ג'ורג וילהמן, אחראי על הסרטים הנפיצים | תמונה: Shawn Miller

זאת הייתה שעת ערב, כשהאמן רפאל עמד לבדו על סולם בארמון האפוסטולי בוותיקן, וצייר את אחת הדמויות מהפרסקו החדש שלו. כשסיים עבר לדמויות נוספות: חכמים מיוון העתיקה, גיבורי הספרות מהתקופות הקלאסיות והנוצריות ופילוסופים קדומים. במרכז התמונה צייר רפאל את אפלטון ואריסטו, עומדים זה לצד זה ומחזיקים בספרים שכתבו.

מאה שנה אחורה, אף אחד לא האמין שפרסקו באיכות כזו יכול בכלל להופיע על קיר ברומא, שלא לדבר על קירות הוותיקן. ציור של ״כמה זקנים מיוון העתיקה״ העומדים במרכז הציור, נשמע היה כמו רעיון משונה.

משמרים סרטים ישנים עבור העתיד | JIM WATSON_AFP_Getty Images

אז מה השתנה? רצונם וסקרנותם של בני תקופתו של רפאל, מלומדים אירופים, שהחלו לקרוא ולתרגם כתבים מתקופת יוון העתיקה, כתבים שנפלו במשך מאות ימים לחשיכה. הם קראו ותרגמו מיוונית ללטינית את אפלטון, את אריסטו, את פיתגורס ואחרים. הם חרשו על ספריות המנזרים, גילו ותרגמו מחדש ספרים על פילוסופיה ואסתטיקה עתיקה. הכתבים עוררו בהם השראה, והובילו אותם לתקופה יצירתית חדשה שהיא ״תקופת הרנסנס״.

אמנותם של ציירים כמו לאונרדו דה וינצ׳י, לצד הארכיטקטורה והפריחה האינטלקטואלית של אותה תקופה, קרו הרבה בזכות התגלותם המחודשת של כתבי תרבות יוון העתיקה.

הסרטים הנפיצים הם חלק מאוסף אודיו ויזואלי ענק של יותר מ-1.4 מיליון סרטים בפורמטים שונים

כעת, תארו לעצמכם שעוד 100 שנה מהיום, גם התרבות שלנו תיפול לחשכה. אולי משטרים דיקטטוריים ישלטו בעולם. אולי האמנות, המדע וכל מקומות העבודה יוחלפו ברובוטים. אבל אז לפתע קורה דבר מדהים. מישהו מגלה בטעות ספריה סודית המאכסנת קופסאות משונות. הקופסאות נראות מסקרנות אז הוא מתקרב אליהן.

אחר כך הוא מזהה שליד הקופסאות ממוקמת מכונה, ומבין שמה שנמצא בקופסאות צריך להיכנס אליה. הוא לוחץ על המתג ואור מוקרן על הקיר שמולו. ״זה סרט״, הוא מזהה, אבל לא מהסוג שהוא מכיר. זה בשחור לבן. האישה נראית משוחררת מאוד, משוחחת בחופשיות עם גברים, וכשהם הולכים היא פונה אל הפסנתרן ואומרת לו: ״נגן את זה שוב, סם״. הפסנתרן מנגן צלילים שלא שמע מעולם.

וילהמן בודק פגמים בסרט | צילום: Shawn Miller

הוא מוציא את הסרט מהמכונה, מחזיר אותו לקופסה ומבחין בתווית המתקלפת: ״קזבלנקה״. הוא מוציא קופסה ממקום אחר שעליה כתוב: ״נאומו של מרטין לותר קינג״, ועוד קופסה: ״Imagine״. מה זה? הוא חושב לעצמו. אנשים היו פעם חופשיים?

ג׳ורג׳ וילהמן, איש פשוט מווירג׳יניה שאוהב מאוד סרטים ישנים, רצה מגיל צעיר להיות האדם שיוודא שלאנושות תישאר מזכרת מהתקופה שבה אנחנו חיים. ״ומה טוב יותר מסרטים כדי להיזכר מי היינו״, הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. אבל וילהמן אינו עושה זאת כתחביב, ואת הסרטים הוא לא שומר בספריה. יש לו בונקר אטומי מתחת לאדמה.

הסרטים הנפיצים

טוב, הבונקר לא ממש שלו, אלא של ספריית הקונגרס. בעבר המקום שימש כמפלט לנשיא ארה״ב ולמשפחתו במקרה של מתקפה גרעינית, ונשמרו בו יותר מ-4 מיליארד דולר למקרה חירום. ב-2007 הבניין הפך למקום שאוגר את היצירה הוויזואלית של ארה״ב ושל ארצות אחרות.

וילהמן אחראי ושומר על סרטים מיוחדים המכונים ״סרטים נפיצים״. הם צולמו מתחילת ימי הקולנוע בסוף המאה ה-19 ועד לשנות ה-50. בסיס הסרטים מכיל ניטרוצלולוזה, חומר דליק ונפיץ במיוחד, שהופך את הסרטים למסוכנים כאשר הם מתכלים ונרקבים.

משמרים סרטים ישנים עבור העתיד | יצלום: Shawn Miller

הסרטים הנפיצים של וילהמן הם חלק מאוסף אודיו-ויזואלי ענק של 1.4 מיליון סרטים בפורמטים שונים: סרטי קולנוע, אנימציה, טלוויזיה ואפילו פרסומת. רק כ-50 אחוז מהם שרד מתחילת ימי הקולנוע ועד היום. גם ישראל סובלת מבעיה דומה – מחצית מהסרטים שיוצרו בארץ נעלמו, ובהשוואה לארה״ב שמנסה לשמר את הקיים, בישראל הסרטים ממשיכים להיעלם.

יש סרטים שבקושי צפו בהם בתקופתם, מדוע חשוב לשמור עליהם? 


״אתן לך דוגמה. במהלך מלחמת העולם השנייה, הביון האמריקני לקח סרטים רבים מגרמניה הנאצית והביא אותם לכאן. כמובן שכמה מהם קשים לצפייה, אבל שימרנו אותם, כי הם חשובים ואי אפשר שאנשים ישכחו מה קרה. אנחנו לא מראים אותם לאף אחד, אבל אם מישהו צריך לראות אותם הוא יכול. חלקם מגטו ורשה למשל – אנחנו יודעים שהם חלק מסרט שהנאצים חיברו כדי להראות ׳כמה טוב הם מטפלים ביהודים׳. כשהם סיימו עם הסרט הם נפטרו מזה, והיום זה אצלנו. שמרנו גם את הסרט שנוצר במשפטי נירנברג.

אני רוצה לוודא שלאנושות תישאר מזכרת מהתקופה בה אנחנו חיים

״בצד השמח יש לנו אנימציה, קומדיות וקלאסיקות גדולות: סרטים כמו קזבלנקה; את הנגטיבים של פינוקיו, של פרנקנשטיין; ויש לנו גם סרטים אחרים פחות קלאסיים, ואולי הם גם לא הכי טובים, אבל הם חלק מהמורשת שלנו, והם ראויים להישמר. יש ציטוט של הפילוסוף ג׳ורג׳ סנטיאנה שאומר: ׳אלו שלא זוכרים את ההיסטוריה, נידונים לחזור עליה׳. אני מרגיש שהאחריות שלי היא לוודא שאנשים יזכרו מה קרה״.

אתם עובדים עם רשימה של סרטים שאתם מנסים למצוא? אנשים מתקשרים אליכם? איך זה עובד?


״פעמים רבות אנשים מתקשרים, ודבר נוסף שקורה עכשיו הוא שיש הרבה אספני סרטים שכעת נמצאים בשנות ה-80 שלהם ויותר. הם נותנים לנו את האוסף. מאחרים אנחנו קונים, וחלקם נפטרים והאוסף מגיע אלינו״.

יש סרט מפורסם שהיינו מאבדים ללא השימור? 


״לפני כשנתיים הגיע אלינו סרט שצולם בעקבות ספר פופולארי מאוד בארה״ב שנקרא ׳רמונה׳. הספר הפך לסרט אילם ב-1928. כיכבה בו דלורס דל ריו, שחקנית מקסיקנית מפורסמת מאוד ואהובה. זה היה סרט שהצליח מאוד בתקופתו והיה להיט. אבל אחרי 1932 הוא נעלם ונותר ממנו רק זיכרון וכמה תצלומים ללא עותק. עד לפני כעשר שנים, כשהיסטוריון של הקולנוע מצא להפתעתו עותק של הסרט על מדף בארכיון הסרטים בצ׳כיה״.

"בריאת האדם" – פרט מתוך תקרת הקפלה הסיסטינית | ציור: PD/Wikipedi/Wikipedia

״אין סיכוי שתשכנע אותי, זה הרי מגוחך!״, אמר לאפיפיור בשעה שהם ישבו בלשכתו. הוא למד כבר להכיר את משבי הרוח שהשפיעו על פטרונו. ״רגע אחד הוא רוצה שאפסל לו קבר מפואר עם ארבעים פסלים גדולים, ורגע אחר הוא מבטל את ההזמנה ומבקש ממני לצייר! לצייר! ממני!״, חשב לעצמו מיכלאנג׳לו בגיחוך.

״אני יודע שתעשה עבודה נפלאה, ואיך תוכל לסרב לעבודה כזאת? זה בכל זאת לצייר על תקרת הקפלה הסיסטינית״, ענה האפיפיור יוליוס השני.

״זה פשוט נשמע מוזר… מעולם לא ציירתי פרסקו ויש לך את רפאל שיעשה את זה מצוין, זה לא הגיוני״.

״לא כולם חושבים כך״, ענה האפיפיור.

״הו, רגע, מי זה כולם?״, אמר מיכלאנג׳לו, ואז טייל והרהר כמה שניות בחדר בראש מורכן. ״ברמנטה, האדריכל הציע לך את זה? אני לא מאמין״.

״הוא חושב שתעשה עבודה נהדרת״, ענה האפיפיור.

״הוא מקנא״, קטע אותו מיכלאנג׳לו, ״הוא יודע שאני חלש בציור ורוצה שאכשל בפומבי״.

״אז תוכיח שהוא טועה״, חייך אליו האפיפיור, ״אני יודע שתצליח, כמו כל דבר שאתה נוגע בו. האמנות שלך נוגעת באלוהי. זאת ההזדמנות שלך להגיע לשם דרך הציור״.

האמן הסתכל על האפיפיור ואמר בחיוך: ״אתה תשלם לי משהו מראש, נכון?״

* * *

מיכלאנג'לו – ציור של דניאלה דה וולטרה – פרט | תמונה: PD/Wikipedi/Wikipedia

מיכלאנג׳לו עמד על הפיגומים לצדם של העוזרים שבאו במיוחד מפירנצה כדי לעזור לו במלאכה. הם לימדו אותו על הפרסקו, על הקשיים שהוא מציג ואיך להתמודד איתם. אך ככל שהעבודה התקדמה הוא לא היה מרוצה.

״למה ציירת את הדמות הזאת כך?״, קרא בתסכול לעבר אחד מעוזריו, ״האם יש לצייר אדם כפי שמציירים חפץ? וגם לחפץ יש חיים בציור!״ לאחר כמה דקות שהסתכל בנעשה מסביבו הוסיף: ״אני רוצה שתחשבו שאתם מציירים לתפארתו של האלוהי. עליכם להשקיע את כל כולכם בעבודה״.

אך ככל שניסה להסביר הוא היה יותר לא מובן ויום אחד כשהגיעו העוזרים לקפלה הסיסטינית הם מצאו את הדלתות סגורות. כשהגיע למקום האפיפיור והבחין בעוזרים היושבים שאל: ״מדוע אינכם עובדים?״.

״מיכלאנג׳לו נעל את עצמו לבדו בפנים, הוא אינו מוכן שניכנס״, ענו.

״מיכלאנג׳לו״, דפק האפיפיור על הדלת, ״תפתח, זה אני״.

הדלת נפתחה והאמן נראה כמי שעבר עליו לילה קשה. ״מה אתה עושה?״ שאל אותו יוליוס, ״למה עוזריך ננעלו בחוץ?״

״לא ידעתי כבר מה לעשות, הם עשו עבודה לא טובה!״, ענה מיכלאנג׳לו, והאפיפיור נכנס מהר פנימה וסגר אחריהם את הדלת. ״תצליח לעשות את העבודה לבדך?״

״אולי אביא מאוחר יותר עוזרים אבל כרגע אני צריך להבין עם עצמי איך זה אמור להיראות״.

״מה שאני אוהב בך, מיכלאנג׳לו, הוא שאתה מאמין באמת ובתמים שהיצירה כבר נמצאת וכל מה שאתה צריך זה רק לחשוף אותה״, אומר בחיבה האפיפיור ואז הולך כמה צעדים ומבחין בציורים שעל הקיר. ״מחקת הכול!״ הוא אמר.

״כן, נאלצתי למחוק את מה שהם עשו… אבל לפני שאתה מתרגז, תיזכר בדברים היפים שהרגע אמרת לי…״.

האפיפיור יצא מהחדר אבל שב שוב למחרת, וגם לאחר מכן, ופקד לעתים קרובות את הקפלה כדי לצפות בהתקדמות. ״מתי זה יגמר?״ שאל אותו בכל פעם האפיפיור ומיכלאנג׳לו היה מאבד ריכוז באותם רגעים. ״כשאוכל״, ענה.

הימים היו ימים של סבל עבור האמן. ציורי התקרה הכריחו אותו לצייר בשכיבה על פיגומים גבוהים והעבודה הייתה קשה גם פיזית וגם נפשית. הראיה שלו ניזוקה, והתהליך היה לעתים בלתי נסבל. הלחץ שהפעיל עליו האפיפיור דחק אותו לפינה, וגם המחסור בכסף שלא הגיע בגלל העיכוב בעבודה לא עזר.

״האפיפיור, אני נוסע לפירנצה״, אמר יום אחד מיכלאנג'לו, ״רק לכמה ימים. ואצטרך כסף, אם תוכל להביא לי״.

״מתי תסתיים העבודה?״, אמר שוב האפיפיור בעצבנות והשניים עלו לטונים גבוהים. האפיפיור התרגז כל כך עד שהשפיל את האמן שעזב את הקפלה בטריקת דלת. בשעה שארז את חפציו כדי לעזוב, הופיע בפתח הדלת שליח. ״האפיפיור״, חשב לעצמו מיכלאנג׳לו. הוא הביא עמו כסף ומסר מהאפיפיור: ״אני מצפה לשובך״.

* * *

כשתקרת הקפלה הסיסטינית נחשפה לציבור, העולם פגש באמנות חדשה שלא ראה בעבר. ״האלוהי״, קראו האנשים למיכלאנג׳לו שהתעלה מעל עצמו ומעל כל צייר שהיה בעבר. הוא, שמעולם לא צייר.

״ידעתי שתעשה זאת״, אמר לו האפיפיור בחיוך, ומיכלאנג׳לו הסתכל עליו וענה: ״אם היית לוחץ פחות, הייתי לא רק עושה זאת, הייתי גם עושה זאת מצוין״.

הסיפור האמיתי

מיכלאנג'לו בואונרוטי (1564-1475) היה הפסל הכי אהוב ומצליח בתקופתו, עד שצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית שהכתירה אותו לאמן הטוב ביותר באותה תקופה. בגיל 37 הוא קיבל את הכינוי "האלוהי". האמן ג'ורג'יו וסארי שתיעד את הביוגרפיה של מיכלאנג'לו, כתב כי האדריכל ברמנטה, בין יריבים אחרים שקינאו בהצלחתו של מיכלאנג'לו, הוא זה ששכנע את האפיפיור יוליוס השני לתת למיכלאנג'לו את הציור של הקפלה הסיסטינית. הוא ידע שייקח לו זמן רב להשלים את המשימה ולא חלם שהוא יוכל לצייר את הפרסקו טוב יותר מציירים ותיקים אחרים. מיכלאנג'לו נתקל בקשיים רבים במהלך העבודה, גם בגלל שלא ידע את הטכניקה, גם בגלל שהעבודה הייתה קשה מבחינה פיזית, וגם בגלל שלקח הרבה מהעבודה על עצמו. האפיפיור הפעיל לחץ רב על האמן להתקדם במהירות. הוא היה שם כשמיכלאנג'לו חווה את רגעי השבירה שלו ואף שלח שליח כדי להביא לו כסף. בסופו של דבר הושלמו 33 הפאנלים שהכילו יותר מ-300 דמויות, אחרי כארבע שנים. כשיצירתו של מיכלאנג'לו נחשפה, הציבור והאמנים נדהמו מהתוצאה. מספרים שהצייר רפאל, שהיה הצייר של האפיפיור, מיד העתיק ואימץ את גאונותו של מיכלאנג'לו ביצירות אחרות. וסארי מספר שמיכלאנג'לו לא היה מרוצה לגמרי מהתוצאה והיה משוכנע שאם רק היה ניתן לו זמן נוסף הוא היה הופך את היצירה למושלמת.[/box]

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן

תמונה: Eric Conrad/Flickr

אחרי שמשפחת סימפסון חזתה לפני 16 שנה שדונאלד טראמפ יהיה נשיא ארה״ב, ואחרי שקריאת ה-D'oh! של הומר כשהוא כועס או עצבני נכנסה למילון אוקספורד ב-2001, כעת החליטו באוניברסיטת גלזגו לבחור במשפחת סימפסון לככב בקורס פילוסופיה שיעודד סטודנטים לדון במהות החיים.

״שאלות פילוסופיות יכולות להיות לפעמים יבשות מאוד וקשות להבנה״, אומר מנחה הקורס ד״ר ג׳ון דונלדסון בראיון לאפוק טיימס. ״כששמים אותן בקונטקסט משעשע כמו משפחת סימפסון, הן יכולות להיות קלות יותר לעיכול״.

כדוגמה לקונטקסט כזה נותן דונלדסון את האפיזודה ״בארט הגאון״, בעונה הראשונה של הסדרה. באפיזודה הזאת נערך בכיתה של בארט מבחן אינטלגנציה, ובארט גונב את המבחן של חנון הכיתה, ומוסר אותו כמבחן שלו. פסיכולוג בית הספר שבודק את המבחנים נופל בפח, ומפנה את בארט לכיתת מחוננים.

כשבכיתת המחוננים עורכים דיון על רצון חופשי, בארט שלא מסוגל להשתתף בדיון, מתגלה בכל מערומיו. ״אנחנו משתמשים באפיזודה הזאת כקרש קפיצה לדיון פילוסופי על רצון חופשי והאם באמת יש לנו רצון חופשי״. למעשה כל הסדרה מלאה ברעיונות פילוסופיים, מוסיף דונלדסון בראיון לעיתון הסקוטי The Scotsman. ״יוצר הסדרה, מאט גריינינג, היה סטודנט לפילוסופיה, וזה מתבטא בכל אפיזודה בסדרה״.

דונלדסון גם מתכוון לפתח בקורס דיון, האם אריסטו היה רואה את אב המשפחה, הומר, עם כל המגרעות שלו, כאדם מוסרי. הוא עצמו חושב שלהומר יש כמה וכמה בעיות באופיו. ״הוא גרגרן, מתקשה לומר את האמת, ולעתים הוא די אלים. אבל יש גם הרבה מה לומר להגנתו. הוא בעל נאמן, אדם של משפחה עם לב גדול, ובדרכו שלו, בעל מזג טוב״.

תמונה: צילום מסך מתוך יוטיוב

דונלדסון הוא לא החוקר היחיד באקדמיה שמתלהב לאמץ את הסימפסונים. ג׳וליאן באגיני, פילוסוף ומייסד המגזין Philosopher's Magazine, כתב במאמר שפרסם ב-2012 כי ״הסימפסונים זה הרבה יותר מאשר סרט מצויר מצחיק, זהו חיבור פילוסופי. זה דן בנושאים פילוסופיים – טוב יותר מאשר רוב הפילוסופים״.

במאמר אחר ב״חדשות בי.בי.סי״ (2006), הוא מסביר שסרטים מצוירים הם הדרך הטובה ביותר לדון בנושאים פילוסופיים, כי הם לא מציאותיים באותו האופן שהפילוסופיה אינה מציאותית. ״הפילוסופיה דנה בנושאים מופשטים עם מילים גדולות כמו ׳אמת׳, ׳צדק׳, ׳מוסר׳, ׳משמעות׳. באותו האופן, סרטים מצוירים עושים הפשטה של המציאות. למשל אב המשפחה, הומר, הוא לא דמות ריאליסטית באופן שמציגים אנשים בסרט או בנובלה, אבל יש לו מספיק איפיונים מוכרים כדי ליצור דמות שהיא סוג של ׳כל אחד׳.

הדמות שלו היא הפשטה של המציאות שמזקקת את המהות ולא אדם מסוים ספציפי, והיא מאירה אותה טוב יותר ממה שיכול סיפור ריאליסטי לעשות. לכן זה לא מקרי שהתוצר התרבותי הפילוסופי ומלא התובנות המוצלח ביותר של ימינו הוא סרט מצויר קומי״.

מה זה אומר על התרבות שלנו? על כך לבאגיני בינתיים אין תשובה.

לפני הרבה שנים, ביוון העתיקה, סוקרטס היה מסתובב ברחובות אתונה ושואל עוברי אורח, בני נוער ואזרחים פשוטים, שאלות פילוסופיות, כדי לעורר אותם לחשוב על שאלות ערכיות הקשורות בטיב העולם. הוא נכלא באשמה שהוא משחית את נפש הנוער ונאלץ לשתות כוס של רעל.

לא נראה שאת הומר סימפסון יעלו על המוקד, אבל אולי הוא ובני משפחתו באמת יצליחו לעודד אנשים לשאול שאלות עמוקות על ערכים, מוסר ומהות החיים. מה שכבר ברור, הקורס הקצרצר בן יום אחד, שיתקיים באמצע ינואר, הנקרא "D׳oh! הסימפסונים מציגים פילוסופיה״, כבר הפך לוויראלי ברשתות החברתיות. ״מעולם לא הייתה תגובה כזאת לקורסים שלנו״, אומר דונלדסון שמצפה למספר רב מאוד של נרשמים, מעבר ליכולת הקיבולת של הקורס.

מי שולט בעתיד שלנו

תשכחו מזה שהממשל האמריקני הבין את השיקולים המדעיים וההשלכות המעשיות כאשר החליט לפתח פצצת אטום. באופן דומה, גם היום מנהיגים מתקשים להבין את ההשלכות העצומות שיש לפיתוחים מדעיים על הדורות הבאים, טוען פרופ׳ ניל סאליבן שחקר לעומק את התנהלות הממשל מול המדענים שגייס לפיתוח הפצצה

The Prometheus Bomb

באוגוסט 1939, קבוצה של פיזיקאים אמריקניים, ביניהם שניים שברחו מאימת גרמניה הנאצית, התכנסה לפגישת חירום. על הפרק: דיון באפשרות שלגרמניה יש יכולת, אמצעים ושאיפה עזה לפתח נשק להשמדה המונית המבוסס על ביקוע של אורניום, כלומר פצצת אטום.

בסיומה, אחרי חששות רבים שעלו, הוחלט לדווח על כך לנשיא ארה״ב דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט. כדי לתת תוקף לפנייתם, הם ביקשו מאיינשטיין לחתום על המכתב שניסחו, גם משום עמדתו כמדען בעל שם עולמי וגם בגלל הקשרים האישיים שכבר היו לו עם רוזוולט. המכתב נמסר באופן אישי לרוזוולט באוקטובר 1939, מספר שבועות לאחר פלישת גרמניה לפולין ותחילת מלחמת העולם השנייה. תגובת הנשיא למכתב הייתה: ״זה דורש פעולה״.

״אבל איזה סוג של פעולה? האם היא דחופה ובהולה? איזו עדיפות יש לתת לה לעומת אופציות אחרות? איך לתקצב אותה? מי ישתתף בפעולה הזאת? לכל השאלות האלה לאף אחד לא הייתה תשובה״, טוען ניל סאליבן בספרו החדש ״פצצת פרומתאוס״.

סאליבן, פרופ׳ לממשל ויחסים בין-לאומיים באוניברסיטת העיר ניו יורק, מגולל את התנהלות הממשל האמריקני מול פרויקט פיתוח פצצת האטום: משלב הבהלה הראשונית ממה שנראה ככוונות של היטלר, דרך התייעצויות עם אנשי צבא, פקידים ומדענים בכירים ועד להקמת מה שכונה ״פרויקט מנהטן״, שמטרתו הייתה להקדים את גרמניה בפיתוח פצצת אטום.

בפרויקט השתתפו גדולי המדענים באותה עת. המנהל המדעי היה רוברט אופנהיימר ובין חברי הצוות היו הפיזיקאים נילס בוהר, אנריקו פרמי, ריצ׳רד פיינמן, וכן מתמטיקאים וכימאים. בסופו של דבר, פצצות האטום שפותחו הוטלו על הירושימה ונגסקי, מה שהביא לכניעת יפן ולסיום מלחמת העולם השנייה.

אבל לממשל האמריקני לא היה הידע והכלים להבין את ההתלבטויות המדעיות שהיו כרוכות בפיתוחים שונים של הפצצה ולא את המשמעות המעשית שלהם, שנגעה לחיים ולמוות של מיליוני אנשים. המדענים בפרויקט סמכו על הפוליטיקאים שיקבלו את ההחלטות, אבל הפוליטיקאים לא הבינו את השפה שהמדענים דיברו. הם היו לפי סאליבן כמו ״כמו שתי תרבויות שונות שאינן יכולות לתקשר או אינן מתקשרות״.

״רוזוולט קיבל את ההחלטות הסופיות בפרויקט מנהטן, אבל בגלל חוסר היכולת שלו להבין את המדע שבבסיס הפרויקט, הכרעותיו התבססו על ׳הניחושים הטובים ביותר׳, ועל אמון בפקידים שלו, יותר מאשר על שיפוט המבוסס על ידע״.

האתגרים שעלו לראשונה ב״פרויקט מנהטן״, לפי סאליבן, קיימים גם היום. בתקופה של התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות מהירות, מי יכול להעריך את המורכבויות, ההשלכות והרווחים לעומת הסיכונים של המצאות מדעיות וטכנולוגיות חדשות. כבר היום צריך להכריע בשאלות כמו רובוטים עם בינה מלאכותית דמויי אדם, הנדסה גנטית של ילדים בלונדינים עם עיניים כחולות, מעקב קבוע אחרי אזרחים, נעורי נצח ועוד שאלות רבות אחרות.

האם צריך לשתף את הציבור הרחב בהתלבטויות? וכיצד פוליטיקאים או אזרחים מהשורה יכולים להשתתף בדיון או ״לפקח על אנשי המדע כאשר אין להם מושג על מה הם מדברים?״

סאליבן טוען שבמדינות דמוקרטיות האזרחים חייבים לבחור כמנהיגים אנשים המסוגלים לדאוג לאינטרס הציבורי. לדעתו אלה לא חייבים להיות אנשים עם ידע בפיזיקה ובמדעי המוח, אלא אנשים שהאופי והבסיס הרגשי שלהם מאפשרים להם להבין את האינטרס הציבורי.

הספר של סאליבן אינו ידידותי לקורא. יתכן שכדי להדגים את הקושי בהבנת שאלות מדעיות מורכבות, סאליבן העמיס על הטקסט פירטי פרטים מדעיים שאולי בוגרי חמש יחידות בפיזיקה יעכלו יותר בקלות.

נוסף על כך, הוא משבץ בסיפור שלו אין-סוף התייחסויות לאירועים היסטוריים שמכריחים את הקורא לדלג בין הספר לויקיפדיה, כדי לרענן את הזיכרון או לכסות על עוד חור בהשכלה. אבל השאלה המרכזית שהוא מעלה, מי מחליט על עתידנו, ועד כמה אנחנו רוצים להיות מעורבים בהחלטות, בעיתות חרום ובזמנים נורמליים, ראויה לדיון רציני ועל כך ראוי לברך עליו.

The Prometheus Bomb*

צילום: Alexey Gromov/AFP/Getty Images

גלינה מעדיפה, לפחות בינתיים, לא להקשיב למה שמספרים לה. כל בוקר היא משכימה עם שני ילדיה וחוצה את הכביש, עמוק לתוך מעבה היער. בעשר השעות הבאות היא וילדיה, כמו מאות אחרים במחוז רובנו בצפון מערב אוקראינה, יתהלכו שפופים בין שיחי הפטל, יקטפו במהירות, ימלאו סלים של 20 ק״ג, יחצו במהירות שוב את הכביש לעבר המשאיות הפזורות לאורך הדרך, ימסרו את הסחורה ויקבלו ביד כסף מזומן שממנו הם מתפרנסים.

בעונות אחרות הם קוטפים דומדמניות או אוכמניות, ויש עונות שבהן פטריות. ״ההסתמכות על היער כמקור למחייה היא מסורת עתיקה באזור שהאדמות שלו עניות במינרלים, מה שמונע מחקלאות רגילה לשגשג שם״, אומרת קייט בראון, פרופ׳ להיסטוריה מאוניברסיטת מרילנד, בראיון לאפוק טיימס. ״אבל מה שחדש בשנים האחרונות הוא הממדים התעשייתיים של הקטיף״.

גרגרי יער מזוהמים בקרינה משווקים באירופה כפירות אורגניים, ומשם מגיעים לישראל

נשים בוררות פירות יער בכפר בבלארוס | תמונה: Viktor Drachev/AFP/Getty Images

״ב-2015 אוקראינה ייצאה 1,300 טון של פירות יער טריים, וכ-17 אלף טון של פירות יער קפואים לשווקים באירופה, יותר מפי 30 מאשר ב-2014. אוקראינה היא כיום יצאנית פירות היער הגדולה ביותר לאירופה״, מציינת בראון במאמר שפרסמה ב-AEON (2016).

הטוויסט המפתיע בסיפור הוא שפירות היער האלה אינם פירות יער רגילים. הם גדלים באדמות שזוהמו בחלקיקים רדיואקטיביים באסון צ׳רנוביל, ועדיין נושאים חלק מהקרינה הזאת.

עד לאחרונה הדעה הרווחת הייתה שחומרים רדיואקטיביים מאבדים חצי מהאפקטיביות שלהם לאחר 30 שנה, מה שהפך את פירות היער והפטריות באזורים הסמוכים לצ׳רנוביל באוקראינה לראויים למאכל. אבל לפי מחקר שפורסם בשנים האחרונות ונגיע אליו מיד, קיים חשש שהאדמה באזור תישאר ברמה גבוהה של רדיואקטיביות עוד שנים רבות מאוד.

אבל התושבים באזור לא יכולים להמתין. הם תלויים בפירות היער ובפטריות למחייה ולפרנסה, ותוך כדי כך, מתוך הכרח ההישרדות, הם מתחלקים במנת הרדיואקטיביות שלהם עם שאר העולם כאשר הם מייצאים את הפירות לאירופה ומשם חלקם מגיעים כנראה אף לישראל.

בעיה דומה מופיעה גם 2,000 קילומטר משם, בנורבגיה הרחוקה, שם קבוצה של אנשים, והחיות שהם מגדלים, נאלצים להתמודד עם מנה הגונה של רדיואקטיביות שעדיין נותרה אחרי הדליפה הגרעינית הגדולה בהיסטוריה.

מתחלקים עם העולם ברדיואקטיביות

יום שישי, 26 באפריל 1986, היה יום אביבי רגיל עבור 43,000 תושבי העיר פריפיאט באוקראינה, שבשנים ההן הייתה עדיין חלק מברה״מ. כמו בכל יום, כמה אלפים מתושבי העיר יצאו לעבוד בכור האטומי שנמצא שלושה ק״מ בלבד מהעיר. אחרים יצאו לעבודה, לסידורים ולבילויים בעיר המשגשגת, שנבנתה כדוגמה ומופת אדריכלי ל״ערי האטום״ בברית המועצות לשעבר.

באותו יום, 176 העובדים בכור מספר ארבע קיבלו הנחייה לבצע בכור ניסוי באספקת החשמל, שהיה יכול להביא לחיסכון באנרגיה. אבל מה שקרה בהמשך, בשרשרת של טעויות אנוש ומחסור חמור באמצעי בטיחות מתאימים, הפך לאסון הגרעיני הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

צילום אווירי של כור מספר ארבע בצ'רנוביל, שהתפוצץ וגרם לאסון הגרעיני הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית | תמונה: Fotolia ,Vladimir Repik/AFP/Getty Images

בשעה 1:23 לפנות בוקר, כאשר תושבי העיר היו שקועים בשינה עמוקה, ועובדי הכור עמלו על הניסוי, ליבת הכור התחממה לפתע במהירות, מוטות האורניום הותכו ורצפת הכור החלה לרעוד בחוזקה. כיסוי הכור שמשקלו 1,200 טון עף בפיצוץ אדיר, וענן עצום של חומרים רדיואקטיביים התפזר לאטמוספירה.

הנשורת הרדיואקטיבית שהתפזרה מפיצוץ הכור הייתה גדולה פי 400 מזו שנגרמה מהפצצה שהוטלה על הירושימה. מנהיגי המשטר הסובייטי סגרו רדיוס של 30 ק״מ מסביב לכור שהתפוצץ ופינו אותו מתושבים, כולל העיר פריפיאט, מה שנותר עד היום ״האזור הסגור״.

בסך הכול פונו מהאזור כ-130,000 תושבים, אבל ״מאות אלפים נשארו להתגורר באזורים מזוהמים רדיואקטיבית, כולל העיירות במחוז רובנו, שבאזור פוליסיה, באוקראינה״, כותבת בראון.

פריסה של הזיהום הרדיאואקטיבי, 8 ימים אחרי הפיצוץ בצ׳רנוביל
(4 במאי 1986)

האזורים שנפגעו במידה הרבה ביותר מהענן הרדיואקטיבי היו בבלארוס, באוקראינה וברוסיה, אבל הרוחות נשאו את החלקיקים הרדיואקטיביים גם מאות קילומטרים משם, לכל אירופה. במקומות שבהם ירדו באותם ימים גשמים ושלגים, החלקיקים הרדיואקטיביים נספגו מיד באדמה וזיהמו אותה.

בנורבגיה, המרוחקת 2,000 ק״מ מצ׳רנוביל, בני אדם ובעלי חיים עדיין סובלים מתוצאות האסון. מיד לאחר הפיצוץ ירדו בנורבגיה גשמים עזים, ועד שהם פסקו, כ-700 גרם של החומר הרדיואקטיבי צזיום 137, נספגו באדמה באחד הנופים הקדומים והטהורים ביותר בנורבגיה, כפי שמספר רדיו אירופה החופשית.

בהתחלה החומר הרדיואקטיבי נספג על ידי הפטריות ועל ידי צמח החזזית שצומחים באזור וידועים בנטייה המיוחדת שלהם לספוג רדיואקטיביות.

האיילים בנורבגיה עדיין חיים בצילו של האסון הגרעיני בצ'רנוביל, וסובלים מקרינה גבוהה פי כמה מהמותר באירופה

החזזית בתורה מהווה מקור מזון עיקרי לעדרי האיילים שנודדים באזור, ובמיוחד בחורף היא המזון העיקרי שלהם. בשר האיילים הוא מזון מקובל בנורבגיה ובשאר מדינות סקנדינביה, והוא מקור של מזון ופרנסה עיקרי לקבוצת הילידים, המכונה סאמי, שחיה שם. אבל מאות מהאיילים האלה, גם היום, 30 שנה אחרי אסון צ׳רנוביל, עדיין נושאים קרינה ברמה גבוהה בהרבה מהתקן המותר לאכילה של האיחוד האירופי.

לפי עיתון החדשות הנורבגי The Local (2014) רמת הקרינה של האיילים ב-2014 מהחלקיק צזיום 137, הגיעה ל-8,200 בקרל (יחידת מדידה של רדיואקטיביות) לקילו בשר, יותר מפי חמש מזו שנמדדה ב-2012.

בכל שנה מושמדים איילים רבים, מכיוון שלא ניתן למכור את בשרם המזוהם באירופה | תמונה: Fotolia

אצל כבשים הרועות באזור, נמדדה רמת רדיואקטיביות של 4,500 בקרל לקילו בשר. כדי לסבר את האוזן, רמת רדיואקטיביות הנחשבת בטוחה לאכילה, לפי האיחוד האירופי, היא 600 בקרל לקילו בשר.

לאבראנס סקוטרוד, מהרשות הנורבגית להגנה נגד רדיואקטיביות, הסביר לעיתון הנורבגי שהסיבה לעלייה ברדיואקטיביות היא ״צמיחה של כמות גדולה מאוד של פטריות בעונה השנה, שגם נמשכה זמן ארוך יותר, והפטריות צמחו גבוה מאוד על ההרים. במיוחד פטריות מהסוג ׳צועניות׳ שטובות למאכל גם לבני אדם וגם לבעלי חיים״.

עוקפים את בדיקות הקרינה

העיירות באזור רובנו באוקראינה, במרחק של כ-350 ק״מ מהכור שהתפוצץ, היו בין אלה שנפגעו במיוחד מהקרינה הרדיואקטיבית. מיד לאחר האסון, מנהיגי המשטר הסובייטי הבטיחו לפנות עוד תושבים מהאזור וגם נתנו סיוע כלכלי, לפי פרופ׳ בראון, אבל לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, כל זה התמוסס. התושבים נותרו מרוששים כלכלית ופגיעים לנזקי הקרינה. הצעירים עזבו את האזור והלכו לחפש את מזלם בערים מרוחקות יותר.

טכנאי מודד את רמת הקרינה של כרוב שמגיע מהעיר גומל בבלארוס | תמונה: Sean Gallup/Getty Images

בראון ביקרה באזור רובנו לאחרונה. היא ציפתה לראות עיירות עם בתים מטים ליפול שמתגוררים בהם רק זקנים ועניים. אבל במקום זאת היא מצאה כבישים מצוינים, מלונות נוחים וחדשים בצידי הדרכים, מועדוני ספורט חדשים עם בריכות, בתים פרטיים עם מדשאות, וצלילים רועמים של תנופת בנייה.

מופתעת מאוד ממה שראתה, היא שאלה את התושבים מאין מגיע הכסף, והם סיפרו לה שעיקר הכסף מגיע משיווק של פירות יער. כשלפני מספר שנים נפתחה האפשרות להרחיב את יצוא פירות היער לשוק האירופי, כל התושבים באזור, כמו גלינה, התחילו לקטוף פירות יער.

בקופסאות מערבבים פירות עם רמת קרינה נמוכה וגבוהה, כך שהממוצע יוצא תקין | תמונה: Fotolia

בראון מסבירה שכל קופסה של גרגרי יער עוברת בדיקה רשמית של רדיואקטיביות לפני שהיא נשלחת ליצוא, כדי לוודא שהיא עומדת בתקן האירופי של רמת הקרינה המותרת. אבל, כפי שהתושבים מספרים לה, הם כבר למדו להכיר באיזה אזורים ביער הפירות מזוהמים יותר ובאיזה פחות. והם מערבבים בתוך הקופסאות פירות מזוהמים יותר, מה שהם מכנים ״חמים״, ופירות מזוהמים פחות, מה שהם מכנים ״קרים״, כך שממוצע המדידה יעמוד בתקן הקרינה המותרת. וזה מותר על פי החוק.

כמובן שהצרכנים בשוק האירופי לא יודעים שלחלק מהפירות שהם אוכלים יש זיהום רדיואקטיבי ענק. הם אפילו משווקים כפירות אורגניים, כי רמת קרינה אינה קריטריון נדרש לסיווג של מזון כאורגני. אבל אפילו פירות עם רמת קרינה נמוכה, אם צורכים רבים מהם לאורך זמן, מצטברים בגוף ועלולים לגרום לסרטן ולמחלות אחרות, טוען פרופ׳ ולדימיר וורטלצקי ((Wertelecki רופא ילדים ומומחה למחלות תורשתיות.

פי שלושה מומים מולדים

לפרופ׳ וורטלצקי יש עניין מיוחד במה שקורה באזור רובנו באוקראינה, כיוון שהוא נולד שם. וורטלצקי, לשעבר ראש המחלקה לרפואה גנטית באוניברסיטת דרום אלבמה, חקר במשך כמעט שני עשורים את המחלות שהתפתחו אצל תושבי האזור. הוא חולק על המסקנות של ארגון הבריאות העולמי והסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, שבפרסומים רשמיים הצהירו שרמת הקרינה באזור רובנו נמוכה מכדי לפגוע בבריאות, מלבד עלייה קלה בסיכון לחלות בסרטן.

בהרצאה שנשא בפני האקדמיה הרפואית של ניו יורק (2014) הוא טען שמסקנותיהם מבוססות על מחקרים שנעשו בהירושימה ובנגסקי, ולא על מחקרי שטח באזורים שנפגעו מהאסון בצ׳רנוביל. ״זו השוואה בין תפוחים לאגסים״, הוא טוען, ״והיא לא נכונה״.

שלט בכניסה ליער בבלארוס מזהיר שלא לקטוף פטריות ופירות יער בגלל סכנת קרינה | תמונות: Sean Gallup/Getty Images

לפי וורטלצקי, אנשים בהירושימה נחשפו לרמת קרינה אדירה, אבל למשך זמן קצר, ואילו אנשים שחיים באזור רובנו סופגים קרינה לאורך תקופה ממושכת, מפירות היער והפטריות שהם אוכלים.

יותר מכך, לפי וורטלצקי, כל האזור באוקראינה, שבו נמצא גם מחוז רובנו, אזור הנקרא פוליסיה, הוא מיוחד במינו בגלל האדמה הבוצית שבו. הצמחים שגדלים באדמה הבוצית סופחים את הקרינה הרבה יותר מאשר באדמות מוצקות יותר. ״בפוליסיה, נניח שבאדמה יש עשר יחידות של רדיואקטיביות, תשע מתוכן ייספגו על ידי הצמחים שגדלים שם״, מסביר פרופ׳ וורטלצקי, בראיון לעיתון ״ביזנס אלבמה״ (2014).

לכן מדידת רמת הרדיואקטיביות של הקרקע, שארגון הבריאות העולמי והסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית ביצעו לדבריו, יכולה להטעות. ״באזורים אחרים, לא בפוליסיה, אם יש עשר יחידות של קרינה, כמות הרבה יותר קטנה נספגת בצמחים שגדלים באדמה הזאת. באוקראינה אתה נחשף לקרינה על ידי אכילה של פטריות או תפוחי אדמה, שתייה של מים או חלב ונשימת עשן מבערת עצים״.

וורטלצקי מאמין שחשיפה של איברים פנימיים לרמות נמוכות של קרינה לאורך תקופה ממושכת, בגלל המזון שאוכלים, עלולה לפגוע בבריאות הרבה יותר מאשר חשיפה חיצונית עוצמתית, כמו שהיה בהירושימה.

בשנות ה-90 המאוחרות הוא הצטרף לארגון OMNI-NET של אוקראינה האוסף נתונים על רמת הקרינה שנשים הרות באזור נושאות בגופן, ועל כל הלידות באזור רובנו ובאזורים סמוכים. כיום יש לארגון כבר נתונים על רמת הקרינה ש-50,000 נשים באזור נושאות על גופן. לפי הממצאים, רמת הקרינה של הנשים באזור עולה, ולא יורדת כפי שאפשר היה לצפות.

הרוח נשאה ענני אבק רדיואקטיבי למדינות בצפון אירופה, כמו נורווגיה, המרוחקת כ-2,000 ק"מ ממוקד האסון | תמונה: Fotolia

במאמר שפרסם יחד עם עמיתים במגזין הרפואי  Congenital Anomalies (2014), הוא טוען שבאזור רובנו באוקראינה, תינוקות שנולדים עם מומים מלידה, כמו למשל תאומים מחוברים, גולגולת זעירה ועיניים לא מפותחות, מתרחשים פי שלושה יותר מאשר הנורמה באירופה.

לדבריו הוא עדיין אינו יכול לטעון לקשר סיבתי בין רמת הקרינה שאימהות נושאות בגופן לבין התינוקות שנולדים עם מומים, אבל הממצאים מספיק חזקים בכדי לערוך מחקר עומק שיאשש או יפריך את חשדותיו.

נראה שהממצאים של וורטלצקי אינם מתיישבים עם מה שמדענים חשבו עד לאחרונה, שלחלקיקים רדיואקטיביים, במיוחד צזיום 137, לוקח 30 שנה להגיע למחצית חייהם. כלומר, אחרי 30 שנה רק מחצית מהרדיואקטיביות שלהם נותרה.

כך גם חשבו שמחצית הזמן האקולוגי שלהם הוא 30 שנה, שזה הזמן שלוקח לחומר להיעלם מהסביבה, בגלל גורמים כמו רוחות או שטפונות הנושאים אותו למקום אחר, או בעלי חיים שמסירים אותו.

אבל מתברר שרמת הצזיום באזור צ׳רנוביל לא נעלמת מהר כל כך. במחקר שהוצג בכנס השנתי של איגוד הגיאו-פיסיקאים האמריקני ב-2009, רמת החלקיקים באזור הסגור של צ׳רנוביל לא יורדת, והמדענים לא יודעים מדוע, כפי שדיווח מגזין Wired (2009) . לפי החישובים שלהם, לצזיום ייקח בין 180 ל-320 שנים להיעלם מהסביבה.

גלינה, מוותיקי קוטפי פירות היער ברובנו, שסיפרנו עליה בתחילת הכתבה, מתחילה להאמין שאכן זה נכון. לאחרונה התגלו מספר גידולים סרטניים בגופה, כפי שסיפרה בראון.

אנחנו בישראל אמנם רחוקים משם, ולא אוכלים בשר איילים או כבשים שמיובא מסקנדינביה, אבל פירות יער קפואים דווקא כן. פירות כאלה משווקת למשל חברה בשם ״מאמא מרי״. על האריזה כתוב שהפירות מיובאים מפולין. פנינו בשאלה למשרד הבריאות האם ידוע היכן גדלים פירות היער האלה, שמגיעים אלינו קפואים, והאם הם עוברים בדיקה של רמת הרדיואקטיביות שלהם. התשובה שקיבלנו הייתה:

״רוב הדומדמניות, האוכמניות והפטל הקפואים מגיעים מיצרן בפולין. אולם יתכן וחומר הגלם הינו ממדינה אחרת. בעבר, בעקבות אסון צ׳רנוביל, נבדקו מוצרי מזון רבים לנוכחות רדיונוקלידים במזון. לאור כך שלא התקבלו חריגות הוחלט לא להמשיך לבדוק״.

מחברת ״מאמא מרי״ לא התקבלה תגובה.

כך שאף אחד לא יכול לומר בוודאות מהיכן מגיעים הפירות לישראל, וגם באירופה קיימת בעיה דומה. אבל דבר אחד כבר ברור – לאנרגיה גרעינית עלול להיות מחיר יקר מאוד, במיוחד אחרי אסון כמו זה בצ׳רנוביל, שככל הנראה נמשיך לחיות עוד שנים רבות בצלו.

במשך כ-100 שנה שלטה ארה״ב על ״קיצור הדרך״ החשוב בעולם – תעלת פנמה, הנחשבת עד היום לאחד ההישגים ההנדסיים הגדולים בהיסטוריה. אלפי עובדים בנו אותה ו-9 מיליארד דולר בוזבזו עליה. אבל מבחינת ארה״ב זה היה שווה את ההשקעה – התעלה הנמצאת במרכז אמריקה אפשרה לספינות משא לעבור מצד אחד של היבשת לצד השני בתוך שעות ספורות בלבד. היא גם אפשרה לממשלת ארה״ב לשלוט על נקודת המעבר החשובה ביותר במרכז אמריקה.

תעלת פנמה, סמל לשליטה האמריקנית באחת מנקודות המעבר החשובות בעולם | תמונה: Fotolia

כשמדינות אחרות הביעו עניין לבנות קיצור דרך נוסף בסמוך לתעלת פנמה, ארה״ב לא הסכימה לכך ואף פעלה כדי למנוע את המהלך. האמריקנים התעקשו לשמור על היתרון הפוליטי והכלכלי שלהם, והצליחו בזה – מאה שנים חלפו ולא הוקמה באזור תעלה מתחרה.

עד עכשיו.

מתברר שסין טובלת את זרועה הארוכה גם בעסקי התעלות, ובחודשים הקרובים היא מתכננת להתחיל לבנות תעלה מתחרה בסמוך לתעלת פנמה (בניקרגואה), שתיצור קיצור דרך נוסף.

אבל הנה הדבר המעניין: התעלה החדשה היא רק חלק קטן בתוכנית גדולה הרבה יותר שמתכננת כבר זמן מה המפלגה הקומוניסטית הסינית, תוכנית שמטרתה הסופית להחליף את ארה״ב כמעצמה העולמית ולהעביר את ההגמוניה לסין.

התוכנית יוצרת זרועות מסחר חדשות בים וביבשה, ״דרך משי חדשה״, הכוללת גם את ישראל. הזרועות ישפיעו על סדר היום העולמי ועלולות ליצור אף בעיות ביחסים בין מדינות שלא יהיו מאושרות מההשתלטות סינית. ארה״ב בראשות טראמפ היא הראשונה שבהן.

״כבר מזמן הגעתי למסקנה שמטרתה האולטימטיבית של סין היא להיהפך למעצמת-על גלובלית״, אומר ריצ׳רד פישר, מומחה למודרניזציה של צבא סין ועמית בכיר במכון החשיבה IASC, המספק הערכות ביטחוניות לממשלת ארה״ב. ״המפלגה הקומוניסטית הסינית רוצה להרוויח מהפוזיציה הזו, ובדרכה להשגת מטרתה היא תחליש את ארה״ב היכן שצריך״.

האם ארה״ב תשב בחיבוק ידיים ותאפשר לסין להוציא לפועל את התוכנית שלה? לא בטוח בכלל.

ישראל באמצע

פרויקט ״דרך המשי החדשה״, שהוא לב ליבה של התוכנית הסינית, נשען על דרך המשי המפורסמת שהייתה מפת נתיבים שיצאו מסין, חצו אימפריות ותרבויות וחיברו אותה לאירופה ולאזורים רבים אחרים בעולם. דרך המשי נחשבה לנתיב המסחר החשוב בעולם, ושמה ניתן לה בזכות המשי הסיני שיצא מסין ואיתו כמה מאוצרות התרבות הסינית העתיקה.

הפרויקט, ששמו הרשמי ״רצועה אחת ודרך אחת״, נראה על פניו כאמצעי להגשים את החלום הסיני הישן של הפצת סחורות מסין לעולם, ולהקל על מעבר הסחורות לתוך המדינה. אלא שזרועות המסחר החדשות שעוברות ביבשה ובים מתמזגות עם מדיניות חוץ של משטר המחזיק באג׳נדות נוספות מלבד קידום הסחר והכלכלה העולמית.

הרעיון לפרויקט ״דרך המשי החדשה״ אמנם התחיל בשי ג׳ין-פינג, אבל הוא נולד הרבה לפני ששי היה בשלטון וחיבר את המילים האלו יחד. הוא התחיל עם בעיה כלכלית שהמשטר הסיני היה חייב למצוא לה פתרון – עוני באזורים הפנימיים של סין. בשני העשורים האחרונים רוב העושר בסין רוכז באזור קו החוף שלה, בגלל יתרונו הגאוגרפי המאפשר לחברות ולתעשיות לייצא ממנו את סחורותיהם דרך הים. אבל כשנעים כ-300 קילומטר לתוך סין, מצטיירת תמונה עגומה של עוני רב. באזורים בתוך סין רמת השכר יכולה להגיע לרמה של מדינות עולם שלישי. יותר מ-650 מיליון סינים מרוויחים פחות מ-4 דולר ביום, לפי נתוני הבנק העולמי.

הרכבת שהגיעה בינואר 2017 מסין לבריטניה | תמונה: Dan Kitwood/Getty Images

המפלגה הקומוניסטית שחוששת מאי-יציבות ותסיסה, החליטה לשכנע חברות גדולות כמו HP ו-DELL להעביר חלק מהייצור שלהן לאזורים פנימיים יותר בסין כמו צ׳ונג-צ׳ינג, בשאיפה לפתח שם שווקים שיספקו מקומות עבודה ויובילו לעליית השכר באזור. הייתה רק בעיה נוספת אחת: חברות ההייטק גילו שאין להן איך לייצא ביעילות את מוצריהן לחו״ל – אין באזורים האלה ים, ושדות התעופה במקרים לא מעטים פשוט לא מתפקדים כמו שצריך.

הפתרון שהגו היה קווי רכבת – ממרכז סין לתוך אירופה. מאז 2008 נסללו 39 קווים, המחברים 16 ערים בסין עם 15 ערים באירופה. כיום HP ו-Dell כבר משתמשות בהן כדי להעביר את מוצריהן לחו״ל בחצי מהזמן שלוקח לעשות זאת באמצעות ספינה בים. אמנם עלות השילוח עדיין גבוהה ב-20 עד 25 אחוז, אבל בזכות סבסוד ממשלתי היא עשויה לרדת בעתיד.

מה שהתחיל כניסיון לפתור את בעיית העוני באזורים הפנימיים בסין, הפך במהרה ל״זרועות המשי החדשות״ של המנהיג שי ג׳ין-פינג. שי התחיל להבין שמערכת משומנת של קווי רכבת יכולה להועיל לו בהשגת מטרות אחרות שסין ניסתה והצליחה להשיג בשנים האחרונות. כך, המדינות שדרכן הקווים עוברים הפכו לחלקי הגוף של תוכנית גדולה יותר.

השיטה עובדת כך: בכל פעם שמדינה הנמצאת על נתיבי דרך המשי נקלעת לבעיה כלכלית או דיפלומטית מול כוח פוליטי גדול ממנה, המפלגה הקומוניסטית נכנסת לתמונה ומציעה לה מנעמים כלכליים, פוליטיים ואף צבאיים שיסייעו לה להיחלץ ממצוקתה. כך היא גם מצרפת אותה, ״על הדרך״, לדרך המשי שלה וכך גם הופכת את המדינה ל״חייבת״ או תלויה בה.

ממבט על אפשר לראות שהסינים יוצרים גוש סחר גדול (בין אירופה לאסיה) שארה"ב כבר אינה המוקד שלו, אלא סין

כשארה״ב והאיחוד האירופי למשל הטילו סנקציות על רוסיה ב-2014 בעקבות הקונפליקט שלה עם אוקראינה, סין הגיחה כמו משום מקום עם הצעה מפתה – 15 מיליארד דולר לבניית קו רכבת מהיר בין מוסקבה לעיר קזאן, נוסף על שיתופי פעולה בתעשיות החלל, המדע והכלכלה, וחיבור הפרויקטים הרוסיים לדרך המשי החדשה.

השיטה הסינית תקתקה כמו שעון גם במקרה של אוקראינה, שלה היה חשוב להקטין את תלותה האנרגטית ברוסיה. אין בעיה, אמרו הסינים, נייצא לאוקראינה פחם ונשקיע 3.5 מיליארד דולר בהמרת מפעלים אוקראינים הפועלים על גז טבעי, למפעלים הפועלים על פחם, לפי העיתון China Daily. סין גם סייעה לאוקראינה לחזק את הצבא שלה – היא סיפקה לה ציוד צבאי, וחשוב מכך – הפכה אותה ל״שער לאירופה״ של תוכנית דרך המשי החדשה.

גם לבריטניה נכנסה המפלגה הקומוניסטית במלוא התנופה לאחר שסעים דיפלומטיים שהתגלו מול האיחוד האירופי. על הפרק: הקמת מפעל לייצור אנרגיה גרעינית; הקמת שדרת עסקים לונדונית בהשקעה של 2.1 מיליארד דולר, גורד שחקים וגם קו רכבת בין בריטניה לסין במסגרת תוכנית דרך המשי, שהחל לפעול בינואר 2017.

ראש ממשלת סין, לי קה-צ'יאנג, ממחיש מדוע השתלטות על נמל פיראוס היא צעד חשוב | תמונה: Louisa Gouliamaki/AFP/Getty Images

ההנהגה הסינית גם ניצלה את חולשתה של יוון, הנתונה במשבר כלכלי חמור ובמשבר דיפלומטי מול האיחוד האירופי, ובאפריל 2016 רכשה ממנה 67 אחוז מנמל פיראוס, באמצעות חברת הספנות הממשלתית הסינית Cosco. יוון עוברת בדרך המשי הסינית, ולכן הסינים מתכננים לבנות קווי רכבת שיחברו את פיראוס להונגריה ולבסוף לגרמניה. בדרך זו סין הופכת למעורבת מאוד ומשפיעה על מה שקורה באירופה.

אלה רק כמה דוגמאות מתוך רבות אחרות שאספנו, הממחישות כיצד השיטה הסינית הצליחה לחבר עד היום כ-60 מדינות לפרויקט דרך המשי. ב-2016, כבר בערך חצי מהחוזים שחתמו הסינים בחו״ל היו מול מדינות לאורך דרך המשי, לפי ה״אקונומיסט״.

ממבט על אפשר לראות שהסינים למעשה יוצרים גוש סחר גדול שארה״ב כבר אינה המוקד

שלו, אלא סין. עד היום התפיסה האמריקנית קבעה שקיימים שני גושי סחר עיקריים בעולם: הגוש האירופי והגוש האסייתי, ובשניהם אמריקה היא נקודת המוקד (הסכמי הסחר TTIP ו-TPP מבטאים את התפיסה הזו). ״דרך המשי החדשה״ משנה את זה – היא מתייחסת לאירופה ולאסיה כגוש אחד, שסין, ולא אמריקה, היא נקודת המוקד שלו.

גם ישראל, הנמצאת על אחד מנתיבי דרך המשי, הצטרפה למשחק, כשהסינים הריחו את הבעיה הדיפלומטית שלה – מדינות וארגונים שונים בעולם מנסים לבודד את ישראל, כפי שאמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

מנהיג סין, שי ג'ין-פינג. יעשה הכול כדי לשמור על יציבות הכלכלה הסינית, גם במחיר ויתורים לטראמפ | תמונה: Mark Schiefelbein-Pool/Getty Images

ב-2013 הסינים הציעו לנתניהו לפתוח עבורו דלתות באסיה ו״לחבק״ את ישראל. במקביל הם ניסו לחבר אותנו פיזית לדרך המשי. סין מעולם לא הסתירה את רצונה ליצור נתיב מקביל לתעלת סואץ שיאפשר לספינות המשא שלה בים האדום להוביל את סחורתן לאירופה. נתיב העובר דרך ישראל – ספינות שיעגנו בנמל אילת יעמיסו ציוד על רכבות שיסעו עד נמל אשדוד, ומשם הציוד ישוט לאירופה.

בינתיים פרויקט הרכבת מאילת לאשדוד עוד לא אושר, בין היתר בגלל התנגדויות אנשי מודיעין, כמו אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שחוששים לשחק לידי האינטרסים הסיניים. גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, אף אמר בראיון לערוץ 10 בשנת 2014, כי ״מבחינת הסינים, מה שמסתתר מאחורי השקעה במדינה זה רצון להיות בעל יכולת, בסופו של דבר, להשפיע גם על החלטות פוליטיות״.

אמירה נכונה, שפרשת בנק אוף צ׳יינה היא אחת הדוגמאות שממחישות אותה. אחרי שנחשף כי בנק אוף צ׳יינה שבשליטת ממשלת סין משמש כצינור העברת כספים לחמאס, החלה מדינת ישראל לפעול כדי להגיש תביעה בארה״ב נגד הבנק הסיני, בשם 22 משפחות שהיו קורבנות למתקפות טרור. אולם ב-2013, רגע לפני ביקור נתניהו בסין, איימה ממשלת סין שתפגע באינטרסים המשותפים בין המדינות אם ישראל לא תבטל את התביעה, וכך בוטלה לבסוף התביעה.

בינתיים הסינים כבר בונים נמל נוסף לצד נמל אשדוד הקיים, וקורצים גם לעבר נמל חיפה. כדי להשלים את התמונה, הם אף שיגרו לחלל לוויין (High-Res 4) שיספק שירות למדינות ואזורים המשתייכים לתוכנית דרך המשי, לפי אתר החדשות הסיני Sina.

שליטה על נקודות הסחר הימיות

אבל התוכנית הסינית לא נעצרת ביבשה. סין הבינה שיש לה בעיה – נתיבי השיט שלה לחו״ל אינם תחת שליטתה. הם תחת שליטה אמריקנית, כיוון שחיל הים האמריקני שוהה בטריטוריות בין-לאומיות לאורך כמעט כל נתיבי הסחר הימיים בעולם ומאבטח אותם כדי שיפעלו כסדרם.

זה חלק מרעיון ״השלום האמריקני״ (Pax Americana) שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה. לפי הרעיון הזה, אמריקה דואגת לשמור על ״שלום יחסי״ בעולם באמצעות הקרנת עליונותה הצבאית, במקרה הזה באמצעות חיל הים האמריקני ששמר על ביטחון נתיבי הסחר במשך כ-70 שנה. אחרי הכול, מרבית המסחר הגלובלי עובר בים ויציבותו חשובה למדינות רבות.

אחד האיים המלאכותיים שסין בונה בים סין הדרומי. האם בקרוב היא תביא לשם אזרחים כדי שישמשו כ"מגן אזרחי" נגד מתקפות? | תמונה: Wikipedia

אבל את סין זה מטריד. מבחינה גיאוגרפית, בכל פעם שספינה יוצאת מסין בדרכה למדינה בחו״ל, היא צריכה לחצות מעברי ים צרים המוקפים באיי-מדינות – יפן, טייוואן, הפיליפינים ועוד. בתיאוריה, מרבית המעברים יכולים להיסגר על ידי חיל הים האמריקני מתי שרק יחפוץ בכך. כלומר, ארה״ב יכולה, אם היא רוצה, לחסום את סין.

האם ארה״ב באמת רוצה לעשות את זה? לא. אבל כשהסינים דנים באסטרטגיה לאומית, השאלה האם ארה״ב רוצה, משנית לשאלה האם היא יכולה. וכיוון שארה״ב יכולה, סין פועלת נגד זה.

המהלך הראשון שביצע המשטר הסיני היה בים סין הדרומי, שהוא המוצא הדרומי של סין לים. בשנים האחרונות המשטר יצר שם איים מלאכותיים, שמסביבם משייטות ספינות חיל הים הסיני, וכך דוחקות אט-אט את חיל הים האמריקני אחורה. תמונות לוויין הראו שסין בנתה על האיים מנחתים למטוסים, והעבירה לתוכם חימוש. לפי הערכות מדובר בטילים נגד מטוסים ובמערכות מכ״ם.

יחסום באופן חד-צדדי את הסינים או שישב איתם למו"מ? | תמונה: Olivier-Douliery-Pool/Getty-Images

הקהילה הבין-לאומית מתנגדת לכך, משום שמדובר בכיבוש טריטוריות בין-לאומיות שאינן שייכות לסין, וטראמפ כבר איים שזה לא מקובל עליו. אבל הסינים לא נסוגים – כדי לבצר את שליטתם על ״המבצרים המלאכותיים״ שבנו בלב ים, הם אף מתכוונים לקרוא לאזרחי סין להגיע לאיים למטרות תיירות וגם הגירה, דווח בינואר 2017 בעיתון ״הדיפלומט״ . כך המפלגה הקומוניסטית תהפוך את האנשים ל״מגן אזרחי״ שימנע מכוחות זרים לפעול צבאית נגד האיים.

אבל זה היה רק חימום. ״סין יודעת שמי שישלוט בנקודות המסחר הימיות ישלוט בזרימת הנפט ובקרוב ל-90 אחוז מהמסחר הגלובלי״, אומר ריצ׳רד פישר. וכאן נכנסת לתמונה ״דרך המשי הימית״ שלה. הסינים היו רוצים לדחוק את חיל הים האמריקני מנקודות מרכזיות בים, לא רק בקרבת סין, אלא בכל נתיב מרכזי בעולם העובר בדרך המשי הימית שלה.

זו אינה פיקציה. במסמך שפרסם במאי 2015 המשרד לביטחון לאומי של סין נכתב כי המפלגה הקומוניסטית מתכננת לנטוש את ״המנטליות המסורתית שהיבשה חשובה מהים״, ולהתחיל ״להגן על ביטחונם של נתיבים ימיים אסטרטגיים ואינטרסים מחוץ לסין״.

אנשים לא מעריכים מספיק את הבעיה או את האיום, כי זה פשוט לא מוכר להם

הכוונה היא בעיקר לכמה ״נקודות חנק״ (Choke points) בים שדרכן זורם רוב המסחר בעולם. תחשבו למשל על מצר מלאקה, שדרכו עוברות כרבע מהסחורות בעולם, ועוד כרבע ממשלוחי הנפט בים, לפי מנהל האנרגיה והמידע של ארה״ב (EIA). המצר נמצא בסמוך למלזיה ומהווה נקודה אסטרטגית בדרך המשי החדשה (ראו מפה).

כדי לחזק את שליטתה עליו, דווח כי סין חתמה על הסכם עם מלזיה, במסגרתו היא תבנה שלושה איים ותפתח אי רביעי נוסף ביציאה מהמצר. שלושה איים ישמשו לתיירות ודיור, ואי אחד לפעילות ימית של ספינות משא. כך יוכל חיל הים הסיני להתנחל בסביבת המצר, כפי שכבר עשה בינואר 2017 כשצוללת סינית שהתה שם במשך ארבעה ימים ברציפות.

באופן דומה סין מנסה לשלוט בהרבה נקודות חנק נוספות, ביניהן במצר באב אל-מנדב, אליו מגיעים כשמפליגים מתעלת סואץ דרומה עד לקצה הים האדום. בסמוך למצר בנתה סין בסיס צבאי; במצר הורמוז, שביציאה שלו (לכיוון האוקיינוס ההודי) נמצא נמל גוודאר שסין מנהלת; ובפנמה, שם הסינים  רכשו את הנמל הגדול במדינה. בנמל עוגנות הספינות רגע לפני שהן עוברות בתעלת פנמה וחוצות את מרכז אמריקה.

מקורות: US Energy Information Administration ;Mercator Institute for China Studies ,pricewaterhousecoopres

אגב, הדחפורים והמכונות שבונים את כל האיים המלאכותיים, את הבסיסים הצבאיים ואת דרכי המשי היבשתיות, הם בבעלות חברות ממשלתיות סיניות המופקדות על הבנייה . חלקן פועלות גם בישראל, כמו CCCC, המשתפת פעולה עם משרד התחבורה הישראלי ואמורה לבנות את קו הרכבת לאילת. כיום חברת בת שלה בונה את נמל אשדוד החדש.

״אני חושב שאנשים לא מעריכים מספיק את הבעיה או את האיום, כי זה פשוט לא מוכר להם״, אומר בראיון לאפוק טיימס רוברט האדיק, שעובד כיועץ למחלקת המדינה האמריקנית, וכחוקר עבור מפקדת הכוחות המיוחדים של ארה״ב. ״אם יהיה שיבוש באחת מנקודות החנק, זה יפגע מיד בצמיחה, בתעסוקה ובאינפלציה של כמעט כל מדינה בעולם. במשך כ-70 שנה ארה״ב שמרה על ביטחון נקודות החנק ונתיבי הסחר, ולכן אף אחד לא מכיר מצב אחר. אבל זה לא אומר שהסטטוס קוו יימשך, במיוחד לא כשיש לך שני כוחות גדולים המתנגשים זה בזה.

״האסטרטג הימי האמריקני המפורסם, אדמירל אלפרד תייר מֶהֶן, אמר שמי שישלוט בנקודות החנק, ישלוט בימים, ולכן מדינה גדולה צריכה להיות כוח ימי גדול. אבל כיום מֶהֶן פופולארי בסין יותר מאשר בארה״ב, ונראה שהאסטרטגים הסינים מיישמים את רעיונותיו״.

התגובה האמריקנית

האם ארה״ב תיתן למשטר הסיני ליישם את זה? כאן נכנס לתמונה ממשל טראמפ, שבניגוד לממשל אובמה, שהגיב באופן רך יחסית למהלכים הסיניים, מתכנן כנראה משהו שונה.

רקס טילרסון, מזכיר המדינה האמריקני. מעביר איומי מלחמה | תמונה: Alex Wong/Getty Images

״נצטרך לשלוח לסין סימן ברור, שראשית, בניית האיים צריכה להיעצר, ושנית, הגישה שלהם לאיים האלה לא תורשה גם כן״, אמר רקס טילרסון, עוד לפני שנכנס לתפקיד מזכיר המדינה בינואר 2017, במהלך שימוע שנערך לו בסנאט. טילרסון אף אמר שהאיים שסין בונה אינם חוקיים ״ודומים לכיבוש הרוסי את חצי האי קרים״.

טילרסון לא סתם דיבר בנושא שאינו מכיר. בתפקידו הקודם, כמנכ״ל ענקית הנפט אקסון-מוביל, הוא חתם על הסכמים עם וייטנאם לקידוחי נפט בים סין הדרומי, החופפים לאזור שהסינים מנסים לספח לעצמם.

אדם נוסף שמשפיע מאוד על המהלכים שממשל טראמפ יבחר לבצע הוא פרופ׳ פיטר נבארו, מיועציו הבכירים של טראמפ בתקופת הבחירות, וכיום האיש שטראמפ הציב בראש מועצת הסחר החדשה שהקים. בראיון לאפוק טיימס הוא אמר כי הוא חושש שהעולם מתקדם לכיוונה של מלחמה גדולה נוספת, בין שתי שותפות הסחר הגדולות בעולם – ארה״ב וסין.

נבארו פרסם ב-2015 את ספרו Crouching Tiger, שמנסה להבין מה הסיכוי שמלחמה כזו תתרחש. ״זו החידה שניסיתי לפתור. אבל הסיבה שניסיתי לפתור אותה היא כדי למצוא לפחות פתרון אחד שיאפשר להימנע מקונפליקט״.

נבארו כותב בספרו כי במדבר גובי, באזור הצפוני של סין, יושבת מטרה נייחת שהפרופורציות שלה זהות כמעט במדויק לגודלה ולצורתה של נושאת מטוסים אמריקנית. ״חיל התותחנים הסיני משתמש בה כדי לשפר את הטילים נגד ספינות [שמפתחת סין] שמטרתם אחת – לגרש את הצי האמריקני מחוץ למים האסייתיים.

״ובינתיים בפרובינציה הדרומית ביותר בסין – באי הציורי האי-נאן – מהנדסים סינים עיצבו בסיס צוללות תת-קרקעי עצום, שכאילו נלקח ישירות מסרט של ג׳יימס בונד. מהבסיס הזה, צוללות גרעיניות נסתרות יכולות לחמוק מבלי שיבחינו בהן, כשהן חמושות בטילים בליסטיים בין-יבשתיים המסוגלים להשמיד כל עיר בעולם.

״מדוע סין מפתחת במהירות יכולות מתקפה כאלה״, תוהה נבארו, ״אם מנהיגיה טוענים שוב ושוב שהיא רוצה ׳לעלות׳ בדרך שלווה?״

נבארו מציין בראיון לאפוק טיימס כי בניגוד למה שחושבים, חיזוק קשרי המסחר בין שתי המעצמות לא ימנע בהכרח קונפליקט. ״אנחנו לא יכולים להניח שזה יגן עלינו מקונפליקט איתם. זו הייתה הפילוסופיה שהובילה למלחמת העולם הראשונה״.

אז לאילו מסקנות מגיע נבארו? האם מלחמה בין ארה״ב לסין תחת ממשל טראמפ היא תסריט בלתי נמנע? נבארו מציין שני תרחישים אפשריים: הראשון הוא ״עלייה שלווה״ של סין. בתרחיש הזה המשטר הסיני ימשיך לחזק את צבאו, אבל מתוך תפיסה היסטורית שחולשתה של סין היא זו שהובילה בעבר כוחות אימפריאליסטים – יפנים, אירופאים ואמריקנים – לפלוש אליה. ובמקביל הוא ינסה לגונן על נתיבי הסחר שלו, שרובם עוברים בדרך המשי, אבל מתוך תפיסה כלכלית בלבד – כידוע, הכלכלה הסינית תלויה בייצוא והמשטר רוצה להבטיח שזה לא ישובש.

נראה שנבארו לא ממש מאמין באפשרות הזו.

התרחיש השני הוא ״עלייה לא שלווה״ של סין. בתרחיש הזה המשטר הסיני ינסה לסלק את הכוחות האמריקנים מאזור אסיה-פסיפיק. כמו בתרחיש הקודם, גם כאן זה ייראה כניסיון להגן על נתיבי הסחר הסיניים, אבל ההבדל הוא שהפעם זה ייעשה בדרך אגרסיבית – המשך בניית איים מלאכותיים בטריטוריות בין-לאומיות ואיום להשתמש בנשק אסימטרי (שיטת לחימה שמשתמש בה כוח חלש כדי להביס כוח חזק ממנו).

מקורות: US Energy Information Administration ;Mercator Institute for China Studies ,pricewaterhousecoopres

נבארו מסביר שחיל הים הסיני חלש מדי מכדי להילחם ישירות בחיל הים האמריקני, הערכה ששותפים לה אנליסטים רבים, ולכן צבא סין מפתח נשק אסימטרי שיכול לאפשר לו להכניע אויב גדול וחזק ממנו. למשל, טילים בליסטיים שאפשר לשגר מהאיים המלאכותיים לכיוון הספינות האמריקניות. המטרה לא תהיה להשמיד את כל הצי האמריקני או ממש להילחם בו, אלא לגרום למקבלי ההחלטות בוושינגטון לחוש שהם עשויים לשלם מחיר כבד אם יישארו בשטחים שהסינים מספחים ומגדירים כאזורים אסורים לכניסה.

לכל הפחות זה יגרום למקבלי ההחלטות להסס, להמתין או לא לפעול, כפי שממשל אובמה עשה, בזמן שסין תמשיך לבנות איים מלאכותיים, להגדיר אזורים נוספים כ״אסורים לכניסה״ ולבסס את שליטתה ואת המנוף הגיאו-פוליטי שלה.

נראה שנבארו סבור שלשם הסינים מכוונים – הם מנסים לסלק את ארה״ב ולתפוס את ההגמוניה, מבלי לפתוח במלחמה אמיתית. לדברי נבארו הסינים שואפים להגשים את ״אמנות המלחמה״ לפי סון דזה: ״להכניע את האויב ללא לחימה״.

 – בונוס –

מלחמת הסחר הצפויה בין סין לארה״ב – מה עומד לקרות?

 האם טראמפ יטיל מכס על מוצרים מסין?

ככל הנראה כן, זה מאפיין שמלווה את טראמפ מאז ומתמיד. ב-1987 הוא פרסם מודעה על פני עמוד שלם בניו יורק טיימס, בה ביקר את יפן על כך שהיא מנצלת את ארה״ב באמצעות החלשת הין היפני, והציע להטיל מס מכס על יפן ועל מדינות אחרות שמקבלות שירותים מארה״ב (כמו שמירה על נתיבי סחר ימיים בטוחים). עברו כ-30 שנה וטראמפ ממשיך להשתמש באותם דברים שפרסם בעבר, אבל לגבי סין. בנוסף, פרופ׳ פיטר נבארו, שטראמפ מינה לעמוד בראש מועצת הסחר לטיפול בנושא, היה מאוד ברור בנושא, בראיון שערכנו איתו בתקופת קמפיין הבחירות, וממשיך לדבוק בזה (נכון למועד כתיבת שורות אלה בתחילת פברואר 2017, ממשל טראמפ עוד לא פרסם את תוכניתו בנושא).

איזו השפעה תהיה לזה? האם זה יוביל למלחמת סחר?

זה תלוי מה יהיה גובה המכס שטראמפ יטיל, ועל אילו מוצרים הוא ייושם. טראמפ אמר שהוא רוצה להטיל מס של 45% על כל הייבוא הסיני. מהלך כזה יגרום לסינים לנקום ולהטיל מס על כל הסחורות האמריקניות המיובאות, מהלך שיכול להוביל למלחמת סחר.

אבל אפשר לטעון שסין כבר פתחה במלחמת סחר לפני שנים, כשהורידה באופן מלאכותי את מחירי המוצרים שהיא מייצאת (באמצעות סובסידיות לייצוא), כשגנבה קניין רוחני מארה״ב, וכשמנעה מחברות אמריקניות להתחרות בסין באופן הוגן. כך ממשל טראמפ רואה את זה.

מי ינצח במלחמת סחר בין ארה״ב לסין?

המומחים חלוקים לגבי זה. אין ספק שהצרכן האמריקני יפסיד מכך – ברגע שיוטל מס, מחירי המוצרים ברשת וולמארט למשל (המייבאת כמעט הכול מסין) יעלו מיד.

אבל זה יחזיר לארה״ב משרות שהלכו לסין, לא?

כנראה, אבל לא בהכרח את אותן משרות. ככל הנראה משרות הדורשות יכולת טכנית נמוכה לא יחזרו, אלא יוחלפו בטכנולוגיה. בנוסף, חברות אמריקניות תמיד יכולות להעביר את הייצור מסין למדינה זולה אחרת באזור, כמו הודו ומלזיה.

ומה יקרה בסין?

לסין יש הרבה יותר מה להפסיד מאשר לארה״ב, כיוון שהיא מייצאת הרבה יותר לארה״ב מאשר ארה״ב מייצאת לסין. במלחמת סחר סין עשויה להפסיד מיליוני משרות הקשורות בייצוא ובייצור, ובתקופה שבה הצמיחה הסינית מאטה, זה יכול לגרום לא רק לבעיה כלכלית, אלא גם לאי יציבות פוליטית.

האם זה יגרום לסין להיכנע לדרישות האמריקניות?

קיים מקרה בוחן שאפשר ללמוד ממנו: ב-2009 אובמה הטיל מס של 39% על צמיגים סיניים. הוא הצליח בדרך זו להציל 1,200 משרות הקשורות בייצור צמיגים ולהגדיל את תפוקת ייצור הצמיגים באמריקה. אבל הצמיגים הפכו גם ליקרים הרבה יותר לצרכן האמריקני. בתגובה, סין הטילה מס על חלקי עוף מיובאים מארה״ב, מהלך שהוביל להפסדים של כמיליארד דולר ליצרני חלקי עופות אמריקנים. לאובמה זה לא ממש עבד, אולם לטראמפ זה עשוי להצליח. פיטר נבארו, שטראמפ מינה לעמוד בראש מועצת הסחר שמטפלת בנושא, אמר שהמס לא יוטל על כל המוצרים, אלא שכל מקרה ייבחן לגופו, והמס ישמש ככלי אסטרטגי במו"מ מול סין. חשוב לזכור שהמפלגה הקומוניסטית חוששת לאבד משרות ייצור, כיוון שזה יאיים על יציבותה הפוליטית. במילים אחרות – איום במלחמת סחר יכול לשמש כקלף מיקוח אמריקני חזק. אם מטרת המסים היא לספק לארה״ב מנוף פוליטי על סין במו"מ בין המעצמות, ולחשוף את הדרך שבה המפלגה הקומוניסטית סחרה עד היום, זה עשוי לגרום למשטר הסיני לשנות דברים באופן שהוא סוחר, לטובת ארה״ב.

תמונה: Fotolia

לדג האלמוגית יש בעיה. יותר מכל הוא אוהב לאכול אצות. אבל יש רק מעט אצות שהוא מסוגל לעכל. אין לו מערכת שיניים שתאפשר לו ללעוס אצות קשות וגם חסרים לו אנזימים שיכולים לפרק אצות כאלו.

הוא מסוגל לעכל רק אצות רכות במיוחד, למשל סוג מסוים של אצה חוטית אדומה. אבל לאצה האדומה יש בעיה. היא מתקשה לשרוד מול אצות אחרות בשוניות האלמוגים.

אם כך, איך יוכל דג האלמוגית להשיג את האצות היקרות האלו? הוא מצא פתרון. הוא מגדל ומטפח את האצות בעצמו. לכל דג אלמוגית יש ״גינת אצות״ פרטית משלו והוא מגן עליה בנחישות. וכשצריך, גם בתוקפנות.

בגינה שלו הוא מגדל בדיוק את סוגי האצות שמתאימות למערכת העיכול המעודנת שלו. למעשה, אצל חלק מדגי האלמוגית, הגינה, ביחד עם החיידקים הייחודיים שמתלווים לאצות שגדלות בה, מספקת לדג את כל האוכל שהוא צריך.

זה לא שהוא ממש שותל את האצות שלו, הן צומחות בעצמן, אבל הדג מוודא שבגינה שלו לא תהיה לאצות האלו שום בעיה. כשאצה יריבה מסוג לא רצוי מעיזה לנבוט בגינה שלו, הדג ״יעשב״ אותה – הוא ינשוך אותה, יתלוש אותה ממקומה וישחה איתה הלאה, אל מעבר לגבולות הגינה שלו.

ואם גנב פוטנציאלי, כלומר דג זר, או יצור אחר, ינסו לפלוש לגינה ולאכול מהאצות היקרות, הוא יבין במהרה שלא כדאי לו להסתבך. במקרה כזה דג האלמוגית יהיה ממש תוקפני. הוא מסוגל להרחיק מהאזור קיפודי ים, וכבר היו מקרים שהדגים הקטנים האלו אפילו תקפו בני אדם.

בקרב הדגים האלמוגית הוא היחיד שעוסק בחקלאות שכזו, אבל ביבשה כבר אפשר למצוא לא מעט מינים חקלאיים כאלו. אם נסתכל אחורה בהיסטוריה, נגלה שהחקלאות האנושית בת עשרת אלפים השנים היא ממש בחיתוליה יחסית להיסטוריה הממושכת של החקלאות הזו מן הטבע. חלק מהמינים החקלאיים מסוגלים לבנות חממות מתוחכמות שמייצרות סביבות גידול ייחודיות ויציבות. אחרים, קצת בדומה לחקלאות המתועשת שלנו, נעזרים בחומרים אנטיביוטיים כדי להגן על הגידולים שלהם.

חקלאות כתכנון ערים

האלמוגית אמנם לא זורעת את הגידולים שלה, אבל הנמלים מאיי פיג׳י שממזרח לאוסטרליה, דווקא כן. מחקר חדש שפורסם השנה בכתב העת Nature ,Plants מספר על נמלה מסוג Philidris nagasau, ועל הצמחים שהיא מגדלת, כדי שישמשו לה כבית וכמזון.

"הנמלים חותכות העלים" מביאות לקן עלים כדי להאכיל את "חיות המשק שלהן" – הפטריות | תמונה: Fotolia

הנמלה הזו לא חופרת את הקינים שלה באדמה. המושבות שלה הן על עצים, והיא מתגוררת בתוך פירות מיוחדים של צמח בשם סקומלריה (Squamellaria). הסקומלריה הוא צמח מיוחד – הוא לא מסוגל לצמוח על הקרקע, אלא רק מתוך גזעים וענפים של עצים אחרים, גדולים יותר, מעט בדומה לצמחים טפילים.

הסקומלריה מגדל פירות גדולים, ואחרי שהנמלים אוכלות את תוכן הפרי, נשארים בתוכו חללים, בדיוק מהסוג שהנמלים צריכות בשביל הקינים שלהן. כך, כל מושבה של נמלים מורכבת מכמה אתרים שונים, כל אחד בפרי אחר, והגדולות במושבות האלו אפילו מורכבות מכ-50 ״בתי פרי״ כאלה שיכולים להתפרס אפילו על שלושה-ארבעה עצים שונים.

״בשלב הראשון כשהן אוכלות את הפירות הן מקפידות לאסוף מהם את הזרעים, בזה אחר זה״, מספר בריאיון לאפוק טיימס תלמיד הדוקטורט גוויליום צ׳ומיקי מאוניברסיטת מינכן שבגרמניה, שערך את המחקר. מאוחר יותר מגיע השלב החשוב של הזריעה. ״הן הולכות על העץ הגדול ומחפשות סדקים בקליפות הענפים שלו, סדקים רכים מספיק שאפשר לטמון בהם את הזרע״.

כשהנמלים בוחרות היכן לטמון את הזרעים, הן בעצם עושות "תכנון ערים", כשהן קובעות היכן ימוקמו "השכונות" החדשות של המושבה שלהן

אבל כאן רק מתחילה המלאכה של הנמלים. קודם כל הן צריכות להגן על הזרעים, שאף אחד לא ינסה לאכול מהם. מאוחר יותר, כשהזרע נובט, הן מתחילות לטפל בו. ״לגבי השקיה, הנמלים לא צריכות לדאוג, כי היער הטרופי בו הן חיות הוא סביבה לחה, יש מספיק גשמים וגם מתחת לקליפות העצים תמיד מספיק לח, כך שזו לא בעיה״.

אבל לגבי חומרי הזנה, דשן, כאן הצמח הצעיר בהחלט זקוק לעזרה של החקלאים – הנמלים. עד שהפרי גדול מספיק, הנמלים שומרות עליו מ״טורפים״ ומדשנות אותו, בעזרת הצואה שלהן.

״כשהפירות האלו חלולים הם בעצם מבנה מורכב מאוד, הם נראים קצת כמו מוח. אחרי שהן אוכלות את תוכן הפרי, לחלק מהפירות הנמלים מעבירות את הביצים שלהן ומניחות אותן קרוב לפתח, כדי שלביצים תהיה זרימת אוויר טובה״.

בתי הפרי של הנמלים, אחרי שגידלו וטיפחו אותם

לאזורים אחרים של החלל המורכב שבתוך הפרי, עוברות נמלים מבתים אחרים במושבה, בתים ותיקים יותר. כך בעצם הנמלים מרחיבות את המושבה, וכל פרי כזה יכול לשמש את המושבה במשך 15 ולפעמים אפילו 20 שנה.

למעשה כשהנמלים בוחרות היכן לטמון את הזרעים הן עושות תהליך של ״תכנון ערים״, כשהן קובעות היכן ימוקמו ״השכונות״ החדשות של המושבה שלהן. צ׳ומיקי מספר שבדרך כלל הן מעדיפות להרחיב את המושבה לענפים הגבוהים יותר של העץ, שם ״הבית״ החדש מוגן יותר ממגוון חרקים מטרידים שמגיעים מהקרקע.

כמה זמן הנמלים מלוות את הצמח ומטפחות אותו, לפני שהן יכולות להשתמש בו? 


״קודם כל לוקח כשבוע-שבועיים עד הנביטה. אחרי זה, כשהצמחים עדיין קטנים הם לא שימושיים לנמלים, אבל בכל זאת הנמלים נכנסות לפירות כדי לדשן אותם. ככה הן מטפלות בצמח במשך בערך שנה, עד שהוא כבר שימושי עבורן. במשך כל התקופה הזו הן עדיין מתגוררות ׳בבית׳ אחר, כלומר בפרי אחר שהוא חלק מהמושבה״.

האם אפשר לומר שהצמחים האלו עברו תהליך של ״ביות״, כלומר הגנים שלהם השתנו כתוצאה מהתהליך הזה?


״כן. יש תכונות רבות שבוודאות טופחו על ידי הנמלים. למשל, מיני הסקומלריה שמטופחים על ידי הנמלים מייצרים בפרחים שלהם נקטר שהנמלים אוכלות, ואילו זנים אחרים של הצמח הזה לא מייצרים נקטר כזה, כך הצמחים האלו מספקים לנמלים גם מגורים וגם מזון.

נמלה מטפלת בצמח סקומלריה צעיר שישמש לה כבית

״דוגמה נוספת היא שרוב הצמחים הדומים לסוג הזה מסוגלים לצמוח גם מחוץ לקליפות עצים, אבל בכל המינים שמטופחים על ידי הנמלים אין יכולת כזאת, הם מסוגלים לצמוח רק בסדקים שבהם הנמלים זורעות אותם״.

כלומר כיום שני המינים האלו כבר תלויים לחלוטין זה בזה?


״כן. לגמרי. למשל, הנמלים האלו איבדו את יכולתן לבנות קינים בעצמן. נמלים אחרות, שקרובות להן מבחינה גנטית, מקננות בעצים ישירות, אבל אלו לא מסוגלות לעשות את זה, כי הן כבר תלויות לחלוטין בצמחים שהן מגדלות.

״עשיתי גם ניסוי שבו הסרתי את מושבת הנמלים מהסקומלריה והוא מת. גם בגלל שהיו חסרים לו חומרי המזון אבל גם בגלל שהוא נפגע מחרקים. הנמלים מצידן מספקות לו הגנה ומזון״.

חוות תעשייתיות בטבע

כשחושבים על החקלאות המודרנית שלנו, עולה תמונה של חוות ענק ובהן כמויות עצומות של חיות משק שגדלות בכמויות מסחריות. מתברר שזה קורה גם בטבע, אצל שני מינים שהצליחו לפתח, הרבה לפנינו, חוות בסדרי גודל עצומים שכאלה – הנמלים והטרמיטים. בחוות החקלאיות שלהם מגדלים תוצר יחיד – פטריות למאכל.

הראשונות שהתחילו עם המיזם הרווחי הזה הן הנמלים של מרכז ודרום אמריקה, בערך לפני 50 מיליון שנה, כשאכסנו בקינים שלהן מושבות של פטריות. הנמלים מספקות לפטרייה מזון בצורה של עלים, פרחים ועשבים שהן מלקטות מהסביבה, וכשהפטרייה ניזונה מהחומרים האלו היא מצליחה לעשות משהו שהנמלים פשוט לא יכולות – לפרק אותם לחלבונים, לשומנים ולפחמימות שקל הרבה יותר לעכל. בסופו של התהליך הנמלים אוכלות את ״חיות המשק״ שלהן, כלומר הפטריות, ונהנות ממזון קל לעיכול.

תמונה: Fotolia

כיום, אחרי שינויים גנטיים והתאמות הדדיות במשך עשרות מיליוני שנים, הפטריות כבר ״מבויתות״ לחלוטין לחוות ולצרכים של הנמלים, וגם הנמלים כבר התרגלו לחיי הנוחות שמספקות להן הפטריות וכבר לא יכולים לחיות בלעדיהן. הודות לפטריות, כל הטוב שביער הטרופי זמין פתאום כמקור מזון לנמלים, כך שהן הצליחו להגדיל את המושבות שלהן לסדרי גודל שלא קיימים בטבע בשום מקום אחר.

כיום כבר מדובר על מעל ל-200 מינים של נמלים שמגדלים פטריות, ומתוכם ״נמלים חותכות עלים״ הן המקצועיות ביותר בתחום. המושבות שלהן יכולות להגיע ל-8 מיליון נמלים (כמו כל אוכלוסיית מדינת ישראל כולה רק במושבת נמלים אחת) והן מתפרסות על שטח כולל של 600 מטר רבוע – 0.6 דונם.

טרמיט "פועל" מטפל בתאי פטריות – "חיות המשק" של קן הטרמיטים | תמונה:Khao Chong

ובדומה לחוות החקלאיות המתועשות שלנו, גם לנמלים חשוב להגן על הגידולים החקלאיים שלהם ממחלות. לשם כך הן דואגות להיעזר בחיידקים ייעודיים המייצרים עבורן חומרים אנטיביוטיים. החיידקים משתכנים על גופן של הנמלים הפועלות, הדואגות להאכיל את החיידקים מתוך בלוטות מיוחדות בגופן שמייצרות בדיוק את מה שהחיידקים האלו צריכים. כשהנמלים מטפלות בתאי הפטריות ונוגעות בהן, החומרים האנטיביוטיים שייצרו החיידקים מועברים לפטריות ומגנים עליהן.

לחקלאות המתועשת שלנו יש אתגר לא פשוט עם האנטיביוטיקות שמשמשות אותה ועם החיידקים שמפתחים אליהן עמידות. עם כל אנטיביוטיקה חדשה שמפתחים, תוך שנים בודדות מופיעים החיידקים שעמידים לה. מתברר שבחוות התעשייתיות של הנמלים לא קיימת הבעיה הזאת. כיוון שהנמלים משתמשות במגוון רחב של סוגי חיידקים ומחליפים אותם מעת לעת, לחומרים האנטיביוטיים שמשמשים את הנמלים לא הופיעה עדיין עמידות, כך שכבר מיליוני שנים החקלאות בת הקיימא הזו ממשיכה להתפתח, והחומרים האנטיביוטיים שלהם ממשיכים לעבוד.

חממות מתוחכמות

החוות החקלאיות של הנמלים שוכנות ביערות של מרכז אמריקה, סביבה לחה יחסית, שמותאמת לצרכיהן של הפטריות. לעומתן, בחוות החקלאיות של הטרמיטים באפריקה ובאסיה, קורה משהו אחר. הם הוציאו את הפטריות מסביבת היער הלחה והעבירו אותן לאזור הסוואנה היבש יחסית. זה אומר שבשביל לתחזק את החווה התעשייתית הזו בתפוקות מקסימליות, חשוב לספק לפטריות גם את הלחות שכל כך חיונית להתפתחותן, ובעצם אפילו להישרדותן, וגם טמפרטורה יציבה ומפנקת.

בשביל זה הטרמיטים מקימים את התילים המפורסמים שלהם. מבנים שפעמים רבות מתנשאים לגובה של שני מטר, ולפעמים מצליחים אפילו להגיע לגובה של חמישה מטרים. עם ארובה מרכזית שמאפשרת לחום הפנימי לצאת החוצה, התילים האלו גם עשירים בחללים, בפתחים ובחריצים ארוכים המאפשרים זרימה רציפה של אוויר רענן עד למעמקי המבנה. כך הם מצליחים לשמור על טמפרטורה גבוהה וקבועה, בערך כ-30 מעלות צלזיוס, בדיוק התנאים המיטביים לפטריות האלו.

תל טרמיטים בסביבה היבשה של הסוואנה. מספק "חממה" לחה לגידול פטריות | תמונה : Fotolia

אבל בשביל לחות גבוהה, כבר לא מספיק המבנה המתוחכם של התל, צריך כל הזמן גם להזרים את המים החיוניים לכל החדרים והחללים. ואכן לטרמיטים יש גוף שממש יכול לעזור לזה. הם מסוגלים לשתות כמות השקולה למחצית ממשקל גופם. כך, עם הרבה עבודה ממושכת בכל רחבי התל, פועלות הטרמיטים שוקדות במרץ על פיזור המים המתמיד בשטחי המבנה, וכל זה למען שרידותן ורווחתן של הפטריות.

״זה מאפשר לטרמיטים ולפטריות להתיישב באזורים יבשים מאוד. כך הטרמיטים הצליחו לייצא את התנאים של יער הגשם לתוך אזור הסוואנה, ובכך אפשרו לפטריות לגדול שם״, מסביר בראיון לאפוק טיימס פרופ׳ דור אנאן מאוניברסיטת ווגנינגן שבהולנד, שחוקר כבר שנים את השיטות החקלאיות של הטרמיטים ואת יחסי הגומלין המעניינים שלהם עם הפטריות. ״אני רואה כאן הקבלה יפה לחקלאות האנושית, כי בני אדם הצליחו להתנחל בכל כדור הארץ במידה רבה הודות לחקלאות, שאפשרה לנו להגיע לסביבות מחיה רבות שהן פחות ידידותיות עבורנו״.

הצצה לתוך קן הטרמיטים, עם החללים הרבים שמרכיבים אותו

היחסים ההדוקים האלו בין הטרמיטים לפטריות התחילו כבר לפני 30 מיליון שנה. לדבריו של פרופ׳ אנאן, כיום כבר קיימים כ-350 מינים שונים של טרמיטים שמגדלים את הפטריות האלו, כשבמושבה גדולה יחסית אפשר למצוא מאות אלפי טרמיטים וכמה מטרים קוב של פטריות.

כיום התלות בין שני המינים האלו כבר מוחלטת. ״מעולם לא ראינו מושבות של הטרמיטים האלו בלי פטריות. ואותו הדבר נכון גם לגבי הפטריות האלו – מעולם לא מצאנו אותן בלי הטרמיטים. אם נסתכל על הדרך שבה הפטריות גדלות נראה שזה גם מאוד לא סביר שנמצא, כי הן כל כך תלויות בחומר הצמחי שהטרמיטים מספקים להן. וגם זו הקבלה מעניינת לגידולים שאנחנו, בני האדם, בייתנו. גם הם זקוקים לעזרה שלנו כדי לשרוד, אנחנו צריכים לסלק מהם את כל המתחרים שלהם, כדי שנצליח לגדל אותם״.

אז איך בעצם פועלת חווה שכזו? מה תהליך הייצור שהיא מנהלת? פרופ׳ אנאן מספר ש״פועלות״ במושבות הטרמיטים אוספות מהסביבה חומר צמחי מת, למשל עצים יבשים, ומביאות אותו לקן.

כשחקלאים אנושיים ניסו לגדל בדיוק את אותן פטריות שמגדלים הטרמיטים, הם לא הצליחו להגיע לגדלים מרשימים שכאלו

בתוך הקן, אחרי עיבוד ראשוני ומהיר במערכת העיכול של ״פועלות״ אחרות, מעבירים את החומר המת לטיפולן המסור של הפטריות. על כל גוש כזה של חומר צמחי מעובד ״הפועלות״ מניחות מעט תאים של פטריות, ואלו, שחוגגים מהמזון העשיר שקיבלו מתרבים במהירות ומטפלים במזון הזה בצורה יסודית ומעמיקה כשהם מפרקים אותו לרכיבים הבסיסיים ביותר – חלבונים, שומנים ופחמימות.

לוקח לתאי הפטריות האלו בערך שבועיים, ואז הם מצמיחים מכל הרכיבים האלו פטריות קטנות ולא בשלות, שעשירות ברכיבים תזונתיים וקלים לעיכולם של הטרמיטים.

פעם בשנה הפטריות אפילו צומחות אל מחוץ לקן הטרמיטים, כשהתל הגבוה מעוטר בפטריות גדולות ויפות שכיפתן עשויה להגיע אפילו לקוטר של מטר. מהפטריות היפות והגדולות האלו כבר לא רק הטרמיטים ניזונים אלא גם התושבים האנושיים המקומיים, ששמחים לאכול ולסחור בהן.

כפי שמסביר אנאן, עם כל הטכנולוגיה האנושית שלנו, כשחקלאים אנושיים ניסו לגדל את אותן פטריות בדיוק, הם לא הצליחו להגיע לגדלים מרשימים שכאלו של פטריות.

תמונה: Ken Ishii/Getty Images for Paramount Pictures

זה קרה על סט הצילומים, בין סצנה אחת לשנייה. הובילו אותה לתוך חדר שלא הכירה וביקשו ממנה להתיישב, מבלי שהיה לא מושג מה בדיוק קורה. ״הם סרקו את הפנים שלי, ואחר כך ביקשו ממני לחייך ולהביע כעס״, מספרת השחקנית האמריקנית ג׳סיקה צ׳סטיין לכתב הניו-יורק מגזין, לוגן היל. ״אמרתי לא. פשוט לא ידעתי איך הם הולכים להשתמש בזה בעתיד״.

המקרה הזה, שלקוח כאילו בשלמותו מסרטו של ארי פולמן, ״כנס העתידנים״, הופך בימים אלו ליותר ויותר שכיח בהוליווד. בניגוד לצ׳סטיין, רוב השחקנים נענים לכך ברצון או לפחות בהסכמה. יש גם כאלו, במיוחד הצעירים שבהם, שהולכים ביוזמתם להיסרק.

הסריקה לוכדת את דמותם, את הבעותיהם ואת תווי פניהם, עד הפרטים הקטנים ביותר, ומתעדת אותם דיגיטלית במחשב. כך נוצר כפיל שלהם, שלא מזדקן אף פעם וגם לא מת. מישהו שאפשר לשלוף מהמחשב ולשלב בכל סרט באורך מלא, מבלי שהצופים יכולים לחוש בכך.

בתור התחלה, אם דייוויד פינצ׳ר, במאי ״הסיפור המופלא של בנג׳מין באטן״, רוצה להציג גרסה מבוגרת מאוד של בראד פיט, כל שעליו לעשות הוא לשלוף את דמותו הדיגיטלית של פיט ובלחיצת כפתור להוסיף לה כמה שנים. הוא גם יכול להסיר מפיט כמה קילוגרמים, לשנות את הבעות פניו ואפילו לגרום לו להזיל דמעה היכן שצריך. למעשה זה מה שהוא עשה. זה קרה גם בסאגת ״מלחמת הכוכבים״ ואפילו ב״טיטאניק״. מעריצי אינדיאנה ג׳ונס אולי יגלו בקרוב שהריסון פורד מופיע בסרט החדש כפי שנראה לפני 20 שנה, רחוק מאוד ממרומי גילו – 73.

לבראד פיט נוספו שנים לגילו, ללא שימוש באיפור או אביזרים | תמונה:Steve Jurvetson/Flickr

למעשה כמעט כל סרט עם תקציב מכובד משתמש בסריקות ובעריכות קוסמטיות למיניהן, בין אם כדי להעלים עגיל באף או להסיר פצעון. כמה אנשי מקצוע וכמה עשרות אלפי דולרים מסדרים את זה.

ניחא, אפשר לומר. אבל מה יקרה כשנגלה ששחקן מפורסם שהלך לעולמו, רובין ויליאמס למשל, עומד להופיע בסרט חדש שייצא בחודש הבא?

טעימה מכך קיבלנו כבר בשנות ה-90, כשברנדון לי, שנהרג במהלך סצנת יריות, חזר לשחק בסרט ״העורב״ (1994); או כשפול ווקר המשיך לשחק ב"מהיר ועצבני 7", למרות שמת בתאונת דרכים.

התרחיש הזה מטריד את מנוחתם של לא מעט שחקנים. אחד מהם הוא רובין ויליאמס עצמו. לאחר שעזב את העולם גילו כי הוא אסר להשתמש בדמותו במשך 25 שנים מרגע מותו. וויליאמס כנראה הבין מה שרבים מתחילים להפנים רק עכשיו – שרמת הדיוק הטכנולוגית מקרבת אותנו לעידן שבו שחקני קולנוע יהיו זן נכחד.

״אפשר יהיה להחליף אותם בשחקנים וירטואליים״, אומרת בראיון לאפוק טיימס ד״ר נאדיה מאניינה טלמן, מנהלת מעבדת MiraLab שמפעילה אוניברסיטת ז׳נבה, המתמחה ביצירת אנשים וירטואליים. ״לא יצטרכו אותם יותר״.

תסריט הבלהות מתגשם

רגע אחרי שהשחקנית רובין רייט חותמת עם האולפנים על הסכם המאפשר להם לסרוק את גופה ולצרפה למאגר השחקנים הווירטואליים, היא מלווה לחדר חשוך, לתוך מין רשת ממתכת של אורות ומצלמות, שם היא נדרשת לשחק את עצמה צוחקת, בוכה, שלווה ועצובה. הרשת לוכדת את דמותה ורגשותיה, מכל הזוויות האפשריות, כדי להבטיח שיהיו במאגר כמה שיותר מחוות והבעות שלה.

התסריט הזה, שלקוח מתוך הסרט ״כנס העתידנים״, קורם עור וגידים. בהוליווד קיימים משרדים המתמחים בסריקה כזאת של שחקנים. אחד מהם הוא מכון המחקר USC לטכנולוגיות יצירתיות באוניברסיטת דרום קליפורניה, שעד לא מזמן נוהל על ידי אדם בשם פול דבווק, שפיתח את הטכנולוגיה ואת המכונה שממנה הסרט שאב השראה.

הרשת ממתכת נקראת Light Stage. אחרי שהיא מבצעת סריקה יסודית של האדם, אפשר להשתמש בדמותו הווירטואלית בכל סיטואציה, בין אם בסצנה חשוכה או מוארת במיוחד.

פול דבווק. משכלל את הטכנולוגיה כדי להצליח ליצור אנשים וירטואליים אמינים | תמונה:Max Morse/Getty Images

דבווק משכלל את המכונה שלו כבר כמה שנים. הוא משלב בה את המצלמות החדשות ביותר שיכולות ללכוד תנוחות בשניות, ומוסיף סוגי תאורה שונים כדי להגיע לדיוק המקסימלי. טום קרוז כבר שוכפל אצלו וגם בראד פיט.

לאחר שהוא מסיים לבצע את הסריקה, גרפיקאים המפעילים תוכנת גרפיקה ממוחשבת ששמה CGI, יכולים להשתמש בדמות ככפיל, למשל כשהם רוצים להחליף את השחקן בפעלולן. אם פעם היו מצלמים פעלולים מרחוק, כדי שלא יראו את פני הכפיל, היום זאת כבר לא בעיה. מחליפים את פניו של הפעלולן בסריקה של השחקן ההוליוודי. עשו את זה לא מעט פעמים בסרטי ״הנוקמים״ למשל, בהם הגיבורים מוחלפים אינספור פעמים בכפילים.

כך גם נבנה בהדרגה לשחקן ארכיון של הגרסה הדיגיטלית שלו. ״אם הוא משתתף בסרט שבו הוא צריך לגלם דמות צעירה, אז כבר יש לו את ה׳סנפשוט׳ (תצלום בזק, מ״מ) שלו״, אמר בראיון לטלגרף דארן האדלר, מפקח על אפקטים דיגיטליים באחת החברות הגדולות בהוליווד – Digital Domain, שעבדה על סרטים כמו ״איירון מן 3״ ו״אקס-מן״.

מכונת הסריקה שבנה פול דבווק – "Light Stage" | תמונה:Dan Roarty, Jay Busch, Christopher Nichols and Paul Debevec

״ככל שהשחקנים מנוסים יותר, כך יש להם שליטה רבה יותר על החוזים שלהם עם האולפנים – הם יכולים לומר מה דעתם על הגרסה הדיגיטלית הסופית שלהם, כמה היא דומה להם ואיך להשתמש בה״.

טום קרוז, על פי דיווחים בתקשורת, השמיד את כל הסריקות שלו בתום צילומי הסרט ״אבדון״, אך שמר עותק אחד בכספת בביתו, לכל מקרה שלא יבוא.

קרוז עדיין חי ויכול להחליט על גורל דמותו הדיגיטלית. אבל מה קורה כששחקן שכבר מת שנים רבות, פתאום חוזר להופיע על המסך?

כמו קסם

כשהנסיכה ליאה הופיעה על המסך בסרט ״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״ בדיוק כפי שנראתה בסרט הראשון של הטרילוגיה ב-1977, ההפתעה הייתה גמורה. גם טארקין הנבל, שגילם השחקן פיטר קאשינג, הופיע. כן, זה שנפטר ב-1994.

הבמאי בחר בשחקן הדומה בגיל ובתווי הפנים לשחקן שהוא רצה ״להחיות״. לאחר הצילומים, ״הלבישו״ על הכפיל את דמותו הסרוקה של השחקן. כך גם עשו כשרצו להקים לתחייה את פול ווקר שמת בפתאומיות במהלך צילומי ״מהיר ועצבני 7״. ביקשו מהאחים שלו לשחק, ועליהם ״הלבישו״ את דמותו של ווקר.

זה אולי מסביר מדוע טום קרוז השמיד עותקים. כבר היום ניתן לביים סרט שלם שבו קרוז פורץ לסוכנויות ביון ומטפס על בניינים, מבלי שרגלו של קרוז האמיתי דרכה פעם אחת בסט הצילומים.

הנסיכה ליה בסרט מ-1977. הצופים נדהמו לראות אותה מופיעה בדמות זהה בסרט שיצא השנה "רוג אחת – מלחמת הכוכבים" | תמונה: www.starwars.com

ד״ר נדיה מניינה טלמן, המתמחה כבר 30 שנה ביצירת אנשים וירטואליים, טוענת שאם יש סריקות מדויקות של השחקן, כבר לא אמורה להיות בעיה לוותר אפילו על הכפיל, וליצור שחקן וירטואלי לחלוטין. ״בדיוק על זה עבדנו כל כך הרבה שנים״, היא אומרת בראיון לאפוק טיימס, ״אנחנו מעצבים אנשים באופן ריאליסטי מאוד. אבל אפשר להחליף את האדם לגמרי רק כשמגדירים את כל התנועות שהוא עושה בסרט״.

כלומר, את צריכה להגדיר לדמות הווירטואלית אילו תנועות משחק לעשות. 


״נכון, ולכן לא פשוט לייצר אינטראקציה וירטואלית שלמה עם אדם וירטואלי. אם לא מגדירים לו תנועות מראש, אלא רוצים שהוא יפעל בזמן אמת – כפי שעושים במשחקי וידאו – זה אפשרי אבל זה נראה פחות ריאליסטי״.

את חושבת שיתאפשר בקרוב לביים את השחקנים הווירטואליים ולהורות להם לעשות דברים? 


״זה יתאפשר, אבל בטווח ארוך יותר. אנחנו מדברים על זה כבר יותר מ-30 שנה. זה פשוט לוקח יותר זמן ממה שחשבנו. אני זוכרת שיחות כאלו בשנות ה-90, כשעשינו במעבדה סרט קצר עם מרילין מונרו והמפי בוגרט. היינו הראשונים שעשו את זה.

מתוך "מהיר ועצבני 7" בו השחקן פול ווקר שמת מוחלף בשחקן וירטואלי | תמונה:BagoGames/Flickr

״אבל הכול משתנה מהר מאוד. יש לנו כיום מאגר מידע של מיליוני סוגי מחוות והבעות שנוכל להשתמש בהן. נותר רק לקשר בין המשמעות שהדמות הווירטואלית רוצה לבטא, לבין המחווה שמבטאת את המשמעות הזאת. באמצעות בינה מלאכותית זה יהיה אפשרי. כשהאדם הווירטואלי ירצה לבטא עצב למשל, הוא פשוט יחפש במאגר המידע את ההבעה המתאימה.

״יש לנו במאגר גם מיליוני סגנונות הליכה. אם רוצים שהאיש הווירטואלי שלנו ילך על מדרגות, על רצפה או על שלג, אפשר לגרום לו לעשות את זה. יש לנו כל כך הרבה מידע, לכן הדמויות שאנחנו יוצרים נראות הרבה יותר ריאליסטיות היום״.

אפס ביחסי אנוש

אני חייבת לשאול אותך, למה אנחנו צריכים את כל הטכנולוגיה הזאת? 


״אני חושבת שאם את מסתכלת על שחקנים כעל אנשים שחוזרים על כמה מחוות, אז אולי לא צריך אותם. הם כמו מכונית שמסיעה את עצמה. הם כמו אוטומציה של פונקציות אנושיות. בעתיד הקרוב יהיו לנו יותר ויותר מכוניות ללא נהג, ובעתיד אף אחד לא ישרת אותנו יותר במסעדה, או ישטוף כלים, כי רובוט אישי יוכל לשאול לקוחות מה הם רוצים. זה גל טכנולוגי גדול שנועד להחליף פונקציות אנושיות״.

אבל אי אפשר להשוות מכונית אוטונומית לאדם. מכונית היא גם לא שחקן שיש לו נשמה ואינטואיציה.


״כן, אבל השחקנים, לפחות בעיני, הם כמו אנשים וירטואליים, הם מזויפים. כשהם הורגים מישהו בסרט או שונאים אותו, הם לא באמת עושים זאת בחייהם האמיתיים. הם רק משחקים משחק. הם עושים בכאילו. שחקנים טובים בלעשות כאילו, ולכן שחקנים יכולים להיות מוחלפים בעתיד על ידי שחקנים וירטואליים״.

ד"ר נדיה טלמן
עם הרובוט שבנתה (לצידה), איתו היא יכולה לתקשר בזמן אמת | תמונה: Nadiathalmann_Wikipedia

גם אם הם משחקים משחק, זה משחק שיש בו קשרים אנושיים. אפילו בין השחקנים על הסט יש קשרי ידידות. זה לא חשוב לדעתך? 


״אני חושבת שברוב העבודות, למשל להגיש קפה במסעדה, אין יחסי ידידות עם גורמים אחרים. ובכל מקרה, זה ילך ויפחת״.

באמת? ומה לגבי מורים? היית רוצה שאת הילדים שלך ילמד בן אדם המסוגל ללמד גם יחסי אנוש, או רובוט? 


״אני מסכימה איתך, אני לא טוענת שאנחנו צריכים שיהיו רק מכונות לידינו בלי שיהיה לנו אכפת מבני אדם. אבל הרבה דברים משתנים במהירות״.

לפי התחזית הזאת, גם קריין החדשות בטלוויזיה יראה בעתיד אמיתי אבל יהיה וירטואלי. 


״בטוח. ייתכן שזה ייקח 20 שנה, אבל בטווח הארוך כל הפונקציות האנושיות יוחלפו במכונות בצורות שונות״.

ומה יישאר לבני האדם לעשות?


״את זה אני לא יודעת. אני גם לא יודעת מדוע אנשים אוהבים את זה. כולם במדע דוחפים לזה וקשה לעצור את הגל הזה. אנחנו לא יודעים למה אנחנו על כדור הארץ, לאן אנחנו הולכים, למה אנחנו מתים. אין לנו תשובות לזה, והדבר היחיד שאנחנו עושים זה להעתיק את עצמנו״.

חיים שלאחר המוות

בראיון ל״האפינגטון פוסט״ הסביר פול דבווק, מומחה טכנולוגיית הסריקה, שמה שמניע אותו הוא הרצון לספק כלים שיאפשרו למספרי סיפורים באשר הם, לממש כל חזון שלהם, עם כל תקציב. הוא מתאר סיטואציה שבה קבוצה קטנה של מפיקים כותבת תסריט ואז פשוט בוחרת דמויות, אביזרים ורקעים פנורמיים ממדפים.

אני תוהה האם זה יהיה דומה לאופן שבו אנחנו בוחרים כיום ספרים באמזון. נוכל לבחור להשתמש בדמותו של קרוז או בדמויות אנונימיות וחינמיות – שחקנים שאיש עדיין לא מכיר. כך כל אדם חסר ניסיון יוכל להפוך לשחקן. הוא רק יצטרך לסרוק את עצמו, והמפיקים, בעזרת המחשב, יוכלו להפעיל אותו כרצונם.

בעתיד אנשים יצרו סרט כמו 'אוואטר' בהשקעה של מאות אלפי דולרים במקום מאות מליונים

״כשאנשים יצרו סרט כמו ׳אוואטר׳ בהשקעה של כמה מאות אלפי דולרים במקום מאות מיליונים״, הוא אומר, ״זה יהיה כלי מהפכני לתקשורת ויזואלית. אני מקווה שנגיע לשם בעשור או בשני העשורים הקרובים״.

לפני כשנתיים החליטו דבווק וצוותו לסרוק גם ניצולי שואה שמספרים על עדותם, בתקווה שבעתיד, אנשים יוכלו לשאול אותם שאלות באופן אינטרקטיבי ולקבל מדמותם הווירטואלית תשובות על חייהם. הניצולים צולמו מכמה זוויות ולכן דמותם מופיעה בתלת ממד מבלי שהצופה יצטרך לשים משקפיים מיוחדות.

״הרעיון הוא שאם אתה מראיין מישהו במשך שבוע שלם וזה מצולם מכל מיני זוויות, יהיה לך את כל המידע כדי לשים את דמותו על הולוגרמה, ואז לדבר איתה בדרך וירטואלית, לשאול אותה שאלות על הסיפור שלה, מה קרה לה בזמן המלחמה, מה קרה לה מאז המלחמה, ולשמר את זה בדרך נגישה יותר מסרטון ביו-טיוב״, מסביר דבווק בהרצאה.

כשניצולי השואה הווירטואליים יישאלו שאלות אמיתיות, ייתכן שהם כבר לא יהיו עוד בחיים, מה שמעלה כל מיני שאלות של מוסר. אני שואלת את טלמן לגבי השימוש שלה בדמויותיהם של מרילין מונרו והמפי בוגרט.

האם לדעתך נכון מבחינה אתית להשתמש בדמויותיהם של אנשים שלא אתנו יותר?


״במקרה של בוגרט ומונרו, שאלנו אם אנחנו יכולים לקחת אותם, לא לקחנו אותם סתם כך. למרילין לא היה אף קרוב משפחה, ומשפחתו של בוגרט אישרה לנו לעשות את זה. אם מישהו היה שם אותי באופן אישי בסיטואציה הזאת בחיים שלי, הייתי מאוד לא אוהבת את זה. אבל מרילין מונרו הייתה שחקנית, הרבה דברים שהיא שיחקה היו מזויפים. אז אם את שמה אותה בסרט אחר, זה כאילו את מבקשת ממנה לשחק משהו מזויף, כמו שהיא תמיד עשתה. אלו לא החיים הפרטיים שלה. לא יצרנו חיים פרטיים, יצרנו סצנה שבה שני שחקנים מפורסמים משחקים יחד״.

בכל זאת, יש את עניין הבחירה החופשית, סוגיה שעולה גם בסרט ״כנס העתידנים״. 


״אני לא מעוניינת לקחת כל אדם מת ולגרום לו לעשות משהו בתור אדם וירטואלי. אני חושבת שנכון להתנגד לכך״.

אבל את מפתחת טכנולוגיה שתאפשר לאנשים לסרוק את קרוביהם, לפני שנפטרו, ולהמשיך לערוך איתם שיחות גם אחרי שעזבו. 


״אני חושבת שיהיה חוק שימנע את זה מאנשים. לא נוכל לקחת פשוט מישהו ולהתחיל לעשות משהו עם הדמות שלו. אני לא חושבת שזה יהיה אפשרי״.

בינתיים, במאי משחקי הרעב פרנסיס לורנס החליט שלא ישתמש בסרטיו הבאים בדמותו של המנוח פיליפ סימור. במקומות אחרים שחקנים חותמים על חוזים שמאפשרים להשתמש בכפילים הווירטואליים שלהם רק בפרויקטים המקוריים, שאליהם התחייבו השחקנים. שחקן אוואטר, סטפן לאנג, צחק בראיון כשאמר ״זה יהיה מוזר אם 30 שנה לאחר שאמות, אצוץ מחדש בסרט פורנו״. נחיה ונראה.

אילוסטרציה: Fotolia

ד״ר צ׳ארלס ליטנן צפה בהנאה בכלבת הים שהשתכשכה בעצלתיים במימי האוקיינוס של הוואי. הוא מעולם לא זכה ללטף אותה, היא הייתה ביישנית ופחדנית מדי, אבל גם ממרחק הוא יכול היה להבחין בתפיחה בבטנה שהעידה שבעוד ימים ספורים יתווסף עוד גור לקהילה הקטנטנה של כלבי הים. אבל כעבור יומיים, ההנאה החלה להפוך לדאגה שהתפתחה למועקה כבדה. ליד הכלבה החומה צף לו העובר המת שהיא הפילה. עברו כמה ימים נוספים, וגם כלבת הים עצמה כבר לא השתכשכה, אלא צפה כמו בול עץ במים. כשד״ר ליטנן וצוותו הובילו אותה לחוף, היא כבר הייתה במצב מנומנם, ואחרי שלושה ימים נפחה את נשמתה.

״ידענו שהקרב אבוד ושהזיהום של הטפיל ששכן בתוכה כבר התפשט בכל גופה של כלבת הים, RB24 בשמה המדעי״, מספר בראיון לאפוק טיימס ד״ר ליטנן, המשמש כמדען הראשי בתכנית המחקר האמריקנית לחקר כלבי הים הנזיריים בהוואי. ״ידענו שכל כך כואב לה שהיא כבר לא מסוגלת לזוז. תוך פחות מ-36 שעות אחרי שהבאנו אותה אלינו, RB24 כבר מתה״.

תיעדו את הטפיל הזה בכל יבשת מלבד אנטרקטיקה, אפילו אצל דובי קוטב כבר מצאו אותו

הטפיל שממנו מתה RB24 הפך לאיום חדש על אוכלוסיית כלבי הים הנזיריים בהוואי. ״זיהינו את הטפיל לראשונה ב-2004 כשהוא גרם למותו של כלב ים אחד״, מספר ד״ר ליטנן, ״המקרה הבא התגלה ב-2006 וב-2010 היו עוד שניים. אבל בשנתיים האחרונות, אחרי שגילינו ארבעה מקרים נוספים, התחלנו להבין שיש סבירות גבוהה מאוד שכבר לא מדובר במקרה בודד של פעם בכמה שנים, אלא בתופעה שהולכת וצוברת תאוצה. בשנה האחרונה הבנו שנצטרך להקדיש לזה יותר מאמצים כדי להבין מה בעצם קורה כאן״.

הטפיל נקרא ״טוקסופלזמה גונדי״, או בכינויו המוכר ״טוקסו״, ובשנים האחרונות מדענים ברחבי העולם מבינים יותר ויותר עד כמה הוא מזיק. מגוון יונקים ימיים מתים ממנו לאחר מחלה אכזרית והוא מצליח לתמרן את מוחם של מגוון סוגי מכרסמים כשהוא מוביל אותם לעשות מעשים קיצוניים. מתברר שהוא משפיע גם עלינו, בני האדם ושכשליש מאתנו נושאים אותו בגופנו בצורה רדומה.

טפילי הטוקסו בצורתם הרדומה, בתאי השרירים והמוח. במצב הזה הם מצליחים להשפיע על התנהגות המארח, בין אם הוא עכבר או אדם | yale-rosen_flickr

״תיעדו את הטפיל הזה בכל יבשת מלבד אנטרקטיקה, אפילו אצל דובי קוטב כבר מצאו אותו״, אומרת בראיון ד״ר קרן שפירו מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. ״המחקרים החדשים שביצענו מראים שההשלכות על בריאות הציבור חמורות הרבה יותר משחשבנו״, מעיד פרופ׳ ירוסלב פלגר מאוניברסיטת פראג שחוקר את השפעותיו של הטפיל על המין האנושי.

אז מה העולם עושה כדי להתמודד עם הטפיל שככל הנראה מתפשט והופך למגיפה? האם ניתן לטפל בו ובאילו מצבים הטפיל מהווה סכנה לבני אדם?

בארץ חתולי הפרא

המדענים מכירים את הטפיל ״טוקלופלזמה גונדי״ (טוקסו) כבר משנות ה-20, אבל בעקבות ההתפשטות המואצת שלו והנזקים שהוא עושה לאחרונה לבעלי חיים, התעניינותם בו גדלה. את הדרך בה מתרבה הטפיל החד-תאי כבר מכירים – זה קורה רק במעיו של חתול או של כל יצור אחר ממשפחת החתוליים. במעיים של החתול, מתברר, הטפיל מרגיש מספיק בנוח להתרבות.

ד״ר ליטנן מסביר שכשהטפיל מגיע למעיו של חתול בריא עם מערכת חיסון תקינה, החתול ישתלט תוך שבוע עד עשרה ימים על הטפיל, כך שהטפיל יישאר רדום בגופו בלי להשפיע עליו. הבעיה היא שבמשך עשרת הימים האלו, בכל פעם שהחתול עושה את צרכיו, הוא משיל מגופו מיליוני נבגים (oocyst במינוח מדויק יותר) של הטוקסו. מספיק רק נבג אחד כזה כדי להדביק חיה אחרת.

כלב ים נזירי מהוואי, ברגעים הכואבים בהם התמודד עם המחלה הקשה שמקורה בטפיל הטוקסו | תמונה: Dean Treml/AFP

אבל זה לא נגמר שם. מכיוון שטפיל הטוקסו נמצא בגופו של החתול, הוא יושב רדום בתאי גופו ופשוט מחכה לרגע שמערכת החיסון של החתול תיחלש ויופיעו התנאים שיאפשרו לטפיל לפרוץ ולהתפשט. במקרה של חתולי פרא, שאורח חייהם בריא פחות מזה של החתולים הביתיים, הם יכולים להידבק בטוקסו ואז, כשהם נתונים ללחץ כלשהו או במקרה שמערכת החיסון שלהם נחלשת (למשל כשמזג האוויר קשה או כשחסר להם אוכל), הם עלולים לחלות שוב מהטפיל. במצב כזה, החתול משיל שוב את הנבגים המסוכנים האלו, והפעם בכמויות עצומות.

״ברחבי הוואי יש לנו כמה מאות אלפי חתולי פרא, כך שבכל יום נולדים גורים רבים חדשים. הבעיה עם הנבגים האלו היא שהם חסינים במיוחד בסביבה הטרופית שלנו והם יכולים לשרוד באדמה במשך יותר משנה. אז אם יש כל כך הרבה חתולים שמשילים את הנבגים האלו, זה מצטבר עוד ועוד כך שבכל פעם שיורד גשם מתעורר גל חדש של טוקסופלזמה שנשטף לסביבה. הנבגים נשטפים לערוצי הנחלים ואיתם הם כבר יורדים למטה, לאוקיאנוס, וכלבי הים נחשפים לזה״.

מתברר שגם רבים מהדולפינים בניו זילנד נפגעים | תמונה: Getty Images ,NOAA

הנקבות ההרות פגיעות יחסית, כיוון שמערכת החיסון שלהן פגיעה יותר. ״כשכלבת ים בהיריון היא משקיעה את כל האנרגיה שלה בעובר שבבטנה, זה עלול לגרום לה להיות רגישה יותר לטפיל הזה״, מסביר ד״ר ליטנן.

אבל לא רק בסביבה המבודדת של הוואי נמצאים יונקים ימיים הסובלים מהטפיל. במשך שנים, חוקרים בניו זילנד חשבו שהסיבה ש״דולפינים לבני ראש״ (המוכרים גם בשמם ״דולפיני הקטור״) נמצאים בסכנת הכחדה, היא רשתות הדייגים הפזורות באזור. אך ב-2007, כשהחלו להתבהר ברחבי העולם הסיכונים שמביא עמו טפיל ה״טוקסו״, קבוצת חוקרים מאוניברסיטת מאסי שבניו זילנד מצאה שלמקרי המוות הרבים של הדולפינים האלו יש קשר כלשהו לטפיל. המחקרים הראו שרבע ממקרי המוות נגרמו כתוצאה מטוקסופלזמוסיס – המחלה האכזרית שנובעת מהטפיל.

אין תרופות שיכולות לנקות את הטפיל מהגוף של המארח, כך שמרגע שנדבקת, נדבקת לכל חייך

קבוצת יונקים פגועה נוספת היא אוכלוסיית הלוטרות שחיות לאורך חופי קליפורניה בארה״ב. לאחר שבמאה ה-19 הן כמעט נכחדו כתוצאה מצייד מופרז, במשך המאה ה-20 הופנו מאמצים רבים לשמר את המין הזה. אך לאורך השנים ההתאוששות שנצפתה הייתה איטית במיוחד – החל מ-1995 האוכלוסייה שלהם אף החלה להצטמצם כתוצאה מריבוי מקרי המוות, עד שב-1998 קבוצת חוקרים באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס החליטה לבדוק מה באמת קורה להם.

החוקרים אספו מעל מאה לוטרות שנשטפו מתות אל החוף בשנים 2001-1998. ניתוח שלאחר המוות גילה שגורמי המוות המרכזיים היו תקיפת כרישים, מחלות לב, דלקת מוח כתוצאה מטפיל הטוקסו או תקיפת טפיל אחר. אמנם מוות ישיר כתוצאה מהטוקסופלזמה התגלה רק אצל 17 מהלוטרות, אבל בדיקה מעמיקה יותר גילתה שרבים מאלו שננשכו למוות על ידי כרישים כמו גם רבים מאלו שמתו כתוצאה ממחלת לב נפגעו גם הם מהטפיל הזה. מתברר שללוטרה נגועה בטפיל יש סיכוי של כמעט פי ארבע להיפגע מכריש. גם בקרב חולי הלב, שיעור נשאי הטפיל גבוה כמעט פי שלוש.

״בסך הכול הם גילו שהטוקסופלזמה גרמה למותם של בין רבע לשליש מהלוטרות. כשגורם יחיד מביא למותן של כל כך הרבה חיות זה משמעותי מאוד״, מסבירה ד״ר קרן שפירו מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. מאז שהצטרפה לקבוצת החוקרים בדיוויס, היא בוחנת את הערוצים המאפשרים לטקסופלזמה לפגוע במגוון יונקים ימיים. ״למעשה יש עוד הרבה חיות אחרות שנדבקות בנגיף אבל לא נפגעות ממנו בצורה אקוטית, אלא רק נושאות אותו במשך שנים״.

החתולים הביתיים פחות מסכנים אותנו. הבעיה חמורה יותר עם חתולי הרחוב וחתולי הפרא הרבים, שמפיצים את הטפיל בכל פעם שהם חולים ממנו | תמונה:torne (where's my lens cap?)/Flickr

ואז הטפיל מתיישב בגוף שלהן בצורה רדומה?


״כן, במוח ובשרירים, ונשאר שם לכל החיים. וזה בעצם חלק מהבעיה, אין תרופות שיכולות לנקות את הטפיל מהגוף של המארח, כך שמרגע שנדבקת, נדבקת לכל חייך. לגבי בני אדם למשל, אפילו שאצל מרביתנו אין סימנים קליניים, במקרה של הידבקות, אם מאוחר יותר בחיים קורה משהו שפוגע במערכת החיסון, כתוצאה למשל מכימותרפיה, מלוקמיה או מאיידס, הטפיל עלול לצאת מהמצב הרדום בתאי השרירים ואז הוא יכול להרוג את האדם. את עלולה למות מה׳טוקסו׳ עשרות שנים לאחר שנדבקת בו לראשונה״.

שליש מבני האדם נשאים

דמיינו לרגע שהייתם טפיל, ושהמקום שהייתם רוצים להגיע אליו הוא המעיים של החתול, שם תוכלו להתרבות – איך הייתם עושים את זה? ה״טוקסו״ מצא לזה פתרון ממש טוב. הוא פולש לגופו של עכבר ומשתלט עליו, ממש כמו דיבוק. בגרסה הרדומה שלו, הטפיל מצליח להשפיע על התנהגותו של העכבר וגורם לו להימשך, לדוגמה, לשתן טרי של חתול. מכאן הסבירות שייאכל על ידי החתול עולה, והדרך למעיו קצרה.

בשנים האחרונות גילו המדענים שהציסטות שמכילות את הטפיל הרדום מתפזרות בכל מוחו של העכבר ונוטות להתמקד בכמה אזורים מסוימים, למשל באלו שאחראים לתחושת הפחד, וגורמות לעכבר לא לפחד יותר מחתולים. החתול, שנמצא בקרבת מקום ומבין שהעכבר לא חושש ממנו, כבר יודע מה הוא צריך לעשות.

מרגע שחיה כלשהי נדבקה מהטפיל, כל חיה אחרת שתטרוף אותה תידבק גם היא | תמונה: Fotolia

עכבר אחוז בדיבוק עשוי להיתפס כמסכן וחסר אונים, אבל מתברר שאת מה שלמד הטפיל לעולל למוחם של העכברים הוא כבר למד גם לעשות למוחם של מארחים אחרים שלו, אפילו בני אדם.

פרופ׳ לביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת פראג בצ׳כיה, ירוסלב פלגר, החל לחשוד שאותו טפיל שעליו קרא בשנות ה-80, נכנס איכשהו לגופו והשפיע על התנהגותו. כבר בצעירותו הוא התעניין בדרך שבה טפילים מתמרנים את המארחים שלהם, וחשד שהנטייה שלו לפחד פחות בהשוואה לחבריו קשורה ל״טוקסו״. זה בא לידי ביטוי כשהוא חצה את הכביש בחוסר זהירות אבל גם בדברים גדולים יותר, כשהוא העז למשל להצהיר על עמדותיו בצ׳כוסלובקיה הקומוניסטית בה הוא גדל והתגורר. ״היה לי מזל שלא נכלאתי״, הוא מספר במבט לאחור.

בימים שהתקבלו התוצאות שהעידו שהוא אינו הוזה ואכן נושא את הטפיל, כבר התחילו להצטבר ממצאים שהעידו על השפעות התנהגותיות של הטפיל על עכברים, אבל אף אחד לא העלה בדעתו לבדוק אם עשויות להיות לו השפעות דומות גם על ההתנהגות שלנו.

״התחלנו את המחקר שלנו בערך לפני 25 שנה, עם מספר שאלוני אישיות סטנדרטיים שהשוו בין נשאים לכאלו שאינם נשאים ואז גם חקרנו את ההשפעה של הטפיל על זמני התגובה של הנשאים״, מספר פלגר בראיון לאפוק טיימס ומוסיף שכבר בשלבים המוקדמים הם הבחינו בהבדלים. ״אחד ההבדלים הבולטים היה שהנשאים נוטים פעמים רבות להדגים התנהגות הקשורה לדאגה וללחץ. גם זמני התגובה של הנשאים התבררו כממושכים יותר״.

איך בעצם הם מצליחים לתמרן את ההתנהגות שלנו? באילו מנגנונים הם משתמשים? 


״לפי מה שראינו בינתיים, יש להם שני מנגנונים מולקולריים ועוד מנגנון אחד כללי יותר. אצל הנשאים אנחנו רואים באזור מסוים במוח עלייה בריכוז הדופמין (שמעורב במגוון תפקודים קוגניטיביים, וקשור לתנועה ולקשב, ר״ת), והמנגנון השני, שפועל בעיקר אצל נשאים גברים, הוא עלייה בריכוז הטוסטסטרון (הקשור לאגרסיביות ולתחרותיות, ר״ת). בשנים האחרונות התחלנו להבין שלמנגנון הכללי יש השפעה משמעותית הרבה יותר. הוא מצליח ליצור אצל הנשאים לחץ פיזיולוגי מתון לתקופה ממושכת״.

מתברר שלחץ כזה מתבטא אחרת אצל גברים ונשים. בעוד שהגברים שנדבקים בטפיל נוטים להיות חשדנים ולהתרחק מאחרים, אצל הנשים התגובה היא אחרת, הן נוטות לתת אמון באחרים ומנסות לעזור יותר לאחרים ומצפות לעזרה דומה גם מהסובבים אותן.

פרופ' ירוסלב פלגר מאוניברסיטת פראג, עם החתול שלו. התחיל לחקור את השפעות הטפיל על בני אדם לאחר שגילה בבדיקת דם שגם הוא בעצמו נושא אותו | תמונה: באדיבות פרופ' ירוסלב פלגר

מחקרים שנעשו בהמשך, גם על ידי צוותי מחקר אחרים, הדגימו שהטפיל קשור גם במגוון מצבים פסיכיאטריים. מתברר שבקרב נשאי הטפיל מופיעות בשכיחות גבוהה יותר תופעות כמו סכיזופרניה, דיכאון, הפרעה דו קוטבית, אוטיזם, אפילפסיה ועוד. בהמשך גם התברר שנשאים של הטפיל נוטים יותר להתאבד ואף להיות מעורבים בתאונות דרכים, הן כנהגים והן כהולכי רגל.

אבל החלק שעורר יותר מכל את סקרנותו של פרופ׳ פלגר היה הלחץ הכרוני, וזה כבר הוביל את המחקר שלו לאפיקים שונים לחלוטין. ״התחלתי לחשוב שההשפעה של ה׳טוקסו׳ מתחילה עוד קודם, לפני הלחץ. ההשערה שלי הייתה שהוא פוגע בבריאות הפיזית של הנשאים, וזה בעצם מה שמגביר את הלחץ הכרוני. וללחץ הכרוני הזה יש בהמשך השפעה חמורה על ההתנהגות ועל האישיות. אנשים במצב של לחץ מתנהגים אחרת מאנשים שאינם נתונים ללחץ״.

כל זה הוביל בשנים האחרונות את פרופ׳ פלגר להתמקד בקשר של הטפיל למגוון מחלות פיזיולוגיות. ב-2014 הוא פרסם ביחד עם עמיתים מאמר שבדק את הקשר בין שיעורי התחלואה בסרטן, במחלות לב, באלצהיימר ועוד, לבין שיעורי נשאות הטפיל במדינות השונות.

אבל לפני שנמשיך להבין את מחקרו, כדאי שנבין טוב יותר את אחד הנתונים המרכזיים והמעניינים ששימש אותם במחקר – טבלה המפרטת עבור כל מדינה, מה שיעור נשאי הטוקסופלזמה. אמנם בערך שליש מאוכלוסיית העולם נושאים את הטפיל, אבל מתברר שיש פערים משמעותיים בשיעורי הנשאות בין המדינות השונות. אם נסתכל על אירופה למשל, בעוד שבבריטניה רק תשעה אחוזים מהציבור נושאים את הטפיל, בצרפת הסמוכה 54 אחוז נושאים אותו ואם נצפין לאסטוניה נגלה ששם כמעט 70 אחוז מהציבור חי עם הטפיל הזה בגופו במשך שנים. שיעור הנשאות בישראל עומד על 21 אחוז.

הופתענו לגלות שהשפעות הטפיל קשורות למגוון מחלות, לא רק לסכיזופרניה ולהפרעות נפשיות אלא גם למחלות לב ולסוגים שונים של סרטן

כך גילו פלגר ועמיתיו דבר מעניין נוסף – ששיעורי הנשאות של הטפיל יכולים להסביר 23 אחוז מההבדלים בשיעורי התמותה ממחלות בין מדינות אירופה השונות.

במחקר נוסף, הצפוי להתפרסם בשבועות הקרובים, פלגר ועמיתיו פנו לגישה ישירה יותר. מבין כמעט 1,500 המשתתפים במחקרם, כ-333 היו נשאים של הטפיל. הנבדקים דיווחו על מצבם הבריאותי באמצעות שאלונים מפורטים, הכוללים בין היתר רשימה של 250 סוגי הפרעות בריאותיות שונות. מתברר שכמעט בכל סוגי התחלואים שנבדקו, שכיחות המחלות הייתה גבוהה יותר בקרב נשאי הטפיל.

״הופתענו לגלות שההשפעות של הטפיל הזה, במצבו הרדום, חזקות מאוד וקשורות למגוון מחלות, לא מדובר רק בסכיזופרניה ובהפרעות נפשיות אחרות אלא גם במחלות לב ובמגוון סוגים של סרטן.

״אני חושב שהפגיעה הבריאותית היא זו שגורמת ללחץ הכרוני. בהתחלה הטוקסופלזמה משפיע על הבריאות, והבריאות המדורדרת מעוררת בהמשך תגובת לחץ של האורגניזם הנגוע. כך תגובת הלחץ גורמת לשינויים בהתנהגות״.

ואיך בעצם הטוקסו גורם למחלות כמו סרטן או מחלות לב? 


״לצערי את זה אף אחד עדיין לא יודע, אבל אני חושב שההשפעות האלו על הבריאות הן חזקות הרבה יותר מאשר ההשפעות שזיהינו בעבר על ההתנהגות האנושית. כיוון ששליש מבני האדם בעולם נושאים את הטפיל הזה, להשפעות הבריאותיות האלו יש השלכות חמורות על בריאות הציבור״.

האם מי שמכניס חתול הביתה עושה טעות קטלנית? 


״ממש לא. כמעט בלתי אפשרי להידבק מהחתול הפרטי שלך בבית כי הוא משיל את נבגי הטוקסו רק במשך שבוע עד עשרה ימים לאורך כל חייו. הבעיה היא בחתולים המסתובבים בשכונה, כשהם עושים את הצרכים שלהם בגינה שלך ואחר כך את מטפלת באדמה הנגועה הזאת. בני אדם בדרך כלל נדבקים בטפיל כשהם אוכלים ירקות לא שטופים, בעיקר ירקות שורש, או בשר שלא בושל מספיק״.

האם יש תרופה או חיסון נגד הטפיל הזה, או אולי משהו שעדיין בשלבי פיתוח?


״לפי מה שידוע לי אין, ואני חושב שאחת הסיבות לכך היא חוסר המודעות לחומרת הבעיה. ההשקפה המקובלת כיום בקהילה הרפואית היא שבמצבו הרדום, הטפיל הזה לא ממש מסוכן. אבל המחקרים החדשים שלנו מראים שיש לו השלכות חמורות הרבה יותר משחשבנו על בריאות הציבור. אני מקווה שהמאמר החדש שלנו יעורר מחקר נוסף בנושא״.

קאנג-שי (1722-1654) נחשב לאחד הקיסרים הנערצים והמוכשרים בהיסטוריה הסינית. הוא נודע כקיסר אצילי ומתחשב ששם את העם במקום הראשון. במשך 61 שנות שלטונו, סין הפכה למדינה הגדולה והחזקה בעולם, בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר, הכלכלה העשירה ביותר, ובעלת תרבות מפוארת ועשירה. הוא הקפיד על ענישה רכה והפחית מסים.

קאנג-שי היה משושלת צ׳ינג המנצ׳ורית. המנצ׳ורים היו מיעוט אתני ששלט באותה תקופה ברוב ממוצא ״האן״ ובבני מיעוטים רבים אחרים. קאנג-שי דאג להתייחס לכל העמים תחת שליטתו בכבוד רב. אפילו למורדים הוא התייחס בכבוד.

לאחר שקאנג-שי תפס את השלטון, היו ניסיונות מרד. כשעודדו אותו לחסל את המרד באמצעים אלימים, הוא השיב: ״לטובי הלב אין אויבים״. הוא אמר: ״הדרך לסיים את המרידות היא להיות סלחני, אדיב ואצילי. אנחנו יכולים לזכות בלב העם באמצעות יחס רך. כדי לשלוט, יש להיות סובלניים״.

יום אחד קרסה חלק מהחומה הגדולה שהגנה על המדינה מצפון. קאנג-שי אמר: ״כשקיסר שולט, עליו להסתמך על משאבים פנימיים ולא רק על חומות. במשך שושלות רבות קיסרים תיקנו שוב ושוב את החומה, אבל זה לא מנע מפולשים זרים לתקוף. כדי להגן על המדינה, צריך לשפר את המוסריות שלנו ולהתייחס לאנשים בכבוד. כשהעם יהיה שמח, המדינה תהיה בהרמוניה והחזיתות יהיו מבוצרות באמת״.

קאנג-שי הנחה את כל פקידיו להתייחס לעם באותו האופן שהם היו רוצים שיתייחסו אליהם עצמם. כשבחר אנשים לתפקידי ממשל היה לו קריטריון ברור: אופיו המוסרי של האדם וטוב לבו צריכים לבוא במקום הראשון, וכישוריו ויכולותיו המעשיות במקום האחרון.

קאנג-שי עודד חסכנות וצניעות, ונהג ללבוש בגדים פשוטים. מיסיונר צרפתי שביקר בסין כתב עליו: ״חוסר העניין של קאנג-שי בתועלת ארצית ואורח חייו הפשוט הם חסרי תקדים בהיסטוריה״

איך גבר בן ה-8 על הגנרל העוצמתי

מאת לאו טים

פורטרט של הקיסר קאנג-שי מסוף תקופת שלטונו

כשהיה קאנג-שי בן 8, אביו מת, והוא ירש את הקיסרות. לפני מותו, אביו מינה ארבעה יועצים נאמנים להדריך ולשמור על הקיסר הילד עד שיגדל ויהיה בן 14, גיל הבגרות בתרבות המנצ׳ורית. אבל אחד מהם, הגנרל אאו-באי, זמם לתפוס את השלטון לעצמו.

הילד החכם הבין טוב מאוד מה עושה הגנרל, אבל הוא גם ידע שלא יהיה לו כוח להביס בעצמו את אאו-באי, את הצבא שלו ואת הפקידים הנאמנים לו. אאו-באי גם שמר על ערנות כדי לבחון אם הקיסר הצעיר מתכנן פעולה כלשהי נגדו.

קאנג-שי סירב להיכנע לרודן הבוגדני. הוא החל לגייס לעצמו חברים ילדים שאיתם שיחק משחק היאבקות שהיה פופולרי בקרב ילדים מנצ׳ורים – בוקו. בכל פעם שאאו-באי היה בסביבה, קאנג-שי וחבריו היו פשוט מעמידים פנים שהם משחקים בוקו. אבל למעשה, הילדים שאותם בחר היו חזקים ומבריקים, ומשחקי הבוקו היו אימונים עבורם. כך הוא הכשיר לעצמו חיל משמר צעיר מבלי לעורר חשדות.

הקיסר הצעיר חיכה בסבלנות, ונשא את העלבונות והבוגדנות של אאו-באי, תוך שהוא מעמיד פנים שהוא מקבל את מרותו. לאחר שהגיע לגיל 14, קאנג-שי הזמין את אאו-באי לפגישה שגרתית לדון בענייני המדינה. כשהגיע הגנרל, קאנג-שי הציע לו בנימוס לשבת על הכיסא. קודם לכן, הוא דאג לשבור את הכיסא כך שיתמוטט אם ינועו עליו בפתאומיות.

לאחר שהתיישב, תה רותח הוגש, ונשפך על ידו של אאו-באי. הגנרל שנבהל נרתע לאחור, והכיסא, כמתוכנן, נשבר והתמוטט. שניים משומריו הצעירים של קאנג-שי מיהרו לאאו-באי, והעמידו פנים שהם רוצים לעזור לו לקום. אבל כשהגיעו אליו, הם יישמו טכניקות היאבקות של בוקו, וריתקו אותו. שאר השומרים הגיחו גם הם, ועצרו את הבוגד, שנשלח למאסר עולם.

קאנג-שי ייסד כך את שלטונו המפואר שנמשך 61 שנים.

לעבוד פחות, לשחק יותר – 5 טיפים לפרודוקטיביות מקיסר מנצ׳ורי

מאת כריסטין לין

ציור המתעד את אחד ממסעותיו של קאנג-שי, של הצייר בן תקופתו וואנג הווי

אם תבחנו את הלו״ז היומי של הקיסר המצליח קאנג-שי, תופתעו לגלות כמה מעט זמן הוא הקדיש לעבודה. בכל יום הוא הקדיש לא יותר משעה וחצי לפגישות. בשאר ענייני ניהול המדינה הוא טיפל תוך כדי ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים. את שאר הזמן שלו בילה הקיסר בספריה בקריאה מרובה, בצפייה בהופעות שירה וריקוד, במדיטציה ובפרקטיקות בודהיסטיות. בכל זאת, קאנג-שי הצליח להביא את סין לשגשוג, להרחיב את שטחיה, וגם לחבר ולערוך ספרים, מילון, ולקדם את התרבות.

אמנם היה לו צבא שלם של עוזרים אישיים, אבל לפי הראיות, נראה שהקיסר קאנג-שי ידע משהו על ניצול מיטבי של הזמן והאנרגיה. אז איך אפשר להצמיח אימפריה מבלי להישחק?

1. תכיר את השעות הטובות ביותר שלך

קאנג-שי פתח וסיים את היום במדיטציה ובפרקטיקות בודהיסטיות – שעתיים לאחר שהתעורר בבוקר, וארבע שעות לפני שהלך לישון. זה עזר לו להיות צלול ומרוכז, לזכור את סדרי העדיפויות שלו, ולהתחמם לקראת תחילת היום, ולהירגע לקראת השינה.

קאנג-שי התחיל כל יום בלתכנן מה הוא רוצה להשיג באותו יום. הוא היה מבקש עדכונים מהמתרחש ברחבי האימפריה, שעזרו לו להחליט עם אילו פקידים הוא רוצה להיפגש בשעה וחצי שהוא מקדיש לפגישות, החל מ-9 וחצי בבוקר – זמן מצוין לחשיבה יצירתית ולקבלת החלטות.

מכירים את שעת נפילת המתח הזאת של הצהרים, שבה אם אנחנו לא שותים קפה אנחנו מאבדים את זה? לקאנג-שי היה פתרון אחר. בשעות האלה יכולתם למצוא אותו נרגע בקריאת שירה או בצפייה בהופעות.

2. לעבוד פחות, לשחק יותר

קאנג-שי הקדיש את עצמו לרוחניות ולתרבות, ללמידה ולמדיטציה, ולפעילויות שגרמו לו להיות מחובר יותר תרבותית לנתינים שלו, שרובם לא היו מאותו מוצא אתני של משפחת המלוכה המנצ׳ורית. אבל הוא לא שרף זמן על פעילויות שלא קשורות בערכים שלו, כמו זפזופ בין ערוצי הטלוויזיה. אלא התמקד במה שמלהיב אותו וממלא אותו באנרגיות למען העבודה שלו, וגם עוזר לו לסנן את המשימות הלא חשובות. מה שמביא אותנו לנקודה הבאה.

3. לעבוד באופן סלקטיבי

לכל אחד בסביבה שלכם יש רשימה של דברים שהוא היה רוצה שתעשו – לבוס שלכם, לקולגות, להורים, לילדים. אם תרצו לרצות את כולם, הזמן לא יספיק.

קאנג-שי יצר באופן מכוון ומלאכותי מחסור בזמנו הפנוי עבור אחרים – רק שעה וחצי ביום לפגישות, ולא יותר. אם תעשו משהו דומה, זה יכריח אתכם ואת אלה שמסביבכם לבחור רק את המשימות שיביאו הכי הרבה תועלת.

4. לקרוא בלי סוף

מנהיגים טובים צריכים ללמוד בלי הפסקה. קאנג-שי המשיך ללמד את עצמו בכל יום, למשך זמן רב, נושאים מגוונים – פילוסופיה, היסטוריה, ספרות, אמנות, חקלאות, אסטרטגיה וממשל. הוא גם הקפיד להיפגש עם מלומדים וחכמים מתרבויות אחרות.

5. לנוח טוב

קאנג-שי ישן שמונה שעות בלילה, וגם הקפיד על תנומת צהריים. שינה היא חיונית כדי לשמור על הזיכרון, על שיפוט טוב, על ריכוז ועל מצב רוח, וגם על הבריאות שלנו. סוכנות משרד הבריאות האמריקני האמונה על בריאות הציבור CDC, קבעה כי מחסור בשינה הוא ״מגיפה בבריאות הציבור״. שינה צריכה להיות דבר שלא מוותרים עליו, בין אם יש לכם אימפריה לנהל או לא.

אליס מסביר שאחרי סימולטור מציאות מדומה אדם עלול להיכנס למכונית ולהיכנס בקיר, ואפילו לא לדעת שהתאונה נגרמה בגלל השימוש במציאות מדומה קודם לכן | תמונה: Maurizio Pesce/Flickr

בהתחלה היא יכלה להבחין שהיא בתוך עולם וירטואלי. היא עמדה מול מראה וירטואלית והתבוננה בדמות הלא אמיתית שלה. אבל ככל שחלף הזמן, עם כל תנועה של גופה, האבחנה החל להיטשטש. הדמות שבמראה זזה בדיוק באותו האופן כמוה. ואז היא שמעה קול: ״Casa (בית), Sofa (ספה), Vela (נר)״.

מי אמר את המילים האלה? כמו רבים אחרים בניסוי שנערך ב-2014 באוניברסיטת ברצלונה, כשהיא נשאלה מי אמר את המילים היא השיבה שהיא עצמה. לא רק שהייתה בטוחה שהיא אמרה את המילים, אלא שגם הקול שלה החל להיות גבוה יותר, בדומה לקול של הדמות הווירטואלית שחשבה שהוא שלה.

כדי לחזק את התחושה האשלייתית הזאת, הלבישו החוקרים מברצלונה מכשיר קטן על הצוואר שלה. בכל פעם שהדמות הווירטואלית דיברה המכשיר רטט, כך היא הרגישה כאילו היא דיברה. הניסוי, שנערך על 44 משתתפים, הראה כיצד המוח שלנו יכול לבלבל בין הדמות הווירטואלית שלנו לבין הגוף הפיזי שלנו (כך נראה הניסוי – סרטון ), וכיצד שימוש במציאות מדומה יכול להשפיע עלינו הרבה מעבר למה שחשבנו.

למציאות המדומה יש תופעות לוואי. יכולה להיות לה השפעה ממושכת על המערכת המקשרת בין החושים למוטוריקה

״אתה יודע שכשטייסים עוברים אימון בסימולטור מציאות מדומה, אסור להם להטיס מטוס לאחר מכן למשך זמן מסוים״, אומר לי בראיון פרופ׳ סטיבן אליס ממרכז המחקר ״איימס״ של סוכנות החלל נאס״א, ״אבל כשאנשים ישחקו בבית בסימולטור נהיגה של מציאות מדומה, הם ילכו לנהוג מיד אחר כך, מבלי לדעת מה יכולה להיות ההשפעה״.

פרופ׳ אליס יודע מה עלולה להיות ההשפעה של זה. הוא חוקר את תחום המציאות המדומה בנאס״א כבר מתחילת שנות ה-80, ויכול לדבריו לתכנן משחק מציאות מדומה שאחרי שנשחק בו, יש סיכוי גבוה שנעשה תאונה.

אני פוגש את פרופ׳ אליס בברלין, בכנס הסטרטאפים Valley in Berlin (הרצאתו של אליס בכנס על ההיסטוריה והעתיד של המציאות המדומה). אני פוגש שם גם סטרטאפיסטים צעירים רבים שמתלהבים מאוד מטכנולוגיות מציאות מדומה. אבל אליס, עם יותר משלושה עשורים של ניסיון ומחקר בתחום, לא ממהר להתלהב מכניסת הטכנולוגיות האלה לשימוש נרחב.

אליס מסביר שאחרי סימולטור מציאות מדומה אדם עלול להיכנס למכונית ולהיכנס בקיר, ואפילו לא לדעת שהתאונה נגרמה בגלל השימוש במציאות מדומה קודם לכן | תמונה: Nan Palmero/Flickr

״צריך ללמוד איך לעשות את הסימולטורים האלה כך שכשאנשים יכנסו למכונית האמיתית שלהם, למשל, ויתחילו לנהוג הם לא יתרסקו לתוך קיר״.

למה שיתרסקו לתוך קיר?


״כי למציאות המדומה יש תופעות לוואי. יכולה להיות לה השפעה ממושכת על המערכת המקשרת בין החושים שלנו למוטוריקה שלנו. אני יודע כיום איך לתכנן משחק שיגרום לצרות רבות. אני יודע איך ומודע לזה, אבל יש אנשים שלא יודעים שהם מייצרים משחקים כאלה. בנוסף, האדם שיחווה את הצרות, לא בהכרח ידע שהצרות הגיעו כתוצאה מהמציאות המדומה. הוא עשוי פשוט לחשוב שהוא נהג מהר וסובב את ההגה יתר על המידה ונכנס בעץ, מבלי לדעת מדוע זה קרה״.

כמו סמים

אליס מסביר שאחת מתופעות הלוואי הנפוצות בחוויות של מציאות מדומה היא בעיות בקשר בין החושים לבין המוטוריקה שלנו. למשל, יכול להיות שהמשחק או הסימולציה מתוכננים כך שהידיים לא נמצאות בדיוק באותו המיקום שבו נמצאות הידיים האמיתיות שלנו, או שהן בגודל אחר מהידיים האמיתיות שלנו.

לפעמים זה נעשה בכוונה כדי לשרת את המטרה – כמו למשל כשרוצים לאמן אנשים לטפל בדברים מזעריים בסביבה מוגדלת. בהתחלה ייקח למוח שלנו זמן להתרגל לשליטה בידיים שפועלות אחרת מהידיים האמיתיות שלנו, אבל בהדרגה נלמד להשתמש בהן. הבעיה מגיעה אחר כך, כשאנחנו חוזרים למציאות. ייתכן שכשננסה לתפוס משהו בלי להסתכל, היד שלנו לא תגיע לחפץ שאליו ניסינו להגיע. בהתחלה נצטרך להסתכל בתשומת לב על היד כשאנחנו מכוונים לחפץ ולראות מתי היא מגיעה אליו, עד שהחיבור בין התנועה לבין החושים יחזור למצבו הרגיל.

היא מאפשרת לפתח חמלה, אבל גם להפחית חמלה | תמונה: Maurizio Pesce/Flickr

אבל זו רק בעיה אחת מיני רבות. בשנים האחרונות מגיעים עוד ועוד סיפורים על צעירים ששיחקו במשחקי מחשב במשך עשרות שעות ברציפות עד שקרסו ומתו. מקרה מזעזע אחד אירע בקוריאה. תינוקת בת שלושה חודשים מתה לאחר שהוריה שיחקו שעות ארוכות בגידול תינוק וירטואלי בעולם וירטואלי, והזניחו אותה.

מקרה אחר התרחש באמריקה, כשהוריו של דניאל פטריק, אמריקני בן 17, לקחו ממנו ב-2009 את משחק המחשב האלים שאליו התמכר. הנער ניגש אליהם ואמר: ״אתם יכולים לסגור את העיניים? יש לי הפתעה בשבילכם״. כשההורים עצמו את עיניהם הנער שלף את האקדח של אביו וירה בשניהם.

אולי אלה מקרי קיצון, ואולי הם לא מייצגים, אבל חוקרים שונים מצביעים גם על ניתוק מהסביבה, על פגיעה בעבודה וביכולת הריכוז, ואפילו על דמיון בין משחקי מחשב לבין התמכרות לסמים. חוקרת המוח, פרופ׳ סוזן גרינפילד שראיינו לכתבה קודמת בנושא, מציינת שאצל שחקנים כבדים, המוח מתנהג כמו אצל מכורים לסמים, כשמופרש החומר דופאמין המעכב, בין היתר, את הפעילות בקליפת המוח הקדם מצחית.

אנשים מבודדים את עצמם היום ומסתגרים בקבוצות שחושבות כמוהם. הפיד שלהם מותאם אישית להם, והם לא רואים בו מה שהם לא רוצים לראות

פרופ׳ קרייג אנדרסון סיכם מגוון מחקרים המראים שמשחקים אלימים הופכים את המשחקים בהם לאלימים יותר. חברות משחקי המחשב טענו שהמחקרים לא מבוססים, אבל אנדרסון השווה זאת לחברות הסיגריות שטענו שמחקרים העוסקים בקשר שבין עישון לסרטן אינם מבוססים.

אם משחקי מחשב רגילים יכולים לשאוב אותנו פנימה, למכר אותנו ולהשפיע על המנטליות שלנו, אני יכול רק לדמיין כמה רבה עוד יותר תהיה ההשפעה של משחקי מציאות מדומה, משחקים שמנתקים אותנו לחלוטין מהמציאות שמחוץ להם, ומטמיעים אותנו בתוך מציאות אחרת, מהפנטת ומפתה.

פרופ׳ אליס לא רק חושש מתופעות הלוואי הפיזיות של טכנולוגיות מציאות מדומה, אלא גם מתופעות הלוואי החברתיות שלה. הוא מכנה אותן דה-סוציאליזציה של החברה שלנו. ״אנשים מבודדים את עצמם היום ומסתגרים בקבוצות של אנשים שחושבים כמוהם. הפיד שלהם בפייסבוק מותאם אישית להם, והם לא רואים בו מה שהם לא רוצים לראות. זה יוצר קבוצות מבודדות בחברה. אפשר היה לראות את זה בבירור בבחירות האחרונות בארה״ב. סביבה תלת ממדית יכולה להיות עוד יותר מותאמת אישית מהניוז-פיד, ויכולה לגרום לנו לחיות בבידוד גדול אף יותר״.

פייסבוק, שרכשה ב-2014 את חברת המציאות המדומה Oculus VR ב-2 מיליארד דולר, הדגימה לאחרונה לעולם את החזון שלה למציאות מדומה כזו על גבי הרשת החברתית. בהדגמה (סרטון ) הציגו צוקרברג ושני בכירים בגוגל כיצד הם נפגשים בסביבה וירטואלית ומפטפטים. הבעות הפנים של הדמויות הווירטואליות שלהם התאימו להבעות הפנים שלהם במציאות – הם יכלו לחייך, או לפעור את הפה בפליאה, למשל. הם יכלו לשחק בקלפים, או לגרום לחרבות להופיע ולהילחם ביניהם. צוקרברג קפץ לביתו האמיתי, שם מוצבת מצלמה, כדי לראות מה שלום הכלבה שלו ״ביסט״. כשהיה בביתו הוא ענה לשיחת וידאו עם אשתו, שנראתה כאילו מופתעת לראות אותו כדמות וירטואלית.

לאינספור המהנדסים שממשיכים לשפר בכל יום את האלגוריתמים שמאחורי הניוז-פיד של פייסבוק יש מטרה ברורה: להגדיל את מספר השעות שאנחנו בוהים בניוזפיד ונחשפים לפרסומות. המתכנתים בפייסבוק נאמדים על בסיס האימפקט שלהם, כלומר, כמה הם הצליחו לגרום למשתמשים להישאר זמן ממושך יותר מול פייסבוק. אולי זו הסיבה שבמקום להיחשף למגוון דעות ורעיונות אנחנו נחשפים רק למה שקרוב אלינו, ולמה שאליס מכנה דה-סוציאליזציה של החברה שלנו. כיצד תימדד הצלחתם של המתכנתים בעולמות המציאות המדומה של פייסבוק? מה תהיה המטרה שלהם? אפשר לדמיין.

הצד החיובי בתמונה

כמובן שלמציאות המדומה יש גם היבטים חיוביים שאי אפשר להתעלם מהם. לא מזמן יצא לי ״לבקר״ במדינה אפריקנית מוכת בצורת ו״ללוות״ את הילדים המקומיים לאסוף מים מהביצות המטונפות. אחר כך התלוויתי לנערה סורית במחנה הפליטים שבו היא מתגוררת. החוויה עוררה בי תחושות חזקות של חמלה ורצון לפעול.

חוקרים בריטיים עשו ניסוי על סטודנטיות בעלות ביקורת עצמית חריפה שגרמה למצוקה נפשית. הם הפגישו את הסטודנטיות עם ילדה וירטואלית בוכה, וביקשו מהן לומר מילים מנחמות לילדה. הילדה, בתגובה למילים המנחמות, הרימה את מבטה וניגבה את עיניה. לאחר מכן, הם נתנו למחצית מהנשים לחזור לעולם הווירטואלי, הפעם בתפקיד הילדה הבוכה. הן ראו דמות של אישה בוגרת מנחמת אותן באותן מילים ובאותו קול של עצמן, זה שבו ניחמו את הילדה קודם לכן. באופן זה החוקרים עשו מעין מניפולציה על המשתתפות בניסוי כך שיפגינו חמלה כלפי עצמן. המחצית השנייה של הסטודנטיות חזרה לעולם הווירטואלי כשהן מתבוננות על הסצנה הזאת כצופה מהצד, ולא כמשתתפת. אלה שחזרו לעולם וחוו את חוויית הניחום על עצמן, בתור הילדה, הראו מיד לאחר הניסוי ירידה משמעותית בביקורת העצמית שלהן וחוו השפעה פסיכולוגית חיובית.

השאלה החשובה היא מי מתכנת את המציאות המדומה, מה המטרות שלו, והאם הוא יודע מה ההשפעה שלה עלינו.

״בדיוק כפי שאפשר להשתמש במציאות מדומה כדי להגביר אמפתיה, אפשר להשתמש בה כדי להפחית אמפתיה״, כתבו ד״ר מיכאל מדרי וד״ר תומס מצינגר בקוד אתי לטכנולוגיית המציאות המדומה שהם פרסמו בפברואר 2016. ״יהיו לכך קרוב לוודאי יישומים באימון חיילים להפחית את האמפתיה שלם כלפי לוחמי האויב, לגרום לכך שלא ירגישו חרטה על פעולות אלימות.

״את היכולת של מציאות מדומה לעורר סוגים מסוימים של רגשות ניתן לנצל כדי לגרום באופן מכוון לסבל״, הם כותבים בפרק אחר בהמלצותיהם. ״הסבל הזה, יש להעריך, יכול להיות קשה כל כך שהוא יוכל להיחשב לעינוי… תגובות רגשיות עוצמתיות מופיעות אפילו כשהאדם מודע לכך שהוא נמצא בסביבה וירטואלית״.

אחד השימושים שהם צופים שרשויות החוק יאמצו אולי הוא שיקום של פושעים אלימים. איך זה יעשה? יכניסו אותם למציאות שתעורר בהם רגשות עזים של אמפתיה לקורבנות שלהם. לתפיסתם, אין בעיה בכך אם זה ייושם בהסכמה, אבל מה יקרה אם ממשלות יכפו טיפולי מציאות מדומה ״משני תודעה״ כחלק ממערכת הענישה ואכיפת החוק?

כשאני קורא את התסריטים של מדרי ומצינגר, אני לא יכול שלא לחשוב על האופן שבו משטרים דיקטטוריים, שכבר היום עוסקים בפרקטיקות של ״חינוך מחדש״, עלולים לנצל את הטכנולוגיה הזאת.

השחקנית אנסטסיה לין במסיבת עיתונאים, מדברת על ניסיונות המשטר הסיני למנוע את הופעתה בתחרות מלכת היופי | תמונה : Philippe Lopez/AFP/Getty Images

כל מי שמגיע לסין ורוצה להתחבר לפייסבוק, ליוטיוב או לטוויטר, יודע שהדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות שירות מיוחד בתשלום (VPN) המאפשר לעקוף את ״חומת האש״ הסינית – הכינוי שניתן למערכת הצנזורה והמעקב שפיתחה המפלגה הקומוניסטית הסינית. שירות שגם סינים רבים החיים בסין משתמשים בו. אולם בחודש ינואר האחרון החליט המשטר הסיני לשים סוף לאפשרות הזו, והודיע ששירותי ה-VPN אינם חוקיים עוד. המטרה: לאטום את כל נקודות הפרצה שעוד נותרו בחומת הצנזורה.

ג'יימס, איש היי-טק אמריקני שמגיע לא מעט לסין, מכיר את הנושא על בוריו, אבל מכיוון קצת שונה – הוא חתם עם הסינים על עסקה שבמסגרתה החברה שלו תשפר את מערכות השליטה והצנזורה של המפלגה הקומוניסטית.

המערכת שיצרה חברת Cyskom מפקחת על כל דבר כמעט שעושים אזרחי סין במרחב הדיגיטלי – כשהם שולחים אימייל המערכת מתייקת את ההודעה, כשהם מדברים בנייד המערכת מאזינה ומקליטה, וכשהם גולשים ברשתות החברתיות ובאינטרנט המערכת עוקבת ומצנזרת אותם.

כל מה שצריך לעשות כדי שהסרט יהפוך למציאות זה להחליף את חברת Cyskom בחברת Cisco (סיסקו) שסייעה לשירותי הביטחון הסיניים

אבל היא יודעת לעשות גם יותר מזה – כיוון שכמעט לכל דבר במרחב הדיגיטלי יש נקודת ציון או כתובת דיגיטלית המאפשרת לאתר את מיקומו, פותחה אופציה נוספת המאפשרת למשטרה להתביית בקלות ובמהירות על מיקומם של אנשים שהיא רוצה לעצור. לדוגמה, כאלו שכתבו במנגנוני החיפוש מילים שלא מוצאות חן בעיני המשטר כמו: ״פאלון גונג״ או ״אמת״, ״חמלה״, ו״סובלנות״.

כך מתחיל סרטו החדש של ליאון לי – ״הלהב המדמם״ (The Bleeding Edge), המבוסס על אירועים אמיתיים שאכן קרו. כל מה שהצופה צריך לעשות כדי לגשר על הפער בין הסרט למציאות הוא להחליף את חברת Cyskom בחברת Cisco (סיסקו) שסייעה לשירותי הביטחון הסיניים להשיג מטרה זהה.

אלא שבניגוד לעולם האמיתי, לג׳יימס (שמגלם השחקן ג׳יי קליפט) קורה אירוע מכונן ודרמטי, המוביל אותו לחקור למה משמשת המערכת שהוא עצמו פיתח, וכיצד הוא מעורב מבלי שהתכוון בפשעים נגד האנושות. כשהוא מנסה לברר פרטים על מנגנון השליטה והדיכוי בסין, דרך האינטרנט וברחוב, הוא חש על בשרו את הקושי להגיע אל האמת בסין ואת הפחד הגדול שיתפסו גם אותו.

תמונה: by The Bleeding Edge

אך התמודדותו של ג'יימס לא מתקרבת להקרבה ולאומץ שמפגינה גיבורת הסרט ג׳ן ג׳ינג. הסרט כולו מבוסס על אירועים אמיתיים שקורים עד היום בסין – רדיפת הפאלון גונג וקצירת האיברים השיטתית ממתרגלי השיטה.

ג׳ן, בגילומה של השחקנית אנסטסיה לין (מלכת היופי של קנדה), היא מתרגלת פאלון גונג, אמנית המקדישה את זמנה הפנוי כדי לספר לאנשים בתוך סין על הרדיפה שסובלים ממנה מיליוני מתרגלי פאלון גונג במדינה החל מ-1999. כשג׳ן נעצרת, יחד עם בעלה, ונלקחת בברוטליות מביתה ומבתה הצעירה, מתחיל סיפור קשה, מטלטל ומעורר השראה.

״מה שהסרט מציג זה באמת רק קצה הקרחון. המצב האמיתי גרוע הרבה יותר״, אמר הבמאי ליאון לי לעיתון The Weekly Standard. לי סיפר שחווה לא מעט קשיים בעת העבודה על הסרט – שחקנים ואנשי הפקה התנערו ממנו מחשש שהרשויות הסיניות יפגעו במשפחתם הנמצאת בסין, ומקומות מסוימים שבהם אמורים היו להקרין את הסרט ביטלו את ההקרנה, בגלל קשריהם העסקיים עם סין.

תמונה: by The Bleeding Edge

כוכבת הסרט, אנסטסיה לין, עלתה לכותרות העיתונים הגדולים בעולם, אחרי שנאסר עליה להיכנס לסין בשנה שעברה, שם נערכה תחרות מלכת היופי, תחת הסלוגן: ״יפה עם מטרה״. עבור לין, שנולדה וגדלה בסין ושאותה עזבה כשהייתה בת 13, מטרת תחרות מלכת היופי הייתה להעלות את המודעות להפרות זכויות האדם הקשות המתרחשות בארץ מוצאה. בבייג׳ינג לא ראו זאת בעין יפה, ומנעו את זה ממנה. בצעד ברוטאלי אף איימו שיפגעו באביה החי עדיין בסין, אם לא תחדל לספר מה קורה שם. כשהאיומים לא עבדו, הם פגעו כלכלית באביה והביאו אותו לפשיטת רגל.

בהמשך גם הפעיל המשטר הסיני לחץ על תחרות מלכת היופי שנערכה בסוף 2016 בוושינגטון, כדי שתמנע מלין להתבטא בנושא ולהגיע להקרנת הבכורה של הסרט. לאחר שהאיומים התפרסמו בעיתונות, לין החליטה שתסתכן בפסילתה מהתחרות ותגיע להקרנה.

על אף שהסרט אינו תיעודי, הוא מקפיד לתאר את הסצנות בתיאום מדויק ככל האפשר עם עדויות ואירועים שקרו במציאות. זאת אחת הסיבות שהסרט לא קל לצפייה – תעשיית קצירת האיברים של סין נחשפת דרך סיפור אנושי מרגש, דבר שאינו קל לעיכול לכל אדם בעל מצפון ומוסר, במיוחד לאור הידיעה שזה ממשיך עד היום.

ובכל זאת יש בכך גם משהו מרומם. כמו בציור רנסנס שבו החושך מבליט את האור, הסרט מציג מצד אחד את התגלמות הרוע, ומצד שני חושף גוונים ורמות שונות של טוב לב בדמויות, כשהטוב המוחלט שייך לגיבורה. הניגוד הזה מעניק תחושה של תקווה לאנושות, שכפי שמראה הסרט, מסוגלת לנורא ביותר.

הסרט הוצג בחודש שעבר בסנימטק תל-אביב ובסינמטק בחיפה, וניתן לצפות בו כעת ב-iTunes או להזמין אותו להקרנה פרטית.

אתר הסרט:
thebleedingedgemovie.com
הקרנה פרטית: 052-646-0065

הדמיה (להמחשה בלבד): Fotolia

זה רק נראה כמו רעף רגיל, אבל זה פאנל סולרי

חושבים על חשמל סולרי ורואים מול העיניים פאנלים מגושמים? חברת טסלה של אילון מאסק מציעה לשנות את כל זה. הרעפים הסולריים החדשים שהציגה נראים כמו רעפים רגילים לגמרי, אך היעילות הסולרית שלהם כמעט ומשתווה לזו של הפאנלים המסורתיים. בחזון של טסלה, הם משתלבים עם הסוללות החדשות שפיתחה, וביחד יספקו את כלל הצריכה הביתית.

איור (להמחשה בלבד): Fotolia

חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין הופתעו לגלות שההורים בעולם המערבי של היום מקדישים זמן רב יותר לטיפול בילדיהם בהשוואה לשנות ה-60. כ-120,000 הורים ניהלו יומן בו רשמו כמה זמן הקדישו לטיפול בילידיהם – בהתארגנות לקראת השינה, בעזרה בשיעורי הבית וכדומה.

בעוד שב-1965 אימהות הקדישו כ-54 דקות ביום לטיפול בילדיהן, כיום הן כמעט הכפילו את זה. האב ״הממוצע״ הקדיש בשנות ה-60 כ-16 דקות ביום לטיפול בילדיו וכיום פי ארבע – בערך שעה.

רוצים לשפר את השליטה העצמית?

זה קורה לנו כל הזמן: חפיסת השוקולד הסמוכה נראית מפתה כל כך ואנחנו לא מצליחים לעצור את היד שלנו בדרכה אליה, אפילו כשקול קטן בראש אומר לנו לחדול. אנחנו פשוט מתקשים לשלוט בעצמנו.

מחקר חדש שפורסם במגזין Science מנסה להסביר מדוע כל כך קשה לנו לעצור: הוא מדגים שמרכיב חשוב בשליטה העצמית שלנו קשור ליכולת לראות את הדברים מנקודת המבט של האחר.

כדי לבדוק את הקשר בין המיקוד שלנו בעצמנו לבין היכולת לדחות סיפוקים, החוקרים נעזרו בטכנולוגיה חדשה, גרייה מגנטית למוח, המאפשרת בשיטה לא פולשנית לתמרן את פעילותם של נוירונים הסמוכים לגולגולת.

איור (להמחשה בלבד): Fotolia

בצדי הראש, קצת מאחור, שוכנת צומת האונות הרקתית קדקדית, TPJ, שידוע שמשפיעה על יכולתנו לראות את הדברים מנקודת המבט של האחר. בעזרת גרייה מגנטית, החוקרים נטרלו לזמן קצר את פעילות החלקים הרלוונטיים ב-TPJ ובדקו כיצד זה משפיע על קבלת ההחלטות.

החוקרים הציעו לנבדקים סכום כסף ובשני ניסויים שונים בדקו עד כמה הם מוכנים, במטרה להגדיל את הרווח, לחלוק את הסכום עם אחרים או לדחות את מועד קבלתו. מתברר שנבדקים שנוטרלה אצלם זמנית פעילות ה-TPJ העדיפו לא רק להשאיר את כל הכסף אצלם, אלא גם לקבל אותו כבר עכשיו, אפילו שמדובר בסכום נמוך יותר. כשהחוקרים גירו אזורים אחרים במוח, או שלא גירו אותו כלל, הנבדקים נטו לדחות את הסיפוק לעתיד.

ריצה מחדדת את הזיכרון

למדתם למבחן ודחסתם המון חומר לזיכרון? מתברר שלפעילות שתעשו מיד אחר כך יש השפעה מכרעת על כמה תצליחו לזכור גם בעתיד.

במחקר שפורסם ב-Cognitive Systems Research, 60 נבדקים למדו מילים בגרמנית ובטורקית ומיד אחר כך נבחנו על כך. בשלב הבא הנבדקים חולקו לשלוש קבוצות. הראשונה יצאה לריצה קלה, השנייה השתעשעה במשחק מחשב אלים והשלישית בילתה את זמנה ברוגע, בחוץ. בסוף כולם נבחנו שוב על המילים החדשות.

מתברר שמשחק המחשב צמצם משמעותית את כמות המילים שנזכרו. אלו שיצאו החוצה זכרו מעט פחות אחרי הפעילות הנינוחה אבל אלו שיצאו לסיבוב ריצה, לא רק שהזיכרון שלהם לא נפגע, הם אפילו הצליחו לזכור יותר מילים אחרי הריצה מאשר לפניה.

איור (להמחשה בלבד): Fotolia

תמונה: באדיבות מייקל ברובה

מייקל ברובה הרגיש שכל החיים עוד לפניו. הוא עדיין לא הגיע לפסגה, אבל כבר ראה אותה קרובה מתמיד. ג׳אנט, אשתו, קיבלה משרה כמרצה לספרות אנגלית מודרנית ולימודי מגדר באוניברסיטת אילינוי, שבה גם הוא עבד כמרצה לספרות אמריקנית ואפרו-אמריקנית. הוא חשב שסוף סוף הם יוכלו להרשות לעצמם קצת יותר רווחה כלכלית.

בנם ניק, בן החמש, גדל להיות ילד מבריק, בין המצטיינים במבחני האינטלגנציה הארציים, שיותר מכל רצה אח או אחות לשחק איתם. כשג׳אנט נכנסה להריון, בגיל 36, השמחה של כולם הייתה מושלמת. הם ציפו ללידה שגרתית, למרות שאולי לא כל כך פלאית ואפופת קסם כמו שהייתה הלידה הראשונה.

בשבוע ה-18 להריון, הציעו להם לעשות בדיקת מי שפיר. האמת שהיו כמה תופעות מוזרות בהיריון, אבל הם החליטו להסתפק בבדיקת אולטרה סאונד. כפי שהסבירו להם, בדיקת אולטרה סאונד מגלה כל בעיה רצינית, מלבד תסמונת דאון, וכאשר מבצעים בדיקת מי שפיר קיימת סכנת הפלה.

בבוקר סתווי אחד, מייקל שלא עצם עין כל הלילה, היה שקוע בהכנה לשיעורים באותו יום, כאשר שמע את ג׳אנט צועקת שכדאי שיפסיק לעבוד, כי התחילו לה צירים. זה לא היה צפוי, כי הלידה הייתה מתוכננת לעוד שבועיים.

תמונה: באדיבות מייקל ברובה

אבל הצירים התגברו, והם מיהרו לבית החולים מבלי לדעת שהבלתי צפוי ביותר עדיין לפניהם. כשג׳אנט כבר שכבה במחלקת היולדות, עיניה היו נעוצות במסך המוניטור של הלב. כמי שהייתה בעבר במשך מספר שנים אחות במחלקה לטיפול נמרץ, היא יכלה לקרוא במדויק את התרשים ונחרדה ממה שראתה: קפיצות חמורות בקצב הלב.

היא צעקה לאחות המיילדת להזעיק בדחיפות קרדיולוג. המצב של ג׳אנט החמיר, ואף אחד לא היה בטוח שהיא תעבור את זה בשלום. ובאותם רגעים קריטיים הצירים התגברו וג׳יימי נדחף לאוויר העולם במהירות. זעיר, דומם לגמרי, חבל הטבור כרוך מסביב לצווארו והוא כולו סגול. מייקל היה בטוח שהוא נולד מת, ושאשתו נאבקת על חייה.

כאשר חיברו את ג׳יימי לחמצן, והוא התחיל לנשום, האחות התבוננה בו ביתר תשומת לב ואמרה משהו שישנה את חייהם לתמיד: ״הוא נראה ׳דאונסי מסביב לעיניים׳ (במראה אופייני לתסמונת דאון)״.

״זה היה שוק״, מספר מייקל בראיון לאפוק טיימס. בזמן שעמד בצד מבולבל ומבוהל, הרופאים והאחיות המשיכו להתרוצץ מסביב לג׳אנט ולג׳יימי. הוא ניסה להרגיע את עצמו במחשבה ש״אחרי הכול זה לא התרחיש הכי גרוע, כי רק לפני רגע חשבתי שאשתי תמות ושבני נולד מת״. ואז, כמו הד למחשבותיו, הוא שמע את ג׳אנט, עדיין בתוך הבכי והמצוקה, צועקת לעברו: ״אנחנו יכולים להתמודד עם זה… אנחנו יכולים להתמודד עם זה… אנחנו יכולים להתמודד עם זה״.

צמחו לי איברים חדשים

לפני שג׳יימי נולד מייקל וג׳אנט ידעו על תסמונת דאון מה שרוב האנשים יודעים: שלאנשים עם התסמונת יש כרומוזום נוסף, ושרובם סובלים מפיגור שכלי. בשנה הראשונה אחרי שג׳יימי נולד, לא היה להם זמן להתעמק מעבר לידע השטחי הזה. למעשה לא היה להם זמן כמעט לשום דבר מלבד הטיפול בג׳יימי מסביב לשעון. בנוסף לתסמונת דאון, לג׳יימי היו שלל בעיות רפואיות, ביניהן חור בלב שעלול לגרום למוות בכל רגע.

למדתי לחיות יותר בהווה עם פליאה מול כל מה שקורה, ופתיחות לכל האפשרויות

כשלקחו אותו הביתה לא היה לו רפלקס יניקה, וגם אי אפשר היה להאכיל אותו דרך הפה כי רפלקס התיאום בין בליעה ונשימה לא עבד. הפתרון היה להאכיל אותו דרך האף עם שפופרת זעירה שהגיעה ישר לקיבה. ובאותו זמן שהחדירו את השפופרת, היה צריך להקשיב לסטטוסקופ כדי לוודא שהמזון לא הגיע בטעות לריאות.

לג׳אנט זה לא היה קשה כי היא הייתה אחות, אבל מייקל חשב שהוא לעולם לא יהיה מסוגל לעשות את הדבר המורכב והעדין הזה, ״היה צריך בשביל זה ארבע ידיים״. וזה היה הרגע שהוא התחיל לגלות דברים חדשים על עצמו. ״אתה אף פעם לא יכול לדעת מה אתה מסוגל לעשות, עד שאתה עומד מול זה״, הוא אומר. ״פתאום יכולתי לתמרן את כל הפעולה המסובכת הזאת. הרגשתי כאילו צמחו לי איברים נוספים, או אזורים חדשים במוח״.

עם הזמן, כשמייקל נעשה מיומן יותר, הוא וג׳אנט התחרו ביניהם מי יצליח להכניס יותר מזון לגוף הזעיר הזה. כך זה היה עד גיל שנה. אחרי השנה הראשונה זה היה נינוח יותר, במובנים רבים כמו עם תינוק רגיל, ״ג׳יימי רק דרש מעט יותר השגחה רפואית, והוא התפתח קצת יותר לאט. בשלוש השנים הראשונות הוא היה זקוק לפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ותרפיה של דיבור״. הוא התחיל ללכת בגיל שנתיים, בגיל שלוש הוא הלך לגנון רגיל, ובגיל שש, שנה מאוחר מהרגיל, הוא התחיל ללכת לבית ספר רגיל.

תמונה: באדיבות מייקל ברובה

מייקל וג׳אנט חשבו שהוא יסתגל בקלות מבחינה חברתית, כי הוא כבר התרגל לחברה של ילדים רגילים, אבל חששו שהוא יפגר בהרבה אחרי הילדים האחרים מבחינה שכלית. אבל מה שקרה למעשה, היה הפוך ממה שהם ציפו. המורים המופתעים סיפרו להורים שג׳יימי היה בין המעטים בכיתה שידעו את כל אותיות האלפבית, הוא גם ידע את שפת הסימנים והיה לו גם הרבה ידע על בעלי חיים. הם לא הבינו איך ג׳יימי יכול היה ללמוד את כל הדברים האלה.

״אנחנו משחקים לתוך החוזקות שלו״, הסבירו ההורים, והיו שתיים עיקריות כאלה: זיכרון פנומנלי, וחיבה מיוחדת ויכולת שהייתה לג׳יימי לעשות רשימות של כל דבר שעניין אותו, בכל רגע אפשרי: רשימות של אותיות, של מספרים, צבעים, בעלי חיים בסדר אלפבתי, ואז לפי מינים וסוגים: דגים, זוחלים, כלבים, בעלי חיים בטבע ועוד ועוד.

החדשות הפחות טובות היו שג׳יימי היה זקוק ליותר הדרכה בעניינים חברתיים. ״הוא ליקק את הזרוע של אחת הבנות״, התלוננו המורים. סמוקים ממבוכה והפתעה ההורים הסבירו שג׳יימי קיבל לאחרונה כלב, והוא כנראה חושב שללקק מישהו זו דרך מקובלת להביע חיבה, סיפר מייקל בספרו Life as Jamie Knows It (2016).

אנחנו בני מזל

מייקל לא הפסיק לחשוב כמה הם, וג׳יימי, בני מזל. רק 30 שנה לפני שג׳יימי נולד, היו מכניסים תינוק שנולד כמוהו למוסד לחולי נפש, ובגלל הבושה, ההורים היו מספרים לכולם שהתינוק מת בלידה.

בגיל 11 החיבה של ג׳יימי לרשימות הלכה ותפחה. החדר שלו התמלא בעשרות בלוקים לכתיבה עם רשימות מכל מיני סוגים: כל השירים של הביטל׳ס עם השנה שכל אחד מהם יצא, המתאבקים הגדולים ביותר בהיסטוריה והמתחרים שלהם, הערים במזרח התיכון או בדרום אמריקה או באינדונזיה, כל 67 המחוזות במדינת פנסילבניה בארה״ב, שם הם מתגוררים, ועוד רבות אחרות. ״את כל הרשימות הוא עשה מהזיכרון, מלבד שמות הערים, שאותן היה מעתיק מהאטלס״, מספר אביו.

תמונה: באדיבות מייקל ברובה

באותו זמן ג׳יימי החל לגלות סקרנות אין-סופית לאנשים, למקומות ולמאכלים חדשים. ההורים החליטו לזרום עם הסקרנות של ג׳יימי, ומייקל התחיל לקחת אותו איתו לכל מקום ברחבי ארה״ב שהוזמן להרצות בו. כל טיול כזה היה מלווה בביקורים במוזיאונים לאמנות ולמדעים, קונצרטים, גנים בוטניים, גני חיות וכמובן מסעדות עם כל אוכל אתני אפשרי.

יום אחד, כשהם היו בשדה התעופה הבין-לאומי בקולורדו, ארה״ב, מייקל הראה לג׳יימי את הגג המיוחד של המבנה שבנוי ככיפה ענקית לבנה. ״יש אנשים שאומרים שהכיפה הזאת דומה להרים המושלגים של קולורדו״, הוא סיפר לג׳יימי, ״ויש שאומרים שהוא דומה לאוהלים של האינדיאנים, ואחרים אומרים שהוא דומה למרנג על פאי לימון״.

ג׳יימי הקשיב בדריכות, וזרק את הדימוי שלו. ״סידני״, הוא אמר. מייקל לא הבין. ״איזה סידני, מה סידני?״ ג׳יימי חזר שוב: ״סידני, אוסטרליה״. ואז מייקל נזכר: כמובן, בית האופרה בסידני, ולא יכל לעצור את הדמעות שהתחילו לזלוג בשטף על לחייו. ״הנה בני בן העשרה, עם תסמונת דאון, שמשווה את הארכיטקטורה של שדה התעופה בקולורדו, לבנין האופרה בסידני עם הכיפה הלבנה. איפה הוא ראה את זה? איך הוא זכר? לא יכולתי לצפות שהוא יגיע לזה״.

כשג׳יימי הגיע לתיכון, בגיל 16, המורה למדעים סירבה לקבל אותו לכיתה שלה. אבל ג׳אנט הצליחה לשכנע אותה: ״אני יודעת שג׳יימי לא מבין הכול, אבל הוא ממש אוהב ללמוד על העולם שסביבו, ולא היינו רוצים לסגור את העולם בפניו״. המורה התרגשה עד דמעות ובנתה תכנית ומבחנים מיוחדים בשבילו.

כמה שנים אחר כך, ג׳יימי הצטרף לתכנית מיוחדת של אוניברסיטת פנסילבניה המאפשרת לתלמידים עם מוגבלות שכלית לקחת במשך שנתיים שיעורים באוניברסיטה, שמעבירים סטודנטים מתנדבים.

לראות את העולם כל יום מחדש

בפעם הראשונה שמייקל דיבר עם ג׳יימי על עבודה, הוא היה רק בן 13. ההורים חשבו שכדאי להכין אותו בהדרגה לעולם שמחכה לו בחוץ אחרי שיסיים בית ספר. באותה תקופה ג׳יימי רצה להיות ביולוג ימי, בהשראה של סרט שראה על כרישים בנשיונל ג׳אוגרפיק. אולם כשהתברר לו במשך הזמן מה הידע שנדרש לעבודה כזאת, הוא צמצם את השאיפות שלו ל״עוזר לביולוג ימי״, ובהמשך לקופאי בסופר, לעוגמת נפשו שלו ושל הוריו.

מאז, לאורך השנים עד שסיים את התכנית המיוחדת באוניברסיטה, ג׳יימי עבד בהתנדבות ובשכר בעבודות שונות: שמירה על כלבים וחתולים, סדרן בתאטרון, עוזר במוזיאון למדע, ורוחץ כבאיות. אבל כשהגיע לגיל 21, הבעיה הפכה לרצינית ודחופה יותר – ממה ג׳יימי יכול להתפרנס?

אנחנו משחקים לתוך החוזקות של ג'יימי – זיכרון פנומנלי וחיבה אינסופית לרשימות מכל הסוגים

בלשכת העבודה לאנשים עם מוגבלות שכלית, הציעו לאחר שאבחנו אותו, לרחוץ כלים במסעדה, לסדר כסאות בכנסים, לסדר מצרכים על המדפים בסופרמרקט. שום דבר מזה לא צלח. ב-2014 מייקל כתב מאמר שמתאר את דרך הייסורים של ג׳יימי בחיפוש עבודה, והוא התפרסם במגזין ״אל ג׳זירה אמריקה״ תחת הכותרת: ״מחפש עבודה: אדם צעיר, מסור, עם תסמונת דאון״.

הסיפור שהתפרסם בהמשך במגזין הבוגרים של אוניברסיטת פנסילבניה, תפס את תשומת ליבו של טוני סנפיליפו, עורך בית הדפוס של האוניברסיטה. סנפיליפו כל כך התרשם מהיכולות של ג׳יימי בעריכת רשימות, עד שהזמין אותו לראיון עבודה: התפקיד המוצע היה קיטלוג, איחזור מידע, ומעקב אחרי המלאי.

תמונה: באדיבות מייקל ברובה

בראיון הוא הסביר לג׳יימי שהספרים שמגיעים לבית הדפוס לפעמים עוסקים בנושאים מאוד ספציפיים ומורכבים, ולכן קשה לקטלג אותם, כמו למשל תולדות האמנות והרנסנס. ״אני אוהב היסטוריה של האמנות והרנסס״, קפץ ג׳יימי, ״ומיד דיקלם בשטף שמות של שבעה ציירים האהובים עליו מתקופת הרנסנס, מבוטיצ׳לי ועד קרבג׳ו״. הוא התקבל לעבודה. מייקל לא יכל שלא לחשוב שוב על המשקל של תורשה מול סביבה. ג׳יימי נולד עם תסמונת דאון, את זה אי אפשר לשנות. אבל הסביבה שנתנו לו, עשתה את ההבדל המכריע.

״האם החיים עם ג׳יימי שינו משהו בהשקפת העולם שלך״, אני שואלת את מייקל. ״כן, בהרבה מובנים״, הוא אומר. ״ראשית, שיניתי את הציפיות שלי מהחיים. את יודעת, הורים תמיד מפתחים ציפיות לגבי הילדים שלהם, והרבה הורים מחליטים לעשות הפלה כי הם מקבלים אינפורמציה נוראית לגבי ילדים עם מוגבלויות: שהם אף פעם לא יוכלו לחשוב בצורה משמעותית, שלא יוכלו להשתתף בשום פעילות משפחתית, ועוד מהסוג הזה. ולמעשה ג׳יימי התפתח מעבר לכל מה שיכולנו לצפות ולקוות, ובתוך התהליך הזה פשוט שחררנו את כל הציפיות.

״לאורך השנים עם ג׳יימי למדנו גם להיות הרבה יותר קשובים וסבלניים. אני גם הייתי בעבר הרבה יותר בוטה, לא סבלני, וג׳יימי עזר לי למתן את המזג שלי. למדתי גם לחיות יותר בהווה עם פליאה מול כל מה שקורה, ופתיחות לכל האפשרויות. זוהי צורת חשיבה שלא הייתה לי בעבר״.

זו נשמעת תפיסה בודהיסטית יותר. 


״כן, האמת היא שאחרי שג׳יימי נולד, הלכתי לזמן מה לתרפיסט בודהיסט והוא בהחלט עזר לי לפתח את הלך המחשבה הזה״.

יש משהו שהיית רוצה לומר להורים שחוששים לגדל ילד עם מוגבלויות?


״יש הרבה דברים. ראשית מבלי להישמע כמו מישהו שצועק ב׳קבוצת המעודדים׳, באמת אין לי מילים לתאר את האופן שבו אנשים עם מוגבלויות יכולים לחיות חיים מלאים לעתים יותר מאנשים שאין להם מוגבלויות. יש אנשים שלא רוצים לגדל ילד, אם אין לו פוטנציאל להפוך לנשיא. לי אף פעם לא הייתה ציפיה כזאת, ואף פעם לא חשבתי שזה קריטריון לחיים שראוי לחיות אותם. ואם הייתי יודע מראש שזה הילד שייוולד לי, לא הייתי מהסס לשנייה לקבל אותו שוב. אני אסיר תודה לנוכחות של ג׳יימי בחיי, אני גאה בהישגים שלו, אני נהנה להיות בחברתו. אני יכול לומר בדיוק אותו הדבר על בני המחונן ניק, ומבחינתי זוהי תשובתי לשאלה האם לג׳יימי יש חיים שראוי לחיות אותם״.

אני שואלת את ג׳יימי האם יש משהו שהוא היה רוצה לומר לאנשים שאין להם מוגבלויות. ״כן״, עונה ג׳יימי, ״תגידי להם שאני אוהב אותם״.

איור: ליזה וורונין

היכולת לאלף יצורים חיים תמיד סקרנה את בני האדם. הכוח הטמון בה – המאפשר לשלוט ביצור חי אחר ולגרום לו לעשות כרצוננו – קסם לנו. כך אילפנו את כלבי הרועים לעזור לנו בצורה מועילה ולהוביל עדרים, וגרמנו לדולפינים לאתר מוקשים תת-ימיים.

כלל האצבע היה שיצורים חיים עם זיכרון ויכולת למידה – אפשר לאלף. את כל היתר לא, ואין טעם לבזבז עליהם זמן. כך חשבו במשך שנים.

אבל פרופ׳ מוניקה גגליאנו מאוניברסיטת מערב אוסטרליה החליטה לאתגר את התפיסה הזו וללכת נגד הזרם. היא רצתה לבדוק האם גם לצמחים יש זיכרון ויכולת למידה, ונוכל לגרום להם למשל לפתוח את הפרח כשנתקרב אליהם, ולסגור אותו כשנתרחק. ״הבנתי שאף אחד אף פעם לא שאל על למידה ועל זיכרון אצל צמחים, אף אחד לא בדק את זה. אז התחלתי לחקור בכיוון״, היא מספרת בראיון לאפוק טיימס על תחילת דרכה בתחום.

הצמח הבין שאין לו מה לדאוג מהנפילה, ולכן הוא לא הולך לבזבז את האנרגיה שלו עליה

כחוקרת חלוצה של תחום חדש, השאלה הראשונה שהתלבטה בה הייתה באיזה צמחים תשתמש כדי לבחון את התזה שלה. הצמח שלבסוף בחרה נקרא ״מימוזה ביישנית״, בגלל התנהגות מאוד ייחודית שמאפיינת אותו: המימוזה רגיש לטורפים המנסים להתקרב אליו. ברגע שמשהו מעורר אצלו חשד, למשל כשמישהו נוגע בו פתאום, נושף עליו או מרעיד אותו, הצמח מקפל במהירות את העלים. התנועה החדה מבריחה טורפים פוטנציאליים שנוחתים עליו, ואם הם לא בורחים, לכל הפחות הם נופלים מהעלה כתוצאה מהתנועה החדה. ההתנהגות המיוחדת שלו העניקה לו את כינויו המוכר, ״הצמח הרגיש״, או ״אל תיגע בי״.

פרופ׳ גגליאנו רצתה לבחון האם כשתטריד אותו שוב ושוב הוא בסופו של דבר כבר לא יהיה רגיש ויבין שההצקות שלה חסרות משמעות ולא ״שווה״ להשקיע את האנרגיה בסגירה המהירה של העלים. יותר מכך, אם יתברר שהוא באמת מסוגל לזכור שההטרדות שלה חסרות משמעות, לכמה זמן הוא יצליח לזכור את השיעור הזה?

עליו של צמח המימוזה הביישנית, המוכר בכינויו "הצמח הרגיש", נסגרים במהרה בכל פעם שמישהו נוגע בהם | תמונה: Cyndy Sims Parr/Flickr ,Fotolia

כדי לבחון את זה היא פיתחה ״מתקן טלטולים״ מיוחד, שיטלטל את הצמח שוב ושוב בחזרה מדויקת. עציצי הפלסטיק עם צמח המימוזה הורכבו על מסילת מתכת אנכית. למטה, בבסיס המתקן, היא הציבה מצע רך יחסית. כך היא יכלה שוב ושוב להפיל את העציץ מגובה של 15 ס״מ, כשהמצע הרך מבטיח שאין פגיעה ממשית לצמח. סדרת האימונים היומית של גגליאנו כללה שבעה מחזורים נפרדים של השלכות, כשבכל מחזור השתיל הופל 60 פעמים ברציפות.

בדרך כלל, כשהסכנה ממשית ו״הצמח הרגיש״ סוגר את עליו, לוקח לו בערך 30 דקות לפתוח אותם מחדש. כך אמור היה לקרות גם בניסוי של גגליאנו. בפועל קרה משהו אחר – כשהשליכה אותם מטה בפעמים הראשונות הם הקפידו לסגור את העלים, כמצופה, אבל במקום לפתוח אותם בתוך 30 דקות, הם החלו לפתוח אותם במהרה, בדרך כלל עוד לפני שהושלמה ההשלכה השישית בסדרה.

כשצמח המימוזה הופל שוב ושוב הוא "הבין" שאין טעם להשקיע אנרגיה ולסגור את העלים כהרגלו. הוא אפילו זכר את ה"תובנה" הזאת לפחות למשך חודש

כשהמשיכה להשליך אותם מטה קרה דבר עוד יותר מפתיע – הצמחים אפילו לא טרחו יותר לסגור את העלים. ״הצמח הבין שאין לו מה לדאוג מהנפילה. הוא הבין שאין לה שום משמעות עבורו, ולכן הוא לא הולך לבזבז את האנרגיה שלו עליה״, מספרת פרופ׳ גגליאנו.

אבל כאן לא נעצר הניסוי. גגליאנו החליטה לבחון מה יקרה אם תפסיק לבצע את הניסוי למשך כמה ימים, ואחר כך תחזור שוב לבצע אותו – האם הצמח עדיין יזכור את מה שכבר למד?

״חזרתי אחרי שלושה ימים כדי לראות אם הם עדיין זוכרים. חשבתי לעצמי שאין מצב שהם יזכרו. אבל הם זכרו. זה כאילו הם אמרו לי: ׳את צוחקת עלינו?׳ הם לא התרגשו מזה.

״אז חזרתי שישה ימים מאוחר יותר ושוב, אותו דבר. בניסוי הבא המתנתי חודש. וכדי לעשות את זה ממש מאתגר עבורם, אפילו שיניתי להם את הסביבה ושיחקתי עם עוצמת האור שהיה עליהם. אבל בכל זאת, גם אחרי חודש, כולם עדיין זכרו ולמדו שלא צריך לטרוח״.

אם צמחים מסוגלים לזכור חוויות קודמות שלהם, וללמוד מהן כיצד כדאי להתנהג ולהגיב בעתיד, מה ההשלכות של זה? אילו דברים חשובים נוכל ללמד אותם ואיזה אפשרויות חדשות זה יכול לפתוח לחקלאות שלנו?

20

לנו יש את חמשת החושים שלנו, אבל מגוון מחקרים בשנים האחרונות מראים שאצל הצמחים יכולות החישה מגוונות הרבה יותר. מתברר שלא רק שהם מסוגלים לשמוע, להריח ובעצם לחוש את מה שאנחנו יכולים, הם מסוגלים להרגיש גם שדות מגנטיים ואת כוח הכובד, להבחין ברמת הלחות באוויר ועוד. חוקרים מציעים שבסך הכול הצמחים נהנים מ-20 חושים שונים.

אוהבים אור כחול

כל זה היה ב-2014 ומאז גגליאנו המשיכה לחקור מה עוד נוכל ללמד את הצמחים שלנו. ממש לאחרונה היא פרסמה מחקר נוסף שבו היא בדקה, יחד עם עמיתים, האם אפשר ללמד צמח משהו חדש לגמרי, שהוא לא מכיר (Scientific Reports, Dec 2016). ״רצינו לראות האם נצליח לגרום לצמח להיות גמיש יותר, כך שהוא עדיין יבטא את ההתנהגות המולדת שלו אבל בצורה פחות מקובעת״.

גגליאנו לא הייתה הראשונה שחשבה על ניסוי כזה. בשנים האחרונות היו כמה חוקרים שניסו ללמד צמחים התנהגויות חדשות, באופן דומה לניסויים המפורסמים שעשה בעבר פבלוב עם כלבים.

איוון פבלוב הצליח בתחילת המאה ה-20 להראות שאפשר ללמד כלבים להגיב לצליל של פעמון בדיוק כמו שהם מגיבים למנה של אוכל. כלבים נוטים להזיל ריר כשמגישים להם אוכל, אז פבלוב ערך ניסוי שבו, במשך כמה ימים, לפני כל ארוחה הוא צלצל בפעמון ממש לפני שהגיש לכלבים את האוכל.

הניסוי של פבלוב | תמונה: Wellcome Images

כך למדו הכלבים את הקשר שבין צליל הפעמון והאוכל, ודי מהר הספיק רק צליל הפעמון כדי שהכלבים יתחילו לרייר.

גגליאנו הייתה הראשונה שהצליחה להראות שגם צמחים יכולים ללמוד באופן דומה לכלבים של פבלוב. ״האוכל של צמחים הוא אור, ומתברר ששתילים נמשכים מאוד לאור כחול, אז השתמשנו באור כחול כדי לגרום לאוכל שלהם להיות ממש טעים להם״, מספרת גגליאנו.

אבל כדי ״לשחזר״ את הניסוי של פבלוב, היה צריך גם תחליף לפעמון, משהו שהצמחים לא מכירים בכלל, ולא מקשרים אותו לאור, שהוא ה״ארוחה״ שלהם.

התחליף שהיא מצאה היה מאוורר. הרעיון היה להפעיל את המאוורר בדיוק מהכיוון שממנו יגיע האור, והשאלה הייתה האם הצמח יבין שכדאי לו לפנות לכיוון המאוורר, כי משם יגיע גם האוכל שלו (האור).

אם נותנים לצמחים אפשרות ללמוד על הסביבה, הם יבחרו לפי מה שהכי נוח להם

בהתחלה גגליאנו ניסתה ללמד חמניות לפנות לכיוון המאוורר, אבל זה לא ממש הצליח. היא חשבה שאולי האפונה תצליח יותר, כי היא נוטה לצמוח לכיוונים שונים. כך, בסופו של דבר, בניסוי שלה היא גידלה שתילים צעירים של אפונת הגינה בתוך מבוך חשוך שצורתו כשל האות Y. היא שיחקה עם כיוון האוורור ובדקה לאיזה כיוונים הצמחים הצעירים שלה יצמיחו את הענפים החדשים שלהם.

״הצמחים עברו שלושה ימים של אימונים שבהם האוורור תמיד הופיע מעט לפני האור, ובעצם היו לנו שני תרחישים: בראשון האוורור והאור הוצמדו והופיעו תמיד מאותה זרוע של המבוך, כך שהצמח יכול היה להבין שכדאי לו לפנות למאוורר. בתרחיש השני המאוורר מוקם בזרוע אחת של המבוך והאור היה מגיע מהזרוע השנייה. במקרה הזה הצמח יכול היה להבין שכדאי לו להתרחק מהמאוורר, כי האור תמיד יגיע מהצד השני.

״כשראינו שהצמחים הם תלמידים טובים שמצליחים לזהות מהיכן מגיעים הרמזים, הקפדנו לאתגר אותם קצת יותר, כך שכל הזמן שיחקנו באופן אקראי עם הכיוונים שמהם הגיעו האוורור והאור. הקפדנו לשמור על היחסים בין שני הגירויים האלו עבור אותו צמח, אבל הזזנו אותם שוב ושוב במבוך לאורך תקופת האימון״.

במשך שלושה ימים שתיל האפונה צמח והתקרב לנקודת הפיצול, כשבכל יום האוורור הגיע אליו לפני האור. ביום הרביעי, כשהצמח הגיע להתפצלות והיה צריך לבחור כיוון, מתברר שהוא יישם את "ההבנה" מהימים הקודמים וצמח

המידות של מבוך ה-Y תוכננו בדיוק כך שביום הרביעי יתקיים המבחן האמיתי. עד היום השלישי שתילי האפונה צמחו וגדלו לאורך הבסיס של ה-Y, והגיעו כמעט עד לנקודת ההתפצלות שבמרכזו, וביום הרביעי הם כבר היו חייבים לבחור לאן הם מפנים את המשך הצמיחה שלהם. באותו יום, של המבחן עצמו, הצמחים כבר לא קיבלו אור, אלא רק אוורור, וגגליאנו, יחד עם עמיתים למחקר, בדקו האם לכיוון שממנו הגיעה הרוח מהמאוורר הייתה השפעה על הבחירה של הצמח לאן להמשיך לצמוח.

״לא משנה מה היה התרחיש, בשני המקרים הצמח למד בדיוק מה הייתה משמעות האוורור, ובאופן מדהים פשוט סמך על המאוורר. זה חשוב, כי לפני שהחל הניסוי למאוורר לא הייתה שום משמעות עבור הצמח. ביום המבחן, במקום להשתמש בנטייה הטבעית שלהם לפנות לכיוון שממנו הגיע האור בפעם האחרונה, הם בחרו ללכת בהתאם למאוורר. הם עשו את הבחירה הזאת כנגד ההיגיון המולד שלהם.

״מצד אחד זה מדהים – ׳וואו, הם יכולים לעשות את זה׳. אבל מצד שני, ׳ברור שהם יכולים לעשות את זה׳. אם נותנים להם אפשרויות לבחירה ונותנים להם הזדמנות ללמוד על הסביבה, הם יבחרו לפי מה שהכי נוח להם״.

במקביל, גגליאנו בוחנת וחוקרת יכולות מפתיעות נוספות של צמחים. היא גילתה למשל ששורשי התירס משמיעים קולות של תקתוק, וגם מגיבים לקולות דומים. מאז היא ממשיכה ללמוד על התקשורת הקולית שצמחים מנהלים ביניהם. ממצאיה בתחום, כמו גם לגבי יכולות הלמידה של הצמחים, התקבלו בקהילה המדעית ברגשות מעורבים – הם מנוגדים להבנות ולתפיסות המקובלות.

הכלבים של פבלוב

כשחקר את מערכת העיכול של כלבים בסוף המאה ה-19, איוון פבלוב גילה שבכל פעם שהוא מתקרב לכלבים, גם אם הוא לא מביא את הארוחה, הם עדיין דרוכים ומתחילים לרייר. פבלוב הבין שהכלבים למדו את הקשר האסוציאטיבי והחל לחקור את תהליכי הלמידה שלהם.
מיד לפני כל ארוחה הוא צלצל בפעמון. בהתחלה לצלצול הפעמון לא הייתה שום משמעות עבור הכלבים, אבל במהרה הם הבינו שהפעמון קודם לאוכל. כשרק שמעו את הצלצול, הבינו שהאוכל כבר כאן והתחילו לרייר.

מול האינקוויזיציה

אצל בני האדם, כמו אצל רבים מבעלי החיים, הלמידה מתרחשת במוח, או יותר נכון בתאי העצב (נוירונים) שמאכלסים את המוח שלנו. בכל פעם שמתרחשת למידה, נוצרים קשרים חדשים בין הנוירונים במוח. אז איפה מתרחשת הלמידה אצל צמחים? אין להם אפילו תא עצב אחד.

קשה למצוא הסבר פשוט לממצאים המהפכניים האלה, עובדה שהלחיצה את הקהילה המדעית. ״לפני כמה שנים הייתה קבוצה, בעיקר של פיזיולוגים, שרצו לעורר דיאלוג בנושא הלמידה של צמחים וטבעו את המונח ׳נוירו-ביולוגיה של צמחים׳. כמובן, זה היה אמור להיות פרובוקטיבי, וכמובן שזה הצליח לעורר דיאלוג, אבל אנשים, במיוחד מתחום חקר המוח, ממש התעצבנו מהמונח הזה כי איך בכלל אפשר לדבר על נוירו-ביולוגיה במקרה של יצורים שאין להם נוירונים?״.

כך שבעקבות זאת, לא היה פשוט להכניס לשיח המדעי רעיונות של תודעה, זיכרון ולמידה אצל צמחים. אמנם התחילו לדבר על הנושאים האלו כבר לפני כעשר שנים, אבל כפי שגגליאנו מסבירה, לקח לחלוצים בתחום די הרבה זמן עד שהצליחו לזכות לתגובות ולהתייחסות למחקרים שלהם. למעשה התחום היה חסום במשך תקופה מסוימת כי החוקרים התקשו מאוד לפרסם מחקרים בכתבי העת המדעיים המקובלים.

פרופ' מוניקה גגליאנו מאוניברסיטת מערב אוסטרליה

גם גגליאנו עצמה התנסתה בזה עם המחקר שלה על הזיכרון של המימוזה הביישנית. ״לקח לי המון זמן עד שהצלחתי לפרסם אותו. כתבי העת שאליהם שלחתי אותו אפילו לא שלחו אותו ל׳ביקורת עמיתים׳ ״.

״זה היה קשה. הרגשתי כמו בתקופת האינקוויזיציה, שמי ששואל את השאלות הלא נכונות מעלים אותו על המוקד. כמובן, אנחנו כבר לא מעלים אנשים על המוקד, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה בדרכים רבות אחרות״.

כיום היא מרגישה שההתנגדות הזאת היא ברובה נחלת העבר, והדברים מתחילים להשתנות. אפילו בפרסום המחקר החדש על הלמידה של האפונה היא הופתעה לגלות שהעניינים זרמו מהר קצת יותר. אמנם לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר הוא הועבר לביקורת עמיתים, ואפילו פורסם בכתב עת מפורסם יחסית.

״אלו שהכי פחות מקבלים את הרעיונות האלה הם הביולוגים של הצמחים. אני לא יודעת למה, אבל הם לא ממש מתעניינים בזה. לי אישית היה מעניין מאוד להיפגש עם מדעני מוח, כי זה התחום שלהם. הם התעניינו בזה מאוד, אולי היו סקפטיים אבל גם זה בסדר, כי הרי מדע לא מדבר על להאמין במשהו, אלא מתמקד בנתונים.

״אלו שמתעניינים בנושא יותר מכולם הם האנשים מהתחומים ההומניים, החברתיים, כמו למשל מדעי הרוח, פילוסופים ואנשים מתחום המשפט. מתברר שהנושא מעורר אצלם שיח אתי שלם, כמו למשל השאלה הפילוסופית של ׳מה זה אומר להיות בן אדם אם צמחים מסוגלים לעשות דברים דומים׳״.

תמונה: Inra Dist/Flickr

מתמטיקה צמחית

במהלך היום צמח התודרנית אוגר עוד ועוד עמילן שהוא מפיק בתהליכי הפוטוסינתזה, אבל הוא צריך לנצל את העמילן הזה בחוכמה בשעות הלילה. חוקרים בריטים הדגימו ב-2013 כיצד הצמח מצליח בעזרת "חישובים מתמטיים" לצרוך את העמילן במשך הלילה בקצב קבוע שמאפשר לנצל את מאגר העמילן במלואו עד לשעת הזריחה.

מלבד הכיוון שאליו הצמחים פונים, האם יש תגובות נוספות שאת חושבת שנוכל ללמד אותם לשנות?


״בכל התהליך שבו עברתי מהחמנייה לאפונה וביססתי את הרעיון הזה של המבוך, הבנתי שלכל צמח נצטרך לאפשר את הבחירות שרלוונטיות לו. כך למשל, המבוך התאים לאפונה כי היא מטפסת וצומחת לכל מיני כיוונים ומקומות. אבל אם ניקח צמח כמו שושנה, זה פחות יתאים, נצטרך לתכנן מבנה ניסוי שמתאים יותר למה ששושנה עושה. זה בעצם אותו הדבר כמו מה שאנחנו עושים עם בעלי חיים – לא אתן לדבורה את אותו מבחן שאתן לשימפנזה כי הן עושות דברים שונים״.

אולי בעתיד נוכל ללמד אותם איך להיות יעילים יותר, למשל להשיג יותר משאבים כמו מים או אור?


״כן, יכול להיות. חשבתי גם על עוד משהו. אולי נצליח לאמן אותם לזהות מתי מזיקים נמצאים בסביבה, או שנוכל לאמן אותם להגיב מראש ולהפעיל את ההגנות שלהם – אם נוכל ללמד אותם לקשור רמזים שונים בסביבה זה יאפשר להם להיערך הרבה זמן לפני. למשל להתגונן בפני טורף. אבל אין לי מושג כמה תרחיש כמו זה שתיארתי יהיה בר ביצוע, וכמה זמן עוד ייקח לנו עד שנוכל לממש אותו״.

ואם ננסה לאלף אותם לעשות משהו שלא ממש מועיל להם, כמו למשל לפתוח ולסגור את הפרח שוב ושוב, את חושבת שזה יעבוד?


״אני חושבת שהניסוי על ׳המימוזה הביישנית׳ יכול לענות על השאלה הזאת כי הרי אחרי זמן מסוים השתילים הבינו שההתגוננות שלהם הייתה חסרת תועלת. יש להם עניין לחסוך באנרגיה ולמקסם את התועלות ואת הרווחים, כך שהצמחים תמיד יחפשו את האיזון הזה״.

איך בעצם עובד הזיכרון אצל הצמחים, בלי תאי עצב? 


״אנחנו עדיין לא יודעים. יש המון כיוונים אפשריים, ומדובר בעצם על מנגנונים שרלוונטיים גם אצל יצורים כמונו, עם מערכת עצבים: אותות אלקטרוניים, אותות כימיים, כמו למשל אלו המבוססים על סידן. אבל אלו כולן השערות שאפילו לא התחלנו לבדוק. כאקולוגית אני מתעניינת יותר בשאלות כמו ׳מדוע הדברים קורים׳, ומשאירה לביולוגים לענות על השאלות ׳איך הם קורים׳.

״אבל אם נסתכל על זה מנקודת מבט רחבה יותר, עולה כאן עוד נושא. בדרך כלל כשאנחנו מדברים על למידה ועל תודעה, אנחנו מדברים במונחים של נוירונים – מערכת העצבים, הקשרים בין נוירונים ומה קורה במוח. אני חושבת שהדבר החשוב ביותר במחקר הזה הוא שהצמחים מסוגלים לעשות את הדברים האלו גם בלי נוירונים.

״זה אולי בעצם אומר שברמה הבסיסית, נוירונים ומוח הם רק מקרה פרטי. אם נמשיך להתמקד בהם אולי לא נמצא את התשובה ל׳מהי תודעה?׳ או ׳איך בעצם התפתחה התודעה שלנו בתהליך השלם?׳ בהתמקדות בנוירונים, אולי אנחנו מסתכלים רק דרך חלון צר. למעשה יש עוד מינים רבים אחרים שיכולים לספק לנו את תשובה לזה כי גם הם עושים את הדברים האלו בלי נוירונים״.

אולי יום אחד נגלה שיש לצמחים מערכת מיוחדת להם שמקבילה לחלוטין למערכת העצבים שלנו? 


״ייתכן, זו אופציה אחת – שהם עושים את אותם הדברים רק שהם משתמשים בדרכים אחרות. אבל יש גם אפשרות נוספת, שאומרת שאולי גם אנחנו, בני האדם, למעשה עושים את הדברים באותה דרך של הצמחים, אבל אנחנו עדיין בכלל לא מודעים לה״.

היכנסו ללינק כדי לשלוח את הסיפור שלכם:bit.ly/et-chance

פעם חיינו בעולם ליניארי, היררכי, ריכוזי, סגור, עם מיקוד בבעלים של הנכסים. אלה היו ימים שנתנו יתרון לגודל, יציבות ארוכת שנים ואיתנות פיננסית.

היום הסביבה שלנו משתנית באופן אקספוננציאלי. השינוי שמונע בעיקר על ידי טכנולוגיות וגלובליזציה הופך את העולם ליותר פתוח ושקוף ואנחנו עוזבים לאט את היריבות ונעים אל תוך שיתופיות ושותפות. ״ניהול תחרות״ וטיפוח יריבות כבר לא מובילים לתוצאות אופטימליות. בעידן של פוסט תחרות, פוסט היררכיות, פוסט מקסימום ובעד אופטימום, הרבה יותר קל להתקדם ולהצליח כשפועלים על פי העיקרון של ניהול ההתקדמות האקספוננציאלית.

ניהול סיכויים סינרגטי כזה, מחבר בין אג׳נדות, תחומים ואתגרים שונים שלעיתים זרים לחלוטין זה לזה, לטובת התקדמות של המשחק כולו, ולא רק חלק מהשחקנים. המשחק כבר איננו משחק סכום אפס, של או אנחנו או הם, אלא גם וגם, כי התועלת הכללית והיכולות שנוצרות בחיבור כוחות, הופכים למכפילי כוח ומאפשרים פתרונות ואפיקים חדשים להתקדמות.

כמובן שלא כל מנהל או ארגון בשלים למהפך חשיבתי ורגשי שדורש שיתוף פעולה עם יריב מושבע, או השקעה בחיבור בין תחומים שלכאורה אין קשר ביניהם, ולא ברורה התוצאה. זה מצריך לפני הכל ידיעה ברורה של הנכסים הקיימים, ובטחון בייחודיות שלהם, חשיבה פתוחה ומוכנות לחשיפה הדדית של צרכים, אתגרים וציפיות (מבלי לזנוח אינטרסים אישיים של כל אחד). אם היום נרכיב את עדשות ניהול הסיכויים האקספוננציאלי, נוכל לזהות פוטנציאל אצל חברות אחרות שיגדיל את הפוטנציאל שלנו, ותתאפשר אינטראקציה שתכפיל את כוחם של כל המשתתפים.

החודש במדור ניהול סיכויים:

עמרי גפן

"מנהיגות משתפת"

מאת עמרי גפן, מייסד קבוצת גבים

הסיפור האישי והמקצועי שלי מתחיל בילדות ירושלמית. באותם ימים הייתה בי סקרנות אדירה לתרבויות השונות שהתגלו לי בכל סמטה בעיר העתיקה, והיא הובילה אותי לטייל ולשוטט בכל פינה בעיר. בעיקר נמשכתי לסמטאות המוסלמיות והנוצריות, שבהן המפגש בין תרבויות ותפיסות שונות ריתק אותי.

בגיל 14 הכרתי תרבות חדשה כאשר הצטרפתי לצוות ארכיאולוגי בסיני. בחפירות עבדו יחד איתנו בדואים, וערב ערב צפיתי והקשבתי להם סביב המדורה. הוקסמתי מהמנגינה ומהאווירה סביב הסיפורים. אף אחד לא התפרץ לדברי האחר, הם הקשיבו שעות ארוכות לסיפורים של כולם. הייתה שם אינטימיות שעד היום אני ממשיך לחקור אותה.

תרבות נוספת התגלתה לי כאשר חציתי את האוקיינוס האטלנטי על יאכטה קטנה וישנה, עם שני סקיפרים אוסטרליים. שטנו שישה שבועות רצופים בשתיקה, מלבד אופרציות הכרחיות, וכך גם מהעדר היחסים בינינו, למדתי משהו על יחסים.

המשכתי במסע שנגע בתחומים שונים, מבלי שידעתי בדיוק לאן כל זה יוביל: לימודים באוניברסיטה, במכון אדלר, עבודה כמחנך וכגנן, ויפסאנה, לימודי גישור בחו״ל.

אבל האירוע שחולל אצלי את השינוי ויצר את הבהירות לאן אני רוצה ללכת, היה רצח רבין. באותו ערב עצוב הנשמה שלי טולטלה באופן ששינה אותי וגרם לי להשקיע את כל כולי בניסיון מתמיד, כמעט סיזיפי, לשנות את החברה שלנו בישראל. הקמתי את קבוצת ״גבים״, ואספתי חבורה רצינית של אנשים שלאורך השנים גדלה והגיעה היום למאה אנשים. החזון שלנו בשלב הראשון היה שינוי השיח בחברה הישראלית, והכלי היה גישור. אבל בשונה מגופים אחרים שקמו מאוחר יותר ועסקו בגישור, התפיסה והמודל של גבים היו ממוקדים בדיאלוג ובמערכות יחסים – כלומר זה היה כלי לניהול סיכויים המאפשר יצירת מכפילי כוח של כל המשתתפים ומטמיע שפה, ולא רק כלי ליישוב סכסוכים וקונפליקטים.

אחד הפרויקטים שלנו למשל היה בכרמיאל שבו יצרנו דיאלוג מגשר בין מנהיגי ישובים ערביים באזור, ובכירים בכרמיאל, וכתוצאה ממנו נוצר שיתוף פעולה בין הצדדים בניהול פסטיבל המחולות השנתי בכרמיאל, ונוצרה חשיבה משותפת של פיתוח התיירות באזור, למשל תכנון שביל לרוכבי אופניים, שיחצה את כל בקעת בית הכרם. אף ישוב לא היה עושה דבר כזה לבד, אבל מתוך החשיבה המשותפת נוצר ערך גבוה יותר לכולם. עשינו תהליכים דומים לאלה גם בבתי ספר, בעמותות ובארגונים אחרים.

לפני מספר שנים הבנתי שאנחנו צריכים לעשות שינוי מהפכני באופן החשיבה והפעולה שלנו, כי אנחנו חיים בעולם חדש שבו כבר אי אפשר לדבר במונחים של גישור. בעולם החדש יש כבר הרבה יותר מורכבות, אי ודאות ותלות הדדית, והפרדיגמות הישנות כבר לא עובדות בו. האתגר הוא כבר לא עבודת צוות וניהול צוות שאותו אנשים מבינים, אלא שיתוף פעולה בעולם מורכב, שבו נדרשים לעשות חיבור בין מנהיגות לבין שיתופיות. כדי לעזור לארגונים להבין ולהטמיע את אופן ההתנהלות החדש, אני מציע להם לעצור את העשייה השוטפת שלהם, לצאת איתי לים או למדבר, או למקום אחר שמאפשר שיחה אינטימית, עם הקשבה עמוקה. למשל לקחתי פעם קבוצת מנהלים לים והתחלקנו בין חמש סירות, וזה סיפור שחוזר על עצמו: על כל סירה כולם מסתדרים מצויין, גם אם יש מצבים מורכבים או גלים גבוהים. אבל ברגע שיש משימה בין הסירות, הם מסתבכים. והם מספרים שזה בדיוק מה שקורה בארגונים שלהם. בתוך כל יחידה הם עובדים מצויין אבל בין היחידות הם כל הזמן נתקעים, פוגעים בלקוחות ומאבדים משאבים.

״על כל סירה כולם מסתדרים מצוין, גם אם יש מצבים מורכבים או גלים גבוהים. אבל ברגע שיש משימה בין הסירות, הם מסתבכים״ | איור: Fotolia

כך למשל הייתה חברה עסקית גדולה שמורכבת משמונה חברות בת. המנכ״ל אמר שהם לא מצליחים לפרוץ תקרת זכוכית בצמיחה העסקית שלהם, בגלל שאין שיתופי פעולה בין החברות. ירדנו עם המנהלים הבכירים לשלושה ימים למדבר, ושלושה ימים רק דיברנו, מנותקים לגמרי מהעולם, בלי טלפונים. והשיח בנה הבנה לגבי המקומות הנפרדים והמשותפים, על הצרכים של כל יחידה. נוצר מקום שאנשים הרגישו בו מספיק בטוח, שיש בו הקשבה, אמון ואינטימיות. קשה להסביר מה בדיוק קורה שם. נוצר שיח שלא מצליחים לייצר ביום-יום שלנו, נוצרת הקשבה מאוד מיוחדת. מתחולל שם איזשהו קסם. לעתים אני מרגיש שהיכולת הכמעט יחידה שלי בתהליכים האלו, היא ליצור את ההוויה האחרת, של הקשבה למנגינה של השיח שנוצר סביב המדורה.

ויחד עם זה, יש לשיח הזה מתודולוגיה מאוד ברורה ומאוד מדויקת, לפי מודל מיוחד שבנינו בגבים, שאין דומה לו בעולם. עוצמתו של המודל בפשטותו. מנהלים מתחברים אליו, מבינים ומיישמים אותו, הן ככלי לניהול סיכויים המאפשר יצירת מכפילי כוח לכל המשתתפים, הן כמנוף להתפתחות ושינוי, והן במטרה לחזק את הרלבנטיות של הארגונים שלהם.

עמרי גפן: omri@gevim.co.il

* * *

שיתוף פעולה בין מתחרים, וחיבור כוחות שונים, היא אידיאולוגיה שנלקחה ישירות מן התובנות של תורת המשחקים. דוגמה טובה לכך היא המקרה של PIXAR.

לפני שנקנתה על ידי דיסני, חברת Pixar הייתה סטודיו לגרפיקה ממוחשבת. סרטון תדמית קצר שהחברה יצרה, עורר עניין אצל חברת דיסני הגדולה, שפנתה אליה בהצעה לשיתוף פעולה עם תסריט ראשוני לסרט Toy Story.

זה קרה ב-1995, תקופה שבה אמני האנימציה המצוירת פינו את מקומם למתכנתים של אנימציה ממוחשבת. בחברת פיקסאר (שמנתה אז מספר בודד של מתכנתים) לא אהבו את התוצאה. היא לא הצליחה להעביר את האנושיות הנחוצה של צעצועים שילדים מחפשים לשחק בהם. המתכנתים של חברת פיקסאר, שהייתה אז דלת משאבים ודחוקה בזמן החליטו לקחת שיעורי משחק. ואם אתם מרימים גבה כעת, אתם צודקים, זה היה חיבור תחומים לכאורה לא הגיוני בין עולם התכנות לעולם התיאטרלי, אך הוא פעל כבמטה קסם. איכות העבודה עלתה פלאים, והסרט הציב סטנדרט חדש לתעשייה. ההצלחה המטאורית הובילה את דיסני לשיתופי פעולה נוספים עם סטודיו פיקסאר שהפך לחוד החנית של סרטי האנימציה הממוחשבת. לבסוף הוא נקנה על ידי דיסני בסכום אגדי של 7.4 מיליארד דולר.

**כתבו לנו איך ניהלתם הזדמנות שנוצרה דרך החוויה האישית שלכם. הסיפור הנבחר יתפרסם בגיליון הבא

גם היום, עם ניסיון של 22 שנה בתחום ניסוח והעברת מסרים, ואחרי שזכה באליפות העולם בדיבייט, אימן קבוצות שזכו באליפות עולם ואליפויות אירופה, ועבד עם הדמויות הבכירות ביותר בישראל ומחוצה לה, יוני כהן-אידוב (36) לא מוכן לקרוא לעצמו מנטור או להזדהות כקואוצ'ר: "יש משהו יומרני וקצת מתנשא בתארים האלה. אני מעדיף להציג את עצמי דרך העבודה. כששואלים מה אני עושה, אני אומר שאני עוסק בהעברת מסרים. בין אם מדובר במצגת, נאום, דיון, ראיון עבודה או אפילו שיחה אישית  – הכל מתבסס על מציאת המסרים הנכונים והעברתם בצורה יעילה". ואכן, כהן-אידוב לא מגביל את עצמו לנישה אחת. "אני מרצה בפני חברות, ארגונים ומשרדי ממשלה, מייעץ לחברות וסטארט-אפים לגבי פיצ'ים ומצגות, וכמובן פונים אלי גם לייעוץ אישי.  אני מסייע לגורמים פרו-ישראליים במאבק בתנועת החרם נגד ישראל, מקדיש זמן להעברת הרצאות בהתנדבות לחיילי צה"ל ולתלמידים, ועד לא מזמן ניהלתי גם את תכנית הדיבייט של משרד החינוך". כהן-אידוב אף לימד באוניברסיטאות ת"א, העברית ובר-אילן, אך בזירה זו העביר את השרביט: "הסטודנטים שלי הם כבר מאמנים בחסד בעצמם. אפשר להגיד שיש לי היום "נכדים"-דיבייטורים, שמביאים כבוד למדינת ישראל בכל העולם".

אחד הדיבייטורים הראשונים בארץ

כהן-אידוב הגיע לעולם הדיבייט לראשונה כשהיה בן 14."עולה מדרום אפריקה בשם אן סברסקי רצתה לקיים תחרויות דיבייט, אך גילתה שאף אחד פה לא יודע מה זה דיבייט, ולא העלה על דעתו שאפשר ללמוד להתווכח נכון, שלא לדבר על באופן תרבותי…". סברסקי הקימה את עמותת 'שיח ושיג', וכך התחיל כהן-אידוב את דרכו. הוא המשיך בתחום גם כשהגיע לאוניברסיטת תל אביב.

למי שלא מכיר את עולם הדיבייטים, הכללים הם מאד פשוטים: שתי קבוצות מתמודדות אחד מול השנייה, ומקבלות נושא. זה יכול להיות נושא שמוכר למשתתפים, אך ייתכן גם נושא זר להם לחלוטין. "המיומנות היא למצוא את הטיעונים הנכונים והרלוונטיים התומכים בעמדתך", מסביר כהן-אידוב, "לנסח אותם בצורה אפקטיבית כדי שהשומעים יבינו היטב את מה שאתה רוצה להגיד, להציג אותם בצורה משכנעת, ולצפות מראש את המחלוקות ואת אי-ההבנות שעלולות לצוץ –  ולמנוע אותן. נכון להיום, אני מלמד את הכלים האלה בהרצאות שלי, ומכשיר אנשים להשתמש בשיטות שפיתחתי לצורכיהם, בחיי היומיום."

הפעם ההיא כשכל אירופה הריעה לקבוצה ישראלית

בשנת 2009 באליפות אירופה בדיבייט הגיעו לגמר ארבע קבוצות – שלוש מהן היו מאוקספורד, והרביעית מתל-אביב. הקבוצה הישראלית, שלפי כללי התחרות, שעקרונית היתה אמורה להתחרות במסלול הקבוצות שאנגלית אינה שפת אמן, התברגה במפתיע בין קבוצות דוברות אנגלית כשפת אם. "זאת הייתה תחושה אדירה. רק כמה חודשים אחרי "עופרת יצוקה", כשישראלים עדיין לאו דווקא מרגישים בנוח לחשוף מאיפה הם בעולם, ראינו פתאום שכל אירופה מאחורינו. נציגי אירלנד נתנו לנו במתנה את הדגל שלהם עם מגן דוד באמצע. נציגי תורכיה הריעו לנו לכל אורך הדרך. זה היה רגע מיוחד במינו".

חותמת של האמירות הקטארית בדרכון הישראלי

באליפות העולם בתורכיה בשנת 2010 כולם כבר הכירו את כהן-אידוב ואת שותפו מת"א אורי מרחב, והשניים לא אכזבו וזכו בתואר אלופי העולם בדיבייט. כאשר חזרו לישראל, חיכה להם בנתב"ג צוות הצילום של "מבט", כראוי לאלופים אמתיים. "לא עברו חודשיים, וכבר נסעתי כמאמן נבחרת ישראל לנוער לאליפות העולם בקטאר, לא פחות", ממשיך כהן-אידוב. "נכנסנו למדינה עם דרכונים ישראלים, למיטב ידיעתי אנחנו היחידים לעשות זאת חוץ חוץ משחר פאר ושמעון פרס ז"ל. הסיעו אותנו לכל מקום במכונית משוריינת עם שומר ראש צמוד, אבל לא חשנו סכנה, להיפך. המקומיים ממש עמדו בתור להצטלם איתנו, ואנחנו תמיד חברים טובים של הנבחרות מפקיסטן, כווית, קטאר ועוד. ועדיין, כשנציגת הממשל הקטארי הכריזה על הנבחרות העולות לשלב הבא, ושלפה ממעטפה תמונה של דגל ישראל, הרגשתי קצת חלק מרגע היסטורי… ואפילו לא ידעתי שזה קורה ממש בזמן חיסול מבחוח, מרחק קצר מאוד משם…זה עד היום מצחיק אותי. סוכני המוסד שם התחזו לשחקני טניס, ולא רחוק מהם היינו 'נבחרת ישראל בוויכוחים', כן, בטח… בקיץ הזה אנחנו נוסעים לאינדונזיה, אני מניח שיהיה אותו סיפור. נעשה הכל כדי להמשיך לייצג את המדינה בכבוד, ולקשור קשרי חברות עם שאר הנבחרות כתמיד".

נשים או גברים – מי דיבייטור טוב יותר?

לשאלה מי קהל היעד שלו, כהן-אידוב עונה בפשטות: "כולם. אני עובד עם שרים וחברי כנסת, גם עם עורכי דין ומנהלים, גם עם חברות וסטארט-אפים, אבל גם עם אדם שפשוט רוצה להתכונן לראיון עבודה, או עמותה שמנסה לגייס כסף. כל אחד ואחת מאתנו זקוקים לכלים כדי לדעת להעביר את מה שיש לנו להגיד, זו אולי המיומנות החשובה ביותר בעולם של היום. האם יש הבדלים ביכולות של גברים ונשים? ההבדלים היחידים הם אלה שבדעות הקדומות שלנו. משום מה, אנשים נוטים לחשוב שלנשים ולגברים יש יכולות לוגיות ורטוריות שונות, שגברים מצטיינים בזה יותר מנשים. אני עוסק בכך כל חיי, ואני אומר בביטחון מלא שאין כל הבדל בין גברים ונשים מבחינת היכולות, אלא אך ורק בסטיגמות ובדעות הקדומות לגביהן, שהרבה פעמים גורמות לכך שנשים יחששו לנסות או יוותרו מהר יותר מגברים. למעשה, ממש בימים אלה אני עובד יחד עם חברות כנסת על סדנאות לנשים כדי ולעודד אותן לקחת מנהיגות במגזר הציבורי, כאשר הדגש העיקרי, מעבר להקניית המיומנויות עצמן, הוא הפנמת העובדה שיש להן מה למכור בדיוק כמו הגברים, אם לא יותר, שהרי הן לרוב מצליחות מול אתגרים קשים יותר".

יוני כהן-אידוב, בעברו אלוף העולם בדיבייט, מרצה ומייעץ בנושאי העברת מסרים, פיצ'ים מצגות ונאומים. ניתן לראותו בפעולה במסגרת כנס TalkMaster ב-15 במרץ בת"א.

תמונות:kris krüg/Flickr1 ,John G. Mabanglo/AFP/Getty Images

סטיב ג׳ובס היה נחוש לחולל מהפכה באותם ימים של שנות ה-80 המוקדמות, ואף אחד לא יכול היה לעצור אותו. על גאי קוואסאקי, בוגר סטנפורד צעיר ואנרגטי הנושק לשלושים, הוטלה משימה שנראתה בלתי אפשרית באותם ימים.

IBM שלטה בשוק המחשבים האישיים. על מסכיהם השחורים של מחשביה הוצג מלל ירוק, והמשתמשים נדרשו להכיר פקודות טקסטואליות כמו CD או DIR כדי לגרום לדברים לקרות. הם נראו מאיימים מדי ומסובכים מדי בשביל רוב האנשים.

ג׳ובס רצה לשנות את המצב ולייצר את מה שנראה באותם ימים כחלום בהקיץ – מחשב שייכנס לכל בית, וכל אחד ידע להשתמש בו, החל מילדים ועד קשישים. אבל המשימה ההנדסית הייתה קשה. ג׳ובס רצה שלמקינטוש תהיה תצוגה גרפית נעימה ואינטואיטיבית, שהוא יריץ תוכנת ציור ומעבד תמלילים ואפילו ידבר. כל זה במחיר זול מספיק שאנשים פרטיים יוכלו להוציא מכיסם.

אל תעשו סנאפצ׳אט למבוגרים. אתם לא כאן כדי לעשות כסף. אתם כאן כדי לשנות את העולם

כדי להוזיל את המחיר, ג׳ובס התפשר על מעבד זול וכמות זיכרון קטנה (128 קילובייט, פחות מ-0.02 אחוז מהזיכרון של מחשב ממוצע הנמכר בימינו) שהיו נחותים משמעותית ממחשבים אישיים אחרים בשוק. אבל הנחיתות המשמעותית ביותר שהיה על אפל להתגבר עליה הייתה שלא היו עבורו תוכנות זמינות. על קוואסאקי הוטלה המשימה הגורלית לגרום לחברות תוכנה לפתח תוכנות עבור המקינטוש.

״התפקיד שלי, כ׳אוונגליסט ראשי׳, הייתה לגרום לאנשים להאמין בפלטפורמה הזאת, שלא היו לה משתמשים, לא היו לה כלים, ובשביל לפתח עבורה תוכנה היה צריך לקנות מחשב אחר של אפל, ׳ליסה׳, בעלות של 10,000 דולר״.

קוואסאקי לא מהסס להשתמש במילים גסות כשהוא מדבר על כמה גרוע היה המקינטוש מבחינה טכנולוגית באותם ימים. הוא לא יכול היה לדבר על עליונות טכנולוגית כדי לשכנע מפתחים לכתוב תוכנות למחשב המהפכני.

״הייתי צריך לגרום לאנשים להאמין שמקינטוש הוא החדשות הטובות״, הוא מספר, ״שהוא יגדיל את היצירתיות והפרודוקטיביות של אנשים. הייתי צריך להשתמש בלהט ובהתלהבות כדי לשכנע אנשים לקנות את החלום שלנו שמקינטוש יוכל לשנות את העולם. רק אם מספיק מפתחי תוכנה היו מאמינים בכך, והיו מתחילים לכתוב עבורו תוכנה, אז מקינטוש יכול היה להפוך לאמיתי״.

קווסאקי: ייתכן שמעבר לפינה מחכה חידוש שיהפוך את השיפור הטכנולוגי שלכם לחסר טעם | תמונה: Robert-Scoble/Flickr

קאוואסאקי נהג להיפגש בחשאיות מוחלטת עם מפתחי תוכנה, להראות להם אבות טיפוס של מקינטוש ולדבר איתם על החזון של סטיב ג׳ובס. הגדרת התפקיד של קוואסאקי, ״אוונגליסט ראשי״, רמזה על כך שתפקידו היה לגרום לאנשים להאמין בבשורה גדולה, להיות חלק מחזון גדול. לא לשווק טכנולוגיה חדשה. קאוואסאקי פרסם והפיץ את הרעיון של ״אוונגליסט תוכנה״ לאחר מכן, וחברות רבות החלו להעסיק ״אוונגליסטים״.

״כשסטיב ג׳ובס הציג את המקינטוש, האתגר שהוא בא לפתור לא היה לייצר עוד מחשב״, אומר קאוואסאקי, ״אלא למנוע שליטה של IBM בעולם, למנוע עולם אורווליאני״.

בפרסומת המפורסמת וההיסטורית (סרטון) שעוררה עניין לקראת ההשקה של מקינטוש ב-1984 לא היה אפילו מחשב. הייתה זו סצנה בהשראת ספרו הדיסטופי של ג׳ורג׳ אורוול 1984, שבה רואים את המנהיג הגדול מדבר אל העם הכנוע דרך מסך ענק. איש אמיץ אחד רץ לעבר המסך ומטיל לעברו פטיש, ומנפץ את המסך לתדהמת כולם.

משתמשי אפל הפכו באמת במידה רבה ל״מאמינים״, יותר מאשר ל״משתמשים״.

המתכון הסודי של הסטארטאפים

מאז אותם ימים של המקינטוש בשנות ה-80, קוואסאקי הקים חברות, ייעץ לאחרות, השקיע בחברות רבות בסיליקון ואלי, כתב ספרים שהפכו לרבי מכר, והפך לאוטוריטה בתחום שעסק בשאלה כיצד ליצור משהו חדש ולגרום לו להצליח.

אני פוגש את קוואסאקי בכנס Lean Startup על המזח בסן פרנסיסקו בנובמבר 2016, כדי להבין ממנו מה אנחנו צריכים ללמוד מההצלחה הכבירה של חברות סטרטאפ והיי-טק בעמק הסיליקון. כ-2,000 אנשים מכל העולם הגיעו לכנס הזה, הממוקד בשיטת הניהול שפיתח היזם הסדרתי אריק ריס.

״התנועה הזאת של Lean Startup חשובה״, אומר לי קוואסאקי כשאנחנו נפגשים, ״מכיוון שהיא אוספת גוף של ידע שמראה מציאות הפוכה למה שיזמים היו נוהגים לעשות תמיד – כמו למשל לתכנן בקפידה, לבנות מוצרים באופן מדוקדק וכו׳. עם המתודולוגיה של Lean Startup זה יותר ׳לזרוק את הדברים על הקיר ולראות מה נדבק. זה אומר להגיע לשוק מהר ולבחון את הדברים״.

על במת הכנס קוואסאקי שיתף את הקהל ב-10 תובנות מרכזיות שלו מהעבודה עם סטיב ג׳ובס. הראשונה שבהן הייתה שלא ניתן לשאול את הלקוחות מה הם רוצים, כי הם לא ידעו להגיד את זה.

״500 דולר?! בשביל טלפון?" אמר באלמר, תוך כדי שהוא צוחק בקול ומפגין זלזול עמוק. ״אני אומר שזה הטלפון הכי יקר בעולם" | תמונה: Stephen-Brashear/Getty-Images

״אם היית שואל את הלקוחות באותה תקופה מה הם רוצים מאפל כולם היו אומרים שהם רוצים אפל 2 גדול יותר, חזק יותר ומהיר יותר״, הסביר קוואסאקי בכנס. ״אף אחד לא היה אומר שהוא רוצה מחשב בלי תאימות למחשבים הקיימים, בלי תוכנה, בלי שפות תכנות, עם דיסק קטן מדי ובלי מספיק זיכרון״.

סטיב ג׳ובס אמר: ״אנשים לא יודעים מה הם רוצים עד שאתה מראה להם את זה״, והמקינטוש הייתה רק הדוגמה הראשונה לאופן שבו אפל פעלה לפי העיקרון הזה. לפני האייפד היו כמה טאבלטים שנכשלו מסחרית. אם אפל הייתה שואלת את הלקוחות שלה, מה הם רוצים, הם לא היו מבקשים מכשיר נחות טכנולוגית, איטי, בלי עכבר ומקלדת, שאין עליו את התוכנות שהם רגילים אליהן. לאחר ההשקה רבים מהמבקרים היו סקפטיים לגבי סיכויי ההצלחה של האייפד.

עוד קודם לכן, כשג׳ובס החליט על פיתוח האייפון, הוא ממש לא שאל את הלקוחות מה הם רוצים. מנכ״ל מיקרוסופט באותם ימים, סטיב באלמר, צפה כישלון לאייפון. ״500 דולר?! בשביל טלפון, עם סבסוד [של חברות הסלולר בתוכנית עם התחייבות]?״ הוא אמר, תוך כדי שהוא צוחק בקול ומפגין זלזול עמוק. ״אני אומר שזה הטלפון הכי יקר בעולם, והוא לא פונה לקהל העסקי, כי אין לו מקלדת, כך שהוא לא טוב בשביל דואר אלקטרוני״.

אם אי אפשר לשאול את הלקוחות מה הם רוצים, איך אפשר לדעת?


״יש כמה דרכים: או שיש לך מזל; או שאתה כל כך טוב שאתה גורם להם להאמין שמה שאתה עושה זה מה שהם צריכים; או שיש לך תובנה ברורה כלשהי. בוא ניקח לדוגמה את תוכנות שיתוף התמונות – לכולם היה סמארטפון, לכולם יש אינטרנט עליו, ולכל סמארטפון יש מצלמה – אז אנחנו צריכים לאפשר לאנשים לשתף תמונות, נכון? עכשיו זה כל כך מובן מאליו. אבל כשהמצלמות בטלפונים היו גרועות ולרוב האנשים עדיין היו טלפונים לא חכמים, ועוד לא היה אינטרנט סלולרי מהיר, זה לא היה מובן מאליו״.

רבות מההרצאות ומהסדנאות בכנס Lean Startup התמקדו בשאלה הזאת – כולם רוצים לדעת מה הלקוחות באמת רוצים. אבל הדרך לקבל את התשובה לכך אינה פשוטה כל כך. רבים מהמרצים שיתפו על הניסויים שערכו כדי לדעת מה הלקוחות רוצים, מבלי שישאלו אותם ישירות. הדרך הטובה ביותר, מסכים קוואסאקי עם מייסד תנועת ה-Lean Startup, היא לבנות מוצר ראשוני ולראות האם אנשים מוכנים לשלם עליו, כמה הם מוכנים לשלם עליו ואיך הם משתמשים בו.

״אין צורך לעשות את כל קבוצות המיקוד האלה ולתכנן קדימה״, מסביר קוואסאקי את העיקרון. ״מהשקה של אב-טיפוס אתה יכול ללמוד הרבה יותר ממה שאתה יכול ללמוד מכל דרך אחרת. אתה גם לא צריך לבנות תשתית ענקית לפני שאתה יודע שיש לך מכירות. זה העיקר״.

אריק ריס מסביר על שיטת ניהול העסקים המיוחדת שלו הנקראת Lean Startup | תמונה: Araya-Diaz/Getty-Images-for-TechCrunch

מייסד ה-Lean Startup, אריק ריס הפיץ את המושג MVP כדי לתאר את הרעיון הזה – Minimum Viable Product – מוצר מעשי מינימלי. המושג הפך לחלק בלתי נפרד מהז׳רגון של הסטרטאפים ושל תעשיית ההי-טק כדי לתאר מוצרים מינימליים שנבנים כדי להפיק למידה שתאפשר לכוון טוב יותר את בניית המוצר. הרעיון הוא להשקיע כמה שפחות מאמץ כדי להפיק כמה שיותר תובנות, ולדעת לאן לכוון את הצעד הבא. גם הצעד הבא צריך להיות מינימלי, כדי להפיק כמה שיותר תובנות. כך מתקדמים צעד אחד צעד, במינימום תכנון קדימה.

ריס מתאר לדוגמה את ה-MVP של ״דרופבוקס״. הצוות המייסד של דרופבוקס היה מורכב ממהנדסים, והמוצר – שירות שיאפשר לסנכרן בין תיקייה על המחשב ל״ענן״, וגם לשתף את התיקייה עם משתמשים אחרים. אבל השירות דרש מומחיות טכנולוגית והשקעה רבה כדי לבנות אותו. ובנוסף, אף אחד מהיזמים בצוות לא היה מומחה בשיווק. ״היו להם משקיעים בולטים״, כתב ריס, ״ואפשר היה לצפות שהם ישתמשו בגישת המהנדסים הסטנדרטית לפיתוח העסק: תבנה את זה, והלקוחות יבואו. אבל דרופבוקס עשו משהו אחר״.

לפני שהמשיכו בהשקעה מסיבית ובפיתוח המוצר, הם רצו לבחון שאלה מהותית: ״אם נבנה חוויית משתמש טובה משל כל המתחרים, האם אנשים ינסו את המוצר שלנו?״ הם האמינו, מסביר ריס, שסנכרון קבצים הוא בעיה שרוב האנשים בכלל לא יודעים שיש להם, אבל שברגע שיחוו את הפתרון של דרופבוקס הם לא יוכלו לדמיין כיצד חיו בלעדיו.

בדרופבוקס חשבו שאם יבנו אב-טיפוס של השירות, הם יצליחו לבחון את התנהגות המשתמשים בפועל. אבל מצד שני, אם ישחררו לשימוש הציבור אב-טיפוס חלקי ומלא בבאגים (שפיתחו במהירות), הם לא יזכו לאהדה גדולה – הרי היתרון התחרותי של דרופבוקס טמון באופן החלק שבו השירות עובד.

אם אתה רק עושה טוב יותר מאותו הדבר – אתה צריך להתחיל לדאוג

במקום זאת, דרופבוקס עשו משהו פשוט מאוד (שניתן לראות כאן ). הם יצרו הדגמה פשוטה של שלוש דקות שמראה את פשטות הממשק והפיצ׳רים של השירות. המנכ״ל, דרו יוסטון, עשה את הקריינות בעצמו. הוא גרר קובץ לתיקיה, והראה איך בתוך רגע הקובץ מופיע גם על המחשב השני שלו, ואיך ניתן לשתף בקלות תיקיות ולהעלות גלריות של תמונות.

צוות דרופבוקס הפיץ את הסרטון בין אנשי טכנולוגיה, ״ארלי-אדופטרס״. הסרטון משך מאות אלפי אנשים לאתר, ורשימת ההמתנה לגרסת הבטא גדלה בין לילה מ-5,000 ל-75 אלף ממתינים. סרטון הווידאו הזה, מסביר ריס, היה ה-MVP שאיפשר לדרופבוקס לאשר את הנחת היסוד שלה, ובסופו של דבר להשקיע את המאמצים הנדרשים ולהפוך לסטארטאפ ששווה יותר ממיליארד דולר.

המושג MVP הפך לשגור בפי סטארטאפיסטים, אבל קוואסאקי ביקש להזכיר שלא תמיד משתמשים בו כראוי, ומפספסים את המתודולוגיה שהמושג הזה מכוון אליה. על במת הכנס הוא הציע לשדרג את המושג ל-MVVVVP, כדי לחדד את ההבנה שהמוצר לא צריך להיות רק מעשי (Viable), אלא גם בעל ערך (Valuable) וגם כזה שמאמת הנחה (Validating).

כלומר, לא מספיק שהמוצר יהיה מעשי – אפל יכולה לייצר מדפסות לייזר – הן יהיו מעשיות, ואנשים גם יקנו אותן, אבל הן לא יהיו בעלות ערך ויציעו לעולם משהו חדש. המוצר גם צריך לאמת הנחת יסוד חדשה – כמו למשל שיש שוק למוצר מסוג חדש שמעולם לא התקיים מקודם.

״אל תעשו עוד מאותו דבר״, הוא קרא לקהל היזמים. ״אל תעשו סנאפצ׳אט לאנשים מבוגרים. אתם צריכים לכוון לאתגרים גדולים. אתם לא כאן כדי לעשות כסף, אתם כאן כדי לשנות את העולם״.

מה אנחנו צריכים ללמוד מתרבות עמק הסיליקון כדי להצליח?


״הדבר הראשון: להשיק משהו ואז לבחון וללמוד. דבר שני: זה בסדר להיכשל. יש אנשים שאמנם מפרשים את זה לא נכון ואומרים שכישלון הוא לא עניין גדול. כישלון הוא כן עניין גדול, אבל הוא לא מוות. זה לא נכון לחשוב שזה לא עניין גדול – בואו פשוט נזרוק ערימת כסף, ואם ניכשל אז ניכשל ואם נצליח נצליח. זה לא כזה פשוט. אפילו עם הכוונות הטובות ביותר ועם עבודה קשה אפשר להיכשל. אבל אפשר גם לקום. זה הדבר החשוב – כישלון לא צריך לרדוף אותך לשארית חייך״.

אתה מדבר הרבה על חברות שעשו עבודה טובה מאוד במה שעשו, אבל בכל זאת מתו. אמרת שאם רק נמשיך לעשות יותר טוב מאותו הדבר, זה יהיה הגורל שלנו. איך אפשר לוודא שאנחנו לא עושים את אותו הדבר?


״צריך להעסיק צעירים – זה עוזר מאוד. אם אתה אומר: ׳זה קרה לקודאק, זה קרה לפולרויד, זה קרה ל-Data General ול-DEC, אבל זה לא הולך לקרות לנו׳ – אז אתה צריך להתחיל לדאוג. אם אתה רק עושה טוב יותר מאותו דבר – זה הולך לקרות גם לך״.

תמונה: Darren-McCollester/Getty-Images

קוואסאקי מסביר שהבעיה הגדולה שחברות גדולות קרסו בגללה הייתה שהן לא ראו מעבר לאופק של המוצר הנוכחי שהן ייצרו. קודאק קרסה כשהמשיכה להתמקד בלייצר פילם טוב יותר בזמן שהצילום עבר לעידן הדיגיטלי. יצרניות מדפסות דייזי – מדפסות המבוססות על גלגלים מכניים ותבליטים שעליהם מוטבעות אותיות, כמו מכונות הכתיבה – המשיכו להתמקד בייצור מדפסות גלגלי דייזי עם פונטים יפים יותר ובגדלים שונים – בעוד אפל הציגה לעולם מדפסת לייזר נגישה לציבור הרחב.

כדי להמחיש את הרעיון הזה, קוואסאקי מספר אנקדוטה מתקופה אחרת לגמרי. בתחילת המאה הקודמת, לפני שהגיעו המקררים, תעשיית הקרח הייתה גדולה ומשגשגת. יזמים הגיעו לאגמים קפואים, וחצבו גושים גדולים של קרח, כדי למכור אותו לאנשים. הם שיפרו בהדרגה את יכולות חציבת הקרח שלהם ופיתחו טכנולוגיה שתעשה את זה טוב יותר.

אבל כמה עשרות שנים מאוחר יותר הופיעו מפעלי הקרח. ״קרח 2.0״, כמו שקוואסאקי מכנה זאת. עכשיו ניתן היה לייצר קרח בתוך הערים ללא צורך בשינוע מורכב, ולהוזיל את העלויות. אנשים שהשקיעו בשיפור יכולות חציבת הקרח שלהם איבדו את מקור הכנסתם.

מפעלי הקרח שיפרו את הטכנולוגיה שלהם והצליחו לייצר יותר קרח ביעילות גבוהה יותר. 20 שנים מאוחר יותר, הופיעו המקררים, ״קרח 3.0״. אנשים החלו לרכוש ״מכונות קרח ביתיות״, והחברות שהשקיעו בשיפור הטכנולוגיות לייצור קרח איבדו את מקור הכנסתם. קוואסאקי מציע לנו לחשוב טוב טוב אם אנחנו משקיעים מאמץ בשיפור טכנולוגיות כך שיהיו טובות, ״אותו דבר, רק יותר טוב״, בזמן שמעבר לפינה מחכה חידוש שיהפוך את השיפור הטכנולוגי שלנו לחסר טעם.

אז מה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהסיפורים האלה?


״צריך להתמקד בתועלת שאתה מביא, ולא במוצר הנוכחי שאתה מציע. המוצר הנוכחי שאתה מציע צריך להשתנות״.

תמונה: Justin-Sullivan/Getty-Images

״7 דברים שלמדתי מסטיב ג׳ובס״

1. לקוחות לא יכולים להגיד מה הם צריכים

״מסוכן מאוד לשאול לקוחות ׳מה אנחנו צריכים לעשות׳״, אומר קוואסאקי. כששואלים לקוחות מה הם רוצים, הוא מסביר, הם רוצים טוב יותר, מהר יותר וחזק יותר. הם לא יכולים לדבר על שינוי מהפכני אמיתי או על חדשנות אמיתית.

2. לראות מעבר לעקומה הנוכחית
מוצרים הולכים ומשתפרים. אפשר לתאר את זה בעקומה עולה בגרף. אבל הבעיה היא שחברות רבות מתמקדות בעקומת השיפור, במקום לחפש את העקומה הבאה. ״כמה מכם משתמשים היום במוצרים של קודאק או פולרויד?״ הוא שואל. ״חברות מגדירות את עצמן באמצעות מה שהן עושות, במקום בתועלת שהן מביאות, וכך הן לא קופצות לעקומה הבאה״.

3. לייצר מוצר ראשוני בעל ערך, וכזה שמשנה את העולם

בעולם הסטרטאפים וההייטק כולם מדברים על פיתוח MVP, מוצרים מינימליים המאפשרים לאמת הנחת יסוד במטרה ללמוד ולפתח מוצר מצליח. קוואסאקי מציע לפתח מוצר שהוא לא רק מעשי, אלא כזה שיש בו ערך אמיתי, וכזה שמציג שינוי אמיתי לעולם, כפי שהציע המקינטוש.

4. האתגרים הגדולים ביותר מולידים את העבודה הטובה ביותר

אם רוצים ליצור שינוי גדול, מסביר קוואסאקי, צריך לתת לאנשים אתגרים גדולים. ״זה לא רק להגיד בואו נשיק עוד מחשב אישי״, מסביר קוואסאקי. ״כשסטיב ג׳ובס הציג את המקינטוש, האתגר שהוא בא לטפל בו לא היה לייצר עוד מחשב, אלא למנוע שליטה של IBM בעולם, למנוע עולם אורווליאני״.

5. לשנות את דעתך זה סימן לאינטליגנציה

״סטיב נודע בתור אחד שתמיד צריך להיות צודק. אבל זה לא נכון, הוא שינה את דעתו פעמים רבות. זה לא סימן לטיפשות או לכך שעשית טעות, זה סימן לאינטליגנציה״, אומר קוואסאקי. כשהאייפון היה בתחילת דרכו, הוא מסביר לדוגמה, הוא היה מערכת סגורה שלא ניתן היה לפתח עבורה תוכנות. ג׳ובס רצה לשמור על המערכת מאובטחת ויציבה. ״כשהוא אמר זאת בהכרזה, כל העיתונאים והמומחים אמרו: אתה כל כך צודק סטיב. אבל אחרי שנה הוא חזר בו ופתח את האייפון כך שתוכלו לכתוב כל סוג של אפליקציה. שוב, המומחים אמרו: אתה כל כך צודק, סטיב״.

6. תשווקו משהו ייחודי ובעל ערך

״זה כל השיווק שאתה צריך לדעת כיזם״, אומר קוואסאקי. ״אם אתה מביא משהו בעל ערך אבל לא ייחודי, תצטרך להתחרות במחיר. אתה יכול לעשות מזה כסף – דל עשו את זה. אבל תמיד תצטרך להתחרות במחיר״.

7. צריך קודם כל להאמין כדי לראות

״זה השיעור החשוב ביותר שלמדתי מסטיב. רוב האנשים חושבים: אני אאמין אם אראה את זה״, אומר קוואסאקי. ״אתם צריכים לחשוב ההיפך: אם אנשים יאמינו לזה, אז הם יראו את זה. התפקיד שלי כאוונגליסט של מקינטוש היה לגרום לאנשים להאמין בפלטפורמה הזאת, להאמין בפלטפורמה שלא היו לה משתמשים, לא היו לה כלים, שבשביל לפתח בשבילה היית צריך לקנות מחשב אחר של אפל, ׳ליסה׳, ב-10 אלפים דולר״.

כנס Lean Startup – חברות ענק וממשלות מגיעות ללמוד את סודות ההצלחה של הסטרטאפים

אריק ריס מרצה בכנס Lean Startup 2016 – צילום: בן קמינסקי

כ-2,000 אנשים מכל העולם הגיעו לכנס הזה, הממוקד בשיטת הניהול שפיתח היזם הסדרתי אריק ריס. לפני כמה שנים היו אלה בעיקר סטרטאפיסטים שהיו מגיעים לכנסים האלה. הפעם נראה היה שכחצי מהמשתתפים היו ארגוני ענק. ארגונים רבים מבינים היום שכדי להצליח הם חייבים להבין מהו אותו גורם שמאפשר לסטרטאפים להצליח, ומהי אותה שיטת ניהול שיכולה להביא סטרטאפ קטן להביס את העסק המבוסס והמצליח שלהם.

פרוקטר אנד גמבל שלחו 65 אנשים מהחטיבות השונות שלהם לכנס. אני רואה מסביב גם אנשים ממיקרוסופט, מפייסבוק, מ-HP, מ-IBM, מ-SAP, וגם מחברות שאינן טכנולוגיות כמו GAP ואיקאה. הגיעו גם נציגי ממשלות ונציגי ארגונים לא ממשלתיים שונים. פגשתי שם אפילו נציג מהתעשייה הביטחונית בישראל.

גם ב-Lean Startup יש גורו אוונגליסט. אם הייתם מגיעים לכנס מבלי להבין אנגלית, אולי יכולתם לחשוב בטעות שמדובר במנהיג דת. ריס בן ה-38 עולה על הבמה לקול תרועות הקהל הנרגש, ומתחיל בהטפה. ״רוב האנשים שיפיקו תועלת מ-Lean Startup עדיין לא שמעו על Lean Startup״, הוא אומר בקול נרגש, ומוסיף שזוהי האחריות של המשתתפים להפיץ את הבשורה. Lean Startup הפכה ממש לתנועה.

ריס עצמו נכשל בכמה מיזמים שהיה חלק מהם בשנות ה-90׳, וכבר חשש להפוך לכישלון סדרתי. הוא החל לחקור באובססיביות את סודות ההצלחה של הסטראטאפים המצליחים, וניסה להבין האם יש איזושהי נוסחה מיוחדת שמאפשרת הם להצליח. הוא החל לראיין יזמים ומשקיעים בעמק הסיליקון, ובהמשך הקים סטרטאפ חדש שעליו ניסה את המסקנות שאליהן הגיע. הפעם הפך הסטרטאפ שלו להצלחה מסחררת.

את המתודולוגיה שפיתח הוא כתב בספרו The Lean Startup, שאותו לומדים היום סטרטאפים בכל התחומים, וגם חברות ענק, מלכ״רים ואפילו ממשלות.

הרעיון המרכזי בשיטה של Lean Startup הוא שבעידן של חוסר ודאות גדול כל כך, כמו בתקופה שלנו, מיזם צריך להתקדם באמצעות ניסויים ולמידה בלתי פוסקים, צעד אחר צעד, ולא באמצעות תוכניות לטווח ארוך. הוא צריך שיהיה לו חזון כללי, ואז להתחיל להניח הנחות ולבדוק את התקפות שלהן באמצעות כמה שפחות מאמץ.

היכנסו ללינק כדי לשלוח את הסיפור שלכם:bit.ly/et-chance

במאבק הנצחי בין הגוף לנפש, לנפש תמיד יש יתרון, כל עוד יש דופק ורצון לחיות. האדם מנצח, כי הנפש נמדדת לפי גודל שאיפותיה.

למרבה הצער יש עדיין מחלות חשוכות מרפא שכל אחד מאתנו עלול לחלות בהן. ייתכן שיום אחד נתבשר שהסימפטומים מעידים על פצצה מתקתקת שלא ניתן לעצור, מה שיציב אותנו בפני כמה אפשרויות: לוותר מראש מול הקשיים הצפויים, לשרוד חרף הקשיים או להמשיך לנהל את החיים כמו ניצחון.

האחרונים לוקחים את המשימה, לומדים להכיל את המחלה, ומגדירים מחדש את המושג ניצחון, כי רק כך אפשר לנהל אותו. רוב מנהלי הניצחון כבר היו לוחמים מיומנים ומתוחכמים לפני הופעת המחלה: אנשי ברזל, מנהלים מצוינים, סמוראים שמורגלים בהחלטות של חיים ומוות. לכן ההתגברות על המחלה היא בעיניהם בסיסית. הניצוח על החיים, הוא שהופך למהות העניין: העשייה, הדגמת היכולת, מתן ההשראה למשפחה, למטפלים בהם ולרבים אחרים.

המדור בגיליון זה מוקדש לניהול ניצחון דרך עיניו של שי ראשוני – יו"ר עמותת Prize4life (פרס לחיים) שמרכזה בישראל, ופועלת בכל העולם להאצת חקר ה-ALS (מחלה של ניוון שרירים). שי, אלוף משנה לשעבר, טייס, מדריך טרקים בהימליה, איש ברזל, בעל תואר MBA וחבר במספר מיזמים חברתיים, הוא חולה ALS למעלה מחמש שנים, משותק בכל גופו, אילם ומונשם.

החודש במדור ניהול סיכויים:

שי ראשוני

סיפור המרתון של

"Team "Life is Good

כשאתה מחליט לחיות את המשפט "לעשות את הבלתי אפשרי לאפשרי", אתה מחויב לניצחונות. הבטחתי לעצמי ולמשפחתי שאני בלתי מנוצח, והבטחות צריך לקיים. אני מנסה לחיות לפי היכולות שלי, ולא לפי המגבלות שלי. אני נוסע לעבודה, לטיולים וגם לחו"ל. זה קשה, פיזית ולוגיסטית, אבל שווה את המאמץ. גם את הקלדת השורות האלה אני עושה באמצעות המחשב שקולט את תנועת עיני, ואות אחר אות, הסיפור נכתב.

דני דויטש חבר בצוות:

כששי אמר לי לפני חודשיים וחצי שהשנה הוא הולך לעשות את מרתון תל אביב במלואו, אמרתי לעצמי: "הנה זה קורה שוב. האיש שוב חולם בגדול, ואני כמו מהופנט הולך לעשות כל מה שאני יכול כדי שזה יקרה".

לא שאלתי את עצמי איך. פשוט הייתי מגויס אליו כמו בכל דבר בלתי אפשרי שאנחנו הופכים לאפשרי. כמו למשל שעמותת "פרס לחיים" זכתה בפרס ראש הממשלה לחדשנות ויצירתיות. שי לא מפסיק להפתיע אותנו עם יוזמות ורעיונות פורצי דרך. חלק מהקסם שאנשים שעובדים איתו מרגישים, הוא החיבור לרעיון ולמטרה שהם גדולים מהם, ובעיקר שיש משהו סוחף באופן ששי מנצח על חייו.

הצעד הראשון היה לדבר עם עופר שטרית, מנכ"ל חברת "כפיים" שמפיקה את המרתון. "למה הוא צריך את זה על הראש שלו?" חשבתי לעצמי, והרמתי טלפון. עופר שמכיר את שי צחק בקול רם, ומיד החל לשאול שאלות ענייניות, כאילו אין בכלל ספק שנעשה זאת. זה היה האור הירוק מבחינתנו להתחיל לבנות צוות שהלך והתגבש בקצב מרגש.

קבוצת
Team Life Is Good במרתון תל אביב

בישיבה הראשונה שי גיבש פרוטקול נהלים ראשוני. היה לנו ברור שזה יקרה, אפילו שלא ידענו איך. את תמונת הניצחון סימנו מהרגע שהתחלנו לתכנן אותה.

קיימנו מספר פגישות הכנה בהן דיברנו על ענייני לוגיסטיקה ובטיחות, והיבטים נוספים הקשורים בשיווק ספר הריצה ששי כתב, וחשבנו שזה המועד להשיקו.

שי קבע אימון ראשון, ותוך כדי כבר אספנו עשרות תובנות לגבי נהלי הריצה ומה צריך לעשות. המשכנו להתאמן במרץ. כשבועיים לפני המרתון רצנו חצי מרתון, בו תרגלנו הכול לפרטי פרטים. בסוף הריצה הזאת שי כתב שהוא מאושר, ושהוא יודע שיש לנו את זה! הביטחון שלו שזה אפשרי, חיזק אותנו וגבר על הספקות הרבים של כולנו.

יומיים לפני המרתון נערכה "מסיבת פסטה" – מנהג של מרתוניסטים, ובו הועבר תדרוך על ידי שי. הניגוד שבין המראה של משותק-מונשם, לבין התדרוך היסודי והמפורט, היה בלתי נתפס. מובא כאן קטע קצר מהתדרוך:

״שלום לקבוצת '42 קילומטר של אהבה', TEAM LIFE IS GOOD. אני מאושר ונרגש לראות אתכם פה. משפחה, חברים ותיקים וחברים חדשים שרק הכרתי באימונים. אני אוהב אתכם. אתם עושים אותי מאושר.

"אז אנחנו הולכים לעשות את המרתון. מרחק מלא. עם כיסא כבד שלא מתאים בכלל לריצה. עם מכונת הנשמה. עם סוללה שתיגמר בדרך. עם שק תפוחי אדמה ללא שרירי צוואר, שמרגיש הכול, שומע הכול, כואב לו כל הגוף, כיאה למרתון. והוא יכול רק לסמן כן ולא לשאלות ששואלים אותו. פה המפתח לכל ההתנהלות במרתון. אני לא יכול ליזום קשר. רק אתם יכולים לשאול אותי אם אני בסדר, או למשל נחנק".

וכאן בא פרוט מדוקדק מה תפקידו של כל אחד מקבוצת הליווי בכל רגע, כפי ששי קבע.

"גלעד רותם, הרופא, נילי אברמסקי וגלית בירנבויים, שכולם היו או עדיין אלופי הארץ, יעשו את כל המרתון ויתחלפו ביניהם כל חצי קילומטר. הם הסמכות לכל החלטה, כולל עצירה, כולל קצב, כולל קביעה מי דוחף את הכיסא.

"מספרי 2 – מנהלי. מחזיקים לי את הראש במכשולים, והם מנהלים איתי את הקשר בעצירות.

"מספרי 3 – רצים מקדימה, ומתריעים למספרי אחת ושתיים על מכשול. במידה ויש עמדות השפרצת מים על הרצים, להזהיר ולנסות למנוע את ההשפרצה עלי. מכונת ההנשמה לא אוהבת מים.

"מספרי 4 – משמשים חומת מגן אחורית, ומונעים דריסה על ידי אלפי הרצים.

"מנהל רפואי – המטפל שלי – ג'יזס, יישא עליו ציוד חיוני כמו מכונת שיעול וסקשן, וכן מפוח להנשמה ידנית וסוללה נוספת למכונת ההנשמה. הוא גם יצלם, ויסע לידינו בתלת אופן חשמלי. ג'יזס הוא הפוסק הבלעדי לגבי, גם במצב של פינוי באמבולנס.

"רוכב אופניים נוסף, יוסי פוקר, ילווה אך ורק במקרה של תקלה בתלת אופן.

"עצירות לתשאול: חישבו על ניסוח השאלות, אני יכול להשיב רק בכן ולא. מצמוץ ארוך זה כן. תנועת אישונים ימינה שמאלה זה לא. לכו מהכבד אל הקל

"תחזוקה: כל שעה עצירה ארוכה. כולל בדיקת מצב הסוללה במכונת ההנשמה, ניעור ידיים ורגליים וביקורת של ג'יזס המטפל".

אחרי המרתון – שי:

״אני מחשיב את עצמי בר המזל הגדול בעולם, בזכות אוסף החברים המופלאים שלי. כמובן שלבד לא הייתי יכול לעשות את זה. קבוצה של אלופים, כל אחד בתחומו, שמו את האגו בצד, ואחרי שדחפו אותי חמש שעות וחצי, פינו מקום לאשתי ושני בניי לדחוף אותי לשער הסיום.

"היו הרבה סכנות במבצע הזה, והיה צורך בהערכות מבחינת ניהול רפואי, תפעולי, לוגיסטי ומקצועי בכל הקשור לריצה עצמה. מה שליווה את הניצחון הזה, מתחילתו ועד אחרי סופו, הם אהבה, חברות, נתינה ואופי של מנצחים. החיים הם טובים. life is good".

שי ראשוני: shtishoni@gmail.com

נאום ניצחון

״בלתי אפשרי״ הוא מונח שנמצא רק במילון של כסילים״, אמר לפני 200 שנה נפוליאון בונפרטה. אז וגם היום, האדם שבחר לנצח, לא היה מוכן לקבל "לא".

מעולם לא קרה שמשותק, אילם ומונשם עשה מרתון, אבל לשי היה ברור שהוא עושה את זה. הוא הצליח לרתום צוות מובחר, להפגין ניהול מדוקדק ואומץ בלתי מתפשר, כדי לשכנע שאפשר. ליצור חשיפה, לרגש, לסחוף ולתת אנרגיות מטורפות לאחרים. זהו שיא גינס, אבל גינס לא שלחו נציג. אנשים דמעו, הריעו, השתוללו, יצאו מגדרם, כולם היו שי, ואני ביניהם.

אודות מדור ניהול סיכויים

ניהול סיכויים הוא הכרחי בעידן בו רבות מההזדמנויות האישיות והעסקיות הגדולות קורות כשהצעד המתבקש אינו אוטומטי והמסלול לא סלול. מדור זה הוא המקום לקרוא על איך לנהל סיכויים ועל סיפורים של קוראים שחבים את הצלחתם לזיהוי אירוע מכונן וניהול ההזדמנות שנוצרה.

***כתבו לנו איך ניהלתם הזדמנות שנוצרה דרך החוויה האישית שלכם. הסיפור הנבחר יתפרסם בגיליון הבא

תמונה: Fotolia

סטוארט וילסון ישב בתא, על הגשר המוביל לעיר לונדון, והמתין כמו בכל יום למכונית הבאה שתעבור ויגבה ממנה כסף. אבל באותו יום סגרירי מוחו חשב על דברים אחרים. הוא חשב על מה שיקרה למחרת, במכירה הפומבית שיגיע אליה. האם יזכה בשדה שהוא רוצה כל כך או שייאלץ לוותר עליו?

מחשבה נוספת הטרידה אותו – הוא הרגיש שכולם מסביב חושבים שהשתגע. והוא לא טעה. וילסון למד ארכיאולוגיה, סיים תואר ראשון ונתפס כאיש אקדמיה רציונלי, עד שיום אחד החליט להוציא את כל חסכונותיו ואף לקחת הלוואה כדי לרכוש שדה שמעולם לא חפר בו. כל זה מתוך אמונה, כמעט עיוורת, שימצא בו רמז למיקומה של עיר גדולה מימי הביניים. עיר שארכיאולוגים עם תארים מתקדמים בויילס חיפשו במשך 15 שנה ולא מצאו.

סטוארט וילסון נחוש לגלות מה מסתתר מתחת לאדמה | תמונות: באדיבות סטוארט וילסון

וילסון האמין שאם יזכה במכירה הפומבית, ויוכל להוכיח לכולם שזה נכון, זאת תהיה התגלית החשובה ביותר בשנים האחרונות בויילס. ״העיר מימי הביניים, טרלק (Trellech), היא המפתח להבנת ההיסטוריה של ויילס. מסופר שבעיר שכן הכוח הצבאי של ויילס והייתה בה התיישבות גדולה מאוד״, מספר וילסון בראיון לאפוק טיימס. ״לפי תיעוד היסטורי, כשמלך אנגליה, אדוארד הראשון, הרחיב את שטח אנגליה הוא כבש את ויילס והשתמש בעיר טרלק ובכוח הצבאי שלה כבסיס וכמקור אספקה. אם את רוצה להבין איך כל זה קרה, את חייבת להבין מה היה כאן.

״זה כמו שנרצה ללמוד על רוסיה מבלי לדעת איפה מוסקבה נמצאת ומה יש בה. זה לא הגיוני. לכן הרגשתי שאני חייב לעשות הכול כדי לחשוף את העיר הזאת״.

השדה של ג׳ונתן

ההרפתקה של וילסון החלה כשסיים את לימודי התואר הראשון וחיפש עבודה בארכיאולוגיה. בין העבודות הזמניות שהחליף, הוא גם התנדב ב״חברה הארכיאולוגית של מונמות׳״, ארגון שהציע למתנדבים הגרים בסביבת העיר מונמות׳ במזרח ויילס לחפור באתרים שונים בויילס, אחרי שתושבים שמצאו בהם דברים מעניינים נזקקו לעזרה.

כך הגיע יום אחד טלפון מאיכר ששמו ג׳ונתן, שסיפר כי מצא חרסים בגינה שלו, ו״כדאי שמישהו יבוא לבדוק את זה״. וילסון וחבריו כבר הורגלו לקריאות דומות שהתבררו כאזעקות שווא. הם לא התרגשו מכך במיוחד, אבל כשהסתכלו במפת האזור הם נזכרו בתיאוריה מעניינת ששמעו כשנתיים קודם לכן.

איך אמא שלי אמרה בצחוק? 'גם אם לא תמצא שם כלום, זה מקום טוב לעשות בו פיקניק'

התיאוריה הייתה שייכת לאישה ששמה ג׳ודית וילסון, שטענה שעל דרך ששמה Catbrook Road מסתתרת מתחת לאדמה העיר טרלק מימי הביניים. כשפתחו את המפות הבחינו וילסון וחבריו שהדרך הזו נמצאת ממש בסמוך לשדה של ג׳ונתן.

הייתה רק בעיה אחת: התיאוריה של ג׳ודית הייתה מנוגדת לחלוטין לתיאוריה אחרת של מומחים מהאקדמיה, שקבעה שהעיר העתיקה נמצאת בחלק אחר של האזור, שם הם חיפשו אותה במשך שנים רבות ועדיין לא מצאו.

תמונה: באדיבות סטוארט וילסון

וילסון החליט שייסע לבדוק את הנושא. הוא יצר קשר עם ג׳ודית ויחד הם הגיעו לשדה של ג׳ונתן עם מכשיר שמזהה קירות באמצעות ויברציות. ״התחלנו לחפור בשדה, ולהפתעתנו פתאום גילינו קיר מימי הביניים וחרסים הקשורים אליו״, מספר וילסון בהתלהבות.

וילסון המשיך לחפור ואחרי שבועיים מאומצים הצליח לחשוף מבנה שלם. למרות זאת, קשה היה לומר האם הוא חלק מהעיר טרלק, או מכפר אחר מימי הביניים. וילסון לא היה בטוח בכלל.

עברה שנה ווילסון, ביחד עם כמה מתנדבים, הצליח לגלות מבנה נוסף, מתחת למבנה שמצא. הפעם הוא גם גילה פרט חשוב: ״מצאנו ראיות לכך שהבניין התחתון נשרף באש. מכתבי ההיסטוריה על העיר טרלק, ידענו שהעיר הייתה שלמה לחלוטין בסוף המאה ה-13 ושלפחות 100 מבנים נפגעו משריפה. העובדה שהמבנה שמצאנו נשרף רמזה שהתיאוריה של ג׳ודית הייתה נכונה״.

מיקום הכפר המודרני "טרלק" בדרום מזרח ויילס | תמונה: באדיבות סטוארט וילסון

אבל אנשי האקדמיה שחפרו במקום אחר לא קיבלו את ממצאיו. ״הם לא רצו לקחת צעד אחורה ולבחון את הממצאים שלי מול הממצאים שלהם. היה להם קשה לצאת מהבועה שלהם, זה היה הבייבי שלהם, הם היו נחושים להוכיח זאת, ובחור צעיר שרק סיים תואר ראשון לא ילמד אותם״.

אבל לוילסון הממצאים המועטים שמצא בשדה של ג׳ונתן הספיקו. ״הלכתי לקנות שדה אחר שהממשלה הציעה למכירה, הנמצא בסמוך לשדה של ג׳ונתן. למרות שכל מה שהייתי יכול לראות שם זה דשא בגובה החזה, הייתי משוכנע שיש שם משהו. היו לי קצת חסכונות ששמרתי למשכנתא ולקחתי גם הלוואה מהבנק. זה היה סיכון גדול מאוד, אבל איך אמא שלי אמרה בצחוק? ׳גם אם לא תמצא שם כלום, זה מקום טוב לעשות בו פיקניק׳״.

״הדשא התרומם כמו שטיח״

את השקט אפשר היה לחתוך בסכין כשפטיש המכירה הפומבית הונף באוויר. וילסון ישב באולם לצד 150 אנשים אחרים, וגופו מתוח כמו קפיץ. הוא ידע שאם מישהו יציע הצעה גבוהה יותר מההצעה האחרונה שלו – 32 אלף ליש"ט, הוא ייאלץ לפרוש וחלומו ייפול לקרשים.

לידו ישב אביו, שהעלה את המחיר בשביל וילסון, שהרגיש שלא יצליח להרים את היד בעצמו, שלא לדבר על להוציא הגה מפיו. האמת היא שהסכום הגבולי שהוא קבע לעצמו לפני האירוע היה 30 אלף ליש"ט, אבל כשהבחין שהבחור שהתחרה מולו מתחיל להסס ולהזיע, הוא הבין שיש לו עוד סיכוי אחרון.

כשהפטיש הכה, ההקלה הייתה רבה, השטח היה חייב להיות שלו והוא לא היה נותן שיהפכו אותו לחצר אחורית של בית או לשטח לגידול תרנגולים.

וילסון והצוות שלו חופרים כדי למצוא רמזים להיסטוריה העשירה של המקום | תמונה: באדיבות סטוארט וילסון

בימים שלאחר המכירה הפומבית הוא הסתובב ברחבי העיר מונמות׳ במזרח ויילס, עם חיוך שנמתח מאוזן לאוזן. ״הדשא היה בגובה החזה ולא יכולנו לראות כלום, אז השטחנו אותו באמצעות כבשים שעלו עליו״, נזכר וילסון. ״אחרי שעשינו את זה, כמה אבנים צצו על פני האדמה. הסתכלתי עליהן והן נראו שטוחות – נראה היה שהן יוצרות שורה. חשבתי לראות אם הן יוצרות קיר. אז שמתי את האצבעות שלי מתחת לשורשים, משכתי את הדשא והוא התרומם כמו שטיח, ושם זה היה – קיר אבנים״.

וילסון החל לחפור בעזרת כמה חברים ואנשים ששמעו על הסיפור המדהים שלו והצטרפו. מה שגילו התברר כרציני הרבה יותר ממה שחלמו עד כה.

וילסון האמין שאם יזכה בשדה, ויוכל להוכיח לכולם שזה נכון, זאת תהיה התגלית החשובה ביותר בשנים האחרונות

״הקיר שהתחלתי לחשוף עם כף ידי התגלה כקיר צדדי של אחוזה. ואז גילינו קירות נוספים ועוד קירות והתחלנו לצחוק על זה: ׳האם אנחנו יכולים לחפור ולא למצוא קיר?׳״

וילסון וחבריו חשפו אחוזה מבוצרת ומבנים נוספים שנמצאו לידה והחלו להתעניין במשמעותה ההיסטורית. ״האחוזה המבוצרת היא משמעותית כי היא נותנת לנו יותר מידע על ההיסטוריה של המקום שאנחנו חופרים בו״, מסביר וילסון.

תמונה: באדיבות סטוארט וילסון

״מסתבר שבתחילת המאה ה-15, כשהעיר עמדה להיחרב, האנשים שגרו באחוזה שמצאנו ייבאו עציצים של ימי הביניים. העציצים דומים לאלו שלאנשים יש היום בגינות שלהם, אבל באותה תקופה הם היו נדירים מאוד ורק לאנשים בודדים היו אותם. רק כדי לשים את זה בהקשר הרלוונטי, האנשים מטרלק יכלו להרשות לעצמם משהו שרק אחוז אחד מאנשי המדינה יכול היה להרשות לעצמו.

״כלומר, האנשים באחוזה שמצאנו היו מהמעמד העליון. הם היו במעמד הזה בזמן שהעיר התקרבה לסופה (בעקבות המגיפה השחורה באמצע המאה ה-14 ובזיזת העיר בתחילת המאה ה-15, מ״מ). כלומר הם עדיין גרו שם. בעוד שהבתים מספרים לנו על חיי היום-יום של העיר, האחוזה הזאת מספרת על אנשים שמייבאים דברים שאף אחד אחר לא מייבא כשהעיר נמצאת בתקופה קשה, וזה מדגיש את החשיבות שלה״.

ואתה יודע איזה אזור של העיר מצאתם?


״כן, אם התיאוריה שלנו נכונה, מדובר בעיר נורמנית, אחת מרבות שנבנו ברחבי אירופה, וגם טרלק נבנתה כך. היא נבנתה עם חומות שמקיפות אותה ושערים, ויש גם דרך ראשית ארוכה ורחבה, שהשוק מימי הביניים נמצא במרכזה. מונמונת׳, לדוגמה, היא עיר כזאת וכך גם ערים רבות באירופה, אז אנחנו די בטוחים היכן נמצאת הדרך הראשית. אנחנו חושבים שהשוק נמצא בקרבת מקום ואני מאמין שהשדה שלי הוא חלק ממרכז העיר״.

חרסים שאיפשרו לקבוע את השנים בהן התקיימו המבנים | תמונה: באדיבות סטוארט וילסון

ואחרי כזה גילוי מרשים מה עשתה האוניברסיטה? 


״היא הפסיקה לחפור…. אבל זה לא קשור אלי״, אומר וילסון וצוחק. ״למעשה, האוניברסיטה הספציפית שחפרה במשך שנים רבות כבר לא קיימת יותר… היו להם כמה קמפוסים שהתאחדו והפרופסור להיסטוריה שהוביל את החפירות יצא לפנסיה״.

הממשל המקומי של ויילס תומך בכם? 


״המחלקה ההיסטורית של הממשל מתעניינת במה שאנחנו עושים, אבל האמת היא שזה מדאיג אותי, כיוון שעכשיו, אחרי שמצאנו דברים חשובים, הם רוצים לשים צו הגנה על השטח. הם אמרו שהם לא יפסיקו את החפירות שלי אבל אני לא בוטח בהם כי הם לא תמיד היו כנים בעבר. אני מוכן לעבוד איתם בשיתוף פעולה אבל לא שהם יקבלו שליטה מלאה. אני מנסה עכשיו לצבור פופולאריות ולהפוך לדג גדול הרבה יותר בויילס, כדי שאם הממשלה תרצה לקחת שליטה על השטח, היא תחשוב פעמיים״.

תמונה: באדיבות סטוארט וילסון

וילסון והמתנדבים האחרים חופרים בשדה רק חודש אחד בשנה, בתקופת הקיץ. בין החודשים אפריל לאוקטובר, הם חופרים בכל סוף שבוע. הסיבה שהחפירה כה מועטה היא משום שזה מה שוילסון יכול כרגע להרשות לעצמו בזמן שהוא עובד בעבודות אחרות.

״זה באמת קשה מאוד. היה רק אדם אחד, חוץ ממני, ששמעתי שעשה דבר דומה בבריטניה וזה היה בשנות ה-60. הבעיה בבריטניה, ואני חושב שזה נכון גם לישראל, היא שישנה כל כך הרבה מורשת, כל כך הרבה ארכיאולוגיה, שאנחנו לא מגנים עליה מספיק. בעוד שבארה״ב למשל, הם מגנים ומממנים את הארכיאולוגיה, כי יש להם כל כך מעט מזה וזה יקר להם. בבריטניה יש כל כך הרבה ולכן הממשלה חושבת: מה הטעם?״.

זה גם קשור בכך שכאשר אתה חושף משהו לאור השמש אתה חייב אחר כך לשמר אותו, ולפעמים אין כסף לזה. 


״זה נכון. אבל אם לא נחשוף את הדברים, לא נדע שהם שם. ואם נדע שהם שם ונשאיר אותם מתחת לאדמה, הם יוכלו להיהרס בדרך כלשהי. מתחת לקרקע הדברים לא נשארים בהכרח מושלמים, הם מתדרדרים״.

תמונה: Davis/Getty-Images/for-Schick-Hydro

גיבור הסרט "אמונת המתנקש" (Assasin's Creed) הוא השחקן מייקל פסבנדר, שמגלה שהוא צאצא של לוחם ספרדי ששמו אגילאר דה נרחה. אגילאר אינו סתם לוחם – הוא משתייך לאגודה סודית של מתנקשים מיומנים במיוחד שפעלה בשלהי המאה ה-15 נגד האויב המושבע שלה – הטמפלרים.

הסרט אמנם לא קצר ביקורות נלהבות, בלשון המעטה, אבל סדרת משחקי המחשב באותו שם, שעליה מבוסס הסרט, דווקא עוררה התלהבות עצומה. היא גם הכניסה לחברת "יוביסופט" רווחים נאים ממכירת עשרות מיליוני עותקים של המשחק בעשור האחרון.

יש רק בעיה אחת – המתנקש הספרדי שהתסריטאים מציגים כגיבור הסיפור, אינו בדיוק כזה. פרופ' פיטר טורצ'ין, שחוקר יחד עם צוות של מתמטיקאים, היסטוריונים, פיסיקאים וסוציולוגים, אירועים ותהליכים היסטוריים, סיפר לנו בראיון לכתבה אחרת בגיליון זה על ח'ליפה אסלאמית, סטייל דאע"ש, שהטילה בעבר אימה על אזורנו. שמה המקורי: "חשישיון" – קבוצה אסלאמית רדיקלית שנוסדה בשלהי המאה ה-11 ונודעה באכזריותה ובמנהגיה לחסל את האויבים הפוליטיים והדתיים שלה (רובם מוסלמים). הקבוצה הטילה אימה באמצעות פעולות טרור ורצח בסגנון דאע"ש, אבל עם חלוף הזמן, השם "חשישיון" נשכח ואת מקומו תפסה המילה Assassin שהפכה לכינוי נפוץ באירופה למתנקש מקצועי.

הסרט "אמונת המתנקש", ששמו באנגלית Assassin's Creed מתבסס על סיפורם של אותם מתנקשים (Assassins) שהשתייכו לקבוצת המתנקשים האכזרית – "חשישיון". כך שלמעשה המתנקשים בסרט ובסדרת המשחקים שקדמה לו הם סוג של דאע"שיסטים. מעניין אם חברת "יוביסופט" הצרפתית יודעת שהאמונה הלוהטת של המתנקשים הגיבורים שלה, דומה לזו של המתנקשים שביצעו את הפיגוע הרצחני במערכת העיתון הצרפתי "שרלי הבדו", ואת סדרת הפיגועים שהיו בשנים שלאחר מכן בצרפת.

תמונה:Kevork-Djansezian/Getty-Images

קצת מאכזב לגלות שהגיבורים שלנו הם סוג של דאע"שיסטים עורפי ראשים. מצד שני, זה לא כל כך מפתיע אם רואים מה קרה בתעשיית הקולנוע ההוליוודית בעשורים האחרונים, כאשר דמותו של הרשע נעשית יותר ויותר דומיננטית.

מה שמבלבל הוא שהרשעים הגיבורים האלה באים בעצם להציל את האנושות. המתנקשים בסרט "אמונת המתנקש" מנסים למצוא את "תפוח גן העדן" כדי להביא לשלום עולמי, ובסרט אחר, "יחידת המתאבדים" (2016), קבוצה של נבלי-על פושעים, הופכים לחיילים בצבא ארה"ב. היחידה, כשמה, נשלחת למשימות מסוכנות, עד כדי משימות התאבדות, כדי להציל את האנושות (עם וויל סמית' ובן אפלק).

כשהרשעים הם אלה שמצילים את העולם, ההבדל בין טובים לרעים הופך למטושטש יותר. הבלבול הזה בין הטוב לרע בסרטים, משקף למעשה את מה שקורה במציאות, כפי שהסביר בראיון קודם לאפוק טיימס ארז דבורה, מבקר קולנוע ומרצה באוניברסיטת תל אביב. גם במציאות הטובים הם לא לגמרי טובים, והרעים לא לגמרי רעים. הוא מביא את דוגמת ארה"ב שנמצאת כבר 15 שנה במזרח התיכון. "זו לא המלחמה מול הנאצים, שהייתה הכרח", הוא אומר, "מתחילות לעלות שאלות שאפילו במלחמת וייטנאם לא שאלו: מה בעצם אנחנו עושים שם? אולי אנחנו בעצם הרעים? אולי אלו אנחנו שיוצרים את המלחמה הזאת? אלו שאלות שארה"ב שואלת את עצמה והן משתקפות בתרבות שלה".

אם בטוב אפשר למצוא טעמים לפגם, איזה טוב אפשר למצוא במשהו שהוא כולו רשע? דבורה מסביר שסרטים רווחיים כמו "מלתעות" ו"מלחמת הכוכבים" דחפו את הוליווד לחפש אחר סנסציה, מה שאולי גרם לה יותר ויותר להתנער מקודים מוסריים. "הוליווד צפתה ב'מלתעות' והבינה שמה שיגרום לאנשים להגיע לקולנוע זה לראות משהו שאף אחד לא ראה בעבר, ושגורם לאנשים לפחד מאוד או להתרגש. לכיוון הזה היא דחפה ועדיין דוחפת". אולי מכאן הקפיצה לגיבורים עורפי ראשים לא כל כך גדולה.

אבל אולי אפשר להמציא גיבורים טובים שגם יכניסו כסף לקופה? דבורה מאמין שלא בלתי נמנע ליצור סרטים מוסריים ולא אלימים. "הסיפורים שתרמו הכי הרבה לאנושות לאורך הציוויליזציה היו כאלה שהראו לנו איך לחיות יחד. איך לשפר את העולם, לעומת איך להביס חבר.

"רוב הסרטים של פיקסאר למשל, שעוסקת באנימציה ממוחשבת, עוקבים אחר התבנית הזאת. כמעט אף פעם לא היה בהם רגע אלים או עימות שנגמר במותו של מישהו. הם מספרים באופן כללי על חיבור שנוצר בין אנשים או חידוש של מערכת יחסים. אלה הסרטים הכי פופולאריים בעולם".