על החתול שישן בדיוק על המעבר, או עוצרים בפתאומיות את המכונית האדומה.

אז מהי האמת מאחורי הדברים עצמם? הופמן, היום חוקר ופרופסור באוניברסיטת קליפורניה באירווין, יצא לפני כמה עשורים למסע אישי ומדעי במטרה לחשוף באמצעות נוסחאות מתמטיות את המציאות שלא הכרנו. ויש לו כמה תחזיות מעניינות לגבי העתיד שלנו.

הפוסט המציאות כפי שלא ראינו אותה מעולם הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל

תמונה: Fotolia

״אמנות האושר״, ״פרויקט האושר״, ״12 אסטרטגיות לאושר״, ״מדריך לאושר״ – הם רק ההתחלה של רשימה ארוכה של מאות ספרים באמזון שהמילה ״אושר״ מופיעה בכותרתם. גם בחנויות הספרים בישראל אפשר למצוא מדפים עמוסים בספרי עזרה עצמית בסגנון ״איך להגיע לאושר״. עשרות מנטורים ויועצים שואלים אותנו איפה נרצה להיות בעוד מספר שנים ואיך נראית התמונה המנצחת שלנו, זו שתגרום לנו להרגיש מאושרים. והדבר החשוב ביותר עבור מרבית ההורים הוא שילדיהם יגדלו להיות מאושרים. אבל האם המרדף אחרי האושר יוכל בסופו של דבר לגרום לנו להיות מאושרים באמת?

אנשים היום מעריצים כוכבי רוק וידוענים, מתייחסים אליהם כמו לסוג של אלוהות, ומחפשים בדמויות שלהם משמעות

במחקר שהתפרסם בכתב העת Journal of Positive Psychology 2013, הבחינו החוקרים בין אנשים המחפשים אושר לאנשים המחפשים משמעות בחייהם. 400 נבדקים בגילים 78-18 נשאלו האם הם חושבים שחייהם מאושרים ו/או בעלי משמעות. לפי המחקר, חיפוש אחר אושר קשור בעיקר לסיפוק רצונות וצרכים אנוכיים שאפשר לקנות בכסף, כמו מכונית למשל, או קבלת דבר מה מאנשים אחרים, לדוגמה עזרה או מתנות. ואילו חיפוש אחר משמעות קשור לביטוי עצמי, כמו למשל באמנות, ובמיוחד הוא קשור בנתינה ובעשיית דברים טובים למען אחרים.

במילים אחרות, בעוד שבחיפוש אחר האושר האדם מרוכז ב״אני״ וב״עצמי״, אדם המחפש משמעות יוצא ועובר את הגבולות של עצמו, ונוטה יותר לעזור לאחרים.

מה הראה המחקר? שאדם הרודף אחר אושר מרוכז יותר בתחושות וברגשות של הנאה בהווה, שדוהים עם הזמן, כמו השמחה ממכונית חדשה שקנה. אדם כזה ירגיש רע כאשר יופיעו בחייו קשיים ומצוקות, כפי שמופיעים בחייו של כל אדם, ותחושת האושר תיפגם. לעומת זאת, אדם שמצא משמעות אמיתית בחייו, עובר לא רק את גבולות העצמי, אלא גם את גבולות הזמן – המשמעות בחייו נשארת מעבר להווה, אל העתיד – אפילו כאשר הוא חווה מצוקות או סבל.

ממצאי המחקר מהדהדים לדברים שכתב ויקטור פרנקל כבר לפני כמעט 70 שנה בספרו הידוע ״האדם מחפש משמעות״, שעד לפטירתו של פרנקל ב-1997, נמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים בכל העולם. בספר הוא כתב: ״התרבות האמריקנית מתאפיינת בכך שהיא מצווה על האדם שוב ושוב להיות מאושר. אבל אי אפשר לרדוף אחר אושר. אושר חייב לנבוע ממשהו. לאדם חייבת להיות סיבה בשביל להיות מאושר״. לפי פרנקל, הסיבה לאושר מתגלה לאחר שאדם מוצא משמעות בחייו.

ויקטור פרנקל, שספרו ״האדם מחפש משמעות״ נמכר בעשרה מיליון עותקים | תמונה: Prof. Dr. Franz Vesely/Wikipedial

מה החיים מצפים ממך

כבר כנער צעיר בתיכון חשב פרנקל על משמעות החיים. כאשר המורה למדעים אמר: ״החיים אינם יותר מאשר תהליך של בעירה, תהליך של חמצון״, קפץ פרנקל ממקומו וקרא: ״אדוני, אם כך, מה יכולה להיות משמעות החיים?״

הפוסט העיקר שתהיה מאושר. ואולי דווקא לא?
 הופיע ראשון באפוק טיימס ישראל