ג'ון וויין בסרט "מרכבת הדואר" | תמונה: Insomnia Cured Here/Flickr

"הי דיוק", פנה אליו הבמאי בזמן שהוא סידר את אביזרי התפאורה.

"כן בוס?", ענה איש האביזרים של אולפני פוקס.

"אני צריך אותך בסרט החדש שלי".

"שוב חסר לך רועה אווזים בסרט?" שאל דיוק בחיוך.

"הפעם זה סרט בנושא פוטבול, אני צריך אותך לתפקיד ניצב", השיב פורד במלוא הרצינות.

הצילומים החלו והגיעה הסצנה שבה דיוק היה צריך למלא את תפקידו הקטן.

"תגיד, אתה משחק פוטבול?" שאל פורד את דיוק לפני שהספיק לעשות משהו, למרות שכבר ידע את התשובה.

השחקן ג'ון וויין | תמונה: Wikipedia

"שיחקתי באוניברסיטה", ענה דיוק בגאווה.
"תתכופף".
דיוק התכופף ושם את ידיו על הרצפה, בתנוחת פוטבול טיפוסית. לפתע התקרב אליו פורד, בעט לו בידיים והפיל אותו על האף לתוך הבוץ המלאכותי של התפאורה. "אח, זה כאב", קרא דיוק. הוא קם וחשב לעצמו: "אני לא אחד מהשחקנים, לא אכפת לי שהוא במאי כזה נחשב".

הוא הסתכל על פורד ואמר: "בוא ננסה שוב". 
הפעם הוא היה מוכן. הוא הסתובב בפתאומיות בדיוק ברגע שפורד בעט בו, וכך הפיל את פורד לתוך הבוץ. פורד, שרוע על הרצפה, הביט בדיוק בשתיקה ארוכה ומאיימת. שאר השחקנים עמדו והסתכלו בתדהמה. דיוק הושיט את ידו לפורד ועזר לו לקום. זאת הייתה תחילתה של ידידות נפלאה.

למרות שהיו חברים טובים כבר תשע שנים, והוא אפילו הוזמן להצטרף לטיולי היאכטה של פורד, דיוק הרגיש גאווה ושמחה על כך שפורד שותף לחייו האישיים. בהתחשב בקריירה הנוכחית שלו, אם אפשר לקרוא לה כך, הוא לא חלם שיום אחד יעבדו יחד על סרט רציני.

המים היו רגועים, על היאכטה היו כל המי ומי מהאולפנים, והוא היה "שחקן בכאילו", אחד שבמקרה ממש התחבר עם הבמאי – כך לפחות אנשים אחרים ראו אותו. הוא שיחק במערבונים סוג ב' והרוויח משכורת דלה. עדיף כבר היה, כך חשב, שיחזור להיות איש תפאורה.

"הי דיוק", נעמד לידו פורד כשהוא מציע לו משקה. "הו סליחה, ג'ון וויין", אמר בצחוק.

"לא זה ולא זה" ענה דיוק בחצי חיוך המאפיין אותו. "מדהים איך כולם כל הזמן ממציאים לי שמות מוזרים. החל מאמי שתיעבה אותי וקראה לי בשם של ילדה".

הבמאי ג'ון פורד | תמונה: Wikipedia

"חה חה, ולמי לא שינו את השם…", צחק פורד. "דווקא יפה השם 'ג'ון וויין'. תשמע, אני צריך שתעזור לי עם משהו. יש לי סיפור קצר שאני רוצה להפוך לסרט ואני מתלבט מי יתאים לשחק את התפקיד הגברי הראשי – אתה מוכן לקרוא אותו ולהגיד לי מה דעתך?"

"בטח", ענה דיוק ועוד באותו ערב התיישב וקרא בעיון את הסיפור.

למחרת ניגש אליו פורד ואמר: "נו, מה אתה חושב?"

"לויד נולן יהיה מתאים", ענה דיוק בחיוך. 
"אבל למה? טיפש שכמותך!", קילל אותו לפתע פורד בלי שציפה, "אני רוצה שאתה תשחק את זה".

דיוק הרגיש שחום מתחיל להציף את גופו, כמו שקורה לו ברגעים מרגשים ממש. הוא חיבק את פורד ואמר לו: "תודה".

"כולם אומרים לי שהליהוק שלך זאת התאבדות", אמר פורד לדיוק לפני שהתחילו לעבוד על הסרט "מרכבת הדואר". "לא אהיה נחמד איתך, אל תאכזב אותי".

האווירה על הסט הייתה מתוחה. אף אחד לא ידע מה פורד יעשה בכל רגע נתון.

"ככה לא הולכים! אתה הולך כמו היפופוטם מגושם!" צעק פורד על דיוק, "ותפסיק לעוות את הדיאלוג, תראה קצת הבעות פנים, אתה נראה כמו ביצה עלומה". דיוק בלע את גאוותו, למד וביצע כל מה שפורד אמר לו.

הבמאי הביא שחקנים טובים ומנוסים שישחקו לצדו כדי לדחוף את דיוק לצאת מהגבולות שיצר לעצמו. הוא היה עדיין חסר ביטחון ולא האמין שהוא מספיק טוב, ופורד, כמו בחיים, התייחס אליו כמו אב קשוח מצד אחד, ומעודד מצד שני.

כך, כשהגיעה סצנת רומנטית ודיוק קפא על מקומו, פורד לקח אותו הצידה ואמר: "תרים את הגבה ותקמט את המצח, זה אמור לעבוד".

לא רק שזה עבד, הסרט היה הצלחה ענקית, ודיוק, כלומר ג'ון וויין, הפך לכוכב. הוא המשיך להרים גבה ולקמט את מצחו בסצנות רומנטיות, והמשיך לככב בסרטים מוצלחים אחרים בבימויו של ג'ון פורד.

הסיפור האמיתי

דיוק סיפר בראיון על המקרה שבו פורד הפיל אותו לבוץ, ושהוא, שלא חשב עדיין שיהיה אי פעם שחקן, החזיר לו והפיל אותו בחזרה. המקרה הפך את השניים לחברים טובים ופורד הזמין את דיוק לטיולי היאכטה שלו, עם כל "המי ומי" של התעשייה. עם זאת, יעברו עוד תשע שנים עד שהשניים יעבדו יחד שוב. דיוק בינתיים שיחק בסרט ליגה ג' שהיה כישלון טוטאלי ובסרטים אחרים מסוג ב' שרק גרמו לו להרגיש רע עם עצמו.

ברגע שפורד קרא את סיפורו הקצר של הסופר ארנסט הייקוקס הוא ידע שזאת ההזדמנות של חברו דיוק לשחק בתפקיד הראשי. הוא סיפר בראיון שהיה צריך מישהו בעל נוכחות עוצמתית ונחישות ובלי הרבה דיבורים – ודיוק היה מושלם. אלא שהוא היחיד שראה את הדברים כך. המפיקים שאליהם פנה אהבו את התסריט אבל לא היו מוכנים להסתכן עם שחקן כושל. לבסוף, הצליח פורד לשכנע מפיק כשאמר לו שאפשר לשלם לדיוק גרושים עבור התפקיד ושזה מאוד ישתלם לו.

פורד היה קשה במיוחד עם דיוק במהלך צילומי הסרט, אבל בזכות הנחישות וההתמדה של דיוק ללמוד מהמורה שלו, הצליחו השניים להפוך את הסרט למוצלח ואת וויין לכוכב עולה. "מרכבת הדואר" היה סרט ראשון מתוך כמה סרטים מוצלחים אחרים שפורד ודיוק עשו יחד במהלך הקריירה שלהם.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן

"עושר אינו דבר נצחי", אומר אלחנן רוזנהיים, מייסד חברת ההשקעות המצליחה "פרופימקס" שעובדת עם משקיעים עתירי הון. "אנחנו צריכים לעודד התנהלות על פי מצפן מוסרי. לצערי, רובו של עולם העסקים של היום אינו כזה".

בדיוק מהסיבה הזאת חברת "פרופימקס" הפכה לשותפה באירוע ייחודי שיתקיים ב-29 ביוני, בהפקת מגזין האיכות אפוק טיימס. האירוע – "Invest for a change" – הוא השלישי בסדרת האירועים המוצלחת For a change מבית אפוק טיימס.

מגזין אפוק טיימס מקדם כבר שנים, הן בכתב העת החודשי והן באירועים המושקעים שהוא מציע, תכנים מעוררים מחשבה ומרחיבי דעת. הפעם, האירוע יתמקד בעולם העסקים וההשקעות, מתוך ידיעה ששינויים אמיתיים בתחומים אלו, כאלו שמעודדים את הטוב ומדגישים מוסר ונתינה, יכולים לייצר גלים שמשפיעים על החברה כולה בטווח הארוך.

לצד כיבוד עשיר ומפגש עם אנשים מרתקים, האורחים יוכלו ליהנות מהרצאות מעניינות ומעוררות השראה שיעבירו כמה מהשחקנים המובילים בעולם הכלכלה והעסקים: ניר שרצקי, יהודית יובל רקנאטי, חנוך ברקת, אלכס קומן, עימאד תילחמי, זאב דהן, אורית ועקנין, ירון נוידרפר שרי רות, יואל חשין ועוד.

"מדוע לאיילים יש קרניים כבדות המפריעות לתנועתם ושרידותם ואיך זה קשור לעולם העסקים?", ישאל בהרצאה נועם מנלה, אחד המרצים המבוקשים בישראל.

ניר שרצקי, מנכ"ל איתוראן, יספר על דרך בלתי צפויה שגילה לפיתוח מנהיגים, צוותים מגובשים ומוטיבציה גבוהה בקרב העובדים – באמצעות נתינה המנוגדת לכל היגיון עסקי.

אשת העסקים והפילנתרופית יהודית יובל רקנאטי, תספר מדוע היא כבר לא עוסקת ומאמינה בפילנתרופיה מהסוג הישן – בניינים על-שם ותרומות שמסתכמות במתן כסף, ותאיר על המסלול החדש לשינוי חברתי.

איל לוינטר, עורך מגזין אפוק טיימס, יספק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של כמה מהעסקאות הגדולות שנעשו בישראל מול הסינים, ידבר על האינטרסים הסמויים שמניעים אותן ועל הדרמה שמתחוללת מבלי שנרגיש.

חנוך ברקת, יו"ר קרן דואליס ולשעבר מנכ"ל קרן אייפקס, יביא דוגמאות מהשטח ליוזמות חברתיות בישראל הנשענות על המהפכה הרעיונית שחולל בבנגלדש פרופ' מוחמד יונוס, זוכה פרס נובל לשלום.

אורית ועקנין, שניהלה את ההון של אחת המשפחות העשירות בעולם, תספר מדוע החליטה לוותר על קריירה מבטיחה, עזבה הכול, חזרה לארץ, והחלה לעבוד רק עם עסקים שמועילים לעולם שלנו.

אלכס קומן, פרשן כלכלי ומרצה בכיר באוניברסיטת ת"א, ידבר על "פרדוקס הלובסטר", ועימאד תלחמי, שהיה יד ימינו של דב לאוטמן ז"ל וניהל אלפי אנשים, ידבר על גישתו המיוחדת לניהול מתוך אהבה וחמלה.

זאב דהן, מנכ"ל קלאב מד בישראל, יספר כיצד שחיין יהודי שפעל במחתרת נגד הנאצים והאמין בכוח המרפא של המים, החליט בסוף מלחמת העולם השנייה להחזיר את שמחת החיים לניצולי השואה והצליח להקים חברה משגשגת וגדולה.

ירון נוידרפר, מנכ"ל חברת IFS להשקעות חברתיות וסמנכ"ל הכספים של הסוכנות היהודית, יסביר מה זה אג"ח חברתיות. "אנחנו עומדים בפתחה של הזדמנות לייצר כלכלה חדשה לגמרי", הוא אומר.

שרי רות תספר כיצד הפכה לסטרטאפיסטית החרדית הראשונה, ולאן מתקדמת החברה החרדית. ויואל חשין, מייסד קרן ההשקעות 2B Angels יציג את "המהפכה הקופרניקאית" שהוא מוביל לתיקון החברה הישראלית ועולם העסקים.

באירוע Invest for a change מבית אפוק טיימס בסדרת for a change בשיתוף פרופימקס, החליטו לתמוך מותגי על נוספים כגון משרד עוה״ד גולדפארב-זליגמן, זיו האפט BDO, רולקס, יגואר, לנדרובר, קלאב מד, ספיריט הפקות עולם ועוד.

תמונה: Fox Photos/Getty Images

ב-3 בספטמבר 1939, ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין נשא נאום דרמטי לאומה. בנאום הוא הודיע לאזרחי האימפריה שבעקבות פלישת גרמניה לפולין בניגוד לכל ההסכמים, בריטניה מכריזה מלחמה על גרמניה.

בשבוע שלאחר מכן כל אזרחי לונדון היו עסוקים במילוי הנחיות החירום של הממשלה במסגרת ההכנות למלחמה: הם שלחו את הילדים לכפרים מרוחקים, תלו וילונות שחורים על החלונות וחפרו בכל שטח אדמה פיסות של ערוגות לגידול ירקות, מחשש למחסור במזון.

אבל הייתה פעולה המונית נוספת של אזרחי בריטניה, שלא נכללה בהנחיות החירום של הממשלה: מאות אלפי אזרחים הוציאו להורג את חיות המחמד שלהם. בארבעת הימים הראשונים של המלחמה, כחצי מיליון כלבים וחתולים, כרבע מחיות המחמד בלונדון, הומתו. יותר מפי שש ממספר האזרחים שנהרגו בבריטניה בהפצצות במשך כל המלחמה.

אנשים הבינו מהר מאוד את הטעות שעשו. היו שהביאו הביתה חיות חדשות במקום אלה שמסרו להריגה

התהליך כולו היה שקט ומסודר, אבל בהיקף גדול כל כך עד שנוצר מחסור בחומרי הרדמה ולא הייתה דרך לפנות את הגופות או למצוא להן מקומות קבורה. חשוב לציין שבאותו זמן עדיין לא היה מחסור במצרכים, וההפצצות על לונדון החלו רק כחצי שנה לאחר מכן. זו הייתה החלטה ספונטנית של האזרחים שלא נבעה מצורך או מלחץ חיצוני.

אנשים הבינו מהר מאוד את הטעות שעשו, וחלקם הביאו הביתה חיות מחמד חדשות במקום אלה שמסרו להריגה. בתכנית פופולרית בבי-בי-סי, מנחה ידוע מאותה תקופה, כריסטופר סטון, אמר: "להשמיד חבר נאמן כאשר אין צורך בכך, זו עוד דרך לאפשר למלחמה להתגנב לתוך בתינו". באותו זמן ההרג ההמוני כבר נפסק, והרבה מחיות המחמד ששרדו את ארבעת הימים הראשונים, שרדו את המלחמה כולה. אבל הנזק כבר נעשה.

לא חייבים להרוג – היו פה ושם גם אנשים שהחליטו לשלוח את חיות המחמד שלהם לעיר מרוחקת מהמלחמה, בדרום-מערב אנגליה

ההיסטוריונית הבריטית ד"ר הילדה קין (Hilda Kean) מאוניברסיטת אוקספורד, מנסה בספרה החדש "הרצח הגדול של הכלבים והחתולים" (The Great Cat and Dog Massacre) להבין איך ומדוע האירוע הנורא התרחש ומה המורשת שנשארה ממנו. לשם כך היא אספה בספרה דווקא מסמכים שוליים מתוך המצבור הגדול של מסמכים על מלחמת העולם השנייה: יומנים, מכתבים, ידיעות צדדיות בעיתונות וזיכרונות שלא פורסמו.

לטענת קין, חלק גדול ממה שקרה קשור לשינוי ביחסים בין בני אדם לכלבים ולחתולים בתחילת המאה ה-20. בעבר בני אדם בייתו כלבים לצרכי ביטחון וצייד, וחתולים כדי להתמודד עם מזיקים למיניהם, כמו עכברים וחולדות. אבל יחד עם תהליכי העיור, כלבים וחתולים כבר לא היו נחוצים בסביבה העירונית לתפקידים הראשוניים שלהם. וכך מ"פועלים" שיש להם תפקידי עבודה במשק הביתי, הם הפכו בהדרגה להיות חלק מבני המשפחה, ובמקום לשאול כיצד הם יכולים לשרת אותנו, התחלנו לשאול מה אנחנו יכולים לעשות למענם.

תמונה: Fox Photos/GettyImages

כל זה היה טוב ויפה בתקופה של שלום, אבל במלחמת העולם הראשונה אזרחים רבים בבריטניה רגזו על כך שחיות מחמד קיבלו טיפול טוב יותר מאשר בני אדם. במיוחד עוררה רוגז תערוכת חתולים שהתקיימה ב-1916, ובה נראו חתולים מפונקים ומטופחים ישובים על כריות משי. חלקם היו אפילו שמנים, כאשר אזרחים רבים סבלו ממחסור במזון.

במאמר שהתפרסם בטיימס ב-1915, המחבר התייחס לאחד המקלטים לחתולים, שאספו חתולים שהגרמנים השאירו מאחוריהם, בעוד שאזרחים נאלצו לברוח על נפשם. "כאשר כל פני נחוץ למען האימפריה", מתלונן הכותב, "זה לא זמן לדאוג לחתולים".

תמונה: H.-F.-Davis/Topical-Press-Agency/Getty-Images-small

היו גם זיכרונות נוספים ממלחמת העולם הראשונה, שחרצו במידה רבה את גורלם של בעלי החיים במלחמת העולם השנייה. רבים זכרו את החתולים והכלבים העזובים שננטשו או שבעליהם מתו, והם שוטטו מורעבים ברחובות לונדון. כאשר היה ברור שמלחמה נגד גרמניה היא בלתי נמנעת, ממשלת בריטניה בנתה תכנית מיוחדת להגן מפני הפצצות על בעלי חיים למאכל או כאלה שיש להם ערך כלכלי. עופות, בקר וסוסים נשלחו בהמונים למקומות מרוחקים. אבל חיות מחמד לא נכללו בתכנית הזאת.

ההבחנה בין בעלי חיים מועילים לבין כאלה שנראו כמותרות בלבד, ומתחרים עם בני אדם על מזון היא, לפי קין, הסבר סביר אחד לרצח של חיות המחמד ב-1939. אבל זה רק חצי הסיפור. באופן מוזר דווקא הקשר הרגשי העמוק שתושבי לונדון חשו כלפי חיות המחמד שלהם, חרץ את גורלן. להרוג חיית מחמד, במקום להניח לה למות מרעב, נחשבה כפעולה של חסד וחמלה. חיות המחמד נחשבו כבני המשפחה ומכאן הרצון להגן עליהן מהזוועות ומהאכזריות של המלחמה.

תמונה: W.-Hales/Fox-Photos/Getty-Images

באופן דומה, תוך כדי הכנות למלחמה, הורים רבים דיברו בגלוי על איך הם יעדיפו להרעיל את ילדיהם מאשר להניח להם לחיות תחת הכיבוש הגרמני. אישה אחת סיפרה למכון מחקר לאומי (Mass Observation) שעקב אחרי התנהגות האזרחים בזמן המלחמה: "אספתי מספיק רעל בשבילי, בשביל בעלי ובשביל כל הילדים. אני זוכרת את המלחמה האחרונה, אני לא רוצה שאני או בני משפחתי יעברו את זה שוב. אני לא אספר להם, אני רק אעשה את זה".

כך תושבי לונדון מצאו דרך להביע את הדחף שלהם לחמלה, כאשר הקריבו את חיות המחמד שלהם שלמרות כל החיבה אליהן, החיים שלהן לא היו חיוניים עד כדי כך שסיומם יעורר נקיפות מצפון. אישה אחת מספרת על הסיפור שעבר במשפחה: "אבי היה בן 12 כאשר המלחמה פרצה. יום אחד הוא הלך עם סבתי ברחוב והם נתקלו בתור ארוך של אנשים שכולם החזיקו בידיהם כלבים, חתולים, ארנבות, אוגרים ועוד סוגים של חיות מחמד. אבי שאל את סבתי מה קורה והיא הסבירה לו שאנשים מוסרים את חיות המחמד להריגה כדי שלא יסבלו כאשר הפצצות יתחילו ליפול".

למרות שבזמנו האירוע הזה עורר עניין רב בציבור ובתקשורת, הוא נמחק מההיסטוריה הבריטית. כאשר קין ביקשה מהארכיון של "החברה למניעת התאכזרות כלפי בעלי חיים" מידע על כך, השיבו לה במייל: "אין ברישומים בארכיון שלנו שום עדות לרצח של חיות מחמד בתחילת מלחמת העולם השנייה. לרוע המזל הארכיון שלנו סגור לחוקרים חיצוניים במשך 100 שנה, בגלל נושאים שקשורים בחיסיון, אבל אני יכול להבטיח לך שבדקנו את הנושא מספר פעמים, ואין שום ראיות שתומכות בדיווחים האקראיים ששמענו לאורך השנים".

תמונה: Harry-Todd-Fox-Photos-Getty-Images

מן הסתם תושבי לונדון יעדיפו שלא לזכור אירוע מדכא כל כך בהיסטוריה שלהם שמגלה נטייה עמוקה לפאניקה מיותרת. האירוע הזה "לא מתאים לסיפורים שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, על עצמנו".

הבריטים מתגאים עד היום בקור הרוח ובשלווה שהיו להם אל מול פני המלחמה, מורשת שנחרטה במילים מוטבעות על רקע אדום, מתחת לציור של הכתר: "הישארו שלווים והמשיכו כרגיל". הספר של קין חותר תחת הדימוי הזה של אימפריה נחושה, ומגלה את הפחד ואי הרציונליות מתחת לשפתיים החשוקות.

הספר של קין מלא בציטוטים ובהפניות למקורות, בגוף הטקסט, ולכן מכביד מאוד על הקריאה. אבל הנושא מעניין, מפתיע ומעורר מחשבה עבור אוהבי חיות ואוהבי אדם באשר הם.

תמונה: Fotolia

מכירים את האנשים שיוצרים דרמה מכל דבר? כשמשהו קטן קורה מחשבותיהם דוהרות קדימה ומייצרות תרחישי אימה הרסניים. "הוא אמור היה לחזור מהריצה שלו כבר לפני חצי שעה והוא אפילו לא עונה לטלפונים". יש אנשים שימשיכו בעיסוקיהם בלי שזה ממש יפריע להם, אבל יש גם כאלו שמחשבותיהם מתרוצצות מתרחיש נוראי אחד לשני – "אולי איזו מכונית פגעה בו או שהלב פתאום לא עמד בעומס?"

בספרן החדש "אפקט הטלומרים" (ינואר 2017) טוענות המחברות, פרופ' אליזבת בלקבורן (Elizabeth Blackburn) ופרופ' אליסה אפל (Elissa Epel) שלשתי צורות החשיבה השונות האלו עשויה להיות השפעה מכרעת על קצב הזדקנות התאים שלנו. לא מדובר רק בחשיבה אופטימית מול חשיבה פסימית. לטענתן, זה רק חלק קטן במשוואה הזאת. המחברות מציעות מספר צורות חשיבה נוספות שייתכן שיש להן השפעה מכרעת על תהליכי הזדקנות התאים.

תאי גופנו מתחלקים, עד שהם מאבדים את יכולתם להתחלק ומתים. מהירות איבוד היכולת להתחלק היא ההבדל בין הזדקנות מהירה להזדקנות איטית

יש למשל אנשים עם נטיות רגזניות שבטוחים שכבר אי אפשר לתת אמון באף אחד. "השכן מלמעלה תמיד שופך את המים מהמרפסת דווקא כשהכביסה שלי תלויה שם" – כלומר כולם עושים לי "דווקא". פרופ' בלקבורן ופרופ' אפל מתארות את צורת החשיבה הזו כעוינות צינית, וטוענות שהתאים בגופם של אנשים עם חשיבה כזאת נוטים להזדקן מהר יותר.

עד כמה שזה נשמע מפתיע, כנראה שלשתי המחברות יש מה לומר בנושא. פרופ' אליזבת בלקבורן, ביולוגית מאוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו, זכתה בשנת 2009 ב"פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה" לאחר שמחקריה פרצו את הדרך לחקר הזדקנות התאים. פרופ' אליסה אפל היא פסיכולוגית, גם היא מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, העומדת בראש המעבדה להזדקנות, למטבוליזם ולרגשות. לטענתן, "התאים שלנו מקשיבים למחשבות שלנו, ומושפעים מהן ברמה בסיסית ועמוקה ביותר".

אבל איך זה ייתכן? כיצד התאים שלנו בכלל "שומעים" על המצב המנטלי שלנו ומה הקשר של זה להזדקנות שלהם?

להפוך את המשבר לאתגר

פרופ' אליסה אפל מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו

כבר בתחילת שנות ה-2000, במסגרת הפוסט דוקטורט שלה באוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו, התחילה פרופ' אליסה אפל לחקור את הזדקנות התאים ולהתמחות בדרכים שבהן לחץ מנטלי משפיע על הפיזיולוגיה שלנו, כלומר על בריאותנו. "חיפשתי דרכים שיוכלו לומר לנו מה באורח החיים שלנו, בסביבה שלנו, טוב לתאים שלנו", היא מספרת בראיון לאפוק טיימס.

גם פרופ' אליזבת בלקבורן עבדה באותה אוניברסיטה, בפקולטה למיקרוביולוגיה ולאימנולוגיה. "התרגשתי מאוד מהרעיון למדוד את הזדקנות התא", ממשיכה פרופ' אפל, "ידעתי שפרופ' בלקבורן עושה עבודה כזאת וקיוויתי שאוכל לשכנע אותה שנמשיך את המחקר ביחד". מאז, כבר יותר מעשור, שהן עובדות ביחד.

פרופ' אליזבת בלקבורן, כלת פרס נובל "לפיזיולוגיה או לרפואה" בשנת 2009 | תמונה:
Wikipedia

באותן שנים כבר היה ברור שלחץ מנטלי פוגע בבריאות שלנו, אבל עדיין לא היה ברור כיצד זה קורה, אילו תהליכים גורמים לזה. במחקרן המשותף הראשון (PNAS, 2004) הן בדקו האם מצבי לחץ נפשיים גורמים לתאים שלנו להזדקן מהר יותר.

המחקר התבסס על ההבנה שבמסלול החיים שלו, תא מתחלק כל פעם ל-2 תאים צעירים הזהים לו, עד שהוא מאבד את היכולת להתחלק ומת. מהירות איבוד היכולת להתחלק (עליה נפרט בהמשך) היא ההבדל בין תאים המזדקנים מהר יותר, לבין תאים שמזדקנים לאט יותר.

אבל איפה אפשר למצוא אנשים שחווים לחץ אינטנסיבי במשך זמן ממושך? לפרופ' אפל היה רעיון. כמה שנים קודם לכן היא סייעה לאחותה, שכתוצאה מסיבוכים בלידה, ילדה תינוק פגוע מוח, משותק ועיוור. פרופ' אפל, שעזרה בטיפול באחיין גם בשעות הקטנות של הלילה, כבר הכירה את הלחץ הבלתי פוסק בו נתונות אימהות לילדים פגועים שכאלו, 24/7, בלי מנוחות ובלי חופשות.

כך, באותו מחקר חלוצי הן הישוו תאי דם לבנים של אימהות לילדים חולים כרונית, לתאיהן של אימהות בקבוצת הבקרה – אלו המגדלות ילדים בריאים. ההבדלים היו ברורים: ככל שהילד הפגוע מבוגר יותר, כלומר ככל שהאם נתונה כבר שנים רבות יותר באותו מצב של לחץ כרוני, כך התאים בגופה זקנים יותר בהשוואה לבנות גילה שאינן נתונות ללחצים דומים.

זה לא אומר שלחץ בהכרח מזיק לתאים שלנו. "מידה מסוימת של לחץ אינה מסכנת את התאים. למעשה לחצים קצרי מועד הניתנים לטיפול דווקא יכולים לעזור לנו, כי הם בונים את מנגנוני ההתמודדות שלנו, עוזרים לנו לפתח גם מיומנויות שעוזרות להתמודד עם הלחצים האלו, וגם עוזרים לנו לפתח את הביטחון שאנחנו יכולים להתמודד אתם", הן כותבות בספרן, אבל לחצים ממושכים, לאורך שנים זה כבר משהו אחר לגמרי.

מניתוח הנתונים של המחקר הראשון הן קיבלו תשובה ברורה: יש קשר בין לחץ לבין הזדקנות התאים. אבל המחקר חשף גם תעלומה חדשה. "חלק מהאימהות לילדים הפגועים דיווחו על פחות לחץ, והתאים שלהן באמת נראו צעירים יותר. שאלנו את עצמנו איך ייתכן שהן הרגישו פחות לחץ?"

כשאנחנו חושבים על הקשיים שלנו, הלחץ נדבר לגופנו, גם הרבה אחרי שהגורם ללחץ כבר חלף | תמונה: Fotolia

וכך נולד השלב הבא במחקר, כשהמטרה הייתה לגלות את סודן של אותן אימהות לילדים פגועים שבכל זאת דיווחו על פחות לחץ. מה בדפוסי החשיבה שלהן עוזר להן להילחץ פחות?

כדי לבדוק זאת הן הכניסו אימהות לילדים פגועים, הן את אלו ה"לחוצות" פחות והן את אלו "הלחוצות" יותר לתנאי לחץ, במעבדה. הנבדקות, כל אחת בתורה, נכנסה לחדר המבחן, הועמדה מול שני בודקים שישבו מעבר לשולחן כשפניהם קפואות – בלי חיוכים, בלי הנהונים ובלי סימני עידוד. "בבקשה תתחילי מהמספר 4,923 ותפחיתי ממנו את המספר 17, תפתרי את זה בעל פה, בקול רם, ומהתוצאה שתקבלי, שוב תפחיתי את המספר 17, כך שוב ושוב, כמה שתספיקי בחמש הדקות הקרובות. חשוב שתבצעי את המשימה הזאת במהירות ובדייקנות, אנחנו נשפוט את הביצועים שלך לפי מספר היבטים. השעון מתחיל לרוץ עכשיו". החוקרים רושמים כל תשובה שהיא אומרת, ואם חלילה היא טועה פתאום בחישובים הם מתלחששים ביניהם.

אנשים מצפוניים הם מוכווני משימה. הם נוטים לעבוד קשה למען מטרות ארוכות טווח, והתאים שלהם צעירים יותר

"גילינו שאמנם כל הנבדקות הרגישו מידה מסוימת של לחץ, אבל לא כולן הגיבו באותה צורה. יש נשים שהגיבו ב'תגובת איום' – תגובה שבמקור נועדה לשרת אותנו למשל כשאנחנו נמצאים פנים אל פנים מול טורף קרוב. היא גורמת לכלי הדם שלנו להתכווץ. גם 'הורמון הלחץ' (קורטיזול) מופרש לדם ומביא לעליית לחץ הדם. זו תגובה שמקושרת לפחד ולחרדה, במקרים מסוימים אפילו לבושה". מתברר שמבין כלל הנבדקות, האימהות לילדים חולים כרונית – ששנים כבר נתונות בלחצים כבדים – היו רגישות יותר ללחץ מהבוחנים חמורי הסבר. אצל אלו שהגיבו בתגובת האיום העוצמתית ביותר התגלו גם התאים הזקנים ביותר.

וכאן בדיוק סודן של האימהות שהצליחו על אף הכול, לקחת את העניינים בקלות רבה יותר – במקום להילחץ מהמצב, הן הצליחו לראות אותו כאתגר. "אלו עם 'תגובת האתגר' אמנם הרגישו מודאגות ומתוחות במעבדה אבל התלוותה לזה תחושה של התרגשות ואנרגיה. יותר דם מוזרם למוח ברגעים כאלו וכמות האנרגיה בגוף מוגברת. התגובה הזו גם מקושרת להתמודדות טובה יותר עם ביצוע משימות ועם קבלת החלטות מוצלחת יותר.

"מה שקובע עד כמה האימהות האלו לחוצות, זה לא עצם הטיפול המורכב בילד הפגוע, אלא בעיקר איך הן מגיבות במחשבות שלהן למצב הזה. המצב שלהן 'חי' במחשבות שלהן בצורה שונה, והן גם מדברות על זה בצורות שונות. באחד המחקרים מדדנו את הרגשות שלהן כל יום בבוקר ובלילה, וראינו שאם יש להן תחושות, מחשבות ורגשות חיוביים ברגע שהן מתעוררות בבוקר וכשהן הולכות לישון, זה קשור לבריאות טובה יותר של התאים".

הבריאות שברגע הזה

אז אילו דפוסי חשיבה קשורים להזדקנות המהירה של התאים שלנו? שניים מהם כבר הזכרנו, פסימיות ועוינות. אבל יש עוד כמה. הדפוס השלישי הוא נדידת מחשבות. האם שמתם לב אי פעם כמה המחשבות שלנו נוטות לשוטט מדבר לדבר? בדרך כלל, בלי שאנחנו אפילו מודעים לזה.

נסה לא לחשוב על דוב קוטב, ותראה שהדבר הארור עולה במחשבותיך מדי דקה

פרופ' דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד נעזר באפליקציה ייחודית כדי ללמוד עד כמה המחשבות שלנו נודדות, ולאן (Science, 2010). האפליקציה, שהותקנה בטלפונים של אלפי נבדקים שאלה אותם מספר פעמים במהלך היום, ברגעים אקראיים לחלוטין, במה הם עסוקים עכשיו, על מה הם חושבים באותו רגע ועד כמה הם מאושרים.

מתברר שבערך חצי מהזמן המחשבות שלנו בכלל לא קשורות למה שאנחנו עושים באותו רגע. מה שחשוב אפילו יותר, שדווקא ברגעים שאנחנו יותר שקועים וממוקדים במה שאנחנו עושים, אנחנו יותר מאושרים.

"המחשבות של כולנו נודדות המון, כל הזמן. פשוט נסי להסתכל על המחשבות שלך ובמהרה כבר תשכחי שאת מנסה לצפות בהן בגלל איזה שהוא סיפור שהתפתח כחלק מנדידת המחשבות. ומתברר שבעיקר בימים הלחוצים המחשבות שלנו נוטות לנדוד יותר לדברים שליליים. זה אולי בגלל שאנחנו מחויטים להישרדות שלנו, אם יש איום לביטחון שלנו, בין אם הוא ממשי או רק פרי הדמיון שלנו, אנחנו נוטים לתת לו יותר תשומת לב", מסבירה לי פרופ' אפל.

זה כבר מוביל אותנו ישירות לדפוס החשיבה הבא שהיא מזכירה, כשאנחנו מהרהרים שוב ושוב בבעיות שלנו ובאירועים השליליים שקרו לנו. למשל כשהייתה לנו פליטת פה מביכה במיוחד, בעיקר בנוכחות מי שאנחנו הכי רוצים להרשים. "ההרהורים האלו מחיים את הדברים השליליים ולא עוזרים לנו לפתור את הבעיות וגם גורמים לנו להרגיש נורא. כשאנחנו שקועים בהרהורים כאלו הם גורמים ללחץ להידבק לגוף שלנו הרבה אחרי שהגורם ללחץ כבר חלף, וזה גורם לעלייה בלחץ הדם, לדופק מוגבר ולרמות גבוהות יותר של הורמון הלחץ בדם".

אבל אם אתם רוצים להפסיק לחשוב על משהו, לדכא את המחשבה כשהיא עולה או "למחוק אותה" כאילו כלל לא עלתה, תופתעו לשמוע על דפוס החשיבה החמישי – "דיכוי מחשבות", שאפל ובלקבורן מציינות כגורם להזדקנות מואצת של התאים.

דוסטוייבסקי, הסופר הרוסי בן המאה ה-19 רשם באחד מספריו: "נסה לא לחשוב על דוב קוטב, ותראה שהדבר הארור עולה במחשבותיך מדי דקה". פרופ' דניאל ווגנר, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת הרווארד החליט לבדוק את זה ממש כך. הוא ביקש מהנבדקים שלו לספר במשך חמש דקות על כל מה שעולה בזרם המחשבות שלהם, תוך כדי שהם מנסים לא לחשוב בכלל על דובים לבנים. אם בכל זאת דוב לבן כלשהו מצליח לפלוש לזרם המחשבות שלהם, הם התבקשו לצלצל בפעמון. התברר שדוסטוייבסקי, שדיבר על דוב המופיע פעם בדקה, טעה – בממוצע הנבדקים צלצלו בפעמון בקצב מהיר יותר.

"אף אחד לא רוצה להרגיש במצוקה כך שזו נטייה טבעית להימנע ממחשבות הגורמות לנו צער. אבל מתברר שאנחנו לא ממש יעילים בכל מה שקשור לדיכוי מחשבות. ככל שאנחנו יותר בלחץ, רצף המחשבות שלנו יהיה אינטנסיבי יותר, והוא ידרוש יותר את תשומת הלב שלנו, ואם אנחנו ממש קיצוניים בניסיונות האלו, הם עלולים לגרום לנו לדיכאון ולחרדה. זו אינה הדרך הבריאה להתמודד עם המצבים האלו. זה עובד לפעמים, בטווח הקצר, אבל זה לא ממש פותר את הבעיות שלנו", מסבירה פרופ' אפל.

לא כל ההשפעות שהמחברות מזכירות הן שליליות. בספר הן מציעות שתי צורות חשיבה שדווקא יכולות לעזור לתאים שלנו לשקם קצת את עצמם – להאריך מעט את תוחלת החיים שלהם. הראשונה שלא במפתיע קשורה לשמחה, אבל לא כל שמחה, רק זו היציבה שמחזיקה לטווח הרחוק. "כשאנחנו מבקשים להשיג הנאה בטווח הקרוב, למשל באמצעות מאכל טעים או בעזרת חפץ חומרי חדש, או אולי עם חוויות הקשורות להתרגשות קצרת מועד, ההנאה תחלוף מהר. לעומת זאת, אם מצליחים למצוא תכלית גדולה יותר בחיים, כזו שמעניקה תחושת משמעות, היא כבר קשורה לאריכות חיים ולרמת דלקתיות נמוכה יותר בגוף. דוגמה נוספת לשמחה אמיתית וארוכת טווח היא כשאנחנו בונים לתוך חיינו יחסים אוהבים או עבודה משמעותית", היא מסבירה.

התנהלות נוספת שיכולה לעזור לתאים שלנו לשמור, לפחות יחסית, על הנעורים שלהם קשורה לטיפוסים ה"מצפוניים", אלו המבקשים לעשות את מה שנכון. "אלו אנשים מאורגנים, מתמידים ומוכווני משימה. הם נוטים לעבוד קשה למען מטרות ארוכות טווח, והתאים שלהם צעירים יותר", מסבירות אפל ובלקבורן בספרן.

ד"ר שרה המפסון ממכון המחקר של אורגון בארה"ב, בדקה את הקשר הזה. לשם כך היא חזרה לשאלונים שמולאו 40 שנה קודם לכן, בהן מורות דרגו את רמת המצפוניות של התלמידים שלהן. היא בחרה 30 תלמידים שדורגו כמצפוניים, ועוד 30 נוספים שקיבלו מהמורות דירוג נמוך יחסית בסולם המצפוניות. בשלב הבא היא הצליחה לאתר את 60 האנשים האלו, ובעזרת בדיקות דם בדקה את "גילם" של תאי הדם הלבנים שלהם. מתברר שבאמת יש הבדלים כאלו. תאי הדם של המצפוניים התגלו כצעירים מעט יותר משל אלו שדורגו עם רמת מצפוניות נמוכה.

ההגנה הולכת ומתקצרת

אז איך בעצם מודדים את גילו של תא? בגרעין של כל אחד מהתאים שלנו שוכנים הכרומוזומים הנושאים את המידע התורשתי שלנו – הגנים. יש 23 זוגות כרומוזומים. בשנות ה-70, במסגרת עבודת הפוסט-דוקטורט שלה באוניברסיטת ייל, גילתה פרופ' בלקבורן שבקצוות של כל אחד מהכרומוזומים יש מעין זנב, מולקולה מיוחדת הנקראת "טלומר" השומרת על הכרומוזום, בדומה לפלסטיק הקטן שבקצה השרוך.

כשהטלומרים (אותן מולקולות שמגנות על הכרומוזום בקצוות שלו) קצרות יותר זה אומר שהתא כבר הזדקן ומוגבל ביכולת שלו לחדש את עצמו

ב-1984, כשכבר עבדה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, גילתה פרופ' בלקבורן ביחד עם פרופ' קרול גריידר אנזים מיוחד שיודע להאריך את הטלומרים. הוא קיבל את השם טלומראז, אך באותם ימים עוד לא היה ברור מה חשיבותו, ובעצם מדוע חשוב לתאים שהם יוכלו להאריך את הטלומרים. רק בתחילת שנות ה-90, התברר שלטלומרים ולטלומראזים יש קשר הדוק לתהליכי ההזדקנות של התא. בסופו של דבר, את פרס הנובל קיבלה פרופ' בלקבורן על שני הממצאים האלו, ביחד עם פרופ' גריידר ועם חוקר נוסף בתחום, ג'ק שוסטק.

אבל כיצד הטלומרים והטלומראזים קשורים להזדקנות התאים? בכל פעם שתא מתחלק בסוף חייו לשני תאים צעירים, הכרומוזומים מתקצרים מעט. למעשה לא הכרומוזום מתקצר אלא הטלומרים מתקצרים ובכך הם שומרים על הכרומוזום שלא יאבד מהחומר התורשתי שלו.

כמות הפעמים שתא יכול להתחלק ולחדש את עצמו מוגבלת, היא תלויה באורך הטלומר. בשלב מסוים כשהטלומר כבר קצר מדי, נחרץ גורלו של התא – הוא כבר לא יוכל להתחלק יותר.

אבל איך התאים שלנו "מקשיבים" למחשבות שלנו ומושפעים מהן?


"יש סוגים שונים של שליחים ביוכימיים שנוצרים כתוצאה ממצבים שונים, כמו למשל לחץ קיצוני. ידוע שהשליחים הביוכימיים האלו משפיעים גם על אורכם של הטלומרים, וגם על כמות האנזים טלומראז, כך שהשליחים האלו יכולים להשפיע על קצב הזדקנות התא".

מקרה של אדם שאינו רק פסימי (כלומר רואה את חצי הכוס הריקה וכיצד העניינים צפויים להסתבך), אלא גם מהרהר במצב הזה שוב ושוב, כך שהוא מחייה ללא הרף את הקושי, ממחיש זאת היטב. אדם כזה נכנס ללחץ וגופו מפעיל "תגובת איום" – הגוף (התאים) "שומעים" שהם נתונים בסכנה.

ל"תגובת האיום" יש משמעות כימית. ראשית, מופרש "הורמון הלחץ" – הקורטיזול, שכנראה לא משפיע ישירות על אורך הטלומרים, אבל משפיע על האנזים שיודע להאריך אותם – הטלומראז. ככל שהתאים נחשפים ליותר קורטיזול כך רמת הפעילות של הטלומראז פוחתת. התא כבר פחות מצליח לשקם את עצמו ולהאריך מחדש את הטלומרים שלו.

ואם זה לא מספיק, הלחץ עצמו גם מגביר את ייצור הרדיקלים החופשיים בגוף – חומרים לא יציבים שמתברר שפוגעים ישירות בטלומרים ומקצרים אותם. ורק הזכרנו שתי דוגמאות ממגוון השליחים הביוכימיים הקיימים בתא.

לאן אתם מתכננים להמשיך עם המחקר שלכם?


"אחד הכיוונים קשור לדרכים נוספות לאמוד את בריאות התא. מתברר שמעבר לטלומרים, קיים מנגנון נוסף בתא המושפע מלחץ מנטלי ויכול ללמד אותנו על מצבו הבריאותי של התא. מדובר במיטוכונדריה, הנמצאת בתא בסמוך לגרעין (שם שוכנים הכרומוזומים) ויש לה תפקיד חשוב באספקת האנרגיה של התא.

"במחקר משותף עם פרופ' מרטין פיקארד מאוניברסיטת קולומביה גילינו שלחץ כרוני פוגע בבריאות המיטוכונדריה, והשפעות טובות לאורך היום קשורות בשיפור בריאות המיטוכונדריה. במחקר שעשינו לאחרונה וצפוי להתפרסם בשנה הקרובה ראינו שאצל אימהות המטפלות בילד פגוע המיטוכונדריה פחות בריאה. כשהסתכלנו על היום שלהן, ומדדנו את הרגשות שלהן, ראינו שאם יש להן רגשות חיוביים ויותר תחושות ומחשבות חיוביות, זה קשור לבריאות טובה יותר של המיטוכונדריה".

יש לך רעיונות איך נוכל להימנע מצורות החשיבה הבעייתיות שדיברת עליהן?


"באופן כללי כדאי שנהיה מודעים וקשובים יותר למחשבות שלנו, זה יאפשר לנו לחיות איתן בקלות רבה יותר. אולי עדיין יהיו לנו מחשבות ביקורתיות, שליליות או פסימיות, אבל כבר לא ניתן להן כל כך הרבה משקל ואמינות, נאמין בהן פחות. נהיה מודעים לכך שאלו רק מחשבות. מודעות כזאת יכולה להביא אותנו למצב שהמחשבות כבר לא ירמו אותנו, כך שנהיה פחות לחוצים מהן.

"דרך אחת זה תרגול מדיטציה. כדאי לאנשים להתחיל להתאמן בסוגים שונים של מדיטציות. אבל לא כל אחד מתעניין במדיטציה, ולכן יש דברים אחרים שאנשים יכולים לעשות שגם כן יעזרו להם לשמור על מצב משוקם יותר של התאים. למשל, מגוון פעילויות של הגוף כמו אמנויות לחימה או תרגול צ'י קונג. אם אתה אוהב את זה ומתרגל את זה, זה מועיל.

"למעשה, מדובר בדברים המושכים את תשומת הלב שלנו, ואנחנו שקועים בהם, כמו תחביבים, או כל פעילות החוזרת על עצמה בשעה שאנחנו שקועים בה. פעילות כזאת יכולה לתת לנו מנוחה מרצף המחשבות המזיקות הגורמות לנו להרגיש פזורים או שליליים".

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

לפני כעשור הופץ בספריות הווידאו בארה"ב סרט תיעודי ששמו "הסוד", שהגיע במהרה לישראל וסחף אחריו עשרות אלפי אוהדים. בסרט הסבירו מספר אנשי רוח ו"עידן חדש" – מאמנים אישיים, כמרים וגם אנשי מדע – שבמהלך ההיסטוריה היו כמה אנשים ששמרו באדיקות על "הסוד", ביניהם לאונרדו דה-וינצ'י, מוצרט, בודהא, שייקספיר ואלברט איינשטין. הם חששו שאם יתגלה סודם לציבור, ההצלחה תילקח מהם ותיהפך לחסרת חשיבות. כיום חיים בעולם אנשים רבים כמוהם, שהבינו את משמעותו ואת עוצמתו של הסוד, אבל חיים על פיו בשקט ובסתר, וזוכים לחיי אושר ותהילה.

אושר נתפס במשך מאות שנים כ'מה שקורה לנו'. ומה שקורה לנו הוא מחוץ לשליטתנו. זה מנוגד לחלוטין להבנה שצריך להרגיש טוב כאן ועכשיו

הסרט הפך ללהיט עולמי שמשך מאות מיליוני אנשים ויצא גם כספר, לאחר שחשף לציבור בפעם הראשונה את "הסוד", הלא הוא "חוק המשיכה" (The Law of Attraction). אם נחשוב על דבר מה מסוים, אם נדמיין אותו, הוא "יישלח" לרחבי היקום, וכמו מגנט ימשוך משם את כל הדברים הדומים שיחזרו אלינו מאוחר יותר כמו בומרנג – אבל הפעם לא כמחשבה אלא כדבר מוחשי שנזכה מאוחר יותר לראות בחיינו האמיתיים. היקום אינו מבדיל בין טוב לרע, טענו מחברי הסרט, הוא פשוט מציית למוח האדם. אושר וגם עושר נמצאים בהישג יד.

ההיסטוריון דארין מקמ'הון

בשנים שחלפו מאז, יצאו לאור כמעט בכל חודש ספרים חדשים בסגנון "הסוד", שהסבירו מה עלינו לעשות כדי להשיג את האושר הזה. סדנאות וקורסים סבבו סביב המטרה הזו, ותעשייה שלמה נוצרה כדי לעזור לנו להגשים את עצמנו ואת חלומותינו. בקיצור – להיות מאושרים. בה בעת, התפרסם אחת לתקופה מחקר חדש שאימת את התובנה – ככל שמישהו מאושר יותר, כך הוא בריא יותר, וככל שאדם משתחרר מגורמים המסבים לו צער וכאב, כך הוא יכול לפרוש כנפיים ולעוף.

המסקנה הייתה שחיי היום-יום צריכים לספק לנו תחושת שמחה; הקריירה שלנו צריכה להיות "מכניסה" ומעניינת; בן הזוג צריך להיות החבר הכי טוב ולענות על כל צרכינו; ואת הסבל בחיינו אנחנו צריכים להפחית, לפי הלוגיקה: פחות סבל, יותר אושר.

אבל ההיסטוריון, פרופ' דארין מ. מק'מהון מאוניברסיטת פלורידה, שחקר את נושא האושר במשך יותר מעשור וכתב על כך את ספרו Happiness: A History, חושב אחרת. "כל זה אשליה", הוא אומר בראיון לאפוק טיימס, "מטרת האדם אינה להיות מאושר. היא אף פעם לא הייתה כך בהיסטוריה, אלא נוצרה משינויים שהתרחשו לאחרונה. הרדיפה הזו אחר האושר מובילה להשלכות הרסניות על החברה שלנו".

"להרוויח" את האושר

מק'מהון אינו ההיסטוריון היחיד שחוקר את נושא האושר. רשימת ההיסטוריונים העוסקים בכך אמנם אינה ארוכה, אבל בקרב רובם שוררת הסכמה: במשך מאות שנים הבינו פילוסופים, חכמים שונים ואנשי דת שהחיים כרוכים בקושי, ושסבל הוא דבר בלתי נמנע. לא ניתן לקבוע מתי הוא ינחת עלינו ובאיזו צורה הוא יפגע בנו – האם כמחלה או כבעיה לא נעימה. הם הבינו שגם היפוכו של הסבל – "אושר" – אינו משהו שניתן לשלוט בו. האושר נמצא בשליטת "השמים", הם האמינו, מוכתב על ידי הגורל או המזל. "אושר נתפס במשך מאות שנים כמה שקורה לנו", כותב מק'מהון, "ומה שקורה לנו הוא מחוץ לשליטתנו".

האושר אינו קשור להנאה אלא למידות טובות. אפלטון ואריסטו| תמונה: Wikimedia

הפילוסופים היוונים, מסוקרטס ואפלטון, ועד אריסטו ואסכולות החשיבה הקלאסיות, שחזרו על המילה "אושר" (eudaemonia) בכתביהם, דווקא כן חשבו שניתן להשיג אושר, אבל באופן שונה לגמרי מזה המוכר לנו כיום. "האושר, לפי התפיסות הקלאסיות, אינו קשור ברגשות או בתחושות המסבים לנו הנאה וגורמים לנו להרגיש טוב, או בדברים המעלים חיוך על שפתינו", מסביר מק'מהון. "הוא גם לא נמדד ב'רגעים קטנים של אושר', אלא על פני תקופת חיים שלמה שבה האדם חי על פי קוד מוסרי ומידות טובות, כמו יושר, צדק וטוב".

"במסורת הנוצרית האושר אפילו לא יכול להיות מושג בחיים האלה", הוא אומר לי בראיון שערכתי איתו. "הוא מופיע בגן עדן, לאחר שהאדם הקדיש את חייו להתנקות מחטאים, לאמונה בישוע ולצדקה. למעשה הוא מושג רק לאחר שהאדם מת, ולכן הוא לא חלק ממצבו הטבעי של האדם. בדיוק להיפך, הוא שמור ל'נבחרים' בלבד, שמגיעים אליו כשהם עוברים מחוץ לגבולות הזמן. הוא מנוגד לחלוטין להבנת האושר העכשווית שלנו, הקובעת שצריך 'להרגיש טוב כאן ועכשיו'".

על פי הנצרות האושר מופיע בגן העדן, אחרי שהאדם התנקה במשך כל חייו מחטאיו. ציור של הירונימוס בוש|תמונת הציור: Wikimedia

ההבנה הזו היא גם נחלתן של פילוסופיות כמו קונפוציוניזם, דאואיזם וגם יהדות, מסביר מק'מהון, שבהן האושר האנושי נתפס כהישג גבוה מאוד, שזוכים בו "הנבחרים" או "הקדושים", אנשים שהבינו איך לחיות ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר.

בבודהיסטים החיים הם סבל

וזה לא הכול. למשוואת האושר הזו נכנס מרכיב נוסף שכל המסורות חלקו במשותף – סבל. סבל, הן הבינו, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההגעה אל האושר. החל מספר איוב, דרך כתביו של בודהא ועד הפילוסופים של תקופת הרנסנס, חכמי העבר חזרו כולם על אותו מסר: העולם הוא מקום כואב. על האדם לוותר על הנאות קצרות טווח למען הרמוניה רוחנית ושלווה מנטלית בטווח הארוך, שאותן הוא משיג באמצעות חיפוש פנימי והתעלות רוחנית.

אורח חיים שכזה אינו אמור להיות נעים או קל. לא משיגים אותו כשיושבים מול הים או מדמיינים את התמונה המנצחת שלנו. "רק החיפוש אחר אושר גבוה יותר…", אמר הפילוסוף הרומי מרקוס קיקרו, "הוא גמול שהוא מעבר לכל עושר אנושי, כבוד או הנאה פיזית". רק מעטים יצליחו להגיע אליו, לפי אריסטו, "המאושרים המעטים".

"אבל במאה ה-18 המצב החל להשתנות", אומר לי מק'מהון. "האופן שבו אנשים דיברו על אושר השתנה – אם אושר היה בעבר דבר נדיר ומיוחד בעולם של סבל וכאב, נוצר בהדרגה קונצנזוס שלרבים יש סיכוי להערים על הסבל, אחת ולתמיד, ולגעת באושר".

אושר בעידן המודרני

"במאה ה-18 קמה תנועה של אינטלקטואלים שנקראה 'תנועת הנאורות' או 'תנועת ההשכלה' ששינתה את תפיסת האושר", ממשיך מק'מהון. "הם רצו לשפר את העולם הזה, את החיים בו, ולקדם את היכולת שלנו ליהנות ממנו".

מניחים שזה התחיל עם הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, שנחשב לאחד ממייסדי "תנועת הנאורות" ומאבות הליברליזם, שאמר ממש בסוף המאה ה-17 ש"עיסוקו של האדם הוא להיות מאושר", כלומר אין עליו להניח שהסבל הוא חלק טבעי מחייו, ואין עליו להתנצל על רצונו להשיג תענוגות והנאות. להיפך, האדם צריך לעבוד קשה כדי להגדיל אותן.

תנועת ההשכלה שינתה את תפיסת האושר. היא רצתה לשפר את העולם ולקדם את היכולת שלנו ליהנות ממנו

הזכות לרדוף אחרי האושר היא מובנית מאליה. תומאס ג'פרסון | תמונה: Wikimedia

לאחר מכן הגיע תורה של האנציקלופדיה הצרפתית, "התנ"ך" של תנועת הנאורות, שהכריזה במאמר אודות "אושר" כי לכולם יש הזכות להיות מאושרים. בהמשך זה היה תומס ג'פרסון, שחיבר את הכרזת העצמאות של ארה"ב ב-1776, כשאמר שהזכות לרדוף אחר האושר היא אמת מובנת מאליה, והקולגה שלו, ג'ורג' מייסון, כתב ב"הצהרת הזכויות של וירג'יניה" שהרדיפה אחר האושר והשגתו היא יכולת טבעית וזכות בסיסית. גם לואי דה סן-ז'וסט, ממנהיגי המהפכה הצרפתית, הכריז בשיא המהפכה כי "אושר הוא רעיון חדש באירופה".

והוא אכן היה.

אבל לא רק בזירה החילונית חלה מהפכה, אלא גם במסורות הדתיות. "המסורת הנוצרית החלה להדגיש את אותו רעיון, שהאדם צריך לחפש אושר", אומר לי מק'מהון, "היא החלה לרמוז שאלוהים או שהישויות העליוניות, רוצות שנהיה מאושרים בחיים האלה ושהחיפוש אחר האושר הוא דרך לפאר את אלוהים.

"זה קרה גם עם החסידים, עוד במאה ה-17, כשהם הפכו את התרוממות הרוח והשמחה לדרך להאדיר את אלוהים. זה קרה בכל המסורות הדתיות. ניצנים מוקדמים יותר הופיעו עוד קודם, כשמייסד הנצרות הפרוטסטנטית, הכומר מרטין לותר, אמר שכל עצב הוא מהשטן. כלומר, עצב והיעדר אושר הם חטאים, אבל אחרי שמסירים את החטאים, בני אדם יהיו יצורים שמחים. הוא הפך את מצב הרוח לעניין מוסרי – אלו שמאמינים באלוהים, יהיו שמחים יותר".

הפכו את השמחה ואת התרוממות הרוח כדרך להאדיר את אלוהים|תמונה: Christopher Furlong/Getty Images

במקביל, מסביר מק'מהון, הייתה סיבה נוספת שהובילה אנשים לחשוב שהם יכולים להימנע מסבל ולרדוף אחר אושר: רעב ומגפות הופיעו בתדירות נמוכה יותר; אנשים דאגו פחות לשרידותם, ועסקו יותר באיך לחיות טוב; תנאי החיים גם השתפרו: הבתים חוממו טוב יותר, השדות נחרשו טוב יותר והרחובות הוארו טוב יותר – אנשים החלו לדמיין מה יקרה אם הם ימשיכו לנסות לשלוט על נסיבותיהם, לכופף את העולם ואת אי הוודאות שבו לטובתם.

בתחום המדע, אייזיק ניוטון, שחי במאות ה-17 וה-18, החל לטעון שהעולם נוהג על פי חוקים שאפשר להבין באמצעות היגיון אנושי, שניתן לצפות על ידי ההיגיון האנושי ואולי אפילו לנבא בעזרת ההיגיון. כלומר, העולם אינו עוד עולם מקרי שאיננו יכולים לתפוס או להבין, אלא שאנו יכולים לשלוט בו ולהפוך אותו לעולם טוב יותר.

"כתוצאה משינויים אלו החל הבום של עניין האושר", מסכם מק'מהון. "החל מהמאה ה-18 החלו להתפרסם ספרים שהדגישו כי צריך לשים את האושר כמטרה הנעלה של החברה. האדם לא צריך לסבול מלידה עד מוות. האדם צריך להשיג אושר בחיים האלה".

כמובן שהשינוי לא התרחש בן לילה. עובדים מדוכאים או עבדים שנשבו גיחכו נוכח הרעיון שכולם זכאים להיות מאושרים. אחרים מסחרו את האושר. שמלה חדשה או אוסף של כדים אסתטיים נתפסו כאושר, גישה שמלווה את האנושות עד היום, כשבית חדש הוא מקור לאושר עבור רבים. המרדף אחר האושר הפך למרדף אחר השגשוג וההנאה שהוא מציע – המרדף אחר החלום האמריקני.

הקארמה מגיעה

רובנו מאמינים כיום שבאמת באנו לעולם כדי להיות מאושרים. מה הבעיה בזה? 


"אני חושב שהרעיון עצמו הוא בעייתי. בעיה אחת היא שלא ברור בכלל מבחינה אבולוציונית, שנועדנו להיות מאושרים. ל'ברירה הטבעית' אין אינטרס שנהיה מאושרים. נכון, יש לה אינטרס שנהיה מאושרים מספיק כדי לרצות להתרבות – חיות וגם בני אדם מדוכאים לא מעוניינים להתרבות, אבל אין בקוד הגנטי שלנו שום דבר שאומר שאנחנו צריכים להיות שמחים כל הזמן".

הרצון להיות מאושרים מונע מאיתנו להעריך את היתרונות שיש בהתמודדות עם סבל

הבעיה השנייה, מסביר מקמ'הון, היא שהרצון להיות מאושר מונע מאיתנו להעריך את היתרונות שיש בהתמודדות עם הסבל. מק'הון מזכיר כדוגמה את סיפור איוב, איש ישר ובר מזל עם משפחה גדולה ועושר רב. בשיחה בין השטן לאלוהים, אומר השטן לאלוהים שזאת לא חוכמה שאיוב כזה צדיק – קל להיות כזה כשיש לך שפע רב. כדי להוכיח לשטן שההיפך הוא הנכון, אלוהים מאפשר לשטן לפגוע בכלכלתו ובבריאותו של איוב ולהציב אותו בפני מבחנים קשים. איוב עובר סבל רב אך למרות זאת נשאר אדם מאמין וישר. לבסוף, אלוהים מחזיר לו דברים טובים.

מבחן הסבל. למרות כל מה שעבר, נותר איוב איש ישר ומאמין. אילוסטרציה של האמן גוסטב דורה

"הרבה אנשים בני זמננו שקראו את ספר 'איוב' אינם יודעים איך להתייחס אליו – הוא נראה להם כמו שריד קודש, אכזרי ולא אנושי. אבל יש בו אמיתות עמוקות מאוד הקשורות במהות הסבל, שאינו רק מבחן. סבל יכול ליצור אמפתיה לאנשים אחרים, הוא יכול להוביל אותנו להעריך מה שכן יש לנו ולא לקחת את הדברים הטובים כמובנים מאליהם".

אבל אם נוכל לא לסבול, האם לא עדיף כך? 


"אני חושב שאנחנו חיים בתקופה שבה עצם המחשבה על ערכו של הסבל מעלה מיד חשדות. כשזה יוצא מהפה שלי, זה נשמע מוזר, אפילו לי. 'איך אתה מעז לומר שיש ערך כלשהו בסבל? אנחנו עובדים קשה כדי להעלים אותו ולהסיר אותו'.

"העניין הוא שסבל, לפי התרבויות העתיקות, הוא בלתי נמנע. אנחנו חייבים לחוות אותו, פשוט כך. כל אדם שאנו מכירים יסבול ובסוף ימות. כולנו נחווה נסיגות בחיים. רבים מאתנו יחוו טרגדיות משפחתיות. אז להעמיד פנים שסבל לא יקרה – זה לא הפתרון. ללמוד איך להתמודד עם הסבל – זה כן.

אם אתה לא מאושר זה אומר שאיכשהו נכשלת או שאחרים הכשילו אותך. אנחנו מאשימים את עצמנו

"עבור בודהיסטים, הראשונה מבין האמיתות היא שהחיים הם סבל. העולם תמיד מאתגר ומטריד. רק המוארים, אחרי שעברו תהליך רוחני ארוך, יכולים להימנע מסבל. הבודהיסטים טוענים שאם אתה מציב את הסבל כנקודת פתיחה, וממנה פונה לעולם, דברים מעניינים יכולים לקרות. אבל אנחנו חיים בתקופה שבה נוטים להתעלם או לשכוח מהשיעורים האלה".

וישנו גם נושא הקארמה, לפיו הסבל מאפשר לנו "לשלם" על מעשים רעים שעשינו בעבר. מנגד קיים מזל טוב, שהוא סוג של פיצוי לדברים טובים שעשינו. 


"כן, נכון".

אבל אולי המושגים האלה מתאימים לחברות מוקדמות שבהן הסבל היה נוכח כל כך. 


"נכון שהיה בעבר הרבה סבל, אבל העולם העשיר והמשגשג שלנו, המאפשר לנו לדמיין חיים בלא הרבה סבל, דווקא הוא האשליה. זאת אשליה כי הסבל לא יעלם אף פעם – הוא תמיד יתפוס אותנו ובסופו של דבר לא נהיה מוכנים אליו.

כלומר, אם סבל גדול ינחת בעתיד על האנושות או אפילו על כל אחד מאיתנו באופן פרטי, נגיע למצב שנתקשה להתמודד מולו. 


"נכון. אני חושב שאנחנו מאבדים מיכולתנו להתמודד איתו. אנחנו לא מאובזרים כדי להתמודד איתו, וזה אחד הדברים המשמעותיים שקורים לחברה שלנו כיום. אין כיום לוגיקה המסבירה את הסבל ואת האושר, חוץ מהיגיון מעוות שלפיו האושר תלוי בנו. כלומר, אם את לא מאושרת, זה אומר שאיכשהו נכשלת, או שאחרים הכשילו אותך. כך אנחנו מאשימים את עצמנו כשאנחנו לא מאושרים, וכך אנחנו סובלים מזה שאנחנו לא מאושרים".

זה כמו בנבואת אדיפוס – בכל תסריט שלא יבוא, אתה סובל בסופו של דבר.


"כן", צוחק מק'מהון.

חישובי אושר

האם אנשים לא ניסו מאז ומעולם למצוא דרך להקל על הכאב ולהעלים את הסבל? 


"כמובן, בני אדם לא דוחפים את היד למדורה. זה באמת משהו עקבי, אנחנו מחפשים הנאה ובורחים מכאב, אבל מה ששונה כיום לעומת פעם זאת היכולת שלנו לדמיין עולם שהעלמנו ממנו את הסבל לחלוטין, החל מלידה ועד מוות".

מה עם סקלת הרגשות הנעימים, למשל הרצון למצוא אהבה שתביא לנו אושר. מה השתנה שם? 


"אנשים בעולם המפותח של היום חושבים על נישואים במונחים של 'חישובי אושר', שבן אדם אחר צריך להפוך אותנו למאושרים. שבן אדם אחר צריך להשלים אותנו, שהוא צריך למלא את כל צרכינו. אני טוען שזה לא היה כך עד לאחרונה. לא חשבו על נישואים כמשהו שנועד למלא את האושר שלך.

"ברוב התרבויות נישואים נעשו מתוך שיקולים כלכליים או אחרים. לא היית מצפה שבן הזוג שלך יהיה החבר הכי טוב שלך, מאהב מושלם, וכל זה בחבילה אחת. זה מסביר מדוע אנחנו מפעילים כל כך הרבה לחץ על מערכות היחסים שלנו, ובאופן בלתי נמנע מאוכזבים".

בלא מעט מחקרים טוענים שאנשים מאושרים נוטים להיות בריאים יותר, לחיות חיים ארוכים יותר ולעשות יותר כסף. נראה שעשירים, באופן כללי, הם אנשים מאושרים יותר. 


"אלו כל מיני תבניות שנועדו להראות קשר בין אושר להצלחה כלכלית בעולם. זה הופך את האושר לנחשק יותר. זה גם אומר שכשאנחנו לא מאושרים אנחנו מרגישים ככישלונות. אני חושב שזה להוסיף העלבה לפגיעה, מספיק שאתה לא מאושר אבל אז גם להרגיש אשם לגבי זה, הופך את זה לגרוע יותר.

אף אחד לא מאמין שפחית קוקה קולה תהפוך אותו למאושר, אבל המסר שעובר הוא שאושר זה דבר קל מאוד להשגה. הפשטנו את האושר מהקשר המוסרי שלו

"מחקרים נוכחיים מציעים שבכל חברה נתונה, העשירים מאושרים יותר מהעניים, והמדינות המאושרות בעולם הן גם העשירות. אין ספק שהסיכוי להרגיש טוב, גבוה יותר כשהתנאים הכלכליים לא לוחצים. ולמרות זאת, אנחנו יודעים שעם העושר הגדול שנוצר בעשורים האחרונים, ארה"ב, כמו מדינות מפותחות אחרות, אינן מאושרות יותר. כמות מחלות הנפש, מקרי הבדידות וסממנים אחרים, כולם עלו. הסיבות לכך מורכבות, ואני טוען שלפחות חלק מהן קשורות ברדיפה שלנו אחר אושר".

אתה רואה קשר בין המרדף אחר האושר לבין אובדן ערכים? 


"כשאנשים במאה ה-18 התחילו לומר: 'אושר הוא מטרת החיים, וכל בני האדם צריכים להיות מאושרים', הם עדיין זכרו את החוכמות המסורתיות וידעו שרק לרדוף אחר הנאות ולברוח מסבל זאת לא הדרך לחיות חיים מאושרים. במילים אחרות, הם הבינו שאושר ובחירות מנטליות, הקשורות באופי האדם ובערכיו, הולכות יד ביד. בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון או כל אישיות אחרת ששימשה כמודל מופת במאה ה-18, יגידו שאושר הוא מטרת החיים, אבל שמוסר הוא הבסיס לאושר. במילים אחרות הם עדיין מכירים בקשר שבין התנהגות ערכית לחיים טובים.

"הרעיון הזה התאדה מאז. במיוחד במאה ה-20, עם השינויים בקפיטליזם ובתרבות הצריכה, ובשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת כשנתנו הרגשה שאינדיבידואלים יכולים לממש את התשוקות שלהם באופן מיידי. כמובן שהופיעו גם הסוציאליזם והמרקסיזם, אבל באופן כללי אנחנו חיים בעולם שאומר לנו שלהשיג אושר זה דבר קל. אתה רק פותח פחית קוקה קולה.

"אגב, הדרך שבה סוכנויות הפרסום משתמשות ב'אושר' מפתיעה – כי אף אחד לא באמת מאמין שפחית קוקה קולה תהפוך אותו למאושר, אבל המסר שעובר הוא שאושר זה דבר קל מאוד להשגה, באמצעות רגעים קטנים ומענגים. הפשטנו את האושר מהקשר המוסרי שלו".

אז לאן אנחנו מתקדמים מכאן? 


"אני מנסה לא להיות פסימי. אנחנו נולדים לעולם שבו אנחנו לא רק אמורים להיות מאושרים, אלא חייבים להיות כאלה. כשאנחנו לא מרוצים מדבר שקורה לנו בחיים – אנחנו סובלים. אבל במקום לנצל את הסבל הזה, אנחנו רק מנסים לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר. אולי במקום להתנהג כך, ננסה להתבונן פנימה ולהבין את הסיבות לתחושות ולסבל הזה, ונעשה תהליך רוחני המבוסס על החוכמה של תרבויות העבר. איך אומרים מאמנים: No pain, No gain".

תמונה: Fotolia

1. ד"ר הו?

כבר ב-1895, הרבה לפני ד"ר הו (סדרת טלוויזיה בריטית), שלח הרברט ג'ורג' וולס את גיבור ספרו, "מכונת הזמן", אלפי שנים לעתיד כדי לגלות שם מינים מוזרים דמויי אדם שיאכלסו את כדור הארץ. וולס הצית את דמיונם של רבים – איך ייראו מסעות כאלו בזמן? לאן הם יביאו אותנו? והאם הם בכלל אפשריים?

ואז הגיע איינשטיין, עם תורת היחסות הכללית, והציע שהזמן גמיש הרבה יותר משחשבנו. אמנם אנחנו תופשים אותו זורם בקצב קבוע, אבל זו רק האשליה שלנו. במקומות אחרים הוא זורם לאט הרבה יותר (ובמקומות אחרים מהר יותר), ובעצם, אם נרצה לנסוע לעתיד, זה לכאורה אפילו פשוט יחסית, מספיק שניכנס לחללית שתטיס אותנו מספיק מהר. כשנחזור מהמסע בעוד מספר שנים נגלה שכאן, בכדור הארץ, הזמן חלף הרבה יותר מהר ושהילדים שלנו שנשארו כאן כבר מבוגרים מאתנו.

בשנות ה-40, המתמטיקאי והלוגיקאי הנודע קורט גודל פתר את "משוואות השדה" של איינשטיין והגיע למסקנה שייתכן שביקום שלנו קיימות לולאות בזמן. כלומר שדרך לולאות כאלו – מסע בזמן הוא אפשרי.

השלכות אחרות של תורת היחסות הכללית מציעות את קיומם של "חורי תולעת", מעין גשרים קוסמיים שיוצרים "קיצורי דרך" בין אזורים מרוחקים בחלל – מרוחקים הן במרחק והן בזמן. פיזיקאים רבים מציעים שאם נצליח למצוא "חור תולעת" שכזה אי שם ברחבי היקום, נוכל גם דרכו לנוע בזמן.

האם אי פעם נצליח לרתום משהו מהרעיונות האלו, או רעיונות דומים, כדי לקפוץ לביקור בעבר?

2. להזהיר את אבא, שישמור על עצמו

פרופ' רון מאלט (72) מאוניברסיטת קונטיקט הוא מהפיזיקאים הראשונים שהעזו לדבר על הפיזיקה של מכונת זמן. מאז שבגיל 11 קרא את הספר "מכונת הזמן", הוא הקדיש את חייו לפיתוחה של מכונה כזו, ולו רק כדי שיוכל לחזור בזמן לאביו שמת שנה קודם לכן, ולהזהיר אותו מבעוד מועד.

בשנת 2000 הוא החל לפרסם את המשוואות שפיתח בנושא. הן מתבססות על תורת היחסות הכללית, על הפתרונות שהציע גודל ל"משוואות השדה" של איינשטיין (הלולאות בזמן), ועל קרני לייזר שלטענתו יכולות ממש לפתל את הזמן-מרחב וליצור לולאות כאלו.

אבל להפוך את המשוואות למכונה ממשית זה כבר סיפור אחר. בינתיים הוא מנסה לגייס את המימון הנדרש לבדיקת ההתכנות למכונה שהוא מציע. בראיון לאפוק טיימס הוא מעריך שבעתיד יתאפשר לשלוח בני אדם במסע לאחור בזמן, אבל זה ידרוש תקציבי עתק. אם, לעומת זאת, נסתפק בלהעביר מסרים פשוטים לעבר, ייתכן שנוכל לעשות זאת כבר תוך 15 שנה.

3. מעגלים בזמן

במארס 2017, צמד חוקרים נוסף העלה את הגרסה שלו למשוואות המסע בזמן. ד"ר בנג'מין טיפט מאוניברסיטת קולומביה הבריטית שבקנדה, וד"ר דיוויד צאנג מאוניברסיטת מרילנד שבארה"ב, מציעים לנו להסתכל על הזמן-מרחב שלנו קצת אחרת. במקום לראות את ממד הזמן כנפרד משלושת ממדי המרחב שלנו, הם מציעים לנו להתייחס אל הזמן כממד רביעי זהה לממדים האחרים.

באופן זה, כפי שבקרבת גופים בעלי מסה גדולה המרחב מתעקם, צמד החוקרים מציע שבקרבתם של גופים מאסיביים כאלה גם הזמן עצמו יכול להתעקם.

"מודל מכונת הזמן שלי משתמש בעיקום הזמן-מרחב כדי ליצור מעגלים בזמן, במקום קווי הזמן הישרים שאנחנו מכירים", מסביר ד"ר טיפט בהודעה לעיתונות. לדבריו, יוכלו הנוסעים במכונה לנוע קדימה ואחורה לאורכו של מסלול מעגלי כזה בזמן-מרחב.

זה כמובן לא אומר שבקרוב נוכל לבקר את ההורים שלנו, עוד בילדותם. החוקרים מסבירים שנצטרך חומרים מיוחדים כדי שנצליח לכופף כך את הזמן-מרחב, מיוחדים כל כך שעדיין לא פיתחנו אותם.

4. מסיבה לנוסעים בזמן

אז אם מסע כזה בזמן אפשרי, אולי נצליח למצוא תיירים כאלו מהעתיד? או לכל הפחות לאתר "עקבות" כלשהן שהם השאירו בביקורם?

בעבר, פרופ' סטיבן הוקינג הבריטי, לא חשב שמסעות כאלו בזמן אפשריים. הוא גם טען שאם מסע כזה אפשרי, ודאי כבר היינו פוגשים מבקרים כאלו מהעתיד. וכדי להדגים את טענתו הוא אפילו ארגן לכבודם מסיבה עם כל הכיבוד הנדרש, בקבוקי היין והבלונים. הוא קבע את המסיבה ל-28 ביוני 2009, אבל פרסם את דבר קיומה רק לאחר שהתאריך עבר, כדי לוודא שרק נוסעים בזמן יוכלו לדעת עליה "מבעוד מועד".

אבל אף אחד לא הגיע, הוקינג נשאר בודד בחדר החגיגי.

פרופ' רוברט נמירוף מהאוניברסיטה הטכנולוגית של מישיגן ניסה גישה אחרת כדי למצוא סימנים שלהם. הוא חיפש באינטרנט "עקבות" שלהם. אבל אילו עקבות ייחודיים הם יכולים להשאיר מאחוריהם? כדי לענות על כך אפשר לחשוב למשל על כוכב שביט שהתגלה לאחרונה. סביר שאחרי גילויו הוא יזכה לאזכורים רבים באינטרנט, למשל בציוצי טוויטר, בחיפושים בגוגל, בפוסטים בפייסבוק או במגוון סביבות אחרות. אבל אם מישהו היה מזכיר את שמו של השביט הזה עוד לפני גילויו – זה כבר חשוד.

נמירוף סקר את האינטרנט וחיפש עקבות כאלו למשך תקופה של שבע שנים, אך גם הוא לא מצא דבר. עדיין.

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

לטום ביסל, עיתונאי וסופר אמריקני, הייתה קריירה מכובדת. עד גיל 32 הוא כבר הספיק לכתוב ארבעה ספרים, חלקם סיפורת, אחרים סיפורי מסע, ואף הספיק לזכות ב"פרס רומא של האקדמיה האמריקנית", הניתן מידי שנה לאמנים מתחומים שונים. אבל אז, כשנתקל במשחק הווידאו המקוון Grand Theft Auto IV ולא הצליח להתנתק ממנו, הדברים החלו להסתבך.

בספרו "חיים נוספים: מדוע משחקי מחשב חשובים" (2010) הוא מספר: "פעם הייתי כותב בשעות הבוקר, מתאמן בריצה בשעות אחר הצהרים המאוחרות ומבלה את מרבית שעות הערב שלי בקריאה… בימים אלו לעומת זאת, אני משחק במשחקי וידאו בבוקר, משחק במשחקי וידאו בשעות אחר הצהרים ומבלה את הערבים שלי במשחקי וידאו.

המשחקים האלה מתוכננים כך שישתלטו על החיים שלך. אתה מוצא את עצמך יושב מול מסך במשך שש או שמונה שעות ברציפות

"הבוקר למשל התעוררתי ב-8:00 עם כוונות נחושות לכתוב, אבל במקום זאת שיחקתי במשחק 'Left 4 Dead' עד השעה 17:00. המשך היום עבר במספר תנומות קלות ובלתי רצופות. השעה 22:00 ורק עכשיו התחלתי לעבוד.

"גם לא עזר כשבמהלך שלוש השנים האחרונות שיניתי את סביבת מגוריי ועברתי מניו יורק לרומא ומשם ללאס וגאס, לטאלין שבאסטוניה ושוב חזרה לארה"ב. בכל מעבר כזה קיבלתי החלטה נחושה להשאיר מאחוריי את קונסולת המשחק כשאני סומך על הסביבה החדשה, על האנשים הלא מוכרים ועל התרבות השונה, שיאפשרו לי למצוא מחדש את החדווה שפעם ליוותה את עבודתי. אבל מעט אחרי שהגעתי לרומא, ללאס וגאס ולטאלין נמחקו מראשי ההחלטות הנחושות. ברומא זה לקח חודשיים, בלאס וגאס שבועיים ובטאלין יומיים".

מארק צוקרברג מדגים את סביבת המציאות המדומה שמפתחים בחברה – Facebook Spaces | תמונה: CHAPMAN/AFP/Getty-Images

לניל רוברטסון (35), שחקן סנוקר אוסטרלי שבעבר כבר הספיק לכבוש את פסגת אליפויות הסנוקר העולמיות, הייתה בעיה דומה. ב-2010 הוא היה לאלוף העולם ובשנים 2013 ו-2014 דורג כראשון בעולם. אבל העניינים התחילו להסתבך כשמשחקי הווידאו לכדו אותו. כבר ב-2014 משחק הכדורגל FIFA 14 התחיל לשאוב את זמנו כששיחק בו עוד ועוד, אבל מולו הוא עוד הצליח להתמודד, והגיע להישגים לא רעים באותה עונה. שנתיים מאוחר יותר, משחקי הלוחמה מרובי השחקנים League of Legends, ו-World of Warcraft בעלי הגרפיקה המושכת כבר היו סיפור אחר.

"הייתי נשאר ער כדי לשחק בלילה ופתאום כבר היה 6 בבוקר. הציפורים התחילו לצייץ וקלטתי: אוי ואבוי, עוד שעתיים אני כבר צריך לקום כדי לקחת את הבן שלי, אלכסנדר, לבית הספר. מיד אחר כך אני חייב ללכת להתאמן בסנוקר", הוא סיפר בראיון לרשת הטלוויזיה יורוספורט.

ניל רוברטסון, היה בעבר לאלוף העולם בסנוקר, אך התמכרות למשחקי מחשב פגעה בקריירה שלו | תמונה:
Neil Robertson/Wikipedia

"אם אתה רווק ויש לך עבודה נורמלית אולי אפשר להסתדר עם זה, אבל לא תוכל לנצח בתחרויות סנוקר מקצועניות כשאתה עייף. המשחקים האלו מתוכננים כך שהם ממש ישתלטו על החיים שלך. אתה מוצא את עצמך יושב מול מסך המחשב במשך שש, שבע או שמונה שעות ברציפות, וזה כבר ממש לא בריא".

בסופו של דבר, בעקבות עונה לא מוצלחת במיוחד בקריירה שלו, הצליח רוברטסון להתנתק לגמרי מהמשחקים, וכבר חודשיים שהוא "מפוכח" מהם לדבריו.

תמונה: allison.johnston/Flickr

אבל לדברי פרופ' אריק הורסט, כלכלן מאוניברסיטת שיקאגו, יש צעירים שהמשיכה שלהם למשחקי מחשב ולמשחקי וידאו מפריעה להם בכלל למצוא עבודה. "לאורך ההיסטוריה, אנשים בשנות ה-20 לחייהם היו עם מוטיבציה גבוהה להתקדם בשוק העבודה", הוא אמר בהרצאה שנתן בטקס חלוקת התארים בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת שיקאגו ב-2016. אבל כעת, לדבריו, המשיכה לטכנולוגיה, בעיקר למשחקי המחשב ולמשחקי הווידאו, פגעה קשות במוטיבציה של הצעירים להשתלב בשוק העבודה. "הירידה בשיעורי התעסוקה של גברים בשנות ה-20 לחייהם הייתה בשנים האחרונות גדולה משל כל קבוצת גיל, רמת השכלה או מגדר אחרים באותה תקופה".

פרופ' הורסט מבסס את מסקנותיו על ההנחה שככל ששעות הפנאי שלנו מושכות אותנו יותר, כך נרצה פחות לעבוד. הוא ועמיתיו למחקר השוו נתונים מ"סקר ניהול הזמן" של מחלקת העבודה האמריקנית מהשנים 2015-2012, מול תוצאות אותו סקר מתחילת התקופה, בשנים 2007-2004. הם גילו שכמעט שלושה רבעים מהגידול בשעות הפנאי של הצעירים נוצלו למשחקי מחשב.

קולנוע וירטואלי באמסטרדם

ואיך כל הצעירים האלו מצליחים להסתדר בלי הכנסה מסודרת? מתברר לדבריו ש-67 אחוז מאותם צעירים מובטלים מתגוררים בבית הוריהם או אצל קרובי משפחה אחרים. לדברי הורסט, הפיתוי לשקוע לתוך משחקי המחשב הולך וגדל: מצד אחד, המשכורות שהשוק מציע לצעירים בעלי השכלה נמוכה, נשארו דומות למשכורות שהוצעו בשנות ה-90 (בהתחשב באינפלציה הן אף ירדו). ומצד שני, טכנולוגיית המשחקים השתפרה פלאים, ונדרשת משמעת הולכת וגדלה רק בשביל להצליח להתנתק מהם.

כל אלו לדעתם של פרופ' הורסט ועמיתיו יכולים להסביר את הירידה בשעות העבודה של גברים צעירים במהלך 15 השנים האחרונות. מבחינת שיעורי שביעות הרצון בקרב הצעירים האלו, מתוך "הסקר החברתי הכללי" שעורכת אוניברסיטת שיקאגו, פרופ' הורסט גילה שהצעירים האלו דווקא מרוצים מהסידור הנוכחי. אבל הוא חושש מאוד מגורלם כשיגיעו לגיל 30 או 40.

"הם לא צברו ניסיון תעסוקתי בגלל שבילו את שנות ה-20 שלהם בבטלה. רבים מהם בסופו של דבר יתחתנו ויביאו לעולם ילדים. כשזה יקרה, הם כבר לא יוכלו יותר להתגורר אצל ההורים ומשחקי הווידאו לא יביאו אוכל לשולחנות שלהם".

לפרוץ את מעגל ההתמכרות

ד"ר דריה קוס, המרכז הבין-לאומי לחקר התנהגויות המשחק

כדי להבין את התופעה הזאת מעבר לנתונים סטטיסטיים, פניתי לד"ר דריה קוס (Kuss), מ"המרכז הבין-לאומי לחקר התנהגויות המשחק" באוניברסיטת טרנט בנוטיגהאם שבבריטניה, ומרצה בכירה לפסיכולוגיה. כבר שנים שהיא חוקרת התמכרויות הקשורות לאינטרנט, כמו משחקי וידאו או הימורים, ואף עבדה בקליניקה שנועדה לעזור למכורים כאלו לשנות את הרגלי החיים שלהם.

"טיפלנו באנשים שהתחילו לשחק בגיל צעיר, בדרך כלל עוד כמתבגרים, אבל רק מאוחר יותר בחייהם, בגיל 35-25, כשהיו צריכים להיות אחראים יותר, למשל לדאוג לעבודה או ללימודים באוניברסיטה וכדומה, רק אז הבעיות האמתיות צצו על פני השטח ורק אז הם הבינו שהם זקוקים לעזרה מקצועית כדי לצאת ממעגל ההתמכרות.

טיפלנו באנשים שהתחילו לשחק כמתבגרים, אבל רק מאוחר יותר בחייהם, כשהיו צריכים להיות אחראיים יותר, הבעיות האמתיות צצו

"המחקר שלי מראה שבמשחקים מקוונים, במיוחד אלו שיש בהם שחקנים מרובים, טמון הסיכון הגבוה יותר להתמכרות", היא אומרת, כשהיא מתכוונת בעיקר למשחקים בהם השחקן מאמץ דמות וירטואלית ומפתח אותה שלב אחר שלב (כמו למשל במשחק Destiny). "משחקים אלו בנויים כך שהם מעודדים את השחקן להמשיך לשחק ולשקוע בהם עוד ועוד – אין להם סוף, יש בהם תמיד תגמול מיידי המעודד את השחקן להמשיך לשחק פרקי זמן ממושכים".

על הזיקה הזו לדמות הווירטואלית סיפר אחד המרואיינים במחקר שערך פרופ' ת'ורסטן קוונדט מאוניברסיטת מינסטר בגרמניה (2010), שאסף את סיפוריהם האישיים של 35 מבוגרים המכורים למשחקי מחשב: "כיום, השמאן שלי הוא הכול עבורי, הדמות המרכזית שלי. עבדתי קשה כל כך בשבילו והשקעתי בו כל כך הרבה זמן וזהב. השמאן שלי הוא מרפא והוא אחד מהטובים ביותר בשרת שבו אני משחק – זה נפלא! אני ממש גאה בזה".

"האנשים האלו שהתמכרו", אומרת ד"ר קוס, "כבר שקועים לחלוטין במחשבות על המשחק, חולמים על המשחק, חושבים על הפעם הבאה שיוכלו להתחבר למשחק, מתכננים אילו חפצים יקנו לדמות שלהם בתוך המשחק, וכדומה. ברגע שאדם כזה לא יכול לשחק מסיבה כלשהיא הוא עלול להיות מדוכא, במקרים מסוימים אפילו לפתח תסמינים פיזיולוגיים כמו רעידות. הם לא מסוגלים לישון היטב, הם עצבניים ומדוכדכים. ואז הם משתמשים במשחקים כדי לשנות את מצב הרוח שלהם, כדי להרגיש טוב יותר או כדי לשכוח מהבעיות שיש להם בחיים האמיתיים.

מחקרים הדגימו ששימוש מופרז במשחקי וידאו עלול להוביל לבעיות קשב, לחרדה, לדיכאון, לירידה באמפתיה, לפגיעה במערכות היחסים האישיות, לריבוי קונפליקטים ועוד.

ד"ר קוס מסבירה שמספר השעות שהאדם מקדיש למשחקים לא בהכרח מעיד שהוא מכור. "הבעיות הם אצל אלו שלא מסוגלים לנהל את החיים הרגילים שלהם. למשל, אלו שכבר לא מסוגלים להמשיך את לימודיהם בבית הספר או באוניברסיטה, או שיש להם בעיות הקשורות לעבודה, הם כבר לא מסוגלים לנהל את מערכות היחסים שלהם, או שמתעוררות בעיות עם ההורים, עם השותפים, וכדומה. בדרך כלל, לאנשים אלו יש גם קונפליקטים בתוך עצמם, כי הם כבר לא מסוגלים לשלוט בהתנהגות שלהם".

מציאות מדומה מול מציאות אמיתית

בעתיד הלא רחוק, עם שכלול הטכנולוגיה ושילוב נרחב יותר של משחקי מציאות מדומה, קיים סיכוי סביר שיותר צעירים יעדיפו לשחק מאשר לחפש עבודה, וסכנת ההתמכרות תלך ותחריף.

בכנס המפתחים שלה ב-2014 הציגה גוגל לעולם את ה״גוגל קארדבורד״ – מסכה שכל אחד יכול לייצר לעצמו מפיסת קרטון, וכששמים בה את הטלפון החכם שיש כמעט לכל אחד מאיתנו, היא הופכת למסכת מציאות מדומה. מאז הספיקה גוגל לפתח עוד ועוד אפליקציות שיאפשרו לצפות בווידאו של 360 מעלות ובקליפים ובסרטים במציאות מדומה (וירטואל סינמה).

קופסת הקרטון של גוגל המאפשרת להפוך כל סמארטפון למשקפת מציאות מדומה | תמונה: Thomas Samson/AFP/Getty Images ,allison.johnston/Flickr

ד"ר קוס מסבירה שהמציאות המדומה משפיעה על החושים שלנו – האשליה שלה חזקה אבל בינתיים יש מעט מחקרים בנושא. "אני מניחה שאנשים יבחרו לבלות זמן רב יותר במציאות המדומה, במקום במציאות האמיתית, כי היא תוכל לתת להם דברים רבים שייתכן שלא יוכלו לקבל בחיים האמיתיים שלהם. במשחקים אלו הם יגיעו למשל להישגים בקלות רבה. קל יחסית לבלות שעות ספורות או אולי שבועות ספורים במשחק כדי לבנות מוניטין בקהילת הגיימרים, בעוד שבחיים האמיתיים זה עלול לקחת שנים על גבי שנים עד שמבססים מוניטין דומה".

גם פייסבוק, שרכשה ב-2014 את יצרנית משקפי המציאות המדומה "אוקולוס", תורמת את חלקה. בימים אלו היא נמצאת בשלבים מתקדמים של פיתוח Facebook Spaces – סביבה שתאפשר לנו כבר לא רק להתכתב עם החברים שלנו, אלא גם "לטייל" איתם ביחד, כל אחד עם דמות האווטאר שלו המלווה בקולו האמיתי, בכל מקום בעולם שרק נחשוב עליו.

ומה שיעור האנשים שהמשחקים כבר תפסו פיקוד על חייהם? במגוון מחקרים התברר שהשיעור הוא של כ-9 אחוזים בציבור הרחב. לדברי ד"ר קוס "זה תלוי במדינה ותלוי באוכלוסייה. אם מסתכלים על צעירים אז השיעור גבוה יותר, אם מסתכלים על גברים השיעור גבוה יותר, בקרב שחקנים המשתמשים במשחקים מקוונים, שיעור המכורים יכול להגיע גם ל-20 אחוז".

איור: Fotolia

אבל זה לא מסוכן כמו התמכרות לסמים או לאלכוהול. הם לא ממש מעכלים חומרים מזיקים.


"האנשים המתמסרים למשחקים האלו אמנם לא מעכלים חומרים רעילים, כך שההשפעה על הנוירונים ועל המוליכים העצביים אינה ישירה, אבל ראינו כאן השפעה עקיפה. מחקרים מראים שמשחק מופרז עלול ממש לשנות את מבנה המוח ואת התפקוד שלו".

ד"ר קוס מסבירה שהאזורים במוח הקשורים להתמכרות בסמים או לאלכוהול הם אותם אזורים המופעלים כאשר האנשים המכורים למשחק מבלים תקופה ארוכה במשחקים. אז "הנתיבים העצביים הקשורים לתגמול מתחילים לפעול, בדומה לנתיבים המופעלים כתוצאה משימוש בסמים.

"גרעין האקומבנס, המכונה גם 'מרכז העונג', ממלא בזה תפקיד מרכזי. כשהוא מופעל, האדם מרגיש הנאה כך שהוא רוצה להתעסק בהתנהגות הזו עוד ועוד, כי היא גורמת לו להרגיש שמחה. זה דומה למה שקורה בהתמכרויות אחרות – כל הזמן צריך עוד מהחוויה הזו. צריך למשל עוד ועוד מהסם כדי להרגיש את אותה חוויה מענגת".

כהורה, לאילו סימני אזהרה כדאי שאשים לב?


"יש כמה מאפיינים שיכולים לעזור להבין שאולי יש כאן בעיה. למשל, כשמופיעות השלכות חמורות על התפקוד שלהם בבית הספר – הציונים שלהם נמוכים פתאום הרבה יותר. גם במקרים שבהם הילדים כבר לא מבלים זמן עם חבריהם אלא נשארים כל הזמן בבית במשחק הווידאו. לפעמים גם רואים שהם מזניחים את כל התחביבים האחרים שפעם היו להם. תסמין אפשרי אחר הוא שינויים במצב הרוח ברגע שהם לא מצליחים לעסוק במשחק או בטכנולוגיות דומות, גם זה יכול להצביע על בעיות התמכרות.

"הדבר החשוב ביותר שהורה יכול לעשות זה לשבת עם הילד כדי שהילד יסביר לו, ממש בעזרת המחשב, מה בדיוק הוא עושה, מהם המשחקים שהוא משחק ומדוע המשחק חשוב לו כל כך. חשוב לתת תשומת לב לילד או לנער, ממש להקשיב לו ולהיפתח למענו. זה גם יעזור להורה להבין טוב יותר את אורח החיים הזה".

ועם המבט קדימה, העתידן והממציא ריי קורצוויל חזה ב-2003 שבשנת 2030, המציאות המדומה כבר תהיה כל כך ריאליסטית ומשכנעת, שאת מרבית זמננו נבלה בה ונהפוך במובן מסוים ל"בני אדם וירטואליים". אם היא תצליח לסחוף את החושים שלנו אפילו יותר ממשחקי הווידיאו, לאיזו סביבה יגדלו ה"ילדים הווירטואלים" שלנו, שהיום מספיקים אפילו הטלפונים החכמים שלנו כדי לשאוב את תשומת הלב שלהם עוד ועוד.

ואם התחזית של קורצוויל נכונה, אולי כדאי שנשאל את עצמנו האם לשם אנו רוצים להגיע, ומה התפקיד שלנו כהורים בכל המעגל הזה. שחקן הסנוקר ניל רוברטסון, שכיום כבר מודע לעוצמתם של משחקים אלו, תורם את הזווית האישית שלו. הוא באופן אישי מקפיד כעת לצאת עם בנו לפארק ולהתאמן איתו בכדורגל, אבל הם די לבד שם לדבריו. "ממש עצוב לראות שכבר אין ילדים שמשחקים שם. מגרשי הכדורסל ריקים, שערי הכדורגל ריקים כמו גם שולחנות הסנוקר. הם כולם בבתיהם משחקים במשחקי מחשב שעוצבו במיוחד כך שימשכו אותם עוד ועוד.

"לדעתי חשוב שההורים יגבילו את שעות האייפד של הילדים אם הם רוצים שהם יפתחו הרגלי חיים בריאים". ומי כמוהו יודע.

בין אם אתם מכורים להבהובים הירוקים-אדומים של מסכי המסחר ובין אם שוק ההון נראה לכם תמיד כמו רכבת הרים מלהיבה להתבונן בה אך מפחידה מכדי לעלות עליה, השקעה בשוק ההון היא ממש לא רק ניתוחים טכניים של גרפים עולים ויורדים. אוהבים להשקיע באגרות חוב בסיכון? חוששים למכור מניה מפסידה כי אולי מחר היא  תתחיל לעלות? ממהרים לשלט היציאה עם כל שינוי מגמה בבורסה לאדומה? יתכן שאתם לא אשמים בכך שאתם פשוט נופלים לכשלים הפסיכולוגיים שהופכים את כולנו לכל כך אנושיים. גורו ההשקעות ואן ת׳ארפ טוען שהכישלון או ההצלחה שלנו בתחום ההשקעות נובעים לחלוטין מהפסיכולוגיה העומדת מאחוריהן.

מראה מראה שעל הקיר, מי המשקיע הכי מודע לעצמו בעיר?

בשנים האחרונות עלה קרנה של הכלכלה ההתנהגותית, המנסה לאפיין ולמפות את ההטיות ההתנהגותיות המובילות להתנהלות שאינה רציונלית. אחד התחומים המרכזיים בהם עוסקת הכלכלה ההתנהגותית הוא דפוס פעולתם של משקיעים, כיוון שהחלטות השקעה מתקבלות בתדירות גבוהה, הן מתועדות בצורה טובה וניתן להתחקות אחר הרקע להחלטה בקלות יחסית. חוקרים רבים, חלקם אף אנשי מחקר ישראלים מוכרים, עוסקים בהתנהגות משקיעים, ביניהם פרופ׳ דן אריאלי, פרופ׳ דניאל כהנמן, פרופ׳ דימיטרי פפניקולאו, פרופ׳ בראד בארבר ועוד.

החוקרים השונים הצליחו לתעד שורה ארוכה של הטיות התנהגותיות שאת העיקריות בהן נסקור כאן. הטיות אלו נובעות במקרים רבים מהפער שבין שתי מערכות החשיבה במוח האנושי: המערכת הראשונה פועלת בעת קבלת החלטות אימפולסיביות ומונעת מהאינסטינקטים ומהרגשות שלנו, המערכת השנייה פועלת בעת קבלת החלטות מורכבות יותר המצריכות חשיבה איטית, ארוכת טווח ולוגית יותר.

מפחדים להפסיד יותר מאשר מקווים להרוויח

מרבית האנשים סובלים משנאת סיכון וחוששים מאוד מהפסד ולו הקטן ביותר, גם במחיר של אבדן אפשרות לרווח. החשש מהפסדים מוביל לשלל החלטות השקעה שגויות: מכניסה מאוחרת מדי לשוק כשהמחירים כבר קרובים לשיא; דרך יציאה מוקדמת מדי בסימן הראשון לירידות, שמובילה להפסד גם של התיקונים בשוק אם ישנם; חשש לממש הפסדים המוביל ליציאה מאוחרת מדי ועד תמחור לא ריאלי של נכס בבעלותנו רק מהחשש שנמכור אותו בהפסד. לעתים שנאת הסיכון תתבטא גם בחשש מקבלת החלטה שתגרום להפסד, ולו יחסי, ולכך שנתחרט על ההחלטה בדיעבד. משקיעים שנכוו בנפילות עשויים לחשוש לחזור שוב להשקיע ומפסידים למעשה את ההזדמנויות שנוצרות בשוק יורד.

ואם כולם יקפצו מהגג?

משקיעים רבים נוטים לקבל החלטה המבוססת על החלטות של אחרים – יועצי השקעות, גורואים של השקעות או משקיעים מפורסמים ואפילו חברים ומכרים שאנו נוטים ליחס חשיבות לדעתם. אסטרטגיות השקעה ניתוחי מניות והמלצות השקעה המופיעים בתקשורת וברשת מובילים גם הם לתופעה של השקעה עדרית – תופעה שבה משקיעים רבים מקבלים החלטת השקעה רק משום שרבים אחרים קיבלו אותה. פעמים רבות המשקיעים הקטנים והפחות מנוסים נמצאים בשולי העדר ומקבלים את ההחלטה בתזמון מאוחר מדי. החלטות עדריות עשויות גם ליצור אפקט של עליית מחירים לא סבירה המתודלקת בגלי ביקושים גבוהים שאין מאחוריהם נתונים ממשיים שתומכים בעליית המחירים. רבים נצמדים למה שמוכר ומהססים לבדוק אפשרויות השקעה במדינות אחרות או בשווקים אחרים מאלה שפעלו בהם עד כה, פעולה המונעת בחלקה גם כן מהחלטות השקעה עדריות.

ממשיכים לחשב גם כשהגיע הזמן להניח את המחשבון

משקיעים, ובעצם כולנו, עורכים עם עצמנו בראש סוג של התחשבנות פנימית עם עצמנו כל הזמן, מה שהחוקרים מכנים חשבונאות מנטלית. אנחנו קובעים לעצמנו איזשהו בנצ׳מארק שביחס אליו אנו מודדים את איכות ההשקעה או הצלחתה וקשה לנו לוותר עליו גם כשבינו לבין המציאות כבר אין דבר או חצי דבר. למשל, משקיעים רבים מגלים שקשה להם למכור מניה ברווח קטן אחרי שכבר ראו שהיה במניה זו רווח גדול בעבר, גם אם לא מומש על ידם.

חוקי ההסתברות חלים, רק לא עלינו

לא פעם משקיעים מקבלים החלטות אימפולסיביות הנובעות מדעות קדומות ומחוסר פתיחות להזדמנויות חדשות. לרובנו יש זיכרון קצר להפסדי העבר וקל לנו לשכנע את עצמנו שהעליות בשווקים יימשכו גם בעתיד. נפילת מחירים לא נראית כאופציה בטווח הקרוב היות ואנו מתקשים לדמיין שמשהו רע ייקרה דווקא לנו, ההפך הוא הנכון – אנו נוטים להאמין שההסתברות שיקרה לנו משהו טוב גבוהה מההסתברות לאירוע שלילי. גם כשכבר זיהינו טעויות בשיקול הדעת ובאסטרטגיית ההשקעה שנקטנו בה, קשה לנו להודות בטעות ואנחנו משכנעים את עצמנו שמדובר בשגיאה נקודתית וממשיכים לדבוק באותם שיקולי השקעה, גם כשהוכח שהאחרונים שגויים.

חולמים לקחת את הקופה ומרוקנים את הקופה של עצמם

משקיעים רבים, ובעיקר משקיעים בלתי מנוסים, משקיעים סכומים גבוהים מאלה שיוכלו לספוג כהפסד. כשההפסדים מתחילים להגיע נוצר לחץ גבוה על המשקיע שעשוי להוביל ליציאה בתזמון לא נכון. משקיעים טועים בהשקעת סכומים שעלולים לפגוע בצריכה השוטפת שלהם, אם ייאלצו להיפרד מהם. הם לא מגדירים סף תחתון להפסדים שהם מוכנים לספוג כדי שלא יאבדו יותר ממה שהתכוונו מלכתחילה. אצל משקיעים כאלה גם כאשר ישנם רווחים ניכר אי-רצון לממש אותם, מתוך אמונה שהרווחים יגדלו לאורך הזמן. משקיעים רבים מדי לא מצליחים לשמור על אורך רוח גם בתקופות של דשדוש וירידות מסוימות וחוטאים בהשקעות אימפולסיביות, הכרוכות בסיכונים מיותרים.

הפנמת קיומם של אותם מנגנונים פסיכולוגיים מעודדת קבלת החלטה מושכלת אודות ההשקעה הבאה. המערכת השנייה במוחכם שתיכנס לפעולה תעזור לכם לשקול את ההחלטה במתינות ובכובד ראש ואולי כך תצליחו לקבל החלטות טובות יותר. כך או כך, משקיעים רבים טוענים שכדי להימנע מהחלטות פזיזות ולא שקולות יש להגדיר לעצמכם אסטרטגיית פעולה הקובעת כיצד תנהגו במקרים שונים ולהיצמד לאסטרטגיה זו בכל מחיר, כדי להשיג תוצאות יפות בטווח הארוך.

SAMSUNG CSC

כבר שנים שהחוק המפתיע הזה מצליח לעבוד: מדי שנתיים כוח החישוב של המחשבים שלנו מכפיל את עצמו. ב-1965 צפה את התהליך הזה גורדון מור, מי ששנים ספורות לאחר מכן ייסד את חברת אינטל, ומאז, אולי כמו בנבואה המגשימה את עצמה, יצרניות השבבים מקפידות לעמוד בקצב, כדי לא להישאר מאחור במרוץ המסחרר, ומאז זה כבר אפילו מכונה "חוק מור".

אבל מה יקרה אם חוק מור יפסיק לעבוד, והמחשבים שלנו לא ימשיכו להכפיל את כוח החישוב שלהם בכל שנתיים (דבר המתאפשר הודות למזעור הטרנזיסטורים שבשבבים המרכיבים את המחשבים)?

דמיינו שתצליחו לקפל את הטאבלט שלכם בכל צורה שתרצו, או לגלגל את הטלפון סביב הזרוע, כמו רצועת גומי שעוטפת אותה ונצמדת אליה

מה יקרה למשל ליצרניות מחשבים שבונות עלינו, הצרכנים, שנמשיך להחליף את המחשבים שלנו בכל שנתיים בגרסאות עם מעבדים מהירים ומתקדמים יותר; מה יקרה לחברות כמו גוגל, שתכניותיהן לטווח ארוך מתבססות על מחשבים בעלי כוח חישוב מהיר יותר, על אחסון ב"ענן" זול יותר ועל רוחב פס גדול יותר; ומה יהיה גורלם של הננו-רובוטים שהבטיחו שיוכלו לחדור לגופנו ולחסל תאים סרטניים.

גורדון מור, מייסד אינטל, בתקופה בה הגה את "חוק מור" | תמונה: Intel

מור בעצמו חזה ב-2007 שלחוק נשארו לא יותר מעשר עד 15 שנה, שבסופן לא יתאפשר להמשיך ולהכפיל את כוח החישוב. כיום אנחנו נמצאים עשר שנים אחרי תחזיתו של מור, כשלמעשה אזהרות מוקדמות הופיעו כבר לפני חמש שנים (2012), כשחלו עיכובים בפיתוח טכנולוגיית שבבי ה-22 ננומטר של אינטל. ב-2014, צצו אתגרים גדולים יותר עם שבבי ה-14 ננומטר, ופגמים רבים בייצור דחו את לוחות הזמנים של אינטל במספר חודשים.

מדוע הדברים מסתבכים? בגדלים הזעירים שהשבבים הגיעו אליהם העניינים נוטים להתחמם, ומהר. מלבד העובדה שהחימום העודף יכול לפגוע בשבב ולהרוס אותו, הוא גם מכניס הרבה רעש למערכת, שלפעמים פוגע ברמת הדיוק שלה. גם ייצור ופיתוח השבבים הזעירים הולך ומסתבך, ואיתו גם העלויות שגדלות, כך שכל מזעור נוסף עולה הרבה כסף ופוגע ברווחיות הייצור.

בתוך כך, הכריז בתחילת 2017 מנכ"ל אינטל העולמית בריאן קרזניץ', שעוד מוקדם מדי להספיד את חוק מור – כבר השנה תצליח אינטל לעמוד בקצב עם טכנולוגיית ה-10 ננומטר שתצא לשוק בהמשך השנה. אך לכמה זמן עוד יצליחו יצרניות השבבים להמשיך במרוץ, ומה יקרה לכלכלה שלנו בימים שאחרי?

חזק יותר מיהלום

באחד מערבי שישי, ישבו פרופ' אנדריי גיים (Geim) ותלמידו, קונסטנטין נובוסלוב, והחזיקו אבן "גרפיט" – אותו חומר רך שבעפרונות שלנו. בעזרת נייר דבק פשוט – סלוטייפ – שהדביקו על אבן הגרפיט, הם החלו "לנקות" אותה, כלומר להוריד מהאבן שכבות של חומר שנדבק.

כשבחנו את פיסות הגרפיט הדקיקות שנשארו על הסלוטייפ, הם תהו מה יקרה אם ימשיכו להעביר סלוטייפ על אבן הגרפיט, שוב ושוב. כשהמשיכו, הם נותרו לבסוף עם שכבה בודדת של גרפיט, המורכבת מפחמן טהור בעובי של אטום בודד.

נשמע קצת סתמי, אבל ב-2010 שני המדענים הרוסים האלו מאוניברסיטת מנצ'סטר זכו בפרס נובל בפיזיקה על כך, אחרי שהתברר שבפעולתם הם הצליחו לגלות חומר חדש – "גרפן" – עם מאפיינים יוצאי דופן: הוא קשה יותר מיהלום וחזק פי 200 מפלדה. כל זה אף על פי שהוא החומר הדק ביותר שהתגלה אי פעם.

בינתיים, הדרך המקובלת להפיק גרפן היא בעזרת נייר דבק המסייע להפריד בין שכבות הגרפיט | תמונה: Gabriel Hildebrand/Wikipedia

"מדובר בחומר מאוד מאוד גמיש, מאוד מאוד חזק ומאוד מאוד שקוף", אומר לי ד"ר יניב טננבאום קטן, שהתמחה בגרפן ועוסק כיום בתעשיית המוליכים למחצה. דמיינו שתצליחו לקפל את הטאבלט שלכם בכל צורה שתרצו, או לגלגל את הטלפון סביב הזרוע, כמו רצועת גומי שעוטפת אותה ונצמדת אליה. ייתכן שהגרפן יוכל לאפשר זאת.

אבל את היתרון הגדול של הגרפן גילה פרופ' גיים רק שנה לאחר התגלית שלו. מתברר שהגרפן הוא מוליך מעולה – הטוב ביותר שהתגלה אי פעם – האלקטרונים בו נעים במהירות של מיליון מטר בשנייה. כשהאלקטרונים משייטים להם בגרפן, הם נתקלים בפחות התנגדות, כך שהגרפן מתחמם פחות מכל מוליך אחר. כלומר, אולי אפשר לנצל אותו כדי לייצר את הדור הבא של המעבדים. "המטרה כאן היא לייצר שבבים יעילים יותר, שייאבדו פחות חום כך שהשבב יתחמם פחות", אומר ד"ר טננבאום קטן.

יש דבר נוסף שמקווים להשיג בעזרת הגרפן – מוליכות על. מה זה אומר? "תדמייני שבאמצעות 'יכולת על טבעית' אייצר טבעת פלא שמוליכה בתוכה זרם, אבל הזרם יזרום בתוכה לנצח ולא ייעצר אף פעם", אומר לי ד"ר טננבאום קטן.

כיום כבר מצליחים לייצר "מוליכי על", אבל הם פעילים ככאלה, לא ממש בסביבה הנורמלית, אלא רק בטמפרטורות נמוכות מאוד, בין מינוס 273 מעלות צלזיוס ("האפס המוחלט") למינוס 70. ב-2015 הצליח צוות חוקרים מקנדה ומגרמניה לגרום לגרפן להתנהג כמוליך על כשהצמידו אליו חומר אחר – אטומי ליתיום. בינואר השנה חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה דיווחו שהצליחו לגרום לגרפן להתנהג כמוליך על אפילו במצבו הטבעי. ומדוע כל כך מתאמצים לגלות אותו כמוליך על? ד"ר טננבאום קטן מחזיר אותי למהירויות המדהימות של האלקטרונים בגרפן. אם נצליח להגיע לרכיבים שפועלים במהירויות מדהימות שכאלו ואפילו מבלי לאבד אנרגיה, זה יוכל להקפיץ קדימה את טכנולוגיית השבבים שלנו, יותר מכל מוליך על אחר.

קיימים יישומים נוספים לגרפן?


"כן, אחד מהם אולי יצליח לקדם את המחשבים הקוונטים. זה קשור לנושא שנקרא 'מבודדים טופולוגיים' וב-2016 אפילו קיבלו על התגלית הזאת פרס נובל בפיזיקה. מתברר שבתנאים מסוימים אפשר לייצר בגרפן תנועה חד כיוונית של אלקטרונים על השפה כך שהאלקטרונים יכולים להקיף את המערכת רק בכיוון אחד. זו מערכת מאוד מאוד יציבה – אם למשל יש בה פגם, תנועת האלקטרונים לא תיפגע והם פשוט יעקפו את הפגם הזה. מקווים בעזרת המערכות היציבות האלו להצליח להעביר מידע בצורה יציבה מאוד ובכך לשמש כבסיס למחשבים הקוונטים, לעזור להם להיות יציבים יותר". יציבות, כידוע, היא הבעיה החמורה ביותר המעכבת כיום את פיתוחם של המחשבים הקוונטיים.

אז מדוע אין עדיין גרפן במחשבים הביתיים שלנו? מה חוסם את פריצת הדרך שלו? מתברר שעד היום לא נמצאה דרך מסחרית להפיק גרפן. הדרך היחידה היא להשתמש בניירות הדבק של צמד החוקרים מאוניברסיטת מנצ'סטר, שיטה שאינה יעילה בכלל.

למרות זאת, חוקרים באוניברסיטת בן גוריון בנגב טענו בחודש מאי האחרון שמצאו דרך יעילה להפקת גרפן. הם הציעו לטחון גרפיט במטחנת כדורים, ובמהלך הטחינה להוסיף חומר מגן. לפי מחקרם, כאשר מוסיפים את חומר המגן במהלך הטחינה, מעל 90 אחוז מכמות הגרפיט הופכת לגרפן. האם השיטה שלהם תנוצל באופן מסחרי? האם הגרפן יציל את חוק מור? נמתין ונראה.

״בתי הקטנה סחבה לאורך כל היום טלה שנשאר יתום. היא חיבקה אותו ושרה לו. לא ברור מה חשב על זה הטלה. מה שבטוח – היה לו חם בימי החורף הקרים״ | צילום: Niki Boon

בן ולסלי החליטו לעזוב את חיי הנוחות שלהם, את משפחתם האמידה ואת תרבות הצריכה שבה חיו, ועברו לחיות הרחק מין הציוויליזציה, בהרים מלאי צמחיה ונחלים זורמים, בבית שבנו בעצמם. הם גידלו בבית הזה שישה ילדים שלמדו מגיל צעיר לרוץ יחפים בין השיחים הסבוכים שביער, לתפוס חיות בטבע, להשתמש בסכינים ולשרוד.

כך מתחיל הסרט "קפטן פנטסטיק", שמגולל את סיפורה של משפחה שהתחנכה בטבע, אבל הבינה יום אחד שלא הכול ורוד בחלקת היער הירוקה שלה. החינוך הביתי הוביל את המשפחה לעקוב באובססיביות אחר אידיאולוגיה שקצת השכיחה ממנה את מה שחשוב באמת.

הרמתי את המצלמה מתוך דחף לתעד את הימים שלנו, את ההרפתקאות ואת הרגעים המעניינים

בינתיים, במציאות היום-יומית שלנו, יום חדש מפציע בקו החוף המזרחי של ניו-זילנד. האב נסע לעבודה, והילדים התעוררו והתפנו לטפל במטלותיהם. אחד האכיל את הכבשים והעזים, השני אסף ביצים, והשלישי עזר עם עבודות הבית. הרביעי הלך להשקות את גינת הירק העשירה שמספקת מזון בריא למשפחה. באותה שעה אימם, שעבדה במטבח, החליטה שהיום יאכלו ארוחת בוקר גדולה במיוחד, סתם כי מתחשק, הרי זה לא שהם ממהרים לבית הספר או למקום אחר.

צילום: Niki Boon

זוהי משפחת בון, שהחליטה לגדל את ילדיה ללא טלוויזיה ומכשירים מודרניים. אורח חיים שאולי נראה קצת מוזר לרוב האנשים, אבל לאימא ניקי לא.

הבית הגדול של המשפחה ממוקם בשטח רחב של עשרה דונמים של אדמה, שכולל אזורים לגידול חיות, יקב קטן, אגם קטן וביצות. במרחק הליכה קצר מהבית שוכן קו חוף רחב ופראי, נחלים זורמים, שיחים וגבעות.

צילום: Niki Boon

ללא טלוויזיה או מכשירים שמסיחים את דעתם, כל ילד פיתח עולם משל עצמו. הצעירה מבין הילדים היא בת שבע, והיא מבלה את רוב זמנה בעולם דמיוני ומופלא מלא בפרחים ובפיות. בן התשע הוא ילד שאינו אוהב לשבת בשקט ובטוח שהעולם הוא ניסוי אחד גדול שרק מחכה שיחוו ויגלו אותו. הבת הגדולה בת ה-12 היא נפש חופשיה שאוהבת חיות עד עמקי נשמתה והייתה שמחה אם בעולם היו יותר חיות ופחות אנשים. הבן הבכור (13) אוהב מאוד מוסיקה, מנגן בכינור ומפיק מכך אושר רב.

צילום: Niki Boon

מבין כל הילדים הבכור הוא היחיד שבילה שנה בבית ספר אנתרופוסופי, במקום לשחק בבוץ ליד איזה נחל, או לרוץ בלי חולצה בחופשיות. למרות שהוריו האמינו ששיטת החינוך שהגה רודולף שטיינר טובה, הם לא יכלו להתאפק והוציאו את ילדם לעתים קרובות לימים שלמים של מסעות והרפתקאות בטבע. לאחר שהמורים בבית הספר טענו בהחלטיות שהיציאות האלו "מסכנות את החינוך" של הילד, ההורים בדקו אפשרויות נוספות.

צילום: Niki Boon

החינוך הביתי של משפחת בון לא כולל תכנית עבודה מסודרת של מקצועות נלמדים, למעט קצת מתמטיקה ושפה בימים מסוימים. להיפך. מלבד עבודות הבית הקבועות, אין הרבה שגרה בחייהם, כל יום חופן בתוכו התנסויות חדשות, שדרכן הילדים לומדים. הילדים יכולים להעלות בעצמם נושאים שהם מעוניינים לחקור, בין אם בקשר לטבע, או לכל נושא שבעולם.

"זה תמיד אתגר בשבילי לתפוס את כל ארבעת הילדים באותו פריים. הפעם היינו למטה, בחוף הפראי ביום חורף קר. היו שם הרבה אבנים וקרשים שהעסיקו את הילדים. הבנות ניסו לבנות מגדלים גבוהים מאבנים, כמו שילדים עושים לעתים קרובות והבנים שיחקו בקרב עם חתיכות של קרשים שהם מצאו על החוף" | צילום: Niki Boon

ובכל זאת, הילדים אינם מבודדים מהעולם. הם מוקפים בקהילה שעושה חינוך ביתי, נפגשת בקביעות ומערבת אותם בפעילויות רבות כמו ספורט, דרמה ומוסיקה. ביניהם גם ילדים שלומדים בבית הספר.

האם, ניקי בון, לא שוכחת לקחת את המצלמה שלה לכל הרפתקה שאליה המשפחה יוצאת. בון, שהייתה פיזיותרפיסטית בעברה, הפכה את הצילום למקצוע. כשהיא ובעלה החלו לחנך את ילדיהם באופן אלטרנטיבי, הצורך לצלם התעורר בה והיא ישבה בלילות ולמדה צילום מקצועי.

צילום: Niki Boon

"הרמתי את המצלמה עם דחף לתעד את הימים שלנו, את ההרפתקאות ואת הרגעים המעניינים", היא אומרת בראיון לאפוק טיימס. "כשאני בבית היא מחכה על מדף הספרים בסלון, מוכנה לתפוס רגע מעניין שקורה".

הרצון לצלם בשחור לבן התחיל אצלה בימי ילדותה, בהם הייתה נוברת לתוך אלבומים משפחתיים ומגלה פוסטרים ישנים עם תמונות של הצלמים הצרפתיים רוברט דוואנו והנרי קרטייה-ברסון, עוד לפני שידעה מיהם כאמנים. "אז גם החל סיפור האהבה שלי עם 'חדר החושך' והקסם שיש בו", היא מספרת.

"יש קסם בתמונות 'שחור-לבן' שאי אפשר להסביר… האינטראקציה ב'שחור-לבן' בין האור לצל מעניינת יותר מזאת המתבטאת בצבע. הקסם הוא בצללים ובאורות, ובמיסטיקה שבזה המהלכת, לעתים, על הקו הצר שבין מציאות לדמיון".

מש"ק בשם ג'וזף היקמן ששירת כעשרים שנה בחיל הנחתים של ארה"ב, חושף בספרו את ההרעלה של אלפים מחיילי ארה"ב ששירתו בבסיסים בעיראק ובאפגניסטן, ממה שמכונה "אג'נט אורנג'" (Agent Orange) של הדור שלנו.

אג'נט אורנג' הוא שם הקוד לחומר מנשיר וקוטל צמחים שארה"ב השתמשה בו בזמנו במלחמת וייטנאם, כדי למנוע מהוייטקונג מקומות מסתור ומזון. אלפי חיילים שנחשפו לחומר פיתחו מאוחר יותר סוגים שונים של סרטן.

בדור שלנו מדובר במשרפות פסולת, שפעלו ביותר מ-230 בסיסים צבאיים של ארה"ב בעירק ובאפגניסטן בזמן המלחמות שם (שנמשכות עד היום). המשרפות כללו פסולת מכל סוג אפשרי: פלסטיק, סוללות, מכשירים חשמליים, תחמושת ישנה, אזבסט, מיכלים של חומרי הדברה, צמיגים, פסולת כימית, רפואית וגרעינית, בעלי חיים מתים, צואה של בני אדם, חלקי גופות וגופות.

המילה משרפות אולי מטעה, כי היא מרמזת על מבנים סגורים ובטיחותיים, עם בקרת זיהום. במקרה הזה מדובר במשרפות פתוחות שנבנו בסמוך מאוד לבסיסים. הן פעלו יום ולילה כשהן שורפות מדי יום מאות אלפי טונות של פסולת. לפי היקמן, אפר שהכיל מאות חומרים רעילים ומסרטנים השחיר את השמים ונדבק לבגדים, למצעים, לרהיטים ולכל מה שהיה בבסיסים. "לפעמים העשן היה כל כך סמיך, שאפשר היה לשאוף ולנשוף אותו, בדומה לעישון סיגריה", סיפר חייל בדרגת סמל ששירת בעיראק. "אבל אחרי שכמה פעמים עפת באוויר בגלל מוקשים, הפסקת להתלונן על דברים כמו עשן. זה לא היה עניין גדול. זה היה חלק מהמשימה שלנו ואמרו לנו לא לדאוג לגבי זה".

גרוע מכך, לפי היקמן, חלק מהבסיסים נבנו על מה שהוא קורא "אדמה חמה": שרידי בסיסים עיראקיים שהופצצו על ידי הצבא האמריקני. בחלק מהבסיסים האלה היו מצבורים ישנים של נשק כימי, ביניהם גז העצבים סארין וגז חרדל שצבא עיראק השתמש בהם בשנות ה-80 וה-90 נגד איראן ונגד הכורדים.

אתרי הפסולת האמריקנים נחפרו ונבנו בתוך שאריות הנשק הכימי מבלי שנעשתה בדיקה מקדימה של האדמה במקום. היקמן מצטט שיחה שהייתה לו עם אחד מעובדי קבלני אתרי הפסולת שאמר שהחברה מתרברבת בכך שהם "יכולים לעשות כל דבר שהם רוצים (לא לבדוק את האדמה ואת האוויר, לבנות מבנים רעועים, אתרי פסולת פתוחים שמזיקים לבריאות וכו') בגלל שהצבא לא יכול לתפקד בלעדיהם". האירוניה בכל הסיפור היא שמצבורי הנשק להשמדה המונית הגיעו מממשלת ארה"ב בתקופת כהונתו של רונלד רייגן שתמך בכל מי שפעל נגד איראן.

אבל קוקטייל הרעלים הזה הרעיל מאות אלפי חיילים ששירתו בבסיסים האלה, ואזרחים שחיו בסמוך אליהם. היקמן ראיין יותר מאלף חיילים ועובדי קבלן צבאיים שהיו מוצבים בבסיסים האלה וחלו במחלות קשות. הוא מצא שאלו שסבלו מבעיות הבריאות הקשות ביותר, כמו סרטן ומחלות בדרכי הנשימה שלא ניתנות לריפוי, שירתו בבסיסים שהיו בהם מצבורים של נשק להשמדה המונית.

היקמן שמע מהחיילים שהתביעות הרפואיות שלהם נדחו על ידי משרד ההגנה האמריקני ועל ידי הרופאים של "מינהל הבריאות של חיילים משוחררים". גם הפעם, טוען היקמן, השתמשו באותו תירוץ מכובס כמו אחרי מלחמת וייטנאם, שלא נמצא "קשר סיבתי" בין המחלות לבין החומרים שהחיילים נחשפו אליהם בשירותם הצבאי. המסקנה האישית שלו היא: "מנסיוני האישי כמש"ק, ואחרי ששירתתי עשרים שנה בצבא, אני יכול לומר במלוא הכנות שאני יכול להאמין יותר למה שאומר לי אדם פרטי מאשר למה שאומר הממסד".

הספר לא קל לעיכול, ועדיף לקרוא אותו טיפין טיפין, אולי בגלל המחשבות שהוא מעורר לגבי החיילים שלנו שצללו בקישון.

The Burn Pits: The Poisoning of America's Soldiers

בשנים האחרונות סצנת הביטוח רותחת. מתעשייה מנומנמת של חברות ענק עתירות מספרים, מסמכים ואנשים בחליפות אפורות, היא הפכה לעולם דיגיטלי צבעוני ומגוון. עוד ועוד סטארטאפים, המנוהלים על ידי יזמים בני דור המילניאלז ועבור המילניאלז, מתסיסים את התחרות בשוק הביטוח ומובילים שיתופי פעולה עם חברות ענק ברחבי העולם. הם מציעים דרכים חדשות ומרתקות למכור ביטוח, לצמצם סיכונים כדי להקטין את עלויות הביטוח, ואפילו ממציאים סוגים חדשים של ביטוח.

דור המסכים

בעוד שבני דור המילניאלז (דור ה-Y) כבר מתחילים להתבגר ולהקים משפחות, להתבסס בשוק העבודה, ולהוות צרכנים משמעותיים יותר של ביטוחים, בני דור ה-Z מתחילים בעצמם להפוך לבוגרים צעירים וזה בדיוק הזמן להבין איך נכון לפנות אליהם. בני דור ה-Z הם ילידי אמצע-סוף שנות ה-90 שכבר נולדו לתוך עולם דיגיטלי ולא מכירים מציאות אחרת. לכן לא פלא שהם מכונים ״דור המסכים״ או ״דור הפלזמה״. בישראל ישנם כ-1.3 מיליון צעירים בני דור ה-Z. הבוגרים מבין בני דור ה-Z כבר בראשית שנות ה-20 שלהם ותוך שנים ספורות יהפכו לצרכנים משמעותיים גם של ביטוחים.

בני דור המסכים הם כמובן digital natives כמו המילניאלז, והציפיות שלהם מחברות הביטוח מבוססות על עולם שבו מכשירים רבים הם מכשירים חכמים המנטרים את הסביבה שלנו ומוסרים לנו מידע והטכנולוגיה מאפשרת לחזות אירועים בדיוק גבוה יותר ולצמצם סיכונים למחלות ותאונות אפשריות. אך ישנם גם הבדלים בין בני דור המסכים לדור המילניאלז, המצריכים היערכות ואסטרטגיה שיווקית שונות כשרוצים לפנות לקהל דור ה-Z ולהציע להם הצעות מחיר לביטוח רלוונטי.

בני דור ה-Z יותר ריאליסטיים מהמילניאלז האופטימיים וממוקדים יותר בעתיד. צעירים אלה בעלי מודעות גבוהה יותר לכסף כבר מגיל צעיר. הם מעדיפים איכות על פני כמות ומגלים הרבה פחות נאמנות למותגים. הם הרבה יותר מוכווני מטרה ומודדים את המוצרים והשירותים שהם צורכים לפי כמות הערך שהם יספקו עבורם כדי להשיג את המטרה – רווחה כלכלית.

אבולוציה של ציפיות צרכניות

דור המסכים מצפה לשירות לקוחות דיגיטלי – כל דבר אחר נראה להם פחות טבעי ומסורבל להחריד. בדיוק מאותה סיבה הם גם מצפים לזמינות מלאה 24/7. המובייל הוא ערוץ התקשורת המועדף עליהם לצורך קבלת מידע והם מצפים לקבל את כל המידע בצורה נגישה במקום אחד, גם לפני הרכישה. בני דור ה-Z נוטים לבצע מחקר מקדים מקיף למדי לפני כל רכישה, כאשר המיומנויות הדיגיטליות הגבוהות שלהם מאפשרות להם לסרוק ולסנן כמויות גדולות של אינפורמציה במהירות כדי לאתר את המידע הרלוונטי עבורם. אותם צעירים דיגיטליים יבצעו השוואת ביטוחי רכב, סלי קניות לבית, השוואות בין מוצרי חשמל ועוד. בין היתר, הם נעזרים בהמלצות של מקורות שהם מעריכים כאמינים, ומקדישים בממוצע כ-8 שניות לכל פריט מידע לפני שמחליטים אם להעמיק בו או לעבור הלאה.

את התוכן שלהם מעדיפים בני דור ה-Z לצרוך במנות קטנות וקליטות, בעיקר בצורה ויזואלית והומוריסטית, כאשר הפלטפורמה המועדפת עליהם היא ענקית הווידאו youtube. מדובר בדור יצירתי ויזמי יותר מקודמיו והם מחפשים מטרה חברתית שיוכלו להתחבר אליה וליצור משהו משלהם שישתלב במהלך רחב יותר. הערך שהמותג מייצג חשוב בעיניהם הרבה יותר מהמותג עצמו, בו יש להם פחות אמון. שליטה בתוכן ובבחירות שהם עושים נתפסת בקרב דור המסכים כהעצמה אישית והם מצפים שהחברות ישתפו פעולה עם הצרכנים. למרות זאת, הם דור הרבה פחות משתף מהמילניאלז והרבה יותר מודע לחשיבות לשמירת פרטיות המידע שלהם.

אבל לא הכל השתנה

על אף המיומנות הדיגיטלית הגבוהה, אחרי שקיבלו את כל המידע הרלוונטי כולל הצעת המחיר אונליין ובאופן אוטומטי, דווקא את הרכישה עצמה מעדיפים בני דור ה-Z לבצע מול נציג אנושי טלפונית, בשיחת וידאו או בפגישה פנים אל פנים. יתכן שהעדפה זו נובעת מגילם הצעיר, מחוסר הניסיון ברכישת מוצר מורכב יחסית כמו ביטוח ומחוסר הביטחון בקבלת החלטות רכישה בסכומים גבוהים אונליין.

מה שבטוח זה שעולם הביטוח משתנה

כפי שזה נראה כעת, בשנים הקרובות נראה הרבה יותר חידושים דיגיטליים בענף הביטוח. נראה וודאי הרבה יישומים מבוססי בינה מלאכותית שינטרו את ההתנהגות שלנו כדי להתריע בפני מצבים מסוכנים שעלולים להוות סיכון ביטוחי. אך גם בינה מלאכותית שתשמש לפילוח ואיתור לקוחות פוטנציאליים, זיהוי  תחומי העניין והמאפיינים שלהם והצעת מידע רלוונטי והצעת מחיר לביטוח מתאים בצורה משוכללת יותר ויותר. התקשורת עם הלקוחות תעשה במידה רבה בערוצים הדיגיטליים בצורה מהירה ופשוטה ככל שניתן, ולצידם יישמר מקומו של הנציג האנושי שיכול לסייע ולכוון בעת הצורך, גם אם מרחוק. חברות הביטוח יצטרכו למצוא דרכים יצירתיות כדי לשווק את הערך שהן מציעות ללקוחות ולייצר תוכן מעניין, נגיש וויזואלי. חברות שישכילו להתאים את עצמן במהירות ולהציע לצרכנים שלהן פלטפורמה לביטוי אישי ולהעצמה אישית עשויות למצוא הזדמנות עסקית מעניינת דווקא בקרב בני דור המסכים הצעיר.

"כריסטופר! כריסטופר רובין, אני מבקש ממך לעצור!"

הילד עצר והסתובב לעבר אביו בחיוך. ברגע שהתקרב, החל כריסטופר שוב לרוץ.

"עצור, לאן אתה כל כך ממהר?" תפס אותו אביו מאחור.

"אני ואדוארד הולכים לראות את ויני", ענה כריסטופר כשהוא מחזיק את הדובי שלו בידו.

"הבנתי, רק אל תתאכזב אם לא נוכל ללטף ולשחק איתה היום".

"לא נוכל לשחק איתה? אבל הבטחת".

"הבטחתי שנלך לראות אותה. בוא, נלך לבדוק אם היא משחקת בחוץ".

הדובה ויני הקנדית. הושאלה לגן החיות של לונדון והיוותה השראה לסיפור פו הדוב | תמונה: Wikipedia

כריסטופר רובין לא התאכזב. הדובה האהובה עליו עמדה על שתי רגליה בגן החיות של לונדון והעניקה לקהל שעמד סביבה מופע שסחף אחריו מחיאות כפיים נלהבות. לאחר המופע עמד כריסטופר בתור כדי ללטף את ויני, בזמן שאביו עמד מאחור נבוך: הוא ספר את הדקות שיצטרכו עוד לבלות בגן החיות.

"אנחנו בבית", אמר אלן בקול, כשנכנסו לביתם. דפני הגיעה לקבל את פניהם וכריסטופר החל לספר לה את אשר ראו בגן החיות. "אהיה בחדר העבודה", אמר אלן.

הערב ירד ואלן ניגש לחדרו של בנו כדי להגיד לו לילה טוב. "אולי תספר לי סיפור?" ביקש כריסטופר שניצל את ההזדמנות שאביו הגיע להשכיב אותו לישון.

"סיפור?" שאל אלן, "בוא נראה", אמר והתיישב על מיטת בנו. הוא לקח בידו את הדובי אדוארד ואמר: "שלום, אני אדוארד".

"ויני", תיקן כריסטופר את אביו, "החלטתי לקרוא לו ויני".

"אוקיי… אז, 'שלום קוראים לי ויני. ויני הפו'".

"פו?" שאל כריסטופר, "מי זה פו?".

"אל תשאל שאלות עכשיו, אני מספר עכשיו סיפור".

"אני ויני הפו, ואני אוהב מאוד את החבר הטוב שלי, כריסטופר רובין. אנחנו גם אוהבים לשחק יחד עם החברים האחרים שלנו". האב ניגש למדף הבובות האהובות על בנו והוריד משם את חזרזיר, אי-יה וטיגר שעשו תנועות מצחיקות.

כריסטופר צחק, "אבא, אבל על מה הסיפור?"

"מממ, אני עוד לא יודע".

הכול היה מוכן, אוליב המטפלת כבר ארזה הכול וחיכתה עם בנה, עם הגברת מילן, עם כריסטופר וכמובן עם ויני הדוב, לנהג שייקח אותם לחוות קוצ'פורד – בית הכפר שרכשו כשכריסטופר נולד, הממוקם ביער אשדאון.

"חכו לי, אני גם בא", קרא אלן לתדהמת משפחתו שכבר התרגלה שהוא נשאר לכתוב בלונדון בסופי שבוע. "אני צריך קצת ירוק בעיניים", אמר.

הנסיעה עברה ברוגע וללא הרבה דיבורים, והמשפחה התמקמה במהירות בבית הגדול. "אבא, נוכל ללכת לטייל היום יחד?" שאל כריסטופר את אביו בהתלהבות. "כן, בן. אחרי מנוחת הצהריים", ענה אלן.

הם נעלו נעלי הליכה ופסעו לעבר "יער חמש מאות האקרים" שהיה בסביבת ביתם. אלן התמוגג מיופי המקום, ובנו ראה בו בעיקר כמגרש משחקים אחד גדול: העצים, הנחלים הקטנים, האבנים, הציתו לו את הדמיון. והוא לא היה היחיד שהחל לדמיין.

אלן התבונן בבנו ששיחק במקום המבודד והעשיר בצמחייה, באותה תשוקה והתלהבות בה שיחק עם בובותיו בבית. הוא התמלא בהשראה. "אנחנו חייבים לחזור הביתה", אמר לבנו, "עוד מעט יחשיך".

אלן נכנס לחדר העבודה שלו, התבונן כמה דקות בדף הלבן שממולו, והחל לכתוב: "הנה אדוארד הדוב, והנה הוא יורד במדרגות. בום, בום, בום, נחבט בעורף, נגרר מאחורי כריסטופר רובין. זוהי למיטב ידיעתו, הדרך היחידה לרדת במדרגות. אבל לפעמים הוא מרגיש שמוכרחה להיות גם דרך אחרת – אילו רק היה יכול להפסיק לרגע לחטוף חבטות בראש ולחשוב עליה.

"ואז הוא מרגיש שאולי אין דרך אחרת. כך או כך, הנה הוא כבר למטה והריני להציגו לפניכם: ויני הפו."

הסיפור שהתפרסם בגיליון חג המולד של ה-London Evening News קיבל תגובות טובות מהקוראים. "מילן, תרצה לכתוב לנו עוד על הדוב הזה?", שאל אותו העורך.

"רצים במוחי סיפורים רבים הקשורים בדוב הזה… אני חושב שאכתוב אותם בספר. אפילו פניתי לשפרד שיאייר אותו".

"איזה חדשות טובות, אני מחכה כבר לראות".

א.א מילן, בנו כריסטופר רובין והדובי אדוארד

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן

הסיפור האמיתי

אלן אלכסנדר מילן (1956-1882) הידוע בשם העט שלו, א.א מילן, היה סופר, מחזאי ומשורר שכתב הרבה מאוד ספרים ומחזות. סדרת הספרים הידועה שכתב על פו הדוב, זוכה להדים רבים עד היום, והפכה את הדוב לאחת הדמויות האהובות ביותר בעולמו של דיסני.

מילן כתב את דמותו של כריסטופר רובין, חברו של פו הדוב, בהתבסס על דמותו של בנו, בעל אותו שם. כריסטופר היה בן ארבע כשהספר הראשון יצא לאור, והוא נהג לגרור עימו לכל מקום דובי שקרא לו אדוארד. מילן נהג לקחת את בנו לגן החיות בלונדון, שם אהב כריסטופר לבקר במיוחד דובה קנדית יוצאת דופן בשם ויני שידעה לעשות פעלולים.

כריסטופר כה אהב את הדובה שהוא שינה את שמו של הדובי שלו לוויני. הכינוי "פו" הגיע מדמות של ברבור שמילן כתב עליו באחד הספרים הקודמים שלו. החיות שמככבות בעולמו של פו הדוב כמו אי-יה, טיגר, חזרזיר, קנגה ורו, היו בובות אמיתיות שהיו שייכות גם הן לכריסטופר. ארנב וינשוף הומצאו על ידי הסופר.

"יער מאת האקרים", שבו מתרחש סיפורו של פו הדוב, נכתב בהשראת יער אשדאון, הסמוך לבית המשפחה אליו נהגה לנסוע בסופי שבוע ובחופשים. ברוב הפעמים מילן היה נשאר לבדו בלונדון לכתוב או לעשות דברים אחרים. שם, ביער אשדאון, המאייר ארנסט שפארד, שאייר את סיפור פו הדוב, ישב וצייר את הנופים שאפשרו לעולם הדמיוני הזה לקרות.

מאת מאיה מזרחי

תמונה: Alistair Coombs

בדרום מזרח טורקיה, בסמוך לגבול הסורי, שוכן אתר ארכיאולוגי חריג, שעד היום חוקרים מתקשים להסביר מה בדיוק קרה שם. על אחת הגבעות הצחיחות המאפיינות את האזור התגלו מספר מעגלים נפרדים של אבנים גדולות, מעוטרות בתגליפים מרשימים של חיות. מרבית האבנים, בעלות צורת ה-T, מתנשאות לגבהים של 6-3 מטרים ושוקלות עד כ-10 טון, אך יש גם גדולות מהן. מקימי האתר שינעו את האבנים הענקיות ממחצבות שהתגלו באזור.

ה"גבקליטפה" הוקם על ידי צאצאיה של ציוויליזציה מתקדמת קדומה שקרסה בערך לפני כ-12,600 שנה

הבעיה עם המקדש הזה היא שלפי ספרי הלימוד המקובלים שלנו הוא לא ממש אמור להיות שם, בהתחשב בעובדה שהוא מתוארך ללפני כ-11,500 שנה. אולי זה לא נשמע עתיק אבל זה אומר שהוא מקדים את הציוויליזציות הראשונות שאנחנו מכירים ממצרים וממסופוטמיה ביותר מ-6,000 שנה. באתר לא נמצאו שרידי מגורים, חיות מבויתות או שרידי חקלאות, לכן משערים שהוא שימש כאתר פולחן או כמקדש.

ממוזיאון "סנליאורפה" הסמוך – שחזור האופן בו המקומיים הקדמונים שינעו את אבני הענק אל האתר | תמונה: Alistair Coombs

באותם ימים קדומים, לפחות לפי מה שאנחנו רגילים לחשוב, בני האדם חיו בקבוצות קטנות של ציידים לקטים. על כלי חרס התחילו לחשוב רק כ-3,000 שנה מאוחר יותר, שלא לדבר על כלי עבודה עשויים מברונזה או ממתכת, ובכל זאת התגליפים עשויים בצורה כה מרשימה. אפילו החקלאות, שהביאה בהמשך להקמת יישובי הקבע הראשונים הייתה ממש ממש בראשית ימיה. מי חשב שהאנשים הקדומים האלו כבר נזקקו לאתרי פולחן או למקדשים מתוחכמים שכאלו? ומי הייתה אותה ציוויליזציה מתקדמת שבנתה אותם?

תמונה: Alistair Coombs

הראשונים שהגיעו לטורקיה אל אתר "גבקליטפה" (Göbeklitepe) בשנות ה-60 היו חוקרים מאוניברסיטת שיקאגו. הם היו בטוחים שאותן אבנים עם תגליפי חיות מרשימים, הם שרידים ביזנטיים, מלפני כמה מאות שנים, ועזבו את האתר בחוסר עניין. רק באמצע שנות ה-90, הארכיאולוג הגרמני, ד"ר קלאוס שמידט קרא את הדוחות שנכתבו על המקום בשנות ה-60 והחליט שצריך לחקור שם בצורה מסודרת. שמידט הוביל את החפירות באתר עד למותו הפתאומי ב-2014, אבל העבודה שם עוד מרובה. לעת עתה נחשפו כ-60 אבני T שכאלו, אך סקרים מציעים שברחבי האתר מסתתרות עוד כ-200 אבנים דומות שטרם נחשפו.

ד"ר מרטין סוויטמן, פיזיקאי המלמד בביה"ס להנדסה באוניברסיטת אדינבורו שבבריטניה, הוא גם חובב ארכיאולוגיה שהתעניין באתר המסתורי כבר מהימים שפורסמו הדיווחים הראשונים על החפירות של שמידט. "מאז שהוא התגלה עקבתי אחרי האירועים שקרו באתר ואחרי המחקרים והספרות שנכתבו לגביו", מספר ד"ר סוויטמן בראיון לאפוק טיימס.

אבן הנשר, בעלת "מפות הכוכבים". במקומה המקורי באתר (מימין) ובמקומה הנוכחי במוזיאון | תמונה: Alistair Coombs

לפני כשנה, קרא ד"ר סוויטמן לראשונה את הספר "קוסמי האלים: החוכמה הנשכחת של הציוויליזציה האבודה של כדור הארץ", מאת גרהם הנקוק. המחבר, המתמחה בתרבויות קדומות, מציע שה"גבקליטפה" הוקם על ידי צאצאיה של ציוויליזציה מתקדמת קדומה שקרסה בערך לפני כ-12,600 שנה, כתוצאה ממפגש קטלני של כדור הארץ עם שביט גדול.

במיוחד סיקרן את ד"ר סוויטמן קטע מסוים בספר, בו מנתח הנקוק את סמלי החיות של אבן מספר 43 המוכרת גם בכינויה "אבן הנשר". מלבד נשר הנושא על אחת מכנפיו משהו שנראה כמו כדור, מגולפות על האבן גם יעל, צפרדע, עקרב, מספר ציפורים ומגוון חיות נוספות. הנקוק מציע להתייחס לשלל החיות המגולפות על האבן כאל סמלים המייצגים קבוצות כוכבים כמו תאומים, בתולה, קשת ועוד. את הכדור הוא מתאר כסמל של השמש. לטענתו של הנקוק, הסידור המיוחד של החיות על האבן – של קבוצות הכוכבים – מייצג מסר נבואי. זה תיאור של פני השמים שיהיו בפעם הבאה שבה צפויה פגיעה הרסנית של שביט עם כדור הארץ.

אבן הנשר, בעלת "מפות הכוכבים". במקומה המקורי באתר (מימין) ובמקומה הנוכחי במוזיאון | תמונה : Alistair Coombs

אבל ד"ר סוויטמן חשב קצת אחרת. "הספר היה מעניין מאוד, אבל התרשמתי שהנקוק הבין את הדברים בצורה שגויה. לכן החלטתי לבחון את זה בעצמי ולראות במה הוא שגה. ראיתי שיש הרבה יותר ב'אבן הנשר' ממה שהוא מצא. הכול התבהר תוך ימים ספורים, ממש מהר, כך שאלו היו ימים מרגשים מאוד".

ד"ר סוויטמן, ביחד עם שותפו למחקר הארכיאולוגי, תלמיד המחקר דמיטריוס ציקריטסיס, גם הוא מבית הספר להנדסה באוניברסיטת אדינבורו, פנו אל ההיסטוריה. הם רצו לבדוק מתי נצפתה בעבר מפת כוכבים דומה לזו המתוארת על האבן. כיוון שהכוכבים בגלקסיה שלנו נתונים בתנועה מתמדת, מדי שנה נפרשת אלינו מהשמים מפת כוכבים שונה מעט מאלו שראינו בשנים הקודמות

.

בעזרת תוכנה אסטרונומית מיוחדת, "סטאלריום", המסוגלת לשרטט מפות כוכבים היסטריות כפי שנצפו בכל מקום בעולם, הצליחו החוקרים לשחזר את סידורי קבוצות הכוכבים לאורך השנים. כך הם גילו ארבע תקופות לאורך ההיסטוריה בהן קבוצות הכוכבים הסתדרו בשמי "גבקליטפה" בדומה ל"מפת הכוכבים" המגולפת על אבן הנשר. שלוש מהתקופות, שהקדומה מביניהן לפני כ-20,000 שנה, לא ממש רלוונטיות לסיפור המקדש, אבל אחת מהן, לפני כ-12,950 הסתדרה לחוקרים בצורה מושלמת כי היא עזרה גם לפתור תעלומה אחרת.

אסון משמים

אותה תעלומה קשורה לשינויים דרמטיים שאירעו בכדור הארץ קצת אחרי סוף עידן הקרח. העולם הספיק להתחמם, רבים מהקרחונים הפשירו, אבל לפתע, שוב התהפכה המגמה וכדור הארץ נכנס לתקופת קרח קצרה נוספת, המכונה "יונגר דריאס". בין לפני 12,900 שנה ללפני 11,700 שנה. מינים רבים של חיות גדולות נכחדו, ביניהן הממותות הצמריות.

באותן שנים היו קריסות של תרבויות, והם היו צריכים להתחיל שוב, כמעט להמציא את הגלגל מחדש

"נערכו מחקרים ארכיאולוגיים ואנתרופולוגיים רבים לגבי שינויים תרבותיים משמעותיים באותה תקופה. לפני ה'יונגר דריאס', באזור של 'גבקליטפה' חיו אנשים עם תרבות ייחודית מתקדמת שאנחנו כיום קוראים לה 'התרבות הנאטופית'. כשהאקלים התקרר, במהלך תקופת ה'יונגר דריאס' האוכלוסייה באזור הצטמצמה ואחרי סוף תקופת ה'יונגר דריאס' שוב הופיעו שינויים ייחודיים בתרבות, בגודל האוכלוסייה, בטכנולוגיה. לבני התרבות הזו אנחנו כבר קוראים 'נאוליטים'", מסביר ד"ר סוויטמן.

בקרב החוקרים אין הסכמה לסיבות שהביאו לשינויים התרבותיים ולהיכחדות החיות. הועלו מספר השערות, כמו למשל התפשטות בני האדם, עם הגברת הציד. אבל לקבוצה לא מבוטלת של חוקרים יש גם השערה אחרת. הם מציעים שאסון קוסמי, כתוצאה מפגיעת מטאורים, התחיל את שרשרת השינויים הזו.

ד"ר מרטין סוויטמן מאוניברסיטת אדינבורו שבבריטניה, מציע שאבן הנשר עם סמלי החיות שעליה היא בעצם יד זיכרון לאסון קוסמי שפגע בכדור הארץ לפני כמעט 13,000 שנה | תמונה: Alistair Coombs

ולד"ר סוויטמן יש ראיות נוספות, גיאולוגיות, התומכות בהשערה הזו. "בשטחים נרחבים בצפון אמריקה ובגרינלנד התגלתה שכבה גיאולוגית דקה שנראית כמו שרידים מפגיעה מטאורית. השכבה הזאת, בעיקר בתחתית שלה, עשירה באבק של פלטינה.

"באזורים נרחבים מאוד מאותה תקופה רואים שכבות של אפר, כך שמניחים שגם היו שריפות רבות שבערו באותם ימים. הפרשנות שלנו היא שאבן הנשר עצמה מייצגת תאריך – לפני בערך 12,950 שנה – המתאים לאירוע ה'יונגר דריאס'".

אז אולי אבן הנשר היא סוג של אנדרטה לאותו אירוע קטסטרופאלי?


"זו אחת הפרשנויות. כשמסתכלים על האבן, יש למטה דמות קטנה של אדם חסר ראש, אז אפשר לפרש את זה כרישום המסמל מוות. אז אולי היא סוג של אנדרטה. אבל זו רק פרשנות. לנו טבעי לחשוב שאם יש אסון גדול נציין אותו. אבל זו רק פרשנות שמתאימה לתרבות שלנו".

האם יש ראיות נוספות בעולם לידע אסטרונומי קדום שכזה?


"ייתכן שכן, תלוי איך מפרשים את הממצאים. יש הרבה חיות שצוירו במערות, וגם סמלים אחרים שנמצאו על פריטים קדומים אחרים, שחוקרים מסוימים פירשו כבעלי משמעות אסטרונומית. אבל זה לא הקונצנזוס, זו השקפת המיעוט".

אז אולי בעצם הייתה איזו ציוויליזציה גדולה שקרסה עם האירוע? 


"זה למעשה תחום של דיבייט בארכיאולוגיה ובאנתרופולוגיה. יש הרבה דעות מחקריות שונות בשאלה האם הציוויליזציות למעשה קרסו כתוצאה מהאירוע או שהן לא נפגעו. לדעתי יש מספיק ראיות לכך שהיו באותן שנים קריסות של תרבויות, והם היו צריכים להתחיל שוב, כמעט להמציא את הגלגל מחדש".

במשך שלושה ימים צעדה אַשה כשהיא נושאת על גבה את בתה הקטנה – היחידה מבין ילדיה שנותרה בחיים. היא לא הספיקה לקחת דבר שעה שהחיילים הניגרים באו לשחרר את כפרה מידי אנשי בוקו חראם שפשטו עליו לפני כשנה כמו גנגסטרים, והאשימו את התושבים בכפירה. החיילים ששחררו את הכפר הורו לתושבים לברוח ברגל, ויש הורים שאף לא הספיקו לאסוף את ילדיהם והופרדו מהם.

אני כרגע בבורנו, מוקד הרעש של המשבר", היא אומרת לי כשהיא יושבת בתוך אוהל ארעי, כסוף, שכאילו נלקח מניסוי של סוכנות החלל האמריקנית

ל"ארין", אישה בת 80 מכפר אחר, היו נסיבות דומות. למרות התנאים הקשים, היא הצליחה לגדל בגינתה קצת שעועית ואגוזי אדמה שמהם קיימה את משפחתה. כשבוקו חראם פשטו על הכפר והחלו לגייס את הילדים לשורות הארגון, החליטו תושבי הכפר לברוח עם ילדיהם להרים. מי שנותר ולא התגייס – נרצח. בערב, אחרי שהגנגסטרים עזבו את הכפר, חזרו התושבים. כאשר חיילי צבא ניגריה הגיעו, הם העלו את כולם על כלי רכב ושרפו את הכפר עד עפר, כדי למנוע מבוקו חראם לשוב אליו.

מחנה עקורים של האו"ם בתוניסיה | תמונה: Spencer Platt/Getty Images

"אני כרגע בבורנו, מוקד הרעש של המשבר", אומרת לי סמנתה ניו-פורט' בשיחת סקייפ מקרטעת כשהיא יושבת בתוך אוהל ארעי, כסוף, שכאילו נלקח מניסוי של סוכנות החלל האמריקנית על כוכב לכת מרוחק. מחוץ לאוהל, אחד מבין העשרות שהוצבו במידוגורי (עיר הבירה של מדינת מחוז בורנו), מתאספים מדי יום אלפי עקורים שברחו משלטון הדמים של בוקו חראם – ארגון הטרור הידוע שנשבע אמונים לדאע"ש.

ניו-פורט', שנשלחה לניגריה – הכלכלה השנייה בגודלה באפריקה – מטעם משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), מסכמת את פעילותה במשפט נוקב אחד: "אנחנו מנסים להאכיל מיליוני אנשים שגוועים כאן ברעב".

עקורים מתקבצים לאסוף מים במחנה בנייג'ר | תמונה:Issouf Sanogo/AFP/Getty Images

המראה הנפוץ והקשה בבורנו, שבצפון מזרח ניגריה, הוא של ילדים נפוחי בטן שעצמות השכמות שלהם בולטות כמו כנפיים. חלקם אכלו עשבים וחרקים במשך חודשים. במרפאות הנמצאות במקום, המנוהלות על ידי ארגון "רופאים ללא גבולות", רגילים לטפל בכל יום במאות ילדים הסובלים מתת־תזונה.

קשה לקבוע במדויק כמה אנשים סובלים מרעב בניגריה. לפי הארגון שניו-פורט' עובדת עבורו כ-5.2 מיליון בני אדם יסבלו מרעב בשלושת החודשים הקרובים, ו-50 אלף מהם מרעב חמור. 450 אלף ילדים (מתחת לגיל 5) יסבלו השנה מתת-תזונה בדרגה החמורה ביותר.

עד היום כבר ברחו כ-200 אלף ניגרים למדינות השכנות (קמרון, צ'ד וניג'ר). אבל "חלקם חזרו בחזרה", אומרת לי ניו-פורט', "כי הם מתגעגעים לבית שלהם".

עקורים מבשלים מזון במידיגורי, ניגריה | תמונה: Aminu Abubakar/AFP/Getty Images

לאיואדה אלקיג'ה, העומדת בראש המשרד הממשלתי לעזרה הומניטרית בניגריה, יש הערכת מצב אחרת. היא מאמינה שאם המצב לא ישתנה בקרוב, העולם עשוי לראות אקסודוס עצום מהמדינה – סוריה סטייל – לכיוון אירופה. "אם לא נטפל בזה עכשיו, הפחד שלי הוא שעשרות אלפים יעזבו לאירופה", היא אמרה בראיון לאתר החדשות "קול אמריקה". "נתיבי ההגירה לאירופה כבר קיימים. זו מתמטיקה פשוטה, באמת". דו"ח מחודש מאי של "תוכנית המזון העולמית של האו"ם" (WPF) מראה ש"כל עלייה של אחוז בחוסר גישה למזון מתורגמת מיד לעלייה של 1.9 אחוז בהגירה".

"אל תאמין לגורמים רשמיים"

כ-3,500 קילומטר ממזרח לניגריה שוכנת מדינה אחרת המוזכרת בכלי התקשורת בגלל קווי הרכבת והתשתיות שהסינים בונים לאורכה, כמו גם בגלל הסטארט אפים הפורחים בה והקהילה העסקית התוססת שלה. "אל תאמין לכל מה שאומרים הגורמים הרשמיים בקניה. הם אף פעם לא יראו לך את התמונה המלאה", אומר בראיון לאפוק טיימס רוברט אומבקה, קנייתי העומד בראש ארגון המנסה להציל ילדים ברחבי קניה (Rescue Team Kenya). "כ-5 מיליון גוועים כאן ברעב", הוא אומר לי. "רובם ילדים ונשים. הבעיה אינה טרור, אלא האקלים – קניה לא מצליחה להפיק מספיק מזון לאנשיה, ומחירי המזון הבסיסיים הרקיעו שחקים".

תן לי דוגמה. 


"הממשלה החליטה לייבא מחו"ל קמח תירס, שהוא מרכיב בסיסי בכל ארוחה שלנו בקניה, אבל הגבילה את הכמות שמשפחה יכולה לקנות לחבילה אחת ביום. קח לדוגמה משפחה עם 9 ילדים. זה לא מספיק לכלום, כי אנחנו משתמשים בקמח תירס לארוחות בוקר, צהרים וערב".

ואתם לא יכולים לצרוך מזון מסוג אחר?


"לא, רוב האנשים באזורים הכפריים ובשכונות פחות טובות מרוויחים פחות מדולר ליום. כדי שתוכל לקנות למשל חבילה של קמח תירס שעולה דולר אחד, רוב החנויות מאלצות אותך לרכוש מוצרים אחרים ביותר מ-2 דולר. אבל זה בלתי אפשרי כשאתה מרוויח פחות מדולר ביום. אנשים לא מצליחים לשרוד.

"במסגרת הארגון שלי אנחנו מפעילים תוכנית האכלה לאנשים האלה ומספקים לילדים מסגרת לימודית. אנחנו רואים שאנשים מתחילים להגר בחיפוש אחר הזדמנויות ועתיד בטוח יותר. חלקם מהגרים לאתיופיה, אחרים לאוגנדה".

הרעב מורגש רק באזורים הכפריים או גם בערים?


"רבים ברחבי המדינה מרגישים את הרעב. מן הסתם האזורים המושפעים ביותר הם שכונות העוני והאזורים הכפריים. אני מדבר על 5 מיליון רעבים (לקניה אוכלוסייה של כ-45 מיליון איש, א"ל)".

דרום-סודאן – 4 מיליון רעבים

מצב קשה הרבה יותר שורר במדינה השכנה – דרום-סודאן. בפברואר האחרון הכריז האו"ם על רעב במדינה. מוקד הרעש הוא "מדינת האיחוד", מחוז בחלק הצפון-מרכזי של המדינה. זהו גם ביתו של ריק מצ'אר, מנהיג צבא המורדים המנהל מאבק עקוב מדם עם הצבא הרשמי של דרום-סודאן, הנשלט על ידי הנשיא סאלווה קיר. צבא דרום-סודאן בשיתוף פעולה עם מליציות שונות, פשט על האזור שוב ושוב, השמיד ושרף כפרים שלמים. אלפים שניסו להימלט טבעו בביצות ובנהרות באזור, שסיפקו בעבר את הדגים ואת מקורות המים להשקיה. כיום, חוששים התושבים להשתמש בהם או אפילו להכין את הקרקע לזריעה. בכל רגע אפשר להיתקל בחייל או בלוחם מיליציה.

ככה חוגגים חיילים בצבא שחרור העם של סודאן | תמונות: Albert Gonzalez Farran/AFP/Getty Images

כשסיוע של מזון ותרופות נשלח לאזור הוא לפעמים נחסם, או שחיילי הצבא גונבים אותו מהמחסנים, כפי שקרה בקיץ הקודם בג'ובה, עיר הבירה. כ-4,000 טון מזון נגנבו – כמות המספיקה להאכיל 220 אלף איש בחודש. קווין סייף, כתב ה"וושינגטון פוסט" באפריקה, דיווח כיצד חיילי הצבא דורשים שוחד או מזון בתמורה לאישורי מעבר לאורך עשרות נקודות ביקורת. הערכות שמרניות מדברות על קרוב ל-4 מיליון בני אדם מורעבים, המנסים לשרוד, חלק גדול מהם עקורים בארצם (מתוך אוכלוסייה של 12 מיליון).

ילדה סוחבת תינוקת במחנה עקורים בדרום-סודאן | תמונה: Albert Gonzalez Farran/AFP/Getty Images

על סומליה, מדינה רעבה אחרת, אין צורך להרחיב יותר מדי. הרעב שהכה בה כבר לפני כשש שנים והרג רבע מיליון איש, חזר כעת לחלקים שונים במדינה. גם ארגון הטרור א-שבאב התחזק, והחל למנוע מהאוכלוסייה בדרום המדינה גישה חופשית למזון.

אפשר היה לחשוב שלפחות מרוקו תסמל ניצוץ של תקווה. אולם בחודשיים האחרונים פרצו הפגנות קשות בערים ברחבי המדינה נגד מלך מרוקו, מוחמד השישי, ונגד בית המלוכה שלו. המפגינים מתפרעים, לפעמים אף מיידים אבנים. הרשתות החברתיות מגייסות את הצעירים להשתתף במהומות. רוח המהומות היא דתית – נגד המלך המושחת שהתרחק מהדת. אלפים כבר מהגרים ממרוקו, דרך הים, לכיוון ספרד.

נשים סומליות סוחבות עצי הסקה כדי שיוכלו לבשל את האוכל המועט שברשותן | תמונה: Tony Karumba/AFP/Getty Images

ומה לגבי תוניסיה, המציגה את עצמה כדמוקרטיה היחידה בצפון אפריקה? גם שם המצב לא מזהיר. רק בחודש שעבר נשרפו משרדי ממשלה בעיר הבדואית תטאווין שעל גבול לוב. המהומות הן על רקע כלכלי, וקיים חשש שהן יסחפו אחריהן ערים נוספות ברחבי המדינה. תקרית מעניינת התרחשה במאי האחרון כשרוכל מיואש ניסה להצית את עצמו וגרם לאנשים לצאת לרחובות כאות הזדהות, ולמשטרה לירות לעברם גז מדמיע. נשיא תוניסיה, א-סבסי, אף הזהיר כי הדמוקרטיה התוניסאית נתונה בסכנה. כשתקרית דומה התרחשה בדצמבר 2010, האביב הערבי פרץ.

"מה יהיה גורלם של 400 מיליון איש תושבי אגן הנילוס? במצרים, באתיופיה, בקניה ובאוגנדה, מה יהיה עליהם?" אמר בראיון לאפוק טיימס פרופ׳ ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה, מומחה לגיאוגרפיה ולמדעי הסביבה. "כל גלי ההגירה לאירופה וגלי ההגירה שנכנסו לישראל, כל מה שקרה עד עכשיו זו רק ההתחלה… כל האזור העיראקי, הירדני, המצרי מתמוטט. סודן מתפרקת, וסומליה התפרקה וסודן הדרומית גם היא התפרקה".

ביולי 2010, אחרי שנכנסו לישראל יותר מ-30 אלף אפריקנים, הופיע פרופ' סופר בכנסת עם המלצה חד-משמעית – להקים גדר לאורך הגבול עם מצרים שתמנע מהמהגרים האפריקנים להיכנס אלינו. "זו גדר אכזרית ואיומה", הוא מודה, "אבל היא נועדה להגן עלינו, כי בעניין הזה אי אפשר להיות נחמדים. זה 'To be or not to be'. אם שניים-שלושה מיליון איש יציפו את ישראל הקטנה, המדינה הזו תתמוטט בלי לירות ירייה אחת. היום בונים גדר גם בחלקו הדרומי של הגבול עם ירדן כי ברור שהעסק יימשך. הם ינסו לעבור דרכנו ואנחנו עושים כבר הכנות לגל הבא".

השער לאירופה

בתוך כך, השער הימי לאירופה – לוב – שזורמים ממנה מיליוני מהגרים – מזכירה בימים אלה את סוריה. כוחות הטרור מרסקים אותה מכל עבר, האש משתוללת והמדינה מתפרקת.

לאחר שמשטרו של קדאפי נפל ב-2011, נכנסה לוב לעידן של חוסר יציבות, מלחמת אזרחים ואנרכיה פוליטית כללית. שתי ממשלות מתחרות ניסו לשלוט בה – ממשלה שזכתה לתמיכת הצבא הלובי (או מה שנותר ממנו), וממשלה שנייה שנתמכה על ידי מיליציה חמושה ("פאג'ר").

התחזית הפסימית היא שהרעב שפוגע בכ-20 מיליון איש באפריקה יובילו לבסוף ל"אביב ערבי" 2

מדינות אירופה, שרצו לעצור את ההגירה לשטחן, יזמו בתחילת 2016 את הקמתה של "ממשלת ההסכמה הלאומית" שאמורה הייתה להיות מקובלת על הצדדים הפוליטיים השונים בלוב, ובראשה שמו את פאיז א-סראג, איש עסקים ופוליטיקאי לובי.

הייתה רק בעיה אחת – הממשלה לא ממש קיבלה הכרה על ידי הגורמים הפוליטיים השונים בלוב. ולכן כיום, כשמנסים להבין אילו גורמים פוליטיים פועלים בלוב, מגלים לפחות חמש קבוצות המתחרות ונלחמות זו בזו: אותן שתי "ממשלות"; צבא לוב – שהוא סוג של מיליציה חמושה במטוסי קרב המנסה להשתלט על המדינה; הג'יהאדיסטים שמנסים להשתלט על אזורים ברחבי המדינה, במיוחד על אזור החוף שממנו לא רק יוצאים המהגרים לאירופה, אלא גם אוניות עמוסות בנפט; ודאע"ש – שכבש שטחים בדרום המדינה ומאמן שם אלפי לוחמים.

קרבות עקובים מדם מתקיימים על בסיס יומי בכל רחבי לוב, אפילו בעיר הבירה טריפולי. הארגונים הג'יהאדיסטיים גם קורצים מזרחה – לכיוונה של מצרים. חלקם כבר חברו לתנועת האחים המוסלמים המתנגדת לשלטונו של א-סיסי.

רוברט אומבקה, והילדים שהוא מציל בקניה. "כ-5 מיליון גוועים כאן ברעב" | תמונה: Tony Karumba/AFP/Getty Images

אז לאן כל זה מוביל את אפריקה? וכיצד אירופה תושפע מכך? התחזית האופטימית היא שהניגרים, הקנייתים או אנשים ממדינות אחרות שהוזכרו בכתבה, יחפשו לעת עתה עתיד בטוח יותר במדינות השכנות. בבוא הזמן, אם המצב יתייצב, הם יחזרו לבתיהם. כמובן שייתכן כי במהלך ההגירה למדינות השכנות, הם יחליטו להמשיך הלאה – עד ללוב ומשם לאירופה.

תחזית פסימית יותר היא שארגוני הטרור, לצד הרעב הפוגע בכ-20 מיליון איש באפריקה, והממשלים הרעועים שמושלים בחלק חשוב ממדינות היבשת, יובילו לבסוף ל"אביב ערבי 2". כיום נראה שחלק לא מבוטל מהתנאים שנצפו לפני פרוץ המהומות ב-2011 (שהובילו להפיכה במצרים, למלחמת אזרחים בסוריה ולהפיכה בתימן) מופיעים שוב עכשיו.

בינתיים זרם המהגרים מלוב ממשיך לגדול. לפעמים הוא עומד על אלפים בכל יום, כפי שדווח בעיתונות האיטלקית. אפילו כשאירופה מנסה לעצור את ההגירה בלב ים ומחזירה את המהגרים ללוב, מי שמוחזר ללוב מנסה שוב להגר, ובסוף מצליח.

* הכתבה התרכזה במדינות מסוימות, אבל קונפליקטים בקונגו, ברפובליקה המרכז אפריקאית, בעיראק, בסוריה ובאפגניסטן הותירו מיליוני רעבים נוספים שמחפשים עתיד בטוח לעצמם ולמשפחתם.

כריסטיאן האופט (בן שנתיים) צלל לתוך שנת הלילה שלו. לפני שממש נרדם הוא הספיק למלמל לאימו קתי שישבה לצידו: "אמא, הייתי שחקן בייסבול גבוה". קתי חייכה לעצמה. לפני מספר חודשים כריסטיאן צפה לראשונה במשחק בייסבול. זה היה משחק של ליגת הצעירים וכריסטיאן התנהג בצורה מוזרה: הוא התבונן בשחקנים כמהופנט, נטוע במקומו, וקשה היה להזיז אותו מהמגרש גם אחרי שהמשחק נגמר.

כשחזרו הביתה הוא החל לחקות את תנועות השחקנים בדיוק רב, כשהוא מחליף תפקידים כל הזמן: פעם הוא המגיש (פיצ'ר) של הכדור, תוך הנפה גבוהה של הרגל, ופעם הוא החובט במחבט הקטן שקיבל במתנה, ורץ בין התחנות. הכישרון האתלטי שלו לבייסבול היה כל כך ברור עד שבגיל שנתיים הוא נבחר להיות המגיש הראשון בטקס הפתיחה של משחקי העונה של הקבוצה האהובה עליו, לוס אנג'לס דוג'רס (2011).

כל זה היה די מפתיע כי אף אחד במשפחה לא התעניין או ידע הרבה על בייסבול. מה שהיה יותר מפתיע היה כאשר כריסטיאן חזר ואמר שוב לאימו: "הייתי שחקן בייסבול גבוה". הפעם היא תיקנה אותו: "כן חמוד, כשתגדל תהיה שחקן בייסבול גבוה". אבל כריסטיאן רקע ברגליו בחוסר סבלנות כשהוא צועק: "את לא מבינה, פעם הייתי שחקן בייסבול גבוה, גבוה כמו אבא".

קתי נבהלה קצת מהיאוש ומהנחישות שנשמעו בקולו, ומהמשמעות של מה שהוא אמר. בעולם שלה לא היה מקום לאמונה במשהו כמו חיים קודמים או גלגולי נשמות. אבל סקרנותה גברה על ההיסוסים ועל הספקנות, והיא החלה להקשיב בעניין הולך וגובר לסיפורים שהחלו לזרום מכריסטיאן הקטן על שחקני בייסבול משנות ה-30-20. באותה תקופה כריסטיאן עדיין לא ידע לקרוא, ולא הייתה לו כל דרך לדעת על מה שסיפר לאימו.

יחד עם התמיהה על הסיפורים קתי החלה לבדוק את נכונות פרטיהם. במסמכים שמצאה ב"מוזיאון היכל התהילה הלאומי לבייסבול" היא הוציאה תמונות של השחקנים הידועים מאותה תקופה, והחלה להראות אותם לכריסטיאן. כאשר הראתה לו תמונה של השחקן האגדי בייב רות', הא צעק בהתרגשות: "הוא היה מרושע כלפי, רות' המטומטם".

קתי המשיכה להראות לו תמונות של כל נבחרת ה"ניו יורק ינקיז" שבה בייב רות שיחק, ושאלה: מי עוד לא אהב את בייב רות'? כריסטיאן הצביע בביטחון על אחד השחקנים, גבוה וחסון, עם גומות עמוקות, ואמר בביטחון: "הוא". כאשר היא שאלה את כריסטיאן האם הוא מכיר את השחקן הזה, הוא היישיר אליה מבט ואמר: "זה אני". זה היה השחקן לו גריג, משחקני הבייסבול המפורסמים באותה תקופה, שמת בגיל 38 ממחלת ניוון שרירים, שידועה גם בכינוי "מחלת לו גריג".

בשבועות ובחודשים הבאים כריסטיאן המשיך לספר לאימו, בעיקר לפני השינה, על הידידות העמוקה שהייתה ללו גריג, עם שחקן הבייסבול האגדי בייב רות' ועל הריב הגדול והטינה העמוקה שהתפתחה ביניהם, על מסעות הנבחרת ברכבות ברחבי ארה"ב, על הוריו, על ביתם בשכונת עוני בניו יורק כמהגרים מגרמניה ועל מותו שלו.

נבוכה ומבולבלת, לאחר שאימתה את כל הפרטים שכריסטיאן סיפר לה, היא פנתה להתייעצות עם ג'ים טאקר, פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וירג'יניה, ארה"ב. טאקר פרסם ספר שבו תיאר מקרים של ילדים שהוא עצמו חקר, שזכרו כביכול אירועים מחיים קודמים (Return to Life, 2013). טאקר הגיע לביתם לחקור את כריסטיאן ויעץ לקתי להמשיך להקשיב לזכרונות שלו, כי בגיל שש הם נעלמים לגמרי.

הספר הוא חלק מז'אנר שלם של סיפורים ומחקרים על ילדים שמספרים שכבר חיו בעבר וזוכרים כביכול אירועים ואנשים מחייהם הקודמים. הסיפורים בספר קצת חוזרים על עצמם, ואין ספק שקתרין בירד, אימו של כריסטיאן ומחברת הספר, נהנית לזרוק שמות של מפורסמים שפגשה לאורך המסע שלה עם בנה, וכריסטיאן קצת הולך לאיבוד בין כל הסיפורים שלה על עצמה. אבל מעבר לכך הסיפור מעניין, וכמובן מעורר גם תהיות ואולי גיחוך מצד ספקנים.

אני עצמי השתדלתי להישאר עם מחשבה פתוחה. נזכרתי במה שאמר מקס פלאנק, אחד מאבות המכניקה הקוונטית וזוכה פרס נובל בפיסיקה ב-1918: "המדע אינו יכול להבין את המסתורין הסופי של הטבע. הסיבה לכך היא שבאנליזה הסופית, אנחנו עצמנו חלק מאותו מסתורין שאותו אנחנו רוצים להבין".

The Boy Who Knew Too Much: An Astounding True Story of a Young Boy's Past-Life Memories

תמונה: shutterstock

בואו נקרא לילד בשמו, גלגלי הטכנולוגיה מסתובבים במהירות עצומה כדי שאנחנו נוכל לתת פקודה לרכב ואז להישען אחורנית, לקרוא עיתון, להתבונן בנוף או לסרוג גרביים בזמן שאנחנו מאחורי ההגה.

יש מי שכבר משמיעים שיר הלל ואנחת רווחה, כי רכבים אוטונומיים יפתרו בעיות של תאונות דרכים על רקע הגורם האנושי כמו היסח דעת, עייפות או שכרות. אבל כשם שיש מי שמפזרים אופטימיות יש מי שאל ליבם מתגנב חשש לא מבוטל – האם הייתי שולח את ילדיי לגן במכונית האוטונומית? מי יהיה אחראי על שיקרה בכביש? כיצד יראו פוליסות של ביטוח רכב ואיך נבטח את המכונית, את עצמנו ויקירינו ללא נהג?

קידמת הטכנולוגיה פינת "נוהגת כמו סבתא"

זה ברור שהרכב האוטונומי יהיה עטור חיישני לייזר מלפנים ומאחור, ברור גם שיקיפו אותו מצלמות שיראו הכול: כבישים, צמתים, בניינים, שלטים, רמזורים, רכבים אחרים, הולכי רגל ועוד אלמנטים שיש להם השפעה על הנהיגה שלנו. משרד התחבורה אומר שהיא בטוחה ועוד מעט תעלה על הכביש. אז למה כל הזמן צפה שאלת מיליון הדולר – על מי האחריות במקרה של תאונה? כי הרי עם כל הכבוד לחזון, לטכנולוגיה ולהבטחות על עולם ללא תאונות, הרי לא מדובר כאן בעוד אביזר לנייד המתקדם שלנו, אלא במסירת שליטה מוחלטת לידיו של מוצר טכנולוגי לזמן הנסיעה.

באחת מנסיעות המבחן בארה"ב פעלה מכונית ללא נהג בצורה מושלמת, אולם כאשר היה עליה לחצות 3 נתיבים ולהשתלב בכביש מהיר תוך פחות מ – 150 מטרים, היא לא הצליחה לעמוד במשימה. זאת כיוון שחיישני הלייזר שזיהו תנועה, לא ידעו כיצד לבטוח בנהגים והאם הם יאפשרו למכונית להשתלב בתנועה. על הכביש, במקום שבו חוקי התנועה מופרים כל הזמן, רובוט מתקשה להבין מתי חייבים לציית לחוקי התנועה ומתי נהגים נוטים להפר אותם.

לפי המכון למחקר תחבורה באוניברסיטת מישיגן, העוסק בניסויים אוטונומיים, מתברר ששיעור התאונות של האוטונומיות כפול מאלה הרגילות כרגע. אמנם התאונות קלות כשלרוב מתנגשים בהן מאחור נהגים לא מרוכזים או אגרסיביים, שאינם מורגלים בנהג שמתנהל בזהירות ופועל ע"פ הכללים. ואכן, אחד המהנדסים של גוגל מתאר את הנהיגה של האוטונומית כמו של תלמיד נהיגה או "נהיגה כמו של סבתא".

ומה יקרה אם

יש כמובן שאלות רבות של אתיקה ומוסר, למשל האם על המתכנת לקבל החלטות של חיים ומוות בעת תאונה. האם מכונית ללא נהג אמורה להקריב את נוסעיה ולהתנגש במכוון בגדר הפרדה כדי להימנע מפגיעה קשה באוטובוס מלא ילדים? בקליפורניה למשל, פורסמה הצעה שבכל מכונית אוטונומית תהיה אופציה לנהג ידני שיוכל להשתלט על המכונית במצבי חירום. היצרנית גוגל לא אהבה את ההצעה, כי היא מתכננת להפוך את חטיבת המכוניות ללא נהג שלה לעצמאית.

כשאנחנו נוהגים ברכב, קורה שלפתע עלינו להגיב מידית. אם למשל נעקוף הולך רגל שירד במהירות לכביש אנו עלולים לפגוע באחרים, כאן ברור שהאחריות היא עלינו, הנהגים. אם מכונית אוטונומית תימצא באירוע כזה, התגובה לא תהיה של הנהג, אלא של יצרנית הרכב, או יצרני התוכנה. אז מי יישא באחריות לאירוע? אף אחד לא יודע עדיין, גם לא הרגולטור.

לפי ניסויי בטיחות שערכו מספר מפתחות, הזמן הנדרש לנהג 'לחזור לעניינים' ולאחוז בהגה כאשר הוא עסק בקריאה או גלישה באינטרנט, עשוי להגיע ל-10 שניות. במצב חירום על כביש גם שבריר שנייה לא תמיד מציל אותנו וכאן הרי מדובר בנצח. נכון לעכשיו, נראה שלמומחים בתחום האתיקה יש יותר שאלות מתשובות.

מכוניות חדשות מכילות כבר חיישני אור, תנועה ועוד – אז למה הגעת הרכב האוטונומי תיקח זמן?

בתעשיית הרכב משערים שמועד כניסת הנהיגה האוטונומית לרכב הפרטי יהיה כבר בעשור הבא, זאת למרות כמות החיישנים, המצלמות, הרדארים ומערכות אחרות שכבר מותקנות במכוניות פרטיות זה מכבר. אז מדוע בכל זאת זה ייקח עוד שנים?

תשתיות למשל: כבישים חכמים ללא טלאים, עם תמרורים וסימונים שהרכב האוטונומי יזהה בקלות, מה שלא תמיד קיים במציאות שלנו. גם מזג האוויר לא תמיד מיישר קו עם התוכנה, בעיקר גשם כבד, שלג, שלוליות, כמו גם קרני שמש מסנוורות, כל אלה עדיין יכולים לבלבל את המכונית האוטונומית. בנוסף לתנאי השטח והאקלים, יש אלמנטים רבים וספים שיש לקחת בחשבון – במטרה לאסוף מידע רב ככל הניתן מתבצעים ניסויים רבים באמצעות מכוניות רבות, דבר הלוקח זמן רב לבצע. אותו מידע נאסף ומנותח על-ידי המפתחים במטרה להותיר כמה שפחות ליד המקרה. גוגל, העוסקת בפיתוח המכונית באופן נמרץ, שומרת על חשאיות בנוגע לספקיות המידע שלה.

 מי קובע את רף המוסר?

ראש הפרויקט של גוגל מסביר שהאוטונומית מתוכננת, קודם כל, להימנע מפגיעה בהולכי רגל או רוכבי אופניים, אחר כך מפגיעה בכלי רכב אחרים, ולבסוף מפגיעה בעצמים נייחים.

סקר של MIT הראה שהנשאלים העדיפו שהמכונית תציל כמה שיותר אנשים, גם במחיר הקרבת הנוסע עצמו. במקביל העידו כי הם עצמם לא ייסעו במכונית כזאת ויעדיפו לנסוע במכונית שתציל את הנוסע גם אם במחיר פגיעה באחרים. עכשיו צריך גם לשאול מי קובע את העקרונות? דעת הקהל? החברות שבונות את המכוניות? הרגולטור?

אפשר לצאת מנקודת הנחה כי בשנים הקרובות ירוכז מאמץ אדיר לחסל בעיות חוקיות, ענייני משפט, אתיקה ורגולציה, כדי להביא את המכונית האוטונומית לכביש וכמה שיותר מהר. וכשתגיע יש להניח שהיא תעשה זאת באזורים סגורים בנתיבים מיוחדים.

אז כן, החלום להזמין את המכונית בשלט רחוק ולנסוע לעבודה עם ספל קפה וספר טוב, נמצא באופק ויהפוך בעתיד למציאות, אבל מתי והאם יצליחו להנדס את הרכיב החמקמק הזה, שיפיח במכונה רוח חיים ומצפון? עוד נגלה.

דר' יניב זייד אלון גל מיכל צפיר יובל אברמוביץ' ופרופ' עמוס רולידר צילום יזהר טרמו 2

אלו רק חלק מהנושאים בהם יעסקו 5 המנטורים מהמובילים בישראל ביום מנטורינג מרוכז המתקיים לראשונה בישראל ומיועד למאמנים, אנשי מקצוע ולכל מי ששואף יותר- מעצמו, מחייו ומסביבתו. בנוסף, בכנס יתקיימו סדנאות עומק סוחפות שיעבירו שורת מאמנים ויועצים. במקביל להרצאות יפעלו מתחמי נטוורקינג, מנטורינג אישי, מסיבת אוזניות ועוד.

מתי ואיפה?

יום שלישי, 5.9, מרכז הכנסים דן פנורמה תל אביב בין השעות 9:00-19:00

חמשת המנטורים יעניקו כלים מעשיים לחיים טובים יותר בהרצאות בנושאים הבאים: אלון גל – "המאמן הלאומי", בעלים של חברת האימון והייעוץ המובילה בישראל "תות תקשורת ותוצאות", יוביל בהרצאתו אל האפשרות ליצור הצלחה יוצאת מגדר הרגיל בחייכם, בשיטות ובכלים מוכחים, בהם משתמשים הארגונים המובילים בעולם.
פרופ׳ עמוס רולידר – מומחה מוסמך לניתוח וטיפול התנהגות BCBA-D ,ראש המחלקה למדעי התנהגות מכללה אקדמית כנרת על המפתח להורות משמעותית : עוגנים, נוכחות , תזמון , רגישות, אהבה  והיכולת לומר "לא" למען הילדים.
מיכל צפיר – מרצה ומאמנת לאורח חיים בריא, הבעלים של המותג המצליח "כל אחד יכול לחיות חיים בריאים יותר", תוביל אל עומק תובנות החיים המאוזנים, כיצד להיות גם בריאים וגם מאושרים.
יובל אברמוביץ – מרצה ומחבר רב המכר הבינלאומי "הרשימה", יגרום למשתתפים בהרצאתו המרגשת לצעוק את חלומותיכם ולגרום להם להפוך למציאות.
דר' עו"ד יניב זייד – "דוקטור שכנוע" – מומחה בינלאומי לשכנוע, בעלים ומנכ"ל של חברת "אמנות השכנוע", יחשוף בפניכם את סודות התקשורת הבין-אישית שהופכים אנשים לאלופים.

בנוסף, במקביל למפגשים יפעלו 3 מתחמים: מתחם  BUSINESS DATING – מתחם להיכרויות עסקיות, בו יתאפשר לבעלי עסקים ליצור שיתופי פעולה, מתחם SPEED COACHING – מתחם "אחד על אחד", בו יתאפשר לפגוש מאמנים מכל התחומים (זוגיות, עסקים, משפחה, הורות וכו'), להעלות דילמה ולדון בה ומתחם MENTORS & MINGLING – מתחם בו יתאפשר לקהל לפגוש את המנטורים המובילים- אלון גל, מיכל צפיר, יובל אברמוביץ' וד"ר ני זייד, למפגש "אחד על אחד".

אטרקציות נוספות במהלך היום- אוסף הטיפים הגדול – טיפים של משתתפי הכנס לחיים טובים יותר, שיצולמו במיני אולפן מיוחד יעברו עריכה און ליין ויעלו מיידית לאינטרנט, מסיבת אוזניות  ועוד

ההרשמה לכנס כוללת ארוחת צהריים עשירה במלון והפסקות קפה.

למידע נוסף ולהרשמה: http://mentorring.co.il/

לפרטים נוספים, תיאום ראיונות עם המשתתפים ועוד: לילך דומינגז תקשורת ויח"צ-

לילך 050-9039338, תמר 054-5323137

איור: יוני גודמן

בכרך השביעי של "הרפובליקה", מביא אפלטון את הגרסה הטובה ביותר לדעתו למלך או למושל מוצלח: הוא צריך להיות מלך-פילוסוף. הפילוסוף לפי אפלטון הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד כיוון שהוא מחפש ידע אמיתי, יש לו גישה והבנה של רעיונות גבוהים, הוא שומר על הצדק ופועל למען הכלל ולא למען עצמו. "נווט אמיתי", הוא כותב בספרו, "חייב מתוך הכרח לשים לב לעונות השנה, לשמים, לכוכבים, לרוחות ולכל דבר הנוגע לספינה כדי באמת לשלוט בה".

אם בעבר הפילוסופים היו אנשים דומיננטיים בחברה שהשפיעו על מנהיגיה, עם הזמן, מנהיגי החברה והמובילים אותה, החלו לפעול מתוך מקום פרגמטי, שמתרחק מאידיאות ומערכים. לפי אפלטון ופילוסופים אחרים, חברה הרוצה לדעת לאן מועדות פניה, חייבת להישען על ערכים.

אם זה היה תלוי בי, פילוסוף היה יושב מסביב לשולחן בכל ועדה ובכל ישיבה

אולם בשנים האחרונות תופעה מעניינת צוברת תאוצה. מנהלים ואנשי עסקים, המובילים חברות גדולות, מתעניינים בפילוסופיה ורואים בה כלי אמיתי שעוזר להם לשדרג את יכולות הניהול וההובלה שלהם. הם אף קוראים ל"יועצים פילוסופים" שיעזרו להם להכיר מקרוב רעיונות פילוסופיים כדי לפתח את מחשבתם ולשנות אותה.

אסכולת אתונה – הפילוסופים והתאולוגים הקדומים דנים ביניהם – במרכז נמצאים אפלטון ואריסטו (ציור של רפאל)

"עוד ועוד מנהלים פונים לייעוץ פילוסופי, אף על פי שרובם מגיעים אליו במקרה, לאחר שחיפשו הכוונה כללית שתעזור להם להבהיר נושאים המטרידים אותם, ולהחליט החלטות חשובות", אומר לי ד"ר דיוויד ברנדל, פסיכיאטר אמריקני ו"יועץ פילוסופי".

למשרדו של ברנדל מגיעים מדי חודש מנהלים בכירים בעמק הסיליקון, המחפשים הארה ברזי הפילוסופיה. "יום אחד הגיע אליי מנכ"ל שייסד חברת ביוטק שהשיקה תרופה חדשה וגרפה לפתע הצלחה בקנה מידה עולמי", הוא מספר לי. "הוא חיפש את עצמו. ברגע אחד הוא הפך מיזם למנכ"ל שמפקח על עובדים רבים וצריך לקבל החלטות חשובות. הוא הרגיש כלוא".

ד"ר דיוויד ברנדל

מה עשית איתו?


"שלחתי אותו לקרוא מאמרים של פרידריך ניטשה, מרטין היידגר וז'אן פול סארטר. המאמרים עסקו במורכבות האותנטיות, בחופש האינדיבידואלי של כל אדם, בבחירה ובאחריות לעצב 'אני מוסרי' המאפשר לבנות עולם בעל משמעות. הוא הבין שהוא צריך להתחבר ל'אני' האותנטי שבו, ליזם המתחיל שהקים את החברה".

ומה הייתה התוצאה?


"בסופו של דבר הוא הבין שהמהלך הנכון עבורו יהיה לעזוב, ולהקים חברת סטארט-אפ חדשה. זה היה נכון גם לחברת הביוטק – היא מינתה מנכ"ל הרבה יותר אחראי ובטוח בעצמו".

מנהל אחר הגיע לברנדל עם בעיה ספציפית שנתקל בה בעבודתו – אחת העובדות יצרה בעיות בעבודה והוא תהה איך להתמודד עם המצב מבלי לפטר אותה. "הפניתי אותו לניקולו מקיאוולי, פילוסוף ומדינאי איטלקי מהמאה ה-15", אומר ברנדל.

שאמר שיש מקרים שהמטרה מקדשת את האמצעים…


"כן, מקיאוולי דיבר על מניפולציות שצריך להפעיל בסיטואציות שונות, אבל בדרך המובילה למטרה טובה. שוחחנו ביננו כדי להבין כיצד הוא יוכל לבצע כמה 'תמרונים פוליטיים' בתוך החברה, תוך כדי שמירה על קווים אתיים, ומבלי לפטר את העובדת. הוא הבין ש'תמרונים פוליטיים' הם חלק מעבודתו כמנהל. דיברנו גם על פילוסופיות אחרות, על מקרים שבהם המטרה מקדשת את האמצעים. זה סייע לו למצוא את האיזון ולהשיג את התוצאה הטובה ביותר עבור הארגון".

במה זה שונה מקוצ'ינג?


"רבים מהמנהלים האלה מגיעים אחרי שניסו קוצ'ינג לחיים ולקריירה, אבל הרגישו שזה לא מספק. יש שאלות גדולות יותר שהם לא מצליחים לפתור: מהו הטוב האולטימטיבי שניתן להגיע אליו בחיים; מה משמעות החיים; ומה משמעות העבודה שלהם.

"היה למשל מקרה שמנהלים של חברת בריאות גדולה רצו שאעבוד עם מנהל הכספים שלהם. מנהל הכספים הגיע לתפקיד בזכות עבודה קשה, זהירות, יכולת שיפוט טובה וניסיון פיננסי. אבל מנהלי החברה רצו שהוא יהיה יותר מזה – שהוא יהיה מעורב בניהול החברה, שותף שלהם לחשיבה אסטרטגית. עבדתי איתו עם קוצ'ינג אבל זה לא הספיק, כי הוא היה צריך לשנות לגמרי את דרך החשיבה ואת השקפת העולם הפילוסופית שעיצבה אותו כמנהל כספים".

השינוי הגיע מהרהור פילוסופי ברעיונות טאואיסטים כמו 'וו וויי' שאחד הפירושים שלו זה 'לעשות על ידי אי עשייה', אבל משמעותו הפילוסופית עמוקה הרבה יותר – זה מצב גבוה שטאואיסטים הגיעו אליו לאחר שחיפשו אחר משמעות החיים. "נתתי לו גם לקרוא ספר של אדוארד סלינגרלנד, פרופ' באוניברסיטת קולומביה הבריטית שבוונקובר, המדבר על האופן בו הרעיון הסיני הקדום הזה ['וו וויי'] נתמך על ידי מדעי המוח. הפילוסופיה הזו שינתה אותו. הוא הרגיש רגוע ובטוח יותר עם הנהלת החברה. בהדרגה הוא החל להביא רעיונות יצירתיים שתרמו אסטרטגית לעסק".

לחיות חיים טובים

אחת התורות החמות בקרב יזמים בעמק הסיליקון היא ספרו של ביל אירווינג, פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת רייט שבאוהיו, על האסכולה הסטואית שהייתה רווחת באתונה מהמאה השלישית לפנה"ס ועד למאה השלישית לספירה. "זאת פילוסופיה שמגדירה מה זה אומר לחיות חיים טובים", הסביר אירווינג בראיון לאתר Quartz. יזמים בעמק הסיליקון מכנים את ספרו A Guide to the Good Life כ-"מדריך שעוזר להתמודד עם חיי הסטארט אפ".

עבור המנהיג הסטואי, מסע החיים חשוב יותר מכל מטרה חומרית

מייסד הסטואיזם, הפילוסוף זנון מקיטיון מהמאה השלישית לפנה"ס, התמקד בחוזק של הטוב, לעומת חולשתו של הרוע, והפך את העיקרון לתורה שלמה שהייתה נפוצה בהמשך בקרב קיסרים רומים, שרבים מהם חונכו והודרכו לפיה.

עבור המנהיג הסטואי, מסע החיים חשוב יותר מכל מטרה חומרית – המסע הוא החיים, והמטרה לא מקדשת את האמצעים. הסטואי בונה את חייו סביב ארבע מעלות עיקריות: חוכמה, אומץ, מתינות וצדק. כל ערך אחר שעליו יבנה את חייו, צפוי להסתיים באכזבה, כיוון שהערך יהיה רגשי ובר חלוף.

הקיסר הרומי מרקוס אורליוס – מנהיג סטואי | תמונה: באדיבות ד"ר דיוויד ברנדל

ג'ונתן ניוהאוס, לשעבר מנכ"ל חברת התקשורת Condé Nast המוציאה לאור מגזינים בניו יורק, מספר בכל הזדמנות שהפילוסופיה הסטואית היא המפתח ליציבות הפנימית שלו. הוא שמע עליה ב-1999 כשפגש את הפילוסוף המפורסם אלן דה-בוטון במסעדה. "דה-בוטון אכל ארוחת ערב עם חבר שלי, וסיפר שהוא עובד על ספר פילוסופיה והזכיר את סנקה (פילוסוף סטואי רומי מהמאה הראשונה לספירה, מ"מ), שאף פעם לא קראתי עליו. יצאתי החוצה וקניתי את הספר של סנקה: 'מכתבי מוסר'. זה העיף אותי לגמרי", סיפר ניוהאוס בראיון לאתר Philosophy for life.

גוגל מעסיקה בעמק הסיליקון "פילוסוף בית" שהושפע מפילוסופים יוונים ועד מודרניים של המאה ה-20

"עכשיו אני בדרך כלל לוקח אחד מהספרים הסטואים איתי כשאני נוסע. שילבתי את זה במחשבה שלי וזה מעצב את האופן בו אני חושב ואת האינטראקציה שלי עם העולם בדרך חיובית מאוד".

גם גוגל מושפעת מהטרנד הפילוסופי וממליצה לעובדיה לשלב את הפילוסופיה בחיי היום-יום שלהם, למשל באמצעות קורס חינמי "חפש בתוך עצמך" על מודעות עצמית ועל קבלה עצמית שהעביר עד לאחרונה מהנדס שעבד בחברה. גוגל מעסיקה בעמק הסיליקון "פילוסוף בית", מהנדס ששמו דיימון הורוביץ (שכעת בשנת שבתון). הורוביץ, שהושפע מפילוסופים יוונים ועד מודרניים של המאה ה-20, החליט לעצור את הקריירה הטכנולוגית שלו לטובת דוקטורט בפילוסופיה.

ומה לגבי ישראל? אחת מחלוצות התחום בארץ היא לידיה אמיר, ד"ר לפילוסופיה, מרצה במכללה למנהל, והנשיאה של האגודה הישראלית לפילוסופיה מעשית. "חשוב מאוד שיהיו יועצים פילוסופים בחברה, כפי שהיו במהלך ההיסטוריה", היא אומרת לי בראיון, "כיוון שהפילוסוף ממלא תפקיד שרק הוא יכול למלא: הוא חושב על שאלות מוסריות של יחסים בין אדם לחברו, על מהם החיים הטובים, על ערכים, על איך לחיות".

ד"ר לידיה אמיר

ד"ר אמיר טוענת שמריבות וקונפליקטים במקום העבודה קשורים במחלוקות לגבי מה חשוב בחיים, ומקומה של הפילוסופיה להבחין בזה. "לדוגמה, אחד חושב שמה שחשוב בנושא מסוים זה הכסף, האחר חושב שזה הזמן, והשלישי יחשוב שזאת ההנאה. כל עוד זה לא מובן ולא מבהירים את הגישות השונות, יהיו רק סכסוכים, חוסר יעילות ואי-שביעות רצון".

כדי לרדת לעומק הנושא עם לקוחותיה, מנהלים בחברות שונות, משתמשת ד"ר אמיר בשיטה הסוקרטית של שאלת שאלות. מסופר על סוקרטס כי שאל יום אחד את חברו אותיפרון מה לדעתו המשמעות של "מעשה טוב". החבר השיב, וסוקרטס שאל שאלה נוספת על התשובה. החבר ענה, וסוקרטס שאל עוד שאלה ועוד שאלה, במעין חקירת שתי וערב.

ד"ר אמיר מספרת לי למשל על מנהל בחברת סחר ימי שהגיע אליה לאחר שבילה זמן רב בים על אנייה, לצד אנשים שלא רצה להיות לידם כיוון שלא כיבדו את החוק ולא היו ישרים, והוא סבל מבדידות. הוא הגיע לד"ר אמיר שהציגה לו סדרת שאלות, ברוח הגישה הסוקרטית, למשל: "למה חשוב לא להתחבר עם אנשים מסוימים?" או: "למה מפריע לך כל כך להתחבר עם הקולגות שלך?". "התשובה שהוא הציע הייתה שכשמישהו מתחבר עם אנשים, זה אומר שהוא שותף לערכים שלהם. הוא חשב שאם הוא יתחבר איתם זה אומר שהוא בהכרח מאמץ את הערכים שלהם.

"הבחנתי בבלבול שלו. אחרי שהבהרנו את הבלבול, הזכרתי את 'שלוש דרגות החברות' לפי אריסטו, בספרו 'האתיקה הניקומאכית'. אריסטו מבחין בשלושה סוגים של חברויות המבוססים על תועלת, הנאה וערכים דומים. באופן מקרי, הדוגמה שאריסטו נותן לסוג הנמוך ביותר – 'התועלת' – הוא של אנשים היוצאים למסע בים וחברותם נמשכת לאורך הטיול".

המנהל הרגיש מיד הקלה. האסוציאציה שהייתה לו בין החברות לערכים התפוררה, הוא האמין שמעכשיו והלאה הוא יוכל להתחבר עם האנשים האלה למענו ולמענם, למשך המסע, מבלי לאמץ את ערכיהם. הוא קנה עותק של "האתיקות" של אריסטו ולקח אותו איתו לים, נחוש ללמוד עוד על פילוסופיה.

פילוסופיה בבית הלבן

בחודש יוני נעשה צעד פילוסופי מעניין גם בכיוון פוליטי יותר, כשלוועדת הביטחון הלאומית של ארה"ב הגיע גם גרהאם אליסון, אקדמאי מהרווארד שהיה היועץ הפוליטי של רייגן ושל קלינטון. נושא הפגישה היה יחסי ארה"ב מול יריבתה סין. במהלכה, אליסון בן ה-77, קם וסיפר במשך דקות ארוכות לקהל של אנשי מעשה על המלומד היווני תוקידידס, שסיקר את תולדות המלחמה הפלופונסית במאה ה-5 לפנה"ס, שלקחיה מהדהדים עד היום בהיסטוריה.

הפכנו היום נבוכים מלשאול את עצמנו את השאלות הישירות והפשוטות שהן הכי רלוונטיות שיש

אליסון, שפרסם לאחרונה ספר על תוקידידס, טען באותה ועדה ביטחונית שהמלומד הגיע למסקנה שהמלחמה בין יוון לספרטה הייתה בלתי נמנעת, כיוון שככל שכוחה של אתונה גבר, כך גבר הפחד בספרטה ממה שאתונה עלולה לגרום לה. אליסון הזהיר שאותה דינמיקה עלולה להיווצר הפעם עם עלייתה של סין, ולגרור את ארה"ב למלחמה שהיא אינה רוצה בה.

"מלכודת תוקידידס" מעסיקה את האמריקנים המנסים להבין איך להתנהל מול סין. תוקידידס אמנם לא היה פילוסוף, אך הוא היה היסטוריון בעל ראייה אסטרטגית ומוסרית רחבה | תמונה: U.S. Embassy, Jakarta/Flickr

אליסון מכנה זאת "מלכודת תוקידידס", מלכודת המעסיקה כיום את האמריקנים המנסים להבין איך להתנהל מול סין. תוקידידס אמנם לא היה פילוסוף, אך הוא היה היסטוריון בעל ראייה אסטרטגית ומוסרית רחבה. אולי הצעד הבא יהיה לשלב בוועדות הפוליטיות יועץ שישאל את השאלות הקשות הקשורות בערכים שלפיהם מתקבלות ההחלטות, בסיבות שבגללן המדינה עושה דברים, ויחשוב מה יהיו ההשלכות המוסריות והחברתיות לטווח הארוך.

"אם זה היה תלוי בי, פילוסוף היה יושב מסביב לשולחן בכל ועדה ובכל ישיבה", אמרה ההיסטוריונית הבריטית בטאני יו לעיתון הטלגרף. "רק אז, בעת שמדברים על ה'מה' ועל ה'איך', יהיה מישהו שישאל 'למה?' 'למה אנחנו עושים את זה?' האם זה מתוך אינטרס אישי או בשביל הטוב המשותף?'"

יו, היסטוריונית מומחית לתקופה הקלאסית, כתבה ספרים וצילמה תוכניות, ביניהן סדרת תכניות ל-BBC על העולם הישן ועל ה"חושבים" המשפיעים. "הפכנו נבוכים מלשאול את עצמנו את השאלות הישירות והפשוטות שהן הכי רלוונטיות שיש: מה זה להיות בן-אדם? כיצד אנחנו צריכים לנווט בין הנאה עצמית להכחשה עצמית וכיצד נוכל להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו?"

ההיסטוריה התברכה בכמה מנהיגים שהיו "מלכים-פילוסופים", כפי שהגדיר זאת אפלטון. מרקוס אורליוס, קיסר רומא במאה השנייה, נחשב לאחד הפילוסופים הסטואים החשובים ביותר. מתיאש הראשון, מלך הונגריה במאה ה-15, הושפע מאוד מהרנסנס האיטלקי וביסס את החלטותיו על החשיבה הזאת.

אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, נחשב לאחד המצביאים והמדינאים הגדולים ביותר של העת העתיקה – הוא התחנך אצל אריסטו ואצל פילוסופים אחרים שהשפיעו ועיצבו את ראייתו המדינית. גם הקיסר הסיני קאנגשי משושלת צ'ינג מהמאה ה-17, הקפיד לנהוג לפי המודל הקונפוציאני (על פי כתביו של קונפוציוס), לגבש משמעת עצמית רבה, ללמוד את הכתובים ולהתאמן בציור ובקליגרפיה. הוא הקפיד ליישם את עקרונות הקונפוציוניזם בהחלטות המדיניות שקיבל.

"לצערי", אומר לי ד"ר ברנדל, "יש היום מעט מאוד פעילות פילוסופית בפוליטיקה, במיוחד בארה"ב. זה קורה בגלל הגלובליזציה, הקצב המהיר, התחרותיות, הדרישות שלא מותירות זמן קצר אפילו להתבוננות פנימה. לזה מתווסף הקושי לקרוא פילוסופיה עכשווית – היא כה מסובכת ומתמקדת בנושאים בעלי משמעות מועטה לחיי היום-יום של האנשים, לעסקים שלהם או לפוליטיקה.

"בנוסף, הפילוסופיה האקדמית הפכה להיות יותר 'אנליטית' וטכנית. היא מתמקדת פחות בערכים או באיך אנשים יכולים להשיג 'סוּמוּם בוֹנוּם' כבני אדם ('הטוב הנעלה' – ביטוי במצרית עתיקה)".

צילום: אלכס גורביץ׳

"פעם נתתי שיעור רכיבה לבחור אוטיסט. בכל פעם שהרמתי טיפה את הקול הוא התחיל לבכות. הבנתי שהוא מפרש הרמת קול ככעס עליו. הנמכתי את הקול, אבל הוא עדיין המשיך לבכות. פתאום נזכרתי שהתאריך הוא ה-15 בחודש ואני צריך לשלם מע"מ ואני לחוץ. מתברר שהוא קלט את הלחץ שלי, אף על פי שהלחץ היה רק במחשבה שלי. ברגע שהבנתי את זה ונרגעתי, גם הוא נרגע מיד.

"היכולת הזאת של הילדים האוטיסטים להרגיש ולקלוט אחרים ממש ריתקה אותי. ואז חשבתי לעצמי, מה יקרה אם אפגיש ילדים אוטיסטים עם סוסים?"

מה ציפית שיקרה?


"ציפיתי שגם הילדים וגם הסוסים ייבהלו, שהילדים אולי יתרגשו מאוד או ייכנסו לתוך ברירת המחדל שלהם – התכווצות, כדי להתגונן מכל הגירויים שכל הזמן מציפים ומלחיצים אותם".

הסוס משקף לך בדיוק את המקום הפנימי שלך, את הכוונות והרגשות שלך. אם תתנהג איתו נכון הוא ילך איתך, ואם לא תתנהג איתו נכון, הוא לא ילך איתך

ד"ר עופר קומרובסקי (59), וטרינר במקצועו, מסביר שקשה להזיז ילדים אוטיסטים לתנועה, הם מעדיפים לשבת ולא לעשות כלום. הסיבה היא שהם גם רואים את השונות שלהם, וגם משקיעים המון אנרגיה כדי להיות כל הזמן במגננה מכל הגירויים שסובבים אותם, ולא נשארת להם אנרגיה לפעולות הרגילות שאנשים עושים. לכן צריך לספק להם תנאים מיוחדים כדי שהם ירצו לעשות את המאמץ ולגייס יותר אנרגיה. החווה הטיפולית שהקים – "המרחב הפתוח", בלב הטבע, במושב כפר שמואל – מספקת בדיוק את זה. היא יוצרת תחושה של "אגדה", ויש בה אנרגיה ראשונית של בעלי חיים שאינם מתייחסים לשונות שלך, אלא מרגישים את המהות הפנימית שלך, מסביר קומרובסקי. "כשאתה רוכב על הסוס, ומתחבר לאנרגיה שלו שזורמת דרכך, זה מעורר שמחה ואופטימיות שנותנות מוטיבציה להתאמץ, כי בעולם האגדה הזה הילד מרגיש שהכול אפשרי".

צילום: אלכס גורביץ׳

איך הכול התחיל?


"עמדתי פה בחווה ליד מגרש מגודר שבתוכו הסתובב סוס. זה היה סוס ספורט של הבן שלי. סוס משוגע לגמרי שאפילו אני פחדתי לעלות עליו. דיברתי עם אמא שבאה עם בתה, ילדה בת שמונה, אוטיסטית. אבל תוך כדי ששוחחנו, הילדה התחמקה מאתנו, טיפסה על הגדר, נכנסה למגרש ועלתה על הסוס. ככה היא ישבה עליו בפעם הראשונה, בלי אוכף. הסוס הזה שהיה משוגע לגמרי, המשיך לעמוד בשקט מוחלט בלי לזוז. באותו רגע הבנתי שהילדה והסוס קולטים ומקבלים האחד את השנייה ברמה אחרת, ברמה שבאותו זמן לא יכולתי להבין, ובטח שלא להסביר במילים".

הבנתי שהמטרה היא לא ללמד את הסוס משהו, אלא לעבוד על עצמי, ללמוד איך לא להפריע לסוס להיות בתנועה הזאת

קומרובסקי מעיד על עצמו כמי שנולד עם קשר נפשי עמוק לבעלי חיים. "מגיל צעיר מאוד הרגשתי חיבור מיוחד לבעלי חיים. שם, יחד איתם, עולם הרגשות שלי פרח. בגיל ארבע הייתי הולך עם אבי לגן העצמאות בתל אביב, והחבר הראשון שלי היה כלב בוקסר. בגיל שש רק חיכיתי לסוס עם עגלת האבטיחים. רציתי לראות ולעמוד ליד סוס אמיתי, ולא רק לראות תמונה בספר. כשקצת גדלתי, החלום שלי היה לרכוב על הסוס של השומר הבדואי, ואז, קצת לפני הצבא קיבלתי את הסוס הראשון שלי. כך כבר מגיל צעיר הרגשתי את הדחף והיכולת שלי להפוך את עולם הדמיון והתשוקה למציאות".

והדחף והחיבור היה בעיקר לסוסים?

"כן. היום אני יודע שלסוסים, כמו לכלבים, יש רגישויות ברמות גבוהות מאוד ואיכויות מיוחדות שעוזרות להם להתחבר לבני אדם. אבל יש שוני ביניהם. לכלבים יש אינסטינקט חזק מאוד לרצות את בעליהם, הם יעשו מה שאתה מבקש מהם. לכן אתה לא שם לב מה הכלב מרגיש, ומה הוא מרגיש כלפיך. ואילו הסוס משקף לך בדיוק את המקום הפנימי שלך, את הכוונות והרגשות שלך. אם תתנהג איתו נכון הוא ילך איתך, ואם לא תתנהג איתו נכון, הוא לא ילך איתך".

איך הגעת להבנה הזו?


"לקח לי הרבה זמן. אחרי הצבא היו לי כבר ארבעה סוסים, ובאותו זמן התנהלתי עם הסוסים, ובחיים בכלל, כמו שלימדו אותי בצבא. היה לי קשה מאוד בצבא, גם פיזית וגם מנטלית. אבל כחייל קרבי וקצין ביחידה מובחרת, המסר היה שלא מוותרים, דבקים במשימה בכל מחיר ואין דבר העומד בפני כוח הרצון וכוח השרירים. ואז הגעתי למורה לרכיבה שהפך לגמרי את כל מה שידעתי. המורה הזה אמר לי להפסיק להשתמש בכוח פיזי, ולהיות רק במקום של התכוונות והקשבה, באי עשייה מוחלט. הוא לימד אותי שככל שאני עדין יותר, אני מאפשר לעוצמה של הסוס לזרום יותר, ושהעוצמה עוברת דרך עדינות ולא דרך כוח. הוא הסביר לי שהמגע שלי בסוס צריך להיות עדין כל כך, לא יותר מאשר מגע בטיפת מים כך שהיא לא תימחץ, ואז העוצמה של הסוס תוכל להתבטא במלואה".

הצלחת לעשות את זה?


"בהתחלה, רוב הזמן לא יכולתי להיות במצב הזה, אבל בחלקיקי שנייה שכן הצלחתי קרו באמת דברים מופלאים. התחברתי לתנועה הרמונית שלי ושל הסוס ביחד. תנועה שהייתה נטולת כל התנגדויות, שהייתה בה הרבה יותר עוצמה מכל מה שהכרתי. יותר מכך, הרגשתי את התנועה של הסוס זורמת דרכי ומעצימה אותי – לא רק שאני כאילו יושב על גל, אלא הגל ממש עובר דרכי. הבנתי שהמטרה היא לא ללמד את הסוס משהו, אלא שאני בעצם עובד עם עצמי על עצמי, ולומד איך לא להפריע לסוס להיות בתנועה הזאת. ואז כשזה קורה, אתה לא מושך את הסוס, אלא הוא בא איתך כאילו שאתה מגנט".

צילום: אלכס גורביץ׳

בשעה שד"ר קומרובסקי ואני יושבים ומדברים בחצר המוצלת בעצים ענקיים, סמוך אלינו, עומדת מדריכה עם ילד אוטיסט. המדריכה מסבירה לילד שהגיע זמן הרכיבה, ומפצירה בו לבוא איתה. הילד לא מביט בה ולא מגיב. היא מפצירה בו שוב ושוב, והילד לא מגיב. ד"ר קומרובסקי מתנצל, מפסיק את השיחה איתי, ניגש לילד, מניח בעדינות יד על כתפו ואומר לו: "בוא נעשה יחד סיבוב על הטרקטור, לפני שאתה הולך לרכיבה". הילד מושיט לו יד והולך איתו כמו אחרי מגנט, לעבר הטרקטור.

כשהפסקתי להתאכזב ונשארתי רק קשוב לילד, מבלי לצפות או להתאכזב – הצלחתי להתחבר אליו

יש לך סיפור נוסף שממחיש את הקשר המיוחד שבין ילדים אוטיסטים לסוסים?


"כן, הנה אחד מהם. יום אחד כמה מדריכים בחווה אמרו לי שאחת הסוסות לא עובדת טוב וצריך לקחת אותה לאילוף. אמרתי להם שהבעיה היא לא בסוסה, אלא בנו – אנחנו לא עובדים טוב איתה. אבל הם התעקשו ואני הסכמתי באי רצון לקחת אותה לאילוף. באותו יום היה לאחד הילדים האוטיסטים שיעור רכיבה עם הסוסה הזו. זה ילד שבעבר היה רגיל להביע זעם ותסכול בכך שהיה שובר כיסאות בחווה. באותו ערב המדריכה באה אליי בהתרגשות ואמרה לי: 'צדקת, זאת לא הסוסה שלא עובדת טוב. הילד התנהג איתה כל כך בעדינות, והיא הלכה אחריו כמו חמאה. גם בשעות שאחרי השיעור איתו, היא התנהגה טוב מאוד'".

הקמת גם פרויקט ניסיוני שמציע תעסוקה לאוטיסטים בוגרים.


"כן. בתור פיילוט לפרויקט הזה שלחו לי בחור בוגר ואמרו לי: 'הוא אילם מבחירה, אבל כן יכול לדבר. והוא חולמני, אל תיתן לו לחלום. בהתחלה היה קשה מאוד לעבוד איתו. כל דבר שהצעתי לו הוא רק הניד את הראש מצד לצד: 'לא'.

"אחרי זמן מה שמתי לב שאמנם הוא מסתובב בחווה כאילו הוא זומבי או מעופף, אבל בעצם הוא רואה כל דבר שקורה, לפני שאני רואה. למשל, אם הייתה באיזשהו מקום בקיעה של אפרוחים, הוא היה שם לפניי. אם הייתי נוסע עם הטרקטור לאיזשהו מקום בחווה, ואפילו לא זוכר בדיוק לאן אני רוצה להגיע, הוא חיכה לי במקום שאליו נסעתי. הוא ידע, הוא היה כל כך יעיל, כל כך מחובר, ברמות שאי אפשר לתאר. קודם אמרו שהוא מעופף, כי לא זיהו עד כמה הוא נוכח".

מה עשית עם היכולת הזאת שלו?


"לפני הכול נתתי לו הכרה גדולה מאוד באיכות המיוחדת שלו. אמרתי לו שהדבר שאומרים שהוא המגרעת שלו, שהוא חולמני, הוא דווקא החוזקה שלו, כי הוא בעצם רואה הכול. אמרתי לו שאת האיכות המיוחדת הזאת אני רוצה ללמוד ממנו, כי אני לא יודע את זה, וההכרה הזאת נתנה לו המון כוח. ואז נתתי לו תפקיד: להיות העיניים של החווה, לבדוק מה קורה בכל מקום ולעשות מה שדורש טיפול".

ה"מעופף" הזה בחר לעצמו כל מיני משימות, כמו למשל, לכבות בבוקר את כל האורות בכל החווה. "התברר אחרי זה שהוא צלם בחסד מבלי שהוא בכלל למד צילום. למשל, כשהוא צילם פרה, היא ממש דיברה איתו עם העיניים, הוא היה לגמרי נוכח ומחובר אליה. בסוף הוא גם דיבר איתי והיה יוצא איתי לטיולי רכיבה, אחרי שבהתחלה הוא פחד לעלות על סוס".

אתה מפעיל פרויקטים מיוחדים נוספים?


"כן, לפני חמש שנים התחלתי פרויקט לילדים אוטיסטים בתפקוד מאוד מאוד נמוך, כאלה המוגדרים על ידי המערכת כמפגרים. יצרתי קשר עם מורה שמטפלת בהם באמצעות הקלדה על מחשב, והם כותבים דברים ממש מופלאים. למשל ילד בן עשר כותב: 'בְּחֵן נטע כוחו'. או ילד אחר כותב: 'לפעמים השממה שבליבי מתמלאת באהבה לעולם, וכל הסכנות פשוט נעלמות', או ילד אחר כותב: 'חסר חבֵרוּת, צריך תכונה של אלומת אומץ'".

ולילדים האלה קוראים מפגרים?


"כך הילדים האלה מדברים, יש להם שפה של מלאכים. הקבוצה חשובה להם מאוד מאוד, בתוכה השונות שלהם נעלמת, הם מרגישים שייכות והם פורחים".

בחווה עובדים גם עם נוער בסיכון.


"כן, נוער בסיכון קשה, או כאלה שנשרו מכל המסגרות האפשריות. והילדים האלה לימדו אותי על סבלנות. אנחנו רגילים בחיים הרגילים שלנו וכמטפלים להציב מטרות, ואיתם זה לא עובד. הם כאילו כל הזמן מאכזבים אותך, עוד פעם גונבים או עוד פעם לוקחים סמים. כשהפסקתי להתאכזב, ונשארתי רק קשוב לילד, וגם אם שמתי גבולות זה היה ממקום שלא מצפה ולא מתאכזב – הצלחתי להתחבר אליהם. אבל בסופו של דבר, זה לא משנה אם זה נוער בסיכון או אוטיסטים או אנשים אחרי אשפוז נפשי, אנחנו בחווה לומדים לראות את הקושי והשונות דווקא כאיכות המיוחדת של כל אחד".

העבודה בחווה שינתה משהו בהשקפת העולם שלך?


"העבודה כאן בנתה לי השקפת עולם. פעם ראיתי את עצמי כחזק שבא ללמד ולעזור לאחרים. היום אני במקום שבא להתחבר לאנשים אחרים. לתת להם את הכלים שלי, וללמוד מהם את הכלים שלהם. היום גם ברור לי שאני חייב לצאת מתוך הסתכלות אנוכית. היום אני מסתכל כמה טוב אני עושה למישהו אחר כי כשלמישהו אחר טוב גם לי טוב. כשאני רוכב על סוס, אני רוצה שהסוס יהיה שמח, וכשאני מתחבר לילד אוטיסט אני רוצה שהילד יהיה שמח. כמובן שיש הרבה קשיים וכאבים בדרך אבל בסופו של דבר, אם אני מגשים את השמחה שלהם, אני מגשים גם את השמחה שלי".