תמונה: Fotolia

הסיפור של ג'ייסון פאדג'ט, 47, התחיל לפני כ-15 שנה. באותו ערב, כמו בשאר ימי השבוע, הוא החליט לצאת לבלות בבר הקריוקי האהוב עליו בעיר מגוריו טאקומה, במדינת וושינגטון. סמוך לחצות הוא הלך לבר להתרענן עם כוס קולה. הוא הבטיח לחבריו טרמפ הביתה לאחר הבילוי, ולכן הקפיד לא להשתכר באותו לילה. כשהיה צעדים ספורים מחוץ לדלת הבר, הוא הרגיש חבטה עזה בראשו שמוטטה אותו על ברכיו. בתוך החשכה של הכרתו המתערפלת הוא הרגיש שתוחבים ידיים לכיסי מעילו, וכשלא הצליחו למצוא שם את ארנקו, המשיכו להמטיר על ראשו עוד אגרופים ובעיטות, ואחר כך שמע רק צעדים מתרחקים במהירות.

אחרי דקות ארוכות הוא הצליח להתרומם לאט על רגליו, מתנדנד לעבר מכוניתו. למזלו בית החולים היה קרוב. בבדיקות התברר שהוא סובל מזעזוע מוח קשה. הרופא נתן לו משככי כאבים ושלח אותו הביתה.

יש אין-סוף מציאויות שונות, וכולן נכונות באותה מידה

פאדג'ט לא ידע שבאותו לילה הוא השאיר את ה"אני" הישן שלו בכניסה לבר, ובמקומו נולד ג'ייסון פאדג'ט חדש לגמרי. "כשקמתי למחרת בבוקר כל העולם סביבי נראה אחרת", סיפר לי פאדג'ט בראיון קודם שערכתי איתו, "אבל חשבתי שיש לי הזיות בגלל כל משככי הכאבים שנתנו לי בבית החולים".

כשפתח את הברז באמבטיה, הוא ראה מניפה של קרני אור ססגוניות יוצאות במאונך מזרם המים, לכל הכיוונים, עוברות את הכיור ומעבר אליו אל מה שנראה לו כאין-סוף. כשהציץ לחצר מבעד לחלון, העלים על העץ נראו כמו אוסף של אין-סוף משולשים זעירים מחוברים זה לזה באין-ספור צורות. בניסיון לעורר את עצמו מתוך מה שנראה כהזיות הוא הלך להכין לעצמו כוס קפה. כאשר מזג את החלב לקפה הוא ראה את החלב מסתחרר בתוך הקפה במעגל ועוד מעגל קטן יותר ועוד באין-סוף מעגלים הולכים וקטנים משתלבים אחד בתוך השני בסדר מופלא, כמו בקונכייה.

סקלר ספירלי | תמונה: באדיבות ג'ייסון פאדג'ט

גם כל הדירה עצמה והחפצים שבתוכה הפכו לאוסף של צורות גיאומטריות. פאדג'ט היה בטוח שמשהו השתבש במוחו כי היו גם סימפטומים פיזיים: כאבים עזים, ורעד בלתי נשלט בכל הגוף. בבדיקה נוספת בבית החולים נאמר לו שלא רואים פגיעה מוחית והסימפטומים בוודאי יחלפו בהמשך.

אבל הסימפטומים לא חלפו. כל העולם סביבו המשיך להיראות כמו אוסף של צורות גיאומטריות מסובכות שבהדרגה משכו את ליבו יותר ויותר במורכבות האין-סופית וביופי שלהן. הוא התמלא סקרנות לחקור מה קרה לאנשים אחרים שחוו כמוהו פגיעה בראש. הוא התחיל בחיפוש קצר באינטרנט שהלך והתארך, עד שלאחר שבוע מצא את עצמו גולש ימים ולילות בניסיונות לפענח ולהבין מהן הצורות המופלאות האלה שהוא רואה, במקום העולם שהיה רגיל לראות קודם.

יהלום לבן ושחור | תמונה: באדיבות ג'ייסון פאדג'ט

מבחור שהתעניין רק בבילויים, הוא הפך לחוקר אוטודידקט שבוי בתשוקה אדירה לדעת ולהבין כל מה שקשור במתמטיקה ובמיוחד בגיאומטריה. העולם החדש שנגלה לפניו נראה לו כל כך מושך ומלא קסם, עד שהוא החל לאבד עניין בעולם החיצוני.

יום אחד, בהתקף של פאניקה הוא כיסה את כל החלונות בביתו בשמיכות כהות, מסרב לכל קשר עם העולם החיצון. "אולי זה היה כמו לחזור לרחם, לפני שאוכל לחזור לעולם כאדם חדש", הוא כתב בספרו "חבטה של גאונות" (Struk by Genius 2014).

ארבע שנים חי פאדג'ט בבדידות בתוך דירתו החשוכה שבעיניו נראתה כמו מערת קסמים. מתוך הצורות הגיאומטריות שהתגלו בפניו ללא הפוגה, ומתוך מה שלמד במשך הזמן באינטרנט, הוא הבין שהוא בעצם רואה מול עיניו ייצוג ממשי של הנוסחאות המתמטיות שמסבירות תופעות שונות ביקום, שאותן כל כך התקשה להבין בימיו בבית הספר.

העין של המספר האינסופי פאי (π) | תמונה: באדיבות ג'ייסון פאדג'ט

כך המשולשים של העלים על העץ נראו כמו תצוגה חוזרת ונשנית של משפט פיתגורס, וכאשר אותם משולשים חתכו את עיגולי השמש שעל העץ, הם נראו כמו פרוסות של נוסחת ה"פיי", אותו מספר אין-סופי שמתחיל בספרות 3.141592; ומעגלי החלב בתוך הקפה שלו היו כמו הנוסחה המתמטית של עולם הפרקטלים שניסח מתמטיקאי בשם בנואה מנדלברוט: צורות שחוזרות על עצמן כל הזמן בטבע, יותר ויותר קטנות, ובכל אחת מהצורות הקטנות נמצאת גם הצורה השלמה. פאדג'ט ראה את השלם בכל חלק זעיר, בכל דבר שבו התבונן: עלה של עץ, אדווה במים, עננים וגוף האדם.

בניסיון להסביר לאנשים את העולם המופלא שהוא רואה, הוא פשוט התחיל לצייר את כל מה שראה. להפתעתו, אף על פי שהיה ידוע במשפחתו כחסר כל כישרון בשרטוט או בציור, מאות הציורים שצייר יצאו מורכבים, מסודרים ומדויקים להפליא.

ביקוע – hw=mc2 | תמונה: באדיבות ג'ייסון פאדג'ט

חוקרת המוח פרופ' בריט ברוגארד מאוניברסיטת מיסורי בסנט לואיס, ארה"ב, בדקה את פאדג'ט. היא הסבירה שבסריקות המוח שלו התברר שבאזורים מסוימים מוחו נפגע, וכדי לפצות על הפגיעה, אזורים אחרים של המוח, שאינם נגישים בדרך כלל, הפכו לנגישים אצלו. התוצאה הייתה שהוא הפך להיות מבריק, מעין סופרמן, בתחום מסוים של ידע, מה שמכונה "סוואנט" (savant).

אדם נוסף שחקר את פאדג'ט הוא ד"ר דארולד טרפרט, פסיכיאטר שנחשב לחוקר המוביל בעולם של סינדרום הסוואנט, אחרי שטיפל בין היתר בקים פיק המנוח שהיה ההשראה לסרט "איש הגשם". ד"ר טרפרט אישר את המקרה של פאדג'ט והוסיף כי "היכולות המתמטיות שגילה הן מרעישות".

ג'ייסון פאדג'ט |תמונה: באדיבות ג'ייסון פאדג'ט

האשליה הגדולה של המציאות

"היום יש לי הבנה הרבה יותר טובה איך אני חושב שהמציאות עובדת", אומר פאדג'ט בראיון שאני עורכת איתו בחודש פברואר, כשנתיים אחרי הראיון הראשון. "והמציאות הזאת הרבה יותר עשירה, עמוקה ודומה למדע בדיוני, מאשר יכולתי לדמיין אי פעם".

מה שפאדג'ט מסביר שהוא רואה מול עיניו, נשמע באמת כמו מדע בדיוני. "תדמייני שהיקום או המציאות שלנו היא כמו מסך ענק של טלוויזיה. את מתבוננת במסך ורואה תמונות חולפות של מה שקורה במציאות שלנו. לפני שהייתה לי הפגיעה המוחית, התמונות היו חולפות אחת אחרי השנייה ברצף, ללא כל רווח ביניהן, בדיוק כמו שרואים בסרט בטלוויזיה, או כמו שאנחנו חווים את המציאות. לאחר הפגיעה המוחית זה היה משהו אחר: תדמייני שהתמונות באות אחת אחרי השנייה, עם רווח ביניהן, כאילו שהמציאות מורכבת מפרוסות פרוסות של התרחשויות, ולכן הכול נראה קצת קופצני, לא חלק. הדהים אותי לראות שהמוח שלנו אכן משקף לנו את המציאות כתמונות בודדות ואחר כך מחליק את המעברים ביניהן, כך שהכול נראה בתנועה חלקה מתמשכת".

גם בתוך כל תמונה הדברים קופצניים?


"כל תמונה נראית כאילו היא מורכבת מפיקסלים קטנים, בצורה של משולשים זעירים, כמו כשיש תקלה בטלוויזיה. והפיקסלים האלה יכולים להיות יותר ויותר קטנים, כל כך קטנים שהם נראים כמו קו ישר, ואז זה לא נראה קופצני. ובתוך כל פיקסל כזה, נמצאת התמונה כולה, ממש כמו עיקרון 'היקום ההולוגרפי'".

אנרגיה מהופכת | תמונה: באדיבות ג'ייסון פאדג'ט

וכולם רוטטים במהירות מסוימת.


"כן. אנחנו יודעים שכל דבר ביקום רוטט בתדר מסוים, כמו גל. כל חוש שיש לנו הוא כזה. ראייה למשל, תלויה בגלי אור, שמיעה תלויה בגלי קול, ואנחנו מרגישים משהו חם או קר מכיוון שהמולקולות רוטטות בתדירויות שונה. ובעצם כל דבר, אני, אתם, הבנין הזה, כדור הארץ, כל דבר רוטט בתדירות מסוימת וכשהדברים נעים בחלל, הם יוצרים גלים. ואם לוקחים את זה הלאה, אנחנו רואים שאנחנו כולנו רוטטים בתדר מסוים בזמן שאנחנו נעים על כדור הארץ, וכדור הארץ רוטט בזמן שהוא נע מסביב לשמש, והשמש רוטטת כשהיא נעה מסביב לגלקסיה. אז אנחנו בעצם גל, בתוך גל, בתוך גל, בתוך גל".

ואז התחלת לשאול את עצמך שאלות.


משולש מתרחב | תמונה: באדיבות ג'ייסון פאדג'ט

"בדיוק, אבל היו לי שאלות שהתשובות עליהן יכולות להישמע לך כמו מדע בדיוני". 
כאן פאדג'ט נכנס לתוך הסבר מתחום הפיזיקה, אבל משתדל להישאר מובן. "אנחנו יודעים שיש תופעה בפיסיקה שמכונה 'אפקט דופלר'. בהתאם לתופעה הזו, התדירות של גל מושפעת ומשתנה כתוצאה מתנועה בין אובייקטים, למשל בין מכונית לבין אדם שצופה בה. הדוגמה הכי פשוטה היא אדם שעומד בצד הכביש ומתבונן במכונית נוסעת. כשהמכונית מתקרבת, הרעש שהיא עושה (רעש המנוע, או סירנה של אמבולנס), יהיה גבוה יותר מהצליל האמיתי, וכשהיא מתרחקת, הוא יהיה נמוך יותר מהצליל האמיתי.

"אם נדמיין שיש אין-סוף אנשים, שעומדים במרחקים שונים זה מזה, ומתבוננים במכונית, כל אחד מהם ישמע צליל בתדר אחר. ואז לשאלה 'איזה צליל המכונית עושה', לא תהיה תשובה אחת נכונה, כל התשובות תהיינה נכונות. באופן דומה, כל אחד שמתבונן בחולצה שלי, יכול לראות אותה בצבע שונה, כחול, אדום, צהוב, ירוק. תלוי איפה הוא עומד, ובאיזו מהירות הוא נע יחסית אלי. וכך אפשר לומר שכל דבר שכל אחד מאיתנו חווה, הוא רק פרוסה אחת של המציאות. וזה בעצם מה שבמדע בדיוני מתארים כ'יקומים מקבילים' או 'מציאויות חלופיות'. יש אין-סוף מציאויות שונות, וכולן נכונות באותה מידה".

השבלול הימי נאוטילוס | תמונה: באדיבות ג'ייסון פאדג'ט

מה שנשאר לא ברור הוא איך פאדג'ט רואה בני אדם, ואיך הם משתלבים בתוך כל הצורות הגיאומטריות, והיקומים המקבילים שמתרוצצים ללא הרף מול עיניו.

כולנו גוף אחד

"בני האדם ארוגים ומשתלבים בין כל הצורות הגיאומטריות שביקום", אומר פאדגט. "את, אני, העץ, היקום, הכול משתלב ביחד וחלק מאיזשהו מבנה גדול יותר. בעבר הייתה לי תחושה שאני נפרד מהיקום ומבני אדם אחרים, אבל היום אני רואה את הדברים אחרת. כמו שגרעין התא הוא חלק מהתא, והתא הוא חלק מגופי, כך כל דבר הוא חלק ממערכת גדולה יותר. אז במובן המילולי ביותר כולנו קשורים אחד לשני וכל דבר שכל אחד מאתנו עושה משפיע על הכול".

כולנו קשורים אחד לשני, במובן המילולי ביותר, וכל דבר שכל אחד מאתנו עושה משפיע על הכול

האם היחס שלך לבני אדם אחרים השתנה כתוצאה מראיית העולם השונה?


"יש לי היום אמפתיה חזקה מאוד לכל בני האדם, שהופיעה מיד עם כל היכולות האחרות. אני מרגיש בעוצמה רבה רגשות של אנשים אחרים, את הכאב, את המבוכה שלהם, יחד עם הרגשות שלי עצמי. אני לא יכול לסבול לראות מישהו שנפגע או כואב לו משהו, או אפילו חש אי נוחות".

אתה יוצא לעזור לו?


"בהחלט, בהחלט. גם עוזר וגם מדבר איתו כדי להפיג את המבוכה. אני מרגיש את הבדידות של האנשים בתוך מה שקרה להם".

איך אתה מרגיש כלפי האנשים שהיכו אותך?


"בשלוש השנים הראשונות דמיינתי שאני עושה להם כל דבר רע אפשרי, אבל לבסוף התפתחה אצלי אמפתיה גם כלפיהם. הבנתי שאני חייב לסלוח להם כי כשאני מריץ את האירוע כל הזמן בראשי זה גורם לחרדה לחזור שוב ושוב. בנוסף, כשאני לוקח צעד אחורה ומסתכל על מה שקרה, הכול נראה מוזר מאוד: אם השוד האלים לא היה קורה, לא היו מתפתחות היכולות שיש לי עכשיו, לא הייתי חוזר ללימודים, לא הייתי פוגש בקולג' את אשתי ששינתה את חיי לגמרי, ולא הייתה התינוקת שנולדה לנו".

מה אפשר לעשות כדי לעזור לאנשים לנהוג אחרת?


"הייתי רוצה להראות לאנשים את היקום כפי שאני רואה אותו, הייתי רוצה שיכניסו את זה לתכנית הלימודים. בחודש הבא אני נותן הרצאה בפני כינוס של כאלף מורים שבה אסביר להם איך אפשר ללמד מתמטיקה דרך הציורים שלי, שהיא דרך הרבה יותר קלה ללמוד, וגם הרבה יותר מוחשית. במקום נוסחאות מופשטות, אני מראה להם איך היקום נראה באמת. אבל מעבר לכך, זה גם כדי לתת לאנשים השראה. 
"אני רואה את האלימות בין בני אדם, את המחלות, את העוני. אבל אני גם רואה איך בני האדם וכל היקום סביבנו בנויים מצורות גיאומטריות מדהימות ביופיין. אם כולם היו יכולים לראות ולהבין את כל הפאר וההדר שיש ביקום, היו פחות רוצים לפגוע ולהרוס דברים. זו היום המטרה שלי בחיים – להראות את זה לאנשים".

איור: יוני-גודמן

בשעה שהרגשנו מזועזעים וחסרי אונים מול המראות הקשים בטלוויזיה של פעילי דאע"ש לבושים בשחור, אוחזים בקלצ'ניקוב וחוגגים כיבוש של עיר נוספת שגובה את חייהם של אלפי חפים מפשע, היה אדם אחד שלא הופתע בכלל.

למעשה, לא רק שהוא לא הופתע, הוא גם צפה את זה כמה שנים קודם לכן. קוראים לו פיטר טורצ'ין, ולא, הוא לא אנליסט בכיר בסי-איי-אי או אדם עם כוחות חיזוי, אלא אנתרופולוג אבולוציוני, פרופסור באוניברסיטת קונטיקט שבארה"ב. כבר ב-2005, כשיצא לאור ספרו "מלחמה ושלום ומלחמה", הוא חזה שהפלישה המערבית לעיראק תייצר בסופו של דבר תגובת נגד, בצורה של ח'ליפות אסלאמית-רדיקלית חדשה. תחזית שנתן תשע שנים לפני שדאע"ש צץ על המכ"ם.

פעמים רבות המאבק בטרור נראה לנו כדרך ללא מוצא. כשבונים גדר, מגלים שהטרוריסטים חפרו רשת מנהרות מתחת; כשמורידים את אוסמה בן-לאדן, מגלים שנלחמים באויב גדול יותר – דאע"ש; וכשמנסים להביס את דאע"ש על אדמת סוריה, תאי טרור של הארגון צצים באירופה וברחבי העולם.

מה שגיליתי הבהיל אותי. המודל שלי הצביע שאי-יציבות חברתית ואלימות פוליטית יגיעו לשיא בארה"ב החל מ-2020

מעטים ממומחי הטרור יודעים מה באמת עומד לקרות, וכל מהלך שמבוצע יוצר תגובת שרשרת בלתי צפויה שאף אחד לא יכול לחזות. רוב המומחים, כמו פילוסוף המשברים נאסים טאלב, יגידו שהעולם מורכב מדי מכדי שנוכל להבין אותו בעזרת הידע המועט שהצלחנו לאסוף עליו – רוב האירועים המכוננים בהיסטוריה, לדברי טאלב, הם בלתי צפויים ולא ניתן לחזות אותם.

אז מה טורצ'ין ראה שאחרים לא הצליחו לראות?

טורצ'ין אינו אנתרופולוג רגיל שחוקר את ההתנהגות האנושית בהקשרים תרבותיים וחברתיים עכשוויים. הוא הכוח המניע מאחורי קבוצה של מדענים ומתמטיקאים שמנתחים את ההיסטוריה במטרה למצוא חוקיות שיכולה לשמש אותם להבנת ההווה ואולי אף לחיזוי העתיד. הם קראו לתחום שלהם "הדינמיקה של קליאו" (Cliodynamics), על שם המוזה היוונית שהייתה ממונה על ההיסטוריה.

בראיון לאפוק טיימס מספר טורצ'ין שהוא והקולגות שלו שואלים "מה גורם לאימפריות לעלות ומה גורם להן ליפול?" אולם בניגוד לאחרים, כדי להגיע לתשובה הנכונה הם משתמשים במאגר נתונים עצום, ומפעילים שיטות סטטיסטיות ומודלים מתמטיים שמובילים אותם לתובנות שונות לגמרי.

צלאח א-דין, אחרי קרב קרני חיטין (1187), שבו ממלכת ירושלים הצלבנית נחלה תבוסה לצבא המוסלמי בהנהגתו. הקרב הוביל לכיבוש מחדש של שטח ישראל מידי הצלבנים | תמונה: Wikimedia Commons/Public Domain

זה התחיל בתחילת שנות ה-2000, כשהרכיב צוות של מתמטיקאים וכלכלנים ונתן להם הוראה פשוטה – לאסוף כמות אדירה של נתונים היסטוריים – מעל 100 אלף חלקים – החל משיעורי לידה ומוות של אנשים, סוג הנשק שהחזיקו תרבויות שונות, החקלאות שהייתה להן ולמעשה כל דבר שיכול לאפשר למדוד את חוזקה או חולשתה של מדינה.

לבסוף הוא פיתח נוסחה מתמטית שחזתה בדיעבד את עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית, את עלייתה של האימפריה העות'מנית, ואת עלייתן ההיסטורית של הח'ליפות האסלאמיות במזרח התיכון.

ואם הנוסחה עובדת על העבר, חשב לעצמו טורצ'ין, אולי היא יכולה לעבוד גם על העתיד? בנקודה הזו טורצ'ין הפנה את תשומת ליבו לפלישה האמריקנית לעיראק (2003), והבחין בדבר מה מעניין: "בחלק הזה של המזרח התיכון התפתח מסלול אבולוציוני מיוחד", הוא אומר. "זה שטח שמתרחש בו לאורך שנים קונפליקט בין קבוצות אתניות שונות הנלחמות על טריטוריה ומנסות לשרוד, וכעת הוא התערער עוד יותר עקב הפלישה האמריקנית. נוצר שם מתח בין תרבויות, נוצר בו מה שאני מכנה גבול מטא-אתני".

"הממלוכים" – לוחמים-עבדים אסלאמיים מפילים את המדינה הצלבנית-נוצרית האחרונה באזור – מדינת טריפולי (אזור לבנון) ב-1289. קרב שסימל את אחת משתי ההתפתחויות החשובות באזור, שהביאו שקט יחסי למשך מאות שנים | תמונה: Wikimedia Commons/Public Domain

הגבול המטא-אתני, כפי שטורצ'ין מכנה אותו, יכול להיווצר בקרב קבוצות שונות: מוסלמים, נוצרים, סינים ועוד, "וגם בקרב קבוצות שאין להן מדינה, כמו הנוודים הטורקים-מונגולים [מהעבר]", הוא אומר. בשטח כזה, בדרך כלל, הקבוצה המגובשת ביותר שורדת, משמידה את שאר הקבוצות החלשות, ומתרחבת. מהלך הכרוך לרוב גם ברצח עם.

למעשה עד לשנת הפלישה לעיראק טורצ'ין כבר הספיק לחקור אזורים עם גבולות מטא-אתניים לאורך ההיסטוריה, כמו הגבולות שנוצרו בין סין לרוסיה, הגבולות הנוצריים-אסלאמיים בחצי האי האיברי (ספרד, פורטוגל) והגבולות באנטוליה (חלקה האסייתי של טורקיה).

"המודל המטא-אתני שפיתחנו מבטא את הדינמיות הזאת. המודל הצליח, ברמת דיוק מדהימה נוכח פשטותו, לחזות אילו מדינות יעלו באירו-אסיה העתיקה וזו של ימי הביניים, בין 1500 לפנה"ס ל-1500 לספירה", הוא מסביר.

"במחקר נוסף, בדקתי את הגבולות המטא-אתניים באירופה במהלך 2,000 השנים האחרונות. הנתונים שאספתי הראו שמיקומו של גבול מטא-אתני, כמו למשל זה שנוצר בין האימפריה הרומית ובין אלה שכונו 'הברברים', או בין האסלאם לבין הנצרות בחצי האי האיברי ובאנטוליה, חזה את עלייתה הקרובה של אימפריה חדשה בדיוק של 86 אחוז.

"במילים אחרות, את תיאוריית הגבול המטא-אתני תרגמנו למודלים מתמטיים, שבאמצעותם הצלחנו לחזות בדיוק רב את עליית האימפריות ההיסטוריות".

קשת אילח'אני, מבית האימפריה המונגולית. האימפריה שלטה על אזור איראן ועל רוב שטח עיראק, והמירה את דתה לאסלאם (1295), מהלך שהוביל להיעלמות הגבול המטא-אתני למשך שנים רבות ולשקט יחסי | תמונה: Wikimedia Commons/Public Domain

וכאן נכנס לתמונה כיבוש עיראק על ידי ארה"ב ובעלות בריתה – כיבוש שיצר אזור שהתקיים בו קונפליקט ישיר ומתח בין הציוויליזציה המערבית לציוויליזציה האסלאמית. כך נוצר גבול מטא-אתני שהתאים למודלים של טורצ'ין. "במקרה הזה ניתן היה לחזות שהקבוצה שתצליח לעלות באקלים הזה תשתמש באסלאם רדיקלי כאידאולוגיה מלכדת, כיוון שזו הדרך המסורתית שבה החברות האסלאמיות הגיבו לאתגרים שהציבו להן ציוויליזציות אחרות", אומר טורצ'ין. "תחשוב למשל על הח'ליפויות המקוריות במאה ה-7 ועל הקבוצות המוסלמיות שנלחמו נגד הצלבנים בין המאות ה-12 וה-14. כולן היו די רדיקליות".

הנוסחאות המתמטיות של טורצ'ין אמנם חזו את עליית דאע"ש, אבל כאן הסיפור לא נעצר. אם המודלים המתמטיים יכולים לחזות את עליית דאע"ש, האם הם יכולים לומר לנו גם איך להביס אותו?

כך נביס את דאע"ש

אבל לפני שנגיע לפתרונות שטורצ'ין מציע להבסת דאע"ש, חשוב קודם כל להדגיש שהאופן שבו טורצ'ין "לומד מההיסטוריה" כדי לדעת איך הכי טוב לפעול בהווה, הוא לא, כפי שאפשר לחשוב, באמצעות אנלוגיה פשוטה בין אירועי ההווה לאירועי העבר. למעשה, אנלוגיה כזו מובילה למסקנות שגויות, הוא אומר, כיוון שלכל אירוע בהווה אפשר למצוא אנלוגיה מהעבר שתתמוך בו, אבל אם בוחנים את האנלוגיה לעומק בכלים מתמטיים, מגלים שהיא אינה בהכרח מתאימה לאותו אירוע.

במקום זאת, טורצ'ין מתייחס להיסטוריה כפי שביולוגים מתייחסים לתהליכים אבולוציוניים – הם בונים תיאוריה כללית שנראית להם נכונה, ואז בוחנים אותה אמפירית באמצעות כל הכלים המתמטיים העומדים לרשותם.

דאע״ש אינו המצאה חדשה האם ההיסטוריה מלמדת אותנו איך להכניע אותו? | תמונה: Wikimedia Commons/Public Domain

אז מה ההיסטוריה מציעה לנו לעשות מול דאע"ש? טורצ'ין מזכיר שלוש אופציות: הראשונה היא להסלים את המצב – אופציה שתדרוש מאמץ כולל של כוחות המערב להרוס את הח'ליפות.

"במקרה כזה, גם אם מנהיגי המערב לא ישלחו את חיל הרגלים שלהם לסוריה", אומר לי טורצ'ין, "אפשר להשיג את המטרה באמצעות הרכבת קואליציה של כוחות הנלחמים בדאע"ש – הכורדים, המליציות העיראקיות השיעיות והצבא הסורי. אז נניח שהם ישיגו ניצחון צבאי כזה וישיגו בחזרה את הטריטוריה שדאע"ש כבש, אבל מה יהיה הלאה?"

טורצ'ין מסביר שנוכח חוסר יכולתה של ארה"ב לבנות מדינה בעיראק ובמקומות אחרים, כמו אפגניסטן למשל, השמדתו של דאע"ש בסוריה ובעיראק רק תיצור את התנאים הנחוצים להחלפתו בארגון ג'יהאדיסטי נוסף, אולי אפילו בעל יכולת גדולה יותר. "בנוסף, צריך לזכור שדאע"ש שלח את גרורותיו הרבה מעבר לטריטוריה שבה הוא מחזיק. במילים אחרות, לקיחת הטריטוריה הזו מידי דאע"ש לא תביא לסופו של דאע"ש כארגון".

גבול מטא-אתני, חזה את עלייתה של אימפריה חדשה בדיוק של 86%

האופציה השנייה שמציין טורצ'ין היא להסתמך על הפצצות מהאוויר שיחלישו את דאע"ש ולבסוף אולי ישמידו אותו. גם האופציה הזו לא תעבוד כיוון שהיא תנציח את הגבול המטא-אתני שנוצר באזור.

"מבחינה היסטורית, זה יהיה כמו גבול שפושטים עליו כל הזמן נוודים הרכובים על סוסים", הוא מסביר, "ההפצצות ישמרו על מצב לחימה מתוח, והקבוצות האכזריות והלוחמניות ביותר כמו דאע"ש ישרדו. אם זו לא תהיה דאע"ש, זו תהיה קבוצה שכמעט בוודאות תשתמש בצורה מסוימת של אסלאם מיליטנטי, כיוון שזו הדרך המסורתית שבה חברות אסלאמיות הגיבו לאתגרים שהציבו להן ציוויליזציות אחרות. במילים אחרות, האופציה הזו תחזק בטווח הארוך את קבוצות הג'יהאד ואפילו תיצור תנאים מתאימים להתרחבותן מחוץ לסוריה ולעיראק – למשל לירדן".

פרופ׳ פיטר טורצ׳ין

וכאן מגיעים לאפשרות השלישית – "לא לעשות כלום", מפתיע טורצ'ין, "זה אומר התנתקות מלאה ונסיגה מהאזור".

האופציה נשמעת רדיקלית, אבל טורצ'ין משוכנע שאם נוכל להפנות את הגב למלחמה שיצרה את המצב הזה, דאע"ש ייעלם. הארגון הקיצוני יהיה כמו אלוף שח-מט שאין לו מול מי לשחק. זו לא אופציה נעימה, אבל טורצ'ין פונה לנתונים שאסף: "זו האופציה הטובה ביותר שתאפשר לנו להציל כמה שיותר חיים. זה בעצם אומר שצריך לסגור את לוח המשחק".

התנתקות חד-צדדית היא בעצם הדרך היחידה לבטל את הגבול המטא-אתני ולשם צריך לחתור, טוען טורצ'ין. "בעוד שגבול מטא-אתני מוליד מדינות או אימפריות חזקות (כפי שראינו במקרה של הפלישה לעיראק, א"ל), העדר גבול כזה מוליד מדינות חלשות", הוא אומר.

כמה דוגמאות מההיסטוריה מאפשרות להבין את היתרון בביטול הגבול המטא-אתני: אחת מהן התרחשה במזרח התיכון בתחילת המאה ה-14, כשהאזור חדל לפתע להיות גבול מטא-אתני, בעקבות שתי התפתחויות שהיו בו: הראשונה היא ש"הממלוכים" – לוחמים אסלאמיים שהשתלטו על אזור מצרים וסוריה (מה שנקרא אז אימפריית צלאח א-דין) השמידו את המדינה הנוצרית-צלבנית האחרונה באזור – מדינת טריפולי ב-1289 (מה שנחשב היום ללבנון).

והשנייה הייתה כשהאימפריה המונגולית ששלטה על אזור איראן של היום ועל רוב שטחה של עיראק, המירה את דתה לאסלאם. ההתפתחויות, מסביר טורצ'ין, הובילו להיעלמות הגבול המטא-אתני בין האסלאם לנצרות ולשקט יחסי של שנים רבות באזור. כשכוחות אימפריאליסטיים החלו שוב לפלוש לאזור, בסוריה ובעיראק נוצרו שוב אזורים עם גבולות מטא-אתניים שהובילו לעלייתן של אימפריות חזקות, כמו האימפריה העות'מאנית.

קליאו – המוזה היוונית שהייתה ממונה על ההיסטוריה | תמונה: Pierre_Mignard

"כשהאימפריה העות'מאנית התפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה, האזור נודע כמקום הנשלט על ידי מדינות חלשות", מסביר טורצ'ין. "הוא אמנם סבל מחוסר יציבות פנימית והלחימה נמשכה בתוכו, אבל היא לא הניבה משהו המתקרב בעוצמתו לחליפות ג'יהאדיסטית עם שאיפות להשתלט על העולם".

במילים אחרות, נסיגת הכוחות המערביים מהמזרח התיכון לא תעצור את הלחימה באזור. הקונפליקטים יימשכו, ומה שיניע אותם יהיה פילוג דתי בין השיעים לסונים, ופילוג אתני בין הכורדים, הערבים והטורקים, אבל לפחות האופציה הזו תבטל את הגבולות המטא-אתניים שתורמים להיווצרותן של קבוצות אכזריות עם שאיפות להקמת מדינה משלהן.

"מדיניות של אי התערבות היא אופציה קשה, שמנוגדת לכל השיח בנושא. אני מבין למה: כולם רוצים שהרוע יובס. אבל אנחנו חייבים לקחת בחשבון את תוצאות המעשים שלנו", ממשיך טורצ'ין. "בטווח הארוך, נסיגה מלאה תוביל להרבה פחות סבל אנושי באזור".

איחוד אירופי חדש

ובתוך כך, מיליוני מהגרים מאזורי הלחימה בסוריה ממשיכים לזרום בהמוניהם לתוך גבולות האיחוד האירופי, "אימפריה" המורכבת מ-28 מדינות וסובלת לא רק מהגירה עצומה ומבעיות דמוגרפיות המאיימות לפרק אותה, אלא גם מפערים כלכליים גדולים בין המדינות המרכיבות אותה.

תמונה: Sean-Gallup/Getty-Images

טורצ'ין חזה בבלוג שלו את התפרקותו העתידית של האיחוד האירופי, עוד לפני הברקזיט בבריטניה, שהחליטה להיפרד באופן חד-צדדי מהאיחוד. "מה שצפוי לקרות הוא שהאיחוד האירופי יתפוגג לאיטו – הוא ייחלש יותר ויותר ויהפוך ללא רלוונטי", הוא כתב.

טורצ'ין מסביר שנקודת התורפה של האיחוד האירופי והסיבה שהוא נחלש קשורה בעיקרון נוסף שהוא למד מהמודלים המתמטיים: יכולתן של אימפריות וחברות גדולות לתפקד כמו שצריך, באופן שליו, משגשג וצודק, אפשרית רק על בסיס שיתוף פעולה אפקטיבי. "שיתוף פעולה מוצלח דורש שאנשים יחלקו ביניהם ערכים משותפים ומוסדות משותפים. הערכים המשותפים אומרים לנו מדוע אנחנו רוצים לשתף פעולה: מה אנחנו רוצים להפיק במשותף לטובת הציבור. המוסדות המשותפים אומרים לנו כיצד נארגן את שיתוף הפעולה הזה. אי התאמה בין הערכים למוסדות או בין הערכים של המדינות שרוצות לשתף פעולה, יגרום לשיתוף הפעולה להיכשל".

מה שצפוי לקרות הוא שהאיחוד האירופי יתפוגג לאיטו – הוא ייחלש יותר ויותר ויהפוך ללא רלוונטי

האם יש אי התאמה כזו באיחוד האירופי שגורמת לו להיכשל? טורצ'ין מפנה אותי לנתונים שנאספו על ידי "סקר הערכים העולמי" (WVS) – פרויקט בין-לאומי שמאז 1981 ערך סקרים בכ-100 מדינות כדי להבין את הערכים והאמונות המאפיינים כל מדינה באירופה. מניתוח נתוני הערכים (ראו גרף) של המדינות המרכיבות את האיחוד האירופי, נמצא ש-6 מדינות המקור שבהן נולד רעיון האירופאיות (בלגיה, צרפת, איטליה, לוקסמבורג, הולנד וגרמניה) קרובות מאוד זו לזו מבחינה ערכית. אבל כל יתר 22 המדינות לא מתחברות אליהן בכלל מבחינה ערכית.

מפת הערכים שמציגה את השונות הערכית בין המדינות | תמונה: Worldvaluessurvey ,Sean Gallup/Getty Images ,Wikipedia

"בהינתן אי התאמה ברורה כל כך, לא מפתיע שהאיחוד האירופי, בתמהיל המדינות הנוכחי שלו, הוא ארגון לא מתפקד", אומר טורצ'ין.

טורצ'ין גם מפנה אותי למפת אירופה מהמאה התשיעית לספירה. הצצה במפה, הוא אומר, מראה שאותן שש מדינות הרכיבו את האימפריה של קרל הגדול, שהייתה באותה תקופה סוג של רנסנס תרבותי. לפי טורצ'ין, העובדה שאותן מדינות בדיוק פעלו להקמת האיחוד, היא לא מקרית, ונובעת מהערכים המשותפים שהן חולקות.

טורצ'ין מציין דוגמאות היסטוריות נוספות המצביעות על כך שללא ערכים משותפים לארגון קשה לתפקד. אחת מהן הוא מה שקרה ל"חבר הלאומים", שהוקם אחרי מלחמת העולם הראשונה. בדומה לאיחוד האירופי, גם הוא הוקם מתוך מטרה למנוע מלחמות נוספות בין המדינות שהרכיבו אותו – בריטניה, ארה"ב, יפן ואחרות.

מחזוריות מערב אירופית

אולם הוא לא הצליח לבצע את תפקידו לאחר שהתגלו כשלים מהותיים בערכים ובשיתוף הפעולה בין המעצמות שהרכיבו אותו. לדוגמה, חלק ממדינות החבר הפגינו נטיות פציפיסטיות; אחרות רצו לפעול במישור הבין-לאומי מבלי לערב את חבר הלאומים; והיו שנטשו את הקבוצה ואת הביטחון הקולקטיבי לטובת פייסנות מול גרמניה הנאצית.

פרוץ מלחמת העולם השנייה סימל את כישלון "חבר הלאומים" והתפרקותו, דבר שהוביל להקמת האו"ם. אולם בניגוד לחבר הלאומים, האו"ם לא אילץ את המדינות להחליט פה אחד על דבר כלשהו (במועצת הביטחון של האו"ם למשל), אלא אפשר לחברות הקבועות להטיל וטו וכך לשמור על האינטרסים החיוניים להן ועל ערכיהן.

אם האיחוד האירופי יבין ששם נמצאת נקודת התורפה שלו, עתידו יכול להיראות אחרת – טורצ'ין מסביר שגם אם האיחוד בדרכו לפירוק, הוא אינו צריך להיוותר מפורק, אלא להרכיב איחוד חדש המבוסס על ערכים משותפים חזקים.

ארה"ב לקראת משבר

טורצ'ין הפנה את הכלי המדעי שלו, ההיסטוריה, גם למדינה שהוא חי בה כיום – ארה"ב. "מה שגיליתי הבהיל אותי", הוא אומר. "המודל שלי הצביע שאי-יציבות חברתית ואלימות פוליטית יגיעו לשיא בארה"ב החל מ-2020".

נבואתו של טורצ'ין, שזכתה להד בלא מעט כלי תקשורת בעולם, אינה דבר חדש מבחינתו. הוא חזה זאת כבר ב-2010, במאמר שפרסם בכתב העת המדעי המפורסם Nature: "ניתוח כמותי של ההיסטוריה חושף שחברות אנושיות מושפעות מגלים חוזרים – וצפויים – של אי-יציבות פוליטית", הוא כתב. "בארה"ב, בכל 50 שנה מגיע גל של אי-יציבות, זה קרה ב-1870, ב-1920 וב-1970. ולכן גל נוסף יכול להגיע בסביבות 2020" (ראו גרף).

חברות אנושיות מושפעות מגלים חוזרים של אי-יציבות פוליטית. בארה״ב מגיע גל כזה בכל 50 שנה, ולכן גל נוסף יכול להגיע בסביבות 2020

המודל של טורצ'ין נשען על "תיאוריית הדמוגרפיה המובנית" (Structural-Demographic Theory). התיאוריה הוצעה לראשונה על ידי הסוציולוג וחוקר מדע המדינה ג'ק גולדסטון, ופותחה בהמשך ונבדקה על ידי רבים אחרים, ובהם גם טורצ'ין, שמרחיב על כך בספרו Ages of Discord (2016).

התיאוריה מסבירה מדוע פורצת אלימות, כמו המהפכה הצרפתית או מלחמת האזרחים האמריקנית, ואומרת שכל חברה עוברת מחזורים ארוכי טווח של שלום ואי-יציבות, כשכל מחזור כזה נמשך כ-100 שנה.

מחזורים של אלימות בכל 50 שנה | מקורות לגרף: Peter Turchin

חברות אנושיות מושפעות מגלים חוזרים של אי-יציבות פוליטית. בארה״ב מגיע גל כזה בכל 50 שנה, ולכן גל נוסף יכול להגיע בסביבות 2020

עם כי מחקרם האמפירי של טורצ'ין והקולגות שלו מאשר את המחזוריות הזו, הוא מוסיף שהמחזורים הארוכים כוללים גם מחזורים קצרים יותר, הנמשכים כ-50 שנה. בארה"ב רואים את המחזוריות הזו באופן ברור, מדגיש טורצ'ין, שהגיע למסקנה הזו אחרי שבנה מאגר נתונים גדול של כל מקרי האלימות בארה"ב בין השנים 1780 ל-2010.

במהלך המחקר הוא עקב אחרי קרוב ל-40 סוגים של מדדים (כמו "איכות החיים", או מצב הכלכלה) שיכולים לשקף את מצב החברה, ובחן אותם ברגעי משבר שהובילו לאלימות. כולם הראו שינויים בעת משבר. אך טורצ'ין הבחין במדד אחד שבלט יותר מהאחרים. הוא מכנה אותו: "ייצור יתר של אליטות" (Elite overproduction) – אינדיקטור שיכול, לדבריו, לנבא אי-יציבות חברתית ואלימות פוליטית קרובה.

טורצ'ין מסביר שבתקופה שבה מתחילים להופיע יותר מדי מועמדים אליטיסטים בחברה, המתחרים על מספר מצומצם של משרות פוליטיות בממשלה או בכלכלה, נורה אדומה צריכה להידלק.

ה"אליטות", אומר טורצ'ין, הם לא "'אוכלי הסושי', 'הנוהגים בוולוו' או אלה שקוראים 'ניו-יורק טיימס'". האליטות הן חלק קטן בחברה שמרכז כוח חברתי רב בידיו המאפשר לו להשפיע על התנהגותם של אחרים.

בכל מדינה האליטות שואבות את כוחן ממקורות שונים, מסביר טורצ'ין. במצרים, למשל, האליטות הצבאיות מנהיגות את המדינה. ברוסיה אלה הביורוקרטים, ובארה"ב הכוח של האליטות מגיע משני מקורות שונים. המקור הראשון הוא בעלי הממון. "האליטות בארה"ב הם אנשים שהשווי שלהם נע החל מ-5 עד 10 מיליון דולר ומעלה", הוא קובע.

הבחירות הנבזיות היו תוצאה של התחרות בין האליטות, טוען טורצ׳ין | תמונה: Ethan Miller/Getty Images

"אם תבדוק מי עומד בראש המשרדים והתפקידים הביורוקרטיים החשובים ביותר בארה"ב – החל מנשיא ארה"ב ומטה: אלה שעומדים בראש החברות הגדולות בארה"ב; הבעלים והעורכים הראשיים של חברות התקשורת הגדולות וכו', תקבל בערך אותה קבוצה של אנשים [מיליונרים], כיוון שרוב האנשים האלה הם גם בעלי ממון. באמריקה, עושר (כוח כלכלי) קשור באופן קרוב מאוד לכוח חברתי".

המקור השני הוא בתי הספר למשפטים. במקרה הזה מדובר באנשים שמסיימים לימודים ורוצים לתפוס משרות פוליטיות ולהשפיע. בכל שנה מסיימת את לימודי המשפטים בארה"ב כמות כפולה של בוגרים ביחס לכמות המשרות החדשות שנפתחות, מסביר טורצ'ין. "יש כיום כ-25 אלף עורכי דין 'עודפים' בארה"ב, ורבים מהם לא עובדים ונתונים בחובות…".

העלייה בכמות "האליטות", טוען טורצ'ין, באה לידי ביטוי באופן ברור באקלים הפוליטי של התקופה האחרונה בארה"ב: "טראמפ הוא דוגמה לעשירים החדשים שרוצים לתרגם את הכוח הכלכלי שלהם לכוח פוליטי. הילארי קלינטון, לעומתו, מייצגת את בתי הספר למשפטים שמובילים אנשים לפוליטיקה".

התרה כזו של הנורמות החברתיות – זה בדיוק מה שראינו שקרה בכל החברות לאורך ההיסטוריה, רגע לפני שהתרחש בהן קרע פוליטי משמעותי

טורצ'ין מסביר שככל שמספר המיליונרים ומספר בעלי התארים למשפטים עולה ביחס לאוכלוסייה, כך גדל מאגר המועמדים למשרות הפוליטיות הקבועות (יש רק נשיא אחד, רק 9 שופטים בבתי משפט גבוהים לצדק, רק 100 סנאטורים וכו'). "תיאוריית המבניות הדמוגרפית" גורסת כי ככל שהתחרות על המשרות האלה מתוחה יותר, כך גדל הפילוג והקונפליקט בין האליטות.

"זו הסיבה האמיתית לכך שהבחירות האחרונות היו נבזיות כל כך", אומר טורצ'ין, "לא מדובר רק באישיות של טראמפ או של קלינטון. כשהתחרות בין האליטות הופכת לפראית, כל השיטות להתקדם הופכות ללגיטימיות.

"מה שמדאיג במיוחד הוא איך התחרות הזו מובילה להתרת הנורמות החברתיות ששולטות על המערכת הפוליטית במדינה. מה למשל חשב לעצמו טראמפ כשאמר שלא יסכים לקבל את תוצאות הבחירות אם יפסיד, ומה למשל חשבה לעצמה קלינטון כשקיבלה תרומה של מיליון דולר מממשלה זרה במהלך כהונתה כמזכירת המדינה? התרה כזו של הנורמות החברתיות – זה בדיוק מה שראינו שקרה בכל החברות לאורך ההיסטוריה, רגע לפני שהתרחש בהן קרע פוליטי משמעותי.
"וכשהקרע עמד להגיע, ההיסטוריה מלמדת שהאליטות שהיו בעבר, האשימו אנשים ספציפיים או קבוצות ספציפיות בבעיות שלהן ובסיבות למשבר, במקום לשתף פעולה כדי לפתור את הבעיה. כך הם התדרדרו לקונפליקט בין מפלגות, שבסופו של דבר התלקח והפך למשהו גדול הרבה יותר".

נשמע מוכר? טורצ'ין חושב שזה בדיוק מה שקורה היום בארה"ב, שקרובה לדבריו לנקודה שבה המתקפה ומתקפת הנגד, הנקמה ונקמת הנגד, יחלו לתפוס תאוצה ולהיכנס למעגל אוטומטי הרסני.

אז מה אתה מציע לעשות? אני שואל את טורצ'ין. "התקווה היחידה שאני רואה עבורנו, שיכולה לגרום למצב להיראות אחרת הפעם, היא שהפעם יש לנו הבנה הרבה יותר טובה מדוע זה נגרם. לכן השלב הראשון הוא לוודא שאנחנו מבינים איך הגענו למצב הזה. מבלי להבין זאת, לא נצליח לצאת ממנו. לאחר מכן צריך לייצר שינוי חיובי שיתקן את הנזק".

טורצ'ין משוכנע שהפתרון למשבר הקרוב בארה"ב לא יכול לבוא מתוך הפוליטיקה כי שם בדיוק נמצאת הבעיה. יש לו חלום להקים גוף שיכלול מדענים, כלכלנים, היסטוריונים ופילוסופים, שיחשבו מה המדיניות הטובה ביותר שיש לנקוט, ימליצו עליה לפוליטיקאים ויובילו את העולם למקום טוב יותר.

תמונה: William Tung/Wikipedia

מיכל בת הארבע מרגישה התרוממות רוח בכל פעם שמרשים לה לצפות בסרט באמצע היום. ״איזה סרט נראה היום?״, שאלה אמא, והיא ענתה ללא היסוס: ״סינדרלה״. כמו בפעמים הקודמות, ישבה מיכל וצפתה בסינדרלה היפיפייה עוברת קשיים וסובלת מחיים לא מאושרים, עד שהיא פוגשת נסיך יפה תואר שמתאהב בה בתוך פחות משתי שניות. היא מבינה שכעת, כשהנסיך מאוהב בה, יש לסינדרלה סיכוי לחיים מאושרים.

גם שני בת החמש הבינה משהו, אבל מסרט אחר – ״בת הים הקטנה״. בגילה הצעיר, שני הזדהתה עם אריאל, גיבורת דיסני מודרנית, אדמונית ויפה, שחיה בין יצורי הים וחשה לא מאושרת. מדוע? מבט אחד בנסיך אריק מגלה את התשובה – הוא היחיד שיכול להפוך את גורלה ולהעניק לה חיי אושר. אריאל מוכנה לוותר על כל מה שיש לה כדי להיות עם הנסיך, אבל זה לא נגמר בכך. היא גם משנה את גופה ומוותרת על הקול שלה, שכל כך אופייני לה.

מרבית הסיפורים עוסקים בנסיכה שנועדה למצוא את הנסיך שלה. מלבדה, אין נשים נוספות העושות דברים אחרים

במחקר שהתפרסם ב-2016, הבלשניות כרמן פוט וקארן אייזנהאוור רצו לבדוק האם קיימת תבנית חוזרת בסרטי דיסני הקשורה בהבדלי מגדר, תבנית היכולה לגרום לילדות צעירות לגבש סט ערכים מסוים, על פי הדיבור ומעשי הדמויות השונות.

הן גילו שבמרבית סרטי הגיבורות של דיסני חוזרת אותה תבנית – הסיפורים עוסקים באישה מבודדת, לרוב ״נסיכה״, שנועדה למצוא את הנסיך שלה. מלבדה, אין בסרט נשים נוספות העושות דברים אחרים. אין נשים המובילות את האנשים בכפר נגד החיה (בסרט היפה והחיה), אין נשים שמתחברות בטברנה ושרות שירים, ואין נשים שממציאות דברים. כל מי שעושה דבר אחר חוץ מלמצוא בעל בסרט הוא בדרך כלל בחור, הן מסבירות.

הנסיכה יסמין מדברת פי 3 פחות מעמיתה אלדין בסרט של דיסני | תמונה: Wikipedia

גילוי מפתיע הוא שבתקופה הראשונה של נסיכות דיסני, הן מדברות בסרטים באותה כמות כמו הגברים ואפילו יותר, אבל מאז ״בת הים הקטנה״ (תקופת הרנסנס של דיסני ב-1989) ובסרטים שבאו אחריה: ״היפה והחיה״, ״אלאדין״, ״מולאן״ ו״פוקהונטס״, הגיבורות החלו לדבר פי 3 פחות מהגברים, בסרט שהן בעצמן הכוכבות שלו.

לעומת זאת, הבלשניות כן גילו שיפור במחמאות שהגיבורות מקבלות לאורך הסרט: בעוד שבסרטים הראשונים המחמאות קשורות בעיקר למראה החיצוני שלהן, בתקופת הרנסנס של הנסיכות ובסרטים מאוחרים יותר, המחמאות נוגעות גם באופיין של הנערות.

אוהבי דיסני אולי נרתעים ממחקרים מהסוג הזה וקרוב לוודאי יטענו שמומלץ לצפות בסרטי הנסיכות ללא ציניות או ביקורתיות, כי אחרת מפספסים את החוויה.

בהרבה מובנים הם צודקים, אולם מה שהם לא לוקחים בחשבון הוא את גילם הצעיר של הצופים – ילדים ללא מושג במערכות יחסים של גברים ונשים, שמושפעים בקלות מהסרטים.

בדיסני הבינו את זה, הפנימו והחלו לבצע שינויים. בדמויות מודרניות יותר כבר מוצאים נשים שהן אמיצות, חכמות ועצמאיות. בסרטים האחרונים ״פרוזן״, ״אמיצה״, ועכשיו גם ״מואנה״, לגיבורות כבר יש סיפוקים ומטרות אחרות מעבר ללמצוא נסיך, והן גם מקיימות מערכות יחסים עם דמויות נוספות: עם הורים וילדים, עם אחים והן מגשימות מטרות למען הקהילה.

"אני לא נסיכה", מצהירה מואנה, כשהיא נשאלת מדוע אישה שכמותה לא מבלה את ימיה בטיפול בתינוקות חמודים

״אני לא נסיכה״, מצהירה מואנה, הגיבורה האחרונה של ״דיסני״ כשהיא מתקנת את מאווי, גבר גיבור בעל חנית קסם, כשהתבלבל ושאל אותה למה אישה שכמותה, ביתו של צ׳יף, לא נשארת בכפר שלה ומבלה את ימיה בטיפול בתינוקות חמודים.

עם זאת, המצב עדיין לא כזה ורוד, טוענת ד״ר רבקה היינס, מומחית בתרבות ילדים, מרצה באוניברסיטת סאלם במסצ׳וסטס ומחברת הספר ״בעיית הנסיכה״. בספרה היא מסבירה שאמנם בדיסני שינו את אופי הדמויות, אך אם לוקחים בחשבון את התעשייה שמסביב לסרטים – בובות וביגוד למשל, הילדים שלנו עדיין מושפעים מדיסני לרעה.

מתוך הסרט של דיסני, "מואנה"

בראיון מצולם לסופרת אנני פוקס, היינס מסבירה את טענותיה: ״ישנה בעיה עם ילדות צעירות במיוחד, בנות 4-2 שלא גדולות מספיק לצפות בסרטים, ומתמקדות יותר בצעצועים, בבגדים ובנעלי בית. אפילו אם מתחילות להופיע דמויות מודרניות וחזקות על המסך, מותג נסיכת דיסני הוא בסופו של דבר על אחידות, והוא מביא את כל הנסיכות לקו אחד של מותג מלוכד, שבו אפילו הנסיכות ׳החזקות׳ הופכות להיות נסיכה יפה עם שיער ישר.

״זה נותן לילדות את כל הסטריאוטיפים האלו על גזע, מגדר ויופי שהן לא מסוגלות להתמודד איתן בגיל כה צעיר ואני חושבת ש׳בעיית הנסיכה׳ שאנחנו מתמודדים איתה כרגע היא חלק מסדרה של אירועים בחברה שלנו שמעוותים את החשיבה של הבנות והנשים״.

תמונה: Wikipedia

היינס חקרה את הנושא בדרך מקורית במיוחד כשהחלה לעבוד בשבתות במסווה של נסיכה שמפעילה ימי הולדת, עיסוק פופולארי בארה״ב. עבודתה החדשה והליווי שהעניקה לה האוניברסיטה, אפשרו לה להיכנס לעולמן ולחדריהן של ילדות שהעריצו נסיכות דיסני, לשאול אותן שאלות, לראיין את ההורים, ולדבר עם מומחים שחוקרים את הנושא.

היא מספרת שפגשה ילדה בת 12 שסיפרה שבגיל 4 היא שיחקה רק עם בנים, הסתובבה עם שיער קצר מבחירה ושהצבע האהוב עליה היה כתום. הוריה שמחו שילדתם לא נפלה בסטריאוטיפיים המגדריים אבל אז קרה דבר שהם לא ציפו לו. מאוחר יותר הבנים ששיחקו איתה הבינו פתאום שהיא בת וכבר לא רצו לשחק איתה וכשפנתה לבנות, שאהבו בנות ונסיכות, הן לא קיבלו אותה למשחקים שלהן.

מכיוון שהייתה לא מקובלת, היא עברה את מה שהיא ומשפחתה מכנים ״התקופה הוורודה״. ״היא סיפרה לי איך בגיל 5-4 היא העמידה פנים להיות משהו שהיא לא, עד שהיא עברה את זה, חזרה לעצמה ולצבע הכתום״, מספרת היינס. ״זאת דוגמה ללחץ שיכול להיווצר בעקבות הדימויים האלו. הילדים מרגישים שהם צריכים להעמיד פנים שהם משהו שהם לא ובגילאי 5-4 זה לא שיעור בריא ללמוד״.

סוף עידן הקומדיה הרומנטית

דמות האישה עברה תהפוכות לא רק בדיסני אלא גם בסרטי מיינסטרים אחרים. מתקופת הקומדיה הרומנטית ועד לסרטים של היום, אנחנו רואים יותר נשים בתפקידים של ״נשים חזקות״.

מג ראיין – עשתה קריירה שלמה מז'אנר הקומדיה הרומנטית | GABRIEL-BOUYS/AFP/Getty-Images

מבקרים רבים מתייחסים לשנות ה-90 כ״בום הגדול״ של ז׳אנר הקומדיה הרומנטיות שצבר תאוצה עם סרטים ״כשהארי פגש את סאלי״, ״אישה יפה״, ״בזמן שישנת״ ו״נדודי שינה בסיאטל״. הצלחת הסרטים הפכה שחקניות כדוגמת מג ראיין, ג׳וליה רוברטס, סנדרה בולוק ואחרות מאנונימיות למפורסמות והן בנו קריירות מפוארות בזכותם.

הגיבורה הטיפוסית של הקומדיה הרומנטית היא בדרך כלל אישה עם עבודה מעולה, שנראית טוב ומוקפת בחברים. לא חסר לה הרבה, היא בסך הכול די מסופקת עד שהחברה הכי טובה באה ואומרת לה: ״אבל לא מצאת את האחד שלך״.

במרבית הסרטים, מתברר, היא לא מצאה אותו עדיין מכיוון שהיא מרוכזת מדי בקריירה שלה, או כיוון שיחסיה הרומנטיים נפגעו בעבר וגרמו לה לוותר על אהבה. כך או כך, כשהיא נתקלת לפתע ב״אחד״ שלה, היא מבינה שהאהבה עדיין יכולה לפרוח בחייה.

בשנים האחרונות אנחנו עדים ללא מעט תסריטים שמתייחסים לשלב מאוחר יותר בחיים ולא מתארים רק גיבורים צעירים ויפים. אלה סרטים הפונים לקהל הגיל השלישי. מככבים בהם שחקנים כמו מריל סטריפ, דיאן קיטון וג׳ק ניקולסון.

פנטזיות הקומדיות הרומנטיות נוגעות גם בגברים, המוצאים בהן אוצר מילים תרבותי ומשתמשים בו בחיים האמיתיים

״הבעיה בנרטיב של הז׳אנר הזה הוא שאף על פי שלאישה יש דברים אחרים שהיא יכולה לעשות, היא לא באמת מאושרת בלי אהבה״, אומרת בראיון לאפוק טיימס ד״ר מישל שרייבר מאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, המתמחה בז'אנר הקומדיה הרומנטית ודמות האישה בקולנוע. ״יש כיום ז׳אנר שלם של ספרים לעזרה עצמית שפונה לנשים שצופות יותר מידי בקומדיות רומנטיות ומפתחות ציפיות לא ריאליות בנוגע לחיים האמיתיים שלהן, ומהי אהבה רומנטית.

״מצד שני, אני לא חושבת שהקונספט הזה בעייתי, כיוון שרומנטיקה היא חלק מהבידור הנשי כבר זמן רב. היא מופיעה במעשיות, בספרים רומנטיים ובאופרות סבון. זה ז׳אנר שנשים שמחשיבות את עצמן עם ראש פתוח, נמשכות אליו ולפעמים הן כאילו מתנצלות על כך שהן נמשכות לזה. יש אגב גם גברים שהפנטזיות האלו נוגעות בהם. בסרטים האלה יש אוצר מילים תרבותי הנחשב לרומנטי, שגברים יכולים ללמוד ולהשתמש בו בחיים האמיתיים״.

"דמותה של לארה קרופט היא תוצאה של פנטזיה גברית" | Georges-Seguin/Wikipedia

ד״ר שרייבר מסבירה שבשנים האחרונות הז׳אנר הזה הולך ודועך. ובאמת, אם ב-1997 היו שלוש קומדיות רומנטיות ברשימת 20 שוברי הקופות, ב-2016 כבר לא הייתה אפילו אחת ברשימת 50 הסרטים המצליחים של השנה.

״אני חושבת שאחת הסיבות לכך היא שנשים רוצות כעת סיפורים שלא עוסקים בבחורות יפות ומושלמות, אלא בנשים מסוג אחר, פחות זוהרות. זה נובע מפמיניזם יותר מוצהר שקיבל ביטוי בשבע השנים האחרונות. אבל כז׳אנר זה נוטה לנוע במעגלים – כעת נראה שזה דועך, אבל אני בטוחה שזה יעלה על פני השטח שוב״.

ד"ר מישל שרייבר, מתמחה בז'אנר הקומדיה הרומנטית ובדמות האישה בקולנוע | תמונה: Michele Schreiber

אולי הז׳אנר דועך כי מערכות היחסים בין גברים ונשים משתנות? 


״אני חושבת שזה שילוב של דברים. למשל, האולפנים חושבים שהקהל שרוצה לראות סרטים מהז׳אנר הזה אינו גדול מספיק ושאלו שכן רוצים לראות אותם, מרגישים מסופקים מסדרות המשודרות בטלוויזיה (בהן רואים יותר ויותר תוכניות המוקדשות לנשים, מ״מ).

״גם רוב האנשים שעושים כיום סרטים הם גברים לבנים, וחסר קול נשי. אני לא אומרת את זה כי היוצרים האלה לא מעניינים, אלא כי הם יוצרים ז׳אנר משלהם. ככל שיהיו יותר קולות נשיים, כך נראה יותר סיפורים נשיים שיסופרו. הוליווד כרגע עושה סרטי גיבורי על, ואנשים ממשיכים ללכת לראות אותם. בז׳אנר הזה הוליווד עושה את הכסף שלה, והיא לא רואה יתרון במשהו אחר״.

נראה מוזר שהאולפנים מחשיבים את הקהל שלהם כגברי כשלפחות חצי ממנו הוא נשי. 


״באולפנים בהוליווד הבינו שכאשר זוג הולך לראות סרט, האישה מוכנה להתפשר יותר מאשר הגבר ולעבור לטריטוריה שלו. אחרי שהבינו את זה, הם לא רואים יתרון בעשיית סרטים שהנשים דומיננטיות בהן.

״האפי אנד״

מי שמנסה לשנות את הייצוג הנשי הקלוקל בקולנוע היא לא אחרת מאשר ג׳ינה דייוויס, תלמה האגדית בסרט ״תלמה ולואיז״. דיוויס הקימה את ״המכון למחקר של ג׳ינה דיוויס לענייני מגדר במדיה״ שמנסה לשנות את הסטריאוטיפים שמופיעים בדמויות שנשים נוטות לגלם, וגם להעלות את המודעות לאחוז הקטן של תפקידי נשים בהוליווד. המכון של דיוויס גילה שמאז 1946 ועד היום היחס בין תפקידי הגברים לנשים לא השתנה – רק 17 אחוז מהשחקנים בסרטים הן נשים.

השחקנית ג'ינה דיוויס נאבקת לשנות את תפקידי הנשים בהוליווד | תמונה: Alberto E. Rodriguez/Getty Images

בשנים האחרונות היא ושותפותיה נפגשות עם מפיקים ובמאים, בתקווה לשנות את החשיבה מאחורי הקלעים ולהשפיע על האשליה שאנחנו רואים דרך המסך. השאיפה נובעת מתיאוריה שדיוויס פיתחה שלפיה החברה והערכים שלנו מושפעים רבות מהדמויות שאנחנו רואים ושאם נשנה אותם, העולם שלנו גם יראה אחרת.

בינתיים הוליווד ממשיכה לשקף את חזונותיהם של אלה שיוצרים את הסרטים. ״מכיוון שרוב תפקידי הנשים נכתבים ומבוימים על ידי גברים״, מסבירה שרייבר, ״כשמופיעות דמויות כמו לארה קרופט, המנסות לתאר אישה עם כוח, זה יוצא מזויף, לא אורגני ונראה כמו משהו שנע לקיצון השני. מעין פנטזיה של אישה לעומת אישה אמיתית.

״אני חושבת שכשמדברים על ליצור ייצוג חיובי של נשים, הכוונה היא להראות סוגים רבים של נשים, עדינות ורגישות וגם כאלה שהן לא תמיד נחמדות או אדישות למערכות יחסים רומנטיות. צריך להיות מקום לכולן. כפי שגברים מיוצגים״.

ייצוג חיובי של נשים הוא כזה המראה סוגים רבים של נשים, עדינות וגם כאלו שהן לא תמיד נחמדות

שרייבר טוענת שהגיוון הנשי בא כיום לידי ביטוי בעיקר בטלוויזיה, בסדרות כמו ״האישה הטובה״ או ״בית הקלפים״, שם לגיבורות יש עיסוקים רבים ושאיפות מלבד יחסים רומנטיים. עם ״ג׳סיקה ג׳ונס״, ״כתום זה השחור החדש״ ו״בנות״ אנחנו כבר רחוקים מהתסריט הישן של אישה הנמצאת בצלו של גבר או מחכה לאהבה.

"האישה הטובה" – יותר תוכניות טלוויזיה העוסקות בנשים

עם זאת, הקו הרומנטי שיוצר את המתח ומקשר בין חלקי העלילה לא נעלם, גם בסדרות טלוויזיה עכשוויות, כנראה כדי עדיין למשוך את הקהל הנשי. כך למשל, העונה הראשונה של ״האישה הטובה״ מסתיימת כשהיא צריכה לבחור בין שני גברים במטרה להשאיר את הצופים במתח לקראת העונה הבאה. אותו דפוס מתבטא גם בסדרות מצליחות אחרות.

בעוד שרייבר חושבת שעולם הפנטזיה הזה יכול להיות חיובי בסרטים למבוגרים, היינס טוענת שכשזה מגיע לקהל הצעיר, צריך להקפיד לשוחח איתו באופן שהוא ידע להבדיל בין המציאות לדמיון. היא מסבירה בראיון שכשבנות צעירות מתמודדות עם דימויים נשיים בעייתיים, הן יכולות לפתח מושגים מוטעים לגבי עצמן ולגבי מערכות היחסים העתידיות שלהן עם גברים. לכן היא ממליצה להורים להיות מעורבים יותר ולפתח דיאלוג ביקורתי בזמן הצפייה בסרטים, או בזמן הליכה בין מדפי הצעצועים בחנויות.

״לדוגמה, כשאתם בחנות צעצועים, אחד הדברים שאפשר לעשות זה לשאול את הילדה מה היא אוהבת בבובת נסיכה, ולהקשיב למה שהיא אומרת. אם היא מתמקדת בשיער הארוך שלה, ובזה שהיא רזה כל כך או שהיא אוהבת את העיניים הגדולות שלה, לא חייבים לסתור את הילדה אלא לשאול: האם את חושבת שאנשים אמיתיים נראים כך? האם את חושבת שאנשים שלא נראים כך אולי ירגישו קצת רע כשכל הבובות בכל המקום רק נראות כך? שאלות ושיחות כאלו עושות שינוי גדול לאורך זמן״.

אם נחזור לדיוויס, היא משוכנעת שבגלל האפקט של הסרטים עלינו ועל ילדינו, אם נשנה את אחוזי הנשים שמופיעות על המסכים וניתן להן תפקידים יותר משמעותיים, החברה שלנו תשתנה בהתאם. אותם 17 אחוז של נשים שאנחנו רואים על המסך, קיימים גם בפוליטיקה, באקדמיה ובמקומות אחרים בחברה, ודיוויס חושבת שלתקשורת יש את הכוח לשנות זאת. אחרים טוענים, כמו שרייבר, שעד שלא יהיו יותר נשים מאחורי הקלעים של התעשייה, כך ימשיכו להיראות הסרטים.

תמונה: Frederick-M.-Brown/Getty-Images

נטלי פורטמן

שחקנית

״אני רוצה שכל גרסה של אישה או גבר תהיה אפשרית… השקר וכזב בהוליווד הוא שאם אתה עושה סיפור פמיניסטי, אז הנשים מצליחות ומנצחות. זה לא פמיניסטי, זה מאצ׳ו. סרט על אישה חלשה ופגיעה יכול להיות פמיניסטי אם זה מראה אשם אמיתי שאנחנו יכולים להרגיש אליו אמפתיה״.
(מתוך ראיון ל-ELLE ,2013)

תמונה: Victor-Chavez/Getty-Images-for-Paramount-Pictures

זואי סלדנה

שחקנית

״אני ידועה בהיותי סלקטיבית בתפקידים שאני או בוחרת או מנסה להשיג, ומה שהכי חשוב לי שאלו יהיו תפקידים נשיים טובים שבהם הדמות היא לא פלקט, מחופצנת (הופכת לחפץ), וכזאת שיש בה תוכן אמיתי. לא חברה גנרית או אישה ולא פצצה סקסית. מספיק עם זה כבר!״
(מתוך ראיון למגזין ״מנהטן״, 2013)

תמונה: Christopher-Polk/Getty-Images-for-TNT

מריל סטריפ

שחקנית

״אף אחד לא אומר לשחקן, ׳אתה משחק גבר בעל אופי חזק׳. אנחנו מניחים שגברים הם בעלי אופי חזק, או שיש להם דעות. אבל אישה בעלת אופי חזק היא חיה אחרת״.
(מתוך ״60 דקות״, 2011)

תמונה: VALERIE-MACON/AFP/Getty-Images

ג׳ניפר גרנר

שחקנית

״בכל פעם ששחקנית זוכה לעבוד עם שחקנית אחרת, זה כאילו, ׳הו, שתינו נמצאות בסרט! מה שלומך? בואי ונשב בכיסא בו מסדרים את השיער יחד׳. אנחנו בודדות  […] קשה למצוא תפקידים, ועוד פחות תפקידים משמעותיים לנשים״.
(מתוך ראיון ל״קולידר״, 2007)

תמונה: Josh-Jensen/Wikipedia

דיאבלו קודי

תסריטאית

״העבודה העיקרית של נשים בהוליווד היא עדיין להיות שחקניות מושכות מאוד. זאת העבודה עם הפרופיל הכי גבוה שם. לנשים העובדות כתסריטאיות מאתגר למכור את הרעיונות שלהן ולא את המיניות, המראה או הכריזמה שלהן".
(ראיון ל״הפינגטון פוסט״, 2013)

תמונה: באדיבות Social Chain

דמיינו שאתם מתעוררים בבוקר מתי שבא לכם, עולים על קטנוע ונוסעים לעבודה שמזכירה פארק שעשועים של ממש. בכניסה אתם מורידים את הנעליים, צועדים בין עצים ונתקלים בכדור-סל על הרצפה. 'נו, למה לא?' אתם חושבים לעצמכם, מרימים אותו וקולעים לסל שנמצא שם. בדרך לעמדת העבודה שלכם אתם עוברים ליד המגלשה, שמפילה אתכם היישר לבריכה מלאה בכדורים צבעוניים. עוד לפני שהספקתם להתאושש, כלבלב קטן מגיע ומלקק אתכם בפנים.

בכל זאת, צריך גם לעבוד – אז אתם מתחילים לגלוש ברשתות החברתיות. אבל יש בעיה – אחרי כמה שעות אתם מתחילים להרגיש קצת עייפים – אז אתם הולכים לשכב קצת באזור המזרונים וחושבים: "אני זקוק לחופשה". ואז, בלי שום בעיה, למחרת אתם נכנסים לאוטו עם החברה ונוסעים לכמה ימים. ולא, אין צורך שתודיעו לבוס. כי את החוקים במשרד אתם כבר זוכרים: "רק אל תמותו". כך כתוב בשלט על הקיר.

אפל, מקדונלד'ס ופומה הן רק חלק מהחברות שחתמו לאחרונה על הסכמים עם סושיאל צ'יין

לא, זה לא תסריט דמיוני, זאת המציאות היום-יומית בחברה הנקראת "סושיאל צ'יין" ("שרשרת חברתית") המעסיקה כ-60 צעירים שגילם הממוצע 22, ובראשם עומד אדם כריזמטי ששמו סטיב ברטלט, גם הוא צעיר – רק בן 24. במשרדים הממוקמים בשלוש ערים גדולות בעולם העובדים טוענים שהם פיתחו יכולת להכניס טרנדים ולשנות מגמות בחברה, בתוך 30 דקות מהרגע שהתבקשו לעשות זאת, והם מרוויחים מזה מיליונים – אפל, מק'דונלדס ופומה הן רק חלק מהחברות שחתמו איתם הסכמים בזמן האחרון.

מה הופך אותם למצליחים ומבוקשים כל כך? ברטלט, האיש שהתחיל הכול, חשב על קונספט ייחודי שאף אחד לא יישם בעבר, אבל שקרוב לוודאי יתפוס תאוצה ויציף את החשבונות שלנו ברשתות החברתיות בעתיד הקרוב. הקונספט החדש עלול לשנות את פורמט הרשתות החברתיות, את הדרך בה אנחנו מתקשרים עם חברינו, וגם את עולם הפרסום והצרכנות.

לשנות את המודל הקונבנציונלי

לפני שסטיב ברטלט הקים את סושיאל צ'יין והפך "לבעלים" של כ-400 מהחשבונות הכי פופולריים ברשתות החברתיות בעולם וכך צבר בסך הכול מאות מיליוני עוקבים (יותר ממארק צוקרברג ודונלד טראמפ ביחד), הוא היה ילד רגיל בן 17 שהתהלך במסדרונות בית ספרו שבמנצ'סטר, בריטניה, והיה צמא לקפה.

הנהלת בית הספר, כך הבין כשבירר, התקשתה להביא מכונות קפה מתאימות לבית הספר, מכיוון שהיה לה יקר מדי לרכוש אותן. ברטלט לא היה תלמיד מצטיין וגם לא ילד גאון, אבל היה משהו שאפיין אותו – היכולת לשאול תמיד את השאלות הכי פשוטות, כאלו שאחרים בדרך כלל לא שואלים מתוך התאמה בלתי מודעת לנורמה. הניסיון להבין מדוע הדברים נעשים באופן מסוים היא זו שהביאה אותו לחשוב על עניין מכונות הקפה. "למה בית ספר, שיש בו מאות אנשים שיצרכו קפה מהמכונות בכל יום, צריך בכלל לרכוש את המכונות האלו?", הוא שאל את עצמו. ברטלט חשב שהחברות שמייצרות את המכונות צריכות להציב אותן בחינם בבית הספר, כי הרי יש להן אינטרס לעשות זאת – "הן ירוויחו כך הרבה כסף מהקפה שהתלמידים יקנו".

תמונה: באדיבות Social Chain

ברטלט כתב אימיילים לחמש חברות המספקות מכונות קפה בסביבה, ואכן בתוך חודש הוצבו מכונות ברחבי בית הספר, וגם בבתי הספר בסביבה. הוא חזר גאה לביתו, אבל הרגיש שקרה לו דבר משמעותי יותר. הוא החל לשאול את עצמו שאלות מהותיות. הוא שאל את עצמו מדוע הוא בכלל לומד, והאם בית הספר מכין אותו לחיים המקצועיים. כשהפסיק להאמין שבית הספר יביא אותו למקום שהוא רוצה להיות בו, הוא החליט לעזוב.

הוא רצה להיות יזם, איש עסקים, וידע שכדי לעשות זאת הוא חייב ללמוד באוניברסיטה. "אבל אז ישבתי באוניברסיטה וחשבתי: 'אם אהיה יזם, למי אראה את התואר הזה והאם אלמד על ניהול עסק בישיבה באולם הרצאות?". כשהבין שהתשובה היא שוב, שלילית, עזב את האוניברסיטה מבלי להתמהמה.

אחרי שנשר הוא החליט להקים אתר – "וולפארק" – שיאפשר לסטודנטים לחלוק ביניהם הצעות עבודה, דירות, שירותי רווחה וכו'. לא רעיון מבריק במיוחד. שנה וחצי לקח לו לפתח את האתר, רק כדי לגלות שהוא והצוות שעבד איתו נתקלים בבעיה מוכרת: אין להם מספיק כסף להמשיך, וגרוע מכך, עומד בפניהם אתגר גדול עוד יותר: למשוך מיליוני סטודנטים לאתר שלהם. איך יביאו קהל של סטודנטים לאתר? ברטלט הבין די מהר שסטודנטים מבלים את רוב זמנם ברשתות החברתיות. אבל איך מביאים אותם מהרשתות החברתיות לאתר? הוא חיפש מישהו שיסייע לו בכך, והגיע במקרה לפרופיל הטוויטר של סטודנט בשם "דום", שפתח כמה עמודי טוויטר "לכיף", בזמנו הפנוי, ומשך אליהם כ-3,000 עוקבים. ל"דום" היה הידע הנחוץ לברטלט – כיצד להקים עמודים ברשתות החברתיות ולמשוך אליהם קהל רב של סטודנטים.

תמונה: באדיבות Social Chain

"אז פניתי לדום וניסיתי לשכנע אותו לעזוב את האוניברסיטה ולהצטרך אלי לביזנס", מספר ברטלט בראיון לאפוק טיימס. כנראה שלדום לא היה משהו חשוב יותר לעשות באותה תקופה, והוא הצטרף לברטלט. ביחד הם הקימו 50 עמודים נוספים ברשתות החברתיות עם תוכן המיועד לסטודנטים, ובזכות הידע של "דום" הם הצליחו למשוך אליהם כ-4 מיליון סטודנטים, מתוכם כמיליון הם הצליחו להפנות לאתר שלהם.

נשמע טוב, אבל כסף זה לא הביא להם. כדי להרוויח מהטראפיק שהגיע לאתר הם נדרשו לפעול לפי המודל שכולם משתמשים בו – לשים פרסומות של מותגים. אבל אז הם חשבו – יש לנו 4 מיליון סטודנטים ברשתות החברתיות, מדוע אנחנו בכלל צריכים את האתר? למה שלא נפרסם את המותגים ישירות ברשתות החברתיות במקום באתר ונעשה מזה כסף. בקלות שבה ברטלט עזב את האוניברסיטה, הוא גם עזב את האתר שלקח לו שנה וחצי לפתח.

תמונה: באדיבות Social Chain

אבל ברטלט הכיר עד אז רק את המודל הקונבנציונלי – אתה שם מודעות בתשלום בפייסבוק למשל, הגולשים לוחצים עליהן, ואתה גורף עמלה. אבל שוב, ברטלט לא התחבר לזה. "כשחקרנו את זה, גילינו שזה לא מודל מספיק משכנע", הוא אומר, "כשחברה מסוימת פנתה אלינו ורצתה שנשווק משחק לא מוכר שפיתחה, הבנו שלאף אחד ברשת לא אכפת מהמשחק שלה, ובגלל הרעש העצום ברשתות החברתיות ממש קשה להישמע".

הפתרון? ללכת שוב נגד השיטה. ברטלט וחבריו כתבו פוסטים בכל אחד מעשרות העמודים שהיו להם: "אל תורידו את המשחק הזה לנייד. הוא יהרוס לכם את החיים", הם כתבו, "אם תשחקו בזה לא תוכלו להשיג תואר, תצייצו ותצילו את התארים של אחרים".

בזכות נימה חברית ולא "פרסומית" שכזו, שפרסמו ב-50 חשבונות בבת אחת, הם הצליחו לעורר את סקרנותם של כשני מיליון צעירים, כמעט מיידית, להוריד את המשחק. חברת המשחקים הרוויחה מהמהלך מאות אלפי דולרים, והדלת נפתחה – ברטלט ו"דום" הבינו שיש פה מודל עסקי שכעת צריך לפתח לכדי עסק של ממש.

ציידי הכשרונות

הסטודנטית חנה אנדרסון בדיוק עברה הכשרה אקדמית כדי להיות מורה להוראה בבית ספר יסודי, כשברטלט ו"דום" פנו אליה. "אנדרסון ניהלה בזמנה החופשי כמה עמודים עם 'פרופיל גבוה' ברשתות החברתיות", מספר ברטלט בראיון. "כיוון שזאת הייתה התשוקה שלה, לא נדרש הרבה כדי לשכנע אותה להצטרף אלינו, יחד עם ששת העמודים שניהלה ו-600,000 העוקבים שהיו להם".

לכל אדם שמנהל עמוד יש הבנה ייחודית של הקהל שלו, של המידע שמתאים לקהל הזה ומה דרוש כדי להגדיל את כמות העוקבים

אנדרסון הייתה יריית הפתיחה ב"מסע הצייד" של ברטלט ו"דום" ברחבי הרשת. בדומה ל"ציידי כשרונות" הם החלו לחפש עמודים מצליחים ברחבי האינסטגרם, הפייסבוק והטוויטר ולגייס "מצליחני רשת".

אז אתם פשוט מחפשים אנשים עם עמודים מבוקשים וקונים אותם? אני שואלת את ברטלט.
"

זה אף פעם לא קשור רק בקניית עמודים והעוקבים שלהם. אנחנו רוצים לקבל את הידע שיש לאנשים שמנהלים את העמודים האלה. לכל אדם שמנהל עמוד כזה יש הבנה ייחודית של הקהל שלו, של המידע שמתאים לקהל הזה ומה דרוש כדי להגדיל את כמות העוקבים. אף פעם לא ניסינו לקחת לאנשים את העמודים שלהם ואנחנו לא חושבים שאנחנו יכולים לנהל את העמודים יותר טוב מהם".

חברי "סושיאל צ'יין" עם סטיב ברטלט במרכז | תמונה: באדיבות Social Chain

60 איש עובדים במשרדים של סושיאל צ'יין במנצ'סטר, בברלין ובניו יורק. חלקם מגיעים לעבוד במשרד, אחרים עובדים מהבית ומנהלים כ-400 קהילות ברשתות החברתיות העוסקות בדברים שאנשים פשוט מתעניינים בהם: סרטים, אופנה, כושר וגם "מה זה אומר להיות בריטי" או "חשיבה מימי הביניים".

לכל עמוד הם מחדירים מדי פעם תוכן פרסומי סמוי שמתאים פחות או יותר לתכני העמוד. ברטלט מסביר שזה לא נעשה בחשאי לגמרי – לכל פוסט הכולל תוכן שיווקי הם מצרפים את המילים Ad או Sp (ממומן – Sponsored). ולמרות זאת, הפרסום הסמוי לא תמיד מורגש, כיוון שהגולשים רואים כל כך הרבה פוסטים ביום ולא בהכרח מבחינים שהעמוד האהוב עליהם השחיל הרגע מידע שהוא פרסומי. גם אין לגולשים ממש דרך לדעת אילו חשבונות שייכים לסושיאל צ'יין ואילו לא. בין האנשים שעובדים איתם, אומר ברטלט, יש גם כמה סלבריטאים, אבל סושיאל צ'יין לא מפרסמת את שמם.

סטיב ברטלט. לא נפרסם משהו שאנחנו לא מאמינים בו | תמונה: באדיבות Social Chain

"אנחנו לוקחים מוצר, שירות או אירוע כלשהו ומדברים עליו בכל הקהילות האלו בו זמנית ובבת אחת", הוא מסביר. "זה אפקטיבי מאוד, מכיוון שכל פיסת מידע מותאמת לקול הספציפי של קהילה מסוימת שאליה היא מיועדת, ולכן עבור הקהל הזה זה עובר חלק".
כדי להציג את יכולותיהם, אנשי סושיאל צ'יין הדגימו כיצד הם לוקחים סתם רעיון כלשהו והופכים אותו לוויראלי בתוך זמן קצר מאוד. "תצוגת התכלית", שנעשתה בראיון לתוכנית Vice ברשת HBO, הייתה פשוטה מאוד: הם הפיצו דרך כל החשבונות שלהם את ההאשטאג (#) ארה"ב מול בריטניה – הרעיון שבחרו למשימה הספציפית הזו, והקציבו לעצמם 30 דקות להפוך אותו לרעיון "טרנדי" שמדברים עליו בטוויטר. והם הצליחו, הרעיון התפשט כמו אש בשדה קוצים. אמנם אחרי כמה שעות הוא התפוגג, כיוון שהם הפסיקו לקדם אותו, אבל הצעירים טוענים שאם הם משתפים פעולה כדי לקדם משהו, הם יכולים באופן דומה לגרום לכולם לדבר עליו גם מעבר לכך.

האם חשבתם על ההיבטים האתיים של זה? אפשר להניח שהרבה אנשים לא יודעים שהחשבונות האלה שייכים לכם ושאתם שותלים בהם פרסומות, למרות שאתם שמים תווית Ad ליד הפרסום. זה לא ממש שקוף.


"כמובן שחשבנו על ההיבטים האתיים", אומר לי ברטלט, ומספק תשובה שמתייחסת להיבטים הרגולטוריים ולא האתיים: "הרשתות החברתיות הפכו לנוף החדש והחוקים היו מאוד אפורים בימים הראשונים. אך מאז שגדלנו כעסק עבדנו מאוד מקרוב עם האנשים שאחראים על הרגולציות ברשתות החברתיות כדי לנסות לסלול דרך בנושא הזה".

יש דברים שלא תפרסמו?


"כן, לא נפרסם משהו שאנחנו לא מאמינים בו לחלוטין בעצמנו או שיוכל להיות לו אימפקט שלילי על הנוער בקהילות שלנו. יש נושאים שלעולם לא נכתוב עליהם, כמו אלכוהול, פוליטיקה, הימורים וכו'. כבר מספר פעמים ביקשו מסושיאל צ'יין לקחת חלק בקמפיינים פוליטיים, למשל סביב נושא הברקזיט, אבל מעולם לא היינו מעורבים בזה".

תהליך הרסני רחב יותר

הרעיון לנצל חשבונות אישיים למטרות פרסום, במיוחד של ידוענים, הוא כמובן דבר שחשבו עליו לפני שהגיחה סושיאל צ'יין, אבל בהיקף הרבה יותר קטן. כבר זמן רב שאנשי שיווק מחזרים אחר מובילי דעה ברשתות עם אלפי עוקבים, כדי להפוך את המוצר החדש שלהם לוויראלי או למנף את הקמפיין שלהם בנושא כלשהו.

מגמה נוספת שהתפתחה בשנים האחרונות היא שיותר ויותר מחברינו מתחילים לפתע לכתוב כמה הם אוהבים לתת לילדים שלהם לאכול את היוגורט המסוים הזה, "כי זה נורא טבעי ובריא", ושהמופע ההוא היה מצוין – אם נרצה גם אנחנו כרטיסים בהנחה אנחנו מוזמנים להיכנס ללינק הבא.

נועם מנלה. נושא ה״פייק ניוז״ הוא צונאמי מסוכן

יש אנשים שאולי יבחרו להתעלם מכך, בטוחים שהם יכולים לסנן בין מה שמוכרים להם ומה שלא, אבל אחרים כן ירצו לשמור על טוהר היחסים עם חבריהם ויתנתקו מכל "חבר" שירגישו שרוצה למכור להם משהו. כזה הוא נעם מנלה, חוקר עצמאי של רשתות חברתיות ומומחה לשיווק, שסולד מהתופעה שבה חברות משלמות לאנשים כדי שימכרו מוצר לחברים שלהם.

מנלה אומר באופן חד משמעי שיש לראות פעולות כאלו ברשתות בקונטקסט רחב יותר, כמו עוד נדבך בתופעת הפייק ניוז. "עולם הפרסום והמיתוג, שהפייק הוא חלק אינטגרלי ממנו, מתחיל לקנות אנשים, מזהם את הרשתות החברתיות ומזהם את האנשים", הוא מסביר. "יש היום קריסה כללית ברמת האמון שלנו ואנחנו כבר לא יודעים במה להאמין. האחרונים אלו החברים שלנו. זה אקט מסוכן, ואם הייתי פייסבוק וטוויטר הייתי נאבק בתופעה הזאת".

הם יכולים להיאבק בזה?


"טוויטר מכריח אנשים לומר שזאת פרסומת, אבל אם אני כותב פוסט שבו אני אומר, 'איזה נעליים יפות', הוא לא יכול למנוע את זה, גם בגלל העובדה שהוא חי מפרסום. עם זאת, הם צריכים לשמור על ניקיון כדי לשמור על כל הרעיון של האינטראקציה החברתית. יהיה להם מאוד קשה לשלוט על זה. כל הנושא של הפייק ניוז הוא צונאמי מאוד מסוכן, זה תהליך הרסני לעולם הרשתי. לכן ברגע שפייסבוק עלו על זה ש'סטטוסים מצייצים' הם פלטפורמה פרסומית הם סגרו אותם".

מארה איינשטיין, פרופ' ללימודי תקשורת באוניברסיטת קווין קולג' בניו-יורק, כתבה ספר בנושא הפרסום הסמוי והגיבה בראיון לבי-בי-סי (אגב, הבי-בי-סי היא עוד אחת מהחברות שסושיאל צ'יין קידמה) על הבעיה המרכזית שהיא רואה באופן העבודה של סושיאל צ'יין. "ככל שהפרסום הופך לחתרני, ככל שמסתירים אותו", היא מסבירה, "כך אנחנו הופכים לציניים לגבי כל התוכן שאיתו אנחנו באים במגע. אנחנו הופכים לספקנים. למי משלמים? למי לא? מי אומר לי משהו בגלל שהוא באמת מאמין לזה ומי אומר את זה כי משלמים לו להגיד את זה?"

לאן המגמה הזו עוד צפויה להתפתח? קשה כרגע לומר, אבל דבר אחד ברור: "עם האוכל בא התיאבון", ולכן לסושיאל צ'יין עשויים לקום בקרוב מתחרים, ואף אחד לא מבטיח לנו שהם יסרבו לפרסם אלכוהול, הימורים ומועמדים פוליטיים.

אני שואלת את ברטלט איך הוא רואה את עתיד החברה שלו והוא אומר: "אין גבולות למה שסושיאל צ'יין יכולה להשיג בעתיד. בדיוק קיבלנו השקעה נוספת שמאפשרת לנו להפוך דפים קיימים לממוקדים במותגים וליצור חברה חדשה שנקרא לה 'מדיה צ'יין'. בנוסף, אנחנו מתרחבים לתחום המיתוג האישי של אינדיבידואלים (תהליך שבו אדם משווק כמותג), שהוא באופן יחסי תחום חדש היום כשזה מגיע לרשתות החברתיות. זה יכלול ייצור תוכן וגם ניהול מסחרי. אנחנו מנבאים שזה יהיה הטרנד של 2017, אז יש למה לחכות".

מנלה ואחרים מתנחמים בעובדה שלאחרונה נושא הפייק ניוז עולה יותר ויותר לכותרות. הדברים האלו גורמים לאנשים להתקבץ בתוך עצמם, עם חברים שעליהם הם סומכים, עמודים ועיתונים שהם יכולים לתת בהם אמון. מי יודע, אולי כבר מחר הרשתות החברתיות יחליטו להגביר את הפיקוח כדי למנוע מסחריות יתר, אבל אפשר גם שלא יעשו את זה – נחכה ונראה.

תמונה: Iraqi Special Tribunal via Getty Images

ג׳ון ניקסון פסע במהירות לאורך המסדרון. באור הדלוח של המנורות הישנות הוא התקשה לאמוד את המרחק עד לסופו. כשהגיע לדלת האחרונה הוא דפק עליה בכוח ובהחלטיות, מחקה את קצב ליבו שהלם בפראות. מבפנים נשמעו דרישות הזדהות וסיסמה. הוא ענה מכנית בעצבנות, ואחר כך שמע את צליל המפתח מסתובב באיטיות במנעול. הדלת נפתחה בחריקה, ועיניו של ניקסון נצמדו מרותקות לאדם שישב מולו בכסא מתכת מתקפל. הוא היה לבוש בגלביה ארוכה לבנה, עליה מעיל פוך כחול, והיה לו בדיוק אותו מבט כמו בתמונה על כריכת הספר שהיה מונח על שולחנו של ניקסון במשך שנים. ״לכל הרוחות״, לחש ניקסון לעצמו בהתרגשות, ״זה סדאם חוסיין״.

כשהוא רצה, הוא היה יכול להיות נחמד, מצחיק, מנומס, שרמנטי. אבל הוא היה יכול גם להתהפך ברגע ולהפוך לחשדן, מרושע וממש מפחיד כאשר יצא מכליו

ניקסון (55) היה אנליסט בשירות הסי-איי-אי בעיראק, כאשר חיילי ארה״ב תפסו את סדאם חוסיין בדצמבר 2003. הוא התבקש לזהות אותו, כך שממשלת ארה״ב תוכל לדעת בבטחה שבידיה האדם הנכון, ולא כפיל שלו. ניקסון התכונן למפגש הזה, מבלי שידע, במשך שנים. עבודת המחקר שלו לקראת התואר מאוניברסיטת ניו יורק הייתה על סדאם חוסיין. בסיום לימודיו בסוף שנות התשעים הוא התקבל לסי-איי-אי כאנליסט של המנהיגים בעירק. ״זה אומר שתפקידי העיקרי היה לנתח את סדאם חוסיין״, הוא כותב בספרו Debriefing the President (2016).

״במשך שנים חייתי ונשמתי סדאם חוסיין. חקרתי מה היו הקשרים המשפחתיים שעזרו לו לשמור על שלטונו, מה היו הקשרים השבטיים שלו, מה היו המניעים והשיטות שלו, ומה היו כל הדברים שגורמים לו ׳להידלק׳״. ניקסון יכול היה לזהות את סדאם בכל רגע נתון.

״הקצב מבגדד״

תהליך הזיהוי היה קל כי ניקסון ידע מה בדיוק הוא מחפש. במבט אחד הוא הבחין בקעקוע שסימן את ההשתייכות השבטית של סדאם, בין האגודל לאצבע בידו הימנית, ובצד הפנימי של האמה הימנית, ופיו היה נפול, כפי שאפשר היה לראות בתמונות ובצילומי הווידאו שניקסון ראה לאורך השנים.

את הסימן הנוסף הוא ראה תוך כדי שסדאם התלונן על היחס שקיבל מהחיילים. כאשר הוא הפשיל מעט את הגלביה כדי להראות את החבורות על רגליו, ניקסון הבחין בצלקת ישנה על רגלו השמאלית, ושאל אותו בתמימות: ״האם זו הפציעה מכדור, כאשר השתתפת בנסיון ההתנקשות בעבד אל-כרים קאסם?״ (ראש ממשלת עיראק ב-1959, ד״ג). כאשר סדאם נהם בחיוב, ניקסון ידע שאכן הם תפסו את האדם הנכון.

ג'ון ניקסון

אולם מה שאמור היה להיות תהליך קצר של זיהוי שבסיומו ניקסון צפוי היה לחזור לארה״ב, הפך לחקירה אינטנסיבית שנמשכה כחודש, שבמהלכה ניקסון הפך לאדם הראשון מהסי-איי-אי שחקר את סדאם לעומק. השאלה המרכזית שעניינה את ההנהגה בוושינגטון הייתה היכן מוחבא הנשק להשמדה המונית. סדאם הרגיש מספיק נוח גם בשבי, כדי לענות בתשובה קנטרנית: ״הצלחתם למצוא אותי. אז למה שלא תלכו ותמצאו גם את הנשק הזה להשמדה המונית?״.

בשאלות שבאו בהמשך ניקסון ניסה לקבל תמונה מדויקת ככל האפשר של הדיקטטור שזכה לכינוי ״הקצב מבגדד״, שטבח ללא רחם באזרחי מדינתו, והשתמש בנשק כימי ללא היסוס. הוא מודה שלאורך כל החקירה לא היה לו שום דבר להציע לסדאם בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו. לכן הוא פנה לאובססיה שהייתה לו לגבי מקומו בהיסטוריה. הוא הראה לו כמה ספרים שעל הכריכה שלהם התנוססה תמונתו של סדאם, והסביר לו שבמערב יש אינפורמציה רבה לגביו. חלקה מדויקת, חלקה לא מדויקת, וחלקה פשוט לא יודעים בברור אם היא נכונה או לא. הוא שכנע אותו שזאת ההזדמנות שלו לספר בעצמו לעולם, פעם אחת ולתמיד, מי הוא באמת סדאם חוסיין. ״סדאם הקשיב והנהן בראשו בהסכמה״.

סופר בשעות הפנאי

חדר החקירות היה קטן, עם קירות חשופים וריהוט מינימלי. רוב הזמן היה בחדר גם מתרגם של הצבא האמריקני, קפטן אחמד, ממוצא פלשתינאי, ומומחה לפוליגרף, ברוס. האמת היא שאף פעם לא בדקו את סדאם בפוליגרף. בסי-איי-אי חשבו שהוא ירגיש מושפל בבדיקה כזאת ויסרב לשתף פעולה. אבל ביקשו מברוס להיות נוכח בחקירה כי היה לו כישרון מיוחד ליצור אווירה נעימה ונינוחה שהייתה גורמת לאנשים לרצות לדבר.

במהלך ימי החקירה, ניקסון הבין שלמרות כל השנים שהשקיע בלימוד ומעקב אחר סדאם, הידע שלו עליו היה מקוטע מאוד, ושהרבה ממה שחשב שהוא יודע על סדאם, אינו מדויק.

הייתה עובדה אחת שהפתיעה את ניקסון במיוחד. במהלך החקירות התברר שכאשר ארה״ב פלשה לעיראק במארס 2003, סדאם כבר לא היה מעורב בניהול היום-יומי של הממשלה. הוא העביר את התפקיד הזה לסגנו, טהא יאסין רמאדן, ולבכירים אחרים שהחזיקו בקו פוליטי נוקשה. למעשה לא היה לו מושג מה בדיוק קורה בעניינים הפנימיים בעיראק, ועוד פחות מזה, בהתנהלות של מדיניות החוץ.

באותה תקופה סדאם הקדיש את רוב זמנו לכתיבת ספרו הרביעי, וכבר שלח טיוטה לכמה מעוזריו כדי שיתנו ביקורת. שניים מספריו הקודמים היו עלילות רומנטיות והשלישי עסק במפלגת הבעת׳. לפי ניקסון היו דיווחים על כך שסדאם כבר לא מנהל את המדינה, ועסוק ברוב זמנו בכתיבת ספר, ״אבל הדיווחים האלה אף פעם לא הועברו לקובעי המדיניות בוושינגטון, והתבררו רק אחרי המלחמה״.

בהמשך לשיחה על ספרו, סדאם סיפר שהוא אוהב מאוד לקרוא ספרי היסטוריה וסיפורים ערביים. כשניקסון שאל אותו מהו הספר שהוא הכי אוהב, להפתעתו סדאם השיב: ״הזקן והים״ של המינגווי. ״תחשוב על זה״, אמר סדאם. ״אדם, סירה וחכה. אלו הם המרכיבים היחידים של הספר, אבל הם אומרים לנו כל כך הרבה על מצבו של האדם, סיפור נפלא״.

לא קרא נכון את ארה״ב

אנליסטים ופסיכיאטרים בשירות הסי-איי-אי ניסו לאורך השנים לחקור את הסיבות להתנהגות הברוטלית של סדאם, ולאכזריות שלו כלפי מי שראה כמתנגדיו. הדעה הרווחת הייתה שהתנהגות זו נבעה לפחות חלקית מההתעללות ממנה סבל מאביו החורג, שלפי מה שסיפרו, נהג להכות אותו מכות רצח.

בחקירה סדאם הכחיש מכל וכל את הסיפורים האלה. הוא סיפר שאהב מאוד את אביו החורג ושהוא היה ״האדם טוב הלב ביותר שהכרתי. ואני הייתי יקר לו יותר מאשר בנו שלו״. קשה לדעת האם זה נכון. בפסיכולוגיה ידוע שילדים שסבלו מאלימות מהוריהם, נוהגים פעמים רבות, גם בבגרותם, להכחיש ולהגן על ההורים.

בנוסף, בוושינגטון הדעה המקובלת היתה שסדאם הוא שקרן כרוני. לפי ניקסון ״לא כל דבר שסדאם אמר היה שקר, רחוק מזה. הוא יכול היה להיות גלוי מאוד, כאשר בחר לעשות זאת״. לדעתו, סדאם דיבר אמת בחקירה שלו, לפחות לגבי השאלות שעליהן בחר לענות. למשל, כשהוא נשאל למה לדעתו ארה״ב טעתה כל כך לגבי הימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק, הוא ענה: ״לא הייתה רוח של הקשבה והבנה בינינו… ואני לא מוציא את עצמי מההאשמה הזאת״. ניקסון מוסיף שזו הייתה הודאה נדירה של סדאם בכך שהיה יכול לתת תמונה ברורה יותר לגבי כוונותיה של עיראק בכל הקשור בנשק להשמדה המונית.

מייקל היידן, ראש הסי-איי-אי לשעבר. "טעינו, וזו הייתה האחריות שלי, לא של הממשל" | תמונה:Alex-Wong/Getty-Images

במהלך החקירה ניקסון גם הופתע לגלות את הצדדים האנושיים של סדאם. ״הוא היה אחד האנשים הכריזמטים ביותר שפגשתי״, הוא סיפר בראיון לבי-בי-סי. ״כשהוא רצה, הוא יכול היה להיות נחמד, מצחיק, מנומס ושרמנטי״. אבל הוא יכול היה גם להתהפך ברגע ולהפוך לדמות המוכרת יותר: חשדן, נרקיסיסט, גס רוח, תוקפני, מרושע וממש מפחיד כאשר יצא מכליו.

אחד הנושאים שהשאירו את סדאם מבולבל, לפי ניקסון, היה יחסיו עם ארה״ב. ״סדאם לא היה אינטלקטואל, ולא מישהו שהבין את העולם הגדול. ובמיוחד הוא לא הבין את ארה״ב, שאותה ראה כמי שגרמה לו הכי הרבה סבל… בזמן שהאמריקנים עשו כמיטב יכולתם לקשור בין סדאם לאל קעידה ולפיגוע במגדלי התאומים, סדאם חשב שהפיגוע הזה יקרב את ארה״ב למשטר שלו. במחשבתו, שתי המדינות היו בעלות ברית טבעיות במלחמה נגד הקיצוניים, וכפי שאמר בחקירה שלו מספר פעמים, הוא לא הבין למה ארה״ב לא ראתה את הדברים כמוהו. הוא עצמו היה סוני, ומפלגת הבעת׳ שלו תמכה בלאומיות ערבית ובסוציאליזם, והוא ראה בסונים הקיצוניים כסכנה לשלטונו״.

בהקשר הזה ניקסון מותח ביקורת קשה על תיפקוד הסי-איי-אי. לדעתו ״כמו רוב הביורוקרטיות, הסי-איי-אי היה לעתים קרובות פקוק באנשים שהתקדמו בגלל ׳ששיחקו על בטוח״. הם נתנו לנשיא, לכל נשיא, את התשובות שהוא רצה לשמוע, כדי לרצות את הראייה המדינית שלו. ומהצד האחר, הממשל לא התעניין במיוחד לשמוע את האינפורמציה שהסי-איי-אי יכול היה לספק.

נראה שהמסורת הזאת, של תקשורת לקויה, ממשיכה גם היום. הנשיא הנבחר, דונאלד טראמפ, יצא בחודש ינואר בהתקפה נגד ההערכה של הסי-איי-אי שרוסיה התערבה לטובתו בבחירות בארה״ב, וציטט את ההערכות המוטעות שהיו לסי-איי-אי לגבי סדאם, שהוא מחזיק בנשק להשמדה המונית. וזה מחזיר שוב לכותרות את השאלה האם ההערכות היו בהתאם למה שהנשיא בוש רצה לשמוע, שסדאם מהווה סכנה לארה״ב, או שהנשיא בוש קרא את ההערכות באופן סלקטיבי.

גנרל מייקל היידן, שהיה ראש הסי-איי-אי בעת הכניסה לעיראק, אמר בראיון קודם לאפוק טיימס: ״טעינו, וזו הייתה האחריות שלי, לא של הממשל. אגיד אף יותר מזה, לא רק שטעינו, אלא שגם סיפקנו לממשל תחושת ביטחון – תחושה שאפילו לנו לא הייתה מהמידע שהיה ברשותנו״.

בכל מקרה, חשוב מאוד לפי ניקסון, להכיר באמת ולעומק מי היה סדאם חוסיין, כי בוודאי נראה דיקטטורים דומים לו במדינות אחרות בעולם.

מקסיקו – אזור מלחמה

כמות הרציחות במקסיקו בלתי נתפסת – נתונים ממשלתיים מראים כי בין 2007 ל-2016 נרצחו 208,143 איש במקסיקו, שזה כ-57 רציחות בממוצע בכל יום. לזה יש להוסיף כ-25 אלף איש שנעלמו לאורך אותה תקופה ואף אחד לא יודע מה קרה להם.

כדי להשוות את זה למדינות אחרות צריך להסתכל על ״שיעור הרצח״ – כמה נרצחו ביחס לאוכלוסייה של 100 אלף איש. במקסיקו ״שיעור הרצח״ עמד ב-2016 על 19 נרצחים לכל 100 אלף איש. לשם השוואה, בארה״ב הוא עומד כיום על כ-5.3.

רוסיה מעצמה? הכול יחסי

רוסיה רוצה להפוך למעצמה גדולה ולשדר לעולם שהיא כזו – היא הרי ״ניצחה״ בסוריה, היא ״שולטת״ בה והצליחה להציל את הנשיא בשאר. עד היום פוטין לא הסביר באופן רשמי מה רוסיה הרוויחה מכך. ייתכן שהוא נכנס לסוריה פשוט כי הוא יכול היה לעשות זאת, מהלך שהקנה לרוסיה תדמית של מעצמה.

אבל האם היא באמת מעצמה ביחס למה שהיא הייתה פעם? במהלך המלחמה הקרה בריה״מ שלטה או השפיעה על אזורים שלמים במזרח התיכון: סוריה, עיראק, מצרים, לוב ועוד. כיום, רוסיה משפיעה על חלק מסוריה, ואפילו לא על חצי ממנה. הסובייטים גם הגיעו להישגים מודיעיניים מרשימים במהלך המלחמה הקרה. תחשבו למשל על גניבת סודות פצצת האטום מהאמריקנים. אבל כיום ההישגים הגדולים של הרוסים מסתכמים, ממה שידוע, בפריצה למחשבי המפלגה הדמוקרטית וחשיפה שיו״ר המפלגה לא רצה שברני סנדרס ינצח.

תמונה: Kirill Kudryavtsev/AFP/Getty Images

כל זה בזמן שמחירי הנפט הנמוכים פוגעים בכלכלה הרוסית שמבוססת עליהם, ופוגעים בחלק מהציבור שמקבל משכורת בסוף החודש מחברות ממשלתיות. הפגיעה מוחשית, ולפוטין אין כל כך מה לעשות בעניין. אבל כשהוא פורץ למחשבי המפלגה הדמוקרטית הוא משדר לעם הרוסי שהוא הופך את רוסיה לגדולה – הוא הרי משפיע על תוצאות הבחירות בארה״ב (למרות שכלפי חוץ הוא מכחיש שיש לו קשר לכך).

זה כמובן לא אומר שרוסיה חלשה. אם פוטין רוצה, הוא יכול להחליט לתקוף שוב את אוקראינה או את המדינות הבלטיות. עד שזה יקרה הוא בעיקר תומך בארגונים קיצוניים ברחבי העולם, צעד שנעשה גם בתקופת בריה״מ. הקג"ב בזבז משאבים רבים כדי לתמוך בארגונים קיצוניים ברחבי העולם שנטו לאהוד אותו. לנין כינה אותם ״אידיוטים שימושיים״ – אקדמאים, עיתונאים ופוליטיקאים שהאמינו למיתוסים הסובייטיים וחזרו עליהם.

ה״אידיוטים השימושיים״ הפעם הם קבוצות בחברה שמאמינות שבכוחן לשתול סיפורים בתקשורת, לגייס מסיתים ופעילים פוליטיים ולשנות את מסלול ההיסטוריה.

כך נראית הולכת שולל

שרי החוץ של רוסיה, טורקיה ואיראן הסכימו להילחם בטרור בסוריה. כלפי חוץ זה נשמע טוב, אולם מאחורי הקלעים הם מוליכים שולל זה את זה ויורים אחד לשני בגב. הנה המשוואה שמסבירה את ההיגיון:

טורקיה – רואה בכורדים טרוריסטים. אבל את הכורדים מחמשת איראן (כנגד טורקיה).

איראן ורוסיה – רואות במורדים הסונים טרוריסטים. אבל את המורדים הסונים מחמשת טורקיה (כנגד איראן ורוסיה).

מה יקרה בהמשך? תלוי מה יעשה דונלד טראמפ, שאולי ישנה את המשוואה.

כיצד זימבבואה מעלימה את חובותיה לסין?

מעבירה לה פילים

גרייס מוגאבה, אשתו של שליט זימבבואה רוברט מוגאבה, החליטה ליישב חוב ישן לסין באמצעות 35 פילים צעירים, 8 אריות, 12 צבועים וג׳ירפה אחת, לפי העיתון The Times. החוב לסין נוצר ב-1998, כשזימבבואה רכשה מסין ציוד צבאי עבור לוחמיה.

הנהגת זימבבואה תמכה במשך שנים במכירת פילים וחיות אחרות לסין, בטענה שהיא צריכה לגייס כספים לשימור. אבל לפילים בעסקה הזו שמטרתה ליישב חוב צבאי אין שום קשר לשימור. לפי הערכות, כל פיל שזימבבואה מעבירה לסינים שווה כ-40 אלף דולר.

ידוע שהפילים באפריקה בסכנת הכחדה בגלל הצייד המסיבי שמבוצע נגדם למטרות מסחר בשנהב. ומאיפה מגיע הביקוש הגדול ביותר לשנהב? מסין.

הנשים הנעלמות של צרפת

האם נשים נעלמות, פשוטו כמשמעו, מבתי קפה ומפאבים בפרברים מסוימים בצרפת? לפי צילומי וידאו ששודרו בערוץ הטלוויזיה France 2, נראה שכן. בצילומים רואים שתי נשים נכנסות לבית קפה בפרבר ״סברן״ שבצפון-מזרח פריז, וזוכות ליחס עוין מהגברים במקום.

אחד מהם אומר להן: ״הכי טוב עבורכן להמתין בחוץ. יש כאן גברים… בבית הקפה הזה, אין כאן גיוון״. לקוח נוסף אומר להן: ״בבית הקפה הזה אין התערבבות. אנחנו בסברן, לא בפריז. כאן יש מנטליות שונה – זה כמו אצלנו בבית״. בפרבר של ליון דווח על מקרים דומים.

אקסל להמייר, השרה לנושאים דיגיטליים של צרפת, אמרה שהצילומים מראים אפליה נגד נשים, אבל הוסיפה שאין לזה קשר לדת, ושאין להאשים את הקהילות המוסלמיות בצרפת.

זאת בניגוד לדברים שאמרה שנה קודם לכן פסקל בוואטאר, שהייתה השרה לזכויות נשים: ״יש אזורים בצרפת שבהן נשים אינן מקובלות… בשכונות רבות, תנועת הנשים מוגבלת לאזורים מסוימים… האם זה נורמלי שבמקומות מסוימים אי אפשר למצוא נשים בבתי קפה? יש צורת התנהגות שאינה במקומה, שבדרך כלל מיושמת על ידי קבוצות מיעוט…״

דיוקן של ג'יין אוסטן – צייר לא ידוע | תמונות: PD/Wikipedia

״ג׳יין!״, צעקה האם לעבר הקומה השנייה בבית הכפר בו התגוררו, כדי לזרז את בתה בת ה-20. ״כמה זמן לוקח לך להתארגן? אנחנו מאחרות!״

״אמא?״, הופיעה לפתע ג׳יין מכיוון היער כשהיא פוסעת בנינוחות על השביל. ״אני כאן, אני מוכנה מזמן״.

כל הנערות התרגשו מאוד לקראת הנשף, אבל היא לא. היא אהבה לרקוד אך בשבילה זה היה עוד אירוע חברתי שאמה גררה אותה אליו כדי לפגוש עוד אנשים ובעיקר גברים מייגעים, חסרי אופי ועניין. למען האמת, היא לא רק השתעממה באירועים האלו. היא נהנתה להתבונן באנשים משחקים משחקי תפקידים פתטיים שהמעמד דרש מהם, והשתעשעה להשחיל הערות מפתיעות בשיחה שהותירו את האנשים ששוחחה עימם ללא מילים.

״ג׳יין אוסטן״, קטעה את מחשבותיה, מאדאם לפרוי, בעת שהתבוננה על האורחים רוקדים. ״ברצוני להציג בפנייך את אחייני שהגיע זה עתה מלונדון לבקרנו, טום לפרוי. הוא לומד עריכת דין״.

״נעים להכיר, מר לפרוי״, ענתה ג׳יין באדיבות.

״נעים להכיר, מיס אוסטן״, ענה טום, ״האם תואילי לרקוד איתי?״

״בשמחה״, ענתה ג׳יין, והם רקדו.

אבל אז קרה דבר מוזר. ג׳יין הרגישה במבוכה, לראשונה בחייה היא חשה שהמילים, שכה שלטה בהן, לא יוצאות מגרונה. ״הריקודים כאן שונים מאלו בלונדון?״, שאלה בנימוס, וטום ענה: ״כן, שונים מעט״. משהו בו הקסים אותה, השקט, האלגנטיות. היא ידעה שיוכלו לשוחח שיחות מרתקות עוד לפני שהחליפו מילה. ״למה אני מסמיקה כל כך?״ שאלה את עצמה ג׳יין, כשהריקוד לפתע הסתיים והם נפרדו.

אילוסטרציה מהספר "גאווה ודיעה קדומה", 1833

לנשף הבא היא כבר השתוקקה להגיע, היא ידעה שהוא עדיין מבקר את קרוביו, והייתה נחושה להתחיל עימו שיחה שתסתכם ביותר מכמה מילים ותשבור את כללי הנימוס. וכך היה. זה התחיל בריקוד, והסתיים בישיבה ובשיחה שוטפת על ספרים, אנשים, חלומות ומה לא. וכך גם קרה בנשף שאחריו.

כמה ימים אחר כך, טום הופיע עם בן דודו הצעיר בביתם. באותה שעה ג׳יין ישבה וכתבה כהרגלה מול שולחנה ועבדה בנחישות על ספר חדש, על אף העובדה שאף מו״ל לא רצה לפרסם את ספריה הקודמים. ״מר לפרוי הגיע לביקור״, התפרצה אמה לחדר, גלגלה את עיניה וחייכה בדרך שמצליחה להפוך את האדם האדיש ביותר לנבוך. ג׳יין קמה מהכיסא במהירות, הסיתה את הווילון וסידרה את שיערה בראי. היא התרגשה.

״באתי לראות את הספריה המפורסמת של אביך במו עיני״, אמר בחיוך מר לפרוי, והיא לקחה אותו לחדר ואז ליער שכל כך אהבה לשוטט בו. ״האם אתה אוהב את הכפר, מר לפרוי?״, שאלה ג׳יין. ״עכשיו יותר מבעבר״, ענה טום, ״אך אני מתגעגע אל העיר ואל עיסוקיי״. שעת הביקור הרגישה לה כדקות ספורות, היא רצתה שזה ימשך.

כשנפרדו, הוא הודה לה בנימוס על הביקור וג׳יין הסמיקה. היא לא תיארה לעצמה שזאת תהיה פגישתם האחרונה.

* * *

״ג׳יין, אני מצטערת״, אמרה לה אחותה קסנדרה.

״כן, גם אני״, אמרה ג׳יין, ״איזה עולם משונה בו מעמדות וכסף חשובים יותר מהאנשים שחיים בו. את איבדת את אהובך כי היה עליו לנסוע ולמצוא פרנסה, ואני, לא בטוחה שבכלל הייתה לי אהבה. טום הלך והתחתן עם מישהי אחרת כי לי לא היה מספיק כסף, והנה הרגע קיבלתי הצעת נישואין מאיש שאינני אוהבת, אך שיוכל לדאוג למשפחתי״.

״את מתחרטת שנענית לו בחיוב?״, שאלה קסנדרה.

״זה קרה מהר כל כך. כאילו כל חיי עברו לפניי באותו רגע״.

״ומה ראית כשזה קרה?״

״האמת היא שראיתי רק את עצמי, מול מכונת הכתיבה שלי. הו קסנדרה, זה מה שאני רוצה לעשות. להמשיך לעשות, בגלל זה אמרתי כן. חיינו הם לא חיים כרגע, הרחק מהנוחות של הכפר, בדירה קטנה עם ההורים בב׳ת הרועשת, אינני מסוגלת לעבוד״.

״ג׳יין, נישואים לא מאושרים לא יעזרו לך לעבוד״, אמרה קסנדרה ברכות ובחכמה. ״אחינו היקרים יעזרו, אדוארד בקרוב עומד לרשת הון רב, אולי הוא יוכל לעזור לנו. אסור לך לוותר, יום אחד, כולנו נחיה על הכסף שתרוויחי מהכתיבה שלך, עוד תראי״.

* * *

אחרי שנים שבהן המשפחה התקשתה לשרוד, אדוארד ירש את הונו והיה נדיב מעל למצופה. הוא ואישתו הותירו לרשותן של ג׳יין וקסנדרה קוטג׳ מוקף בטבע. קסנדרה טיפלה במטלות הבית בעוד שג׳יין ישבה וכתבה מבוקר עד ערב.

״סיימתי!״, יצאה ג׳יין מחדרה, בשיער פרוע ובפיז׳מה, עם חיוך על פניה.

קסנדרה התקרבה וקראה את הכותרת: ״׳גאווה ודיעה קדומה׳. כבר הספקת לכתוב עוד ספר חדש?״

״אלו תיקונים לספר השני שלי ׳First Impressions׳. שיניתי אותו לגמרי, עכשיו הוא הרבה יותר מוצלח״.

״נהדר״, קראה קסנדרה, ״נזמין את כולם בשבת ונערוך קריאה חגיגית״, אמרה בהתלהבות.

״אני רק מקווה שהנרי יצליח לשכנע את המו״ל לפרסם אותו״, אמרה ג׳יין.

״אחרי שפירסם את ׳תבונה ורגישות׳, הוא יודע כמה מוכשרת את, הוא יסכים״, עודדה אותה קסנדרה.

״הוא יפרסם את הספר לא רק בגלל זה״, ענדה ג׳יין את הבעתה הצינית על פניה, ״זה ספר שבמרכזו הגיבורה נזרקת על ידי הבחור בעבור שידוך עם יותר כסף״, צחקה, ״גברים מתים על זה״.

״באמת על זה הסיפור ג׳יין?״, שאלה קסנדרה בעדינות.

״אל תדאגי אחות יקרה, הגיבורה בסוף זוכה בכל מה שהיא יכלה רק לחלום עליו. הרי בשביל מה אני כותבת סיפורים?״

הסיפור האמיתי

ג׳יין אוסטן (1817-1775) כתבה שלושה ספרים עד שהגיעה לשנות ה-20 לחייה, ביניהם הספר ״First Impressions״, שעבר שינויים והפך מאוחר יותר לספרה המפורסם ״גאווה ודיעה קדומה״. היא נתמכה כלכלית על ידי אחיה עד שיכלה להתפרנס מספריה – דבר נדיר לאישה סופרת באותה תקופה.

אוסטן לא נישאה מעולם. ידוע שהיא קיבלה הצעת נישואין אחת, שסירבה לה. ממכתביה שנשארו (הרוב נשרפו על ידי אחותה שרצתה להגן על פרטיותה) אפשר להבין שהיא התאהבה בטום לפרוי, עורך דין צעיר ממוצא אירי. עם זאת, לפרוי, שהגיע ממשפחה ללא אמצעים רבים ככל הנראה בחר באישה אחרת בעל הון רב יותר, שתאפשר לו לתמוך במשפחתו. יש פרשנים הטוענים שלהתאהבות ולשברון הלב של אוסטן הייתה השפעה משמעותית על יצירתה בהמשך.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן

כהנמן מקבל מהנשיא אובמה את מדליית החרות הנשיאותית, ב-2013 | תמונה: Win-McNamee/Getty-Images

אף אחד לא הבין איך קבוצת הבייסבול "אוקלנד אתלטיקס" זינקה לראש טבלת הליגה עם תקציב דל כל כך, עם שחקנים בינוניים ופצועים ומאמן בינוני, והעפילה ארבע פעמים ברציפות לפלייאוף (2000-2003). התופעה הבלתי מוסברת הזו סקרנה את העיתונאי והסופר מייקל לואיס, שאחרי עבודת תחקיר ממושכת מצא לכך הסבר שהציג בספרו "מאניבול" (2003) שגם הפך מאוחר יותר לסרט בכיכובו של בראד פיט.

לואיס חשף כיצד מנהל הקבוצה החליט ללכת נגד הזרם, נגד כל מה שהיה מוכר עד אז בליגת הבייסבול, ולזנוח את השיטות המקובלות לגיוס שחקנים. שיטות שהסתמכו על איתור שחקנים באמצעות האינטואיציה והניסיון של "ציידי הכשרונות" ומנהלי הקבוצות. במקום לגייס שחקנים "כוכבים", הוא החל לגייס דווקא שחקנים בינוניים שקבוצות אחרות דחו, חלקם אפילו פצועים. כולם התאימו להיגיון סמוי שאף אחד לא הבין ולא ראה, חוץ ממנו כמובן, ומהמודלים הסטטיסטיים שעבד איתם והנחו אותו. אבל השחקנים שגייס התאימו באֹרח פלא כמו כפפה ליד, ויצרו ביחד צוות מנצח שהיה קשה להכניע.

הספר עורר עניין עצום, ומבין עשרות הביקורות שקיבל, אחת מהן משכה את תשומת ליבו של לואיס במיוחד. זו היתה ביקורת של הכלכלן המפורסם ריצ'ארד ת'אלר והמשפטן קאס סאנשטיין, שניהם מאוניברסיטת שיקגו.

 כהנמן היה ילד שואה, טברסקי היה צבר שחצן, כהנמן היה בטוח תמיד שהוא טועה, טברסקי היה תמיד בטוח שהוא צודק

הם חשבו שהספר מרתק, אבל ציננו את ההתלהבות כשהוסיפו שהרעיונות שמופיעים בו לא ממש מקוריים. הם מהדהדים לממצאים של שני פסיכולוגים ישראלים, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, שעדיין לא מספיק התפרסמו.

השניים האלה גילו, כשלושה עשורים לפני לואיס, איך ההחלטות שאנחנו עושים, למשל בגיוס שחקנים לקבוצת בייסבול, מושפעות במידה רבה מטעויות בחשיבה שלנו.

לואיס היה מופתע. הוא לא שמע אף פעם על כהנמן וטברסקי, והסקרנות הובילה אותו לחפש אותם. טברסקי כבר לא היה בחיים, הוא נפטר שבע שנים לפני כן, וכהנמן, עד מאה ועשרים, לא שש לשתף פעולה. הוא נחרד מהרעיון שייחשף בפומבי, במיוחד שעיתונאי יחשוף את חייו הפרטיים ואת עבודתו המשותפת עם טברסקי.

בראד פיט בסרט מאניבול, לפי ספרו של מייקל לואיס באותו שם | תמונה: Michael-Buckner/Getty-Images

ללואיס לקח חמש שנים לשכנע את כהנמן להרגיש בנוח, וכך נולד לבסוף ספרו החדש של לואיס: The Undoing Project (2016). לואיס מספר על הידידות המופלאה בין כהנמן וטברסקי ועל השיתוף העמוק ביניהם במחקר, שנראו לרבים תמוהים, בעיקר משום שהם נראו כהפכים גמורים. אבל לשניהם הייתה תשוקה עמוקה להבין איך המוח שלנו עובד. יותר נכון, אילו טעויות מנטליות אנחנו עושים כאשר אנחנו בוחרים, מחליטים או מגיעים למסקנות במקרים שכולנו נתקלים בהם בחיים, כמו בהחלטות השקעה בבורסה, בבית המשפט, בתוצאות בדיקה רפואית שהגיעה, או אפילו בהופעה של ראש הממשלה בטלוויזיה.

התיאוריה שפיתחו נתנה דחיפה רצינית לתחום "הכלכלה ההתנהגותית", וב-2002 כהנמן זכה בפרס נובל לכלכלה, לאחר ש"הכניס תובנות מהפסיכולוגיה לכלכלה, וכך הניח את היסודות לתחום חדש של מחקר". אין ספק שאם טברסקי היה בחיים, היו מחלקים את הפרס בין שניהם (פרסי נובל לא ניתנים לאחר המוות).

מאז, לאורך השנים, ממצאיהם זכו לאישור ולהרחבה במאות מחקרים נוספים בתחומי העסקים, המנהל האזרחי, הרפואה, המשפט והפוליטיקה, והם רלוונטיים לחיינו היום יותר מתמיד. 
אז מה היה שם בקשר בין כהנמן לטברסקי שהוביל לפריצת דרך גדולה כל כך שכיום משפיעה על תחומים רבים בחיינו?

האאוטסיידר והאינסיידר

סיפורו של דניאל כהנמן התחיל בחורף 1942 כשהיה בן שבע ואיחר יום אחד לחזור מבית הספר. העוצר כבר נכנס לתוקף, ורחובות פריז הכבושה היו ריקים מאדם, מלבד החיילים במדי אס-אס שחורים שפטרלו לאורך המדרכות.

כהנמן הפך את המעיל כדי להסתיר את הטלאי הצהוב, וצעד בחיפזון צמוד לקירות הבניינים, מנסה לחמוק מאחד החיילים שהבחין בו, והתקדם לעברו במהירות. המרחק ביניהם הצטמצם וכהנמן קפא במקומו בפחד. החייל זינק אליו, תפס אותו בשתי ידיו, הרים אותו אליו, התבונן בו במבט חודר, חיבק אותו בחוזקה והחל לדבר אליו בגרמנית, כשהוא נחנק מהתרגשות. אחר כך הוא הוריד אותו, שלף את ארנקו והראה לכהנמן תמונה של ילד קטן, בן גילו של כהנמן, תחב לידו שטר של כסף, ושלח אותו לדרכו. בעודו רץ הביתה עם לב מפרפר, כהנמן היה בטוח יותר מתמיד שאימו אכן צודקת: "בני אדם הם מורכבים ומעניינים עד אין סוף".

בתום המלחמה, כאשר משפחת כהנמן נחתה בישראל היישר לתוך מלחמת השחרור, היו לדניאל כבר אינסטינקטים של שורד, פסמיסט וחושש תמיד מהגרוע מכל. למרות העניין העמוק שהיה לו בבני אדם, בבית הספר התיכון בתל אביב הוא היה ידוע כמתבודד וכמסתגר. חברו היחיד שמעון שמיר, לימים שגריר ישראל במצרים, מספר על כהנמן: "היה ברור לכולם שדני לא היה כמו כל הבנים האחרים. הוא היה שונה בהרבה מובנים, וזה היה בגלל האישיות שלו, לא בגלל שהוא היה פליט. הוא היה סוג של אאוטסיידר. אפילו בגיל 14, הוא היה פחות ילד מאשר אינטלקטואל כלוא בגוף של ילד, הוא תמיד היה שקוע באיזו בעיה או שאלה".

בצבא כהנמן התגלגל באופו טבעי ליחידה לפסיכולוגיה, וכאשר בקשו ממנו לחבר מבחני מיון לקצינים, התחדדה לו אותה שאלה שמנהלי קבוצות הבייסבול עמדו בפניה: איך אפשר לנבא מי יהיה קצין טוב, או שחקן טוב. מבנה גוף? תכונות אופי? קורות חיים? כישורים יוצאי דופן?

בשנים בהן משפחת כהנמן ברחה ממחבוא למחבוא בדרום צרפת, עמוס טברסקי, נולד וגדל בישראל. רבים ראו בו את הצבר המושלם, עם אמא חברת כנסת ואבא וטרינר. למרות שהיה תמיד רזה מאוד ונמוך, עם עור חיוור כמעט שקוף, הוא היה זריז, מהיר וגמיש במידה יוצאת דופן, והילד הפופולרי ביותר בבית הספר.

בתיכון, להפתעת כולם, הוא בחר ללמוד במגמה ההומנית, למרות השכל החריף והכישרון המובהק שהיה לו במתמטיקה. "הוא סיפר לאנשים שהוא רוצה להיות משורר או מבקר ספרות", ובהמשך הוא יצר קשרי ידידות עמוקים עם "הילדה המוזרה" דליה רביקוביץ, שהגיעה לכיתתו בתיכון.

בצבא, כאשר התקבל לנח"ל מוצנח, אומץ הלב והביטחון העצמי שלו הרקיעו שחקים. בהמשך הוא קיבל צל"ש כאשר במהלך אימונים הוא הציל חייל שנפל על מטען. אבל יותר מכל, טברסקי היה מספר סיפורים. "האם סיפרתי לך את הסיפור הזה?", הוא היה שואל, כאשר פגש חברים, והסיפורים אף פעם לא היו על עצמו.

כאשר כהנמן וטברסקי התגלגלו באופן טבעי למחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, תחומי העניין שלהם היו עדיין שונים מאוד. כהנמן התעניין בחוש הראייה, במיוחד בטעויות הנפוצות שנגרמות מאשליות ויזואליות. למשל, משהו שנראה כמו אגם מים על אוטוסטרדה, באמצע המדבר. טברסקי התעניין בקבלת החלטות, וכמו כלכלנים רבים, בנה מודלים מתמטיים שהסבירו איך אנשים מקבלים החלטות רציונליות לטובתם האישית. 
המפגש הראשון ביניהם היה התנגשות חזיתית.

הצמד הבלתי נפרד

הסטודנטים של כהנמן במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים התרגלו שהוא מביא להם בעיות מוזרות ומבקש מהם לפתור אותן. יום אחד למשל הוא הביא מרשם של רופא מהמאה ה-12, כתוב ברישול ובשפה בלתי ידועה, וביקש מהם לפענח אותו.

לקראת כל שיעור הסטודנטים היו תוהים איזו בעיה חדשה הוא יזרוק להם. ואז יום אחד, בקיץ 1969, הוא הביא את עמוס טברסקי. כהנמן היה בטוח שטברסקי ידבר על העבודה שלו. אבל טברסקי הרגיש שהעבודה שלו יותר מדי מופשטת ורחוקה מהחיים האמיתיים. במקום זאת הוא סיפר להם בהתלהבות על המחקר פורץ הדרך שעושים באוניברסיטת מישיגן. המחקר עסק בשאלה איך אנשים שמשקיעים בבורסה, כמו גם רופאים או פוליטיקאים שעומדים בפני קבלת החלטה, מגיבים לאינפורמציה חדשה שמגיעה אליהם.

המסקנה של המחקר הייתה, כפי שטברסקי סיפר לסטודנטים, שאנשים פועלים פחות או יותר בהיגיון, כאילו יש להם בראש מודל סטטיסטי, ששוקל את האינפורמציה החדשה, ומגיע למסקנה הנכונה.

דן אריאלי, הנציג המוכר ביותר של הכלכלה ההתנהגותית | תמונה: Eirik-Solheim/Flickr

כהנמן חשב שזה שטויות. מתוך המחקרים שעשה על חוש הראייה, הוא היה בטוח שהחשיבה שלנו, או ההחלטות שאנחנו עושים, דומות יותר לתפיסות החושיות שלנו, וכמוהן רגישות לאותן טעויות והטיות. לטברסקי הוא אמר: "ההרצאה שלך הייתה מבריקה, אבל אני לא מאמין לאף מילה מהמחקר הזה".

בהיסטוריה של טברסקי לא היו מקרים רבים שבהם הפסיד בוויכוח, או שהוא הטיל ספק בדעות של עצמו, אבל הפעם התגובה של כהנמן טלטלה אותו. הוא הרגיש שכהנמן צודק, שמשהו בתיאוריה שאנשים פועלים לפי מודלים מתמטיים, לא עובד.

בחודשים שאחר כך, כהנמן וטברסקי החלו להיראות יותר ויותר יחד, שקועים בויכוחים ארוכים, בקפיטריה, באוניברסיטה, בטיולים ממושכים, או בחדר קטן במחלקה לפסיכולוגיה.

מי שנחשבו לכוכבים של המחלקה, אבל מתחרים סמויים, הפכו לצמד בלתי נפרד. אנשים שעברו ליד אחד החדרים שבו הם הסתגרו, יכלו לשמוע אותם לעתים מאחורי הדלת הסגורה צועקים אחד על השני, אבל במרבית הזמן נשמעו רעמי צחוק מתגלגלים.

מי שתהו בעבר מדוע השניים האלה מסויגים כל כך זה מזה, לא הבינו כעת איך השניים שכל כך שונים זה מזה, לא זזים אחד מהשני. "כהנמן היה ילד שואה, טברסקי היה צבר שחצן, כהנמן היה בטוח תמיד שהוא טועה, טברסקי היה תמיד בטוח שהוא צודק. טברסקי היה הרוח החיה בכל מסיבה, כהנמן לא הלך למסיבות. זה היה כמו לשים עכבר לבן בכלוב יחד עם נחש פיתון, ולחזור ולמצוא את העכבר מדבר והנחש מתבונן בו מוקסם". מעבר להבדלים ביניהם, לשניהם היה עניין עמוק להבין איך אנשים פועלים במצבים של אי ודאות, שהם רוב המצבים בחיינו.

טעות ראייה נפוצה: בגלל העומק נדמה שהדמויות בגדלים שונים, כשלמעשה כולן בגודל זהה | תמונה:Fotolia

וכך, מתוך ההפרייה ההדדית של ויכוחים, דיונים ורעמי הצחוקים החלו לצאת המאמרים שהם כתבו יחד, בשיתוף פעולה הדוק. הם התקדמו לאט, כי כהנמן היה מוצא בכל פעם טעות אחרת, וטברסקי היה מעודד "אז בוא נכתוב את זה נכון".

כל משפט שכתבו הם שכתבו שוב ושוב. ביום טוב הם כתבו פסקה אחת או שתיים. ככל שהתקדמו, החשיבה והרעיונות שלהם היו כל כך מחוברים ומעורבבים אחד בשני, עד שלא היה להם ברור מי תרם איזה רעיון, ומי כתב איזו פסקה.

ההבדלים הכל כך בולטים ביניהם השלימו זה את זה. טברסקי שנודע בשכלו החריף ובביקורתיות מפחידה, היה שלא כדרכו פתוח מאוד לרעיונות של כהנמן. וכהנמן מצידו הרגיש את התוקפנות של טברסקי מאוד משחררת. "זה היה כל כך טוב להרגיש כמו עמוס (טברסקי), יותר חכם מכולם. ועמוס היה תמיד מצחיק, ובחברתו גם אני הפכתי למצחיק, אז בילינו שעות ארוכות של עבודה רצינית בכיף מתמשך", אמר.

בשנים הבאות (1979-1971) עבודתם המשותפת הייתה היצירתית והמקורית ביותר בקריירה שלהם. הם התמקדו בשני נושאים עיקריים: איך אנחנו אומדים דברים (למשל מה הסיכוי שהמניות יעלו או ירדו, או מה הסיכוי שמיליארדר מניו יורק, ללא ניסיון פוליטי, ייבחר לנשיא ארה"ב), ואיך אנחנו מקבלים החלטות (למשל לאיזו מפלגה להצביע בבחירות, או האם לקנות מכונית חשמלית).

הם הראו במחקריהם שבשני המקרים אנשים לא מתנהגים לפי שיקולים מתמטיים. המסקנה הזאת ניפצה לגמרי את התיאוריות הכלכליות המקובלות שהניחו שאנשים מתנהגים בצורה רציונלית. לפי הממצאים של כהנמן וטברסקי, לכולם, אנשים מהשורה, כמו גם למומחים ולמדענים יש טעויות מחשבתיות נפוצות. הטעויות האלה הן סוג של כללי אצבע שהם כינו "היוריסטיקות", שהמוח שלנו משתמש בהם במצבים מורכבים, ו/או כדי לחסוך באנרגיה ולהימנע ממצבים לא נעימים.

לאחר השנים הפוריות האלה, שניהם החליטו להמשיך את המחקר שלהם בארה"ב. טברסקי קיבל הצעות מהארווארד ומסטנפורד, וכהנמן, שחיפש מקום שגם הוא וגם אשתו יקבלו משרות, נחת באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה, שהיא קצת פחות יוקרתית. הידידות ביניהם נמשכה, אבל המרחק הפיזי והתחרות קצת ציננו אותה. אף שכל עבודתם הייתה משותפת, טברסקי קיבל תוארי כבוד מאוניברסיטאות ייל ושיקגו, ואת "מענק מק'ראת'ור" לגאוניות, וכהנמן לא קיבל.

בשנים הבאות כהנמן הרגיש שחיצי הביקורת החדים של טברסקי מופנים כעת כלפיו. "עמוס (טברסקי) השתנה. בעבר כשהבאתי לו רעיון, הוא חיפש מה יש בו טוב. אבל הוא הפסיק לעשות את זה".

אחרי חילופי דברים קשים במיוחד ביניהם, כהנמן אמר לטברסקי שהם כבר לא חברים. "אני כאילו התגרשתי ממנו".

אבל הגורל רצה אחרת. שלושה ימים אחר כך טברסקי התקשר לספר לכהנמן שאבחנו אצלו סרטן סופני, ושנותרו לו שישה חודשים לחיות. בששת החודשים האלה הידידות ביניהם חזרה והתהדקה שוב, בשיחות טלפון יומיות ובביקורים התכופים של כהנמן. הם התחילו לעבוד יחד על הוצאה של כל המאמרים שלהם כספר, פרויקט שכהנמן סיים לבד, לאחר מותו של טברסקי.

מזנקים קדימה

מאז שכהנמן וטברסקי נתנו דחיפה להתפתחות הכלכלה ההתנהגותית, התחום רק הולך ופורח. הרצאות בטד, כנסים בכל העולם, עשרות ספרים ומאות מחקרים המוקדשים לתחום. הנציג הבולט והמוכר ביותר של הכלכלה ההתנהגותית הוא דן אריאלי, ישראלי לשעבר ופרופ' למנהל עסקים באוניברסיטת דיוק בארצות הברית. אריאלי עשה פופולריזציה ענקית לתחום בספרים הרבים שכתב.

ולמרות זאת, היישום בשטח קצת יותר איטי, כמו שתמיד היישום מפגר אחרי התפתחות הידע. בתחומים רבים עדיין מעדיפים להשתמש בכלים הקלאסיים במקום בכלים היותר ידידותיים של הכלכלה ההתנהגותית, אבל המודעות שקיימת, דוחפת לשינויים.

כך בבריטניה הקימו ב-2010 יחידה ממשלתית מיוחדת שתפקידה להתוות מדיניות ממשלתית תוך שימוש בכלים מהכלכלה ההתנהגותית. למשל, הם שינו את ברירת המחדל בעניין תרומת איברים לאחר המוות. מכיוון שאנשים לא אוהבים להתאמץ, אם מבקשים מהם למלא טופס של הסכמה לתרומה, רבים לא יעשו את המאמץ. אבל אם ברירת המחדל היא שכולם מסכימים לתרום, כפי שנהוג למשל באוסטריה, ורק אלה שמסרבים ימלאו את הטופס, מספר התורמים עולה במידה ניכרת.

בארה"ב הצליחו מחקרי הכלכלה ההתנהגותית להשפיע על חוק הבריאות של הנשיא אובמה, וקאס סנסטיין, שותפו של ריצ'רד ת'אלר – אחד החוקרים המובילים בתחום הכלכלה ההתנהגותית – מונה כאחראי על הרגולציה בממשל אובמה. מדינות אחרות כמו אוסטרליה, צרפת וניו זילנד מנסות גם הן ליישם תובנות מהכלכלה ההתנהגותית כדי לעצב קווי מדיניות בתחומים שונים.

תמונה: Subreddit Wallpapers

זה היה יום שישי של אוקטובר 2003, כשאלברט ישב כפוף בחדר ההמתנה של המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בלוויו בניו-יורק. ראשו היה מורכן בין רגליו וידיו החזיקו בראשו. הוא הרגיש מושפל וחש בגבו את נעיצת עיניו של השוטר שהוא הכה כמה שעות לפני כן בבניין האו"ם בניו-יורק. "איך הגעתי לכאן?", חשב, "הכול היה נראה אמיתי כל כך".

למראית עין, חייו של אלברט היו כשל כל אדם מן השורה: הוא היה באותה תקופה בן 26, גר בפנסילבניה עם הוריו והתפרנס מעבודה במפעל. הכול היה רגיל בחייו חוץ מפרט אחד קטן. אלברט האמין שחייו הם סדרת טלוויזיה, שהאנשים הקרובים אליו ואלו שהוא פוגש ברחוב הם שחקנים ושהוא הכוכב הראשי של הסדרה – היחיד שנשאר מחוץ לסוד, ושלא אמור לדעת על ההפקה.

אלברט האמין שחייו הם סדרת טלוויזיה, שהאנשים שהוא פוגש ברחוב הם שחקנים ושהוא הכוכב הראשי בסדרה

נשמע מוכר? אכן, ברגעי הצלילות שלו, אלברט מסביר שחוויותיו דומות מאוד לאלו של טרומן בסרט "המופע של טרומן". בסרט, טרומן (ג'ים קארי) הוא כוכב תכנית ריאליטי מצליחה, כל העולם צופה בו מהרגע בו נולד, ללא ידיעתו. כל רגע בחייו מתועד: השן הראשונה שנפלה לו, האהבה הראשונה ועד חתונתו. אשתו, חברו הטוב ביותר ואפילו האנשים ברחוב, כולם שחקנים שמהלכים בתוך תפאורה שמשתנה בהתאם להוראותיו של הבמאי.

מצלמות בעיניים כמו בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ" | תמונה:: che/Wikipedia

אם נחזור למציאות, אלו הדברים שאלברט חווה ברוב שעות הערות שלו. רגע צלילות אחד הוא זה שהביא אותו לניו-יורק, לאחר שהעז, אחרי הרבה מאוד זמן, לחשוף את אמונותיו בפני דודו, פסיכיאטר שעבד בבית חולים מקומי בפנסילבניה. הוא סיפר לדודו שהוא חושד שהוא נמצא בתכנית טלוויזיה ואפילו סיפר לו שהוא מאמין שהשתילו לו מצלמות בעיניו כמו בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'".

מתוך רצון לעזור לו, דודו ייעץ לו לבדוק אם התיאוריה שלו נכונה, בשיטה שטרומן נקט בה בסרט – לטוס למקום רחוק כמו אירופה ולראות אם זה מצליח לו, ומה קורה מבחינת ההפקה והתפאורות. אבל אלברט התקשה להשיג את הכסף הדרוש לכך והחליט שמספיק שייקח רכבת לניו-יורק, למקום הפיגוע של ה-11 בספטמבר. הוא חשב לעצמו שאם חייו מבוימים, אז גם הפיגוע היה מבוים למענו והבניינים אמורים עדיין לעמוד שם.

אבל אז, משהו השתבש. בדרך למקום הפיגוע הוא עבר דרך בניין האו"ם, ומחשבתו שוב התבלבלה: "אלך לבקש שם מקלט מבמאי התוכנית", חשב ומיהר להיכנס פנימה.

כשעצר אותו שוטר בכניסה, הוא היה תחת רושם האשליה, והשוטר היה בשבילו עוד אחד מהשחקנים שהוצבו כדי למנוע ממנו לחשוף את האמת. הוא ניסה לתת לו אגרוף, והתחנה הבאה הייתה כאמור, בית החולים בלוויו.

באותו בוקר ישב הפסיכיאטר ד"ר ג'ואל גולד בחדרו ועבר יום רגיל: מטופלים שחולים בסכיזופרניה, דיכאונות קשים, ובמחלות נפש אחרות, הגיעו אליו אחד אחרי השני, והוא טיפל בכל אחד באמפתיה ובתשומת לב. ביום שאלברט נכנס אליו לחדר, הוא כבר עבד שמונה שנים בבית החולים, וראה דבר או שניים.

בית החולים "בלוויו" בניו-יורק בו ד"ר ג'ואל גולד פגש לראשונה בחולים עם "תסמונת המופע של טרומן״ | תמונה: jeh__Jim.henderson/Wikipedia

אבל אלברט היה המטופל הראשון שלו שסבל (ממה שהוא כינה מאוחר יותר) מ"תסמונת המופע של טרומן". ד"ר ג'ואל גולד לא ידע עדיין שאותו מקרה, שנתפס בעיניו באותה תקופה כמבודד ולא משמעותי במיוחד, ישפיע על חייו ועל עבודתו בשנים הבאות.

כשבתוך זמן קצר הגיעו אליו ארבעה מטופלים נוספים שסבלו מהיבטים דומים של התסמונת, הפסיכיאטר החל להבין שמדובר בתופעה מעניינת שייחודית לתקופה שבה אנחנו חיים. עד כה, כמו פסיכיאטרים רבים, הוא התייחס למחשבות השווא כסימפטומים בלבד למחלת נפש כלשהי, כמו סכיזופרניה למשל. כלומר, הוא כמו פסיכיאטרים רבים לא התעמק בתוכנן של המחשבות, הן רק העידו על קיומה של מחלה, ועל צורך בסיפוק תרופתי.

אבל הדוקטור התקשה להתעלם מההקשר התרבותי הברור של האשליות האלה, מהעובדה שמטופליו משווים אותם לסרטים שהם מכירים מהתרבות הפופולארית, ומהעובדה שזה צובר תאוצה. הוא הרגיש שיש לזה משמעות. חשדותיו התאמתו במהלך פגישה גורלית אחת.

תרבות האשליה

מה שדחף את ד"ר ג'ואל גולד לחקור את "תסמונת המופע של טרומן" ואת חשיבותן של מחשבות השווא, היה מפגש משפחתי בעיר הולדתו מונטריאול שבקנדה. הוא פגש שם את איאן, אחיו, פרופסור לפסיכיאטריה ולפילוסופיה באוניברסיטת מקגיל, והשניים שקעו בשיחה עמוקה. איאן הקשיב בתשומת לב, כשאחיו ג'ואל תיאר לו את המקרים החדשים של אשליות "המופע של טרומן", שהחלו להופיע כפטריות אחרי הגשם בחדר הטיפולים שלו.

מחשבות השווא והקשר שלהן למחלות פסיכוטיות, היו התשוקה של איאן. הוא חקר אותן כבר זמן רב וסיפוריו של אחיו על תופעה שכלל לא שמע עליה, הפכו אותו למאזין נלהב ביותר. אך זאת לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה הקשיב לסיפורים.

פרשת סנודן מראה שמחשבת השווא לעיתים קרובות לא מנותקת לגמרי מהמציאות | תמונה: ,Mike Mozart/Flickr

במשך שנים איאן חש מוטרד מהכיוון שאליו מתקדמת הפסיכיאטריה. ככל שחקר את מחלות הנפש, כך הרגיש שהנטייה הדומיננטית בתחום היא לתת למחלות הסברים נוירו-ביולוגיים, מבלי לייחס כמעט חשיבות לעולם התרבותי-חברתי שבו המחלות ומחשבות השווא שמלוות אותן נוצרות. כתוצאה מכך, הדרך הנפוצה ביותר לטיפול היא תרופתית.

שיחתם של האחים על "תסמונת המופע של טרומן", לפתע פתחה לשניהם סכר שאפשר למחשבותיהם להרחיק לכת: "איזה תפקיד ממלאת התרבות העכשווית, הסרטים, הרשתות החברתיות, ביצירת האשליות האלו?" "אם נבין את ההשפעות החברתיות, האם זה יכול לעזור בטיפול נכון יותר של מחלות נפש?", הם חשבו.

לפתע החלו להגיע מכל העולם מכתבים מאנשים שחווים את התופעה ומפסיכיאטרים שפגשו אנשים עם הסימפטומים האלה

הם נפרדו לאחר שהחליטו שיתכתבו זה עם זה ויחקרו את הנושא יחד – ג'ואל בניו-יורק, ואיאן במונטריאול. בחודשים הבאים הם עמלו כדי לאסוף ראיות להשפעת התרבות על מחלות הנפש. הם כבר הכירו את מה שכולם ידעו – הם ידעו שבמהלך המאה ה-20 צצו מטופלים רבים שהיו בטוחים שהסי-איי-אי, האף-בי-איי או הקג"ב עוקבים אחריהם. הם ידעו שבתקופות קודמות היו חולים שחשבו שהם נפוליאון או ישו. וכשהקולנוע של הוליווד התחיל לתפוס תאוצה, אנשים התחילו לחשוב שהם נמצאים בתוך הצגה. כעת הגיח עידן חדש – הריאליטי והרשתות החברתיות – ואיתו מטופלים הבטוחים שהם גיבורים של תכנית ריאליטי על חייהם.

אך עוד לפני שהאחים הספיקו לפרסם מאמר מקצועי בנושא, הגיע לאוזניו של עיתונאי קנדי סיפורו של ד"ר ג'ואל והמטופלים שלו, והוא החליט לפרסם כתבה על הנושא בעמוד השער של עיתון הנשיונל פוסט. מהר מאוד הכתבה עוררה הדים, ועיתונים גדולים כמו הניו-יורק טיימס בארה"ב וברחבי העולם החלו גם הם לכתוב על התופעה. האחים, שהופתעו מההד התקשורתי, החלו לקבל לפתע מכתבים מרחבי העולם מאנשים שחווים את אותה תופעה, ממשפחות שדואגות ליקיריהן, או מפסיכיאטרים שפגשו באנשים שסובלים מאותם סימפטומים.

פרופסור איאן גולד (מימין) וד"ר ג'ואל גולד

הם הרגישו כעת את הדחיפות ללמוד על הנושא והחליטו להאיץ את הקצב כדי להבין מה מסתתר מאחורי האשליות האלו.

"הבעיה מתחילה בעובדה שמרבית הפסיכיאטריה היא ביולוגית מאוד", אומר איאן גולד בראיון לאפוק טיימס, "אם מישהו בא לפסיכיאטר ואומר שהוא מדוכא, הפסיכיאטר ישאל מה קורה בחייו, הוא ישאל על היחסים עם בן/בת הזוג ועל המצב בעבודה. אבל אם מישהו

נכנס וחושדים שיש לו סכיזופרניה, השאלה הראשונה תהיה 'איזו תרופה לתת לאדם הזה?'.

"אבל אי אפשר להבין ככה מה מסתתר מאחורי האשליות האלה ואיך לטפל בהן. לכן הצעד הראשון שלנו היה לנסות להבין את היחסים בין התרבות שבה אנחנו חיים לבין האשליות שנוצרות במוחם של אנשים".

וזה לא היה צעד פשוט לביצוע, כיוון שלא נעשו כמעט מחקרים בנושא. המחקרים שכן נעשו בדקו מקרי סכיזופרניה, הפרעה נפשית הכוללת מחשבות שווא והזיות. הם מצאו למשל, שקיים סיכוי גבוה יותר שילדים שגדלו בסביבה אלימה יחלו בסכיזופרניה. או שלמהגרים ולילדיהם יש סיכוי גדול יותר לחלות בסכיזופרניה.

במקרה של "תסמונת ירושלים" ההקשר התרבותי בולט

"אגב, המהגרים היחידים בכל העולם שלא סובלים מסיכון גבוה לסכיזופרניה, הם היהודים האשכנזים שמגיעים לישראל", אומר איאן ומסביר מדוע זה חשוב: "עשרות מחקרים מעידים על זה, ורק אחד שאני מכיר לא מראה את זה. מדוע לכל הקבוצות האחרות בעולם יש סיכוי גבוה יותר לחלות? אם אתה יהודי מזרחי, או יהודי יוצא אתיופיה, יש לך סיכוי כפול לחלות. אם אתה ממערב אירופה, אתה לא בסיכון. מצאו שכמה שהעור שלך כהה יותר, כך האפליה נגדך גדולה יותר וכך הסיכוי לסכיזופרניה גדול יותר. כלומר, ליהודי אתיופי שגדל בישראל יש סיכון של פי חמש לחלות במחלה, מאשר צבר שמשפחתו נמצאת בישראל הרבה זמן, או אפילו מיהודי שחי היום באתיופיה ולא עשה עלייה. זה נתון מדהים. לא נראה שיש כאן שום הסבר ביולוגי שאפשר לחשוב עליו. זה משהו שיש לו הקשר תרבותי".

איאן מזכיר את אחת ממחשבות השווא הכי מעניינות שיש בפסיכיאטריה – "תסמונת ירושלים", שמתבטאת אצל תייר או צליין שמגיע לירושלים ומשוכנע שיש לו כוחות אלוהיים ומשימה משיחית. איאן טוען שזאת דוגמה נוספת לכך שהתרבות שלנו גורמת לאשליות ולמחשבות שווא: "אין הרבה ראיות לכך, ורק מספר פסיכיאטרים כתבו על זה, והם לא כולם מסכימים, אך מדובר בקבוצה קטנה של אנשים שאינם חולים, הם באים לירושלים, חולים בתסמונת, ואז חוזרים ולא חולים יותר".

הסרטים שמשחקים עם תפיסת המציאות שלנו

Matrix

המטריקס

הסרט בבימויים של האחים ואשובסקי, השפיע על לא מעט אנשים בעולם, שחזרו וראו את הסרט כדי להבין את הקונספט שהמציאות כפי שאנחנו חווים אותה היא לא באמת מה שהיא. הסרט לוחץ על הנקודות הנכונות כי הוא מתייחס לחשד אמיתי שכבר קיים בנו, עוד מימי תרבויות עתיקות ופילוסופים, שאמרו כי קיימת אמת עמוקה יותר שמסבירה את הקיום שלנו, ושאנחנו למעשה חיים בתוך אשליה.

inception

התחלה

סרטו המתעתע של הבמאי כריסטופר נולן, שואל כמובן הרבה שאלות אודות המציאות והחלום, אבל גם מעלה את הרעיון שישנה אפשרות לשתול במוחו של מישהו רעיונות מבלי שיהיה מודע לכך. אחת הפרנויות שעולות בעידן המודרני בו אנחנו חיים, הוא רעיון השליטה – שמישהו יכול לשלוט בדרך כלשהי על המחשבות שלנו, ולנתב את המעשים שלנו באמצעות טריקים כאלו או אחרים. זה גם אחד הכיוונים שנחקרים בתחום מדעי המוח.

Alice Adventures in Wonderland

אליס בארץ הפלאות

לואיס קרול, מחבר "אליס בארץ הפלאות", סבל מהפרעה נוירולוגית נדירה שגרמה לו להזיות והשפיעה על גודל האובייקטים שראה – אחד הנושאים החוזרים בספרו. המחלה התגלתה על ידי פסיכיאטר בריטי, שקרא לה תסמונת "אליס בארץ הפלאות". עד היום לרעיון האשליה שאליה נכנסה אליס יש ייחוסים ספרותיים והוא השפיע על יצירות קולנוע כמו "המטריקס" וסדרות כמו "אבודים".

Enemy Of The State

אויב המדינה

הסרט, בכיכובם של וויל סמית' וג'ין הקמן, מתאר כיצד הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב עוקבת אחרי עורך דין שלא עשה דבר, מאזינה לשיחות הטלפון שלו וצופה בו דרך לוויין, כי מישהו בסוכנות מאמין שהוא מחזיק במידע שעלול להביך את הסוכנות. גנרל מייקל היידן, שעמד באותה תקופה בראש האן-אס-אי, התראיין לתקשורת  לאחר שיצא הסרט כדי לשקם את תדמית הסוכנות. אולם כמה שנים אחר כך נחשפה תוכנית האזנות הסתר של הסוכנות שחיזקה את הרעיון שהיא מרגלת אחרי כולנו.

דמיינו שאתם

דמיינו שאתם הולכים ביער, אתם לבד והחושך מתחיל לרדת. פתאום אתם שומעים רעש של ענף שנשבר וזה מקפיץ אתכם. בלי לחשוב פעמיים אתם מתחילים לרוץ. אתם רצים מהר עד שלאט לאט אתם מאטים את הקצב, מסתכלים לאחור ומין קול פנימי מתחיל להרגיע אתכם ואומר לכם שסתם דמיינתם שאולי דוב, או רוצח סדרתי היו מאחוריכם, ושזאת הייתה רק הרוח. אתם מבינים כעת שזאת הייתה מחשבת שווא, הנשימה שלכם מתייצבת, יצאתם מכלל סכנה.

במסגרת המחקר המעמיק של האחים גולד על סוגי מחשבות השווא שהתקיימו בהיסטוריה ועד היום, הם ניסו להבין מה מקורן של מחשבות השווא והגיעו לכמה תובנות מעניינות. הראשונה: שיש בכולנו קצת מהנטייה ליצור אשליות; והשנייה: שהאשליות ברובן נאחזות בהנחות מציאותיות. כמו שמישהו חושב שאשתו בוגדת בו עם השכן, כי היא אוהבת צבע אדום והשכן עונד עניבה אדומה.

הוא אמר לי: 'דוק', אתה חושב שאני משוגע, אבל תראה את עמוד השער של הניו-יורק טיימס

ד"ר ג'ואל גולד סיפר למשל על מטופל שחודש לפני "פרשת סנודן" שחשפה את פרויקט האזנות הסתר של ממשלת ארה"ב, האמין שהממשלה נכנסה למחשב שלו וקראה את האימיילים שלו. "חודש אחרי זה", מספר ג'ואל, "כל הסיפור הזה פרץ והוא אמר לי: 'דוק', אתה חושב שאני משוגע, אבל תראה את עמוד השער של הניו-יורק טיימס, אני כנראה יודע משהו שאתה לא'.

לפי מחקרם של האחים גולד, בכל אחד מאיתנו נטוע מנגנון פסיכולוגי שהם קוראים לו "המערכת החשדנית". תפקידה הוא להיות רגישה לאיומים חברתיים. היא קיימת בתת מודע ומדליקה נורה אדומה שמזהירה מסכנה וגורמת לנו לפעול על פיה – כמו הטיול ביער בחשיכה, שמזמין איומים שונים.

"המערכת החשדנית" מגנה עלינו מפני איומים | תמונה:
Fotolia

במקביל קיים מנגנון פסיכולוגי אחר: "המערכת הרפלקטיבית", שאחראית לבדוק את מסקנותיה של "המערכת החשדנית". במקרה שהחשד נכון, היא פועלת בהתאם כדי להתגונן, ובמקרה שלא קיימת באמת סכנה, היא מכבה את הנורה האדומה, כמו בסיפור למעלה, כשהבנו שאין באמת דוב ביער או רוצח סדרתי, נרגענו והמשכנו בדרך. התיאוריה אומרת, שלאנשים עם מחשבות שווא יש קצר בין "המערכת החשדנית" ל"מערכת הרפלקטיבית".

אתה חושב שלסרטים שנעשו בשנים האחרונות, המראים כיצד הסי-איי-אי מרגל אחרי אנשים או הקג"ב משתיל להם צ'יפ בשן, יש באמת כוח להגביר את התופעה ולגרום ליותר אנשים לפתח מחשבות שווא?

"לפני כמה שנים הייתי אומר שלא, שזו תופעה שתמיד הייתה ולא התגברה, ושאנשים חולים כמו בעבר, רק בדרך שנשמעת קשורה יותר לתרבות העכשווית. אבל עכשיו, אחרי שעבדנו על המחקר ועל הספר, אף על פי שאין לי ראיות ישירות, אני חושב שהשינוי התרבותי שחל בחברה יכול להביא לשינוי במחשבות השווא ובאופן שהן קורות.

מהי המציאות ומהי אשליה? רישום של תפאורה מאת בורנצ'יני

"זה לא שונה מלהגיד משהו כזה: אם זיהום האוויר הופך לגרוע יותר, יכול להיות שיהיה יותר סרטן ריאות. ריאות הן איבר ביולוגי והעולם החיצוני משפיע עליהן. במקרה של המוח, התרבות משפיעה על המוח. אני לא חושב שיש ספק בזה. גם במונחים אבולוציוניים, אנחנו יודעים שתרבות יכולה לשנות את הגנים שלנו ואת הביולוגיה שלנו".

תסמונת "המופע של טרומן" יכולה לקרות לכל אחד מאתנו?

"עד היום שמענו מאנשים מכמה מקומות בעולם. היה אחד בישראל לא מזמן. אני חושב שכדי שהתסמונת תופיע, את חייבת להיות במקום שבו קיים הרעיון שצופים בך, דבר שכיום קורה כמובן ברוב המקומות בעולם".

תוכניות הריאליטי מגבירות את התופעה?

"אני חושב שכל השינוי התרבותי גורם לתופעה להתגבר, ולא משהו ספציפי. אני חושב שזה קשור למצב שבו אנשים יודעים דברים על אנשים אחרים, הם צופים באנשים אחרים ויודעים שצופים בהם. אפילו שהמופע של טרומן הגיע לפני הרשתות החברתיות, אני מאמין שהרשתות החברתיות ישפיעו על האשליות באופן הרבה יותר משמעותי מכל דבר אחר. אני חושב שאנחנו מפחדים מכמה אנשים יודעים עלינו".

תמונה: Wikipedia

ארתור לא היסס לרקוח לעצמו תרופה מהצמח הרעיל ״יסמין צהוב״, בניסיון לשכך את הכאב העצבי החד בידו. הוא ידע היטב שמינון גבוה מדי עלול לגרום לטשטוש חושים, תרדמת ומוות, כפי שפורסם בספרות הרפואית. אבל מהו מינון גבוה מדי, ולאיזה סימפטומים הוא גורם? את זה הוא החליט לבדוק בניסיונות על גופו שלו.

הוא הכין את השיקוי המר מאבקה של שורש מיובש של הצמח עם כמות סטנדרטית של מים ואלכוהול, והחל לשתות אותו. ביומיים הראשונים הוא לא הרגיש דבר. ביום השלישי, כשכבר עבר בהרבה את הכמות שנחשבה למסוכנת, הוא הרגיש חולשה, סחרחורת ודופק חלש. הסימפטומים חלפו במהרה והוא החליט להמשיך בניסוי. ביום השישי, כשכבר הגיע לכמות כפולה מזו שנחשבה לקטלנית, הסחרחורת חלפה ובמקומה הופיע כאב ראש חד, תשישות נוראה ושלשול בלתי פוסק, שמנע ממנו לצאת מהבית, והכריח אותו להפסיק את הניסוי.

האנקדוטה הזו יכלה בקלות להיות חלק באחת מעלילותיו של שרלוק הולמס, אבל במקרה הזה מדובר בסיפור אמיתי מהימים שבהם ארתור קונן דויל היה סטודנט לרפואה באוניברסיטת אדינבורו, סקוטלנד.

תיאור הניסוי שערך על עצמו התפרסם בכתב עת רפואי מכובד של התקופה, אבל הוא שכח לציין ששפן הניסויים, הוא עצמו, היה אדם צעיר, חסון, שהורגל לדחוף את גופו לקצה גבול היכולת באגרוף, במסעות בעולם ובפעילויות נועזות אחרות. ״האם הניסוי הזה היה התרברבות, אומץ לב, סגידה לרופאים נערצים שעשו ניסויים דומים, או עינוי עצמי, בכל מקרה הניסוי הזה גבל בהתאבדות ועורר ביקורת ציבורית נוקבת על התעלמות פזיזה מסכנה״, כותב מייקל סימס בביוגרפיה החדשה על קונן דויל.

אבל קונן דויל היה רגיל להתגרות בסכנות. בסביבה הענייה והאלימה שבה גדל הוא הפך למנהיג חבורת רחוב שערכה קרבות רחוב עם חבורות אחרות. בשנים שהיה סטודנט לרפואה הוא הצטרף, במשך חודשים ארוכים, כרופא לספינת דייג ששטה לקוטב. הקור העז, והחשכה הממושכת רק חישלו את גופו ורוחו. בקרב אגרוף עם המלחים הוא הוכיח את עצמו מול עמיתיו למסע, ובקרבות מול כרישים, בעודו מתנדנד בסירה מרופטת, הוא הוכיח את כוחו הפיזי ומצא מרגוע למזגו הסוער.

תמונה: Wikipedia

ידוע שקונן דויל השתמש בדמותו הנערצת של מורו, הרופא המנתח ג׳וזף בל, כהשראה לדמותו הספרותית של שרלוק הולמס, בלש מסוג חדש, שיכולתו המופלאה להבחין בפרטי פרטים קטנטנים ולפענח בעזרתם פרשיות מסובכות השאירה את בלשי הסקוטלנד יארד נבוכים ופעורי פה.

בל עצמו אמר, כפי שסימס מצטט, ״השגיאה הקטלנית שהשוטר הרגיל עושה היא שתחילה הוא בונה תיאוריה, ואחר כך הוא גורם לעובדות להתאים לתיאוריה, במקום לאסוף תחילה את כל העובדות, וכל מה שהבחין תוך התבוננות חדה, ומה הוא יכול להסיק מהן, עד שהוא מגיע בעזרתן בהכרח, לתובנה בכיוון שבהתחלה הוא אולי בכלל לא היה יכול לצפות״.

אבל לא פחות מג׳וזף בל, שרלוק הולמס הוא בן דמותו של קונן דויל עצמו, כפי שעולה מתוך סיפורי הרפתקאותיו. הולמס הוא אלוף באגרוף בידיים חשופות, שמדי פעם מתעמת בקרבות מול אויביו. יש לו כוח פיזי הרבה מעל לממוצע, כפי שמתגלה כאשר הוא מיישר בקלות מוט ברזל.

כמו קונן דויל הוא צמא להרפתקאות, ומוצא מרגוע בנגינה על כינור, כפי שקונן דויל מצא מרגוע בקריאה עד השעות הקטנות של הלילה, לאחר קרבות הרחוב הסוערים. יש לו סקרנות בלתי נלאית לעולם שסביבו, הוא מותח את גופו לקצה גבול היכולת כשהוא מרעיב את עצמו כאשר הוא עובד על מקרה מסובך, ויש לו ידע נרחב באנטומיה של גוף האדם, בסוגים שונים של צמחים ובשימוש האפשרי בהם, בספרות יפה וכמובן בספרות בלשית.

הספר של סימס הוא תוספת מעניינת לביוגרפיות שנכתבו על קונן דויל, עם פרטים פחות ידועים על חייו המקצועיים והאישיים, המוסיפה נופך מרתק לדמותו הססגונית. הפרטים הרבים עם ההפניות למקורות שמהם נלקחו מייגעים לעתים ומפריעים לשטף הקריאה, אבל אפשר בקלות לדלג עליהם. יחד עם זאת, ההרחבה הרבה על הרופא האגדי ג׳וזף בל יכולה לרתק סטודנטים לרפואה ורופאים, פסיכולוגים, חוקרים במשטרה וכל אחד שיש לו עניין להכיר ולהבין בני אדם.

Arthur and Sherlock: Conan Doyle and the Creation of Holmes

שבויים בתוך המחשבות שלנו

תשכחו מזה שלהפרעות אכילה, התמכרויות או דיכאון, לכל אחת סיבה שונה. לכל ההפרעות הנפשיות יש מנגנון אחד משותף, טוען ד״ר דיוויד קסלר, רופא ילדים ומי שהיה ראש מנהל התרופות והמזון האמריקני

תמונה: Wikipedia

את הקרבנות שלו הוא היה בוחר ממודעות של הצעות לבייביסיטר שבשיחות איתן סיפר להן סיפורים מבחילים על עצמו ועל משפחתו, והציע להן הצעות מגונות. כאשר הסיפור התפוצץ והגיע לידיעת הציבור, ברנדזן סיפר לפסיכיאטרים שלו, לפי קסלר, ש״בשיחות המגונות האלה, 90 אחוז ממני היה האדם שהעולם מכיר, נשיא אוניברסיטה, בעל ואב, אבל האחוז הנותר היה פצצה מתקתקת שיכולה להרוס את כל מה שהאמנתי ועבדתי בשבילו״.

מה גרם לרצון הזה להרס עצמי בניגוד לכל היגיון, שואל קסלר בספרו. ובאותו אופן, מה גרם לסופר המוכשר והמצליח דייוויד פוסטר וואלאס להטיל ספק כה עמוק בכשרונו עד שהתאבד? ומה גרם לקומיקאי המצליח ג׳ון בלושי להרוס את עצמו עם סמים?

דייוויד קסלר, לשעבר ראש מנהל המזון והתרופות האמריקני ודיקן בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, מנסה בספרו לענות על השאלות האלה, ומה שעומד מאחוריהן – ״מה קורה כאשר המוח הרציונלי שלנו מרגיש שהוא נחטף על ידי משהו שאיננו יכולים לשלוט עליו״, במילים אחרות, מה קורה כשאנחנו שבויים?

קסלר הגיע לנושא הזה לא במקרה. בתפקידו כראש מנהל המזון והתרופות האמריקני הוא חקר במשך יותר משני עשורים התמכרות לעישון ולאכילה מופרזת. הוא שאל את עצמו מה גורם לאנשים לעשן סיגריות בשרשרת או לאכול עד בחילה, באופן שפוגע בבריאותם וכנגד רצונם, ואת התשובות לכך פרסם בשלושה ספרים.

תמונה: Wikipedia

בהמשך הוא שאל האם ייתכן שאותו מנגנון ביולוגי פועל למעשה בכל ההפרעות הרגשיות. המסקנה שלו היא שאכן זה כך. למנגנון הזה הוא קרא ״שובה״, כלומר, מי שלוקח אותנו כשבויים. ״השובה״ יכול להיות ״מקום או מחשבה או אדם או זיכרון״ שהשאירו עלינו רושם עז, סיכנו או איימו על חיינו הפיזיים או הרגשיים, ויצרו חוויות, תחושות ורגשות שנטמעו במערכת העצבים שלנו. בעתיד, אין-סוף גירויים שהיו בזמן החוויה הקשה, יכולים לעורר מחדש את ״השובה״ לפעולה: ריח מסוים, שיר, רעש מסוג מסוים, שעה ביום, תווי פנים.

כשגירוי כזה מופיע, תשומת הלב שלנו מצטמצמת ומתמקדת באותו גירוי, אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים שליטה, וכל מטען הרגשות שהיה באירוע המקורי עולה מחדש באופן אוטומטי. במצב הזה ״מה שאנחנו עושים, יכול להיות לא מה שאנחנו רוצים באופן מודע לעשות״, כותב קסלר. בכל פעם כשזה קורה, המעגל העצבי הזה מתחזק ומתעצם, ״והתגובה שלנו הופכת כל כך אינסטינקטיבית שהמוח שלנו מפסיק ליצור התנהגות חדשה או שונה״.

״השובים״, לפי קסלר, יכולים להיות רבים מאוד, ביניהם הזנחה והתעללות בילדות, נטישה, כאב פיזי, אהבה עיוורת, מוות, הימורים ועוד.

החדשות הטובות הן, לפי קסלר, שאפשר לגייס את אותו מנגנון הרסני גם לטובתנו. ״השובה״ שלנו יכול להיות חוויה חיובית שנטעה בנו תחושה של שליחות הומניטרית, מוסיקה, אמנות או מחקר פורץ דרך. ואפשר גם, לפי קסלר, ״לעמעם״ את עצמתו של ה״שובה״ השלילי, אם מצאנו ״שובה״ חיובי במקומו.

סיפורי המקרים שקסלר מביא מרתקים וכוללים ביוגרפיה ופסיכולוגיה של אנשים מפורסמים כמו דוסטוייבסקי, קפקא, צ׳רצ׳יל, ביל וילסון – מייסד שותף של ״אלכוהוליסטים אנונימיים״, וטנדי שזי, אסירה פוליטית בדרום אפריקה שסבלה עינויים קשים ומצאה שלווה בסליחה ומחילה, וגם של אנשים פחות ידועים.

הבעיה היא שבתיאוריה של קסלר אין חדש, מלבד השם החדש שהוא נותן לה. הבסיס הנוירולוגי לחוויות עוצמתיות שנטבעות במערכת העצבים שלנו ומעוררות כל פעם מחדש תחושות, מחשבות ורגשות, כבר ידוע מזמן. ולקסלר אין הצעות חדשות איך לשבור את מעגל הקסמים של ״השובה״. ההצעה למצוא ״שובה״ חיובי חדש, כדי לעמעם את עצמתו של ״השובה״ השלילי, היא מצוינת, אבל ממה שידוע, קשה מאוד, עד כמעט בלתי אפשרית ליישום.

למי שמתעניין בחוויות אנושיות אוניברסליות ובסיפורים מרתקים על מה שמשותף לכולנו כבני אדם, ומוכן לדלג על התיאוריה, הספר מומלץ בחום.

Capture

הקיץ עוד היה בעיצומו, כשהחלטנו חברתי ואני, צעירות בנות 18, לבלות את היום במוזיאון ישראל בירושלים. כשסיירנו בין הציורים המודרניים התלויים על קירות האולמות, התלהבנו לגלות יצירות שלמדנו עליהן והכרנו את תוכנן ומשמעותן. כשהגענו לאחד האולמות האחרונים והתיישבנו לנוח, ניצב לפנינו על הקיר ציור שכולו צבוע בצבע אחד: שחור, מצוי בתוך קופסת מסגרת שחורה. קראנו את הכתובית: "ציור מופשט" של האמן אד ריינהרט. "די", אמרה חברתי, "מה זה? הם צוחקים עלינו?"

לפתע נעמדה לצדנו אישה וקטעה את האווירה המבודחת: "למה אתן צוחקות על הציור?" היא שאלה. "כי הוא פשוט צבוע כולו שחור", עניתי בחיוך. "אתן צוחקות בגלל שאתן לא מבינות אותו", היא ענתה ושתינו עטינו ארשת רצינות. "או-קיי, מה את מבינה מהציור הזה?" שאלנו אותה. "על אמנות צריך להתבונן", היא אמרה. "תתבוננו בציור ותגידו לי מה אתן רואות".

אם בעבר היית שואל אנשים אם הם יודעים מה מטרתה של אמנות, הם היו עונים 'יופי'

התבוננו בציור, כפי שלימדו אותנו עוד במגמת אמנות, ותיארנו את מה שראינו: "הציור שחור", אמרנו. "תתבוננו מקרוב יותר", היא עודדה אותנו. התבוננתי מקרוב יותר ופתאום ראיתי את זה. "אין כאן אף נקודת אור", אמרתי. "אין כאן אפילו סימני משיכת מכחול, והמרובע מושלם". לפתע חשתי אי נוחות גדולה. "השחור הזה מטריד מאוד", אמרתי לה, והיא רק חייכה והלכה.

זה היה רגע מכונן עבורי. הרגשתי שאני מבינה לפתע למה התכוון האמן ואני נכנסת לעולם אחר, נפרד, שרק אנשים מיוחדים זוכים לגעת בו. התבוננתי על האולם מסביבי, על יצירת מופת אחרת – ערימת קוביות שעמדה על הרצפה ועל ציורים שנראו לי אז כמו קשקושי ילדים, ואמרתי: אני רוצה להבין את העולם הזה.

"ציור מופשט". אד ריינהרט, תלוי במוזיאון ישראל | תמטנה:The Israel Museum Jerusalem by Elie Posner

עברו כמה שנים ומצאתי את עצמי באוניברסיטה בפריז, מסיימת את תואר המאסטר שלי עם התמחות באמנות עכשווית. התחלתי בעצמי לצייר יצירות פרובוקטיביות הדומות למה שראיתי במוזיאון, ליצור מיצבים ולקרוא כל מה שעובר תחת ידיי – מפילוסופים קלאסיים ועד לכתבים אודות אמנות ותרבות פוסט מודרנית: גי דבור, ג'אן בודריאר, מרלו פונטי, וולטר בנג'מין ואחרים. אהבתי את העולם הזה.

משבר הזהות שלי התחיל עם סיום הלימודים, כשהתפנה לי זמן והתחלתי לבקר לעתים קרובות במוזיאון הלובר. עד אז, בגלל אופי הלימודים, ראיתי בעיקר תערוכות עכשוויות או מודרניות, אבל כעת ישבתי בלובר והתבוננתי ארוכות ביצירות ריאליסטיות של פוסן, בוטיצ'לי, לאונרדו דה-וינצ'י והפסלים של מיכלאנג'לו.

ומשהו קרה לי.

הבתולה, התינוק ישו והקדושה אן. לאונרדו דה וינצ'י, מוזיאון הלובר | תמונת הציור: Wikipedia

התחלתי לתהות כיצד לאורך חמש שנות לימודי אמנות בפריז, אף פרופסור לא לקח אותנו להתבונן במאסטרים הגדולים האלה. מדוע ביקרנו אין ספור פעמים במרכז פומפידו המציג אמנות עכשווית, ובגלריות המציגות תערוכות מודרניות, אבל אף פעם לא אפשרו לנו לספוג משהו מהאמנות הקלאסית. זה לא שהמאסטרים הגדולים לא הוזכרו בשיעורים, בדיוק להיפך. אבל תמיד הם הוזכרו בהקשר היסטורי, פילוסופי, בהקשר של התפתחות האמנות. אך מה לגבי היצירה עצמה? מה לגבי התבוננות נטולת הקשר או הסברים, התבוננות טהורה שאפשר ללמוד ממנה, בדומה לדרך שבה התבוננתי בציור השחור אז במוזיאון?

ההבדלים בין סוגי האמנות הכו בי. בעוד שמול אותו ציור שחור הרגשתי מצוקה וחרדה קיומית, מול ציור של ג'וטו או פוסן הרגשתי התרוממות רוח ותחושה שאני כל הזמן מגלה דברים חדשים. הרגשתי שאני נכנסת לעולם שלם שנוגע במשהו עמוק מאוד בתוכי, במשהו יפה ואסתטי.

הפילוסוף הבריטי רוג'ר סקרוטון תרגם טוב את תחושותיי למילים. בסרט הדוקומנטרי "מדוע היופי חשוב" מסביר סקרוטון: "אם בעבר (בשנים 1930-1750) כשהיית שואל אנשים אם הם יודעים מה המטרה של שירה, אמנות או מוסיקה, הם היו עונים 'יופי'. אם היית שואל למה, היית מבין שיופי הוא ערך חשוב עבורם כמו 'אמת' ו' טוּב'. אבל אז, במאה ה-20, היופי הפסיק להיות חשוב. מטרתה של האמנות הייתה להטריד ולשבור איסורים מוסריים. האמנות כבר לא עסקה ב'יופי', אלא ב'מקוריות', לא משנה איך הייתה מושגת, ואיזה מחיר מוסרי היא גבתה. הפנינו את הגב ליופי ואנחנו מוקפים היום בכיעור".

הפרתנון באתונה | תמונה: Fotolia

סקרוטון מראה בסרט הדוקומנטרי כיצד הכיעור מקיף אותנו וקיים בכל תחומי האמנות – בארכיטקטורה, במוסיקה ובריקוד. כמו פחית עם גללים של האמן פיירו מנזוני; ערימת האבנים של קרל אנדרה; היצירות המיניות של שרה לוקאס; המיטה המבולגנת של טרייסי אמין ועוד. הוא אמנם פסח על התרבות הפופולארית, אך ברור כיום שהטלוויזיה והקולנוע התדרדרו לרמה נמוכה המעוררת פעמים רבות רתיעה. אפילו אם אנחנו צופים בהם, עדיין נחשוב פעמיים האם לתת לילדינו לצפות בהם.

מה קרה לתרבות המערבית מאז תחילת המאה ה-20? מה הוביל לכיעור העצום שמציף אותנו? מה גרם לנו לחשוב שזה דבר טוב או "טבעי" להיות מוקפים בכיעור? וכיצד הפסקנו להאמין שהאדם צריך לייצר עוד יצירות נפלאות ונצחיות כמו אלו שיצר לאונרדו דה-וינצ'י או הארכיטקט שתכנן את הפרתנון באתונה.

הפילוסוף רוג'ר סקרוטון | תמונה: Pete Helme

טירת התענוגות הקסומה

האופרה הראשונה שהלחין פרנץ שוברט (המאה ה-19), כשהיה עוד בגיל העשרה, מספרת על אביר צעיר שמתאהב בצעירה יפהפייה, אבל אביה מתנגד לנישואיהם. לאחר שהזוג הצעיר בורח ומתחתן בסתר, האב המרוגז מגרש אותם והם בורחים ליער השחור בדרום גרמניה. כשהם מגיעים הם שומעים על קיומה של טירה לא רחוקה, קסומה, המיועדת לאמיצים בלבד.

האביר האמיץ מחליט ללכת לטירה ומגלה שהיא אכן מקום קסום: יש בה את כל התענוגות הארציים שיכולים להיות לאדם – נשים יפות, אוכל, דברים נוצצים, ולמעשה כל מה שיכול להפעיל את תשוקותיו ולגרום לו להישאר שם. האביר מבין שמשימתו היא לעמוד בכל הפיתויים. הבעיה היחידה היא שבשלב מסוים המשימה הופכת לקשה מדי והוא כמעט נכנע. בדיוק אז, מגיעה לפתע אשתו לטירה. היא מסייעת לו במשימתו והוא מצליח אט אט לעבור את מבחן התשוקה. אבל אז קורה לפתע דבר מה דרמטי: הטירה נעלמת, ומתגלה כאשליה גדולה שהאב יצר כדי לבחון את האביר הצעיר.

יצירתו של שוברט היוותה השראה לספר שהתפרסם ב-2015 וקיבל שם דומה: "טירת התענוגות של השטן". את הספר כתב מייקל וולש, סופר ובמאי שהיה כתב המוסיקה של ה"טיים" במשך 16 שנה. וולש, נוצרי אדוק, ניסה להבין מה גרם לתרבות שלנו להתדרדר כל כך במאה ה-20, ולאחר תחקיר ארוך הוא מיקם את עיקר הבעיה בשנות ה-40 וה-50, כשלמוסדות האמריקניים חדרה אידאולוגיה שיצרה מעין טירת תענוגות דמיונית.

הם האמינו שכדי ליצור חברה חדשה חייבים להרוס את המוסדות הקיימים ואת האמונות שיש לאנשים

הסיפור הזה מתחיל בקבוצה של אנשי רוח גרמנים-מרקסיסטים שישבו בפרנקפורט, בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הם חשבו על הסיבות שבגללן המהפכה המרקסיסטית הצליחה ברוסיה (שם היא יצרה את הקומוניזם והמרקסיזם-לניניזם האלים), אך לא הצליחה במדינות שאליהן כיוונה מלכתחילה – מדינות המערב כמו גרמניה או צרפת. החזון שלהם היה להחדיר את אותם רעיונות למערב וכך ליצור בו מציאות טובה יותר, כפי שהאמינו, סוג של אוטופיה חברתית שחלמו עליה, אף על פי שבאותם ימים הרעיונות האלה הובילו לרצח של מיליונים ברוסיה.

פגישתם עם פעיל מרקסיסט הונגרי מפורסם בשם ג'רג' לוקאץ', שכתב על הנושא ובא לבקר בפרנקפורט, עזרה להם להבין שהסיבה שאנשי המערב לא עוקבים אחר האידיאולוגיה המרקסיסטית היא כי הם אינם יכולים להבין אותה ולתפוס אותה מהמקום שבו הם עומדים כיום.

ג'רג' לוקאץ' | תמונה: Wikipedia

האנשים בחברה המערבית, כך הם הסיקו, מלאים ברעיונות מסורתיים המשותפים ליהודים ולנוצרים כאחד, הקשורים באמונה וברעיון שלאדם יש נשמה ויש לו אלוהים. הם מאמינים בחשיבות "מוסד המשפחה", ונהנים מהכלכלה החופשית. לכן הם לא מסוגלים לראות אלטרנטיבה אחרת.

לוקאץ' עזר לחבורה הזו "לתרגם" לחברה המערבית את מה שקרל מרקס דיבר עליו בכלליות: כדי ליצור חברה חדשה חייבים להרוס את המוסדות הקיימים ואת האמונות שיש לאנשים בחברה הקיימת.

חוקר התרבות מייקל מיניצ'ינו התייחס לכך במאמר שכתב ב-1992 למגזין "פידליו", בו טען כי הבעיה עם המערב הייתה שכל עוד לאינדיבידואל הייתה אמונה באלוהי, הוא חשב שהכול יסתדר בסופו של דבר ובעיותיו ייפתרו. הייתה לו מעין אופטימיות שכזו. "חברה כזו לעולם לא תוכל להגיע למצב של חוסר תקווה ושל ניכור", הוא כתב, "מצב שלוקאץ' חשב שהכרחי כדי ליצור מהפכה חברתית (מרקסיסטית-קומוניסטית, מ"מ)".

החבורה החליטה שתקים באוניברסיטת פרנקפורט מכון שיבחן תופעות פוליטיות, כלכליות וחברתיות המופיעות בחברה המערבית, כמו מוסד המשפחה, "רוח", תרבות ואמנות, ויבקר אותן. הפילוסופים הבולטים באסכולה הזו, שזכתה לשם "אסכולת פרנקפורט", היו וולטר בנג'מין, מקס הורקהיימר, ת'אודור אדורנו, הרברט מרקוזה ואריך פרום.

מקס הורקהיים ותאודור אדורנו מאסכולת פרנקפורט | תמונה: Wikipedia

כך הם התחילו לכתוב מגרמניה מאמרים המבקרים ובוחנים את המוסדות הפועלים בחברה המערבית, אלא שאז היטלר עלה לפתע לשלטון. לא עבר זמן רב עד שהם הבינו שכדי להמשיך את עבודתם הם צריכים למצוא בהקדם מקלט במדינה אחרת. המדינה שקיבלה אותם בזרועות פתוחות הייתה ארה"ב, ובמיוחד, קרן רוקפלר ואוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

הסביבה שמצאו שם סיפקה להם חומר מעולה לניסוי החברתי שלהם: מהמהפכה התעשייתית ומהפכת הדפוס, ועד אי-שוויון בין גברים לנשים ובעיות כלכליות – הם החלו לפרסם מאמרים ומחקרים אודות כל אחד מהנושאים, תוך ציון הבעיות הקשורות אליו והקשר שלו לסביבה הפוליטית והכלכלית שבה הוא נוצר. את כל הבעיות שהעלו הם קשרו באופן הדוק לקפיטליזם (שאפיין את המערכת הכלכלית בארה"ב) או למסורות הדתיות של היהדות או הנצרות.

כך החלה לחדור אט אט לאוניברסיטאות תרבות "האנטי ממסד", או "תרבות האנטי", נקודה. והאלטרנטיבה? אין אלטרנטיבה. מה שהיה להם חשוב, בהמשך להבנה שגיבשו עוד כשהיו בגרמניה, הוא למוטט את כל הדעות הרווחות: שהמסורת הנוצרית והעולם הגברי שמאפיין את החברה המערבית – הם אלו שיצרו את "האופי הנשי" והם אלו שמונעים מהאישה להשיג את זכויותיה; שהכלכלה החופשית מייצרת תחרותיות ועבדות מודרנית; או שמוסיקת הג'אז שמופצת ברדיו נוצרה כדי להזכיר לפועלים שחוזרים מהעבודה, שהם צריכים להמשיך לייצר.

לפרק כדי ליצור מחדש

גם תחום האמנות עבר תחת ידה של אסכולת פרנקפורט. אמנם הוא החל לעבור שינויים עוד קודם לכן, כשהופיעו הצילום והדפוס והעלו שאלות לגבי תפקידו של הציור, אולם כעת הגיחה חבורה שרצתה להחדיר למערב את הרעיונות המרקסיסטיים, ולכן החלה לנתח באופן שיטתי ממש את בעיותיה של האמנות.

האמנות, להבנתם, קשורה מדי לאמונה ולמסורת ולכן אינה יכולה להיות "אמנות טהורה". כדי להגיע למצב "טהור" שכזה, יש לנתקה מהגישות שיצרו אותה ושנבנו בתקופת הרנסנס: הסיפור, הפרספקטיבה, הפיגורטיביות וכו'. המטרה, לפי הרעיון המרקסיסטי, הייתה לפרק כדי ליצור מחדש.

אולם הקונצרטים של וולט דיסני, לוס אנג'לס.
דה-קונסטרוקטיביזם | צמונה: Author Lando47/Wikipedia

המאמרים שכתבו אנשי אסכולת פרנקפורט על הצורך ב"פירוק" ו"התנערות", ללא הצעה של אלטרנטיבה אחרת, חדרו לאוניברסיטאות והשפיעו רבות על אמנים, כמו גם על אדריכלים ועל מוסיקאים.

כשאני נזכרת בלימודיי באוניברסיטה, אני מבינה שבסופו של דבר קיבלתי מהפרופסורים ידע מצומצם מאוד על מהי אמנות ומה המשמעות שלה בפני עצמה. עוד לפני שלמדתי מה זאת בכלל אמנות, עוד לפני שלמדתי לצייר ולהתבונן, לימדו אותי לבקר ולשפוט ולנתח יצירות אמנות בהקשר החברתי והפוליטי שלהן. המאמרים והספרים היו הכלים שניתנו לנו לשם כך – וזה מה שהיינו עושים כל יום וכל היום.

מייקל מיניצ'ינו הסביר בכנס במכון שילר, בשנת 1993, כי "התיאוריה הביקורתית" (Critical Theory) של אסכולת פרנקפורט, נועדה להסביר לאנשים שהדברים שפותחו בעת העתיקה ובתקופת הרנסנס הפכו לישנים, בורגניים, ויפים מדי.

אנחנו תמיד יכולים לחזור אחורה, רק אם נהיה מספיק צנועים להכיר בצורך לעשות זאת. חזרה לאחור היא דרך שונה ללכת קדימה

"לדוגמה, הבסיס הכי פשוט, שלאמנות היה סיפור לספר, הפך למיושן. הפיגורטיביות, והפרספקטיבה, פריצות הדרך שדרכן האמן יכול להכניס אותנו לחלל הציור, הפכו למיושנים. הטונליות והחוקים שהתפתחו במוסיקה או בשירה הם [גם] מיושנים".

השפעות התיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט הורגשו בדמות תנועות פוסט מודרניות באמנות הפלסטית, כמו המינימליזם והפופ ארט שהתחילו בשנות ה-50; האמנות הקונספטואלית שפרחה בשנות ה-60; הדה קונסטרוקטיביזם (השובר את המוסכמות הקודמות) שהתחיל בשנות ה-80 ותנועות אמנותיות שייצרו קומפוזיציות גיאומטריות, ציורים מופשטים, אקספרסיביים ואובייקטים דלים.

עם זאת, התנועות האלו הן ללא ספק המשך של שבירת המוסכמות באמנות כבר בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 והן הושפעו לא רק מהמרקסיזם, אלא גם מפילוסופים אקזיסטנציאליסטים כמו ניטשה והיידגר, שבישרו על "מות האלוהים" וההתנתקות מהעולם הישן.

הארכיטקט קווילאן טרי "הולך אחורה" | תמונה: QUINLAN-TERRY

הצייר דיוויד הוקני "הולך אחורה" | תמונה: Irina-Flickr

"מנגד", אומר מיניצ'ינו, "המבקרים והפרופסורים יאמרו: אילו אנשים מסכנים ולא מתוחכמים [אתם], אתם לא מבינים שזאת אמנות מצוינת? היא שווה הרבה יותר כסף משאתם אי פעם תראו".

"המרקסיזם יצר בחברה את האשליה", אומר בראיון לאפוק טיימס הפילוסוף רוג'ר סקרוטון, "שבאמצעות הריסה של מה שלא מושלם, אפשר לפנות מקום למה שמושלם. אבל למעשה הוא פינה מקום להרס, זה כל מה שהוא עשה. אסכולת פרנקפורט היא גרסה של אותו רעיון – תקיפה ביקורתית של התרבות, מבלי שיהיה מה לשים במקומה. היא יצרה רק חקירות בלתי פוסקות, ואת הפרוזה המשעממת והבירוקרטית של יורגן האברמאס (פילוסוף מרקסיסט גרמני, שכתב תיאוריה ביקורתית בנושאים פוליטיים, ועבד באוניברסיטת פרנקפורט), שבאיטיות רבה, אינה אומרת דבר, עמוד אחרי עמוד".

המערב אמנם ניצח במלחמה הקרה נגד הקומוניסטים, אך נראה שבמלחמת התרבויות הוא הפסיד. בתי ספר לאמנות ולמוסיקה נשענים כיום על טקסטים של פילוסופים מאסכולת פרנקפורט. המלחמה בין התרבויות, מסביר סקרוטון, היא בין אנשים שראו את תפקידם כמורים לתרבות, שרצו ללמד סוג של חוכמה וידע, ובין אלה החושבים שמחויבותם הראשונה היא להפריך, לפרק, או להראות את מנגנוני השליטה, העומדים מאחורי הדרך בה אנו חושבים, מדברים או נהנים מאמנות וממוסיקה.

האם יש סיכוי שהדברים ישתנו והיופי והאמנות היפה יחזרו לחיינו? אני שואלת את סקרוטון.


"יש לזה פתרון, אבל בגלל מהירות ההתקדמות של החברה המודרנית, והמסירות שלה לתענוגות ולדברים חומריים, אנשים לא מודעים לכך. הפתרון הוא ללכת לאט יותר, להסתכל סביבנו, להתבונן ביופי, בצער ובשמחה, ולהכיר בכך שאתה גדל וניזון מהדברים האלו. התגובה הגרועה ביותר תהיה להסתכל בייאוש לתוך הסמארטפון, בתקווה למצוא שם פתרון.

"אנחנו יכולים תמיד לחזור אחורה, רק אם נהיה מספיק צנועים להכיר בצורך לעשות זאת, ובעובדה שחזרה לאחור היא דרך שונה ללכת קדימה. הרבה כותבים, אמנים ומוסיקאים רואים היום את הדברים כך – ג'יימס מאקמילאן במוסיקה, דיוויד הוקני בציור, קווינלאן טרי בארכיטקטורה, משוררים כמו אליס אוסוולד וסופרים כמו איאן מק'יואן. אנחנו צריכים ללכת קצת אחורה, להתחיל שוב עם הדברים הקטנים, אבל אנחנו יכולים תמיד להתחיל מחדש.

"דבר מהאמנות הירודה של ימינו – הקיטש' של ג'ף קונס, למשל, או המיצבים של טרייסי אמין – לא ייזכר בעתיד".

בזמן שהפוליטיקאים שלנו נסעו לעשות עסקים עם סין, גורם בכיר בסין סיפר לאפוק טיימס על תוכנית "הלוחמה הכלכלית" החדשה של בייג'ינג | תמונה: Lintao Zhang/Getty Images

1 "קיימתי עכשיו פגישה עם 11 ראשי התאגידים הגדולים של סין. חלק גדול מהם משקיע בארץ, וחלק גדול גם ישקיע בארץ", אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כששהה בסין בחודש שעבר. "זה אומר פיתוח עסקים, חיבור לשווקים הסיניים הגדולים. זה דבר שטוב לאזרחי ישראל, זה טוב לכלכלת ישראל. אני אמרתי להם שבעולם היום יש כמה ריכוזים של טכנולוגיה. לא הרבה. בארה"ב ובישראל, וישראל פתוחה לעסקים עם סין".

קצת לפני ביקורו של נתניהו בסין, פנה לאפוק טיימס גורם בכיר בסין, המייעץ לחברות הסיניות הגדולות ביותר, ביניהן חלק מהתאגידים שנתניהו פגש, ועובד בצמוד לאנשי ממשל סינים רמי דרג במפלגה הקומוניסטית. הגורם, שביקש לא לחשוף את זהותו מסיבות ברורות, סיפר כי המפלגה הקומוניסטית הסינית מפעילה תוכנית חדשה ל"לוחמה כלכלית", שמחליפה באופן רשמי את התוכנית הקודמת שלפיה פעלו החברות הסיניות.

המשטר מתכנן "לדחוף החוצה" מסין חברות זרות שהמתחרים הסינים סיימו להעתיק. יישארו רק אלה שעוד אפשר ללמוד מהן

במה בדיוק מדובר? כדי להבין צריך לחזור קצת אחורה בזמן, לאוקטובר 2014, כשראש האף-בי-איי ג'יימס קומיי, אמר בראיון לתוכנית התחקירים 60 Minutes, כי הסינים פרצו כמעט לכל חברה באמריקה: "יש שני סוגים של חברות בארה"ב: אלה שנפרצו על ידי הסינים, ואלה שלא יודעות שהן נפרצו על ידי הסינים".

האמריקנים מבינים באותה תקופה שצריך לשים לזה סוף. מבחינתם הגיעו מים עד נפש. מחלקת המשפטים של ארה"ב מגדירה את המצב כ"מקרה חירום של ביטחון לאומי", ונתונים של הוועדה האמריקנית לגניבת קניין רוחני, מראים שהגניבה הסינית עלתה כ-300 מיליארד דולר בשנה לחברות האמריקניות ו-1.2 מיליון משרות לכלכלה האמריקנית. ממשל אובמה אף מחליט, בצעד יוצא דופן, לאיים שיטיל סנקציות על חברות סיניות הנהנות מפירות הגניבה.

2ב-25 בספטמבר 2015 מתרחשת תפנית בעלילה, כשאובמה נפגש עם מנהיג המפלגה הקומוניסטית שי ג'ין-פינג, ומכריז על הסכם בליטראלי חדש בין המעצמות ששם סוף לאיום הסנקציות. לפי ההסכם, אף אחת מהמדינות לא תשתמש יותר במתקפות סייבר כדי לגנוב קניין רוחני, סודות מסחריים או מידע מסווג אחר המשמש ליצירת "יתרון מסחרי". אף על פי שההסכם חל על שני הצדדים, הוא מכוון לממשלת סין ולזרועות הביון שלה, שהעבירו באופן קבוע את הקניין הרוחני שגנבו לחברות הסיניות ואפשרו להן להשיג יתרון לא הוגן.

וכאן נכנסת לתמונה התוכנית הסינית החדשה ל"לוחמה כלכלית". לפי אותו גורם בכיר שדיבר עם האפוק טיימס, נוכח האיום האמריקני להטיל סנקציות, החל המשטר הסיני להפעיל תוכנית חדשה שמיתנה את מתקפות הסייבר, אבל הגבירה באופן משמעותי את גניבת הקניין הרוחני באמצעים ישירים.

שר החוץ הצרפתי ז'אן-מארק אֵרו במהלך ביקורו במפעל פז'ו-סיטרואן בסין ב-2013. הסינים נכנסו כשותפים שווים בחברת הרכב המובילה בצרפת |תמונה: Peter Parks/AFP/Getty Images

מאז שהופעלה התוכנית החדשה בשלהי 2015, המשטר הסיני דחף את החברות הסיניות לצאת למסע רכישות בחו"ל וליצור שיתופי פעולה עסקיים, והמהלך הורגש ברחבי העולם. לפי נתונים של חברת הייעוץ Rhodium Group, ההשקעות הסיניות בארה"ב בלבד כמעט שולשו ב-2016 בהשוואה ל-2015. מ-15.3 מיליארד דולר (2015) הן נסקו ל-45.6 מיליארד דולר (2016).

"הם שולחים צוותים של אינדיבידואלים לארה"ב ולמדינות נוספות – כדי שיתחברו לשותפים המערביים שלהם וייצרו שותפויות חדשות", אמר הגורם. לדבריו, הצוותים מגיעים כדי ללמוד באופן ישיר יותר את אומנות המסחר ואת הפעילות העסקית של החברות המערביות "כדי לגנוב, ולהעביר את זה לסין".

אחת הדוגמאות שציין היא חברה סינית המייצרת כלי טייס לא מאוישים, שיצרה שיתופי פעולה עסקיים (Joint Venture) עם חברות אמריקניות. "הם רוצים שהחברה שלהם תהיה בארה"ב כדי שהם יוכלו ליצור קשר עם החברה האמריקנית, לעבוד איתה, ואז [בסופו של דבר] לקחת את הטכנולוגיה הזו לסין", אמר, "זה הפוקוס העיקרי של מה שהם עושים".

חלק מפעולות הגניבה של חברות סיניות קשורות לפרויקטים שמפעילים שירותי הביון הסיני וצבא סין, כפי שהראנו בתחקיר קודם שעשינו על הנושא. פרויקט 863 למשל, קשור לגניבה מתעשיות הייטק, תוכנית 973 קשורה במחקר ופיתוח ותוכנית 211 משמשת את הסינים באוניברסיטאות. למעשה כשמדברים על גניבה, לא מתכוונים רק להייטק, אלא לכל מה שיכול ללמד את הסינים כיצד לתפעל חברה מוצלחת – מודלים עסקיים, מודלים ניהוליים, אסטרטגיות שיווק ועוד.

3כאן בדיוק חלה תפנית נוספת בעלילה. גל ההשקעות הסיני יצר תחושה לא נוחה בקרב הקהילה העסקית בארה"ב ובמדינות אחרות בעולם. בפברואר 2016 דיווח הניו יורק טיימס שקיימת "רתיעה הולכת וגדלה" בוושינגטון מחברות סיניות המנסות לרכוש חברות טכנולוגיה אמריקניות. באוסטרליה, משרד האוצר דחה שתי עסקאות סיניות בשווי כ-7.6 מיליארד דולר, בגלל סיכון לביטחון הלאומי.

מנקודת המבט של השלטון הסיני, גל הרכישות החל לצאת משליטה. מה הוא עשה? בנובמבר 2016 נודע לוולסטריט ג'ורנל כי הרגולטור הסיני מנסח כללים שימנעו מעסקאות גדולות להתבצע אוטומטית. כל עסקה מעל 1 מיליארד דולר בנדל"ן או בתחומים שאינם הליבה העסקית של החברה, צריכה לקבל את אישור הרגולטור הסיני. עסקאות מעל 10 מיליארד דולר צריכות לעבור אישור גם כן.

למעשה בבייג'ינג החליטו למתן ואף לחסום השקעות שאין להן ערך אסטרטגי ברור, כמו השקעות בקבוצות כדורגל בסגנון AC מילאן (כ-800 מיליון דולר) ובבתי מלון כמו רשת הילטון (כ-6.5 מיליארד דולר).

זאת כמובן בניגוד מוחלט לגישה המערבית, שבה הממשלה לא מכתיבה לחברות אילו עסקאות עליהן לעשות ואילו לא, מתוך צורך אסטרטגי, ואין יד מכוונת שמוציאה לפועל "תוכנית על". ביטוי למהלך הסיני נתן שר המסחר של סין, כשבתחילת מארס 2017 גער במה שהוא מכנה "השקעות עיוורות וחסרות היגיון". "חברות מסוימות כבר שילמו את המחיר", אמר ג'ונג שן, "חלקן אפילו גרמו להשפעה שלילית לתדמית הלאומית שלנו".

גם נגיד הבנק המרכזי של סין, ג'ואו שיאו-צ'ואן, התבטא בנושא בתחילת מארס: "חלק [מהעסקאות] אינן מתאימות לדרישות ולמדיניות שלנו להשקעות בחו"ל, כמו [עסקאות] בספורט, בבידור ובמועדונים (הכוונה לבתי מלון, א"ל). זה לא הביא תועלת רבה לסין וגרם לתלונות מסוימות בחו"ל".

אבל הסינים לא שינו את התוכנית שלהם. הם רק החזירו אותה למסלול בריא יותר.

4היבט נוסף שנכנס למשוואה קשור בכלכלה הסינית. במקום שהחברות הסיניות יבזבזו את כספן על דברים לא נחוצים בחו"ל, כמו נדל"ן וקבוצות כדורגל, הממשל רוצה שהן ישקיעו את הכסף בכלכלה הסינית ויחזקו אותה.

המצב הכלכלי בסין אינו טוב כל כך כפי שהמשטר הסיני רוצה לגרום לעולם להאמין, מסביר לנו אותו גורם בכיר. "הסביבה העסקית השתנתה לחלוטין. היא השתנתה לרעה. יש כמה בעיות. הראשונה היא שיש הרבה אנשים מובטלים. המשטר מנסה למצוא לכך תשובה, אבל נראה שאין לו כרגע. יש גם הרבה הפגנות שלא היו לפני כן… אני מדבר על אלפי אנשים שמחזיקים שלטים, מרססים ספריי ופותחים בקטטה די מהר. אלה אנשים שהפסידו כסף. הם הפסידו את חסכונותיהם, והממשלה לא עונה לצרכים שלהם".

5עד כאן החלק הראשון בתוכנית הסינית. החלק השני, מסביר אותו גורם, יוביל לכך שבעתיד הקרוב המשטר "ידחוף החוצה" מסין חברות זרות שהמתחרים הסינים סיימו להעתיק. החברות שיישארו יהיו אלה שעוד אפשר ללמוד מהן משהו.

תוכנית "מייד אין צ'יינה 2025" שחשף ראש ממשלת סין לי קה-צ'יאנג ב-2015, ממחישה חלק מהרעיון הזה. לפי התוכנית, עד 2025 לפחות עשר תעשיות סיניות – מתעופה, דרך פיתוח שבבים, ועד מכוניות חשמליות – צריכות לפעול ללא תלות בהשקעות זרות בסין. זה השלב הבא בהתפתחות הכלכלית של סין.

לפי דו"ח של לשכת המסחר של האיחוד האירופי בסין שפורסם בתחילת מארס, התוכנית הסינית, שמציבה סיוע כלכלי אדיר – כ-300 מיליארד דולר – לעשר תעשיות בסין, תוביל לסבסוד שחקנים סיניים מקומיים שיזכו ליתרון לא הוגן מול החברות הזרות הפועלות בסין, וכך תאלץ חברות זרות להפסיק בסופו של דבר את פעילותן בסין.

"ניישם במלואה את תוכניתנו לפתח תעשיות אסטרטגיות", אמר ראש ממשלת סין לי קה-צ'יאנג בתחילת מארס, בנאום שנשא בפני הקונגרס הלאומי העממי של סין. "נאיץ מחקר ופיתוח ומסחור של חומרים חדשים, בינה מלאכותית, מעגלים משולבים, ביו-פארמה, תקשורת מובייל G5 וטכנולוגיות אחרות".

6אז מה יקרה לחברות זרות כמו בואינג, סימנס וג'נרל אלקטריק הפועלות בסין? ומה יקרה לחברות הישראליות שנרכשו על ידי הסינים, ולאלה שהעבירו ויעבירו את הייצור לסין?

דבר אחד כבר ברור: לא סתם קיבל הממשל הסיני בזרועות פתוחות את ראש ממשלת ישראל. הרי ההייטק הישראלי הוא אחד משני ריכוזי הטכנולוגיה הגדולים בעולם (השני נמצא בארה"ב), כפי שאמר נתניהו, וישראל שואפת, בדומה לאומות אחרות, להיות שותפה של סין: "לסייע לסין ובכך לסייע לעצמן".

אילוסטרציה: Fotolia

הכנס שאליו הגיעה ב-2012 שינה לחלוטין את הנתיב המחקרי שלה. זה היה לקראת סוף לימודי הדוקטורט ואחד הדוברים, חוקר טיפוח והשבחה גנטית של בעלי חיים, אמר משהו שממש סיקרן אותה. "הוא אמר שהוא יכול לחזות טוב יותר את משקלו של חזיר, אם ידע פרטים לא רק על הגנים של החזיר עצמו אלא גם על הגנים של החזירים האחרים שחיים לצדו בדיר", סיפרה ד"ר אמלי באוד מהמכון האירופי לביו-אינפורמטיקה בראיון לאפוק טיימס.

כיצד הגנים של חזירים אחרים קשורים למשקלו של החזיר? האפשרות הזו נראתה לבאוד לא הגיונית. אמנם במשך שנים ידוע שהתנהגותן של חיות המשק השכנות משפיעה על קצב הגידול של חיה שגדלה לצדן. למשל, כשחזיר גדל בסביבה אלימה ותחרותית הוא יגדל לאט יותר בהשוואה לגור חזירים שיגדל בסביבה שלווה ונעימה. אבל היא אף פעם לא שמעה על מישהו שחקר את ההשפעות הגנטיות הקשורות בכך.

מה שחדש כאן זו ההבנה שיש לזה בסיס גנטי, שהגנים של השותפים שלנו משפיעים עלינו באופן עקיף. זו הבנה נפלאה, כי היא פותחת עבורנו ערוצים חדשים למחקר

עד שהגיע פרופ' פיטר ביג'מה מאוניברסיטת ווגנינגן שבהולנד, המרצה שריתק את באוד בכנס. במחקרו ניסה ביג'מה לקבוע מה הגורם המשפיע ביותר על תכונותיו של החזיר: אפשרות א' – הגנים של החזיר עצמו; אפשרות ב' – הגנים של החזיר עצמו וגם הסביבה שבה הוא גדל (סוג המצע עליו הוא גדל למשל); ואפשרות ג' כוללת גם את הגנים של החזירים שבסביבתו.

במחקר שפרסם ב-2008 (בכתב העת GSA) הוא הגיע לתוצאות מפתיעות – לגנים של החזירים שהיו לידו הייתה השפעה של כ-70 אחוז על קצב הגדילה שלו ועל קצב צריכת המזון שלו.

באוד החליטה להעמיק בנושא, וגילתה שפרופ' ביג'מה אינו היחיד שחוקר את זה. למעשה יש תחום שלם הנקרא social genetic effects ("השפעות גנטיות חברתיות"), ולא מעט מחקרים כבר פורסמו בו. כעת כל מה שנותר, חשבה לעצמה באוד, הוא ללמוד מזה ולהדגים את התובנות החשובות האלה גם עלינו, בני האדם.

מעבירים את הפחד בירושה

במשך שנים נהוג היה לחשוב שמה שקובע את התכונות שלנו ובמובן מסוים אפילו את גורלנו (באילו מחלות נחלה לאורך חיינו), הם הגנים שקיבלנו מההורים.

ואיך בעצם הם עושים את זה? הגנים הם הוראות הייצור של החלבונים, אבני הבניין של הגוף. אם קיבלנו מההורים גן משובש, זה אומר שחלבון מסוים, החלבון שהוראות הייצור שלו רשומות באותו גן, ייוצר באופן לקוי בגוף שלנו. חלבון משובש כזה עלול לגרום למחלה תורשתית כמו למשל מחלת הסיסטיק פיברוזיס.

אבל החל משנות ה-70 התברר שהתהליכים מורכבים יותר ממה שחשבנו, והתמונה לגבי חשיבותם המכרעת של הגנים התחילה להתרחב מעט, כשתחום ה"אפיגנטיקה" נכנס לתמונה.

קצב הגדילה של החזיר בדיר מושפע מאוד מהגנים של החזירונים האחרים שגדלים לצידו. למעשה הגנים שלהם משפיעים אפילו יותר מהגנים שלו עצמו | תמונה:
Fotolia

האפיגנטיקה מתמקדת במנגנונים שמווסתים את הפעלת הגנים, כלומר קובעים אילו מהגנים יבואו לידי ביטוי ומתי – אילו חלבונים הגוף שלנו ייצר בכל רגע ורגע. החידוש שהיא הביאה אמר שבעצם, מעבר לגנים עצמם, יש מנגנונים חשובים ומורכבים שמווסתים אלו מכל הגנים שלנו יופעלו והמנגנונים האלו מושפעים מאוד מהסביבה. המשמעות הייתה מעניינת – מעבר להשפעת הגנים עצמם, גם לסביבה יש השפעה חשובה על מה שקורה בגופנו דרך המנגנונים האפיגנטיים.

הרעיון המפתיע שהביאה איתה האפיגנטיקה הוא שלא רק שלמנגנונים שמווסתים את תפעול הגנים יש השפעה חשובה על הבריאות שלנו עצמנו, אלא שגם הנטיות שפיתחנו לאורך חיינו יכולות לעבור בירושה לילדים שלנו.

ד"ר בריאן דיאס, מאוניברסיטת אמורי שבארה"ב הדגים (Nature Neuroscience, דצמבר 2013) כיצד באמצעות המנגנונים האפיגנטיים האלו עכברים זכרים שלמדו לפחד מריח מסוים הורישו את הפחד הזה גם לצאצאים שלהם, אף על פי שמעולם לא פגשו אותם. לאותם צאצאים היו קולטני ריח רגישים במיוחד לריח הספציפי שממנו פחדו אבותיהם, כך שגם הם הגיבו בקיצוניות לאותו ריח.

גילינו ארבעה סוגים של תכונות שהושפעו מהגנים של השותפים לכלוב: חרדה, משקל הגוף, קצב ריפוי הפצעים וגם היבטים הקשורים במערכת החיסון

בהמשך, חוקרי אפיגנטיקה ברחבי העולם התחילו להתעניין כיצד המנגנונים האלו של ויסות הפעלת הגנים משפיעים על הבריאות שלנו ברמה היום-יומית. לדוגמה, האם לחצים בחיי היום-יום מובילים לכך שגנים מסוימים שלנו יבואו לידי ביטוי ולא אחרים? האם למשל אצל אדם לחוץ יופעלו גנים שונים מאלו של אדם רגוע?

פרופ' סטיב קול מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס היה מהראשונים שבדקו כיצד לחץ ומצבי מצוקה רגשיים משפיעים על התבטאות הגנים שלנו (Psychosomatic Medicine, ינואר 2009). מבין 103 הנבדקות הצעירות שלו, בדמן של חלק התגלה ייצור מוגבר של חלבונים מעוררי דלקת. קול הראה במחקרו שלכל הנבדקות האלו היה מכנה משותף: המתחים החברתיים בהן היו נתונות, במשפחה, בזוגיות וכדומה, היו גבוהים יותר בהשוואה לנבדקות האחרות.

* * *

קחו את הדברים בפרופורציה

גרנט שילדס מאוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, הדגים (Stress, 2016) כיצד אנחנו משפיעים באופן לא מודע על מידת הדלקתיות בגופנו. 
37 הנבדקות שהשתתפו במחקרו צפו בסרט מעורר רגשית, של תינוק בוכה. בסופו נערך להן מבחן התנהגותי שבדק עד כמה כל אחת מהן מושפעת מהמידע הרגשי שהוצג בפניה. בנוסף, נלקחו מהן דגימות רוק לפני ואחרי הצפייה, וכך החוקרים הצליחו לאמוד את כמות החלבונים מעוררי הדלקת בגופן. 
התברר שאצל הנבדקות שהגיבו בעוצמה רגשית גבוהה לסרט, הופרשו חלבונים מעוררי דלקת רבים. אצל הנבדקות שהגיבו באופן מתון הופרשו רק מעט חלבונים מחוללי דלקת, אם בכלל.

מכאן המשיך פרופ' קול למחקרים נוספים שהדגימו שגם בידוד חברתי, לחץ כלכלי, שכול ועוד, הם מצבים הגורמים לגנים לעורר דלקות. בעקבות מחקרים דומים התפתח לפני קצת פחות מעשר שנים תחום "הגנומיקה החברתית".

"כשמתבוננים במנגנונים הגנטיים שלנו רואים מדוע כשאנחנו חושבים על העולם כעל מקום חיובי אנחנו משפרים את הבריאות שלנו, אבל אם נתפוס אותו כמקום שלילי ייווצרו אצלנו מחלות מסוימות", אמר בראיון לאפוק טיימס לפני מספר שנים פרופ' ג'ורג' סלביץ', גם הוא מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שביחד עם פרופ' קול ייסד את תחום הגנומיקה החברתית.

"דיכאון עשוי להוביל לכאב כרוני ולהתפתחות אלצהיימר ומחלות לב וכלי דם. כלומר, כל המחלות או ההפרעות אינן מופיעות במנותק זו מזו. הן נוטות להתקבץ יחד, לכן ייתכן שברמה גנטית עמוקה הן קשורות זו לזו".

תחום הגנומיקה החברתית לא רק בוחן כיצד הפסיכולוגיה שלנו יכולה להשפיע על הגנים שיבואו לידי ביטוי אצלנו, אלא גם כיצד אנשים אחרים שמסביבנו יכולים להשפיע באמצעים פסיכולוגיים על התבטאות הגנים שלנו.

* * *

תמונה: Fotolia

שמחה – תלוי איזו

כבר מימיו של אריסטו, פילוסופים נוהגים להתייחס לשני סוגים שונים של שמחה. הראשונה, הדוניסטית, נהנתנית, מתמקדת בעיקר בסיפוק התשוקות שלנו, בתחושת ההנאה הרגעית. השנייה, איודימונית (Eudaimonic) מקושרת למוסריות ונובעת משאיפות עמוקות יותר, כמו הכמיהה להבין את משמעות החיים.
במחקר שפרסמה ב-2013 חילקה פרופ' ברברה פרדריקסון מאוניברסיטת צפון קרולינה שאלונים ל-80 משתתפים (PNAS, 2013). כך היא למדה על מצבו הרגשי של הנבדק במהלך השבוע שקדם לניסוי, האם חווה רגעים רבים של שמחה נהנתנית או אולי דווקא התנסה בשמחה האיודימונית? במקביל, היא גם ערכה לנבדקים בדיקות דם כדי ללמוד על התבטאות הגנים במצבים השונים. 
היא גילתה שקיימים הבדלים משמעותיים בגנים שמתבטאים בשני סוגי השמחה השונים. בעוד שבדמם של הנבדקים שהעידו על שמחה הדוניסטית, נהנתנית, נמצא פרופיל החלבונים שמאפיין מצבי לחץ ודלקתיות, בקרב אלו שדיווחו על תחושת רווחה איודימונית התגלו חלבונים אחרים – הופעלו פחות הגנים מעוררי הדלקת ויותר הגנים נוגדי הנגיפים.

עד כאן הכול טוב ויפה. אבל מה שחוקרי התחום החדש שד"ר באוד נכנסה אליו מגלים כעת הוא שלא רק הפסיכולוגיה שלנו ושל האנשים שמסביבנו יכולה להשפיע על הגנים שלנו, אלא שגם הגנים של האנשים שנמצאים לידינו יכולים להשפיע. ההשלכות מרחיקות לכת. תחשבו למשל מה יקרה אם נוכל לזהות גנים אצל יקירנו ומכרינו שמצליחים להשפיע על הבריאות שלנו. למעשה, זה בדיוק מה שד"ר באוד מנסה לפתח במחקר החדשני שלה, והיא נותנת לי דוגמה להשפעות אפשריות כשאלו.

Illustration by Spencer Phillips

"דמייני שאת טיפוס של בוקר ובן הזוג שלך הוא ציפור לילה. זה אומר שברבים מהלילות את הולכת לישון מאוחר יותר מהשעה שהגוף שלך דורש. זה באמת קורה לרבים מאתנו ובדרך כלל זה לא מאוד משמעותי.

"אבל כשאת מפתחת מחלה, את הולכת לרופא שלך וביחד אתו את מנסה לחשוב על כל הגורמים בחייך שעלולים לתרום להתפתחות המחלה. כיום, ייתכן שהרופא לא ישאל אותך על הרגלי השינה של בן זוגך כי הוא לא יודע שזה עשוי להיות רלוונטי למחלה שלך.

"אבל אם מחקר כמו זה שלנו יראה קשר בין המחלה שלך לבין הגנים של בן זוגך, שמסדירים את תבניות השינה שלו [ובעקבות כך גם את שלך], זה יוכל לומר לרופא שלך שלהרגלי השינה יש מרכיב חשוב במחלה שלך. הוא יכול לבחון את זה, ולנסות לראות אם ייתכן שיש שם איזו בעיה. אם באמת יש שם משהו רלוונטי, הוא יכול לייעץ לך כיצד תוכלי לשנות את זה – הפתרון הפשוט יהיה שלא תמתיני לבן זוגך כדי ללכת לישון או שהוא יעבור לקרוא בחדר אחר".

אין תחליף לאהבה

במחקר שלה גידלה ד"ר באוד 86 עכברונים, החל מגיל שלושה שבועות. היא חילקה אותם לזוגות – זוג בכל כלוב. חלקם היו עכברים שחורים, אחרים אפורים והיא דאגה לערבב ביניהם: בחלק מהכלובים היא שיכנה עכבר אחד אפור ושני שחור, ובאחרים שני עכברים מאותו סוג.

מה שמייחד את העכברים של באוד הוא שהיא לא אספה אותם כך סתם, היא קנתה אותם במעבדות מיוחדות לגידול עכברי מעבדה, כך שלכל העכברים האפורים היה מטען גנטי כמעט זהה לחלוטין, וכך גם לקבוצת העכברים השחורים, גם להם היה מטען גנטי דומה משלהם.

באמצעות מבחנים התנהגותיים שעברו העכברים בסוף המחקר, באוד ועמיתיה למדו שגם מידת החרדתיות שלהם הושפעה מהגנים של שותפם לכלוב | תמונה:
Fotolia

כשהעכברונים הגיעו לגיל חודשיים היא בדקה כיצד הושפעו תכונותיהם משותפם לכלוב. מגוון מבוכים ומתקני הפעלה עזרו לה ללמוד על תכונות האופי של העכברים שלה, למשל עד כמה כל אחד מהם נוטה לחרדה ולדיכאון. מבחנים אחרים עזרו לה ללמוד על תפקוד מערכת החיסון של העכברונים ועל קצב ריפוי הפצעים שלהם. בהמשך, בדיקות כימיות בתאים עצמם גם עזרו לצוותה של ד"ר באוד ללמוד אילו מהגנים אכן באו לידי ביטוי.

מעניין היה לראות שבמקרים מסוימים עוצמתן של ההשפעות הגנטיות של הסובבים גדולה יותר מהשפעת הגנים של העכבר עצמו

ומה היא גילתה? קודם כל, שלא כל התכונות שנבדקו הושפעו מהשותפים לכלוב. חלקן הושפעו יותר ואחרות פחות. "גילינו ארבעה סוגים של תכונות שיחסית מושפעות יותר מהגנים של השותפים לכלוב: חרדה, משקל הגוף, קצב ריפוי הפצעים וגם היבטים מסוימים של תפקוד מערכת החיסון. ארבעת אלו היו המושפעים ביותר. ומעניין היה לראות שבמקרים מסוימים עוצמתן של ההשפעות הגנטיות האלו גדולה יותר מהשפעת הגנים של העכבר עצמו.

ד"ר אמלי באוד

"קצת הופתענו לגלות שלפחות במקרה של עכברים, מצבי הרוח הדיכאוניים שלהם לא בהכרח מושפעים מהגנים של השותפים. זה לא אומר שאצל בני אדם מצבי הרוח אינם מושפעים מהסביבה החברתית. אני חושבת שהשפעות כאלו תלויות באוכלוסייה הספציפית ובגנטיקה שלה".

זה בעצם אומר שכשאני עובדת עם אנשים שונים, או אפילו פוגשת אנשים אחרים, זה עשוי לגרום לגנים מסוימים בגוף שלי להתבטא יותר ולאחרים פחות?


"כשאת פוגשת אנשים שונים או יוצרת איתם אינטראקציה זה ישפיע על התבטאות התכונות שלך. דברים כמו חרדתיות ותפקוד מערכת החיסון יושפעו מכך. חשוב להבין, אנשים אחרים משפיעים עלינו ואנחנו משפיעים עליהם, זה לא רעיון חדש. מה שחדש כאן זו ההבנה שיש לזה בסיס גנטי, שהגנים של השותפים שלנו משפיעים עלינו באופן עקיף. זו הבנה נפלאה, כי היא פותחת עבורנו ערוצים חדשים למחקר".

האם אנחנו יכולים לומר שההשפעות החברתיות האלו מתווכות על ידי ההתנהגות שלנו? למשל, האם החרדיות של בן הזוג שלי עלולה לגרום גם לי להיות חרדה יותר? 


"בינתיים אנחנו לא יודעים מהם המנגנונים. ייתכן שזו ההתנהגות, אבל באותה מידה גם ייתכן שדברים שאינם קשורים להתנהגות מעורבים בתהליכים האלו.

"למשל, נניח שבן הזוג שלי הוא אדם נחמד מאוד שגם יודע לבשל היטב – שותף מושלם. אפשר לראות כיצד תכונות כאלו יתרמו כולן ויגרמו לי להיות שמחה יותר, כך שבעקיפין הגנים שלו משפיעים על הבריאות שלי. זה יכול להיות מתווך באמצעות ההתנהגות שלו, בכך שהוא אדיב, אבל זה גם יכול להיות מתווך באמצעות המיומנויות שלו, בכך שהוא מבשל היטב. גם הרמה הכימית יכולה לתווך כאן, למשל אם הוא מריח טוב זה גם יוכל לשחק תפקיד".

איך את יכולה להסביר את ההשפעה על קצב הגדילה? 


"בשלב הזה עדיין לא זיהינו את המנגנונים ואנחנו יכולים רק להעלות השערות בנושא. כלומר, מצאנו את ההשפעות האלו מבלי להכיר את המנגנונים. הדבר הבא שאנחנו רוצים לעשות הוא לזהות גנים ספציפיים של השותפים שמשפיעים עלינו, ואנחנו מקווים שכך נצליח לשחזר את המנגנונים".

ובנוגע לקצב ריפוי הפצעים, את חושבת שזה רלוונטי גם אצל בני אדם?


"אני חושבת שהתכונות שמושפעות מהסביבה החברתית תלויות בסוג האוכלוסייה. בניסוי שלנו גילינו שקצב ריפוי הפצעים מושפע אצל שתי אוכלוסיות שונות של עכברים, אבל אני חושדת שאם נסתכל על סוג שלישי של עכברים לא בהכרח נגלה שריפוי פצעים מושפע. באופן דומה אם נסתכל על בני אדם, לא בהכרח שגם אצלנו קצב איחוי הפצעים מושפע.

"באופן כללי אני מאמינה שאת העיקרון שאומר שהגנים של השותפים משפיעים על הגנים שלנו, נוכל להכליל גם לבני אדם ויש כיום כבר ראיות ממינים אחרים שגם אצלם זה המקרה, אבל האם אותה תכונה ספציפית תהיה מושפעת אצל כולם, את זה עדיין צריך לבדוק".

אולי כמו שהיום זוגות צעירים בודקים את הגנים שלהם בנוגע למחלות ספציפיות, בעתיד אנשים יתחילו לעשות בדיקות נוספות לפני שהם בוחרים בן/בת זוג. 


"לדעתי התהליכים האלו מורכבים מדי. אם תוכלי לומר לי שאת רוצה מאפיין מסוים בבן הזוג שלך, ייתכן שאוכל לעשות תחזיות מסוימות על פי הנתונים הגנטיים. אבל אם אעשה את זה כנראה שאצטרך להתעלם משיקולים רבים אחרים, כך שכנראה אעשה הרבה יותר נזק מאשר תועלת.

"בסופו של דבר אני מאמינה שנמשיך להשתמש בדברים 'קסומים' [כמו אהבה] כדי לבחור את בני הזוג שלנו, כי מה שגורם לך לבחור אדם מסוים כבן זוג זה תהליך מאוד מאוד מורכב, ומעורבים בו גם שיקולים לא מודעים.

"אהבה היא דבר מסובך ואני חושבת שעוד שנים רבות נסתמך על התחושות שלנו ועל כל מגוון הדברים שעליהם התבססנו עד היום. בגלל המורכבות הזאת, אני לא חושבת שהגנטיקה תצליח למלא כאן תפקיד מוצלח".

תושב ממלא מים מהברז שבתחתית השלט | תמונה: Ernesto Benavides/AFP/Getty Images

פרנסיסקו קואילסה (Quilca) יוצא בכל בוקר, כמו מאות אלפים אחרים בלימה, בירת פרו, לשאוב מים מהבאר. המים מזוהמים וצריך לסנן אותם, אבל פרנסיסקו חושב שיש לו מזל לעומת מאות אלפים אחרים בעיר שאין להם בכלל גישה למים נקיים. לימה הממוקמת בפאתי מדבר אטקמה, היא אחת הערים הצחיחות ביותר בעולם, עם ממוצע של כ-4 ס"מ גשמים בשנה, מה שמוביל את תושביה לסבול ממחסור חמור במים.

עם זאת, באוויר של לימה יש דווקא הרבה מאוד מים, כ-98 אחוז לחות בחודשי הקיץ. אבל יש רק בעיה אחת: להעביר את המים האלה מ"האוויר" לשימוש התושבים. סטודנטים להנדסה וטכנולוגיה באוניברסיטת לימה (UTEC) מצאו פתרון מפתיע: שלטי חוצות.

הם הטמינו בתוך שלט חוצות ענקי חמישה מעבים (דומים לאלה שבמזגן הביתי), שמעבים את האוויר שמסביב לשלט. המים עוברים דרך פילטרים שחבויים בתוך השלט, והופכים למי שתייה נקיים שהתושבים יכולים להוציא מברזים הנמצאים בתחתית השלט. בשלושת החודשים הראשונים השלט הפיק יותר מ-9,450 ליטר מים נקיים, כמות שמספיקה למאות משפחות בחודש שלם.

במדינות מתפתחות רבות אנשים מצאו פתרונות יצירתיים דומים שאפשרו להם להשתמש בחוכמה במשאבים המוגבלים שיש להם. כך למשל, יזם צעיר בהודו, בשם מנסוק פראג'אפטי, מצא פתרון למיליוני תושבים שלא יכולים לקנות מקרר או לשלם חשבון חשמל: הוא בנה מקרר מחימר, שאינו צורך חשמל (Mitticool), ושומר על טריות של פירות וירקות יותר משבוע.

במדינות רבות באפריקה מטעינים טלפונים ניידים מאופניים; בקניה ילד בן תשע משבט המסאי, ריצ'רד טוררה, בנה מגרוטאות סוללה של פנסים מהבהבים על גדר מסביב למכלאה של עדר הפרות של משפחתו, שמפחידה ומבריחה את האריות שנהגו להתגנב לתוך המכלאות ולטרוף פרות. כיום משתמשים בהמצאה שלו בכל המדינה. בהודו, שם פורחות המצאות מהסוג הזה, הן קיבלו את השם "ג'וגאד" (Jugaad), שפירושו "תיקון מאולתר" או פתרון חכם בעת מצוקה.

חוקר אחד לפחות כבר מתמחה בכך. קוראים לו נבי ראג'ו, יליד הודו שכיום גר בעמק הסיליקון. ראג'ו חוקר את המצאות הג'וגאד כבר יותר מעשר שנים שבמהלכן פגש מאות יזמי ג'וגאד בהודו, באפריקה ובדרום-אמריקה. רבים מהם לא הלכו לדבריו לבית ספר, ולא המציאו דברים במעבדות מחקר ופיתוח. אין להם המשאבים הבסיסיים הנחוצים לכך.

"כשהמשאבים החיצוניים נדירים, אתה צריך לחפש בתוך עצמך, להתחבר למשאב השופע ביותר – פיקחות אנושית, ולהשתמש בפיקחות הזאת כדי למצוא דרכים חכמות לפתור בעיות", הוא אמר בהרצאת "טד" ב-2014.

ראג'ו מגדיר את הג'וגאד כיכולת ליצור יותר ערך כלכלי וחברתי באמצעות פחות משאבים. במערב הג'וגאד משמש כבסיס למה שמכונה "המצאות חסכוניות" (Frugal Innovations). המצאות חסכוניות אינן עוסקות בשיפור דברים, ופעמים רבות הן מנוגדות לגמרי לחדשנות שנעשית, למשל בחברת אפל שמשדרגת בכל שנה את האייפון לגרסה קצת יותר חדשנית שלו כדי לבדל עצמה מהמתחרים.

אחת הדוגמאות לג'וגאד מערבי הוא מה שעשו בפברואר השנה חברות אריקסון ופיליפס, כשהשיקו פרויקט סלולרי שלא דורש מהן להשתמש באותם "מגדלים של אנטנות" שאנחנו רואים לפעמים בתוך העיר ומחוץ לעיר, שתפקידם לשפר את הקליטה הסלולרית שלנו. למעשה, הבינו בחברות, יהיה בעתיד הקרוב קשה יותר ויותר למצוא שטחי אנטנות פנויים, בגלל השימוש ההולך וגובר בסלולר. מה הן עשו? שילבו אנטנות קטנות יותר בתוך עמודי תאורה בערי אירופה.

אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מכל זה, הוא שבניגוד ל"שפע" שמציעות למהנדסים ולמפתחים מספר חברות במערב (כשהן מקצות להם את כל הכלים, המשאבים והתקציבים הדרושים) כך שיוכלו להמציא את הדבר הגדול הבא, היכולת להמציא קשורה לפעמים דווקא במחסור.

במחקר (2015) שערכה המכללה לעסקים ג'ון הופקינס קארי ואוניברסיטת אילינוי, נערכו שישה ניסויים שבחנו את ההשפעות שיש לריבוי אמצעים או למעט אמצעים על היצירתיות. הם גילו שככל שהאדם מוגבל באמצעים, כך הוא הופך ליצירתי יותר ומשתמש יותר במשאבים הנמצאים לרשותו.

"כיוון שהעולם המערבי הופך לאמיד יותר, רציתי לבחון איך תחושת השפע משפיעה על היצירתיות, כיוון שיצירתיות היא זו שמובילה את החברה קדימה", אמר למגזין פורבס פרופ' רווי מאטה, ממובילי הניסוי. "המצאות וחדשנות – כולן באות מהיצירתיות ומצאנו שכשיש שפע של משאבים יכולה להיות לזה השפעה שלילית על היצירתיות".

אומאר אמאדו (43), הופיע לעתים קרובות בקליניקה של ד"ר אופרי מבלי לקבוע תור. בימים אחרים הוא היה מתקשר ובקול עצבני מהול בתחינה היה אומר "ד"ר אופרי, אני חייב לדבר איתך, עכשיו!".

ד"ר אופרי הכירה היטב את מחלת הלב שלו, אבל היא לא חשבה שהוא בסכנת חיים. נרגזת מהלחץ שהוא הפעיל עליה היא תייגה אותו במחשבתה כ"מטופל קשה". יום אחד הוא הופיע במרפאה, והיא נכנעה ללחץ שלו לקבל אותו ללא תור. כאשר התחילה לבדוק אותו שוב, אחרי סדרה ארוכה של בדיקות שכבר עשתה לו בעבר, הוא לפתע התמוטט ונפל על רצפת הקליניקה.

אחוזת פאניקה, ד"ר אופרי הבהילה אותו לטיפול נמרץ, שפסע בינו לבין המוות. כשאמאדו התאושש מהתקף הלב שהיה לו, אופרי ניסתה לשחזר מה היא לא שמעה בשיחות ביניהם. היא הבינה שהשקיעה כל כך הרבה מאמץ בהתגוננות מההתנהגות התוקפנית שלו, שלא שמעה, מאחורי המילים, את התחינה שלו לעזרה, לא הבינה שההתנהגות התוקפנית הזו היא בעצם הודאה בפחד ובפגיעות. היא לא הבינה שהוא מרגיש, אולי באופן לא מודע, שהוא נלחם על חייו.

"מטופלים מתלוננים לעתים קרובות שרופאים לא שומעים מה שהם מנסים לומר, ורבים יוצאים מהביקור עם אבחון לא נכון וטיפול לא מתאים", טוענת אופרי בספרה. מהצד השני "רופאים לעתים קרובות מתוסכלים מהקושי לחבר את פיסות המידע שהמטופלים מביאים, לסיפור קוהרנטי. במיוחד מטופלים עם סימפטומים מורכבים ובלתי מובנים". מה שאולי מפתיע הוא ששני הצדדים לא מודעים לפערי התקשורת ביניהם.

האתגר הזה מוכר מתחומים רבים, גם בין הורים לילדים ובין בני זוג, אבל כאשר זה מגיע לתקשורת לקויה בין מטופל לרופא, טוענת אופרי, זה עלול להיות עניין של חיים ומוות.

ברור שנקודות ההתחלה של הרופא והמטופל שונות. לפי אופרי המטופל הוא במצב הפגיע, הוא זה שיש לו גוש בבלוטה, או כאבים בחזה, והוא גם זה שיש לו הרבה יותר מה להפסיד במקרה של אבחון או טיפול שגוי. לכן "זה הוגן לומר שלרופאים יש אחריות הרבה יותר גדולה להבטיח שהסיפור של המטופל הובן כהלכה", היא אומרת. מצד שני, להקשיב טוב, זו מיומנות שצריך ללמוד "במיוחד במצבים שבהם המטופל מדבר מעט מאוד, או מסתיר את הדברים העיקריים". הבעיה היא, לפי אופרי, שברוב בתי הספר לרפואה לא מלמדים מיומנות של הקשבה.

דניאל אופרי | תמונה: Dofri/Wikipedia

אופרי מצטטת מחקרי חלוץ בבתי ספר לרפואה שבהם התחילו ללמד מיומנויות של הקשבה. כך למשל באוניברסיטת מקגיל בקנדה, ד"ר דונלד בודר נתן לסטודנטים שלו לרפואה להקשיב לסונטה לפסנתר בשלושה ביצועים שונים. הוא ביקש מהם לעצום עיניים ולהבחין איך בדיוק אותם תווים זהים, נשמעים אחרת בכל ביצוע. 
בהמשך הם הקשיבו לשיחה עם מטופלת שסובלת מדיכאון, לפני ואחרי טיפול מסוים, ופתאום הם יכלו להבחין בטון המונוטוני והשטוח לפני הטיפול, ובקול מלא החיים אחרי הטיפול. במחקר אחר ביקשו מסטודנטים להבחין באילו מילים המטופל משתמש. למשל, מטופלת שדיברה בגוף ראשון, כאשר דיברה על הצד הבריא שלה: "הייתי בריאה 40 שנה, לפני שהדבר הזה קרה". וכאשר דיברה על המחלה היא עברה לגוף שלישי: "אנשים עם לוקמיה תמיד מרגישים עייפים". בדרך כלל רופאים לא היו מבחינים בניואנס כזה, לפי אופרי, אבל אחרי התרגיל הזה, הסטודנטים הבחינו איך מטופלים רבים מתמודדים עם מחלה על ידי כך שהם מרחיקים את עצמם ממנה.

אתגר אחר לפי אופרי היא השפה הרפואית הסטנדרטית, שנשמעת כאילו למטופל יש אחריות אישית ישירה לתוצאות הטיפול. כך למשל כשטיפול לא מצליח, נהוג לומר "המטופל לא עבר את ההקרנות" (כמו "לא עבר את המבחן"), או כשמטופל בוחר לא לעשות טיפול מסוים, נהוג לומר שהוא "מסרב" לטיפול (כמו "תינוק סרבן"). אם במקום זאת אומרים "הסרטן הזה חסין להקרנות, או "המטופל בחר שלא לקבל את הטיפול" בגלל תוצאות הלוואי הקשות, הוא כבר נשמע כאדם הרבה יותר בוגר והגיוני. 
הספר של אופרי קריא מאוד, מלא בסיפורים מהניסיון העשיר שלה עם מטופלים וציטוטים של מחקרים רלוונטיים. הנושא עצמו לא חדש, וכאמור ידוע ורלוונטי בהרבה מאוד תחומים, אבל ברפואה, כמו שהיא מציינת, הוא יכול לעתים להיות שאלה של חיים ומוות.מומלץ לרופאים, ולכל מי שהולך לרופאים לקבל טיפול.

What patients say, What doctors hear

"רובוט יקר שלי"

תשכחו מהערכים הנכונים שגדלנו עליהם וממוסד המשפחה – בעתיד הלא רחוק מאגר בני הזוג הפוטנציאליים יגדל בצורה דרמטית, טוען ד"ר דייויד לוי, סופר ומומחה לרובוטים. לדבריו עד שנת 2050 סקס ונישואין עם רובוט יהפכו לדבר שבשגרה

ד"ר דייוויד לוי התפרסם בספרו רב המכר "אהבה וסקס עם רובוטים" (Love and Sex With Robots 2008), שם טען שאנשים המרגישים "לא יוצלחים או דחויים מבחינה חברתית, יוכלו להפוך להיות מאוזנים יותר אם יהיו להם בני זוג רובוטים לסקס". כיום, כעשור מאוחר יותר, הרעיון הזה לא מוגבל רק ל"לא יוצלחים". בדצמבר האחרון התקיים בלונדון הכנס העולמי השני הנושא את השם של ספרו של לוי "אהבה וסקס עם רובוטים". לוי הצהיר בכנס שכאשר אהבה וסקס עם רובוטים הופכים ליותר ויותר שכיחים, אנחנו חייבים לעמוד מול אפשרות נוספת – נישואין עם רובוט.

לבן זוג רובוט, לפי לוי, יהיה יתרון על פני בן זוג אנושי: "הוא יהיה מושך מאוד, עם אינטליגנציה מלאכותית מתקדמת שתתאים את עצמה אליך מבחינה אינטלקטואלית ומבחינה מינית. הוא גם יהיו סובלני, נדיב, מגונן, אף פעם לא קנאי, תוקפני או גס רוח, אלא אם כמובן נתכנת אותו להיות כזה".

אולי זה נשמע הזוי, אבל ההתפתחויות האחרונות מראות שזה הכיוון: לפני שלוש שנים התבשרנו שתוכנת מחשב עברה את מבחן טיורינג. זה בעצם אומר שלתוכנה הספציפית הזאת יש בינה מלאכותית, כלומר מי שמשוחח איתה בצ׳ט או בטלפון משוכנע שהוא משוחח עם אדם אמיתי. אם יש לה בינה, אולי יש לה גם רגשות? לפי אתר חברת SoftBank היפנית, הרובוט דמוי אדם שלהם, המכונה פפר, יודע לזהות רגשות אנושיים ולהגיב אליהם בהתאם. חוקרים נוספים ביפן ממשיכים לערוך ניסויים עם רובוטים דמויי אדם שיוכלו לתכנת את עצמם כך שיוכלו להגיב לצרכים ולרצונות של אדם מסוים לפי האינטראקציה שהוא פיתח איתם.

תמונה: Paul Andrews/Flickr

אם כבר יש תוכנה או רובוט עם רגשות, אולי אפשר לפתח איתה מערכת רומנטית? כך בדיוק קרה לתיאודור טומבליי בסרט “היא״ (2013) שהיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר. בסרט "היא" תיאודור רוכש מערכת הפעלה בעלת אינטליגנציה מלאכותית שתעזור לו בעבודתו. כאשר הוא מתקין אותה הוא יכול לבחור בזהות המגדרית שלה (כמו שאפשר לבחור כאשר מתקינים את "ווייז") והוא בחר שיהיה לה קול נשי. לאחר זמן של היכרות המערכת החליטה ששמה יהיה סמנתה. תיאודור וסמנתה מתיידדים ולבסוף מתפתחת ביניהם מערכת יחסים רומנטית.

אם כמו כל זוג, תיאודור וסמנתה גם ירצו לצאת לחופשה רומנטית, גם זה כבר אפשרי היום. ביפן הזדרזו לענות לצרכים הרומנטיים של גברים עם בנות זוג וירטואליות. בעיר הנופש אטאמי, שפופולרית ביפן כמקום בילוי לירח דבש או לחופשה רומנטית, הכינו חבילות נופש לגברים שבאים לנפוש עם בנות זוג וירטואליות. בחודש הראשון לקידום הקמפיין, ביולי 2010, הגיעו לעיר לא פחות מ-1,500 גברים, לפי הוול סטריט ג'ורנל. הגברים שהגיעו היו אמיתיים. אבל בנות הזוג שלהם היו דמויות על מסך המחשב מתוך משחק הווידיאו היפני LovePlus+. המשחק מספק חוויה של התאהבות רומנטית בגיל ההתבגרות, והמטרה היא למצוא בת זוג ולפתח איתה יחסים רומנטיים. במהלך החופשה הגברים מטיילים בעיר הציורית ויוצאים לבלות, בדיוק כפי שהיו עושים עם בנות זוג אמיתיות, וחלקם אפילו מתעקשים לשלם במלון עבור בת הזוג הווירטואלית, כדי שהאשליה תהיה מושלמת.

אולי לאחר חופשה רומנטית כל כך, יהיו אנשים שירצו להתחתן עם בת הזוג הווירטואלית, במיוחד אם היא תושתל בתוך רובוט יפה תואר. וכאן אנחנו כבר מגיעים לתחזית של ד"ר לוי שמאמין שמדינות יתחילו לפתח חוקים שיסדירו את היחסים בין בני אדם לרובוטים. ואכן גם זה כבר נמצא מעבר לפינה.

כבר כיום יש משפטנים שקוראים להכין את מערכת המשפט לאפשרות של נישואין בין בני אדם לרובוטים. ג'אנט בטל (Janet Bettle), עורכת דין בריטית, וג'ונתן הרינג (Jonathan Herring), פרופ' למשפטים מאוקספורד, פרסמו מאמר (2014) באתר הבריטי Family Law Week, בו הם בוחנים ברצינות תהומית את השאלות המשפטיות שעולות מהאפשרות הזאת. למשל באיזה גיל יהיה מותר לרובוט להתחתן? אולי אפשר יהיה להתייחס לגודל הזיכרון שלו במקום לגילו? האם רובוט מסוגל להביע הסכמה אמיתית לנישואין? ומה אם רוצים להתגרש?

בינתיים אין תשובות לשאלות האלה שמציגות היבט בעייתי של פירוק מוסד המשפחה והתפוררות הערכים שגדלנו עליהם.

איור: ליזה וורונין

" פוטין חושב באופן יותר פרקטי, אני באופן יותר אידיאליסטי, אבל בסופו של דבר אנחנו חושבים דומה ופועלים באותו קו. זה רק עניין של איזון", אומר לי אלכסנדר דוגין, האיש שזכה לכינוי "המוח של פוטין" על ידי כלי תקשורת במערב, והאדם שמייצג אולי בצורה הכי קרובה למציאות את האידאולוגיה של הנשיא הרוסי ומאפשר להבין אותה.

לדוגין אין בעיה לדבר איתי בפתיחות. בניגוד לדיפלומט שאומר רק מה שהוא חייב, או לאיש מודיעין שלא אומר דבר, לדוגין אין כיום תפקיד רשמי בממשל הרוסי ולכן הוא מרגיש קצת יותר בנוח. קצת, מכיוון שגם ללא תפקיד רשמי בקרמלין, ידו מורגשת במהלכים מסוימים שמבצע פוטין. יש פרשנים שאף מייחסים לו את תפקיד "האידאולוג הראשי" של הקרמלין, באופן לא רשמי כמובן.

רוב המומחים לא מבינים את פוטין ואת העולם שלנו. הם מסתכלים על המציאות מתוך תפיסת עולם צרה. הם לא מחוברים למציאות

רק במארס האחרון נודע כי דוגין מילא תפקיד מפתח בשיחות החשאיות שהתקיימו בין רוסיה לטורקיה בעת הכי קריטית – כשיחסיו של ארדואן עם פוטין התדרדרו לתהומות לאחר שמישהו בטורקיה החליט להפיל מטוס קרב רוסי בסוף 2015. דוגין הזמין למוסקבה חמישה בכירים מהמודיעין הצבאי של טורקיה, ביניהם גנרל בדימוס, וארגן להם פגישות עם קצינים רוסים, כפי שדווח בחדשות "בלומברג".

במהלך הפגישות הוביל דוגין את המשלחת הטורקית ל"חדר סודי", והפגיש אותה עם שותפו – קונסטנטין מלופייב, מיליונר רוסי שהקים עם דוגין ערוץ טלוויזיה על אדמת רוסיה. דוגין הציג אותו כ"יד ימינו של פוטין" ו"כמי שיכול פשוט לדפוק על דלתו של הנשיא".

"ידענו שכל מה שאמרנו הועבר ישירות לפוטין", אישר מאוחר יותר איסמעיל האקי פקין, בכיר לשעבר במודיעין הצבאי של טורקיה שהשתתף בפגישות, לפי חדשות בלומברג. ביולי 2016, רגע לפני ניסיון ההפיכה, דוגין שהה באנקרה, לשיחות עם מקורבי ארדואן. בראיון לערוץ טלוויזיה טורקי הוא אמר: "עשיתי כל מה שיכולתי כדי לקרב ולפייס בין הממשלה שלי לבין ממשלת טורקיה".

אלכסנדר דוגין | תמונה: Alexander Dugin

אבל דוגין אינו רק שליח הקרמלין למשימות פיוס או גישור למיניהן. במרבית זמנו הוא פילוסוף (גאון, יש הטוענים) ומומחה לגיאו-פוליטיקה שספריו השפיעו על קציני צבא ופוליטיקאים רוסים. אומרים שגאונות וטירוף יכולים ללכת יד ביד. אולי בגלל זה החליטו כמה כלי תקשורת מערביים לקרוא לדוגין "פשיסט" או "קומוניסט", ויש מי שהרחיק לכת ואף כינה אותו "הגבלס הרוסי". במהלך הראיון שערכתי עם דוגין, ולאחר עיון מעמיק באין-ספור מאמרים שכתב וקריאה מספריו, מתגלה איש מורכב הרבה יותר שקשה לתייג עם סיסמה פוליטית אחת. כן, יש בו משהו מסוכן, אולם ניכר גם שתווית ה"פשיסט" שהצמידו לו מבקריו אינה לגמרי מדויקת.

מבחינת דוגין פה בדיוק נעוצה הבעיה – בחוסר היכולת של המערב להבין את הפילוסופיה שלו ואת זו של פוטין. "רוב המומחים במערב לא יכולים להבין את פוטין ואת העולם שבו אנחנו חיים", הוא אומר לי. "לא רק שהם לא יכלו לחזות את כניסתו של פוטין לסוריה, אלא גם לא את ניצחונו של טראמפ. הסיבה לכך היא שהם ממשיכים להסתכל על המציאות מתוך תפיסת העולם הצרה שלהם. הם לא מחוברים למציאות".

מפת "האימפריה הרוסית" ב-1914, רגע לפני עליית הקומוניסטים. פוטין היה רוצה להחזיר את רוסיה לגדולתה באותם ימים, כשהשפיעה על מדינות ואזורים רבים | תמונה: Geographx

בחזרה לאימפריה הרוסית

בשנות ה-90, לאחר נפילת בריה"מ הקומוניסטית, ניסה הממשל הרוסי להגדיר את "המציאות" החדשה – לקבוע חזון או אידאולוגיה שתאפיין את העם הרוסי ואת הכיוון שאליו תצעד רוסיה. בוריס ילצין, שהיה נשיא הפדרציה הרוסית באותה תקופה, הקים צוות חשיבה שניסה להגיע לתשובה ראויה. במקביל קמו מספר צוותים נוספים שהובילו אינטלקטואלים ופוליטיקאים, אבל כפי שסיפר ילצין בעבר – כולם נכשלו במשימה.

החשש העיקרי של גופי החשיבה האלה היה מהחולשה הרוסית. הם האמינו שצריך לתקן את המצב ולהחזיר את רוסיה לגדולתה. ב-1999 עלה לשלטון פוטין שהתרכז בייצוב הכלכלה הרוסית והמערכת הפוליטית (יש שיאמרו באופן חלקי בלבד). אחרי שהתפנה הוא חזר כעבור מספר שנים להתעסק שוב בהגדרת האידאולוגיה הרוסית ו"הדרך", שהטרידה את קודמו.

דוגין נכנס לתמונה עוד קודם לכן, כשבתחילת שנות ה-90 החל לעסוק במה שנראה כמו "משחקים אידאולוגיים" – מצד אחד הוא נודע כאיש מאמין, אנטי קומוניסט, שתיעב את לנין. אבל מצד שני הוא סייע למשל לכתוב את מצע המפלגה הקומוניסטית החדשה של הפדרציה הרוסית.

תמונה: Dmitry Astakhov/AFP/Getty Images

ב-1997 הוא עשה צעד רציני קדימה כשהוציא ספר בנושא גיאו-פוליטיקה (The Foundation Of Geopolitics) שהפך לרב מכר ברוסיה. "ככל הנראה לא היה ספר נוסף שפורסם ברוסיה אחרי תקופת הקומוניזם, שהייתה לו השפעה דומה על הצבא הרוסי, על המשטרה, ועל מדיניות החוץ", כתב ההיסטוריון ג'ון דנלופ ממכון החשיבה "הובר".

הספר סלל את דרכו של דוגין לעמוד ב-1999 בראש המחלקה לגיאו-פוליטיקה, במועצה לענייני ביטחון לאומי, המייעצת ל"דומה" – הפרלמנט הרוסי. כמובן שבסיוע פוליטיקאים שונים שאליהם התחבר. אבל זה לא הספיק. כדי לקדם את רעיונותיו הגיאו-פוליטיים לגבי עתידה של רוסיה, הוא הקים ב-2002 את המפלגה האירו-אסייתית, גרסה מודרנית של התנועה האירו-אסייתית שהתפתחה בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

"כשאתה מקשיב לנאומים של פוטין ורואה מה הוא עושה, נראה שהוא פועל לפי רעיון מסוים לגבי תפקידה של רוסיה בהיסטוריה ובעולם, ומקור הרעיונות האלה הוא התיאוריה האירו-אסייתית של דוגין", אמר בראיון לערוץ טלוויזיה קנדי מייקל מילרמן, דוקטורנט למדעי המדינה ו"מומחה לדוגין" שתרגם חלק מספרו האחרון של דוגין לאנגלית. "זה מסביר בערך כל מה שפוטין עושה וקשור למערב, אבל זה לא מובן כרגע למערב".

"כל מה שפוטין עושה הוא מתוך התנגדות לליברליזם שאובמה ייצג" | תמונה: Jewel Samad/AFP/Getty Images

בבסיסה של התפיסה האירו-אסייתית פועל רעיון עקרוני אחד – במקום לאפשר לארה"ב לקדם את הגלובליזציה שלה ובכך לכפות את הערכים שלה ואת הזהות החילונית-מודרנית שלה על רוסיה ועל תרבויות נוספות בעולם, רוסיה צריכה ליצור תהליך הפוך – הפרדה בין תרבויות, וחיזוק הזהות הרוסית האותנטית. תפיסה שהייתה מנוגדת לאינטואיציה של רוסים רבים לאחר נפילת בריה"מ – שציפו שרוסיה תשתלב בסדר העולמי החדש שמכתיבה ארה"ב ותהפוך למדינה מודרנית.

"המערב תמיד מנסה לשנות את רוסיה למשהו שהיא לא", מסביר מילרמן, "הוא רוצה שהיא תהיה יותר מערבית, יותר מודרנית וחילונית, יותר כמותו, ומניח שכך זה צריך להיות ושזו הדרך הטובה ביותר… ואז פוטין עולה לבמה ואומר: אנחנו ציוויליזציה בת כ-1,000 שנה, עם מסורת דתית, אתרים קדושים וקוד תרבותי עמוק, ואנחנו לא ניתן למערב להכתיב לנו איך עלינו לפרש את ההיסטוריה שלנו או את המצב הנוכחי שלנו, ובטח לא את עתידנו".

במילים אחרות, הדרך היחידה להחזיר את רוסיה לגדולתה, לפי דוגין ופוטין, היא לשקם את הציוויליזציה עתיקת היומין שלה. איזו בדיוק? "האימפריה הרוסית", שהתקיימה החל מסוף המאה ה-17 ועד תחילת המאה ה-20, אז החליפה אותה בריה"מ הקומוניסטית.

"חשוב לא לפרש באופן מוטעה את דוגין ואת פוטין עצמו", מדגיש מילרמן. למשל, כשפוטין אמר שנפילת בריה"מ היא "הקטסטרופה הגדולה ביותר של המאה ה-20", רבים חשבו שהוא קומוניסט או אפילו פשיסט. אבל זה לא ממש כך, הוא מסביר. למעשה פוטין וגם דוגין הם אנטי-קומוניסטים. "מה שפוטין אמר היה במונחים גיאו-פוליטיים… תדמיין את בריה"מ הגדולה על מפת העולם. כעת תדמיין את גבולות רוסיה הקטנה. תראה התכווצות קיצונית מאוד, ובדיוק ההתכווצות הזו היא מה שפוטין וגם דוגין רואים כבעייתית.

מדריך קליעה בתנועת בדלנים רוסית שפעלה בדרום-מזרח אוקראינה. עבור פוטין, סיפוח חצי האי-קרים היה "ציווי היסטורי" | תמונה:Olga Maltseva/AFP/Getty Images

"לאורך כ-1,000 השנים האחרונות, הטריטוריה הרוסית התרחבה, התכווצה מעט ושוב התרחבה, כלומר זה אזור שמשתנה בגודלו. אבל אחרי נפילת בריה"מ ההתכווצות הייתה קיצונית באופן רדיקלי כל כך, עד שהזהות האירו-אסייתית ספגה מכה קטסטרופלית. לכן דוגין ופוטין חושבים שאם הפדרציה הרוסית תחזור לגודלה המקורי, ויהיה לה מעין איחוד אירו-אסייתי או איזושהי אינטגרציה בין מדינות באזור, מבחינה גיאו-פוליטית רוסיה תחזור לגודלה הסביר והבריא".

הדגמה של הרעיון הזה ניתנה בפלישה הרוסית לדרום-מזרח אוקראינה וסיפוח חצי האי-קרים. לפי דוגין, כל האזור של דרום-מזרח אוקראינה הוא חלק מ"נובורוסיה" – אזור שהיה חלק מ"האימפריה הרוסית" במאה ה-18 ושייך למעשה לרוסים. פוטין מסכים, ובאפריל 2014 אף אמר שמזרח אוקראינה היא "נובורוסיה".

מה טוב ומה רע?

אבל החשיבה האירו-אסייתית היא רק אלמנט אחד בתפיסת עולם רחבה יותר שדוגין מכנה "התיאוריה הפוליטית הרביעית" – שהיא הדרך האמיתית שבה רוסיה צריכה ללכת. מה היא אותה תיאוריה רביעית? דוגין מסביר בספרו The Fourth Political Theory שיצא ב-2009, כי עד היום הוצגו לעולם שלוש תיאוריות מרכזיות:

הראשונה היא הליברליזם שצץ במאה ה-18 וקידש את "האינדיבידואל", כלומר את החופש שלו מכל צורה, זהות קולקטיבית או "חברות" בקהילה כלשהי שיכולה להגדיר את זהותו; התיאוריה השנייה – שאפיינה את עליית בריה"מ וסין – היא הקומוניזם, שעסק בנושא המעמדות בחברה; ולבסוף הגיחה התיאוריה השלישית – פשיזם, שמשטרו של היטלר סימל אותה, כמו גם זה של פרנקו בספרד. הפשיזם עסק בנושא המדינה (במקרה של מוסוליני) ובנושא הגזע (במקרה של הנאצים).

העולם לא עצר את היטלר או את סטאלין או את ההפצצות על הירושימה. זאת הדרך בה ההיסטוריה מתקדמת. צריך להבין את זה

"הפשיזם הופיע אחרי שתי התיאוריות הקודמות, אבל נעלם לפניהן", כותב דוגין. "הרוח הערפדית הרעה הזו – הרוע האבסולוטי הזה נעלם… והותיר מקום למאבק בין הקומוניזם [של בריה"מ] לליברליזם [של ארה"ב], מאבק שעטה את צורתה של המלחמה הקרה".

ב-1991 הליברליזם ניצח וסימן את דעיכת הקומוניזם, למרות שהשפעת הקומוניזם עדיין מורגשת בווריאציות שונות בעולם, בין היתר בסין. "ניצחון הליברליזם", כותב דוגין, "פתר את שאלת 'הנושא'. מעתה האינדיבידואל הפך לנושא המרכזי של כל האנושות כמעט".

בעוד שרבים חושבים שאין עם כך בעיה, דוגין טוען שהתפשטות הליברליזם בעקבות הגלובליזציה, גרמה לכך ש"נושא האינדיבידואל כבר לא היה יותר תוצאה של בחירה [אישית], אלא חובה על כולם… והתלווה לזה מחיר מוסרי כבד". מנקודת מבטו של דוגין זה הוביל לשחרור ממגבלות מוסר שאפיינו חברות מסורתיות, ומוביל לפירוק מוסד המשפחה, לקידום אתיאיזם, ולחיזוק חלקים פסאודו-דתיים, כמו כת השטן ו"כתבים דמוניים" של פילוסופים מודרניים.

"רוסיה הבינה שהיא לא יכולה ללכת בדרך הזו", הוא כותב, "ומכאן נבע הצורך בתיאוריה פוליטית רביעית". אבל לדוגין עוד אין לגמרי מושג מה היא תהיה. מה שבטוח – היא לא יכולה להיות המשך של הקומוניזם או של הפשיזם הכושלים. "היא אולי תתגלה ואולי לא", הוא כותב, "והדרך לגלות אותה עוברת בהתנגדות לליברליזם, התנגדות לגלובליזציה והתנגדות למודרניות שמביא הליברליזם".

דוגין נשלח לפייס בין ארדואן לפוטין. מנקודת המבט הרוסית, האמריקנים עמדו מאחורי הפלת המטוס הרוסי וניסיון ההפיכה | תמונות: Guneev Sergey/Host Photo Agency via Getty Images

"וכאן קיים פרדוקס", הוא ממשיך, "רוסיה לא יכולה להתחמק לבדה מהמודרניזציה ומהליברליזם המערבי, זה לא יהיה פשוט כל כך. המודל הסובייטי ניסה לעשות זאת, וקרס". ולכן, גילוי התיאוריה הרביעית צריך לערב גם מדינות נוספות, באירופה ובאסיה למשל. כך, באמצעות התנגדות משותפת לליברליזם, התיאוריה הרביעית תוכל להתגלות.

אז כל מה שפוטין עושה, כל החשיבה שלו, מבוססת על דחיית הליברליזם המערבי, ומנגד חיזוק הזהות הרוסית האותנטית, הזהות הקונסרבטיבית?


"נכון".

וזו לדעתך הסיבה שאף אחד בשירותי הביון במערב לא הצליח לחזות שפוטין ייכנס לסוריה? 


"בהחלט. המומחים במערב ממשיכים להסתכל על המציאות מתוך תפיסת העולם הליברלית שלהם. עבורם, התקדמות החברה היא הדרך היחידה להבין את הלוגיקה של הדברים, ולהיסטוריה התרבותית אין ערך אמיתי. כשהם נתקלים במשהו שלא מתאים ללוגיקה הזו, הם מכנים את זה מיד פשיזם, קונסרבטיזם, ברבריות ועוד. ההבנה שלהם של מה 'טוב' ומה 'רע' מבוססת על זה. 'טוב' – זה קידמה, ו'רע' – זה שמרני, זה אלוהי, זה דת, זה מוסד המשפחה.

"מכיוון שפוטין קונסרבטיבי ובעד שימור מוסד המשפחה, קוראים לו פשיסט או שעושים לו דמוניזציה, עוד לפני שמנסים להבין את הלוגיקה שלו. וזו הסיבה לכך שאף אחד לא מבין את פוטין, למרות שפשוט מאוד להבין אותו. כדי שהאנליסטים במערב יוכלו להבין את פוטין, הם צריכים להניח בצד את הלוגיקה הליברלית שלהם שיוצרת דעות קדומות.

"אגב, בדיוק מהסיבה הזו עושים עכשיו דמוניזציה גם לטראמפ, כי לא מבינים את הערכים הקונסרבטיביים שלו".

אבל הדמוניזציה שעושים לפוטין לא נובעת רק מהערכים הקונסרבטיביים שבהם הוא מחזיק, אלא אולי יותר מכול, מהאופן שבו הוא אוכף אותם. בראיון לוולדימיר פוזנר מהטלוויזיה הרוסית נשאל דוגין מה הוא חושב על מתנגדיו של פוטין כמו אלכסיי נבלני, בלוגר פוליטי שמוביל מחאה נגד פוטין כבר מספר שנים, או מיכאיל קסיאנוב, ראש ממשלת רוסיה לשעבר העומד בראש האופוזיציה לפוטין. דוגין הסביר שאלה אנשים שנסעו למערב, נפגשו עם פרופסורים אמריקנים, והאסטרטגיה שלהם היא להחדיר לרוסיה את הליברליזם המערבי. "אני מתייחס אליהם כאל בוגדים", הוא סיכם במשפט.

ומה עושים לבוגדים? מעצרן של שלוש חברות להקת הרוק "פוסי ריוט" ברוסיה ממחיש זאת. דוגין מסביר שהן ניסו לגרום לעם הרוסי לחשוב שהוא נתקל במקרה במוזיקת ה"פאנק-רוק" ושהוא במקרה אוהב את זה. "אבל זה לא במקרה, הן מקבלות תמיכה מחו"ל. זו מלחמה סיסטמטית נגד רוסיה, נגד הערכים שלנו ונגד המסורת שלנו".

עם זאת דוגין לא מציע לדכא את המתנגדים בכוח, אלא להרחיק אותם מהתקשורת, שדרכה הם מנסים להשפיע על העם הרוסי. "המטרה שלנו היא לשמור על הערכים של רוסיה – לשמור על הריבונות שלה. זה משהו שפוטין ממש חושק בו ומאמין בו. כשאני אומר 'ריבונות' אני מתכוון למשהו גדול יותר מהביטחון הלאומי של מדינה. אני מתכוון לשמירה על הזהות של העם הרוסי – הזהות הדתית שלו, הזהות ההיסטורית שלו".

בסוריה אנחנו נלחמים כיום נגד הגרסה של טרנטינו לאסלאם, אבל חברים של האסלאם המסורתי האמיתי – חיזבאללה ואיראן

זה מתבטא גם במה שאתם עושים בחצי האי-קרים? 


"כדי להגן על הזהות הזו, לאכוף אותה וגם להרחיב אותה, פוטין משתמש בכל הכלים הגיאו-פוליטיים שעומדים לרשותו. המלחמה בסוריה ואיחוד חצי האי-קרים, כל זה היה כדי לחזק את הזהות הרוסית. חצי האי-קרים, מבחינת פוטין, זה ציווי היסטורי לאחד את העם הרוסי ואת האנשים שמחשיבים עצמם כרוסים. אבל במקביל הוא גם חושב שהנמל הצבאי בסבסטופול (חצי האי-קרים) חשוב כל כך עד שהוא מוכן להסתכן בסנקציות כדי להשיג אותו. זה הריאליזם שמאפיין אותו".

אז מדוע פוטין משתף פעולה עם החיזבאללה? גם זה נובע מערכים?


"פוטין מתייחס לכל השיעים במזרח התיכון כשותפים אסטרטגים. לאיראן למשל, יש אינטרסים אסטרטגיים דומים לאלה שלנו, מלבד האגרסיביות נגד ישראל. אנחנו לא מתייחסים לישראל כאויב. מבחינתנו איראן לא מהווה איום קיומי על ישראל, אבל אם היא תהווה, תפקידה של ישראל יהיה להגן על עצמה. באופן דומה, גם החיזבאללה הוא שותף אסטרטגי שלנו – הקשר איתו מבוסס על אינטרס אסטרטגי. זה דבר אחד.

"דבר שני, בתוך האסלאם יש חלקים שונים. ישנו האסלאם המסורתי, המיוצג על ידי זרמים שיעים וגם סונים. ויש לאסלאם גרסה "פרוטסטנטית" – המיוצגת על ידי הסלפיזם והווהביזם, שאינה מסורתית. זה אסלאם קיצוני, סוג של יצירה מלאכותית ומודרנית ביחס לשורשים המסורתיים של האסלאם.

"כך שמה שאנחנו מתמודדים מולו כיום הוא לא הדת האסלאמית המסורתית, אלא גרסה מלאכותית ואגרסיבית שלו. זה לא אסלאם בכלל. דאע"ש הוא לא אסלאם מסורתי ואמיתי, אלא גרסה קיצונית שלו שהושפעה מסרטי טרנטינו, מפוסט-מודרניזם. בסוריה אנחנו נלחמים כיום נגד הגרסה הזו של טרנטינו לאסלאם, ולא נגד האסלאם האמיתי. ומנגד, אנחנו חברים של האסלאם המסורתי האמיתי".

חיזבאללה ואיראן?


"כן".

לישראל ברור שהחיזבאללה הוא ארגון טרור. על פי איזה קריטריון אתה מחליט שהוא מסורתי ולכן בסדר? 


"אני משתייך לאסכולה הנקראת Traditionalist School, שמפרטת באופן ברור יחסית מה מסורתי ומה לא. בדרך כלל 'מסורתי' הוא משהו שמנוגד למודרניות. זו גם הסיבה שאני אנטי-קומוניסט, כי מנקודת המבט הזו הקומוניזם הרס את כל מה שמסורתי – את הדת, את האמונה, את הזהות הרוחנית, והביא למודרניזציה של החברה הרוסית. בכל מקרה, כך אנחנו מצליחים להפריד בין מה שמסורתי לבין מה שלא".

פוטין מתייחס לכל השיעים במזה"ת כשותפים אסטרטגים | תמונה: Adek Berry/AFP/Getty Images

למרות הדיבורים של דוגין על ערכים ורוחניות, העזרה שרוסיה הביאה לאסאד בסוריה, מעמידה בספק את המניעים המוסריים שמנחים אותה. בראיון לערוץ טלוויזיה טורקי הסביר דוגין שהתמיכה באסאד אינה אישית, כבן-אדם, אלא כדמות שיכולה לשמור על המערכת הפוליטית באזור. "אנחנו לא מתעקשים על אסאד, אנחנו רוצים לפתור את המצב בסוריה באמצעים שלווים. אנחנו נגד מלחמה ובעד בחירות שלוות בסוריה. אבל פירודה של סוריה לחלקים שונים יהווה איום על האזור. הוא יאיים על טורקיה למשל, ולכן גם טורקיה, מבחינה לוגית, בעד אחדותה של סוריה".

ומה בדבר הפרות זכויות אדם קשות ופשעים נגד האנושות? אתה אומר שרוסיה פועלת מתוך ערכים, האם ערכי לשתף פעולה עם אסאד? 


"אף אחד לא צריך לעצום את עיניו מול פשעים כאלו. אבל עדיף שכל אחד יתרכז בהפרת הנורמות האנושיות במדינה שלו, ולא יכפה את הערכים של הציוויליזציה שלו על ציוויליזציה אחרת. אין בעולם סט אחד של ערכים אוניברסליים. העולם צריך להבין שקיים עומק ומגוון תרבותי בין ציוויליזציות".

לפי התפיסה הזו, בתקופת מלחמת העולם השנייה כל מדינה הייתה צריכה להתרכז בעצמה ולא לנסות לעצור את היטלר. 


"העולם לא עצר את היטלר או את סטאלין או את ההפצצות על הירושימה, וזוועות אחרות. זאת הדרך בה ההיסטוריה מתקדמת, זה טראגי, אבל אנחנו צריכים להבין את זה".

אז לאן מתקדמת ההיסטוריה כעת? כדי להבין את הראש של דוגין, צריך להכניס למשוואה גם את טראמפ.

"אמריקה אינה עוד יריב"

למרות הסלידה מהליברליזם המערבי ומהמודרניות שארה"ב מייצגת, דוגין מאמין שעלייתו של טראמפ תביא לשינוי היסטורי. "יפהפה באופן יוצא מן הכלל – אחד הרגעים הטובים בחיי", הוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו לאחר השבעת טראמפ לנשיא. וכך אחרי עשורים שבהם הוא יצא נגד וושינגטון, עלייתו של טראמפ גרמה לדוגין להכריז שהעידן האנטי-אמריקני הסתיים. "אמריקה אינה עוד יריב", הוא כתב, "אלא בעלת ברית פוטנציאלית תחת טראמפ".

"יפהפה באופן יוצא מן הכלל – אחד הרגעים הטובים בחיי", כתב דוגין על השבעת טראמפ לנשיא | תמונה: Drew Angerer/Getty Images

אני מקווה שטראמפ יציע משהו שיתאים למציאות שלנו. הוא יכול לומר למשל – ישראל שלי, סוריה שלכם, במדיניות הבלטיות אל תגעו, אוקראינה תלויה בכם

אז כעת, כשטראמפ נשיא ארה"ב, ומקדם אידאולוגיה קונסרבטיבית ביחס לזו הליברלית שאובמה קידם, אתה חושב שפוטין ישנה את המדיניות שלו בסוריה למשל? אולי הוא יעשה "אחורה פנה?" 


"פוטין לא מתכוון לשנות כלום במדיניות שלו. צריך להבין שפוטין מתבסס על שתי הנחות. הראשונה היא שה'אביב הערבי' נוצר על ידי האמריקנים, או ליתר דיוק על ידי הגלובליסטים. הם הובילו להרס של לוב, להרס מוחלט של עיראק וליצירת בית מטבחיים בסוריה. מכיוון שלאמריקה היה חלק מרכזי בזה, היא צריכה כעת לעצור את זה. ככה פוטין חושב. במילים אחרות, טראמפ יצטרך לשנות את הגישה האמריקנית כלפי העולם הערבי, ולא פוטין.

"ההנחה השנייה שפוטין מתבסס עליה היא שמאחורי האסלאם הקיצוני פועלת אסטרטגיה אמריקנית. פוטין בטוח בזה. אם התמיכה של הממשל האמריקני בארגונים הקיצוניים תיפסק, סוריה תיכנס למצב חדש.

"במקביל, פוטין חושב שאנחנו יכולים לפתור את המצב בסוריה בהתבסס על היחסים הטובים שלנו עם איראן, על הנוכחות הצבאית שלנו בסוריה, וזאת לצד היחסים שלנו עם טורקיה והסכמים מסוימים עם ישראל. המדינה היחידה שלא מתאימה למשוואה הזו היא אמריקה, אבל פוטין יכול לסייע לה לשמור על כבודה ולסיים את המלחמה הזו. יש כמה דרכים לעשות זאת. אבל לפני כן, הוא ימתין לראות האם טראמפ הוא באמת טראמפ. כלומר, כמה הוא דומה לאיש שלפני הבחירות".

מה לדעתך יכול להניב בסופו של דבר שיתוף הפעולה בין פוטין לטראמפ?


"מה שאנחנו צריכים כעת זה להגדיר את תחומי האחריות של כל צד. בעבר, ארה"ב טענה שכל כדור הארץ הוא באחריותה, באחריות הליברלים. כולל מה שקורה בתוך רוסיה ובגבולותיה. היא הייתה נגדנו והטילה עלינו סנקציות.

"אבל כעת טראמפ הבטיח שהוא ישים סוף לגלובליזם הזה. לכן הדבר הראשון שהוא יצטרך לעשות יהיה להגדיר את 'הנקודות החמות' של אמריקה (האזורים שנשארים באחריותה, א"ל) ולהודיע לנו על כך, בדרך זו או אחרת. אחרי שנקבל את נקודות ההשפעה והשליטה האמריקנית, נשווה אותן למפת השליטה של הגלובליסטים שפעלו תחת אובמה ולמפת השליטה שלנו.

"אני מקווה שטראמפ יציע משהו שיתאים למציאות שלנו. הוא יכול לומר למשל – ישראל שלי, סוריה שלכם, במדינות הבלטיות אל תגעו, אוקראינה תלויה בכם. אנחנו צריכים להבין מה טראמפ יעשה. אנחנו כרגע במצב שבו אנחנו לא יכולים לבנות את המדיניות שלנו, עד שלא נקבל את המפה הזו ונבין עד כמה האידאולוגיה של טראמפ תהיה שונה ביחס לעבר. אבל בכל מקרה, אני מאמין שיהיה הרבה יותר פשוט להתמודד עם טראמפ מאשר עם אובמה, שאמר דבר אחד ופעל אחרת לגמרי ולבסוף האיץ את הכאוס בכל מקום".

טראמפ אמר שאחד האויבים שלו היא סין, ושהוא רוצה להפריד בינה לבין רוסיה. איך אתם רואים את זה? 


"סין היא שותפה שלנו. לכן רוסיה נוקטת בגישה חיובית כלפיה. אבל אנחנו גם מבינים את הסכנה שסין מייצגת כשהיא בעד הגלובליזציה ורוצה להמשיך לקדם אותה. לכן אנחנו נוקטים בגישה פרגמטית. לא נתמוך בגישה אנטי-אמריקנית כלפי סין, אבל גם לא נעמוד ללא תנאים לצידה של סין".

דוגין מאמין שטראמפ מסתכל על סין בצורה פשוטה: "מדינה קומוניסטית טוטליטרית עם אוכלוסייה עצומה מאתגרת את האינטרסים האמריקנים באוקיינוס השקט, מאיימת לספח את טייוואן, מציפה את אמריקה בזבל זול, גונבת טכנולוגיה ברגע שהיא מניחה את עיניה עליה, והיא עושה את כל זה בהצלחה… הוא ירדוף אחריה במלוא הרצינות", הוא כתב בבלוג שלו.

"לכן אני יכול לומר שככל שהיחסים בין ארה"ב לסין יהיו גרועים יותר", הוא אומר לי, "זה יהיה טוב יותר עבורנו. אנחנו נהנה מזה. נשתמש בעימות ביניהן לטובתנו. זה ריאליזם".

האם כל זה רק אשליה?

תיאוריה נוספת גורסת כי פוטין רק יוצר אשליה ומושך זמן, בתקווה שהמציאות הכלכלית ברוסיה תשתנה יום אחד.

1. כשפוטין עלה לשלטון ב-1999 הכלכלה הרוסית התבססה על הכנסות ממכירת נפט לחו"ל. כל עוד מחיר הנפט עלה – רוסיה הרוויחה.

2. תקציב המשרדים הממשלתיים ברוסיה מבוסס על ההכנסות מנפט. אם מחיר חבית נפט יורד מתחת ל-80 דולר, המשרדים והחברות הממשלתיות נאלצים לקצץ בהוצאותיהם (בקצבאות, בשכר שהם משלמים וכד').

3. לרוע המזל, מחיר חבית נפט החל לצנוח ב-2014, והשכר הריאלי של הציבור הרוסי ירד גם כן.

4. פוטין נאלץ להשתמש בקרן הרזרבה העיקרית של רוסיה כדי לפצות על ההפסדים. אבל לפי משרד האוצר הרוסי, קרן הרזרבה (שכללה 91.7 מיליארד דולר בספטמבר 2014) תתרוקן עד סוף 2017.

5. כדי להסית את תשומת הלב מהירידה ברמת החיים ומהמצב הכלכלי הקשה, התיאוריות גורסת שפוטין ניסה לבנות תחושה פטריוטית בקרב הציבור הרוסי. כיצד? באמצעות הפלישה לחצי האי-קרים, הכניסה לסוריה והעימות שזה יצר מול ארה"ב.

6. בדרך זו פוטין נראה כלפי חוץ חזק (הרבה יותר מאשר הוא באמת). הכניסה לסוריה גרמה לציבור לחוש שפוטין מחזיר את רוסיה לגדולתה.

7. ההיסטוריה הראתה שבריה"מ נפלה כשהיא אולצה להיכנס למירוץ חימוש מול ארה"ב, מירוץ שהיא לא יכלה לממן יותר כשמחירי הנפט נפלו בשנות ה-80. כעת, מחירי הנפט מאיימים שוב על הכלכלה הרוסית.

ההיסטוריון, המשורר והיועץ הקיסרי הבכיר סה-מא גואנג | ציור: ליזה וורונין

השר שהמליץ על אויבו

צ׳י סי (545-620 לפנה״ס) היה שר במדינת ג׳ין בתקופת ״האביב והסתיו״. יום אחד שאל אותו הדוכס: ״אני מחפש מועמד למשרת מושל במחוז נאן-יאנג. מי לדעתך יוכל להתאים לתפקיד?״

צ׳י ענה: ״שיה הו יוכל למלא את התפקיד היטב״.

הדוכס אמר: ״אבל האם שיה אינו האויב שלך? איך אתה יכול להמליץ עליו?״

״הוד מעלתך״, ענה לו צ׳י, ״שאלת אותי מי יוכל למלא את התפקיד היטב, לא מי האויב שלי!״

הדוכס מינה את שיה הו לתפקיד, ואכן, הוא ביצע את התפקיד באופן נפלא וזכה לשבחיו של העם.

כעבור זמן מסוים שאל הדוכס את צ׳י שאלה אחרת: ״אנחנו צריכים פקיד צבאי בכיר בבירה. מי יוכל למלא את התפקיד היטב?״

צ׳י ענה: ״צ׳י וו יוכל לעשות זאת״.

הדוכס אמר: ״אבל האם צ׳י וו אינו בנך? איך תוכל להמליץ על בנך שלך?״

״הוד מעלתך״, ענה לו צ׳י, ״שאלת אותי מי יוכל למלא את התפקיד היטב, לא מיהו בני!״

הדוכס מינה את צ׳י וו לתפקיד, ואכן, הוא ביצע את התפקיד ללא פגם וזכה לשבחים מכולם.

כשקונפוציוס שמע על המקרה הוא אמר לתלמידיו: ״להמליץ על האויב שלך זה לא להיות חנפן; לקדם את בנך לא צריך להיות למען תועלת אישית; רק עם מוסריות גבוהה אדם יכול להמליץ על אנשים באופן כזה. צ׳י שי היה אם כן באמת חסר אנוכיות והגון״.

הקיסר האגדי שלא הוריש את השלטון לבנו

אחד הסיפורים העתיקים בהיסטוריה הסינית הוא מינויו של שון על ידי הקיסר האגדי יאו. הקיסר יאו שלט על פי המסורת הסינית לפני כ-4,300 שנה.

יאו נודע כשליט בעל מוסריות גבוהה ובמהלך ההיסטוריה הסינית התייחסו אליו כאל מודל של ממשל טוב. הוא ראה בעצמו כאחראי לאושרם ולרווחתם של כולם. הוא אמר: ״אם יש רעב אחד בממלכה, אני הוא האחראי לכך. אם יש אחד שסובל מקור, אני אחראי לכך. אם יש אחד שמבצע פשע, זה מכיוון שאני לא פעלתי היטב״.

כשהזדקן יאו, הוא התחיל לחשוב למי עליו להעביר את השלטון.

לקיסר יאו היו עשרה בנים, אבל אף אחד מהם לא היה מוכשר במיוחד. לכן, הוא ביקש משריו להמליץ לו על יורש מבין העם. שון היה אדם פשוט, אבל אופיו המוסרי יוצא הדופן נודע ברבים.

בתקופה מסוימת עסק שון בקדרות. הוא הצליח לפתח טכניקות מרשימות ולייצר כלים יפהפיים ועמידים. הוא מכר אותם במחירים הגונים. בכל פעם שקדר התעניין בטכניקה שלו, שון לימד אותו בשמחה ללא תמורה.

בינתיים, באזור אחר, מרוחק, עלה הביקוש לכלי חרס. הקדרים באזור החלו לעגל פינות כדי להגדיל את רווחיהם. הם חסכו בעבודה ובזמן, לא שרפו את הכלים כראוי, והסירים שמכרו נשברו זמן קצר לאחר שרכשו אותם. הקדרים הצליחו להרוויח כסף רב בזכות העובדה שחסכו, וגם בזכות העובדה שתושבי האזור נדרשו לשוב ולקנות סירים נוספים.

כששמע זאת שון, הוא החליט לעבור לאותו אזור באופן זמני, ופתח שם עסק לקדרות. הוא התחיל לייצר סירים עמידים, ואף עמל בכל יום לשפר את הטכניקה שלו ולהמשיך ללמוד את המלאכה. כולם אהבו את הסירים של שון, והקדרים האחרים החלו לאבד את לקוחותיהם. הקדרים כעסו עליו והחלו לעשות לו צרות. שון רק השיב להם בשלווה: ״כולנו מייצרים סירים, מדוע הלקוחות בוחרים בסירים שלי?״

״הסירים שלך עמידים יותר וזולים יותר״, ענו הקדרים, ״עד שהגעת לכאן, אנשים קנו את הסירים שלנו. האם אינך מנסה לפגוע בעסקים שלנו במכוון?״

״אנשים קנו מכם כי לא הייתה להם ברירה. אילצתם אותם לקנות מוצרים שאינם רוצים״, ענה שון. ״אנחנו אומנים המתפרנסים מכישורינו״, אמרו הקדרים, ״אנחנו רוצים להרוויח כסף רב ולהתעשר, לא אכפת לנו אם נהיה נחמדים או לא!״

״העושר קיים בתוך טוב הלב״, ענה שון. ״בלי טוב לב, היכן תוכלו למצוא עושר? אם לא ארמה אחרים, אחרים גם לא ירמו אותי. אם ארמה אחרים, גם הם יתחילו לרמות אותי. כדי להתעשר רימיתם אחרים. עכשיו כולם באזור מנסים להתעשר בדרכים לא ישרות. אם האנשים בכל המקצועות באזור יתחילו למכור מוצרים גרועים כדי להתעשר, האם תוכלו עדיין להרוויח כסף רב? מה לגבי כל המוצרים שאתם צריכים לרכוש? גם אם תרוויחו יותר כסף, תצטרכו לבזבז יותר כסף על מוצרים אחרים. אז האין זה חכם להיות טוב לב?״

מסופר שהקדרים חדלו ממנהגם הרע, והחלו לייצר סירים איכותיים. גם בעלי מלאכה אחרים חדלו משימוש באמצעים לא ישרים שכאלה.

בנו הבכור של הקיסר יאו, דאן ג׳ו, לא היה מרוצה מכך שאביו החליט להעביר את השלטון לשון. אבל יאו אמר: ״אם אעביר לשון, רק דאן ג׳ו לא יהיה מרוצה מכך. אם אעביר את השלטון לדאן ג׳ו, לכולם יהיה רע. אני לא אזיק לכולם כדי להועיל לבני״.

שון הלך בעקבות קודמו, וכשהזדקן העביר את השלטון לא לבנו, אלא ליו הגדול, שהצליח לעצור את השיטפונות.

הפילוסוף מנציוס | ציור: ליזה וורונין

מנציוס שמח על מינויו של השליט הבלתי מנוסה

מנציוס, או בשמו הסיני מֶנְג-דְזְה, היה אחד הפילוסופים הבולטים ביותר בהיסטוריה הסינית ונחשב לממשיך דרכו של קונפוציוס (קונג-דזה). מנג-דזה האמין שכדי להצליח להיות שליט טוב על האדם לרצות לקבל ביקורת ולהיות תמיד מוכן להקשיב לאחרים וללמוד מהם. הוא סיפר למשל על תלמידו של קונפוציוס שתמיד שמח כשאמרו לו שהוא טועה, ועל הקיסר הגדול יו שנהג להשתחוות תמיד כששמע דברי טעם מאחרים.

במדינת לו התכוונו למנות שליט חדש, ומנג-דזה שמח מאוד. "האם הוא בעל ניסיון רב?" שאל אותו אחד מתלמידיו. "לא", ענה מנג-דזה. "אז מדוע אתה מרוצה?" שאל התלמיד. "הוא אוהב להקשיב לעצות של אנשים בעלי כוונה טובה, והוא תמיד ממלא את חובותיו", ענה מנג-דזה. "האם זה מספיק?" שאל התלמיד. "עם תכונות כאלה אפשר לשלוט בעולם, שלא לדבר על לשלוט על מדינת לו!" ענה מנג-דזה.

מנג-דזה אמר פעם: "אם אתה דואג לאחרים, אבל הם עדיין לא מחזירים לך חיבה, בדוק את עצמך, האם היית טוב באמת? אם אתה נותן עצה לאחרים, אבל הם מסרבים לקבלה, בדוק את עצמך, האם עצתך הייתה חכמה באמת? אם אתה מנומס כלפי אחרים, אבל הם עדיין אינם משיבים לך באותו אופן, בדוק את עצמך, האם היית כן?"

את מי הכי מסוכן למנות?

ההיסטוריון, המשורר והיועץ הקיסרי הבכיר סה-מא גואנג (1086-1019) האמין שהפקידים הם בבואה של השליט, ועיקר עבודתו של השליט היא לשמור על מוסריותו, לשפר את אופיו, ולמנות פקידים, שרים ויועצים מוסריים וישרים.

כיצד על השליט למנות פקידים, שרים ויועצים? סה-מא יעץ לשליטים כי האדם המתאים ביותר הוא כמובן מי שיש לו כישורים וגם מוסריות גבוהה. סה-מא מכנה אדם כזה ״נבון״. אם אין בנמצא אדם שכזה, סה-מא ממליץ לבחור אדם ״אציל״, אדם שאין לו כישרון, אבל יש לו רמה מוסרית גבוהה. אם גם מועמד שכזה לא נמצא, העדיפות הבאה היא לבחור אדם ללא מוסריות, אבל גם ללא כישרון, ״טיפש״. לטיפש, הסביר סה-מא, אין מספיק חוכמה כדי להרוס יותר מדי.

האפשרות הגרועה ביותר היא לבחור אדם בעל כישרון אבל ללא מוסריות. אדם כזה, שסה-מא מכנה ״אדם נחות״, ישתמש בכישוריו כדי לבצע מעשים רעים. זה כמו לתת זוג כנפיים לטיגריס – הנזק עלול להיות עצום.

סה-מא האמין שאחד מתפקידיו החשובים ביותר של השליט, אפילו יותר מבחירת מדיניות וחוקים, הוא לבחור היטב את הפקידים. הוא הסביר שהשליט חייב לבחון לעומק את הפקידים, ולא רק להתרשם מתכונותיהם החיצוניות. אדם בעל מוסריות גבוהה יזכה לכבוד ולהערכה, אבל לעתים יהיה מרוחק מהאנשים. לעומת זאת, אדם בעל כישרון עשוי להיות חביב על כולם ולמשוך אליו אנשים רבים. לכן, כשבוחרים מועמד לתפקיד, קל להתרשם לטובה מהמוכשרים אבל להתעלם מהמוסריים.

צילום: אלכס גורביץ׳

"החברים הכנים של העולם הזה, הם ספינות אור בלילות הסוערים ביותר", כתב האמן האיטלקי ג'וטו די בונדונה, בתקופת הרנסנס. כמה מאות שנים חלפו מאז, אבל המשפט היפה הזה עדיין מתאר כמה דברים בעולמנו, ביניהם חברה ישראלית חדשה המורכבת מקבוצה של חברים, שהפכו את הידידות שלהם למגדלור שיכול להוביל לשינוי אמיתי בעולמנו.

את הסיפור של חברת CliniCrowd (קליניקראוד) אפשר להתחיל לספר מכל מיני זוויות, ומתוך כל הנפשות הפועלות בה. אנחנו נתחיל אותו עם אישה חייכנית ומתולתלת בשם עירית שפר, שידעה, עוד כשהייתה ילדה קטנה, שהיא רוצה לחולל שינוי בעולם ולעזור להטיב עם חייהם של הסובבים אותה. היא לא ידעה אם זה יקרה כשתמצא פתרון לבעיית הרעב, או אולי כשתצליח למצוא מזור למחלת שיתוק המוחין והאפילפסיה של אחותה, אבל היא ידעה שזה יקרה.

כיצד ייתכן שיש חומר טבעי שעוזר לשפר את מצב המחלה, אבל אף לא יודע עליו כי לחברות התרופות אין אינטרס כלכלי לפרסם אותו?

עם אותה משאלה, שפר פנתה לתחום הפארמה והתחילה לעבוד בחברות גדולות כמו "טבע", כמו גם בסטארטפאפים קטנים: היא עזרה להקים מחלקות, לבנות צוותים, לפתח תרופות על כל השלבים שלהן, ולכתוב פרוטוקולים לתרופות.

"אבל אותו הרצון שהביא אותי אל הפארמה, הוא זה שגרם לי לעזוב", היא מספרת בראיון לאפוק טיימס. "ככל שהתקדמתי בתפקידים ובתחומי האחריות, התברר לי שחברות התרופות הן עסק כלכלי ושזה השיקול שמניע אותן. זו הייתה עבורי התפקחות כואבת".

כאשר חבר קרוב שלה חלה בסרטן וביקש ממנה עזרה למצוא עבורו טיפול שחברות התרופות הקונבנציונלית לא מציעות, היא החלה לחפש את התשובה בטיפולים המשלימים ובתוספי התזונה, ואף עברה לייעץ לחברות העוסקות בכך. כשחבר נוסף חלה, הפעם במחלת הפרקינסון, היא עזבה גם את תחום העיסוק הזה. אבל הפעם הקריירה שלה קיבלה תפנית מפתיעה.

לחבר קראו דני וסלי, אלוף במיל’ בתפקידים ניהוליים ומבצעיים, ששירת בשירות הביטחון כ-31 שנה. מספר שנים לאחר שפרש הוא אובחן כחולה פרקינסון. שפר הכירה את דני כבר 12 שנה, לאחר שחבר משותף ששמו רני כהן חיבר ביניהם.

מחלתו של דני הביאה את חבריו לנסות במרץ למצוא דרכים לעזור לו. למאמץ הצטרף חבר טוב נוסף שמכיר את דני כבר 30 שנה – אמיר שדה. שדה גם הוא שירת כ-20 שנה בשירות הביטחון, ועם פרישתו עבר להייטק, הקים ארבע חברות סטארטאפ ומכר את כולן.

"אז חיפשנו לדני פתרונות", מספר שדה בראיון לאפוק טיימס, "בעיקר כל מיני דברים לא שגרתיים, מחוץ לקופסה, כולל דברים הזויים שנפסלו על הסף. ואז, יום אחד, ממש במקרה, אחד מהחברה שלנו טס לחו"ל והתיישב במטוס ליד איש בשם דני סגל, פרופסור לביולוגיה ומיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב".

פרופ' סגל סיפר לחבר במטוס, שהוא חוקר באוניברסיטה את המחלות המוטוריות, כמו אלצהיימר, דמנציה ופרקינסון, וגילה דבר מעניין וחשוב על הפרקינסון בניסוי שערך עם קולגה שלו, פרופ' גזית, בשנת 2013.

הגורם למחלת הפרקינסון הוא חלבון בשם אלפא-סינוקלאין, שמצוי במוח של כולנו. אבל מסיבה לא ידועה, אצל חולי פרקינסון הוא מתגבש בתוך המוח בהדרגה והורג את התאים שיוצרים את הדופמין – חומר כימי שמעביר מידע בין נוירונים במוח. הניסוי של פרופ' סגל ניסה למצוא חומר שימנע את התגבשות החומר.

המניטול, חומר אבקתי מתוק | תמונה: Fotolia

שוק תרופות הפרקינסון מגלגל בערך ארבע מיליארד דולר בשנה, ומניטול כל אחד יכול לקנות באמזון ב-35 דולר לקילו

כל החומרים שבדקו במעבדתם לא הצליחו למנוע את התגבשות החלבון אלפא-סינוקלאין. הם ניסו שוב ושוב, נכשלו, עד שלבסוף הגיעו לחומר הנקרא "מניטול", שהצליח איכשהו למנוע את ההתגבשות.

מניטול בצורתו הגולמית הוא חומר אבקתי מתוק המשמש בין היתר כתוסף מזון. מבחינה כימית הוא סוכר רב-כהלי המיוצר על ידי צמחים, פטריות, חיידקים ואצות, ומצוי בהרבה מאוד דברים שאנחנו צורכים, למשל במסטיק ללא סוכר או בגלידות. ההתניה היחידה היא שאם לוקחים יותר מ-20 גרם ביום החומר עלול לגרום לשלשולים. ברפואה משתמשים במניטול לצרכים שונים, בדרך כלל באמצעות הזרקה דרך הווריד.

אחרי שהפרופסורים הצליחו למנוע מהחלבון להתגבש במבחנה, בעזרת המניטול, הם עברו לערוך ניסוי עם מניטול על "זבובי פירות", שהונדסו גנטית כך שיחלו בתסמיני הפרקינסון. הם לקחו שתי מבחנות גדולות: אחת הכילה זבובים עם תסמיני פרקינסון ובשנייה, זבובים עם תסמיני פרקינסון שקיבלו מניטול. במבחנה אחת ראו את הזבובים עפים ושמחים, ובמבחנה השנייה הזבובים שכבו על הקרקעית ולא זזו. בניתוח שלאחר המוות, פרופ' סגל בחן את מוחם של הזבובים שקיבלו מניטול, והבחין שכמות חלבון האלפא-סינוקלאין במוחם ירדה ב-70 אחוז.

השלב הבא היה ניסוי בעכברים. תוצאות הניסוי על העכברים היו דומות מאוד לזבובים: אחרי מספר שבועות, העכברים שקיבלו מניטול התחילו ללכת ולטפס על הכלובים.

בעקבות הממצאים המעודדים, השלב הבא היה ניסוי בבני אדם. אבל כשפרופ' סגל פנה לאוניברסיטה, פנה לחברות תרופות ולהרבה מאוד גורמים, הוא לא הצליח לקבל מימון לכך.

"כשמנסים לחשוב למה", מסביר שדה, "מבינים ששוק תרופות הפרקינסון הוא בערך 4 מיליארד דולר בשנה, ומניטול כל אחד יכול לקנות באמזון ב-35 דולר לקילו, והוא מספיק לשלושה חודשים. פרופ' סגל ניסה במשך שנים לקבל מימון לביצוע ניסוי בבני אדם, עד שהאוניברסיטה אמרה לו להמשיך הלאה לדבר הבא. אז הוא פרסם מאמר על ממצאיו בעיתון מדעי, שבעיקר נפוץ לקהילה האקדמית, והמשיך לנושא הבא".

כך לפחות חשב פרופ' סגל.

אבל הנושא לא עזב אותו. כעבור מספר חודשים הוא קיבל לפתע אימייל מפרופסור בארה"ב שכתב לו: "אני חולה פרקינסון מספר שנים. במקרה נחשפתי למאמר שלך, ראיתי שאין כאן בעיה בטיחותית ואין לי מה להפסיד, אז התחלתי לקחת כפית בערב וכפית בבוקר של מניטול, ואחרי מספר חודשים סימני הפרקינסון שלי כמעט נעלמו".

פרופ' סגל התלהב מאוד וביקש ממנו להמשיך לעדכן על מצבו. להפתעתו, ככל שעבר הזמן כך הפרופסור האמריקני הוריד את מינוני התרופות הקונבנציונליות, ואף שלח סרטונים שבהם רואים אותו רוכב על סוס. המאמר שפרסם פרופ' סגל עורר הדים. עם הזמן הגיעו אימיילים נוספים, מאנשים ברחבי העולם שראו שאין בעיית בטיחות לקחת מניטול, צרכו את החומר ודיווחו על שיפור במצב המחלה.

"אחרי ששמענו את זה, הכי קל היה לנו לומר לדני 'קח מניטול והלוואי ויעזור לך'", מספר שדה, "אבל אז עירית ורני, בחשיבה מבריקה מחוץ לקופסה, חשבו שנעשה משהו אחר".

עם מיץ התפוזים בבוקר

כמה שבועות לאחר שדני לקח את המניטול, הוא החל להרגיש שיפור משמעותי במצבו הבריאותי. החברים, שנדהמו מההשפעה, ישבו וחשבו כיצד ייתכן שיש חומר טבעי שעוזר לשפר את המחלה, אבל אף אחד מהחולים במחלה לא יודע עליו כי לחברות התרופות אין אינטרס כלכלי לפרסם או למכור אותו. "איך אנחנו יכולים ליידע את האנשים על זה?" חשבו, והגיעו למסקנה: דרך חוכמת ההמונים.

הם החליטו שיקימו פלטפורמה שתפקידה יהיה להנגיש לחולים מידע, לא רק על מניטול, אלא גם על חומרים אחרים שלחברות התרופות אין אינטרס לקדם. המטרה הייתה לעזור בשיפור איכות חייהם של החולים ואפילו במניעה של אותן מחלות. לפלטפורמה הם קראו "קליניקראוד".

אנחנו חברת פארמה בלי תרופות ומעבדות, שרוצה לעשות מהפכה בדרך שבה הרפואה נצרכת

"עם המחשבה הזאת, הלכנו להיפגש עם הנוירולוגית של דני, שהייתה מאוד סקפטית בהתחלה", מספר שדה. "כשהפגשנו אותה עם פרופ' סגל והיא ראתה שבאמת מדובר פה במחקר רציני, היא הסבירה לנו כמה דברים: דבר ראשון, ששוק תרופות הפרקינסון הוא שוק של תרופות יקרות המיועדות לטפל בסימפטומים בלבד, ושאין אף תרופה בשוק שמטפלת בגורם למחלה, וגם שזה מאוד אופייני לחברות התרופות שרוצות שתהיה חולה ותמשיך לצרוך תרופות.

"דבר שני שהיא אמרה, הוא שלתרופות הקיימות כיום יש תופעות לוואי נוראיות. של פסיכוזות, הזיות ודיכאונות. דבר שלישי, התרופות טובות רק לארבע-חמש שנים. אחרי זה, צריך תרופות נוספות כדי להגביר מינונים.

"דבר נוסף מעניין, הוא שיש מחלת אחות לפרקינסון הנקראת MSA, מחלה ניוונית נדירה, עם 200 חולים בישראל ו-15 אלף בארה"ב. מדובר באותו חלבון שמתגבש במקום אחר במוח. למחלה הזאת אין טיפול או תרופה וזאת מחלה שבתוך שבע שנים אנשים פשוט מתים ממנה. אין לאף אחד אינטרס לפתח תרופה לשוק כזה קטן, והיא חשבה שהמניטול יכול אולי לעזור".

מאחור: נוי זליג-בילדר – מנהלת תפעול וקשרי לקוחות; אמיר שדה – סמנכ"ל פיתוח עסקי; מיכל קאהן – מנכ"לית; דני וסלי – יו"ר פעיל (דירקטוריון) והאיש שממנו הכול התחיל; עירית שפר – סמנכ"לית מדעי הרפואה; ומיכל גובאני – מנהלת משרד | צילום: אלכס גורביץ׳

אחרי שהחבורה עשתה שיעורי בית על מחלת הפרקינסון, שפר יצרה שאלון שיחלקו לחולים ויאפשר להם לעקוב אחר השפעת המניטול. השאלון כלל שאלות על הסימפטומים, על הפעילות הגופנית ועל סוג התזונה של החולה. "עם השאלון ניגשנו לקבוצת הריקוד של דני", מספר שדה, "ריקוד עוזר מאוד לפרקינסון. בחוג היו 25 אנשים ובאנו בסוף השיעור לספר על הפרויקט".

החברים בקבוצת הריקוד החליטו שיתחילו לקחת מניטול, מאחר ואין בזה סיכון, וימלאו את שאלון המעקב של "קליניקראוד". "לא מכרנו את המניטול, הם היו צריכים להשיג אותו בעצמם", מסביר שדה, "כדי להישאר אובייקטיבים, שלא יגידו שיש לנו אינטרס שזה יצליח". החולים איתרו את היבואן שמוכר מניטול בשקים של 25 ק"ג, וקנו ממנו.

כל אחד לקח את המניטול בדרכו שלו: אחד עם מיץ התפוזים בבוקר, השני עם היוגורט בערב או עם הקפה בצהרים. "לתדהמתנו", מספרת שפר, "אחרי חודש בלבד, רובם דיווחו על שיפור משמעותי בלפחות שלושה מדדים של הפרקינסון".

"הסיפור התחיל לעבור מפה לאוזן ומהר מאוד הגענו למאות משתמשים", מספר שדה, "בין השאר, הגענו לביתו של אביהו בן-נון, מפקד חיל האוויר לשעבר, מאובחן פרקינסון כבר 20 שנה. סיפרנו לו על הפרויקט, הוא אמר שאין לו מה להפסיד והתחיל לקחת. אחרי שבועיים הבת שלו התקשרה וכולה התרגשות, 'מה עשיתם לאבא שלי! זה חזר אליו! פתאום אנחנו מבינים מה הוא אומר בטלפון'".

כתבה שהתפרסמה על קליניקראוד בערוץ הראשון הביאה אלפי ישראלים ליצור איתם קשר: "זה היה טוב וגם לא טוב", נזכרת שפר, "כי אנשים ציפו שזה יעזור בבת אחת, אבל אין כאן תרופת קסם. הפרקינסון היא מחלה מאוד אישית שכל אחד מקבל אותה אחרת, גם התרופות משפיעות על כל אחד אחרת, וגם המניטול משפיע אחרת. לאנשים מסוימים יש תאים שכבר מתו ואי אפשר להחזיר אותם בחזרה לחיים".

בעקבות "הבום" הגדול החברים הקימו קבוצת וואטסאפ שיש בה היום 170 אנשים חולים, שמעדכנים על כל התפתחות שקורית להם. "כל בוקר אנחנו קמים ומקבלים הודעות מרגשות", אומר שדה ומראה לי את ההודעות, "אלו אנשים שלפני ארבעה חודשים לא הייתה להם תקווה, ופתאום כל יום יש התפתחות".

גם דובדבנים וחילבה

בעצם, ככל שכמות החולים שלוקחת מניטול תגדל, כך זה יחליש את חברות התרופות בעל כורחן?


שדה: "נכון, מה שאנחנו רוצים לעשות פה זו בעצם מהפכה בדרך בה הרפואה נצרכת. כיום חולה מסתמך על הרופא שלו, או על שמועות. כאן החולה נכנס לתוך פלטפורמה אינטרנטית מאובטחת דרך אתר Clinicrowd. הוא רואה ש-4,000 איש לוקחים, מתוכם ל-3,200 זה עזר אחרי שבועיים שלושה, וחושב: 'למה שאחכה לרופא? אין כאן סיכון בריאותי, אני רואה שזה עוזר לאנשים ואני קובע'".

הפלטפורמה האינטרנטית של קליניקראוד מזמינה חולים, רופאים וחוקרים לקחת חלק | תמונה: צילום מסך מאתר האינטרנט של קליניקראוד

זה לא מה שקורה כבר עכשיו? אנשים נכנסים לגוגל ומוצאים כל מיני תרופות סבתא. 


שפר: "אנחנו מנסים להכניס קצת יותר אמינות ומדע מבוקר ומסודר לתוך 'ד"ר גוגל'. האדם לא יודע איזה מידע הוא אמין ואיזה לא, ופה אנחנו מנסים לאסוף מידע בצורה מדעית כמה שיותר, כדי שנוכל להנגיש אותו בצורה איכותית לחולה וגם לקהילת החוקרים והרופאים. הרופאים פעמים רבות רואים רק את מה שמנגישים להם, ונפגשים עם החולה רק מספר דקות מבלי באמת להתייחס לאדם שמאחורי המחלה. אנחנו מנסים להרחיב את הפריזמה, ולהזכיר שמאחורי כל מחלה יש בן אדם".

שדה: "דבר נוסף שאמרה לנו הנוירולוגית הוא שנוירולוג טוב רואה חולה פרקינסון פעם בתשעה חודשים, למשך עשר דקות עד רבע שעה, והם מדברים על הסימפטומים. בפלטפורמה שלנו באינטרנט הוא ממלא את השאלון הראשוני, ואז כל חודש הוא ממלא שאלון מעקב שבו הוא מדווח מה השתנה עם הסימפטומים".

כיום אתם בודקים את המניטול, אבל מה לגבי חומרים אחרים? עד כמה אתם מכירים אותם ומוכנים להסתכן? 


"החלטנו לקחת רק חומרים עם פרופיל בטיחותי מספק. אני קובעת את זה, בהתייעצות עם רופאים. החומר השני שאנחנו מתכננים לעבוד איתו הוא דובדבנים", אומרת שפר בחיוך, "זה עוזר למחלה שנקראת גאוט, שיגדון".

שדה: "זאת לא פלטפורמה לתרופות סבתא, אלא רק לכאלו שנעשה עליהן מחקר מדעי, באוניברסיטה או על ידי רופא. ותתפלאי כמה יש כמו פרופ' דני סגל, שעשו מחקר וגנזו אותו כי לא היה תמריץ כלכלי להמשיך איתו".

שפר: "נעשו כבר שישה מחקרים, על 636 בני אדם, שבדקו את השפעות הדובדבנים על גאוט, מחלה נפוצה הרבה יותר מפרקינסון. גילו שהדובדבנים מפסיקים את התקפות הגאוט, כמו התרופה הטובה ביותר. אנשים נוטלים תרופות כרוניות למען הדבר הזה. המחקר נעשה ואיש לא יודע עליו".

אם תתחילו לצבור תאוצה, נאמר עם הדובדבנים, האם תפנו לחברות התרופות? 


שפר: "להיפך! כל כך הרבה ניסו להגיד לנו, בואו תקחו את המניטול או את הדובדבנים, תכניסו אותם לתוך קפסולה ותעשו מזה כסף. אבל חשוב לנו שלא יהיה לנו שום רווח מזה, ולא משום דבר אחר שאנחנו מנגישים בפלטפורמה שלנו. בשביל שנוכל להסתכל על הנתונים באופן נקי, ולא להכניס אג'נדה כלכלית לתוך החומר".

שדה: "אנחנו בעצם עושים פה מהפכה. כמו שאוּבֶּר היא חברת הסעות בלי מוניות, נטפליקס היא חברת סרטים בלי בתי קולנוע ואייר בי אנד בי בלי בתי מלון, אנחנו חברת פארמה בלי תרופות או מעבדות שבעצם משתמשת בחוכמת ההמון. אם כיום לוקח שנים להפיק תרופה, אנחנו רוצים ליצור פה קבוצה שהגודל שלה יפצה על הדיוק המדעי".

ואיך אתם שורדים כלכלית?


"שדה: השקיעו בנו כמה אנשים מאוד מאוד טובים שמאמינים בפלטפורמה הזאת ובפוטנציאל של הפרויקט הזה".

שפר: "במשך שמונה חודשים עבדנו בהתנדבות מלאה, 18 שעות כל יום, שבעה ימים בשבוע, בעשייה מאוד ממוקדת כדי לגרום לזה להצליח. היום הפכנו להיות חברה, ששותפים לה דני וסלי, רני כהן, מיכל קאהן, המנכ"לית שהצטרפה אלינו, ואנחנו עובדים כל יום".

אתם בטח יוצרים קשר עם ארגונים שמתעסקים עם המחלות עצמן.


שדה: "לא ממש… הם לא רוצים איתנו קשר. בשלב הראשון חשבנו שהגישה הכי קלה לשוק היא דרך אגודות הפרקינסון. פנינו לאגודת הפרקינסון בארץ וגם לאגודה הכי גדולה בניו-יורק ובפורטלנד וקיבלנו כתף קרה מאוד, גם כשנפגשנו איתם אישית. מסתבר שהתורמים הגדולים לאגודות האלו הם חברות התרופות. אם האגודות פתאום יתמכו בפלטפורמה שלנו, לא תהיה להן תמיכה [מחברות התרופות] ולא זכות קיום.

"השאיפה שלנו היא לבדוק את החומרים האלו על קהל גדול מאוד. אם נוכל לבדוק את זה על 100,000 איש מאסיה, אפריקה, אמריקה, ומכל הגזעים, נוכל להגיע לתוצאות מעניינות. האתר שלנו כרגע פועל בעברית ובאנגלית ויהיה גם בספרדית, בערבית ובפורטוגזית".

כמה חולי פרקינסון יש בעולם?


"בסביבות העשרה מיליון. בארץ יש 30 אלף. והמחלה מופיעה בגילים צעירים יותר ויותר. המחשבה היא שזה יכפיל את עצמו בכל עשר שנים. לא ברור ממה החלבון מתגבש, יש כמה תיאוריות, קרינה מטלפונים ניידים, מכות בראש ואנחנו יודעים שיש גם מרכיב גנטי. למשל, למי שיש את הגן של מחלת גושה, מחלה של יהודים אשכנזים, יש סיכוי של 1 ל-4 לפרקינסון.

"בגלל הסיבה הזאת התחלנו גם לקדם את המניעה, כי אם המניטול מנע במעבדה מהאלפא-סינוקלאין להתגבש ולאבא שלי יש פרקינסון, אז אם אתחיל לאכול היום מניטול עם הקפה בבוקר, יכול להיות שזה בכלל ימנע ממנו להתגבש".

זה פרויקט עצום. 


שדה: "כן, זה יכול להיות פרס נובל".

שפר: "אנחנו עצמנו כרגע בתהליך מניעה ולוקחים מניטול. איך אמיר נוהג לומר: 'יש לנו 100 אחוז הצלחה'", היא צוחקת.

אילו מחקרים נוספים אתם מכירים? 


שפר: "אנחנו יודעים שהחילבה עוזר לסכרת. ויש גם תחליף סוכר שמונע וגם מטפל בדלקות בדרכי השתן ויכול להיות תחליף טוב מאוד לאנטיביוטיקה".

מה לגבי אלצהיימר?


שפר: "יש מחקר בנושא. אנחנו בודקים שיש בסיס מדעי מספק לכך לפני שנוציא משהו החוצה".

ותרופה לסרטן?


"לא, אבל אם יש מדענים שחושבים שיש חומר מותר לשימוש שיכול לרפא סרטן, אבל אין להם תקציב, הם יכולים לפנות אלינו. אנחנו בעד מחקר, אנחנו פלטפורמה שיתופית, והלוואי שחולים, מדענים ורופאים יתחילו לדבר אחד עם השני יותר".

"חברים הם המשפחה שאנו בוחרים", אמרה זוכת הפוליצר עדנה בוקנאן, ועוד הוסיפה: "הם היחידים שיודעים באמת מי אנחנו, ואוהבים אותנו למרות זאת".

נסו להסביר לצעירים שנולדו בעידן הזה חברות לחיים מהי, כאשר מושג ה״חבר״ או ״קבוצת חברים״ מוגדר כישות ברשת, שמתהדרת במאות ואלפי משתתפים.

לחברים לחיים אין תחליף, ועל אחת כמה וכמה קבוצת חברים מלוכדת ומגובשת. ככל שהשנים עוברות מתמעטות ההזדמנויות לחברויות אמיצות כאלה של אנשים המוכנים להיות זה למען זה בלב ובנפש, ולעתים בגוף ממש.

לא אחת החיים בוחרים עבורנו את המקומות, האנשים והסיכויים לחברויות האמיצות הללו. בשכונה, בספסל הלימודים, בשיבוץ ביחידה הצבאית או ביתר המסגרות אליהן נגיע. ורק במבט לאחור, עם פרספקטיבה של הרבה שנות חברות, ניתן יהיה להבין את העוצמה ואת עומק הקשר.

אם זכיתם לקבוצת חברים שכזאת, אשריכם. אתם צועדים יחד בשביל של חיים שלמים שיש בהם מהכול: אהבה, הקרבה, נתינה, אובדן, וערבות הדדית.

היכנסו ללינק כדי לשלוח את הסיפור שלכם: bit.ly/et-chance

החודש במדור ניהול סיכויים:

החברים של ציון

ציון היה בשיא נוסף בחייו כאשר ב-2001 הוא קיבל את הבשורה הרעה מכל. "אתה חולה איי אל אס (ALS, מחלה של ניוון שרירים). זו הארורה שבמחלות. לצערנו אין תרופה, אך למזלך יש לך הרבה רזרבות". ציון, שמשותק היום בכל גופו, מספר את סיפורו רק בעזרת האישונים בעיניו, כשהוא מחובר למחשב.

"איזה משפט אכזרי לומר. לא בדקתי הרבה על המחלה, אך שמעתי שתוחלת החיים הממוצעת היא כחמש שנים. אצל כל חולה היא מתפתחת אחרת וההתדרדרות יכולה להיות מהירה". בפלאשבק מהיר ציון ראה מול עיניו את התחנות החשובות שעבר בחייו: יחידה מובחרת בצבא, היתקלות עם מחבלים במהלך קורס קצינים, צל"ש, נישואין ושלושה ילדים נפלאים, תואר ראשון בשפה וספרות ערבית בהצטיינות, ותואר שני בערבית עם תזה. "בדרך לדוקטורט, המחלה הנוראית קטעה את דרכי. הייתי במסלול ישיר לתואר השלישי".

"כשציון חלה", מספרים חבריו, "הוא הודיע לאשתו, לשלושת ילדיו ולנו, חבריו ליחידה וחבריו עוד מילדות, שהוא לא מרים ידיים. 'אני ציון, לוחם, מאבטח וחבר נפש שלכם, נגעתי במוות עוד הרבה לפני הופעת המחלה, ואני ממוות לא מתרגש. מהחיים כן'.

"אנחנו כולנו הכרנו זה את זה בשנות העשרים לחיינו, ביחידה מסווגת", מספרים החברים. "'היחידה' הפכה לבית, החברים הפכו למשפחה, ליחידה מובחרת ומגובשת, שאז, בשנות העשרים של חיינו היינו צעירים מכדי להבין שהצטלבו הסיכויים, נקשרו הגורלות בקשר דם. הקמנו משפחות והמשכנו לשמור על קשר הדוק. לא היו גבולות שלא פרצנו יחד. התגייסנו לתמוך האחד בשני בעליות ובמורדות, באש ובמים, וגם השמים לא היו הגבול. כשאחד החברים נפצע, טיפלנו בו במסירות. כשאחר היה צריך את עזרתנו, התייצבנו כביום פקודה. הלחימה בשטח התחלפה בחיים זה לצד זה, מגויסים, רתומים ומחוברים. אחים לנשק שהפכו אחים לחיים.

החברים של ציון במדים של שביל ישראל

"ציון סימן את המערכה על החיים עם מחלת ALS כמו דפ״א (דרך פעולה אפשרית) לפני מבצע, וכולנו נקראנו למערכה איתו. הקרב הראשון שציון סימן היה לנצח את תוחלת החיים של המחלה. כלומר, אם חולה ALS צפוי לחיות בין שנתיים לחמש, ציון הודיע שיעבור את זה (הוא חי עם ALS כבר 16 שנה, ועם הרבה קרבות בדרך שכוללים מוות וחזרה לחיים אחרי החייאה, חיידקים אלימים, מכשיר הנשמה שהסוללות בו התרוקנו, התחשמלות, ועוד ועוד). ציון לא היה כאן לספר על כך ללא המשפחה, החברים, העבודה ביחידה המיוחדת, והמטפל הצמוד".

״גיבור ככל שאהיה", אומר ציון, "האנשים סביבי הם הסיבה היחידה שחיי שווים להילחם עליהם כל פעם מחדש״.

אז מה עשו החברים, עם ציון האהוב עליהם? "ראשית הוא החדיר בנו אמונה, תודעה מחשבתית של מנצח", הם מספרים. "אין 'לא'. אין אי אפשר, גם במקרה של כמעט מוות (שהיה לפני כעשור), מבצעים החייאה וחוזרים לחיים, גם במקרה של הפסקת נשימה, נלחמים!

"שנית, אסטרטגייה של לחימה, טקטיקה של 'מנצח על תזמורת חיים' ליישום יום-יומי:

"טיפול עצמי: חוסן שנבנה על ידי דמיון מודרך, שגרת טיפולים וביניהם דיקור, דיאטה מאוזנת, ולו״ז מאורגן ומנוהל.

"מנטורינג – לפני המחלה ועם המחלה ציון הוא לוחם נערץ ודגול ביחידה, בעל אומץ, יכולת להעריך מצב ולקבל החלטות של חיים ומוות כמו הסמוראים.

"עבודה – היחידה המסווגת התאימה את עצמה כדי לאפשר לציון להמשיך לעבוד במשרה מלאה, כשהוא מלווה במטפל, וזהו תקדים. 'ציון' הוא מושג ביחידה, שבעצם הווייתו מייצר ערך עבור הלוחמים, צעירים כוותיקים. הידע שלו עצום ורב ומשמש לבניית כלים חדשים, הוראות לחימה וסרטי הדרכה. והטכנולוגיה שמאפשרת לציון להישאר מחובר דרך מחשב, מאפשרת לתרגם את כל מה שיש לו להעביר הלאה.

"החברים של ציון: זהו 'מעגל' של כוח בעל השפעה מדבקת, פורצת גבולות רפואיים, אנושיים, חברתיים וגאוגרפיים כל הזמן. למשל, האשפוז הממושך, לצד אריק שרון, אחרי ההחייאה היה משימה לצוות. חילקנו משמרות בין כולנו, הוא לא היה רגע אחד לבד.

"היציאה הביתה אחרי 'הקימה מהמוות', לפני כעשור, סימנה פרק חדש בחיינו. הפכנו למוסד, 'החברים של ציון'. בכל יום שישי בבוקר מתכנסת קבוצת החברים בביתו של ציון. עם השנים גיבשנו את רעיון ההליכה בשביל ישראל, לבושים בחולצות כתומות שנושאות את השם 'החברים של ציון'. ציון ממתין לנו בסיום המסלול. תמיד מרגש אותנו ללבוש את 'המדים הכתומים', לצעוד יחד, לענות לשאלות מדי פעם 'מי זה ציון', לחייך, ולדעת שציון זה אנחנו, ואנחנו ציון. נשותינו מפרגנות ומבינות את 'שישי עם ציון', וזה לא טריוויאלי בכלל.

"אל מול קור הרוח שמאפיין אותנו כלוחמים, החום האנושי שהתלכד סביב ציון, ובעצם מתוך ציון עצמו, טוענים אותנו בתחושה של גבורה אנושית ואהבת אמת. כל יום שציון איתנו, בין אם בעבודה ביחידה, כשהוא כותב ספרים (עד היום 15 במספר), כשאנחנו כאן ללמוד ממנו וללמד אחרים, להציב אתגרים, להקשיב, להתבונן, להנות מהחיים, להעריך אותם, ופשוט להיות כולם בשביל ציון אחד, אחד בשביל כולנו. זהו מעגל עוצמתי של נתינה הנפרשת על כמה עשורים, אהבה גדולה, אומץ ללא חת, והשפעה שלא מפסיקה להדהים את כולנו, כל פעם מחדש".

וציון מוסיף: "ללא משפחתי, אשתי גלי, הילדים רועי, עומר ועידן הנפלאים, וחבריי מהחיים והעבודה, לא הייתי בין החיים, והייתי נכנס לסטטיסטיקה של למות מהמחלה הנוראית ביותר, אחרי שלוש-ארבע שנים. יש המתרגמים איי אל אס: 'עדיף לי סרטן'. אני מתרגם זאת, 'אני לא סופני'. בדמיוני המודרך ראיתי את עולם הנשמות הטהורות, ושם היו אבא, אימא ואברהם ורחל אחותי שנפטרה במרוקו בגיל כמה חודשים מסיבה לא ידועה, וכל הזמן ציפיתי לשבת עמם על הספסל. תודה ואהבה לאל, ולכל מי שעוזר ומי שנותן חמלה".

שבילי הסיכויים בחיינו, הם גם בעתיד

מאת נטע נס

כאשר אנו עוברים את חיינו, אנו גם עוברים את חייהם של אחרים.

על השבילים שנקבעו עבורנו, או השבילים שבהם אנו בוחרים ללכת, אנו פוגשים סיכוי לחיבור שיכול להתפתח לחיים שלמים של חברות.

אפשר לקרוא לזה בחירה, גורל או צירוף מקרים. אין זה חשוב כיצד נוצרות החברויות, אלא מה אנו עושים לאורך זמן כדי לטפח את הקשר עם ה״זרים הגמורים״ האלה שהופכים לנכס, לסמל בל יימחה על חיינו.

אודות מדור ניהול סיכויים

ניהול סיכויים הוא הכרחי בעידן בו רבות מההזדמנויות האישיות והעסקיות הגדולות קורות כשהצעד המתבקש אינו אוטומטי והמסלול לא סלול. מדור זה הוא המקום לקרוא על איך לנהל סיכויים ועל סיפורים של קוראים שחבים את הצלחתם לזיהוי אירוע מכונן וניהול ההזדמנות שנוצרה

* כתבו לנו איך ניהלתם הזדמנות שנוצרה דרך החוויה האישית שלכם. הסיפור הנבחר יתפרסם בגיליון הבא

מישל בסו ואלברט איינשטיין | תמונה: einem_s1

1 מישל בסו, מהנדס משוויץ, היה ידידו הקרוב של אלברט איינשטיין, עוד מנעוריהם. כשנפטר בסו במארס 1955, איינשטיין כתב במכתב התנחומים למשפחה האבלה: "כעת בסו עוזב את העולם המוזר הזה מעט לפניי. אין לכך משמעות. אנשים כמונו, המאמינים בפיזיקה, יודעים שההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא לא יותר מאשליה עיקשת".

בדבר אחד איינשטיין ללא ספק צדק. המכתב נכתב רק כחודש לפני פטירתו של איינשטיין עצמו, ב-18 באפריל 1955. אבל למה בעצם התכוון כאן ש"ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא לא יותר מאשליה"?

GodfreyKneller-IsaacNewton-1689

2 כדי לנסות לענות על זה, לפחות מנקודת המבט של הפיזיקה, נתחיל עם סיר אייזק ניוטון, במאה ה-17, שאצלו הכול עוד היה פשוט ואינטואיטיבי. הזמן זורם מהעבר לעתיד ואם יש לך מידע על מצבה הנוכחי של המערכת, בעזרת מספר משוואות ניתן לחזות מה יקרה איתה בעתיד.

3 כשבסוף המאה ה-18 פותחו המנועים הראשונים, ביחד איתם גם החלה להתפתח תורת התרמודינמיקה, המתמקדת בחקר האנרגיה והתמורות שבה. גם בתרמודינמיקה, כמו אצל ניוטון, הגדרת הזמן פשוטה ואינטואיטיבית – תרמודינמיקה מגדירה חץ זמן שבהכרח מכוון תמיד מהעבר אל העתיד. עיקרון הנובע מ"החוק השני של התרמודינמיקה" שאותו קל לנו מאוד להבין, כיוון שהוא מתבטא בחיי היום-יום שלנו.

בהפשטה מסוימת החוק השני אומר שכמות חוסר הסדר במערכת סגורה יכולה רק לגדול. כלומר, אם לא נסדר, הבלגן רק ילך ויגדל. ובחזרה לענייננו, זה אומר שהזמן מסוגל לזרום רק בכיוון אחד, מהעבר לעתיד – עם הבלגן שגדל.

4 אבל בסוף המאה ה-19 התחילו להגיע רמזים שהפשטות הניוטונית לא תמיד עובדת. וכאן אנחנו חוזרים לאיינשטיין ולאשליה שהוא מדבר עליה. את תאוריית היחסות הפרטית שלו איינשטיין פרסם ב-1905 ועל בסיסה פותחה שנתיים מאוחר יותר התמונה שמתארת את הזמן-מרחב שלנו – "מרחב מינקובסקי", על שם המתמטיקאי הגרמני הרמן מינקובסקי, "שתרגם" את השלכותיה של תורת היחסות הפרטית לתיאור מרחבי של היקום שלנו.

במרחב מינקובסקי היקום שלנו מתואר כארבע ממדי – שלושה ממדי מרחב – אורך, רוחב וגובה, ועוד אחד לזמן – כל אירוע מתואר באמצעות ארבעת הממדים האלו – היכן ומתי בדיוק התרחש.

תמונה: NASA

אבל לייצוג הארבע ממדי הזה הייתה משמעות מעניינת, שהוצגה בתיאורית "היקום הקפוא" (Block Universe), לפיה תחושת הזרימה של הזמן מהעבר אל העתיד היא רק אשליה בחוויה הסובייקטיבית שלנו, ואין לה כל משמעות בעולם הפיזיקלי "האובייקטיבי". כל נקודה לאורך ציר הזמן שקולה לחברותיה, בלי כל הפרדה בין עתיד לעבר.

5 מעט אחרי תורת היחסות הצטרפה לתמונה גם מכניקת הקוונטים, שגם היא מתארת זרימה ברורה מהעבר לעתיד כאשר אנחנו "עושים מדידה" ומנסים ללמוד מה קורה במערכת הקוונטית הזעירה. המדידה הקוונטית, לפחות זו המקובלת, פשוט מחריבה את המערכת כך שכבר אי אפשר לחזור יותר לאחור.

לפני המדידה, מצבו הממשי של האלקטרון ומיקומו לא ממש ידועים. אין לו מקום מדויק אלא רק פונקציה שמתארת מה הסיכוי למצוא אותו בכל מקום במרחב – מעין ענן מעורפל שמתאר היכן נמצא האלקטרון ש"מרוח" ומפוזר בכל הענן הזה.

תמונה: Fotolia

אבל ברגע שמנסים למדוד מה קורה בתוך המערכת ולגלות את מיקום האלקטרון, המדידה עצמה משנה את מצבו של האלקטרון, הפונקציה שתיארה קודם את מיקומו "קורסת" למקום מסוים ו"הענן" מתפוגג – כך יודעים פחות או יותר היכן האלקטרון נמצא. באופן זה המדידה הקוונטית, עם הנזקים שלה, יוצרת הבחנה ברורה בין העבר, שקדם לבדיקה, לבין העתיד.

אבל זה בעייתי מאוד. אם הבדיקה משבשת כל כך את המערכת, ומשנה אותה ללא היכר, איך בעצם נוכל ללמוד מה באמת קורה בתוכה, בלי שנצטרך להרוס הכול? פרופ' יקיר אהרונוב מאוניברסיטת תל אביב הציע כבר בשנות ה-80, דרך יצירתית לעקוף את האתגר הזה. אולי נוכל ללמוד על מצבו הנוכחי של האלקטרון אם נתחשב גם בנתונים שאנחנו יכולים ללמוד לגבי העתיד שלו, כלומר נשלב בחישובים גם את העתיד. נשמע מהפכני? ייתכן, אבל זה עובד – במגוון מעבדות ברחבי העולם כבר משתמשים בזה, ומצליחים ללמוד הרבה יותר על מצבו של חלקיק ברגע מסוים, בעזרת הנתונים שמגיעים מהעתיד שלו.

יקיר אהרונוב | תמונה: פרס-א.מ.ת.

6 פרופ' קן וורטון מאוניברסיטת סן חוזה אפילו חיפש השפעות בעתיד רחוק עוד יותר. בהתאם לתיאורית הרטרו-סיבתיות (Retrocausality) הוא מציע שכדי להשלים את התמונה לגבי מצבה של המערכת, בעיקר במקרה של מערכת קוונטית בה המדידה מורכבת כל כך, כדאי שנשלב גם את ההשפעות מהעתיד – נתייחס גם לתהליכים הנסיבתיים ההפוכים בזמן. מה זה אומר? אם בדרך כלל אנחנו רגילים לסיבתיות הרגילה, כשהסיבה מקדימה את התוצאה, ברטרו-סיבתיות מתחשבים גם בהשפעות מהעתיד, כשהסיבה מתרחשת רק לאחר התוצאה.

מה שמעניין עם כל זה הוא שלפחות לטענתו של וורטון, אותה רטרו-סיבתיות יכולה לתת לנו הסבר לתופעה נוספת שנגזרת ממכניקת הקוונטים ועד היום מתקשים מאוד לפענח כיצד היא בכלל אפשרית – "שזירה קוונטית", כששני חלקיקים מרוחקים מאוד זה מזה מצליחים לכאורה להעביר ביניהם מידע באופן מיידי.

תמונה: einem_s1

7 אז לאן נמשיך עם כל זה? האם באמת הזמן מסוגל גם לזרום בצורה הפוכה – מהעתיד להווה, ומשפיע עליו? האם הפיזיקה העתידית שלנו תתרגל להתייחס גם לגורמים שבעתיד, שמשחקים ומשפיעים על מה שקורה במציאות הנוכחית שלנו? אולי נצטרך לצאת מהאשליה שציין איינשטיין כדי שנצליח לענות על זה בעתיד הנראה לעין.

תמונה: Fotolia

ארין גרו-וויל הגיעה כמורה צעירה ללמד בבית ספר בלונג ביץ', קליפורניה. היא קיבלה כיתה של תלמידים חסרי מוטיבציה ועניין, רובם ממוצא אפרו-אמריקני והיספני, שהיו עסוקים בעיקר במלחמת כנופיות. כשהיא תפסה יום אחד תלמיד שהעביר בכיתה קריקטורה של תלמיד אחר ממוצא אפרו-אמריקני עם שפתיים ענקיות, היא אמרה לתלמידים שזה דומה לקריקטורות שהנאצים עשו בתקופת השואה.

כאשר התברר לגרו-וויל שאף אחד מהתלמידים לא ידע דבר על השואה, היא שינתה את תכנית הלימודים הרשמית בכיתה, לתכנית בנושא "סובלנות". הילדים צפו יחד בסרטים כמו "רשימת שינדלר" ו"רומיאו ויוליה", וקראו יחד ספרים על בני נוער במקומות שונים בעולם בתקופות של מלחמה.

המורה ביקשה מהתלמידים לכתוב באופן שוטף יומנים אישיים שבהם כתבו על האופן בו התגברו על קשיים ומצוקות בחייהם, בהשראת סיפורים על בני נוער אחרים שהחדירו בהם אופטימיות ותקווה. כל התלמידים בכיתתה סיימו את התיכון בהצלחה, ורבים מהם המשיכו לקולג'.

סיפורה של גרו-וויל מהדהד לסיפורים רבים אחרים על מורים שהצליחו לעורר תקווה ואופטימיות בילדים שהמערכת התייאשה מהם והותירה אותם מיואשים. המורה הידועה ביניהם בישראל בתקופה האחרונה היא "המורה אירנה" מבי"ס ברמלה, שנעשה עליה סרט דוקומנטרי מעורר השראה. השנייה היא מורה לחינוך מיוחד, חן מילר, שנאומה המרגש רץ ברשתות החברתיות.

אבל מהי בעצם תקווה? מי שהתחיל להתעניין בנושא הזה עוד בשנות ה-90 היה הפסיכולוג ריק סניידר, מהזרם של פסיכולוגיה חיובית, שבנה תיאוריה שלמה שמסבירה מהי תקווה. לפי סניידר, תקווה היא סוג של תהליך מחשבתי שבו אנחנו קובעים לעצמנו מטרות, ומתכננים צעדים שיאפשרו לנו להשיג אותן.

מתוך ההסבר הזה מתברר שהכרחי שאדם ירגיש שיש לו יכולת להשיג את המטרה שהוא רוצה (למשל להצליח במבחן על משולשים חופפים), ויכיר דרכים להשיג אותה (למשל לפתור שאלות בספר, להסתכל על שיעורים ביוטיוב, ללמוד עם חבר). אם יש מטרה ויש דרכים להשיג אותה, לאדם תהיה המוטיבציה שתדחוף אותו להשיג את המטרה. כלומר, התקווה היא סוג של מחשבה חיובית שעוזרת לנו להמשיך לדחוף עוד ועוד קדימה ולהתקדם למטרה, למרות הקשיים והמצוקות של החיים.

חוקרים שבדקו את התיאוריה של סניידר, מסבירים שאם לאדם אין מחשבות של תקווה, הוא ייטה יותר לבחור במטרות קלות להשגה שאינן מאתגרות אותו ולא עוזרות לו לצמוח, והוא גם יוותר על המטרות יותר בקלות. כשסניידר רצה לבדוק את התיאוריה שלו, הוא בנה מדד מיוחד בשם "סולם התקווה", שבעזרת שאלות שונות דירג אנשים לפי מידת התקווה בחייהם.

במחקרים שסניידר ערך בהמשך, הוא מצא שאנשים שהשיגו ציונים גבוהים יותר ב"סולם התקווה", הצליחו יותר להשיג את המטרות שלהם בלימודים ובספורט.

גם באוניברסיטת קנזס בדקו את "סולם התקווה" של סניידר, ובמחקר (2002) שניהלו, לאורך שש שנים, הם מצאו שסטודנטים עם תקווה רבה יותר בקולג', השיגו ציונים גבוהים יותר, התמקדו יותר בקלות במטרות (כתיבת עבודות, מבחנים), סבלו פחות מהסחות דעת (קשיים או בילויים), ונטו יותר לסיים את הקולג'.

במחקר אחר (2010), שארך כשלוש שנים, חוקרים בבריטניה השוו את ההשפעה שיש לתקווה, ואת ההשפעות שיש לרמת האינטליגנציה, לאישיות, ולהישגים קודמים, על מידת ההצלחה של סטודנט בלימודים באוניברסיטה. תוצאות המחקר הראו שהתקווה ניבאה יותר מכל גורם אחר את מידת ההצלחה בלימודים.

סניידר גם הבחין בקשר בין תקווה לאופטימיות. אופטימיות היא ציפייה שהכול יסתדר על הצד הטוב, ללא קשר למה שהאדם עצמו יעשה, ואילו תקווה דוחפת להשתתפות פעילה בתכנון ובהשגת המטרה. ואכן במחקרים מאוחרים יותר מצאו שתקווה הממוקדת במטרות מוגדרות, ניבאה טוב יותר הצלחה לעומת אופטימיות כללית.

האם תקווה היא כמו סוג של תכונת אישיות שנולדים איתה? כמו הרבה דברים אחרים היא תלוייה מאוד בסביבה שבה הילד נולד וגדל, אבל אפשר גם ללמד תקווה.

כך רואים בכל הסיפורים מעוררי ההשראה של מורים שהצליחו לעורר תקווה בתלמידים מיואשים, וכך גם מאמינים בתכנית מיוחדת בארה"ב בשם Schools for Hope, שמלמדת תלמידים, מורים והורים מיומנויות של תקווה. התכנית הזאת ותוכניות דומות אחרות, הן תגובה לממצאים המבהילים על עלייה חדה בדיכאון ובהתאבדויות של בני נוער.

אם בתי ספר ומערכת החינוך הם שיקוף של מה שקורה בחברה כולה, אז אולי כדאי לחשוב איך מיישמים תכניות דומות גם למבוגרים.

בלי ספוילרים בבקשה

תשכחו מזה שהורוסקופים והיכולת לחזות את העתיד הם "להיט". רוב האנשים מעדיפים שלא לדעת מה יקרה להם או ליקיריהם בעתיד, כך טוענים חוקרים במכון מאקס פלאנק בגרמניה

תמונה: Wikipedia

במיתולוגיה היוונית, אפולו חנן את קסנדרה, ביתו של מלך טרויה, בכוח הנבואה. אבל לאחר שהיא לא נענתה לחיזוריו, הוא קילל אותה שאיש לא יאמין לנבואותיה. קסנדרה חזתה את נפילת טרויה, את מותו של אביה, את השעה של מותה שלה ואת שמו של האדם שירצח אותה. מכיוון שאיש לא האמין לה, לא נותר לה אלא לצפות בחוסר אונים בהתגשמות נבואותיה, ולסבול את הכאב והצער על הידע שניתן לה.

לעומת קסנדרה שכאבה על מר גורלה, פסיכולוגים רבים הניחו שלבני אדם יש צורך פנימי עז לאסוף מידע רב ככל האפשר הקשור לחייהם, כולל לגבי העתיד. הם הניחו שבני אדם הם אינפורמ-וורים (טורפי אינפורמציה), על משקל קרניבורים. על ההנחה הזו הם בנו תיאוריות כמו סלידה מאי-ודאות במצבים שדורשים קבלת החלטות (למשל האם למכור את המניות, כאשר לא ידוע האם מחירן יעלה או ירד), או הצורך בתשובה חותכת במצבים חברתיים (למשל, האם היחסים הרומנטיים שלנו אכן באמת הסתיימו).

התשוקה הזאת לדעת את העתיד משתקפת כמובן גם בתעשייה העממית הענקית של קוראות בקפה, קלפי טארוט והורוסקופים. בתחום העסקי, הפוליטי ובאקדמיה הצורך הזה משתקף בהתייעצות עם עתידנים ובשימוש בביג דאטה.

אבל בני אדם הם יצורים מורכבים שהפכים וניגודים חיים בתוכם זה לצד זה. כך לפעמים אנשים מעדיפים דווקא לא לדעת. למשל במחקר שנערך בקנדה (Journal of the American Medical Association 1993) מצאו שעשרה אחוזים מהבוגרים עם היסטוריה של מחלת האנטינגטון במשפחה (מחלה ניוונית תורשתית), מעדיפים שלא לדעת האם קיימת אצלם נטייה למחלה. באופן דומה מצאו ש-20 אחוז מהבוגרים במלאווי עם סיכון לאיידס, מעדיפים שלא לדעת את תוצאות הבדיקות, אפילו אם מציעים להם תשלום על כך (The American Economic Review 2008).

אבל ההימנעות המכוונת מידיעת העתיד לא מוגבלת רק למחלות. באופן מפתיע, אנשים רבים מעדיפים שלא לדעת את העתיד גם בתחומים רבים אחרים, כפי שהראו לאחרונה (2017) חוקרים במכון מקס פלאנק, גרד גיגרנזר מגרמניה ורוקיו גרסיה-רטמרו מאוניברסיטת גרנדה בספרד.

במחקר שלהם הם בדקו יותר מ-2,000 איש בגרמניה ובספרד, ושאלו אותם האם ירצו לדעת מה העתיד צופן עבורם, גם לגבי אירועים מכאיבים וגם לגבי אירועים משמחים. בין האירועים המכאיבים היו שאלות כמו "האם תרצה לדעת מתי תמות, מאיזו סיבה תמות, האם הנישואין שלך יחזיקו מעמד". בין האירועים החיוביים היו שאלות כמו "האם אתה רוצה לדעת אם יוולד לך בן או בת, אילו מתנות תקבל לחג המולד, מי ינצח במשחק הכדורגל שאתה צופה בו".

התוצאות הפתיעו גם את החוקרים: כ-90 אחוז מהאנשים לא רצו לדעת מה צופן להם העתיד לגבי אירועים שליליים, וכ-77 אחוז לא רצו לדעת את העתיד לגבי אירועים חיוביים. החוקרים כינו את הבחירה הזאת שלא לדעת את העתיד "בורות מכוונת". למרות שמדגם האנשים שהשתתפו במחקר היה שונה מאוד בגרמניה ובספרד, מבחינת גיל, השכלה ומעמד חברתי-כלכלי, הדפוס של "בורות מכוונת" היה דומה מאוד בשתי המדינות.

איך החוקרים מסבירים את התופעה הזו? במקרה של אירועים שליליים, הסיבה לדבריהם לבחירה בבורות, היא כמו בסיפור המיתולוגי על קסנדרה: אדם רוצה להימנע מהצער ומהכאב שהאירוע יגרום, במיוחד אם הוא יודע שאינו יכול למנוע אותו, כמו מחלה חשוכת מרפא או מוות שלו או של יקיריו. במקרה של אירועים משמחים, אנשים רוצים לשמר את תחושת המתח וההפתעה.

"מניחים שהרצון לדעת את העתיד הוא נורמה שאין צורך להצדיק", אמר גיגרנזר בהודעה של מכון פלאנק. "לא לרצות לדעת נשמע מנוגד לאינטואיציה ועשוי לעורר הרמת גבות, אבל בורות מכוונת, כפי שהראינו במחקר, לא רק קיימת, אלא שזו דרך חשיבה נפוצה מאוד".