הסימנייה הסינית למילה "להקשיב" (באדום) ומסביבה האלמנטים מהם היא מורכבת | תמונה: The Epoch Times

על אמנות ההקשבה

"הקשבה" בתרבות הסינית המסורתית לא הייתה פעולה פשוטה כל כך ושטחית יחסית כפי שנהוגה כיום ברחבי העולם. הייתה לה משמעות עמוקה ומורכבת. הסימנייה הסינית למילה ״להקשיב״ (聽, במנדרינית הוגים אותה tīng) היא ביטוי לכך. היא מורכבת מכמה אלמנטים, מכמה סימניות. בצד שמאל רואים את המילה אוזן (耳) ומצד ימין נמצאות הסימניות עשר (十), עין (目), אחד (一), ולב (心).

מה משמעות הסימניות הקטנות שמרכיבות את הסימנייה הגדולה? מה ניסו לרמוז לנו כאן?

ייתכן שהסימנייה באה לרמוז לנו שכשאנחנו מקשיבים, אין עלינו להשתמש רק באוזניים, אלא גם בעיניים – ליצור קשר עין ולראות את האדם שמדבר אלינו, ולהשתמש בלב – להקשיב בתשומת לב, ולחשוב על מה שאנחנו שומעים. בשפה הסינית המילה לב (心, במנדרינית הוגים xīn) מתייחסת גם למחשבה ולמנטליות.

המילון הסיני העתיק שה-מינג, שתיאר את צורת ההגייה של הסימניות בתקופה שנכתבו (ככל הנראה בסביבות 200 לספירה) מסביר ש״להקשיב״ הוגים כמו ״שקט״, ״שלווה״ או ״כניסה למצב שקט״ (靜, שהוגים במנדרינית בימינו כ-jìng), מכיוון שרק כשנכנסים לשלווה ניתן להקשיב בתשומת לב.

אם מתבוננים בחלק הימני של הסימניה "להקשיב", רואים דבר מעניין נוסף. החלק הזה של הסימנייה פירושו ״מוסריות״ או ״סגולה״ (德, במנדרינית הוגים dé). כלומר, להיות מסוגל להקשיב לאחרים זו מעלה מוסרית, או סגולה לחוכמה.

אחד ההסברים היפים לסימניה "להקשיב" שמעתי פעם מפרופסור טאיוואני. הסימניה ״אחד״ (一) מפרידה בין שני חלקים בצדה הימני של הסימניה. ה"אחד" הזה מבטא גם את ההפרדה בין שמים לארץ, כמו בסימניות רבות אחרות. מתחת ל-一, בארץ נמצא לב, הלב האנושי. מעל ל-一, בשמים, אנחנו רואים ״עין״ ו-״עשר״. ״עשר״ (十) מבטא שלמות. הוא גם יכול להזכיר את התפיסה הבודהיסטית את היקום כ״עולם של עשרת הכיוונים״. כלומר העין שלמעלה היא עין שרואה בשלמות, או אולי עין שרואה את היקום כולו, או עין אלוהית. בצד שמאל אנחנו רואים את השורש 彳, שנגזר מהסימנייה 行 (ללכת, במנדרינית הוגים אותה xíng). הסימניה הזאת, ללכת, משמעה גם לפעול או לעשות, והיא נראתה בכתב הסיני העתיק כמו צומת דרכים (). כלומר, כשאנחנו צועדים בדרך או פועלים, עין שמימית רואה את הלב שלנו.

הסימניה 聽 היא הסימניה הסינית המסורתית ל״להקשיב״ – כלומר, זאת הסימניה שתראו בטאיוון ובהונג קונג, למשל. אבל אם תלכו לסין, סביר יותר להניח שתראו את הסימניה המפושטת 听. בשנות ה-50 הפעילה המפלגה הקומוניסטית הסינית רפורמה בשפה, והפכה את הסימניות המפושטות לשפה הכתובה הרשמית בסין. אולי קל יותר לכתוב את הסימניה 听, אבל משהו שם הולך לאיבוד. מצד שמאל אנחנו רואים את הסימניה ״פֶּה״, ומצד ימין את הסימניה ״גרזן״.

תמונה: The Epoch Times

להקשיב ולאסוף את החוכמה הקולקטיבית

האמרה הסינית ״חוכמה קולקטיבית מביאה לתועלת נרחבת״ 集思廣益 (jí sī guǎng yì) מגיעה מסיפור היסטורי על חכם מתבודד שחי בין השנים 181 ל-234 לספירה.

על צלע ההר הגבוה והירוק עשה המנהיג הצבאי ליו ביי את דרכו, יחד עם שני הגנרלים, חבריו ושותפיו למסע ולמשימה. בבקתה מבודדת עם סכך קש, על ראש ההר, כך שמעו, גר אדם מיוחד. ״הדרקון השוכב״, כך כינו אותו, בשל יכולותיו האדירות הרדומות. המנהיג ליו ביי ידע: ״הדרקון השוכב״ הוא המפתח להצלחת המשימה.

״הדרקון השוכב״, או בשמו האמיתי ג׳וּ-גֶה ליאנג, היה מתבודד דאואיסט, שניתק את קשריו עם החברה ועם העולם הארצי. כמו ״דאואיסטים״ רבים אחרים, או אנשים המחפשים את ה״דאו״, ״הדרך״, ג׳ו-גה שאף להתעורר לאמיתות גבוהות יותר באמצעות טיפוח-עצמי. מתבודדים דאואיסטים רבים עסקו בפרקטיקות שונות של מדיטציה, או שפשוט היו משוטטים בשקט בהרים המרוחקים, בחיפוש אחר חוכמה מסוג אחר, כזו שלא ניתן למצוא בספרים.

במהלך ההיסטוריה הסינית לא מעט שליטים ידעו להעריך את סוג החוכמה הזאת, וביקשו את עצתם ואת שירותם של מתבודדים חכמים. אבל רבים מהמתבודדים לא היו מעוניינים להתערב בענייני העולם הארצי. אחרים דווקא הסכימו, והפכו לגנרלים משמעותיים שהביאו לשינויים היסטוריים, חלקם אף המציאו המצאות חשובות, ותרמו להתפתחותם של תחומים מגוונים כמו מדע ורפואה.

כשהגיע לראש ההר, גילה השליט ליו ביי ש״הדרקון השוכב״ לא נמצא בבקתתו, וחזר יחד עם חבורתו כלעומת שבא. אבל לבו לא נח. כעבור כמה ימים הוא קרא שוב לשני הגנרלים: ״בואו עמי שנית אל ההר כדי לבקש מהחכם הגדול להצטרף אלינו״. באמצע הדרך הממושכת החל לרדת שלג, ואחד הגנרלים, קצר הרוח שבהם, החל לרטון: ״למה עלינו להתאמץ כל כך בשביל איזה מתבודד?״ אבל ליו ביי התעקש: ״אני אמשיך בדרכי גם אם לא תבואו עמי״.

בקור הקשה ובשלג, המשיכו השלושה לטפס במעלה התלול והמפותל, עד שהגיעו לפסגת ההר. מה רבה הייתה אכזבתו של ליו ביי כשגילה שגם הפעם ג׳ו-גה ליאנג לא היה בביתו.

ליו ביי לא ויתר, וניסה את מזלו בפעם השלישית. כשהגיע עם חבריו לבקתה עם סכך הקש, ג׳ו-גה בדיוק נמנם. ליו המתין בסבלנות בקור העז, למורת רוחם של חבריו, עד שהתעורר ה״דרקון״. המתבודד החכם התמלא הערכה על הסבלנות והכבוד שהביע כלפיו המנהיג, והבין שהגיעה שעתו לעזוב את ההר, לחזור לחברה ולמלא את שליחותו ההיסטורית. הוא הצטרף לליו כיועצו הבכיר וכגנרל, והקשר של השניים הלך והתהדק עם הזמן. ״מאז שפגשתי את ג׳ו-גה ליאנג, אני כמו דג שמצא מים״, אמר ליו לחבריו הגנרלים, שהתקשו להבין את הערכתו היתרה לדאואיסט. הביטוי ״כמו דג שמצא מים״ (如魚得水, rú yú dé shuǐ) הפך לניב המשמש עד היום בשפה הסינית לתאר אנשים מתאימים, ראויים ובעלי מעלות דומות אשר מצאו זה את זה.

כפי שציפה ליו ביי, ג׳ו-גה ליאנג – שהיה חכם, נאמן, ישר, אדיב ואנושי – אכן הוכיח את עצמו כבעל כישורים יוצאים מגדר הרגיל. ראשית, הוא התגלה כאסטרטג מבריק שהוביל לניצחונות משמעותיים. הוא גם המציא כמה המצאות חשובות, כמו כלי תחבורה לשינוע סחורות על פני הנהר בשם ״סוס צף״, ורובה חצים משוכלל חצי אוטומטי.

אבל אולי חשוב מכך, מסופר שג׳ו-גה הפגין יכולות מיוחדות ומסתוריות, בלתי רגילות. מסופר למשל שהוא ידע לחזות את כיווני משבי הרוח, ולנצל אותם לטובתו בקרב. היה לו תפקיד מכריע בהקמת מדינת שו-האן יחד עם ליו ביי, כעוצר של בנו של ליו ביי, ולאחר מכן כיועצו.

כששימש כראש ממשלה, הוא נהג לעודד את פקודיו לבטא את דעותיהם השונות, גם אם היו אלה דעות שונות לחלוטין מאלה שלו. ג׳ו-גה אמר: ״המשרד שלי מאפשר לכל אדם להגיע ולהשתתף בדיון בענייני המדינה. המטרה היא לאסוף את החוכמה הקולקטיבית ואת דעותיהם של האנשים. בכך שאנחנו מקשיבים לעצות ומאמצים המלצות שימושיות, נוכל להשיג תוצאות טובות יותר ויעילות גבוהה יותר עבור השלטון״.

כך הפך הביטוי ״איסוף החוכמה הקולקטיבית מביא לתועלת נרחבת״ לניב בשפה הסינית. נתיניו של ג׳ו-גה ליאנג נעשו מעורבים בענייני המדינה, והרגישו בנוח לבטא את דעותיהם גם אם היו שונות מאלו שלו. ג׳ו-גה נהג לעודד ולשבח את אלה שהציגו בפניו נקודות מבט שונות. בתקופת שלטונו נעשתה ממלכת שו-האן לחזקה ומשגשגת יותר.

ג׳ו-גה נהג בכבוד, באדיבות ובאנושיות לא רק בפקודיו ובנתיניו, אלא גם באויביו. כשהשבטים הדרומיים תקפו את מדינת שו-האן, ג׳ו-גה הצליח ללכוד את מנהיגם מנג-הואו, ואף על פי כן מנג-הואו' סירב להיכנע. ג׳ו-גה כיבד אותו בארוחה טובה, ושחרר אותו. מנג-הואו שיקם את צבאו, ותקף בשנית את שו-האן. ג׳ו-גה לכד את מנג-הואו ושחרר אותו שש פעמים. בפעם השביעית נכנע מנהיג השבטים לג׳ו-גה, והוכתר על ידו כמושל מקומי, במהלך שהוביל לשלום ממושך ויציב.

תמונה: Fotolia

שכנים פלנטריים קרובים

1. קרוב רחוק

באוגוסט 2016 הכותרות בתקשורת סערו – התגלה כוכב לכת דמוי ארץ, ממש קרוב אלינו. הוא מקיף את הכוכב הקרוב ביותר אלינו, "פרוקסימה קנטאורי", שנמצא במרחק של רק 4.2 שנות אור מאיתנו. הכותרות המקוריות אפילו דיברו על כך שיתכן שיש בו מים נוזליים, ולכן יש אפשרות שיתקיימו בו חיים. אמנם הכוכב קרוב מאוד לשמש שלו, אך כיוון שהיא חיוורת יחסית, מסוג ננס אדום, היא הרבה פחות מחממת מהשמש שלנו.

אך בינואר 2017 חוקרים מאוניברסיטת וילאנובה בפילדלפיה, ארה"ב, הפכו את הקערה על פיה. לטענתם כנראה מדובר בפלנטה מדברית ומיובשת. אמנם כיום השמש של אותה מערכת חיוורת יחסית, אך לדעתם בעבר הלא רחוק היא לא הייתה כזאת. כך שגם אם היו פעם מים נוזליים על פני כוכב הלכת, הם כבר התאיידו והתפוגגו ברחבי החלל, עם הרוחות החזקות שהגיעו מהשמש שלו.

אם כוכב הלכת הזה קרוב אלינו כל כך, אולי נוכל לשלוח לסביבתו חללית שתחקור אותו? כנראה שעדיין לא. במהירויות של הטכנולוגיות הנוכחיות, ייקח אפילו לחלליות קטנות ובלתי מאוישות, בערך 17,000 שנה להגיע אליו.

2. כחול אשר על שפת הים

בפברואר 2017 שוב סערו הכותרות. התגלתה מערכת שמש עם שבעה כוכבי לכת דמויי כדור הארץ. בשלושה מתוכם ייתכן שקיימים מים נוזליים. כלומר קיימת סבירות מסוימת שימצאו בהם חיים.

המערכת נמצאת במרחק של כמעט 40 שנות אור מאתנו, קרוב יחסית במונחים גלקטיים, אבל בכל זאת קשה לדעת מה באמת קורה על פניהם. עדיין לא ברור למשל אם יש להם בכלל אטמוספירה.

אבל האסטרונומים אופטימיים. מערכת שכזו קל יחסית לחקור עם טלסקופים בגלל הקרבה היחסית שלה אלינו, וגם בגלל שהשמש באותה מערכת עמומה וקטנה, מסוג "ננס קר מאוד". היא גדולה רק מעט יותר מכוכב הלכת צדק והיא גם הרבה פחות מסנוורת משמשות אחרות.

לכן, בהשוואה לכוכבי לכת מרוחקים אחרים שהתגלו בשנים האחרונות, לטלסקופי החלל שלנו יחסית קל לבחון אותם. בעיקר בעזרת טלסקופ החלל העתידי "ג'יימס ווב" (JWST) שצפוי להחליף את טלסקופ החלל "האבל", וישוגר לחלל לקראת סוף 2018. עם השדרוגים שהוא יביא אתו, צופים שהוא אפילו יוכל לנתח את תכולת האטמוספירה של כוכבי הלכת המרוחקים האלו, כבר בעתיד הלא רחוק.

אבל לתגלית של מערכת השמש העשירה הזו יש משמעות חשובה אפילו יותר. בעבר, כשהטכנולוגיה שלנו לא אפשרה לראות מה קורה הרחק בגלקסיה, חשבנו שכדור הארץ שלנו ייחודי. אבל שפע כוכבי הלכת המרוחקים שהתגלו בשנים האחרונות, בעיקר עם מערכת עשירה שכזו, מצביעים על כך שאולי אנחנו פחות מיוחדים משחשבנו. חוקרים מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה למשל, מציעים שאפילו בגלקסיה שלנו בלבד שוכנים מאות מיליארדי כוכבי לכת הדומים לזה שלנו.

3. חיים קרובים? חפשו בירח של צדק

אם רוצים לחפש חיים בסביבה הקרובה שלנו, במערכת השמש, מתברר שהמקום הסביר ביותר למצוא אותם הוא דווקא על אחד הירחים שמסתובבים בה. הוא נקרא "אירופה". הוא קטן קצת יותר מהירח שלנו, והוא אחד מ-67 הירחים שמקיפים את כוכב הלכת צדק.

מדוע דווקא שם? כי נמצאו בו שני תנאים חיוניים להתפתחות של חיים: מקור אנרגיה ומים נוזלים. אבל כמובן, זה לא שמצפים למצוא שם יצורים מורכבים כמונו, אלא רק חיים פשוטים יחסית, אולי חיידקים או יצורים חד תאיים דומים.

אמנם "אירופה" רחוק מאוד מהשמש, כך שהוא בעצם מכוסה בשכבת קרח, אך עדויות מהשנים האחרונות מצביעות על כך שמתחת לשכבת הקרח מסתתר אוקיאנוס גדול של מים נוזלים. ליבת הירח עדיין פעילה כך שהיא פולטת חום ומחממת את המים שקרובים לה. בספטמבר 2016, טלסקופ החלל "האבל" אפילו זיהה גייזר בסמוך לקוטב הדרומי של הירח, ומאז הסקרנות אפילו גברה.

אז מתי נוכל לגלות על זה קצת יותר? נאס"א מתכננת לשלוח לאזור את "אירופה קליפר", מערכת שתכלול גם חללית שתקיף את הירח מהחלל וגם גשושית שתנחת על פניו. אבל צריך עוד סבלנות – נכון לעכשיו הן בשלבי פיתוח ומתוכננות לצאת לדרך בסביבות 2022. בנאס"א גם צופים שייקח להן מספר שנים לעשות את הדרך.

4. הכוכב המסתורי בגלקסיה

כבר מ-2013 הוא נחשב לתעלומה מוזרה שאסטרונומים לא מסוגלים להסביר כי ההתנהגות שלו שונה כל כך משל כל כוכב אחר.

כשאסטרונומים חובבים חיפשו כוכבי לכת בסביבת הכוכב KIC 8462852, הם השתמשו בשיטות הרגילות: הם ניסו למצוא מקרים שבהם האור שמגיע ממנו פוחת פתאום לכמה ימים, מה שבדרך כלל מעיד על כך שכוכב לכת קרוב מסתיר מעט מהאור שלו. האסטרונומים אומנם גילו שם הפחתות בעוצמת האור, אבל משמעותיות הרבה יותר ממה שכוכבי לכת מסוגלים לעשות. והן אפילו לא היו מסודרות: הן התפתחו לאט ונעלמו מהר, וגם נמשכו לפעמים יומיים ולפעמים שלושה חודשים. מאז 2015 חוקרים רבים בעולם מנסים לפענח מה קורה שם, אך בינתיים שום הסבר טבעי שהועלה לא עבר את מבחן הנתונים שבשטח.

באין הסבר מניח את הדעת, אחת האפשרויות שהועלתה מציעה שמבנה-על חייזרי בקרבת הכוכב, אולי אפילו בשלבי הקמה, הוא זה שגורם להפחתות החריגות בעוצמת האור שמגיע ממנו.

5. גלי רדיו להנעת "חלליות מפרש" חייזריות

אם כבר מדברים על טכנולוגיות חייזריות מתקדמות, ממש לאחרונה חוקרים נעזרו בהן שוב כדי להסביר תעלומה נוספת – "התפרצויות רדיו מהירות". אמנם ההתפרצויות נמשכות רק מספר אלפיות השנייה, אבל משתחררת בהן כמות עצומה של אנרגיה. עד היום זוהו רק 20 כאלה, ועדיין ממש לא ברור מה גורם להן.

לפרופ' אבי לייב מאוניברסיטת הארוורד יש הסבר מעניין לתופעה. במאמר שפרסם בכתב העת Astrophysical Journal Letters (מרץ 2017) הוא מציע שמקורן של ההתפרצויות אינו בתהליכים טבעיים, אלא בציוויליזציה חייזרית. פרופ' לייב גם מציע הסבר לתפקיד של קרינת הרדיו הזו: לדחוף באמצעות מפרשי ענק חלליות נוסעים, ברחבי המרחבים העצומים של הגלקסיה, במהירות המתקרבת למהירות האור.

6. אז מה כל זה אומר?

אולי אנחנו לא לבד? "בכל היקום הענק שלנו, חייבות להופיע ציוויליזציות אינטליגנטיות זרות וחלקן כפי הנראה מתקדמות יותר משלנו. לנו יש טכנולוגיה רק במשך 6,000 שנה, וסביר מאוד שלהם יש טכנולוגיה הרבה יותר זמן מזה", אמר פרופ' ג'ייסון רייט, מאוניברסיטת מדינת פנסילבניה, בריאיון לאפוק טיימס מוקדם יותר השנה. לגבי הסיכויים שנצליח גם ממש לפגוש אותם בכל היקום העצום הזה, רייט, שחוקר ומחפש פלנטות רחוקות, כבר יותר סקפטי, אבל לדעתו, חשוב שננסה.

העולם של כולנו הוא כאוטי ובלתי צפוי. בנוסף, בכדי לסבך את התמונה אנחנו רק בני אדם. המוחות שלנו לעתים קרובות מבולבלים, מוסחים, לא ממוקדים ולעתים נשלטים על ידי רגשות, מצבי רוח וחששות. כולנו מנסים (בקושי) לתפעל מספר רב של ״יישומים״ בו זמנית עד שאנו מרגישים שנגמרת לנו הסוללה מבלי שנצליח להתקדם.

האתגר שלנו הוא לחדד ולדייק טוב יותר את עצמנו במציאות רבת המשתנים לאור שפע האופציות, ואז לגשר בהתמדה בין ודאות לאי ודאות, כי ניהול סיכויים זו עבודה מתמדת. אך גם אם היינו יכולים ליצור הרמוניה בדיסוננס בחיינו, ולהעביר את כל המצבים והמפגשים העתידיים בתוך אלגוריתם של סיכויים, והיינו יודעים הכול ומוכנים לכל – האם אלה היו חיים? 
תורת ניהול הסיכויים איננה מספקת הגנה מפני אי ודאות, אלא הבנה שבאי ודאות טמון הסיכוי. החיים אינם תהליך מכני או ליניארי, אלא הרפתקה בלתי פוסקת של סיכויים. כאשר אנו חיים כאילו העתיד פתוח לפנינו והכול יכול לקרות בו, אנו ערניים ופקוחי עיניים. דרוכים ואמיצים כאילו עתידנו הוא זרע שעומד לנבוט בקרוב. נקודות המבט שלנו צריכות להיות מגוונות כדי שיהיה ניתן להקיף הרבה נקודות חיבור בחיינו, ואולי החשובה שבהן היא תצפית על עצמנו. כדי לאפשר לנו להיכנס לתוך הבלתי ידוע, להשקיט את הרעש הפנימי, ולאפשר לזרם מחשבות נקי, מקורי ואפילו חדש להופיע. 
לכולכם ניתנת האפשרות לאפשר לידע חדש אודותיכם להתהוות ולהכניס סיכויים חדשים לחייכם באמצעות עצירה אמתית להתבוננות, כדי להגדיר מחדש את מי שאתם ומי שאתם יכולים להפוך להיות.
מדור ניהול סיכויים מציג הפעם את ד"ר קרן צוק והפרקטיקה הניהולית שיצרה בחיבור בין עולם המנהיגות למודעות.

החודש במדור ניהול סיכויים:

דר׳ קרן צוק

הסיכוי להצליח כמנהיג במאה ה-21

מאת דר׳ קרן צוק

עוד לפני שנולדתי חלקתי מקום עם אחותי התאומה ברחם אימי. כבר שם נזרע הצורך בעצמאות ובמקום משלי. אבי הוא ד"ר, מנהיג ומנהל מערכות ארגוניות, ואמי אשת רוח וחינוך. מאז שאני זוכרת את עצמי חיפשתי אחר נקודת החיבור בין שני העולמות המנוגדים כביכול – עולם החומר והרוח.

בילדותי עברנו להתגורר בדרום אפריקה, מה שחידד את היכולת שלי להשתנות ואת הסקרנות הבסיסית שלי להכיר ולהבין אנשים שונים. כששבנו ארצה בגיל העשרה, נמשכתי לתנועת הנוער, שם הייתה לי הזדמנות להדריך, להנהיג ולהשפיע על אחרים, עד לתפקיד של ראשת גדוד.

תמיד אהבתי ללמוד, אך כנערה הלימודים לא תפסו מקום מרכזי בחיי. היה לי חשוב יותר להתנסות בחוויות שסיפקו החיים עצמם. בצבא בחרתי בתפקיד של מדריכת צלפים. הרצון להיות אישה בחוד החנית, להתחשל בין גברים, להדריך בשטח מתוך משמעות, היה טבעי עבורי.

בהמשך דרכי, כשפניתי ללימודים אקדמיים, בחרתי בייעוץ ארגוני. במרוצת הזמן גיליתי שכדי להוביל שינויים משמעותיים בארגון, אני עצמי חייבת לעשות תהליך של עבודה פנימית של מודעות והתפתחות עצמית, בכדי שאוכל לעזור למנהלים להתפתח ולגדול.

ההתפתחות והצמיחה שלי דרשו עצירה להתבוננות. הייתי בסוף שנות העשרים שלי וחיפשתי נושא למחקר לדוקטורט. זו הייתה תקופה בה נפרדתי מבן הזוג, ורציתי להכיר את עצמי טוב יותר. בתקופה זו התחלתי לתרגל מדיטציה. בהתחלה לא חיברתי בין התהליך הפנימי שעברתי לבין המחקר האקדמי, כי עדיין לא הבנתי שמודעות והתפתחות עצמית יהוו חלק משמעותי מסל הכלים הניהוליים שאביא למנהיגי ארגונים.

השאלה שסקרנה והניעה אותי אז הייתה כיצד המנהיגים יכולים לחבר בין שני העולמות: החומר והרוח, בין הנעת ארגון מצליח מבחינה פיננסית, לבין הנעה של העובדים מתוך התפתחות פנימית ומציאת משמעות.

מתרגלים עצירה, רגע מקורס מודעות כבסיס למנהיגות (MBL) בהונג קונג

בעבודת הדוקטורט שלי עשיתי casestudy בחברת הייטק במשך שנתיים. חקרתי מה מייחד את המנהיגות בימינו, וכיצד היא שונה ממה שהיה בעבר. בחברה הזו היה חדר מדיטציה, מה שסימן עבורי את הכוונה של מנהיג הארגון לנסות לשלב בין ניהול ארגוני לתרגול של מודעות עצמית והתפתחות. אחד הדברים המרכזיים שמצאתי במחקר הוא הדבר העיקרי שמאפיין את המנהיגות במאה ה-21 – היכולת להיות בעשייה (Doing) לצד ההוויה (Being).

מה זה אומר? זו היכולת לקדם דברים ולרוץ קדימה (Doing), ובאותו זמן לעצור, לבחון את הכיוון ולדייק את הדרך ואת האסטרטגיה שלנו (Being). האומץ לעצור את הריצה האוטומטית ולהקשיב לתחושות הפנימיות ולבלבול איננו מובן מאליו. זה דורש מאתנו לשחרר שליטה, להיות באי ודאות ואף להיות מסוגלים לשחרר (To let go), התנהלות שיכולה להיות כואבת ומורכבת.

כחלק מתהליך הגדילה וההשתנות אנחנו נדרשים לפעמים לשחרר דפוסים ואמונות שניהלו אותנו כל חיינו ומונעים מאתנו להפוך למי שאנחנו יכולים להיות. לעתים זו הפרידה ממי שחשבנו שאנחנו, לפעמים זו פרידה מאנשים יקרים שהיו שותפים לחלק מהדרך.

עלינו לקחת זמן לחשיבה על אף חוויית הבלבול, מבלי לשאוף לפתרון מיידי. במהלך השהייה באזור אי הנוחות חשוב לאפשר לבהירות להתהוות, ולבסוף להסכים "לחשב מסלול מחדש", לשנות ולהשתנות.

את הדברים אני כותבת מתוך הידע שצברתי במחקר שלי, אך לא פחות חשוב, מתוך החוויה האישית שלי. כעת אני נמצאת לאחר תקופה אינטנסיבית של עבודה בהונג קונג ובארץ, ושוב בפרשת הדרכים המוכרת כל כך. מציפה אותי תחושה של התרגשות גדולה לקראת הטרנספורמציה הבאה שלי, לצד תחושות של פחד ואף חרדה קלה מהלא נודע, האי ודאות ממה שצפוי להתהוות, וממי שאני עתידה להיות.

מידי כמה שנים אני מגיעה למקום הזה, וצריכה למצוא את האומץ שבתוכי כדי להצליח לעבור לשלב הבא. בהתרגשות, בציפייה, ובידיעה שהקפיצה הבאה כבר מתרחשת ברגע של כתיבת שורות אלה. 

מייל: keren@tsukconsult.com

ניהול סיכויים

מאת נטע נס

התצפית הפשוטה הזאת על עצמנו מצביעה על לב הבעיה שלנו – חוסר מנוחה הנובע מפחד לפגוש את עצמנו. שם גם ממוקם לב ליבו של הסיכוי – להיות בחופש אמיתי, ובמוכנות לתגליות חדשות. 
כשאיננו יודעים מה עומד לקרות, הכניסה אל תוך הבלתי ידוע מעניקה ריגוש כי הסכמנו להיענות לאתגר בלתי ידוע, להניח לזמן מה להיגיון, ולהקשיב ללב שפועם בהתרגשות.

לא קיימת נוסחה ברורה וקבועה שתתאר במילים, במספרים ובתמונות, שלב אחר שלב את הבא להתרחש בחייכם. ודאות כזו הייתה מכניסה אתכם לבית כלא בו הכול קבוע ואין בו חופש לעולם.

ניהול סיכויים כדרך חיים לא נועד לספק הגנה מפני החיים ומפני אי ודאות, אלא הבנה כי יופיים של החיים הוא בין השאר בחופש לעצור, לשוטט, לחקור ולאפשר חשיבה מקורית ואמיתית. רק אז אנחנו באמת מאפשרים לעצמנו ליצור תגובה מעניינת, ואולי גם למצוא את הסיכוי הבא שלנו.

וכך, במחשבה אופטימית, ובמשאלה לחפש בתוך החופש את ההרפתקה הבאה, המדור שמילא את חיי בשנתיים האחרונות בתשוקה גדולה, באנשים יקרים ובסיפורים מופלאים יוצא לחופשה.

תודה על המקום בחייכם,
נטע נס – מנהלת סיכויים

אודות מדור ניהול סיכויים 


ניהול סיכויים הוא הכרחי בעידן בו רבות מההזדמנויות האישיות והעסקיות הגדולות קורות כשהצעד המתבקש אינו אוטומטי והמסלול לא סלול. מדור זה הוא המקום לקרוא על איך לנהל סיכויים ועל סיפורים של קוראים שחבים את הצלחתם לזיהוי אירוע מכונן וניהול ההזדמנות שנוצרה

איור: ליזה וורונין

לוני-סו הייתה בסוף שנות החמישים לחייה כאשר זה קרה. בבוקר קפוא בדצמבר 2007, היא ישבה מול מסך המחשב בחדר העבודה, בחווה הציורית שלה באפר סטייט ניו יורק. על השולחן היו פזורים עשרות ניירות עם ציורים שלה, שהיו בשלבים שונים של עבודה. מדי פעם היא הציצה דרך החלון וראתה את השלג מכסה את חלקות הפרחים ואת גן הירק ששתלה. מבעד לחלון השני היא יכלה לראות את המבנה שבו היא ושכן קרוב הקימו עסק למוצרי חלב אורגניים.

אבל לאט לאט כל המראות החלו להיטשטש מול עיניה, והיא הרגישה כאילו מסך מתחיל לרדת על מוחה, והמחשבה שלה מתחילה להתערפל. שכן שהוא גם ידיד קרוב שקפץ לכוס קפה דפק על הדלת מספר פעמים. הוא ראה אותה דרך החלון, וכשהיא לא הגיבה הוא פרץ בכוח פנימה ומצא אותה יושבת מבולבלת ונבוכה מול המחשב. הוא הזעיק שכנה אחרת, שעבדה כרוקחת בבית החולים הסמוך, ושניהם לקחו אותה לחדר מיון. במהלך הבדיקות הארוכות שעשו לה, היא שקעה יותר ויותר לתוך עצמה, והפסיקה להגיב לסובבים אותה. כשגילו מהו הווירוס שתקף אותה וגרם לה לדלקת קרום המוח, נתנו לה מיד עירוי של תרופה שהצילה את חייה ברגע האחרון. אבל הנזק למוחה היה בלתי הפיך.

בחודשים ובשנים הבאות, כשהיא לאט לאט התאוששה מהדלקת, התברר שזיכרונה אבד לה. היא לא זכרה מי היא, לא הכירה את כל האנשים סביבה, ולא זכרה אירועים שלמים מחייה. היא חיה בהווה נצחי נטול דאגות לגבי העתיד, וחסר צער וחרטות לגבי העבר. האם לוני-סו הצליחה להגיע שלא במתכוון לאותו אושר נצחי שכל האלפים שנוהרים לסדנאות מדיטציה ולאשראמים בהודו מקווים להשיג?

על השאלה הזאת ניסה לענות מייקל למוניק, כתב מדעי של הסיינטיפיק אמריקן. הוא גם היה אחד מהנוהרים לאשראמים האלה וכששמע מה קרה ללוני-סו, שלמדה איתו לפני שנים רבות באותו בית ספר, החליט לבקר אותה ולראות במו עיניו איך נראה אדם שחי בהווה נצחי.

מה שהוא ראה ולמד הוא פרסם בהמשך בספר The Perpetual Now (2017).

הזיכרון שלה נמחק

בצפון הודו, לרגלי ההימליה, שוכנת העיר רישיקש המכונה לעתים "הבירה העולמית של היוגה". עולי רגל הינדואים מגיעים לעיר כדי לטבול במימי נהר הגנגס, ותיירים מכל העולם מגיעים לאשראמים לסדנאות התבודדות ומדיטציה בתקווה למצוא שלוות נפש. במערב התפרסמה רישיקש כמקום בו חברי להקת הביטלס ביקרו את המהארישי מהש יוגי, המייסד של תנועת המדיטציה הטרנסדנטלית. ג'ון לנון הקליט שם את "השיר השמח של רישיקש", ושירים אחרים שחברי הלהקה חיברו במהלך שהותם במקום הופיעו אחר כך ב"אלבום הלבן" שלהם, אחד המצליחים ביותר.

אנחנו רגילים לחשוב שהזכרונות שלנו מהעבר הם קריטיים לתחושת הזהות שלנו, אבל למעשה זה ממש לא נכון

מייקל למוניק הוא אחד מאלה שנהגו להגיע מדי פעם לאשראם ברישיקש בעשור האחרון. הוא ניסה במשך שעות ארוכות של מדיטציה לנקות את ראשו מכל מחשבה, להתנתק מחיי היום-יום, ולמצוא שלווה תוך ריכוז מוחלט ומלא בכאן ובעכשיו. אבל אחרי שנים רבות של מדיטציות שונות עדיין לא הצליח להשיג את החסד הזה. "לא הייתי כל כך טוב בזה", הוא מספר בראיון לאפוק טיימס.

יום אחד, כששוטט למוניק בעיר מגוריו, פרינסטון בארה"ב, הוא נתקל בקרן רחוב באיליין ג'ונסון. "שמעת מה קרה לאחותי לוני-סו"? היא שאלה אותו. למוניק לא שמע, אבל הוא זכר היטב את שתי האחיות. הן למדו כיתה או שתיים מעליו באותו בית ספר, וניגנו באותה תזמורת, הוא בחצוצרה, והן בכינור ובוויולה. אליין סיפרה לו שאחותה לקתה לפני מספר שנים בדלקת קרום המוח שמחקה לגמרי את הזיכרון שלה. היא לא זוכרת כמעט כלום מהעבר שלה.

לוני-סו, המשיכה אחותה לספר, אינה זוכרת שאביה נפטר, שהייתה נשואה ושהתגרשה, לא מכירה אף אחד מהחברים הרבים והשכנים שיש לה מסביב לחווה שלה, לא זוכרת את כל הידע שרכשה באמנות ובמוסיקה לאורך השנים. היא מכירה וזוכרת רק את אחותה ואת אימה. "זה כמו אלצהיימר, אבל יותר גרוע. באלצהיימר, מלבד בשלב הסופי, יש זיכרונות מהעבר הרחוק, מהילדות. ללוני-סו לא היו אפילו אלה". יותר מכך, היא גם לא יכלה ללמוד כמעט שום דבר חדש, לפחות כך חשבו בהתחלה.

הציור הראשון שלוני סו ציירה לאחר שחלתה, בעזרת אימה | תמונה: Youtube

בזמן שלמוניק הקשיב, נפעם כולו, ממה שאליין סיפרה לו, אין-סוף שאלות התרוצצו במוחו: איך זה לחיות בלי זיכרון? איך זה מרגיש להיות בתוך הראש שלה? איך זה מרגיש לחוות את החיים בהווה נצחי? האם זה דומה למה שהוא ואלפים אחרים חיפשו באשראמים בהודו? אליין הציעה לו לבוא ולראות בעצמו.

מספר שבועות אחר כך הגיע למוניק לבקר את שתי האחיות בבית בו הן גדלו, בשכונת מגורים בפרינסטון. דלת הכניסה נפתחה היישר אל מטבח מרווח. מבעד לפתח ראה למוניק שולחן ארוך עמוס בניירות, ולידו ישבה אשה נאה בראשית שנות השישים שלה. היא סובבה את ראשה לראות מי נכנס, וחיוך ענקי האיר את פניה כשראתה את למוניק, כאילו לא יכלה לדמיין הפתעה משמחת יותר. בקול חם ומזמין היא אמרה: "הי, שמי לוני-סו, מה שמך?'" הוא אמר לה את שמו ואז היא החלה להראות לו את הציורים שלה, דפים על גבי דפים מעוטרים בדמויות יפהפיות של סוסים, חתולים, פירות, כוכבים, שמשות, ירחים.

לוני סו ציירה את הקווים הכחולים ואימה הוסיפה את הקווים האדומים | תמונה: Youtube

בין דפי הציור היו פזורות המוני אותיות האלפבית. "שרת פעם את שיר האלפבית"? היא שאלה אותו. כשענה בשלילה, היא שרה לו את השיר. בהתחלה זה נשמע קצת ילדותי, אבל אחר כך אחותה סיפרה שלוני-סו ממציאה שיר כזה כל פעם מחדש, עם מילים שונות, שזה רחוק מאוד משיר ילדים פשוט. באותו יום היא שרה "אמנים, בשלים, גדולים, דגולים, הולכים, ורדים, זוהרים, חגיגיים…" וכך עד האות תו. אחר כך היא התנצלה ויצאה לשירותים. כשחזרה אחרי מספר דקות, אותו חיוך ענקי האיר את פניה, ובאותו קול חם ומזמין היא פנתה ללמוניק: "הי, שמי לוני-סו, מה שמך?"

חוות צבעי המים

לוני-סו גדלה בפרינסטון, עיר עם אוניברסיטה מליגת הקיסוס. אביה היה מהנדס חשמל מצליח מאוד, ואימה אמנית שלימדה במשך עשורים ב"מוזיאון לאמנות מודרנית" (מו-מה) בניו יורק. לוני-סו עצמה הייתה גם היא אמנית מצליחה. היא איירה עמודי שער למגזין היוקרתי "ניו יורקר" ולתריסרי ספרים, עשתה עבודות לניו יורק טיימס ולרשימה ארוכה של תאגידים. היא הייתה גם נגנית ויולה מעולה וניגנה בכמה תזמורות קהילתיות. היה לה גם רשיון טייס וברשותה היו שני מטוסים פרטיים קטנים, ומנחת מטוסים פרטי שאלתרה בשטח החווה שלה.

לוני סו ליד אחד המטוסים שהטיסה לפני שחלתה
| תמונה: Youtube

בעבר היא חיה בניו יורק והייתה מעורבת מאוד בחיי התרבות והאמנות בעיר. לאחר כשני עשורים היא החליטה לקנות חווה מבודדת באפר סטייט ניו יורק. "זה היה כמו מדיטציה בשבילה להיות במקום המבודד הזה", סיפרה אימה ללמוניק. את שטח האדמה בחוץ היא מילאה בערוגות פרחים ובגינת ירק, ואת קירות הבית בפנים היא מילאה בציורים שלה, עד שכל החווה נראתה צבעונית ומקושטת כמו אחת מיצירות האמנות שלה, והיא נתנה לה את הכינוי "חוות צבעי המים". נראה היה שלוני-סו מצאה את השלווה שחיפשה, אבל בסופו של דבר זו לא הייתה בדיוק השלווה שהיא חיפשה ותכננה.

משמאל: מוח נורמלי; מימין, הנזק במוחה של לוני סו | תמונה: Youtube

הווירוס הקטלני (הרפס סימפלקס וירוס 1, המכונה 1HSV) שתקף את לוני-סו הרס חלק ניכר מהמוח שלה באזור הנקרא "היפוקמפוס". מדענים מאמינים ש"זהו האזור במוח שבו מראות, צלילים, ריחות, טעמים רגשות, תחושות ומחשבות מתגבשים יחד לחוויות, שאפשר יהיה לעלות מתישהו בעתיד כזכרונות". בהתחלה, כשהחום שלה ירד והיא התעוררה מההזיות ומהבלבול, היא לא יכלה ללכת, לדבר ולאכול. בהדרגה, ככל שהתאוששה, היכולות האלה חזרו, אבל היא לא זכרה כמעט כלום מהעבר היותר רחוק שלה, וגם הקרוב מאוד. היא לא זכרה את פניהם של הרופאים שטיפלו בה והגיעו לבקרה מספר פעמים ביום, ולא הכירה את חבריה הקרובים שעם כמה מהם חלקה, לפני שחלתה, את סודותיה הכמוסים ביותר. היא גם לא יכלה ללמוד כמעט שום דבר חדש ולזכור אותו ביום שלמחרת. כך לפחות חשבו כולם בהתחלה. אבל בהדרגה התברר לחוקרי המוח ולפסיכולוגים שליוו וחקרו את הזיכרון של לוני-סו במשך כעשור, שהזיכרון שלנו מורכב יותר ממה שחשבו וידעו קודם.

מי אנחנו בלי הזיכרונות

הרבה מהידע שהיה לחוקרי מוח ולפסיכולוגים על הזיכרון, מקורו במקרה של הנרי מולאיסון (Molaison) משנת 1953. מולאיסון סבל מגיל צעיר מאפילפסיה קשה. בניסיון לעזור לו, הרופא שטיפל בו החליט להסיר חלק מהמוח שלו המכונה היפוקמפוס, שלפי הידע שהיה אז, ההיפוקמפוס אחראי בעיקר על חוש הריח. הניתוח הצליח אבל למרבה הזוועה התברר שמולאיסון איבד יחד עם ההיפוקמפוס גם את הזיכרון לגבי חלק גדול מחייו לפני הניתוח, ואחרי הניתוח הוא לא יכול היה לזכור אנשים או אירועים, אפילו מספר דקות לאחר שהאירוע התרחש.

מה שהפתיע אותנו היה הניגוד החד בין סוג הדברים שהיא זכרה ובין אלה שלא זכרה

במקרה של לוני-סו ההיפוקמפוס נפגע בגלל הדלקת, אבל אובדן הזיכרון היה דומה. חוקרי מוח מאוניברסיטאות פרינסטון וג'ון הופקינס ששמעו על המקרה שלה, ראו הזדמנות נדירה לבסס ולהרחיב את הידע שיש להם לגבי הזיכרון. יותר מכך. ללוני-סו היה הרבה יותר ידע, כישרונות וניסיון חיים מאשר היו למולאיסון, ולכן אפשר היה לבדוק היבטים מורכבים הרבה יותר של הזיכרון. גם הטכנולוגיה המודרנית איפשרה סריקות מוח הרבה יותר מורכבות. אימה ואחותה של לוני-סו הסכימו לשתף פעולה בתקווה שהידע החדש יוכל לעזור בעתיד לאנשים אחרים. גם לוני-סו שיתפה פעולה ברצון ובשמחה. פרופ' מייקל מק'לוסקי מאוניברסיטת ג'ון הופקינס שחקר את לוני-סו סיפר בראיון לאפוק טיימס: "הייתה לה תחושה שמשהו לא בסדר עם הזיכרון שלה, אבל היא לא הבינה עד כמה הוא נהרס".

פרופ' מייקל מק'לוסקי שחוקר את אבדן הזיכרון של לוני סו | תמונה: Youtube

איזה הבנות חדשות יש לכם על הזיכרון, מהמקרה של לוני-סו? 
"יש כמה דברים. ראשית ראינו שאי אפשר לדבר על הזיכרון כמקשה אחת, יש לו הרבה היבטים שונים. למשל לוני-סו יכלה עדיין לתת הסברים ארוכים ומפורטים על טכניקות של ציור בצבעי מים, על סוגים שונים של מכחולים ומתי להשתמש בהם והיא גם יכלה לצייר, אם כי סגנון הציור שלה השתנה. לעומת זאת כשהראינו לה ציורים של ציירים מפורסמים, שלפני שחלתה היא אהבה במיוחד, היא לא זכרה את הציורים, וגם לא את שמות האמנים. באופן דומה היא יכלה לתת הסבר מפורט איך להטיס מטוס, למרות שכמובן לא יכולנו לבדוק אם היא מסוגלת לבצע את המיומנויות האלה בפועל. אבל בתחומים של ידע כללי, שלא קשורים למיומנויות וליכולת הביצוע שהיו לה קודם, למשל מהי בירת ארה"ב, הידע שלה מוגבל מאוד. 


"דבר נוסף שהבנו הוא שיש יותר יכולת של למידה חדשה ממה שחשבו בהתחלה. בעבר חשבו שזה מוגבל ללמידה של יכולות מוטוריות פשוטות, כמו למשל לצייר את היד כשמסתכלים עליה. אבל במקרה של לוני-סו, היא יכלה ללמוד לנגן יצירה חדשה בוויולה, שזו כבר יכולת הרבה יותר מורכבת. אף על פי שלאחר כמה פעמים הנגינה של היצירה השתפרה, היא חשבה בכל פעם שזו יצירה חדשה שהיא לא מכירה".

האם אפשר לומר באיזה מקומות במוח הזיכרון מאוחסן?


"יש סוגים שונים של זיכרון והם מאוחסנים במקומות שונים במוח. אבל אנחנו עדיין לא מבינים לעומק את כל התהליך וגם לא יודעים באילו מהשלבים ההיפוקמפוס חיוני. צריך עוד מחקר רב כדי שיהיו לנו תשובות מוצקות".

מה הכי הפתיע אותך במקרה של לוני-סו?


"ברמה המדעית מפתיע מאוד הניגוד החד בין הדברים שהיא זוכרת ואלו שלא. למשל היא לא יכולה לזכור שמות של ציירים מפורסמים אבל זוכרת איך ליצור אשלייה של עומק בציור. או היא לא זוכרת שהיתה נשואה אבל יכולה ללמוד לנגן יצירה חדשה. אנחנו מבקרים אותה לעתים תכופות ועושים לה כל מיני מבחנים, והיא לא זוכרת מי אנחנו.

לוני סו עובדת מאוחר לתוך הלילה, עד שאחותה מזכירה לה שצריך ללכת לישון | תמונות: Youtube

"ברמה האישית, יש משהו נוסף שהפתיע אותי. אנחנו רגילים לחשוב שהזיכרונות שלנו מהעבר הם קריטיים לתחושת הזהות שלנו. ואז עלולים לחשוב שמישהי כמו לוני-סו שאיבדה את רוב הזיכרון שלה לגבי העבר, היא ריקה, כאילו אין לה אישיות משלה. אבל למעשה זה ממש לא נכון. היא מלאת חיים כפי שהיתה לפני שחלתה, מעניין לדבר איתה, יש לה דעות משלה, ואתה מרגיש באופן ברור שיש פה אדם שמדבר איתך".

וזה מחזיר אותנו לשאלה שמייקל למוניק שאל את עצמו כאשר שמע לראשונה על מה שקרה ללוני-סו: האם העובדה שהיא חיה רק בהווה נתנה לה, שלא במתכוון, את אותה שלווה נטולת דאגות שמחפשים כל אלפי הנוהרים לאשראמים בהודו?

בראיון לאפוק טיימס עונה למוניק: ”ראיתי מהר מאוד שמה שבודהיסטים מתארים שקורה להם בזמן מדיטציה, שונה מאוד ממה שלוני-סו חווה. במדיטציה הרעיון הוא שאתה מתנתק ממחשבות על העבר ועל העתיד, ואתה גם מתנתק ממה שקורה סביבך, וממקד את תשומת הלב פנימה, בתוך עצמך. ואילו לוני-סו לא מתנתקת ממה שסביבה, היא מאוד מעורבת בתוך העולם שסביבה. היא רוצה לדבר איתך, לספר על הציורים שלה, למרות שזה ברצועה צרה מאוד של מציאות. וזה שונה מאוד מהמושג הבודהיסטי של התנתקות".

אז למי שמחפש שלוות נפש, להתנתק ממחשבות או מדאגות יום-יומיות, אולי אין צורך לנסוע עד לאשראמים בהודו, אבל אפשר לנסות מדיטציה כזו או אחרת. ובאשר ללוני-סו, נקווה שתמשיך לעזור לחוקרים לגלות דברים נוספים על הזיכרון ועל מסתורי המוח המורכב שלנו. ובינתיים אפשר ללמוד ממנה על שמחת החיים שהייתה לה ונשארה גם אחרי האירוע.

אילוסטרציה: Fotolia

כדי להוציא לפועל את הניסוי שתכננה, ליז פריש (Parrish) הייתה חייבת לנסוע למדינה אחרת. בארצות הברית, שם היא מתגוררת, מי שעורך ניסויים כאלו על בני אדם עלול להסתבך עם החוק. בספטמבר 2015, כשטסה פריש, צעירה ובריאה, לקבל את הטיפול הרפואי המהפכני שרצתה לבדוק, כמעט אף אחד לא ידע על התוכניות שלה, אפילו לא המשפחה והילדים. היא הקפידה לשמור בסודיות מוחלטת את יעד נסיעתה, את פרטי המעבדה בה כל זה התרחש כמו גם את פרטיהם של הרופאים והצוות שביצעו את הניסוי.

זה יוכל אולי להאריך את החיים של חולי איידס, זה יוכל להיות הטיפול שמרפא אלצהיימר. אולי גם לרפא טרשת עורקים ומחלות לב. לא התחרטתי אפילו לרגע

באותו יום, במרפאה הסודית, שתי זריקות הוחדרו לגופה, כל אחת מהן נועדה לשדרג את גופה בדרך אחרת, ושתיהן פותחו בחברה שהיא הקימה ומנהלת – BioViva. מבחינתה זה היה שווה את כל המאמצים והסיכונים. היא האמינה שהטיפול החדשני יפרוץ דרך לרפואה מסוג חדש, שתפתור רבות מהמחלות המתלוות לזקנה, כמו סרטן, אלצהיימר ובעיות לב.

בזריקה השנייה שפריש קיבלה, הסיכון עבורה היה נמוך יחסית. הוחדר לתוך שרירי רגליה גן שנועד לחזק ולהגדיל את מסת השריר שלה. חומרים דומים כבר הוזרקו בעבר לילדים הסובלים מניוון שרירים, כשהמטרה הייתה לעכב את המיוסטטין – חומר חלבוני המצוי בשריר – וכך לחזק את השרירים המאבדים ממסתם עם הגיל.

ליז פריש, מנכ"ל חברת BioViva, הראשונה שבדקה על גופה את התרופות החדשניות של החברה | תמונה: BioViva

הזריקה הראשונה שהיא קיבלה הייתה מסוכנת יותר. עד אז, החומר שהוזרק לה מעולם לא נוסה על בני אדם, אלא לכל היותר על עכברים. וב-BioViva היו ציפיות גבוהות ממנו.

לתוך הוורידים של פריש הוחדרו נגיפים המכילים גנים האחראים לייצור חלבון הטלומראז. דבר העשוי להאט את ההזדקנות ולהאריך את החיים.

"אני חושבת שאם פעולה אחת בחיי יכולה לשנות את החיים של הסובבים אותי, יכולה למשל לשנות את חייו של ילד חולה או של אדם שמזדקן, אז אפילו אם אמות עשיתי את הדבר הנכון", היא אמרה בראיון לאפוק טיימס כחודש לאחר הטיפול, בימים שבהם אפילו את פרטיו המלאים של הניסוי לא יכלה עדיין לפרסם.

"זה יוכל אולי להאריך את החיים של חולי איידס, זה יוכל להיות הטיפול שמרפא אלצהיימר. אולי גם לרפא טרשת עורקים ומחלות לב. לא התחרטתי אפילו לרגע.

״אני חושבת שלהרבה אנשים יש הבנה שגויה לגבי עצמם. הם לא חושבים שהם צריכים לקום ולעשות משהו חשוב. אנחנו שולחים את הילדים שלנו למלחמות. זה הרבה יותר מפחיד ממה שעשיתי, כי כבר חייתי את כל תקופת החיים הצעירה שלי״.

זה לא שפריש חולה במחלה מסוימת. לדבריה, היא, כמו כל האנשים, פשוט סובלת מ"מחלת ההזדקנות" והיא נחושה למצוא למחלה הזאת מרפא. כן, כן, פריש אומרת שכל המחלות כמו סרטן, אלצהיימר, מחלות לב וכו' המביאות בסופו של דבר למותנו הן סימפטומים של מחלת אחת והיא מחלת ההזדקנות. ולכן, מבחינתה, אם הגנים אחראים לתהליך ההזדקנות, מדוע שלא נשתמש בהם כדי לעצור אותו, או אפילו להפוך את כיוונו?

משחקים מסוכנים

שבעה חודשים מאוחר יותר, באפריל 2016, כבר הוסר מעטה החשאיות. בהודעה דרמטית לעיתונות שפרסמה BioViva נכתב שפריש היא לא פחות ולא יותר, האדם הראשון בעולם שעבר בהצלחה טיפול של השבת הנעורים.

בהתאם להודעה, הודות לטיפול, שמתברר שנערך בקולומביה, התאים בגופה של פריש נעשו צעירים בכ-20 שנה. אם זה נכון, זה לא מעט בהתחשב בעובדה שכשהוזרקו לה הגנים האלו, באותו טיפול חשאי ב-2015 היא הייתה בסך הכול בת 44. 
אז האם פריש כעת צעירה כבת 24? לא, כרונולוגית היא עדיין בת 44 אבל התאים, תאי הדם אליהם הוחדר הגן נהיו ביולוגית צעירים יותר. מה המשמעות של תאים צעירים יותר?

איור: Fotolia

בגרעין של כל אחד מהתאים שלנו שוכנים הכרומוזומים הנושאים את המידע התורשתי שלנו – הגנים. יש 23 זוגות כרומוזומים. בקצוות של כל אחד מהכרומוזומים יש מעין זנב, מולקולה מיוחדת שנקראת "טלומר" השומרת על הכרומוזום, בדומה לפלסטיק הקטן שבקצה השרוך.

בכל פעם שתא מתחלק בסוף חייו לשני תאים צעירים, הכרומוזומים מתקצרים מעט. למעשה לא הכרומוזום מתקצר אלא הטלומרים מתקצרים ובכך הם שומרים על הכרומוזום שלא יאבד מהחומר התורשתי שלו.

כמות הפעמים שתא יכול להתחלק ולחדש את עצמו מוגבלת, היא תלויה באורך הטלומר. בשלב מסוים נחרץ גורלו של התא – הוא לא יוכל להתחלק יותר. לכן אם נצליח להאריך את הטלומרים שבקצות הכרומוזום נוכל להאט את ההזדקנות. איך להאריך? באמצעות חלבון הטלומראז – שלייצורו עוזרים אותם גנים שהוחדרו לגופה של פריש.

באותה הודעה לעיתונות מאפריל 2016 דווח שהטלומרים בתאי דמה של פריש הוארכו בכ-9 אחוזים. בבדיקות הדם שערכה עוד לפני הניסוי התגלה שאורך הטלומרים שלה היה 6.71 אלפי בסיסים לעומת אורך של 7.33 אלפי בסיסים שהתגלו בדמה כחצי שנה מאוחר יותר. בהודעה לעיתונות דווח שגידול כזה באורך הטלומרים שקול להפרש של 20 שנה בגיל התא.

20 שנה צעירה יותר. נשמע מבטיח, לא?

תרופות במסלול המהיר

כל כך מבטיח, שפריש עצמה להוטה להפיץ מהר את התרופות החדשות שלה. "מאה וחמישים אלף איש מתים מדי יום, זה כמעט 40 מיליון איש בשנה. אנשים יכולים להיות ספקנים מאוד אבל כשהחיים שלהם יגיעו לקו הסיום הם יעדיפו להיות במצב שהבטיחות של התרופות האלו כבר נבדקה בגוף אנושי ושהן כבר מוכנות לשימושם", אמרה פריש בראיון לרשת הטלוויזיה האוסטרלית ABC בפברואר 2017.

אילוסטרציה: Fotolia

"הרבה אנשים נשענים על טיעונים ביו-אתיים ואומרים שצריך להתקדם לאט ובזהירות, אבל זה לא באמת ביו-אתיקה. אנשים צריכים אפשרויות, אנשים צריכים טיפול. אם מישהו יצטרך את התרופה הוא ייחל שאנחנו נתקדם מהר. מהר יותר זה לא בהכרח מסוכן יותר".

הלהיטות הזו היא שהובילה את פריש להליך המזורז והחשאי בקולומביה. בתהליכים המסודרים, אלו שבסופו של דבר מובילים לאישור התרופה על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקני, ה-FDA במקרה של ארה"ב, או סוכנויות מקבילות במדינות אחרות, נדרשים שלבים מוגדרים וברורים כדי שהתרופה תוכל לקבל את האישורים. פעמים רבות השלבים האלו אורכים במצטבר אפילו יותר מעשר שנים ונדרשים תקציבי מחקר עצומים המייקרים משמעותית את התרופה.

וכל זה כמובן כדי להבטיח את בריאותו ואת בטיחותו של הציבור. המחקרים הקפדניים האלו למשל מגלים את תופעות הלוואי של התרופה ועוזרים להעריך האם התועלת שלה מצדיקה אותה.

המחקר הנועז של פריש עורר התנגדות רבה. אחד היועצים לחברה אף התפטר כששמע על הניסוי החשאי שערכה

כך, אחד התנאים הנדרשים הוא שלפני שהתרופה נבדקת על בני אדם בבדיקות קליניות, היא חייבת להיבדק קודם כל על בעלי חיים. וכבר את הכלל הזה הפרו ב-BioViva. אמנם בחברה מסתמכים בפיתוח שלהם על מחקר שפרסמה פרופ' מריה בלאסקו, ראש מרכז המחקר הלאומי הספרדי לחקר הסרטן (EMBO, 2012), שהראתה שטיפול גנטי דומה עזר להאריך את חייהם של עכברים בכ-20 אחוז, אך התרופה שפותחה ב-BioViva מעולם לא עברה מחקרים "טרום קליניים" על בעלי חיים, וזה לא קיצור הדרך היחיד שעשו בחברה.

כך שהמחקר הנועז של פריש עורר התנגדות רבה. אפילו החברים בוועדה המייעצת של BioViva הביעו הסתייגויות חמורות מקיצורי הדרך שעשתה. הרחיק לעשות ג'ורג מרטין, פרופ' לפתולוגיה מאוניברסיטת וושינגטון שהתפטר מתפקידו כיועץ של החברה מיד כששמע על הניסוי החשאי והמפתיע מבחינתו שערכה פריש על גופה.

יועץ נוסף של החברה, פרופ' ג'ורג' צ'רץ' מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הארווארד, חוקר מוביל בתחום הגנטיקה, התייחס לקשרים שלו עם חברת BioViva בראיון לעיתון הבריטי "הגרדיאן": "לא הייתי קורא לזה קשרים. אני מייעץ לאנשים שזקוקים לעצה והם ללא ספק זקוקים לה". צ'רץ' ממליץ לחברה לעבור דרך ערוצי הרגולציה המקובלים ולערוך ראשית את הבדיקות הטרום קליניות הנדרשות לפני שהם מחדירים את התרופות לגוף אנושי.

בינתיים החששות בתחום גדולים, בעיקר מהתפתחות סרטן. אם בעבר היו תקוות למהפכות בעזרתם של טיפולים גנטיים שכאלו, אזי מאז שניסוי דומה שנערך בצרפת ב-2003 הוביל להתפתחות לוקמיה אצל שני נבדקים ילדים, רבים בקהילה המדעית מתייחסים בחשדנות לטיפולים גנ'טיים שכאלו.

ומעבר לסיכונים, אפילו פריש בעצמה מציינת שעוד נדרשת עבודה רבה כדי להוכיח את יעילות הטיפול, שהרי בינתיים הצליחו להדגים את הארכת הטלומרים רק בסוג מסוים של תאים – תאי הדם שלה, לא ברקמות אחרות. אחד הניסויים הקרובים שמתכננים בחברה יבחן אם יצליחו בתהליכים דומים להשפיע גם על "גילם" של תאים אחרים בגוף.

תרופה מאיי הפסחא

במקביל, עובדות קבוצות אחרות המנסות למגר את תהליכי ההזדקנות שלנו, אם לא של כל הגוף בכללותו, לפחות של רקמות מסוימות. במארס 2017 שתיים מהן דיווחו בתקשורת על מאמציהן.

האם באמת נרצה להאט את הזקנה? | תמונה: Fotolia

חברת PureTech שבבוסטון בוחנת אפשרות לשדרג את מערכת החיסון שלנו הנחלשת עם השנים, ובכך להתמודד עם מחלות בשנות הזקנה ובמיוחד עם מחלת הסרטן. התרופה שבוחנת החברה מבוססת על חיידקים ייחודיים שהתגלו באיי הפסחא בשנות ה-60, שבעזרתם פותחה התרופה רפמיצין.

כבר שנים שמשתמשים ברפמיצין כדי לתגבר את מערכת החיסון האנושית, למשל למנוע דחיית איברים בניתוחי השתלה, אבל בשנים האחרונות התברר שיש לתרופה הזאת גם פוטנציאל נוסף, מסקרן הרבה יותר. בעשור האחרון התגלה שלפחות במקרים של זבובים, תולעים ואפילו מכרסמים, רפמיצין מסוגלת להאריך את תוחלת החיים של תאי גופם. עכברים שטופלו בה למשל הצליחו להאריך את חייהם בכ-25 אחוז.

איך הרפמיצין עושה את זה? היא מעכבת את פעילותו של אנזים הנקראmTOR שגורם בין היתר להזדקנות התא.

ב-PureTech מקפידים ללכת בהתאם לנהלים המקובלים. מבין שלושה שלבים מחייבים במחקר רפואי על בני אדם, המחקר כעת נמצא בשלב השני. כך שהדרך לתרופה מסחרית עדיין ארוכה למדי. כנראה שייקח עוד מספר שנים עד שאולי נוכל ליהנות מגרסת הרפמיצין שתוכל להאריך את חיינו.

חוקרים מגרמניה עובדים על פיתוחה של תרופה אחרת שאולי ביום מן הימים תוכל לעכב את ההזדקנות שלנו. הם מתמקדים בתאי הגזע שמייצרים את תאי הדם שלנו. מתברר שככל שאנחנו מזדקנים יש לנו פחות ופחות תאי גזע כאלו כך שמספר תאי הדם שלנו, הן האדומים והן הלבנים הולך ומצטמצם. הפחתת מספר תאי הדם האדומים מובילה במקרים רבים להופעת אנמיה בקרב קשישים ואילו הפחתת תאי הדם הלבנים מובילה לפגיעה בתפקוד מערכת החיסון.

פרופ' הרטמוט גייגר מאוניברסיטת "אולם" שבגרמניה גילתה דרך להתגבר על התהליך הזה, לפחות אצל עכברים. היא גילתה שחלבון בשם אוסטאופונטין (osteopontin) יכול לעזור לתאי הגזע של הדם להיות צעירים ונמרצים יותר, כלומר לשוב ולהפיק את תאי הדם בקצב נמרץ. במעבדה שלה שוקדים כעת על פיתוח תרופה שתכלול אוסטאופונטין, שתעזור להפיח חיי נעורים, לפחות באותם תאי גזע של הדם. וכאן, כיוון שהתרופה עדיין בשלבי פיתוח כנראה שנצטרך להמתין אפילו יותר שנים עד שאולי נוכל ליהנות ממנה.

אבל בעצם, אם נחשוב על זה מנקודת מבט רחבה יותר, עם כמה שמעיין הנעורים הזה מלהיב את הדמיון שלנו ומעורר בנו את האופטימיות, האם במצבנו הנוכחי תתאים לחברה שלנו יכולת כזאת להשיב את הנעורים לגוף שלנו? גם בלי תרופות נוגדות הזדקנות, מתברר שתוחלת החיים הממוצעת גדלה בחמש שנים רק מאז שנת 2000, כך לפחות מנתוני ארגון הבריאות העולמי. גם כך במדינות רבות בעולם המערבי נאלצים להתמודד עם האתגר של חברה הולכת ומזדקנת. ואיך בכלל יוכל כדור הארץ שלנו להאכיל אוכלוסייה שרק הולכת ומתרחבת?

ויתרה מזאת, האם חברתית אנחנו מוכנים להתמודד עם חיים שהוארכו או אף עם חיי נצח? הסרט "איש הנצח" (1986) מתאר את סיפורו של בן האל-מוות קונור מקלאוד (כריסטופר למברט). כשמקלאוד נאלץ לראות את אשתו מזדקנת לנגד עיניו, ובסופו של דבר גם הולכת לעולמה, נשמע ברקע שירה של להקת קווין הבריטית: "אין הזדמנות בשבילנו; הכול כבר הוחלט עבורנו; בעולם הזה יש רק רגע מתוק אחד שנקבע עבורנו; מי רוצה לחיות לנצח?; מי מעז לאהוב לנצח? כשהאהבה חייבת לגווע…".

"אמנות הציור" | מקור תמונת הציור: ויקיפדיה

"משהו כאן לא עובד", אמר לפתע המאסטר לאחר שעה ארוכה של עבודה בשקט מוחלט.

הזוג שהיה לו למודל הרפה את תנוחתו והסתובב אליו. הם כבר היו עייפים.

"זה קשור לתנוחה שאתם עומדים בה", אמר לאחר כמה דקות, "היא לא משיגה את האפקט הרצוי, את הרגע הזה שאני מחפש".

"אתה רוצה שנסתכל אחד על השנייה באופן שידגיש את החיבה ביננו?" שאל המודל.

"להיפך, יש כאן יותר מידי תזוזה. אתה", קם ורמיר מכיסאו ונגע במודל, "במקום להישען על הפסנתר, תזדקף ורק תתבונן בה. ואת, תתרכזי יותר בנגינה ואל תסתכלי עליו ישירות. השקט של שניכם והאיפוק, הוא זה שיעשה את העבודה". הוא חזר להתיישב. "כן, ככה. מצוין".

צעדים וצחקוקים בכל הבית קטעו את הריכוז שהיה בו. "מה כל ההמולה?" הוא פתח את הדלת ואמר: "אני חייב להתרכז". שלושה מילדיו רצו לעברו בצהלה: "אנשים מכובדים רוצים לדבר איתך". מאחוריהם הופיעה חמותו ואמרה: "דיפלומט ושני צרפתים הגיעו לראות את העבודות שלך. אולי יזמינו ממך ציורים, השתדל להשאיר עליהם רושם טוב".

"העבודות שלי? רק אתמול מכרתי את האחרונה שהייתה לי! ארד למטה לקבל את פניהם. אנא, דאגי שהילדים יהיו במקום אחר, ובקשי מהזוג בסטודיו לחזור שוב מחר".

"מאסטר יוהן ורמיר! שמי באלטאזר דה מולקוניס, אני שמח לפגוש אותך. סיפרו לי על יופיין של עבודותיך ובאנו לראות במו עינינו".

"כבוד הוא לי מר דה מולקוניס. לרוע המזל מכרתי אתמול את הציור האחרון שהיה לי, והציור שאני עובד עליו כעת נמצא בשלביו הראשונים. אם תועילו להתלוות אלי לביקור אצל האופה השכן, תוכלו להתבונן שם בשתי יצירות שלי".

האדונים התלוו אל ורמיר, אך ניכר היה שלא היו מרוצים כל כך מהסידור. העובדה שלא הזמינו אף יצירה מהצייר, אמרה הכול.

ורמיר חזר לביתו ומצא את כולם יושבים בחדר האורחים ומחכים לו: קתרינה, אמה, ילדיו ואפילו העוזרות. "נו", אמרה חמותו, "איך היה?"

"לא היה מוצלח כל כך", אמר ורמיר.

"זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות מצוינת עבורך וגם עבורנו. אתה יודע שאנחנו צריכים את הכסף".

"אמא, תעזבי אותו, אל תלחצי עליו. הוא עובד קשה", אמרה קתרינה.

"בעלך עובד קשה, אבל לא כל כך מחובר למציאות. יש לו 11 ילדים לפרנס ובית להחזיק, הוא מוציא הרבה כסף על הצבעים הכי יקרים ולוקח לו הרבה זמן לסיים ולמכור ציורים".

"זה מה שהופך אותו לצייר גדול. חוסר הפשרות והדיוק שלו", ענתה קתרינה ברגישות.

"קתרינה יקרה, אמך צודקת", אמר ורמיר, "אני מבטיח לעשות מאמצים. ועכשיו, בואו ניגש לאכול את ארוחת הערב".

* * *

"שיעור המוזיקה" | מקור תמונת הציור: ויקיפדיה

שנתו נדדה. הוא לא הפסיק לחשוב על מה שאירע. "אני צריך לצייר ציור שיציג למבקרים את האמנות שלי", חשב, "כזה שיעורר השראה ויגרום למי שרואה אותו להבין מה היכולות שלי".

למחרת עלה כהרגלו לעבוד בסטודיו. שני המודלים נשארו זמן מה, עד שהוא תפס את הבעותיהם, ואחר כך הוא נתן להם ללכת לדרכם והחליף אותם בבובות עומדות. באמצעות נעץ וחוט הוא סימן את כל קווי הפרספקטיבה בציור – הם כמו תמיד, הובילו אל האישה. ורמיר רצה שהצופה יתבונן בה וישאל את עצמו על מה היא חושבת.

כשסיים את הציור, "שיעור המוסיקה", כל המשפחה ניגשה לראותו.

"זוהי יצירת מופת", אמרה קתרינה, "יש ביניהם אינטימיות מרגשת".

"כן, ללא ספק נוכל למכור אותו", אמרה חמותו בשמחה והוסיפה: "ראיתי שהתחלת ציור נוסף. האם פטרון הזמין אותו? הוא נראה גדול יותר מהאחרים".

"הוא אינו למכירה", אמר ורמיר. "הוא מיועד לראווה. הוא יקשט את ביתנו ויהיה הציור הטוב ביותר שעשיתי אי פעם".

"עוד לא התחלת אותו ואתה כבר בטוח בכך?"

"אני יודע איך הוא יראה, על כל פרט ופרט שלו. אני נלהב להתחיל לצייר אותו".

"ומה הנושא?", שאלה קתרינה.

"אמנות ומעשה הציור". ורמיר פנה אל אחת מבנותיו, "אולי את תדגמני עבורי?"

"הו כן, אבא, אשמח!".

* * *

קתרינה ישבה על הספה, לבושה בשחורים, עם דמעות בעיניה. הפגישה עם המוציא לפועל התעכבה לשעה שתיים, והוא עמד להגיד לה את מה שהיא כבר ידעה: הם בחובות כספיים גדולים, וצריך למשכן את רכושו של ורמיר. "האם החובות אינם הסיבה שבגללה בעלי מת?" חשבה.

לאחר שבכתה זמן מה, היא הרימה את ראשה ומבטה פגש ביצירת המופת של ורמיר, זאת שנשבע שלא ימכור לעולם. האור שנפל על פני הנערה בציור, על המפה והשנדליר, היה יפה כל כך. "כך צריך שיזכרו אותו", חשבה ומיהרה אל הקיר, הורידה את התמונה, עטפה אותה, ולקחה אותה לאמה. "כדי שאף אחד לא יחשוב לקחת גם את זה".

המוציא לפועל גילה את התרגיל ודרש שיביאו אליו את הציור. הציור נמכר ונשכח עד שצץ יום אחד, והפך ליצירת מופת. ממש כמו ורמיר עצמו.

הסיפור האמיתי

מעט ידוע על חייו של האמן ההולנדי יוהן ורמיר (1675-1632) ולכן כונה על ידי מבקרים "הספינקס מדלפט" (יצור מיתולוגי).

יודעים שהוא התחתן עם נערה, בת למשפחה אמידה, ושהם עברו לגור עם אמה בבית קומות במרכז העיר דלפט בהולנד. נולדו להם 15 ילדים ומתוכם 11 נשארו בחיים.

ורמיר צייר כמעט את כל יצירותיו בחדר מבודד, הרחק מההמולה שהייתה בבית. המשפחה התמודדה עם קשיים כלכליים במשך שנים, אך ורמיר עדיין המשיך לרכוש את הצבעים הטובים ביותר. הוא עבד בקפידה על הטכניקה בציור והיה בקשר עם לפחות פטרון אחד שתמך בעבודתו. לאחר מותו, אשתו קתרינה כתבה שבעלה מת בעקבות דיכאון ששקע בו כשהקשיים הכלכליים הפכו לגדולים מדי. "היה נדמה שתוך יום וחצי הפך מאדם בריא למת".

יש המקשרים את ביקורו של הדיפלומט בביתו והעובדה שלא היה לו מה להציג, ליצירת הציור המורכב ביותר שלו: "אמנות הציור". מומחים חושבים שורמיר יצר אותה כדי שתהיה לו יצירה שיוכל להראות ולהתגאות בה.

היצירה, שנמכרה לאחר מותו, צצה שוב במאה ה-19, לאחר ששמו של ורמיר נשכח, התגלגלה מקונה לקונה עד שהגיעה ליעד יוצא דופן: הדיקטטור אדולף היטלר. היטלר אהב מאוד את היצירה, רכש אותה, וצירף אותה לאוסף האמנות הענק שלו.

כשהנאצים הפסידו במלחמה, האמריקנים שלחו יחידה מיוחדת שמצאה את הציורים, וביניהם נמצא ציורו של ורמיר שנשאר במצב טוב.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן

איור: Fotolia

עם השנים המוח שלנו דועך. לא רק שמספר תאי העצב מצטמצם אלא מתברר שאפילו המוח בכללותו הולך ומתכווץ. זמני התגובה הולכים ומאטים, הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם וגם היכולות לתפוס בחדות את מהלך האירועים וללמוד דברים חדשים הולכות ונשחקות – אנחנו אט אט מזדקנים.

האם יש דרך למנוע זאת?

מבחינתה של פרופ' שרה לזר, חוקרת מוח מאוניברסיטת הרווארד שבארה"ב, התשובה היא בהחלט כן.

הכול התחיל כשהיא התאמנה למרתון בוסטון ב-1994, לקראת סיום לימודי הדוקטורט שלה בביולוגיה מולקולרית. היא התאמנה קצת יותר מדי והברך והגב אמרו לה בצורה מפורשת לעצור את האימונים. רופא הספורט שלה הודיע לה שכדאי שבתקופה הקרובה תעזוב את הריצה ותתמקד רק במתיחות, אז היא נרשמה לחוג יוגה.

ידוע היטב שהמוח מתכווץ כשאנחנו מזדקנים. אבל כאן ראינו שאצל המודטים, במספר אזורים במוח ההתכווצות הזאת לא קרתה, או שאצל חלקם היא הופיעה בקצב איטי יותר

כשהמורה בחוג טענה שהיוגה תעזור לה להגביר את החמלה שלה ולפתוח את ליבה, היא לא ממש לקחה את הסיסמאות האלו ברצינות. אבל אחרי זמן לא רב בחוג היא פתאום שמה לב שמשהו מתחיל להשתנות בה – היא נעשתה רגועה מעט יותר, ממוקדת יותר, מצליחה קצת יותר לראות את הדברים מנקודת המבט של האחר וכל אלה גם עוזרים לה להתמודד טוב יותר עם מצבים מורכבים ומאתגרים בחיי היום-יום שלה.

זה בהחלט עורר את הסקרנות שלה. כמדענית, היא הלכה לבדוק מה יש למחקרים אקדמאיים לומר על הנושא, והיא מצאה כמה. הם התייחסו לזה שמדיטציה עוזרת להפיג לחצים וכאבים, להפחית דיכאון ולשפר את איכות החיים.

מחקרים מראים שגם תרגול יוגה משפר את תפקודי המוח, אצל צעירים ומבוגרים כאחד | תמונה: Adrian Valenzuela/Flickr

בשלב זה היא כבר הבינה שהגיע הזמן לשנות את נתיב המחקר שלה, וזה בדיוק התאים בסוף לימודי הדוקטורט. כשחיפשה היכן תעשה את לימודי הפוסט דוקטורט, היא עזבה את החיידקים שאותם חקרה כבר כמה שנים והתחילה לחפש מעבדה שתוכל להכשיר אותה כחוקרת מוח, אבל לא חוקרת מוח מהשורה. היא החליטה להתמקד במחקר על השפעות המדיטציה והיוגה על המוח.

בסופו של דבר נמצאה מעבדה כזו במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים הכללי של מסצ'וסטס, ומאז היא הייתה לאחת החוקרות הראשונות בעולם שהתמקדו בהשפעות של תרגול יוגה ומדיטציה על מבנה ועל תפקוד המוח. בעזרת ציוד הדמיה רפואי – מכשיר MRI שעוזר לראות את המבנים השונים במוח, היא מצליחה לראות איך תרגול שכזה מצליח לחזק ולתגבר את המוח שלנו, וממש להשפיע בצורה ברורה על המבנה שלו.

פרופ' שרה לזר, חוקרת מוח מאוניברסיטת הרווארד שבארה"ב

לעצור את מחוגי הזמן

במחקר שפרסמה פרופ' לזר ב-2005 (NeuroReport) השתתפו 20 מתרגלי מדיטציית קשב (מיינדפולנס) ותיקים. לא נזירים בודהיסטים שיושבים כל היום במדיטציה, אלא מערביים, בעלי משפחות וקריירות בתחומים כמו משפט ורפואה שמשלבים בשגרה שלהם גם תרגול מדיטציה יומי בן כ-40 דקות, כבר כמה שנים.

הם נכנסו בזה אחר זה למכשיר ה-MRI במעבדה של פרופ' לזר כדי שהיא תוכל לערוך מדידות שונות במוח שלהם, למשל את עוביים של אזורים שונים בקליפת המוח. כיוון שהיא משתמשת ב-MRI, זה מאפשר לה לבדוק בעיקר את מה שמכונה "החומר האפור" במוח, המורכב מהחלק המרכזי של תאי העצב, מכלי דם ומתאים המסייעים לתאי עצב. בהמשך, גם נבדקו באמצעות מכשיר ה-MRI חמישים ואחת אנשים אחרים, שאינם מתרגלים יוגה או מדיטציה, שהגילים שלהם פחות או יותר דומים לאלו של המודטים.

"ידוע היטב שהמוח מתכווץ כשאנחנו מזדקנים. אבל כאן ראינו שאצל המודטים, במספר אזורים במוח ההתכווצות הזאת לא קרתה, או שאצל חלקם היא הופיעה בקצב איטי יותר", מספרת פרופ' לזר בראיון לאפוק טיימס. בהמשך עוד נחזור לאזורים האלו, אבל בינתיים נציין שאלו אזורים הקשורים בעיקר ללמידה ולזיכרון, לעיבוד רגשות ולאמפתיה.

הבנו שאנשים לא סתם מדווחים על חמלה רבה יותר ועל פחות לחצים, יש שינויים מבניים במוח שייתכן שעומדים מאחורי השינויים האלו בתחושות

פרופ' לזר מוסיפה שגם במחקר מאוחר יותר שערכה וגם אצל קבוצות חוקרים אחרות, בנוסף לשינויים בחומר האפור, נצפו שינויים גם ב"חומר הלבן", המורכב משלוחות תאי עצב. אלו הם האקסונים – צינורות ארוכים שבקצה תאי העצב המעבירים את האותות החשמליים לאזורים אחרים במוח. מתברר שגם אזורים אלו התגלו אצל מודטים ותיקים כמעובים ועשירים יותר. "גם החומר הלבן משתנה ומתברר שיש גם שינויים נוספים שקורים שפשוט לא ניתן לראות בציוד ההדמיה, למשל שינויים במוליכים העצביים [הכימיקלים המועברים בין תא עצב אחד למשנהו, ר"ת] ובקולטנים שבקצות העצבים".

אבל יש בעיה עם מחקר כמו זה שעשתה פרופ' לזר, שמשווה בין מודטים ותיקים לאנשים שלא תרגלו מעולם – הוא לא יכול להסביר מה הגורם להבדלים האלו. האם ההבדלים נובעים מתרגול המדיטציה? או שאולי מלכתחילה, אצל המודטים הוותיקים האזורים האלו במוח היו מעובים יותר?

הדמיית MRI הראתה את השינויים המתרחשים במבנה המוח כתוצאה מתרגול מדיטציה | תמונה: Fotolia

כך, ב-2011 פרסמה פרופ' לזר מחקר חשוב נוסף בתחום (Psychiatry Research). המטרה הייתה להוכיח שהשינויים האלו לא מתרחשים במקרה אלא ממש קשורים לתרגול המדיטציה עצמו. 16 נבדקים שלה השתתפו בקורס בן שמונה שבועות בו למדו כיצד לתרגל מדיטציית קשב. הקורס כלל מפגשים שבועיים בהם הם תרגלו את המדיטציה, ומעבר לזה הם גם התבקשו לתרגל מדי יום כ-40 דקות, בבית, בעזרת קלטות שקיבלו בקורס.

למכשיר ה-MRI הם הוכנסו פעמיים. פעם אחת כשבועיים לפני תחילת הקורס והשנייה – שבועיים אחרי שהוא הסתיים. במחקר השתתפו גם 17 נבדקים נוספים ששימשו כקבוצת בקרה – בתקופת המחקר ולפניו הם לא תרגלו מדיטציה כלל, וגם מוחותיהם נסרקו במכשיר ה-MRI, באותם ימים שבהם נסרקו תלמידי הקורס.

בקרב קבוצת הבקרה לא התגלו שינויים במבנה המוח בין שתי הסריקות, אבל אצל תלמידי הקורס בהחלט התגלו שינויים כאלו: ההיפוקמפוס, אזור במוח הקשור בין השאר בלמידה ובזיכרון התעבה, כמו גם אזורים אחרים במוח המקושרים למודעות עצמית, לחמלה ולהתבוננות עצמית. בקרב תלמידי המדיטציה שדיווחו על הפגת לחצים בחיי היום-יום שלהם, לזר ואנשיה הצליחו לראות ביטוי לכך גם באזור במוח המכונה "אמיגדלה", אזור הממלא תפקיד בעיבוד חרדות ולחצים. אזור זה ממש הצטמצם.

"ככה הבנו שאנשים לא סתם מדווחים על חמלה רבה יותר ועל פחות לחצים, יש שינויים מבניים במוח שייתכן שעומדים מאחורי השינויים האלו בתחושות. ולמעשה מתברר ממחקרים של קבוצות אחרות ששינויים כאלו מתחילים להופיע כבר שבוע אחרי תחילת התרגול", אומרת פרופ' לזר.

בו בזמן, מחקרים של קבוצות אחרות הדגימו גם כיצד התפקוד הקוגניטיבי היום-יומי של מודטים ותיקים אינו דועך לאורך השנים, בעיקר בהשוואה לתפקוד של אחרים שאינם מתרגלים מדיטציה – כל שיטת מדיטציה והדגשים והחוזקות שלה.

במקרים מסוימים הביצועים גם משתפרים עם השנים, ועולים על הביצועים של צעירים, למשל במקרה של יכולת הריכוז של מתרגלי מדיטציית ויפסנה – היא ממש משתבחת עם השנים כך שאצל מודטי ויפסאנה מבוגרים היא עולה על יכולת הריכוז של צעירים.

מעצבים מחדש את המוח

אז איך כל זה עובד? מתברר שהמוח שלנו גמיש הרבה יותר ממה שחשבנו בעבר. "נוירו-פלסטיות", תחום מחקר חשוב בחקר המוח בשנים האחרונות, מתמקד בדיוק בתהליכים אלו – בגמישות של המוח שלנו, וכיצד נוכל לרתום אותה כדי לעצור למשל את תהליכי ההתנוונות הטבעיים שלו.

אם בעבר ההשקפה המקובלת הייתה שהמוח מקובע יחסית, כלומר שמעבר לשנות הילדות שלנו המבנה של המוח נשאר פחות או יותר כפי שהוא, מאז שנות ה-90 התברר שהוא משתנה מאוד ומתאים את עצמו לפעילויות שלנו. הראשון שהתחיל לחשוב בכיוון, כבר באמצע המאה הקודמת, היה פרופ' דונלד הב (Hebb). הב, פרופ' לפסיכולוגיה, הציע ב-1949 כלל המסביר את התהליכים האלו. בהפשטה גסה כלל הב אומר שאם שני תאי עצב המחוברים זה אחר זה "יורים" פולס חשמלי באותו הזמן, הקשר ביניהם יחוזק. דבר הגורם לעיצוב מחדש של הקשרים במוח. במשך שנים לא התייחסו כל כך לכלל הזה וההשקפה נותרה כשהייתה – המוח מקובע.

הגמישות הזו של המוח מאפשרת לנו לשנות את עצמנו. לשנות את האופן שבו אנחנו מגיבים לאנשים. לשנות את עצמנו לטובה בכל רמה ורמה. היא נותנת לנו כוח שכזה

רק בשנות ה-80, פרופ' מייקל מרזניק (Merzenich) מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, מראשוני חוקרי גמישות המוח, הופתע לגלות עד כמה הוא מצליח לתמרן את כישוריו של קוף כשהוא מנצל את הגמישות הזו של המוח.

במשך מספר חודשים הוא גירה פעמים רבות אצבע אחת של קוף, מבלי לגרות חלקים אחרים של היד. השטח הקטן במוח שטיפל באצבע בלבד הלך וגדל על חשבון השטח של שאר היד שהלכה והתנוונה. למזלו של הקוף התהליכים האלו הפיכים. הודות לגמישותו המופלאה של המוח, פרופ' מרזניק ועמיתיו החזירו במהרה ליד של הקוף את התפקוד המלא שלה.

"אנחנו יכולים לקחת חיה ולאמן אותה ולהרוס את היד השימושית שלה ואחר כך לאמן אותה ולשפר אותה מחדש", הסביר פרופ' מרזניק בראיון לאפוק טיימס לפני מספר שנים. בספרו Soft-Wired "פרופ' מרזניק מציג נתונים דרמטיים הממחישים את תהליכי הדעיכה הטבעיים של המוח: בעוד שבגיל 30 אדם ממוצע נמצא באחוזון ה-50 מבחינת ביצועי המוח, כלומר למחצית מהאוכלוסייה ביצועים מוחיים טובים משלו, בגיל 60 הוא כבר ירד לאחוזון ה-15 ועשרים שנה מאוחר יותר הוא כבר מגיע לאחוזון החמישי, כלומר ל-95 אחוז מהאוכלוסייה ביצועים מוחיים טובים משלו.

תמונה: Joffers951/Wikipedia

"וזה כולל מגוון היבטים שונים: כמה מהר המוח מתפקד, כמה טוב הוא שולט בעצמו, כמה הוא קשוב, כמה טוב הוא שומר דברים בזיכרון, מגוון רחב של כישורים הקשורים לתפקוד היום-יומי שלנו. זה גם מתבטא ברבדים שונים: ברמה הכימית, ברמה הפיזיקלית, יש גם תאים ואזורים של המוח שפחות פעילים. ההשפעות האלו אפילו באות לידי ביטוי ברמה של התבטאות הגנים. יש סדרה שלמה של שינויים ברמות שונות שמופיעים ביחד. הם מובילים את המוח באחד משני כיוונים – שיהיה עוצמתי יותר, או לחילופין, שהוא יתדרדר".

זוכרים את השינויים שפרופ' לזר הופתעה לגלות בעצמה בעקבות תרגול היוגה, כמו למשל שהתחילה להיות רגועה יותר, ממוקדת יותר והצליחה להתמודד טוב יותר עם האתגרים בחיי היום-יום? פרופ' מרזניק מסביר לנו מה נוכל לעשות עם הגמישות הזו. "הגמישות הזו של המוח מאפשרת לנו לשנות את עצמנו. לשנות את האופן שבו אנחנו מגיבים לאנשים. לשנות את עצמנו לטובה בכל רמה ורמה. היא נותנת לנו כוח שכזה".

פרופ' מרזניק מציע כלי אחר לשדרוג המוח. בשנים האחרונות הוא מפתח אפליקציה, BrainHQ  שבאמצעות תרגול קצוב זמן מאמנת את מוחם של מבוגרים ומסייעת להם לשפר את הזיכרון, הקשב, מהירות עיבוד המידע כמו גם מיומנויות בין אישיות ועוד. אפליקציה זו עוזרת לפיכך להאט, ולפעמים גם להחזיר לאחור את תהליכי ההזדקנות הטבעיים של המוח.

בהקשר של זמני התגובה, מרזניק גם מסביר כיצד השקט והמיקוד המתלווים למדיטציה עשויים לשפר את זמני התגובה של המוח. "הרבה פעמים כשקשה למוח, זה נובע מכך שהוא מתפקד בצורה רועשת מדי מבחינתו. במצבים כאלה הוא נוטה להאט את הפעילות שלו. זה משהו בסיסי מאוד שמתבטא כצורך אצל אנשים שנתונים בקשיים".

העוצמה שבשקט

אז השקט יכול להועיל לנו. אבל האם נוכל להביא אותו גם ליום-יום? האם תרגול מדיטציה יכול לעזור לנו להביא קצת שקט לפעילות המוח גם מעבר לשעות התרגול? במחקר שפורסם ב-2013 (Social Cognitive and Affective Neuroscience) ורוניק טיילור מאוניברסיטת מונטריאול הראתה כיצד מדיטציית קשב משפיעה על מבנה הקשרים בין אזורי המוח השונים, וכך מסייעת לו להיות שקט יותר גם בפעילות היום-יומית.

אבל כדי להבין את המחקר שלה כדאי שנבין קודם קצת יותר על הרשת המוחית שהיא חקרה, "רשת ברירת המחדל", מהרשתות הפעילות במוח. מדוע היא נקראת כך? כי הרשת הזו פעילה בעיקר כשאנחנו לא ממוקדים בשום מטלה מסוימת. כשאנחנו מהורהרים, והמחשבות שלנו רצות בזו אחרי זו, לפעמים על חוויות שחווינו במהלך היום או במקרים אחרים על מטלות שעלינו לבצע. כשהמוח אינו טרוד בשום מטלה מסוימת, ההרהורים שלנו, באמצעות רשת ברירת המחדל, פעילים ומפעילים את המוח במלוא המרץ.

במחקרה, נעזרה טיילור במכשיר MRI תפקודי (fMRI), כדי להשוות את פעילות רשת ברירת המחדל בזמן מנוחה, בין 13 מתרגלי מדיטציית קשב ותיקים, בעלי ניסיון של מעל 1,000 שעות תרגול, לבין 11 נבדקים נוספים, מתרגלים חדשים שהתחילו לתרגל מדיטציה רק בשבוע שקדם לניסוי.

בשנים האחרונות פותחו מגוון יישומים לאימון המוח, המסייעים למבוגרים להאט את תהליכי ההזדקנות הטבעיים | תמונה: Michael Cannon/Flickr ,Getty Images

בעוד שאצל הטירונים התגלתה פעילות רבה של רשת ברירת המחדל בזמן המנוחה, הם היו שקועים יחסית בהרהורים נמרצים, אצל המתרגלים הוותיקים טיילור מצאה פעילות נינוחה יותר, וזה בא לידי ביטוי גם בכמות הקשרים במוח. אצל המודטים הוותיקים הקשרים ברשת הזו היו פחות הדוקים, כך שהמודטים הוותיקים הדגימו פחות התעוררות רגשית ברגעי המנוחה.

"לאורך זמן, רואים אצל מודטים ותיקים פחות ופחות פעילות ברשת ברירת המחדל, ככל שהם מתרגלים יותר. זה בעצם אומר שבעקבות תקופת תרגול ממושכת הם מצליחים להיות מרוכזים וממקודים יותר גם במהלך היום", מסבירה פרופ' לזר לגבי המחקר של טיילור.

במחקר אחר, ד"ר אימקה קירסט מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק שבארה"ב הדגימה (Brain Structure and Function, 2015) ערוץ נוסף שבעזרתו השקט יכול לעזור לנו לחזק את המוח והוא מתייחס לאפשרות של המוח לייצר תאי עצב חדשים. במשך שנים היה ברור שהגוף לא מסוגל לייצר תאי עצב חדשים. ההשקפה המקובלת הייתה שהמוח שלנו מצויד רק בתאי העצב שפיתחנו לכל המאוחר בילדות ושמאותו שלב, התאים רק הולכים ומזדקנים, מספרם רק הולך ומצטמצם. אבל קצת אחרי תחילת המאה הנוכחית התברר שיש מעט אזורים במוח שדווקא כן מסוגלים לייצר תאי עצב חדשים, הודות לתאי גזע של המוח ששוכנים בהם. זוכרים את ההיפוקמפוס, שמעורב בתהליכים של למידה וזיכרון? בשנים האחרונות התברר שהוא מסוגל לייצר לעצמו תאי עצב חדשים, שבמקרים מסוימים מסייעים בתהליכים האלו.

ד"ר קירסט הצליחה להראות את הקשר של שקט ליצירת תאי עצב חדשים. במחקר שעשתה על עכברים, היא השוותה בין רעשי רקע שונים ובדקה באיזה רעש רקע מוחות העכברים מצליחים לייצר את כמות תאי העצב הגדולה ביותר. האם רעש לבן – אחיד? או שאולי קריאות גורים? אולי דווקא מוסיקה של מוצרט? מתברר שדווקא בשקט מוחלט מוחות העכברים הצליחו לייצר את תאי העצב לאורך זמן.

האם מדיטציה יכולה לעורר את יצירתם של תאי עצב חדשים? 
פרופ' לזר מסבירה: "יכול להיות שבדרך זו או אחרת המדיטציה מגבירה את התהליך הזה אבל אף אחד לא חקר את זה עדיין. למעשה, כדי לזהות יצירה של תאים חדשים צריך להשתמש בשיטות פולשניות שלא ניתן ליישם על בני אדם. כיוון שחיות לא עושות מדיטציה, בינתיים אי אפשר לבחון את זה.


"בכל מקרה, יש רק אזורים בודדים במוח שנוצרים בהם תאי עצב חדשים. זה לא קורה כל הזמן וגם התאים האלו נשארים באותם אזורים, הם לא יכולים לעבור לאזורים אחרים של המוח".

כשמשווים את הפעילות במוחם של מודטים ותיקים מול מודטים חדשים, האם רואים הבדלים? האם פועלים אצלם אזורים אחרים?


"כן. יש אזורים רבים הפועלים אצל כל המתרגלים אבל נראה שיש גם אזורים מסוימים שפעילים יותר במדיטציות של מתרגלים ותיקים ואחרים שפעילים יותר אצל מודטים מתחילים. זה מצביע על כך שיש כאן תהליך לאורך הזמן. למשל, האינסולה – אזור במוח הקשור מאוד לתרגול מדיטציה [ומעורבת בתהליכים של מודעות עצמית, תפיסה ותודעה, ר"ת] וקשור לקליפת הראיה, פעיל יותר אצל מודטים ותיקים. אצל המתחילים ראינו יותר פעילות בהיפוקמפוס שאחראי לזיכרון וללמידה".

לאן את מתכננת לקחת את המחקר שלך בשנים הקרובות?


"אנחנו רוצים להבין טוב יותר את הקשר בין השינויים שאנחנו מגלים במבנה המוח לבין השינויים שבאים לידי ביטוי בהתנהגויות וביכולות הקוגנטיביות של המתרגלים. שם המוקד של המחקר שלנו בתקופה האחרונה".

איוונקה טראמפ מקפידה על תרגול מדיטציה פעמיים ביום, בכל פעם 20 דקות, ואת תרגול הבוקר היא מתחילה כבר ב-5:30.

כשארנולד שוורצנגר נאלץ להתמודד עם חרדות בשנות ה-70, מדיטציה טרנסדנטלית יום-יומית עזרה לו לצאת מהמשבר. אחרי שנה של תרגולי בוקר וערב בני 20 דקות, הוא הרגיש שהחרדה נעלמה, המדיטציה עשתה את שלה והוא כבר לא זקוק לה.

ג'רי סיינפלד מקפיד לתרגל מדיטציה כבר יותר מ-40 שנה. הוא מספר שהיא מסייעת לו להגיע לשקט פנימי, מתגברת את האנרגיות שלו ועוזרת לו לשמור על ריכוז ועל יצירתיות.

סלבריטאים מתרגלים מדיטציה

תמונה: Michael Cannon/Flickr ,Getty Images

איוונקה טראמפ מקפידה על תרגול מדיטציה פעמיים ביום, בכל פעם 20 דקות, ואת תרגול הבוקר היא מתחילה כבר ב-5:30.

תמונה: Michael Cannon/Flickr ,Getty Images

כשארנולד שוורצנגר נאלץ להתמודד עם חרדות בשנות ה-70, מדיטציה טרנסדנטלית יום-יומית עזרה לו לצאת מהמשבר. אחרי שנה של תרגולי בוקר וערב בני 20 דקות, הוא הרגיש שהחרדה נעלמה, המדיטציה עשתה את שלה והוא כבר לא זקוק לה.

תמונה: Michael Cannon/Flickr ,Getty Images

ג'רי סיינפלד מקפיד לתרגל מדיטציה כבר יותר מ-40 שנה. הוא מספר שהיא מסייעת לו להגיע לשקט פנימי, מתגברת את האנרגיות שלו ועוזרת לו לשמור על ריכוז ועל יצירתיות.

גלי גמא – שיאים של ריכוז

מכירים את רגעי ההשראה האלו, כשפתאום הכול ברור? לפני דקות ספורות בכלל לא ידעתם כיצד להתמודד עם הבעיה שמולכם, ופתאום, מאיזה מקום פנימי ושקט מגיע הפתרון. אז מתברר שכשבוחנים את פעילות המוח באותם רגעים מגלים דפוס שחוזר על עצמו. מארק בימן מאוניברסיטת נורת'ווסטרן שבארה"ב בדק באמצעות מכשיר EEG מהם גלי המוח שמאפיינים את הרגעים האלו (Current Directions in Psychological Science, 2009). הוא ראה שכשליש השנייה לפני שהאדם מודע לתובנה החדשה שלו, מופיעה התפרצות חזקה של גלי גמא – גלים בתדירות גבוהה של מעל 30 הרץ שמאפיינים מצבים של רמת ריכוז גבוהה וביצועים מקסימליים.

ויש גם מצב נוסף שרואים בו ריכוז גבוה כזה של גלי גמא – במהלך תרגול מדיטציה. פרופ' ריצ'רד דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין בדק את גלי המוח אצל מודטים ותיקים במהלך מדיטציה, במיוחד בהשוואה מול מודטים טירונים מהם (PNAS, 2004). אצל ותיקים הוא מצא גלים נמרצים שכאלה כמעט בכל רחבי המוח, והוא גילה שגם הרבה מעבר לשעות המדיטציה, גם במהלך התפקוד היום-יומי. בקרב המודטים הוותיקים המוח פועל יחסית הרבה בתדרים האלו.

מדיטציה בבית הספר היסודי

בית הספר היסודי "תל חי" בדרום תל אביב ידע בעבר ימים קשים. הישגי התלמידים היו נמוכים וגם האלימות הכתה שוב ושוב. אך המנהלת, עינת אהרונסון, הצליחה לעשות שם מהפך, בעזרת תכנית הלימודים שאימצה "שפת הקשב".

עבור התלמידים, תרגול מדיטציה כיום הוא עניין שבשגרה – כל אחד מהם מתרגל לפחות שעה בשבוע וגם צוות המורים עבר סדנאות העצמה. הילדים, בעיקר משכונות כפר שלם ונווה אליעזר, מגיעים מרקע סוציואקונומי לא פשוט, אך מבחני המיצ"ב ממקמים אותו בשנים האחרונות כאחד מבתי הספר המובילים בארץ.

בארץ המדיטציה מיושמת עדיין בבתי ספר ספורים, אך בבריטניה ובארה"ב בתי ספר רבים כבר משלבים אותה בתכניות הלימוד.

תמונה:Daniel-Hartwig/Flickr

הוא כבר לא היה בטוח לאן הוא נוסע. הוא לא אכל כמה ימים, לא ישן, גופו היה מלא בגלולות ובאלכוהול.

הוא עצר את הג'יפ בצד הכביש והניח את ראשו על ההגה. "אני לא יכול לסבול את זה יותר, הגעתי לתחתית". הוא שנא את עצמו, שנא את הגלולות שהיה תלוי בהן כל כך, שנא את השקרים שיצאו מפיו והרגיש שהוא לא ראוי יותר לחיות. פעם הוא עוד היה מתפלל לאלוהים, אבל עכשיו הרגיש שאפילו אלוהים כבר התייאש ממנו.

הוא החל לנסוע שוב והפעם הוא ידע לאן הוא נוסע. הוא עצר את הג'יפ בצד דרך אפר, ירד מהרכב, ובבגדיו השחורים וגופו הגבוה, הלך בין הקוצים, האבנים והשיחים, ונכנס לתוך מערות ניקאג'אק שבטנסי (דרום ארה"ב). הוא נזכר בפעם האחרונה שהיה שם, ובסיפורים ששמע על אנשים שאיבדו את חייהם בגלל שהלכו לאיבוד בתוך המערות המסועפות. זה מה שהוא קיווה שיקרה לו.

ג'וני קאש 1969| תמונה: Joel Baldwin/Wikipedia

הוא התקדם בחשיכה עד שלא יכול היה ללכת עוד בעמידה. הוא ירד לקרקע והחל לזחול. הוא דחף באמצעות ידיו וברכיו עד שלא יכל עוד להתקדם. אחרי שהפנס נכבה הוא שכב שם כמה שעות, עמוק בתוך השחור, לבד. הוא הרגיש הכי רחוק שרק אפשר מאלוהים.

אבל אז, דווקא ברגע הכי שפל שלו, הוא החל לפתע להרגיש צלול. הוא הרגיש שלווה ובהירות ולא האמין לתחושות האלו שהציפו אותו. "איך אחרי ימים שלא ישנתי, ואחרי כל הגלולות שבגופי, ומה שגופי עבר, אני יכול להרגיש כך?" חשב. ואז זה הכה בו: "אני לא זה שקובע את גורלי. אני לא זה שקובע את המוות שלי. אני אמות בזמן של אלוהים, לא שלי".

הוא רצה לזוז, אך פתאום קלט שאינו יודע היכן הוא, ולא רואה דבר בחשיכה – מה יעשה? הוא החליט שיזחל בדרך כלשהי ועשה זאת ברוגע ובאיטיות. אחרי זמן מסוים הוא החל לפתע להרגיש בבריזה שבאה לכיוונו. הוא התקדם לעברה עד שראה אור. זה היה פתח המערה.

כשיצא לבסוף לאור היום הוא חשב שהוא חולם. "ג'וּן!", הוא קרא והיא רצה אליו, עם סלסלת פירות ומים. הוא חיבק אותה ואת אמו, שבאה גם היא ואמרה לו: "הו, ג'וני, דאגנו נורא, הרגשנו שמשהו לא בסדר ויצאנו לחפש אותך".

בדרך חזרה הביתה, לאחר שתיקה ארוכה, ג'וני לפתע אמר: "אלוהים עצר אותי היום מלהרוג את עצמי".

מה שקרה אחר כך היה אחד המבחנים הגדולים של חייו: הוא נעל את עצמו בחדר בביתו, ובעזרתה של ג'ון ומשפחתה התנקה ועבר גמילה מהגלולות שלקח. אחרי כמה חודשים הוא הציע לג'ון נישואים על הבמה, לאחר שסיימו לשיר יחד, והם התחתנו.

* * *

ג'וני קאש וג'וּן קאש 1969

"תגיד, אתה חושש שתכנית הטלוויזיה שלך מחר לא תצליח?" שאל אותו דילן.

"מה אתה צוחק?", ענה ג'וני, "אני אהיה שם אתכם! הטובים ביותר".

"נראה לי שאתה מתבלבל… אנחנו אלו שנהיה שם איתך", צחק דילן, ופרט על הגיטרה כשהוא מחקה את קולו של השני: "אני ג'וני קאש".

ג'וני חייך, נבוך במקצת, הוא לקח את הגיטרה והחל לנגן. "It ain't me babe' no no no ain't me babe", ג'וּן הצטרפה אליו.

"אז מה, עכשיו אתה גונב לי שירים?", אמר דילן בצחוק. "חבל, דווקא רציתי להשמיע לכם שיר חדש שאני עובד עליו, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח". הוא פרט על הגיטרה והחל לשיר lay lady lay, בפעם הראשונה.

"מקסים, איך אתה עושה את זה?", אמרה הזמרת הצעירה ג'וני מיטשל, בעודה מתמתחת על הספה בביתם של ג'וני וג'וּן. "גם לי יש שיר חדש", תגידו לי מה דעתכם: I ״looked at life from both sides now״, היא פרטה על הגיטרה ושרה בקול עדין.

"אני אוהב את זה מאוד", אמר ג'וני למיטשל כשסיימה, "את חייבת לשיר את זה מחר בתוכנית".

ג'וני קאש 1972

התכנית "המופע של ג'וני קאש" הייתה הצלחה, וג'וני החל להרגיש שחייו מתיישרים לאט לאט. הוא הוציא כמה דיסקים שהתעלו מעל המצופה והרגיש שהוא על פסגת העולם – אבל לא כמו בתקופה שהיה על גלולות, בדיוק להיפך: עכשיו הוא ידע קצת יותר מיהו ומה הוא עושה.

כך גם הרגיש ערב אחד ב-1971, כשעמד על הבמה בקמפוס האוניברסיטה – זאת הייתה עוד תכנית שהנחה, הפעם התארחו בה ניל יאנג וג'יימס טיילור. קאש החליט שיעלה לבמה עם שיר שסיים לכתוב עוד באותו הבוקר: האיש בשחור".

"אתם תוהים למה אני תמיד לובש שחור…", הוא שר, והמשיך: "אני לובש שחור עבור העניים ואלו שמוכים מהחיים, שחיים בצד חסר התקווה והרעב של העיר… אני לובש שחור עבור אלו שמעולם לא קראו או שמעו את המילים שישו אמר, על הדרך לאושר דרך אהבה וחסד… אני האיש בשחור".

המאבק בפיתוי לקחת גלולות היה יום-יומי והוא התמודד איתו עד סוף חייו. את הכוח להמשיך וליצור הוא שאב מהסובבים אותו ובמיוחד מג'ון. הוא האמין שאלוהים איתו, למד שאין פתרונות קסם והתפייס עם העובדה שיש בו גם טוב וגם רע.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן

הסיפור האמיתי

ג'וני קאש (2003-1932) היה אחד הזמרים המצליחים והמשפיעים ביותר שארה"ב הכירה. הוא שר מהלב ונגע בלבבות האנשים ובמיוחד באוכלוסיות החלשות שהזדהו עם הנושאים שנגע בהם. בתחילת דרכו היה בדרכים עם זמרים כמו אלוויס וג'רי לי לואיס, וכמו אנשים רבים בתעשייה, הגיע גם הוא לצרוך סמים ואלכוהול.

הוא מספר שהרגיש כי נולד מחדש אחרי האירוע במערת ניקאג'אק שנכנס אליה במטרה לשים קץ לחייו. הוא אמר שאלוהים היה זה שהציל אותו, ונשאר אדם מאמין כל חייו.

הזמרת ג'וּן קרטר, שהכיר במסע הופעות, והפכה לחברה קרובה ולשותפה בהופעותיו, עמדה לצדו כשעבר את התהליכים ההרסניים בחייו וגם עזרה לו לצאת מזה.

הגמילה ב-1967, הייתה אינטנסיבית, ואחריה חווה קאש תקופת רנסנס יצירתית בה מכר יותר תקליטים מהביטלס. בתחילת שנות ה-70 הוא העלה תכנית טלוויזיה, שאליה הזמין את חבריו מהתעשייה. בראיון לדיוויד לטרמן הוא סיפר על הכנת התוכנית הראשונה, שבה התארחו בוב דילן וג'וני מיטשל. השניים התארחו בביתו של קאש, בנאשוויל, שם הקליט עם דילן חלקים מאלבומו Nashville skyline.

בעקבות בעיות רפואיות קאש נפל לגלולות עוד שלוש פעמים בחייו, בכולן עבר שוב גמילה. הוא היה מוקף במשפחה ובחברים שדחפו אותו להצליח. עד סוף חייו.

עובד המוזיאון תולה תמונות מהתערוכה | תמונה: Sean Gallup/Getty Images

למרות הזוועות הנוראות וההתאכזרויות של התנועות הקומוניסטיות, נראה שחלק מהמוסדות שלנו עדיין לא מפנימים. בזמן כתיבת שורות אלה מסיימת להציג ב"רויאל אקדמי" של לונדון תערוכה שמשכה צופים רבים – "מהפכה: אמנות רוסית 1932-1917". מדובר בתצוגה עוצמתית של אמנות קומוניסטית החל מהמהפכה הבולשביקית ב-1917 ועד לשנה שבה ג'וזף סטאלין פתח בהרעבה שיטתית של 30 מיליון מאנשיו.

המוזיאון הצהיר שקיבל השראה מ"תערוכה מיוחדת" אחרת שהוצגה ברוסיה מעט לפני שסטאלין החל את הדיכוי. לפי לשון המוזיאון, מטרתו הייתה "להציג את אחת התקופות המשמעותיות בהיסטוריה המודרנית דרך העדשות החדשניות של האמנות". 
,

אך "העדשות החדשניות של האמנות" כנראה לא ראו את הבעייתיות בעובדה שהמפלגה הקומוניסטית של בריה"מ וגם זו של סין (ששורשיה בבריה"מ) רצחו מעל 100 מיליון איש במאה האחרונה – יותר מכמות ההרוגים במלחמת העולם הראשונה והשנייה גם יחד. אף על פי שהתערוכה התייחסה לפשעי המשטר הקומוניסטי בבריה"מ, היא כאילו הפכה אותם לפחות רלוונטיים, כשהיא מציגה את האמנות הקומוניסטית כאמנות לכל דבר.

אחת מהצופות בתערוכה העירה ש"הדיכוי האמיתי לא התחיל עד שנת 1932". באמת? נראה שחלק מהאנשים לא מודעים להרעבה ההמונית של לנין, כשצבאו לקח מהאיכרים יבולים והרחיק את הגברים מהשדות. מיליונים גוועו ברעב. בעלים ונשים הפכו לקניבלים כשאכלו את ילדיהם. אי אפשר אפילו להתחיל להתמודד עם ההשלכות הפסיכולוגיות שהיו לכך על החברה. אם הדיכוי הזה לא היה "הדיכוי האמיתי", אני תוהה איך היא מגדירה "אמיתי".

אם היה מדובר בתערוכה המציגה אמנות נאצית, לעולם לא היו מאפשרים לה להציג. אם היו מציגים דיוקן של היטלר או ציורים מלאים בצלבי קרס זה לא היה מתקבל והיה מעורר מחאה גדולה בקרב הציבור. כל אירוע תרבותי שמזכיר רצח של 6 מיליון גברים, נשים וילדים, נתפס כאירוע שאין לקיימו או לקיימו מנקודת מבט המגנה את מה שקרה. 
אז מדוע כשזה מגיע למשטרים הקומוניסטיים לא כך הדבר?

מקרי המוות שהביאה המפלגה הקומוניסטית לא הופיעו רק בעתות מלחמה, אלא גם בימי שלום. מאו דזה-דונג למשל, הדיקטטור הסיני, רצח לבדו כ-45 מיליון מאנשיו. כיום הוא נחשב לרוצח ההמונים הנורא ביותר בהיסטוריה העולמית. בהשוואה למאו, היטלר מחוויר. אבל בכל זאת אנחנו מוצאים את דיוקנו של מאו על חולצות. סטודנטים ונערים מסתובבים בגאווה עם חולצות T ועליהן דיוקנותיהם של מאו או של צ'ה גווארה – קומוניסט נוסף.

אנשים אחרים מקבלים תחושה של מטרה ונוסטלגיה כשהם שומעים על רעיונות של מהפכה ושל עולם טוב יותר – הבטחה שהמשטר הקומוניסטי קידם. הם אמנם מתחלחלים מרצח שנעשה ממניעים גזעניים, כפי שעשו הנאצים, אבל במידה רבה שוכחים רצח שנעשה בגלל ענייני מעמדות. רבים אינם מודעים לכך שמאחורי אותו פריט אופנתי מסתתרים פשעים נגד האנושות בסדר גודל שאי אפשר אפילו לתפוס.

את הקומוניזם כבר ניסו מאות מיליוני אנשים במשך יותר ממאה שנה. במזרח תוצאותיו היו תמיד מוות וייאוש. במערב הוא הוביל להרס רעיונות ותפיסות. סוכני קג"ב שהוחדרו לאוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה הפכו לאזרחים מהשורה. מטרתם לא הייתה להפר שום חוק – אלא להשתמש באמצעים "רכים" כדי להניח את היסודות לקומוניזם. דרך מגוון ערוצים חברתיים הם קידמו תרבות נגדית בתוך המוסדות שלנו, תרבות שמחלישה ומערערת את יציבות התרבות שלנו.

העריק הרוסי וסוכן הקג"ב לשעבר יורי בזמנוב, הסביר שמטרת הקג"ב הייתה "לחתור תחת כל דבר שהוא יקר ערך בארץ האויב, עד שתפיסת המציאות של האויב משתבשת עד לרמה שהוא כבר לא תופס אותך כאויב; והמערכת שלך, התרבות שלך והשאיפות שלך נראות לאויב שלך כאלטרנטיבה".

"אסכולת פרנקפורט" מילאה תפקיד דומה. היא התחילה מקבוצה של אינטלקטואלים מרקסיסטים שהיגרו לניו יורק והחלו לעבוד באוניברסיטת קולומביה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הם התמחו באידאולוגיות מרקסיסטיות שאינן מבוססות על מהפכה אלימה, אלא על רעיון מרקסיסטי שכדי ליצור משהו חדש צריך להרוס את הישן – להרוס את הרעיונות הקיימים במוסדות המערב. רבים מאנשי האסכולה הזאת המשיכו מאוחר יותר לתפקידים חשובים באוניברסיטאות האמריקניות. השפעתם הייתה מרחיקת לכת, והיא מורגשת למעשה עד עצם היום הזה.

אפילו אם נניח שיש במה הולמת ל"אמנות" כמו זו שהוצגה ברויאל אקדמי, חשוב להציב אותה בהקשר הנכון. צריך למשל להבהיר שהאסון הזה הביא לסבל עצום ולהשמדתם של מיליונים. למכור את זה עם שם מזמין כמו "מהפכה" ולהפיץ את זה כמו מצרך סתמי, נראה בלתי הולם ואף בוטה.

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

כבר במשחק הראשון היריב הכריע אותו, וזו הייתה הכרעה היסטורית. ב-10 בפברואר 1996, גדול השחמטאים בעולם, גארי קספרוב הפסיד ל"כחול עמוק", מחשב העל של חברת IBM שפותח בדיוק למטרה זו. קספרוב עצמו לקח את זה קשה.

אבל בימים הבאים קספרוב הצליח לחזור לעצמו בהדרגה. אחרי ארבעה משחקים המצב היה תיקו, ובשני המשחקים האחרונים בסדרה קספרוב הצליח לנצח, והמפגש ביניהם הסתיים בתוצאה 4:2 לטובת הנציג האנושי.

אני חושב שאנחנו צריכים משהו מחוץ לחוקי החישוב המקובלים שלנו כדי להבין את ההבנה ואת היכולות האנושיות

כשסיכם את ההתמודדות, קספרוב כבר נשמע אופטימי. "אף על פי שאני חושב שראיתי שם סימנים מסוימים של אינטליגנציה, היא הייתה קצת מוזרה, לא יעילה, לא גמישה וגרמה לי להרגיש שנשארו לי עוד כמה שנים".

אבל האופטימיות הייתה מוגזמת. במפגש הבא ביניהם, שנה מאוחר יותר, אחרי ש"כחול עמוק" עבר סדרת שדרוגים מעמיקה, הוא כבר השיג ניצחון ברור. הדו-קרב שהתנהל במאי 1997 הסתיים בתוצאה 3.5:2.5 לטובת המכונה.

הטלפון הנייד הראשון שהפך לרב אמן בשחמט – בתחרות שחמט בין-לאומית שנערכה בארגנטינה ב-2009

מאז, אפילו טלפונים ניידים מצליחים להגיע לדרגת רב-אמן ולנצח באליפויות שחמט בן-לאומיות. לראשונה זה קרה ב-2009. אפליקציה שהותקנה על מכשיר טלפון של HTC הגיעה לתוצאה של רב-אמן כשניצחה באליפות השחמט הבין-לאומית Mercosur שנערכה בארגנטינה.

בשנים האחרונות, תוכנות – "מכונות לומדות" – שמנסות לחקות את מבנה המוח האנושי עם הנוירונים המקושרים ביניהם, כבר מצליחות, לא רע בכלל, לנתח תמונות ולזהות את הפרטים השונים המוצגים בהן. המכונות הלומדות, ובמיוחד מערכות של "למידה עמוקה" אפילו מצליחות לפענח דיבור ולזהות רגשות אנושיים המובעים בתמונות ובקטעי דיבור. נראה שלא ירחק היום והיכולות של המחשבים יעלו בכל התחומים על אלו שלנו.

אבל במכון פנרוז שהוקם בסן דייגו שבארה"ב במארס השנה דווקא חושבים אחרת – הם טוענים שהמחשב לעולם לא יוכל להשתוות למוח האנושי, כי הוא פשוט עובד אחרת. מכון פנרוז הוקם על ידי סיר רוג'ר פנרוז, מתמטיקאי ופיזיקאי אנגלי מהמובילים בעולם, שב-1988 זכה בפרס וולף הישראלי היוקרתי ביחד עם סטיבן הוקינג, בגין מחקריהם, הנפרדים, על תורת היחסות ועל חורים שחורים.

חידת השחמט שפרסם מכון פנרוז. לדברי מחברי החידה, מחשב יזדקק לטריליוני חישובים כדי לפתור אותה בעוד שהמוח האנושי יוכל להבין אותה מיד

כדי להמחיש את ההבדלים בצורות החשיבה בין הבינה המלאכותית לזו של המוח האנושי, פרסם המכון חידת שחמט המדגימה לדבריהם יפה את ההבדל (ראו איור).

"מחשבי השחמט הטובים ביותר יטפלו בחידה הזאת בצורה נכונה, אבל ייקח להם טריליונים של חישובים כדי לפענח את זה, בעוד כשאנשים מסתכלים על זה, כמעט ללא מאמץ ובצורה ספונטנית, הם פשוט מבינים את הטבע של החידה, כך שהם לא צריכים לחשב את כל האפשרויות", מסביר בראיון לאפוק טיימס ג'יימס טאג, מנהל מכון פנרוז ושותף בהקמתו.

טאג, שפיתח מספר המצאות, ביניהן מרכיב מרכזי במסך מגע LCD וחיבר ספר בשם "האם האנדרואידים כבר חולמים?" (2015), טוען שהמוח האנושי יכול להשיג דברים שאפילו מחשב העל החזק ביותר לא יכול, אבל אנחנו לא יודעים עדיין מדוע.

יוצאים מגבולות הפיזיקה

"הדרך שבה אנחנו חושבים היא לא כמו שמחשב קלאסי 'חושב', אלא מורכבת יותר", מסביר טאג. אם הבינה המלאכותית ומערכות ה"למידה עמוקה" שהמדענים מפתחים מתבססות על חישובים סטטיסטיים, המוח האנושי פועל לדבריו אחרת. "המכונה המורכבת הזאת שלנו אמנם אינה מצטיינת במתמטיקה, אבל בכל זאת, מסוגלת להיות יצירתית ולהבין את העולם בדרך שלדעתנו מחשבים לא מבינים", אומר טאג.

גארי קספרוב מובס על ידי תוכנת "כחול עמוק" ב-11 במאי 1997, ב-19 מהלכים בלבד. בכך הוכרעה סדרת המפגשים השנייה ביניהם | תמונה: STAN-HONDA-AFP-Getty-Images

"יצירתיות היא אחד ההבדלים. היא מאפשרת לנו ליצור סיפור חדש, להמציא בדיחה וגם ליצור מחשבות מסוימות לגבי שיפוט מוסרי. דמיון פורה יכול גם לאפשר ליצור דברים חדשים באמנות. גם הוכחות מתמטיות הדורשות יצירתיות הן דוגמה לבעיות כאלו.

"בהרבה מהתהליכים האלו, אנחנו יכולים להסתכל על הכללים, לראות את הבעייתיות שבהם ולהבין שכדאי להוסיף להם משהו חדש. זה קצת כמו ששופט קובע את הפסיקה שלו – הוא מסתכל על החוק, מגיע עם פסיקות קודמות אבל לפעמים הוא צריך לומר, 'אוקיי, יש כאן כלל חדש, קונספט חדש שמובן מאליו שהוא נכון, אבל למעשה לא נכתב מעולם'. כך צדק וערכים התפתחו. אלו תהליכים שהם רציונליים, אבל לא ניתנים לחישוב".

איור: Fotolia

כיצד המוח האנושי יוצר את תהליכי החשיבה האלה? טאג והקולגות שלו במכון פנרוז מנסים לפענח בדיוק את זה, ומחפשים אנשים יצירתיים כדי לבדוק מה קורה ממש בתוך הנוירונים שבמוחם, באותם רגעים של הברקות יצירתיות. אבל הנוירונים אינם שורש העניין, לפחות לטענת מקימי המכון, שמאמינים שכדי להבין את היצירתיות האנושית חייבים לחקור משהו נוסף שבלעדיו לא נוכל לפענח את רזי התודעה האנושית.

כאן נכנס לתמונה סיר פנרוז. כאדם סקרן, הוא לא הסתפק רק בלימודי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה. החל משנות ה-60, לאחר שלמד והעמיק גם במדעי המחשב הוא הגיע לחקר הבינה המלאכותית שהובילה אותו לתחום חדש ושונה – התודעה האנושית.

בעיקר סקרנה אותו השאלה האם באמת יצליחו אי פעם לפתח מחשב שמצליח לחשוב כמונו, למשל להבין בדיחה טובה או להעריך את יופייה של תמונה. כך הוא התחיל להתעניין ולסווג את סוגי הבעיות שאנחנו, בני האדם מצליחים לפתור לא רע, מתוך הבנה עמוקה שלהן, אבל מחשב, הנעזר בחישובים סדרתיים, מסתבך איתן הרבה יותר.

אפקטים קוונטיים שונים ומסתוריים משפיעים על הנוירונים במוח שלנו, ובאופן זה גם בעצם משפיעים על התודעה

פנרוז נעזר בין היתר בדיון שנערך בעבר, ועסק במגבלות המערכות המתמטיות השונות. ב-1931, מי שנחשב לאחד מגדולי הלוגיקאים בהיסטוריה האנושית – האוסטרי קורט גודל, פרסם את משפטי "אי השלמות" המתייחסים למגבלות של מערכות לוגיות ומתמטיות. במשפטים הלוגיים המורכבים שפרסם לא נתעמק כאן, אבל כן נדבר על אחת המשמעויות שלהן, זו שהייתה רלוונטית כל כך בדרכו של פנרוז לתובנות שלו.

בהפשטה גסה המשמעות הזו אומרת שישנן בעיות ששום מערכת חישובים פורמלית, כמו למשל זו המשמשת את המחשבים שלנו, לא תוכל להכיל – כלומר להתמודד ולפתור. האדם, בניגוד למחשב, לדעתו של פרופ' פנרוז, אינו כפוף למגבלות של המערכות הלוגיות הפורמליות – התפיסה וההבנה האנושית מסוגלת לטפל ולהבין קשת רחבה הרבה יותר של סוגי בעיות.

"יש דברים שאנחנו עושים עם ההבנה שלנו, אפילו הבנות מתמטיות, שהם לא חישוביים, אי אפשר לעשות אותם רק עם מתמטיקה. אני חושב שאנחנו צריכים משהו מחוץ לחוקי החישוב המקובלים שלנו כדי להבין את ההבנה ואת היכולות האנושיות", הסביר סיר פנרוז בראיון לכתב העת המדעי Elsevier ב-2014. אבל מה זה המשהו הזה?

ג'יימס טאג מסביר: "לאורך כל החיים לימדו אותנו שלכל דבר יש סיבה ותוצאה. לכן גם כל חוקי הפיזיקה שלמדנו בבית הספר, מלבד אחד מהם שתכף אדבר עליו, תוצאתם צפויה מראש. אם אבקש ממך לדמיין מחשב שאינו מכונה דטרמיניסטית, יהיה לך קשה מאוד לתפוס את זה. קשה מאוד לדמיין שיש מבנים או מכונות שבהם לא קיימים סיבה ותוצאה. שדבר אחד לא בהכרח בא בעקבות האחר.

"אם, כפי שהפיזיקה גורסת כיום, הדברים לחלוטין צפויים מראש, אז כל דבר שאני אומר לך, כל מה שנכתב או בעצם כל דבר שקורה נקבע לחלוטין על ידי מה שקלטנו לאורך החיים שלנו. כולל למשל מה אכלת לארוחת הבוקר ואיך היה הקפה ששתית. עם זאת, אנחנו יודעים שבתגובות שלנו נכנס גם מרכיב של חופש".

כיצד יכולה הפיזיקה להשתחרר מהמסגרת הכובלת של סיבה ותוצאה – לפיה כל תוצאה נגזרת באופן מוחלט מכל האירועים שקדמו לה? מהו התהליך הפיזיקלי המיוחד שעליו רמז טאג שבו מתגלה הרצון חופשי?

כדי להבין אותו נצטרך להיכנס טיפה למכניקת הקוונטים, העוסקת בחלקיקים הקטנים ביותר, ונחשוב למשל על חלקיק קוואנטי שמתפרק לפתע. מתברר שלעולם לא נוכל לחזות בוודאות מתי הוא יתפרק. יכולים להיות שני אטומים זהים לכאורה, אבל בכל זאת, אחד מהם יתפרק בעוד דקה והשני יחכה עוד שעה עד שיתפרק. כל מה שמכניקת הקוונטים יודעת לספק לנו זה את ההסתברות שהתפרקות כזו תקרה.

הדברים למעשה מורכבים קצת יותר. מכניקת הקוואנטים גורסת שכל עוד אנחנו לא מפריעים לאותם חלקיקים זעירים, הם נמצאים ב"סופרפוזיציה" כלומר בכמה מצבים שונים בו זמנית – הם נמצאים גם בנקודה זו וגם באחרת, נעים הן במהירות גבוהה והן בנמוכה וכל זה קורה בו זמנית. רק אם פתאום החלקיק יתקל לפתע בחומר "רגיל", מסדרי גודל גדולים מאלו הקוונטיים (הזעירים), ההתקלות תאלץ את החלקיק לבחור מצב מוגדר. אבל במה הוא יבחר מבין כל האפשרויות – המשוואות הקיימות מתארות את זה כתהליך אקראי לחלוטין.

האם זה אכן תהליך אקראי? "אנחנו חושבים שאולי יש איזשהו תהליך רציונלי שמסביר מדוע זה מתרחש בדרך זו או אחרת", מסביר טאג.

כיסים קוונטיים במוח

פרופ' סיר רוג'ר פנרוז. אחרי שקידם רבות את חקר תורת היחסות והחורים השחורים, מתמקד בשנים האחרונות בחקר התודעה האנושית

פרופ' פנרוז טוען שהדברים אינם אקראיים כמו שאנחנו רגילים לחשוב, שמסתתרת שם איזו חוקיות שאנחנו עדיין לא מכירים. בספר שפרסם ב-1989, The Emperor’s New Mind, טען שכדי להבין כיצד פועל המוח נצטרך להבין טוב יותר מה קורה בתהליכים הקוונטיים האלו.

הוא גם הציע שאותה בחירה קוונטית מסתורית היא בעצם מה שעומד מאחורי התודעה שלנו – אפקטים קוונטיים שונים ומסתוריים משפיעים על הנוירונים במוח שלנו, ובאופן זה גם בעצם משפיעים על התודעה. אבל איך כל זה קורה? איפה במוח מתרחשים התהליכים האלו? לזה עוד לא היה לו רעיון.

הספר עורר תגובות רבות, מרביתן לא ממש תמכו ברעיונות הנועזים, בלשון המעטה. עיקר הטענות התייחסו לכך שבסביבה החמה והרועשת שבמוח, החלקיקים הקוונטיים לא יצליחו לשמור על מצב "הסופרפוזיציה" הייחודי שלהם ויאלצו מהר מאוד לבחור במצב מוגדר יחיד, ולכן טענתו של פנרוז שהחלקיקים האלה משנים מיקום ומצב כל הזמן ומעצבים בכל רגע ורגע את התודעה שלנו, אינה הגיונית.

אבל בין כל התגובות הרבות שהגיעו אליו הייתה גם אחת אחרת, מעניינת, שהשפיעה מאוד על המשך העלילה. היא הגיעה ב-1992 מפרופ' סטיוארט האמרוף מאוניברסיטת אריזונה שבארה"ב שבמקרה קרא את הספר, והבין שיש לו בדיוק מה שפרופ' פנרוז מחפש – כבר 20 שנה שהוא חוקר מבנה חשוב בתוככי הנוירונים שלנו, "מיקרו-טובולים" (בעברית מתורגם לעתים לצינוריות-מיקרו), שייתכן מאוד שבתוכם מתרחשים כל התהליכים הקוונטים שמציע פרופ' פנרוז.

האמרוף נתקל בצינוריות המיקרו-טובולים כבר בשנות ה-70. הן חלולות, עשויות מחלבון וקוטרן כמיליונית המילימטר. תפקידן המוכר הוא לשמש כשלד לתאים שלנו – הן יוצרות רשת לאורכו ולרוחבו של התא וכך בעצם מהוות כשלד שלו. יש להן גם תפקידים מוכרים נוספים הקשורים לתהליך חלוקת התא ולתנועה שלו, אבל האמרוף, כרופא מרדים, גילה שכשהן בנוירונים שלנו, במוח, ייתכן שיש להן גם תפקיד מפתיע נוסף.

החלבונים המרכיבים את צינוריות המיקרו-טובולין מקופלים כך שיש בהם כיס מיוחד בו משוטט חלקיק קוונטי. צורת החלבון אף מושפעת ממצב החלקיק הקוונטי

החלבונים מהם מורכבות הצינוריות מקופלים כך שיש בהם כיס מיוחד. בתוך הכיס מטייל לו חלקיק קוונטי חופשי ובודד שלמעשה, הודות לכיס המגן עליו, מצליח על פי רוב לשמור על מצב הסופרפוזיציה הייחודי שלו ללא הפרעה, כלומר מצליח להיות בכמה מקומות שונים בכיס בו זמנית. כרופא מרדים, גילה פרופ' האמרוף שכשגז ההרדמה שלו מגיע לכיסים האלו, הוא משבש את תנועתו של החלקיק הקוונטי, וכך באורח לא ממש ברור "מכבה" את ההכרה של האדם המורדם.

כבר בשנות ה-70 התחיל האמרוף לחשוד שאולי לחלקיקים הקוונטיים החופשיים האלו יש תפקיד כלשהו בהכרה שלנו. האמרוף המשיך וחקר את הצינוריות האלו ובשנות ה-80, לאחר שלמד על התקשורת היעילה שצינוריות המיקרו-טובולים האלו מקיימות ביניהם, הוא התחיל לחשוד שיש להן גם תפקיד חשוב בעיבוד המידע בתוככי הנוירונים שלנו.

פנרוז, שבהתחלה הגיב בספקנות לפנייתו של האמרוף אליו, ורעיונותיו נשמעו לו קצת הזויים, בכל זאת הסתקרן לאחר שבחן את אוסף המאמרים שצירף פרופ' האמרוף למכתב שלו. היה לו חשוב להבין מה כן הגיוני וסביר מכל התיאורים וההסברים האלו. בסתיו 1992 הם נפגשו ובסופו של דבר פרסם פנרוז שהאמרוף אכן סיפק לו את התשובה שחיפש. מאז, ולמעשה עד היום, הם ממשיכים את המחקר הזה ביחד, גם במכון החדש.

כשהם התחילו לפרסם את הרעיונות שלהם, למשל במאמר שפרסמו ב-1996 בכתב העת Elsevier, ההתנגדות הייתה נרחבת. מתמטיקאים, מדענים ופילוסופים טענו שוב שהפירושים שהם נתנו להשקפות המקובלות הם מרחיקי לכת, ושברמה הפרקטית, לא סביר שבתנאי החום, הלחות והרעש בתוככי המוח שלנו, החלקיקים הקוונטיים מצליחים לשמור על מצבי הסופרפוזיציה הייחודיים שלהם.

אבל בעשור שלאחר מכן התחיל להתברר שאולי בכל זאת זה אפשרי. לא רק שתופעות קוונטיות התגלו בטמפרטורות נורמליות, כמו בחיי היום-יום שלנו, אלא אפילו בתהליכים ביולוגיים. ב-2007 למשל, חוקרים מאוניברסיטת ברקלי שבארה"ב גילו שלתהליכים קוונטים יש תפקיד חשוב בתהליכי הפוטוסינתזה של הצמחים. מתברר שגם הציפורים הנודדות משתמשות באפקטים קוונטיים דומים כשהן חשות את השדה המגנטי של כדור הארץ ומנווטות בעזרתו.

"פריצת הדרך הגדולה ביותר הייתה כשהתברר שיש השפעות קוונטיות ברקמות ביולוגיות. מאז הדברים התחילו להשתנות, אנשים פתוחים יותר לאפשרות הזו ומתחילים לחשוב שייתכן שיש בזה משהו", מספר טאג.

ב-2011 למשל ד"ר אנירבאן בנדיפאי (Bandyopadhyay) ההודי, מהמכון הלאומי למדעי החומר ביפן, נעזר בכלי מדידה ננו-טכנולוגיים שהכניס לתוככי נוירונים כדי ללמוד את תכונות ההולכה של המיקרו-טובולים. את ההולכה היעילה שגילה בהם ניתן לדבריו להסביר באמצעות תהליכים קוונטיים. מאז, עוד ועוד מחקרים המתפרסים ברחבי העולם מעידים שאפילו בסביבה הביולוגית החמה והרועשת, בהחלט עשויים להופיע תהליכים קוונטים שכאלו.

איך בעצם המיקרו-טובולים האלו יוצרים את התודעה?


"איך אסביר את זה בפשטות", תוהה טאג, "יש המון מיקרו-טובולים במוח והם פועלים במתואם זה עם זה. כשהמוח שלך מגיע להחלטה כלשהיא, למשל, כשאת מחליטה להרים כוס יין, זה קורה כי בשלב הזה מספיק מהמסה של המוח שלך – כלומר מספיק מיקרו-טובולים מעורבים בתהליך החשיבה כך שהוא קורס לבחירה יחידה. וזו בעצם ההחלטה המודעת.

"זה אומר שהחוויה המודעת שלנו מופיעה כשהסופרפוזיציה הקוונטית במיקרו-טובולים קורסת לפתע. באותו רגע אנחנו מרגישים מודעים ואנחנו יכולים לקבל החלטות ולהגיע למסקנות. 
"כשהמיקרו-טובולים מתואמים זה עם זה ברמה קוונטית הם מפיקים את החשיבה. אבל חשיבתם היא מתוחכמת יותר מזו של מחשבים רגילים כי הם בעצם יוצרים מחשב לא סיבתי".

תמונה: Fotolia

כיצד פרופ' פנרוז יחקור את התהליכים הקוונטיים

"אנחנו מתכננים לפתח כלי מחקר ננו-טכנולוגיים, לבחון בעזרתם את הנוירונים ואת המיקרו-טובולים שבתוכם, וללמוד מה קורה בהם. אפשר כיום כבר לייצר רכיבי מחקר קטנטנים, להציב אותם על פני השטח של המיקרו-טובול, ואפילו להכניס אותם פנימה ולבדוק למשל את ההתנגדות וההולכה החשמלית בתוכו.

"אנחנו מתכננים לקחת תאי גזע אנושיים, לגדל בעזרתם קבוצה של כ-200 נוירונים, שזה דרך אגב דבר שכבר נחשב כיום לשגרתי בחקר האלצהיימר למשל, ולהכניס לתוכם את רכיבי הננו שנפתח".

תמונה: Jin/Flickr

עם תום מלחמת העולם השנייה, החלה תחרות, שקיבלה את הכינוי "המלחמה הקרה", בין הגוש המערבי ובראשו ארה"ב ובין הגוש המזרחי ובראשו ברה"מ. התחרות העזה על השליטה וההשפעה באזורים השונים בעולם לוותה בחשדנות הדדית, בפעולות ריגול, בתחרות על כוח ובאיומים צבאיים.

במהלך שנות "המלחמה הקרה", שנמשכה עד להתפרקותה של בריה"מ ב-1991, החלו לצאת למערב שמועות שבריה"מ עורכת ניסויים בשימוש בכוחות על טבעיים כמו טלפתיה למטרות מודיעיניות וצבאיות. מבוהלים מהשמועות האלה, בממשל האמריקני החליטו שלא לפגר במרוץ.

המבנה בו בנו הסובייטים את הצוללת הגרעינית, כפי שהוא נראה במציאות | תמונה: Wikimapia ,King of Hearts/Wikipedia

במהלך יותר משני עשורים, גופים שונים של הממשל האמריקני השקיעו 20 מיליון דולר בפרויקט "סטאר גייט", שחקר האם באמת יש אנשים עם יכולת של ראיית עתיד, למשל, מה יקרה באיראן בעוד שבוע, וראייה למרחוק, כמו למשל, האם אדם הנמצא בוושינגטון יכול לדעת מה קורה במוסקבה. ואם אכן קיימות יכולות כאלה, האם הן יכולות לסייע באיסוף מידע מודיעיני ובפעולות צבאיות.

ד"ר אד מאי, בהכשרתו חוקר בפיזיקה גרעינית, עמד בראש יחידת המחקר של "סטאר גייט" בעשור השני לקיומו. מתוך המחקרים הרבים שעשה על תופעות על טבעיות הוא הגיע למסקנה שאי אפשר להסביר את כולן כמקריות, אף על פי שיש רבים החולקים על דעתו. מתוסכל מסגירת הפרויקט, הוא עובד כיום עם חוקרי מוח וטכנולוגיות חדשות, בניסיונות למפות במוח את האזורים העשויים להיות מעורבים בתפיסה על חושית.

"מרגלים סובייטים יכולים לקרוא את המחשבות שלנו"

ד"ר אד מאי התחיל את הקריירה המקצועית שלו כחוקר פיזיקה גרעינית באוניברסיטת פיטסבורג, פנסילבניה. אולי כהמשך טבעי למה שהפיזיקה גילתה לו על מבנה היקום, גם הבלתי נודע והמסתורי עוררו בו סקרנות עזה, ויחד עם לימודי הפיזיקה הוא למד גם "דתות השוואתיות". "קראתי את הכתבים הקדושים של דתות רבות: תנ"ך, הברית החדשה, קוראן, כתבים בודהיסטים ועוד, ואת הבסיס של האמונות השונות".

זה שילוב מעניין, מה גרם לך ללמוד "דתות השוואתיות"?
"

הייתי סקרן לדעת האם אלוהים באמת קיים, כי זה משהו שאני חייב לדעת אותו".

בהמשך לעבודתו במעבדות "אוניברסיטת קליפורניה דייויס", הוא התחיל ללכת להרצאות על מחקרים בפארא-פסיכולוגיה, כמו מצבי תודעה שונים וחוויות חוץ גופיות. כל זה היה בשנות ה-60, כאשר הודו הייתה מוקד משיכה לצעירים היפים. ד"ר מאי, כמו רבים אחרים, מעוטר בזקנקן ובקוקו, נסע להודו בחיפוש אחר המסתורין. אבל הוא חזר בידיים ריקות. "לא מצאתי אפילו אדם אחד עם כוחות על טבעיים שיכול היה או שרצה להתאים למסגרת המדעית שלי", הוא כתב במגזין Psychic כאשר חזר מהודו.

חוקר בפרויקט סטאר גייט, ד"ר מאן, בודק יכולות טלפתיות של סטודנט לתקשורת, מורלי צ'אלמרס | תמונה: Wikimapia ,King of Hearts/Wikipedia

כמה שנים מאוחר יותר הקריירה של ד"ר מאי שינתה כיוון. ב-1975 חבר הציע לו עבודה במוסד היוקרתי של אוניברסיטת סטנפורד, Stanford Research Institute (SRI), כחבר בצוות שעורך מחקרים בפארא-פסיכולוגיה. ד"ר מאי אימץ את ההצעה בהתלהבות רבה, והצטרף לצוות. "יש כאן סיפור מצחיק", הוא נזכר, "כשהטלפון היה מצלצל, היינו עונים: 'כאן המחלקה לפארא-פסיכולוגיה, האם אנחנו יכולים לומר לך מי אתה?'" באותו זמן, בתחילת עבודתו שם, לא ידע ד"ר מאי שהפרויקטים האלה הם סודיים ביותר, וממומנים על ידי הסי-איי-אי.

כשלוש שנים לפני כן, בלחץ הממשל והקונגרס, הסי-איי-אי ערך רשימה מקיפה של כל מה שידוע על המחקרים שנעשו בבריה"מ בנושא יכולות על טבעיות (דוח הסי-איי-אי בנושא שוחרר לפרסום בשנת 2000). בין היתר נכתב בדוח שידוע על מחקרים שנעשו בבריה"מ לשימוש בתקשורת טלפתית בקרב הקוסמונאוטים, בינם לבין עצמם ובינם לבין אנשים על כדור הארץ. נכתב גם שידוע שאימון בשימוש בכוחות על טבעיים הוא חלק מתוכנית ההכשרה של קוסמונאוטים.

לדעתי יש רק סיכוי אחד למאה שיש יכולת כזאת של ראייה למרחוק

עוד נכתב בדוח שב-1970 התפרסם בעיתון רוסי "Radio Technika" מאמר של איפוליט קוגן (Ippolit Kogan), פרופסור למדעי האינפורמציה בבריה"מ, שבו הוא הביא טיעון מדעי כמותי, ממדעי האינפורמציה, מדוע טלפתיה היא אפשרית. "המאמר התפרסם במערב ב-1971 ועורר בהלה עצומה", אומר ד"ר מאי. "אנשים בממשל האמריקני אמרו: 'אנחנו לא יודעים אם מה שהוא כותב נכון או לא, אבל אם זה נכון, מרגלים סובייטים יכולים לקרוא את המחשבות שלנו'".

דגם מחימר של המבנה שבו פיתחו הסובייטים צוללת גרעינית, לחופי הים הבלטי, כפי שראה אותו ג'ו מק'מונגל ממקום מושבו בארה"ב | תמונה: Wikimapia ,King of Hearts/Wikipedia

ד"ר מאי עבד כחוקר בצוות "סטאר גייט" במשך עשר שנים. הוא כתב מספר ספרים, ביניהם "המלחמה בין המזרח למערב בשימוש ביכולות על טבעיות" (ESP Wars East&West, 2016). ואז ב-1985, הוא מונה למנהל יחידת המחקר של ה"סטאר גייט", עד שהפרויקט נסגר ב-1995.

איך אנשים בסי-איי-אי הרגישו עם העיסוק בתופעות על טבעיות?


"האמת היא שיש הבדל גדול בין האמריקנים לרוסים בעניין הזה. זה נושא שהעסיק אותי מאז שנסעתי לרוסיה ב-1992, ומאז ביקרתי במוסקבה יותר מעשרים פעם. תהיתי למה ברוסיה היום, כמו גם בתקופת בריה"מ, מדענים, אנשי ממשל, בכירים בצבא ובמודיעין, לא נבוכים או מתביישים לדבר על תופעות על טבעיות. במערב, לעומת זאת, בעיקר בארה"ב, אני לא יכול למצוא אף אחד, החל מבכירים בממשל, וכל הדרך עד לבית הלבן, שמוכנים לדבר בגלוי על תופעות על טבעיות. אחת ההשערות שלי היא שאחרי שהכנסייה הקתולית אפשרה להוציא את השפה הלטינית מהטקסים הדתיים, וכל קהילה יכולה לערוך את הטקסים בשפה המקומית, כל הקסם והמסתורין שהיו בטקסים נעלמו. ואילו בכנסייה הרוסית האורתודוקסית, הטקסים עדיין מלאים במסתורין. לכן הרוסים מרגישים הרבה יותר נוח עם מסתורין ועם תופעות על טבעיות".

מי טוב בתפיסה על חושית

במשך עשרים השנים שד"ר מאי היה מעורב בפרויקט "סטאר גייט", ומתוכן עשר שנים כמנהל יחידת המחקר, הוא ערך כ-1,500 ניסויים במעבדה לבדוק את התקפות המדעית של ראייה למרחוק. לדבריו הוא ניגש לנושא של ראייה למרחוק, כפי שכל פיזיקאי היה נוהג, "בחשדנות קיצונית. אבל כשאתה עורך עוד ועוד ניסויים בתחום הזה, אתה רואה מקרים מעניינים מאוד שאי אפשר להסביר את כולם כמקריות".

אוניברסיטת סטנפורד, בה נערכו המחקרים על יכולות על טבעיות, במימון ה-CIA| תמונה: Wikimapia ,King of Hearts/Wikipedia

בעשר השנים הראשונות הם עסקו בעיקר במחקר בסיסי. "רצינו להבין מה זה בכלל תופעות על חושיות. בדקנו תופעות כמו היפנוזה, ראייה למרחוק וראיית העתיד. רצינו גם לבדוק מי הם האנשים שטובים בזה, ומדוע. בהמשך התרכזנו בעיקר בראיית העתיד וראייה למרחוק".

איך ניסוי כזה התנהל?


"למשל, ישבנו עם הנבדק בחדר סגור. נתנו לו רק קואורדינטות על המפה של מקום מסוים, וביקשנו ממנו לתאר ו/או לצייר את המקום. או בחרנו תמונה מקרית מתוך מאות תמונות שהופיעו במגזינים שונים או בחרנו אובייקט מסוים, או קטע וידיאו, וביקשנו מהנבדק לתאר ו/או לצייר אותם. באותו זמן קשרנו לנבדק מטפחת על העיניים ואטמנו לו את האוזניים".

אני מבקשת מד"ר מאי לתת לי דוגמה של מקרה שהיה משכנע במיוחד, והוא מספר על המקרה הידוע של ג'וזף מק'מונגל, שהיה בין משתתפי פרויקט "סטאר גייט". לקראת סוף 1979 הוא הצליח לזהות ממקום מושבו שבארה"ב כי הסובייטים מפתחים לחופי הים הבלטי את הצוללת הגדולה בעולם, וגם ידע להעריך מתי תושלם הבנייה. בתחילה שללו גורמי מודיעין אמריקנים את השערותיו, אולם תצלומי לוויין שצולמו מספר חודשים מאוחר יותר אישרו באופן כמעט מלא את דיווחו. כשהוא פרש לגמלאות ב-1984, הוא קיבל את אות לגיון הכבוד.

תן לי דוגמאות נוספות.


"רוב המקרים האלה עדיין חסויים, אבל אני יכול לתת דוגמאות נוספות, של הצלחות בניסויי מעבדה. באחד המקרים המטרה שבחרנו הייתה מערכת המכ"ם 'ראדאר פושקינו', שהיה מרכיב מרכזי במערכת ההגנה של מוסקבה. בתחילת הניסוי נתנו לנבדק מידע שכלל רק את הקואורדינטות על המפה. בתגובה, תיאר הנבדק במדויק את המקום כמבנה מאסיבי בצורה של פירמידה קטומה, עם מבנים נוספים בצורת שתי וערב שדומים למפתחים בראדאר, וצינורות סמוכים הדומים לטילים.

"בפעם אחרת היה מקרה שהסינים ערכו ניסוי גרעיני באתר הניסויים הגרעיניים שלהם 'לופ נור'. המצנח שנשא את הפצצה לא נפתח, וכתוצאה מכך לא נוצר ביקוע גרעיני, אלא הפצצה התפוצצה בצורה של זיקוקים. כמה שבועות לפני שהתרחש האירוע, ביקשנו מנבדק לאתר איזשהו 'אירוע שיש בו עניין'. ומספר ימים לאחר שהאירוע התרחש באמת, שוב ביקשנו מאותו נבדק לאתר 'אירוע שיש בו עניין'. בפעם הראשונה הנבדק זיהה שהיה אירוע של ניסוי גרעיני, ולאחר שהאירוע התרחש באמת, הנבדק תיאר וצייר בפירוט אירוע שנראה כמו 'גשם של זיקוקים'".

כמה מקרים משכנעים כאלה היו?


"כ-15 אחוז מהממצאים שלנו, מיותר מ-1,500 מבחנים, הם באיכות כל כך מעולה שאתה יכול לחשוב שהמציאו אותם, אבל למעשה הם נערכו בצורה קפדנית מאוד, כפי שמחקרים בפיזיקה, פיזיולוגיה ופסיכולוגיה נערכים".

מי היו האנשים שבחרתם כנבדקים שלכם?


"ראשית, בטוח שהם לא היו אלה שמצהירים על עצמם כבעלי יכולות על טבעיות, קוראים בכף היד, אסטרולוגים או כאלה שנותנים הופעות. כמעט מאף אחד מהאנשים האלה לא נשיג תוצאות טובות בניסויים במעבדה.

"היו אלה אנשים שמצליחים בחיים, ולא חשוב איזה סוג חיים הם מנהלים. זה יכול להיות אדם שאוסף זבל, איש מכירות או מדען מוח. אם אתה מרגיש נוח בעבודה שלך, עושה אותה היטב, ואתה מרוצה ממה שאתה עושה ומהאופן שבו אתה עושה אותו – אלה האנשים שהייתי מתחיל לחפש בשביל לבדוק האם יש להם יכולות על טבעיות. הסיבה היא שאנשים כאלה צריכים הרבה מאוד פעמים לעשות ניחושים בעבודה שלהם, במצבים של אי ודאות. ואם הם באמת מצליחים לנחש טוב, ייתכן מאוד שיש להם יכולות על טבעיות".

האם אפשר ללמד אנשים להשתמש ביכולות על טבעיות, או אצל אלה שיש להם, לשפר אותן?


"לא, בשלב זה אי אפשר. אולי בעתיד נוכל לעשות את זה". 
למרות התוצאות הטובות שמציג ד"ר מאי מהניסויים שערך, הקונגרס האמריקני ביקש מהסי-איי-אי להעריך את "סטאר גייט" – פרויקט שהושקעו בו 20 שנות מחקר ו-20 מיליון דולר. המסקנות של הוועדה שהסי-איי-אי מינה היו מסויגות.

ד"ר אד מאי, היה ראש יחידת המחקר של פרויקט סטאר גייט במשך עשר שנים, עד לסגירתו

מחפשים את העין העל חושית

אף על פי שהוועדה כתבה במסקנותיה שהניסויים הוכיחו שיכולות של ראייה למרחוק וראיית עתיד אכן קיימות מעבר למקריות, היא הוסיפה שהיכולות האלה הן חסרות ערך כמידע מודיעיני מפני שהן "מעורפלות מדי ולא חד משמעיות".

על כך השיב ד"ר מאי בתוכנית הטלוויזיה של רשת ABC האמריקנית מ-1995, ש"העובדה שאנחנו לא מדייקים במאה אחוז, אינה אומרת בשום פנים שזה חסר חשיבות עבור מידע מודיעיני. למשל, גם המידע שסוכני מודיעין מביאים אינו מדויק".

באותה תוכנית, אמר רוברט גייטס, מי שעמד בראש הסי-איי-אי בתקופת כהונתו של הנשיא בוש האב: "במשך 20 השנים שהייתי בתפקיד שבו הייתה לי גישה למחקרים האלה, אני לא יודע על דוגמה מדווחת אחת, שפעילות כזאת תרמה באיזושהי צורה משמעותית להחלטות מדיניות, או אפילו נתנה מידע חשוב לקובעי המדיניות".

כשאני מבקשת מד"ר מאי להגיב על דברי גייטס, הוא עונה לי בביטוי "הוא משקר לשיניים שלו", שמשמעותו: "הוא באופן מודע אינו אומר את האמת". הסיבה לכך, לפי ד"ר מאי, היא שגייטס רוצה לשמור על סודיות. ומוסיף ש"אם השימוש ביכולות על טבעיות היה באמת חסר משמעות עבור הסי-איי-אי, מדוע בשנות ה-80 הם חזרו אלינו 35 פעמים עם בקשות שונות למידע?"

הגעתי למסקנה שיכולות על טבעיות אכן קיימות. הטיעונים לכשלים מתודולוגיים הופרכו אחרי שחזרו על הניסויים האלה במספר מעבדות בעולם

מי שתומכת בדעתו של ד"ר מאי על החשיבות שיש למחקר על יכולות על טבעיות היא ג'סיקה אוטס (Utts), פרופסור לסטטיסטיקה מ"אוניברסיטת קליפורניה אירווין", ונשיאת "האגודה האמריקנית לסטטיסטיקה" ב-2016. היא הייתה המומחית שהסי-איי-אי פנה אליה להערכת פרויקט "סטאר גייט". בדוח שהגישה ב-1995 היא כותבת: "אחרי שימוש בסטנדרטים דומים לאלה שבכל תחום מדעי, הגעתי למסקנה שיכולות על טבעיות אכן קיימות. הטיעונים לכשלים מתודולוגיים בניסויים הופרכו… אחרי שחזרו על הניסויים האלה במספר מעבדות בעולם. עקביות כזאת אי אפשר להסביר על ידי כשלים או תרמית".

המומחה השני שהסי-איי-אי מינה להערכת "סטאר גייט", ריי היימן, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אורגון, חולק עליה. בתוכנית הטלוויזיה של ABC, הוא אמר: "לדעתי יש רק סיכוי אחד למאה שיש יכולת כזאת של ראייה למרחוק".

בסופו של דבר, החליט הקונגרס ב-1995 לסגור את הפרויקט. אני שואלת את ד"ר מאי מדוע זה קרה.

"סיבה אחת היא שהצרכים של המודיעין השתנו אחרי המלחמה הקרה, בעיקר מצורך במידע אסטרטגי לצורך במידע טקטי. דוגמה למידע אסטרטגי היא: 'אנחנו יודעים שמשהו חשוב קורה ברוסיה כבר זמן מה, אבל לא יודעים בדיוק מה, וחשוב לנו לדעת'. דוגמה למידע טקטי היא: 'מה דעא"ש הולכים לעשות מחר, או איפה פוטין יהיה בעוד 30 דקות'. מתברר שאלה עם יכולת של ראייה למרחוק טובים במידה סבירה לגבי מידע אסטרטגי, אבל לא כל כך טובים במידע טקטי". סיבה אחרת, לפי ד"ר מאי, היא שאנשי המחקר לא הצליחו ללמד את אנשי המודיעין איך להשתמש בצורה הטובה ביותר והאחראית ביותר במידע שהם קיבלו.

"והיו גם אנשים שהתפארו הרבה יותר מדי והגזימו מאוד במה שאפשר להשיג בעזרת יכולות על טבעיות".

מי היו האנשים האלה?


"האנשים שהיו להם היכולות העל טבעיות האלה, וגם המפקדים שלהם בצבא. הם התפארו והגזימו הרבה יותר מדי. וזה ממש הרג את הפרויקט". 
סגירת פרויקט "סטאר גייט" לא הייתה סוף פסוק עבור ד"ר מאי. במהלך השנים מאז סגירת הפרויקט הוא חיפש תקציבים ואנשים שיהיו מוכנים להמשיך לעבוד איתו בחקר תופעות על טבעיות. "כעת אני עובד עם כמה חוקרי מוח בכירים בדרום אמריקה, לנסות לאתר איפה במוח אפשר למצוא איזושהי מקבילה לעין החיצונית שלנו. כלומר, אנחנו מחפשים את הרשתית העל חושית. ויש לנו כבר כמה נתונים כמותיים פורצי דרך שאפשר להשתמש בהם בניסויים הבאים שלנו. זה הצעד הבא שלנו".

תמונה: Fotolia

30% מהכוורות מתמוטטות בארה״ב בכל שנה

60 אלף דבורים בכל כוורת

65 מיליון כוורות בעולם לשנת 2009

התופעה שהתגלתה לראשונה ב-2006, קיבלה את הכינוי "הפרעת התמוטטות המושבה" ומאז היא מעוררת דאגה רבה. הדיווחים מספרים שמדי שנה כשליש מהדבורים בעולם לא מצליחות לשרוד את חודשי החורף. והאיום הוא הרבה מעבר לאוכלוסיית הדבורים עצמן כי לדבורים יש תפקיד חשוב בהאבקת הפרחים שלנו. גידולים חקלאיים רבים כמו שקד, תפוח, בצל, כותנה ועוד ועוד, תלויים לחלוטין בדבורים להאבקת הפרחים שלהם ובכך גם להצמחת הדורות הבאים. אז האם כל הצמחייה כאן מסביב בסכנת הכחדה בגלל הדבורים שלא חוזרות לכוורת?

האויב החמור מכל הוא טפיל בשם "ורואה" (Varroa), שמוצץ את "דמן" של הדבורים וכך גם מדביק אותן במגוון נגיפים וחיידקים. מעט אחרי שפלש לארץ ב-1984 הספיק להכחיד כאן את דבורי הבר. צרה חמורה נוספת שמאיימת על הדבורים היא סוג של פטריית מעיים, Nosema ceranae שמה.

אבל מעבר לשני הטפילים האלו שתוקפים אותן ישירות, מתברר שגם אנחנו, בני האדם, לא ממש מקלים על הדבורים. קודם כל עם חומרי ההדברה שלנו, שכשהם מצטברים עוד ועוד בגופן של הדבורים הם גורמים להחלשה משמעותית שלהן. מחקרים גם הראו שחלק מהחומרים האלו אף פוגעים ביכולת ההתמצאות של הדבורים במרחב, כך שבהשפעתם, קשה לדבורים למצוא מזון ואולי אפילו למצוא את דרכן חזרה הביתה.

גם התזונה שהשארנו לדבורים בעשורים האחרונים מאתגרת מבחינתן. אם בעבר הגיוון הקולינרי שלהן היה רב, והן מצאו מגוון עשיר של פרחים שונים כשיצאו למרעה בשדה, כיום, במיוחד בארה"ב, עם השטחים האדירים בהם גדל גידול יחיד, כמו תירס למשל, התזונה הלא מגוונת מחלישה את הדבורים עוד יותר. בארץ ניצב בפניהן אתגר אחר של צמצום השטחים הירוקים, כמו למשל פרדסים רבים שהפכו בעשורים האחרונים לשכונות מגורים.

כתוצאה מהתדלדלות שטחי המרעה, הכוורנים נאלצים לשנע את הכוורת למקומות חלופיים, במטרה להאריך את תקופת המרעה. מחקרים מראים שגם הנדידות הממונעות האלו, שאמנם מאפשרות לדבורים לפצות על הצמצום במזון, בכל זאת מחלישות אותן ומערימות קשיים נוספים. ואלו רק חלק מהגורמים המוכרים.

כיוון שהכוורות כבר מזמן לא נתונות רק לחסדי הטבע, אלא מנוהלות בקפדנות, ובמרבית המקרים גם בהצלחה, על ידי הכוורן, נראה שעל רבים מהאתגרים ניתן כיום בסופו של דבר להתגבר.

דרך מקובלת למשל להחליף כוורת שננטשה היא לפצל כוורת אחרת לשתיים. פעמים רבות, לפחות בארה"ב, הכוורנים נערכים לחורף המאתגר מבעוד מועד ומפצלים את הכוורות עוד קודם לכן. כדי להשלים את הכוורת החדשה נדרש להביא לה מלכה חדשה, אבל גם זה לא מסובך, אפשר לקנות כזאת בעלות של כ-20 דולר.

מחקר שנערך על ידי קבוצת חוקרים מצרפת ומבריטניה ופורסם במארס 2017, סקר את תמותת הדבורים ב-17 מדינות באירופה. החוקרים גילו שאצל כוורנים חובבים שיעורי התמותה כפולים מאלו שאצל הכוורנים המקצוענים. החוקרים מסיקים שלרמה המקצועית של הכוורן, כמו גם לשיטות העבודה שהוא מיישם יש השפעה מכרעת על הישרדות הכוורת.

איור: Fotolia

שוב אתם רואים בפייסבוק את החופשות המפתות של החברים שלכם או את ההישגים המרשימים שלהם וזה צובט לכם בלב? אתם לא היחידים. אחרי שמספר מחקרים קודמים הראו שייתכן שלשימוש בפייסבוק עלולה להיות השפעה שלילית על תחושת הרווחה שלנו, מחקר מאוניברסיטת קופנהאגן שבדנמרק ממש הוכיח את זה לאחרונה.

לפייסבוק יש נוכחות רבה בחיי היום יום שלנו. כיום חברים ברשת החברתית כמעט 1.8 מיליארד משתמשים ברחבי העולם, מתוכם 1.18 עושים בה שימוש יום יומי. בישראל, לכמעט 60 אחוז מאתנו (4.9 מיליון) יש חשבון פייסבוק ולגבי משך השימוש היומי, לפחות לגבי הגולשים האמריקנים, ידוע שבממוצע הם שקועים ברשת כ-50 דקות ביום..

אצל המשתמשים הכבדים, אלה שמבלים זמן רב ברשת החברתית, התגלה השיפור המשמעותי ביותר בתחושת הרווחה הכללית

מורטן טרומהולט, עורך המחקר, גייס את 1,095 הנבדקים שלו, איך לא, באמצעות פייסבוק. הדבר הראשון שהם עשו במסגרת המחקר היה לענות על שאלון מקוון, בדנית, שבדק את אופן השימוש השגרתי שלהם בפייסבוק ואת תחושותיהם ואת הרגשתם הכללית. טרומהולט חילק אותם באקראי לשתי קבוצות כך שמיד אחרי מילוי השאלון כל אחד מהמשתתפים קיבל את ההנחיה הרלוונטית לו, ובעצם היחידה, לגבי המשך המחקר.

משתתפי קבוצת המחקר קיבלו את ההוראה ״אל תשתמש בפייסבוק במהלך השבוע הקרוב״, ואילו בקבוצת הבקרה התקבלה ההנחיה להמשיך להשתמש בפייסבוק כרגיל. בתום שבוע המחקר, שוב המשתתפים דיווחו באמצעות שאלון על תחושותיהם ורגשותיהם.

והתוצאות? בין שתי הקבוצות התגלו פערים – אלו שנאלצו להתנתק לשבוע, בניגוד לאנשי הבקרה, דיווחו הן על שיפור בתחושת שביעות הרצון שלהם והן על רגשות חיוביים יותר. אבל טרומהולט יכול לספר לנו גם מעבר לכך – יש אוכלוסיות מסוימות שאצלן השיפור ניכר אפילו יותר: השיפור המשמעותי ביותר בתחושת הרווחה התגלה אצל המשתמשים הכבדים, שמבלים זמן רב ברשת החברתית. לאלו מציע טרומהולוט שאפילו הפחתה ברמת השימוש היומית ברשת החברתית תוכל לשפר את ההרגשה.

הצי האמריקני מגייס דולפינות להצלת מינים נכחדים

קבוצות נוספות שהפיקו שיפור משמעותי מהניתוק הם אלו שנוטים לקנא ואלו שמשתמשים בפייסבוק פסיבית – נוטים לקרוא דיווחים רבים של אחרים.

תמונה: Fotolia

דולפין המפרץ, ואקיטה, נתון בסכנת הכחדה חמורה – סקרים אחרונים מדווחים שנותרו כיום רק בערך 60 ממנו. כל בני המין הנדיר הזה מתגוררים בצפון מפרץ קליפורניה שבמקסיקו אבל מאוד מסוכן להם שם. רשתות הדיג שנועדו ללכוד את דגי הטוטובה הענקיים, גובות עוד ועוד מחיי הדולפינים.

כדי לעזור למין הנדיר הזה לשרוד הוחלט לחלץ את הדולפינים מהמפרץ ולגדל אותם מוגנים בשבי, לפחות עד שיהיו יותר מהם. אבל מתברר שלא פשוט בכלל לאתר אותם במימי המפרץ.

לשם כך הצי האמריקני החליט לנדב את אחד מהצוותים הייחודיים שלו – צוות של ארבע דולפינות שהוכשרו בעבר לנצל את כישורי הסונאר – ״המכ״ם הפנימי״ שלהן, כדי לאתר מוקשים תת ימיים. כעת, לקראת פעילות חילוץ הואקיטה המתוכננת לחודשים הקרובים, מכשירים אנשי הצי את הדולפינות לאתר גם את הדולפינים הנדירים והקטנים האלו של מפרץ קליפורניה – אורכו של הואקיטה רק 1.5-1.2 מטר ומשקלו כ-55 ק״ג.

מתברר שדברנים מהירים ואיטיים מספיקים להעביר לשומעים שלהם את אותה כמות מידע. כדי לבדוק את זה, פרופ׳ אריאל כהן פריבה מאוניברסיטת בראון הקשיב לשיחות טלפון מוקלטות ולהרצאות שנאספו ממחקרים קודמים וניתח את כמות המידע שהדוברים הספיקו להעביר בהן.

לפי תורת האינפורמציה, משפטים המכילים מילים נדירות או משפטים בעלי מבנה מורכב, כמו משפטים סבילים למשל, נחשבים לכאלו המכילים כמות גדולה יותר של מידע.

כהן פריבה גילה שהיכולת שלנו להשפיע על כמות המידע המילולי שאנחנו מעבירים מוגבלת למדי. כשאנחנו מדברים מהר אנחנו נוטים להשתמש במילים ובמשפטים פשוטים יחסית, שמצליחים להעביר פחות מידע. לעומת זאת, כשאנחנו נותנים לעצמנו יותר זמן, זה מאפשר לנו להעשיר את המסר.

מה עדיף: רופא או רופאה?

לפעמים זה עניין של חיים ומוות

איור: Fotolia

מחקרים קודמים כבר הדגימו שיש הבדלים מסוימים בין אופן הטיפול שמעניקות רופאות לזה שנותנים רופאים גברים. למשל, רופאות שמות יותר דגש על התקשורת האישית שלהן עם המטופלים, מקפידות לעבוד בדיוק לפי הקווים המנחים הקליניים ומספקות טיפולים מונעים בתדירות גבוהה יותר. קבוצת חוקרים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד ומבתי החולים בסביבה החליטו לבדוק אם להבדלים האלו יש השלכות ממשיות על תוצאות הטיפול.

המחקר שלהם נמשך ארבע שנים (בין 2011 ל-2014) על כמיליון מטופלים וחצי שהגיעו להתאשפז. הרעיון היה לבדוק את שיעורי התמותה ב-30 הימים שאחרי תחילת האשפוז כמו גם את שיעורי האשפוזים החוזרים בעקבות הטיפול. גילם הממוצע של המטופלים שנבדקו היה 80, ומתוכם כ-39 אחוז היו גברים.

התוצאה: מתברר שמבין אלו שטופלו על ידי רופאים נפטרו כ-11.49 אחוז ונאלצו להתאשפז מחדש 15.57 אחוז, וזה בהשוואה ל-11.07 אחוז מהמטופלים של הרופאות שנפטרו ו-15.02 אחוז שנאלצו לשוב לאשפוז חוזר בבית החולים.

ההבדלים אינם גדולים אבל הם עדיין קיימים. ההמלצה החשובה של החוקרים היא ללמוד יותר על משמעויות ההבדלים באופן הטיפול, כדי שאולי בבתי החולים יצליחו לרפא בהצלחה מטופלים רבים אפילו יותר.

30 אחוז מהמבוגרים המאובחנים עם אסתמה – לא באמת חולים בה

מיליוני אנשים שהתנסו בעבר בהתקפי אסתמה שומרים קרוב את המשאף, רק למקרה שחלילה בעיות הנשימה יחזרו בהתקף נוסף. אבל מתברר שאבחון של אסתמה הוא בדרך כלל תהליך שאינו פשוט ומיידי. גורמים שונים יכולים להוביל להופעתה, היא מתבטאת במקרים שונים בצורות שונות, ופעמים רבות לרופאים קשה להגיע לאבחון מדויק בעקבות מפגש יחיד עם המטופל.

חוקרים מקנדה הסתקרנו לדעת מה זה אומר על מצבם של מבוגרים שאובחנו כאסתמתים במהלך חמש השנים האחרונות, האם הם עדיין סובלים מהתופעה?

כדי שהמדגם יהיה אקראי, החוקרים גייסו את הנבדקים שלהם טלפונית – הם התקשרו אקראית למגוון בתי אב בקנדה ושאלו האם מישהו מבני הבית הוא מעל גיל 18 ומאובחן כאסמתי. בסופו של התהליך, 613 מאובחני אסתמה השתתפו במחקר, וגילם הממוצע 51.

בבדיקה ראשונית התברר ש-203 מהם כבר לא סובלים מהמחלה. החוקרים עקבו אחר מצבם הבריאותי במשך שנה, ולבסוף, אצל 181 מהם (29.5 אחוז מהנבדקים) אבחון נוסף בסוף השנה קבע שהאבחנה הראשונית החיובית כבר כלל אינה רלוונטית.

החוקרים מדגישים שלא כדאי למהר ולהשליך את המשאף אבל בהחלט כדאי לבדוק בשנים הבאות, אולי האבחון הראשוני היה שגוי או שהוא כבר לא בתוקף.

כרישה ״א-מינית״

לאוני היא כרישת נמר שחיה בשבי. בעבר היא גידלה כרישונים צעירים, אך מאז 2012, כשהמטפלים שלה הפרידו אותה מבן זוגה, לא הייתה לה הזדמנות לפגוש כריש אחר.

תמונה: Tom-Thai/Flickr

אבל מתברר שזה לא מפריע לה להביא לעולם כרישונים נוספים. כמו אצל עופות, כרישות מסוגלות להטיל ביצים לא מופרות, אך המטפלים הופתעו לגלות עוברים בביצים שהטילה השנה. רבייה א-מינית התגלתה בעבר אצל כרישות בתולות, אבל לאוני היא הראשונה שהצליחה לעשות את המהפך מרבייה מינית רגילה לרבייה א-מינית.

 דבר לאט – תצליח להסביר מהר

לפי תורת האינפורמציה, משפטים המכילים מילים נדירות או משפטים בעלי מבנה מורכב, כמו משפטים סבילים למשל, נחשבים לכאלו המכילים כמות גדולה יותר של מידע.

כהן פריבה גילה שהיכולת שלנו להשפיע על כמות המידע המילולי שאנחנו מעבירים מוגבלת למדי. כשאנחנו מדברים מהר אנחנו נוטים להשתמש במילים ובמשפטים פשוטים יחסית, שמצליחים להעביר פחות מידע. לעומת זאת, כשאנחנו נותנים לעצמנו יותר זמן, זה מאפשר לנו להעשיר את המסר.

אילוסטרציה: Fotolia

המסיבה נערכה על גג בניין גבוה בעיר ניו-יורק. הנוף המשגע, הקוקטיילים, הקישוטים, ה"מאפינס" ועוגת יום ההולדת המהודרת לא הותירו צל של ספק שמדובר באחת ממסיבות יום ההולדת המושקעות שנערכו זה מכבר. אפילו "ילדת יום ההולדת", מיני, נראתה מושלמת למדי. היא התנהגה יפה להפליא ונתנה לאורחיה להרגיש שמחים ועליזים, למרות שחלקם הרגישו נבוכים שלא הביאו מתנה. אחרי הכול, הם חשבו, מי יביא מתנה לכלבה?

"זה יותר נפוץ ממה שחושבים", אמרה אחת האורחות לכתבת "פוקס ניוז" ששהתה במסיבה, "כל מי שאני מכירה עושה מסיבת יום הולדת לבעל החיים שלו. זה כמו לתכנן חתונה – זה הרבה לחץ, הרבה תכנון, הרבה כסף, אבל אנחנו נהנים".

אם בעבר הכלב שימש כשומר נאמן על הבית, כיום בני האדם הפכו הם לשומריו הנאמנים

אין לי תינוק, והיא כמו הילדה שלי", הוסיפה בעלת "כלבת השמחה". "אנשים רבים שבאו למסיבה הם צעירים, שיש להם כלבים במקום ילדים".

מתברר שמדובר בטרנד צובר תאוצה – יותר ויותר אנשים במדינות מערביות מתייחסים לחיית המחמד שלהם כחלק מהמשפחה ואפילו מחשיבים את הכלב כאחד הילדים. הם עורכים מסיבות לכלבים ולחתולים בחג ההודיה, ב"ליל כל הקדושים" ויש אנשים שאף עורכים "ברק-מצווה" (נביחה באנגלית). ב-2016 כבר נערכה חתונת הכלבים הראשונה.

מה יותר כיף מאשר לחגוג יומולדת לכלב שלך? | תמונה: Fotolia

אם בעבר הכלב שימש כשומר נאמן על הבית, כיום בני האדם הפכו הם לשומריו הנאמנים. לכלב יש בעיות בכליות או בנשימה? מיד למיון כלבים. החתול רוצה לנשנש? ניתן לו חטיף; אה, וכמובן שיש לו כורסה משלו ובגדים שעוצבו עבורו. יש משפחות שדואגות גם לימי ספא ומקפידות על אוכל מאוזן ובריא. שמות כמו "בלאקי", "שוקו", ו"צ'יצי'" הוחלפו בשמות שניתנים לבני אדם כמו: "אלביס", "סקוט", "ריצ'רד" או "משה".

משפחות רבות מחשיבות את חיית המחמד שלהם כאחד הילדים | תמונה: Fotolia

כמובן שרבים מאיתנו קשורים מאוד לחיות המחמד שלנו, והבעת חיבה כלפיהן אינה דבר רע, אבל איפה עובר הגבול? האם קיים סיכוי שבעתיד לחיות מחמד יהיה מעמד זהה לבני האדם?

האזרח הכלבי

כמה חודשים בלבד אחרי שדיוויד גרים ואשתו אימצו שני חתולים, הכליה של אחד החתולים הפסיקה לפתע לתפקד והם מצאו את עצמם רצים לקליניקת חירום. החתול בילה בקליניקה שלושה ימים וראה מומחית ששלחה אותו לבדיקות. הזוג גרים, שבא לאסוף את החתול, הוכה בתדהמה כשלמד על עלות הטיפולים: 3,000 דולר.

כלבים הנחשבים לרכוש בצבא האמריקני מקבלים מדליות על מילוי תפקידם | תמונות:U.S. Air Force photo/Robbin Cresswell

"אפילו ששמחנו לשלם את הסכום, כי החתול הפך לחלק ממשפחתנו", מספר גרים בראיון ל-NBC, "זה גרם לי לחשוב, איך החיות האלו, שפעם חיו בחוץ והיו חיות פרא, נהפכו לחברי משפחה שלנו. הם נכנסים למיטתנו ואנחנו מוציאים את כל הכסף הזה… אנחנו [האמריקנים] הוצאנו כ-60 מיליארד דולר על חיות המחמד שלנו השנה (נכון ל-2014, מ"מ)".

היו חילוקי דעות בענייני משמורת. שאלו בהם 'מהי טובתה של החיה?' או 'באיזה בית החתול הזה יהיה מאושר יותר?'

גרים, עורך חדשות המדע במגזין Science, החליט שהוא חייב לחקור לעומק את הנושא. בספר שנקרא "האזרח הכלבי" (Citizen Canine) שיצא ב-2014 הוא בחן את היחסים בין אנשים לחיות המחמד שלהם וגם את ההשלכות החברתיות שנובעות מהקרבה ביניהם. במחקרו הוא ראיין אנשים בניו-אורלינס שלא הסכימו להתפנות מביתם לפני שהגיעה הסופה "קתרינה" בגלל ששירותי ההצלה לא רצו לסייע גם לבעלי החיים שלהם. בדומה להם, היה אדם שנפטר כתוצאה מכך. במקרה אחר גרים הלך לבית כלא, שם פגש אסירים רבים שהודו בפניו שהם מחזיקים בתמונות כלביהם מתחת לכרית.

כלבים מקבלים יותר ויותר זכויות בחוק | תמונה:
David-Rosen/Flickr

אך מלבד הקביעה של גרים שהיחסים בין חיות המחמד ובעליהם נהיו קרובים, מה שמעניין הוא הדרך בה החוק בארה"ב התחיל להשתנות בהתאם. "כלבים וחתולים נחשבים היום לרכוש בעיני החוק והם לא שונים מספה או מטוסטר", מסביר גרים בהרצאה שהעביר. "אבל התקבלו כל מיני החלטות בתחום המשפטי בשנים האחרונות שמטשטשות את ההגדרה הזאת. היו חילוקי דעות משפטיים על ענייני משמורת שבהם שואלים 'מהי טובתה של החיה?' או 'באיזה בית החתול הזה יהיה מאושר יותר?' דבר שאף פעם לא יקרה כשמדובר בטוסטר. החל משנת 2000 חיות מחמד יכולות לרשת כסף. דבר שלא יכול להיות אפשרי מבחינה חוקית, כיוון שכסף הוא רכוש, וחיית מחמד היא רכוש. אנחנו גם מתחילים לראות בעלים שתובעים אנשים שפגעו בחיות המחמד שלהם על מצוקה נפשית ומקבלים סכומים שמגיעים לעשרות אלפי דולרים".

בכמה מקרים, מסביר גרים, לכלבים אף היו עורכי דין משלהם. "אנחנו רואים שלמרות שחיות מחמד נחשבות טכנית לרכוש, החוק מתחיל לטשטש את ההגדרות האלו", אומר גרים, "האם הן רכוש? האם הן אנשים? האם הן משהו באמצע? זה משהו שלא קרה עבור אף בעל חיים בכל ההיסטוריה האנושית".

בארה"ב הגרפים מראים תמונה ברורה: בעוד שאחוזי הילודה יורדים, כמות חיות המחמד שאנשים מאמצים גדלה. "יש אפילו סוציולוגים שקוראים לחיות מחמד 'פרזיטים סוציאליים' – הם טוענים שכיוון שאחוזי הילודה יורדים, בה בזמן שאנחנו משקיעים יותר מדי כסף בחיות מחמד, זה עשוי להוביל אפילו להתמוטטות החברה שלנו", אמר גרים בחצי חיוך בראיון לרשת הטלוויזיה RT America.

לחבק את מלתעות

לאורך ההיסטוריה, בדתות ובמיתולוגיה השתמשו בסמליות ובהאנשה של בעלי חיים. אנחנו מייחסים להם תכונות שאנחנו מכירים כאנושיות, כדי להבין למה הן עושות מה שהן עושות. בתנ"ך למשל, החיות מופרדות לחיות עם תכונות חיוביות ושליליות – עד היום, אם קוראים למישהו "נחש", מתכוונים להגיד שהוא תככן ומניפולטיבי. כיום, אנחנו משתמשים פעמים רבות בהאנשה, לא כדי להבין את טיבן של החיות, אלא כאנלוגיה למצב המין האנושי.

הסרט "לשחרר את וילי" עזר להציל לווייתנים | תמונה: Dave Nolan ,Wikipedia

כך עושים כיום בסרטים המעניקים לחיות תכונות אופי שונות, אבל בדרך לא תמיד נכונה. מצד אחד הם מגבירים את המודעות לבעלי חיים בהכחדה ומניעים אנשים לפעול למענם, כמו ב"לשחרר את וילי" (1993), סרט שהציג לווייתן קטלן כבעל חיים ידידותי וגרם לכמה ארגונים לקום ולקרוא להצלה של לווייתנים מהסוג הזה.

ומצד שני, כשחיות מיוצגות באופן רע, כמו במקרה של "מלתעות" (סרט על כריש שתוקף אנשים שמבלים על החוף), זה תורם לסוג של עיוות בדרך בה אנחנו תופסים חיות. אחרי יציאת הסרט הודבקו סטיגמות לכרישים, ונוצרה פוביה חדשה הנקראת גליאופוביה. התמיכה בהצלת כרישים ירדה משמעותית, על אף העובדה שכרישים לא פוגעים באנשים במכוון.

חוקרים מסכימים שכשמאנישים חיות זה יוצר בסיס למערכת יחסים אתית יותר. זה גורם לנו להבין שהחיות הן יצורים חיים שצריך לכבד, שיש להן רגשות ואינטליגנציה. יש כאלו שחושבים שאפילו אם התיאור הוא יותר סמלי ולא לגמרי מדויק, אך משרת מטרה גדולה יותר, אז ניחא. בסרטון בנושא, רוז אן, מומחית בזאולוגיה העבירה את העיקרון הזה במשפט אחד ברור: "אם לייצג דובי קוטב כנעימים שכיף להתחבק איתם אומר שלאנשים יהיה אכפת מהתחממות כדור הארץ, אז זה לטובה".

לא כולם מסכימים עם הטענה הזאת.

כשהלא אנושי הופך לאנושי

הסרט "זוטרופוליס" שיצא ב-2016 והצליח יותר מ"מלך האריות", מתאר עולם שבו בני האדם לא קיימים. בעלי החיים פיתחו את מוחם, את גופם וגם ערכים, תודעה ומודרניזציה. עולמם מחולק לערים וביניהן "זוטרופיה", עיר שבה טורפים ונטרפים חיים יחד בהרמוניה כדי להשיג מטרות משותפות ולקדם את העולם שבו הם חיים.

מרבית הצופים ודאי יחשבו שזו אנלוגיה לא מזיקה, כיוון שעולם כזה לא באמת יכול להתקיים. אך הפילוסוף האנגלי אנתוני קני טוען שהאנשה כזו בעייתית – היא יוצרת ניגוד לגישה ההומניסטית. "ההומניסט הוא מישהו שמנסה להבין בני אדם כמו שהם ולהתייחס לבני אדם בדרכים שמתאימות לטבע שלהם", מסביר קני בהרצאה. "אחד הכלים שהמדענים הפונדמנטליים (שחושבים שהמדע מסביר הכול ושאין דבר כזה מוסר מולד לאנשים, מ"מ) משתמשים בו, ולא רק הם, למטרות של דה-הומניזציה, זאת 'האנשה'.

"מדי פעם הם לוקחים תכונות שמתאימות באופן ספציפי לבני אדם ומשייכים אותן לדברים שהם לא בני אדם – חיות או מכונות מכל מיני סוגים, ומשתמשים בהן גם כדי לדבר על פוליטיקה או דת… אבל כשמתארים את הלא אנושי במונחים אנושיים שמתאימים רק לבני אדם, מעודדים חוסר הבנה של טבע האדם, וחוסר הערכה של ערכו של האדם".

גם החיות מושפעות לרעה מ"האנשה" כזו. במאמר לאתר "האפינגטון פוסט", מומחית לספרי ילדים ד"ר בי.ג'י. אפשטיין, והסופר מיטש ג'ונסון, מעלים טענה מעניינת לפיה האנשה, בין אם מופיעה בספרי פו הדוב או בסרטים לילדים, גורמת לבעלי חיים להימחק מתודעת האנשים כבעלי חיים.

דוגמה לכך היא דמות החזיר שמופיעה בספרי הילדים לבושה, קצת בדומה לבני אדם. במציאות החזיר חי מעט מאוד זמן יחסית לבן אדם, אין לו בית או שם והוא גם לא יוצר קשרים שאפשר להחשיב כאנושיים עם הסובבים אותו. האנושיות שלו בספר אולי מביעה אמפתיה, אבל לא לחזיר עצמו – היא מבטלת את החזיר כחיה, ובאופן זה הופכת אותו ללא קיים בעיני הילדים.

מאמנת כלבים אמריקנית ששמה ניקול רייט, כתבה גם היא מאמר מעניין על האנשה, כשהיא מתייחסת לבעייתיות שמופיעה כשאנחנו מתייחסים לכלבים כמו אל בני אדם ולא עושים את ההפרדה. היא מדגישה שבעוד שזה טבעי להתבונן בחיות מעיניים אנושיות, אנחנו צריכים להיזהר שלא לחשוב עליהן כבני אדם. "לדוגמה", היא כותבת, "אנחנו רואים סרטונים מתוקים של בעלי חיים עם תינוקות ביו-טיוב ואנחנו חושבים: 'תראו איזה חמוד הכלב – הוא עומד כדי לקבל חיבוק מהילד'. האמת היא שחיבוקים זה דבר אנושי. עבור כלב חיבוק יכול להיות דבר מאוד לא נוח ואפילו מפחיד".

דוגמה נוספת היא הנטייה שלנו לחשוב שהכלב מרגיש אשם (כפוף ופותח עיניים גדולות) בגלל שהטיל את מימיו על השטיח בעודו יודע שאסור לו. רייט מסבירה שהכלב עושה את התנועות האלה בגלל שבעליו מתרגז עליו ורוצה להרגיע אותו, אבל בכלל לא בגלל שהוא מרגיש שעשה משהו לא טוב.

"אנחנו חייבים לעצמנו ולחיות, לזהות את ההבדלים ביננו", כותבת רייט, "לחנך את עצמנו מהי ההתנהגות ושפת הגוף של כלב ולנסות לראות סיטואציות מנקודת המבט שלהם. אני חושבת שזה די מיוחד שאנחנו לא מדברים את אותה שפה, אבל מוצאים דרכי הבנה וקושרים קשרים נפלאים זה עם זה".

הכלב לא באמת מרגיש אשם. הוא פשוט מנסה לרצות את בעליו | תמונה: Sheila Sund/Flickr

צילום: ניר סלקמן

יום לפני הראיון שקבענו, אלוף העולם לשעבר בדיבייט, יוני כהן אידוב, נסע בכביש המהיר בעמק הסיליקון כשלפתע התנגש בעוצמה במכונית. "הי, את יכולה לדבר שנייה?", הוא כותב לי כמה שעות אחר כך. "הייתי היום בתאונת דרכים, האוטו טוטאל לוס. אני איכשהו יצאתי בלי פגע אבל אני קצת מעורער".

רוב הויכוחים בעולם מתקיימים כאשר לפחות אחד הצדדים לא מדבר על העניין האמיתי ולא מתייחס לסלע המחלוקת

מעורער זאת לא מילה שמאפיינת את אידוב, הנחשב למאסטר בהיחלצות ממצבים מסובכים באמצעות דיבור. לצד ניהול תוכנית הדיבייט בבתי הספר בישראל, אידוב מייעץ כיום לפוליטיקאים ומבלה לא מעט מזמנו בעבודה עם מי שהוא מגדיר כ"גורמים ממשלתיים שעליהם אני לא יכול לדבר" הפועלים מול תנועת ה-BDS (חרם על ישראל).

"את יודעת, אח שלי הוא אלוף הארץ בדיבייט, והיו לי קשרים רומנטיים עם דיבייט-וריות, והרבה אנשים בארץ אומרים לי, 'וואי, אתם בטח מתווכחים כל הזמן', והתשובה היא שההיפך הוא הנכון. למה? בגלל שאנחנו יודעים לזהות בדיוק איפה המחלוקת ולנטרל אותה".

מה הסוד? 


"בכל ויכוח אני יודע שמרגע שמישהו מתנגד אלי, למשל להצעה שאני מציע, יש חמישה נושאים שהדיון בינינו יכול לעסוק בהם: 'בעיה', 'פתרון', 'הצדקה עקרונית', 'תועלת-נזק', ו'למה דווקא'. אם אפשר להביא טיעונים נכונים לכל אחד מהנושאים, אפשר לנטרל את הקונפליקט", מסביר אידוב.

היום, כשמעלים טענה בפני פוליטיקאי התשובה שלו היא 'זה שמאל' או לחילופין: הוא ימין משיחי' | צילום: סמדר כפרי

תן דוגמה.


"פעם ערכתי השתלמות למורים. ניגשה אלי מורה וסיפרה שהיא רבה עם בעלה ולא ידעה מה קרה שם וביקשה את עצתי, כי אני כמובן גם יועץ זוגי כשצריך", הוא אומר בצחוק. "היא סיפרה לי את הסיפור הבא: 'אמרתי לבעלי שמחר הוא צריך לאסוף את הילדה מהגן, אבל הוא ענה לי שאם יעשה זאת הוא יאחר לישיבה. אני אמרתי לו, תקשיב, אנחנו צריכים להתחלק באחריות'. מפה הם התחילו לריב. 
"מה קרה כאן בעצם? האישה זיהתה 'בעיה' – צריך לאסוף את הילדה מהגן. היא זיהתה גם 'פתרון' – הבעל יאסוף את הילדה. אבל הבעל אומר – אם אני אעשה את זה, אני אאחר לישיבה – זה טיעון 'תועלת-נזק'. האישה משיבה לו – אנחנו צריכים להתחלק שווה בשווה – זה טיעון של 'הצדקה עקרונית'. 
"למעשה אין ביניהם באמת ויכוח. הוא צודק שיקרה נזק, היא גם צודקת שמבחינה עקרונית יש לשניהם אחריות. אבל שני הטיעונים לא מתקיימים על אותו מישור. ולכן הם רבים".

מה הפתרון?


"אם לדוגמה הבעל היה אומר, 'כמובן שבמישור העקרוני את צודקת שאנחנו צריכים להתחלק, וברור שאני מסכים, אבל צריך לבדוק איפה יקרה פחות נזק, אם אני אאסוף את הילדה או את', הוויכוח אולי היה נמנע. 
"דוגמה אחרת שממחישה 'הצדקה עקרונית' קשורה באדם שעבד במשרד ממשלתי, והציע שהחיילים שמשרתים בסדיר במקום מסוים יעשו שירות 'ואלט פארקינג' (שירות חניה, מ"מ) לאזרחים. כלומר, אם הם כבר חיילים בסדיר, אז שיחנו לאזרחים את הרכב. זו דוגמה אמיתית. אבל הוא לא הצליח לשכנע אחרים. הוא כל הזמן אמר: חברה, זה יחסוך לנו זמן וכסף. הוא לא הבין שאין שום מחלוקת שזה יחסוך זמן וכסף. המחלוקת הייתה עקרונית, האם מוצדק להשתמש בחיילים עבור תועלת האזרחים, ובנקודה הזו הוא היה צריך להציג טיעון. זאת השיטה.
"עיקרון ה'למה דווקא' הוא קריטי מאוד בכל תחום שאני מתעסק בו, לא משנה אם זה מועמד לבחירות או מוצר מסוים. 'למה דווקא' המוצר הזה ולא האחרים, למה דווקא השיטה הזאת ולא האחרות, משהו שכמעט תמיד צריך להסביר. זה נשמע כאילו מובן מאליו, אבל בכל פעם אני מוצא אנשים מופתעים שלא עושים את זה מספיק".

בוא ניקח מקרה היפותטי – נניח שיש לך חמש דקות כדי לשכנע את ראש הממשלה שהוא צריך לתקוף באיראן. מה תגיד לו?


"בהרצאות שלי בדקתי מול הקהל דוגמה דומה – שאלתי אותם מה הם היו עושים – וגיליתי שרוב האנשים היו מתמקדים בעיקר בתיאור הבעיה שמהווה איראן גרעינית ('הם איום קיומי', 'הם יוכלו להשמיד אותנו', 'זה ישנה את מאזן הכוחות במזה"ת' וכו'). אבל כך הם מבזבזים את 5 הדקות שניתנו להם ומחמיצים את הפואנטה".

למה?


"כי ראש הממשלה מבין בעצמו שאיראן גרעינית היא בעיה – זו פחות או יותר המנטרה שלו בשנים האחרונות – ויותר מכך, גם הצד השני, שמנסה לשכנע נגד תקיפה, מכיר בכך שזו בעיה. הטיעון העיקרי מהצד השני יהיה שברור מאליו שאיראן גרעינית היא בעיה, אבל הנזק בתקיפה יעלה על התועלת שלה. לכן, אם רק נסביר שאיראן גרעינית היא בעיה, ולא נתמודד עם ההיבט של 'תועלת-נזק', אין שום סיכוי לשכנע בעניין. אבל זה מה שרוב האנשים היו עושים. טיעונים משכנעים, אם כך, הם כאלה שיבהירו מדוע התועלת של תקיפה תעלה על הנזק שלה.
"לדוגמה, אפשר לטעון שהתגובה של איראן תהיה יחסית מוגבלת בגלל מכלול האינטרסים שלה באזור והיא גם תחשוש שמלחמה עם ישראל תפגע בה כלפי פנים (וכמובן ההרתעה שבתגובה אפשרית מצד ארה"ב), ולגבות זאת בדוגמאות של עיראק וסוריה, שלא הגיבו בכלל אחרי שישראל תקפה את הכורים שלהן. שנית, ניתן לטעון שאפילו בתרחיש הגרוע שבו ארגונים המשמשים כזרוע של איראן, כמו חיזבאללה, ישגרו טילים קונבנציונליים רבים לכיוון ישראל, זה עדיין מצב עדיף בהרבה מהאפשרות שמחר איראן תחמש אותם בראשי נפץ גרעיניים. טילים קונבנציונליים – אפילו רבים – לא מהווים איום קיומי על ישראל, ולישראל יש יכולת להגיב להם. עדיף לישראל להתמודד עם מצב כזה, ולא עם אפשרות שאיראן תוכל להשתמש ולהפיץ נשק גרעיני. 
"כל זאת בהנחה שהפתרון של תקיפה צבאית יכול להשמיד את הגרעין האיראני, שגם את זה צריך להסביר פה. חשוב לי להדגיש שאני לא חושב שצריך לתקוף את איראן. זו רק דוגמה שמראה כמה חזק הדחף של אנשים לומר את המובן מאליו ולפספס את עיקר המחלוקת, שבה צריך לשכנע".

אז אם אדע להשתמש בחמשת הטיעונים, אצליח לדעתך לפתור כל דיון? 


"אי אפשר לפתור כל דבר. יכול להיות שמקיימים את הוויכוח הנכון, אבל לא מגיעים להסכמה. הבעיה היא שרוב הוויכוחים והדיונים בעולם מתקיימים כאשר לפחות אחד הצדדים לא מדבר על העניין האמיתי, לא מתייחס לסלע המחלוקת. כאשר פוליטיקאים מדברים בטלוויזיה ואחד אומר לשני 'אתה מושחת', מה התשובה של השני בדרך כלל?"

"אתה מושחת".


"או 'כולם מושחתים'. שימי לב שהתשובה לא רק שאינה סותרת את הטענה שהופנתה אליו – שהוא עצמו מושחת, היא מחזקת אותה. כיום כשאת מעלה טענה כלשהי בפני פוליטיקאי, התשובה שלו היא 'זה שמאל', או לחילופין: 'הוא ימין משיחי'. מה זה אומר בכלל? הם לא עונים על הטענה שמפנים אליהם. זה לא מדבר על מדיניות או על דרכי פעולה – מה צריך לעשות או מה לא. 
"אפילו הגענו למצב שבבחירות האחרונות מפלגת השלטון לא פרסמה מצע. היא אמרה לעצמה, 'למי אכפת?' אנחנו רצים לבחירות בהתבסס על תוויות – צד אחד קרא לעצמו 'המחנה הציוני' ואמר: 'זה או אנחנו או הוא', ונתניהו אמר: 'אלו שמאל, זה או אני או הם'. אבל הציבור בוחר נציגים כדי להוציא לפועל מדיניות מסוימת שהוא חושב שהיא טובה. איך הוא יכול לעשות זאת כשהוא לא יודע מהי המדיניות? אף אחד לא מציע פתרונות אמיתיים ולא דנים באמת. 
"דווקא בבחירות האחרונות בארה"ב קרה דבר מעניין עם ברני סנדרס. מדובר בסבא יהודי סוציאליסט, שלא מסתרק אף פעם ולובש חליפה שגדולה עליו בשלוש מידות. אף אחד לא הכיר אותו ועם זאת הוא היה לא רחוק מלחולל סנסציה. למה אני מזכיר אותו? כי אני חושב שעל רקע דלות השיח של המועמדים, עמד הסבא הזה ודיבר במספרים, בנתונים, בעובדות. הוא פירט מה הוא חושב לעשות במילים מסובכות ובמושגים כלכליים. ועמדו שם 27 אלף צעירים והריעו לו, הבנאדם כוכב רוק.
"אני חושב שאם יהיה בישראל מועמד שידבר בצורה נורמלית ותהיה תקשורת שתיתן לזה לקרות, זה יעבוד. זה מה שאני מתכוון לנסות לעשות בחודש הבא. אנחנו פותחים את 'שדולת הדיבייט והשיח הציבורי' בכנסת. זאת יוזמה של חברות הכנסת שרן השכל מהליכוד וקסניה סבטלובה מהמחנה הציוני. בשתי מערכות הבחירות האחרונות ניסיתי לארגן עימות בין המועמדים שלא צלח. בשתיהן הייתה היענות חיובית מצד כל המועמדים, אבל ראש הממשלה סירב וברגע שהוא סירב, כל השאר סירבו".

בדיבייט הכללים ברורים מאוד. לכל אחד יש זמן מוגדר לדבר והוא מנסה לשכנע באמצעות לוגיקה. בחיים האמיתיים זה שונה (דונלד טראמפ למשל מצליח לשכנע באמצעות כריזמה).


"נכון, יש דיסוננס גדול. בעולם האמיתי אף אחד לא מחויב להקשיב לך, ואף אחד לא יאמר: 'עם כל הכבוד, פשוט לא ענית לו'. אומרים לי תמיד: 'בחיים האמיתיים לוגיקה לא עובדת, כי אנשים מונעים מרגש'. ואני תמיד נותן את אותה תשובה – בחיים האמיתיים מי שיכול לשלב גם לוגיקה וגם רגש בצורה יעילה, ינצח אדם שמביא רק רגש. אם מישהו היה משלב גם לוגיקה וגם רגש מול דונלד טראמפ הוא היה מנצח אותו. 
"זה מזכיר לי שבארוחת החג אמרתי בדיוק את זה למישהו, והוא ענה לי – 'מה, אובמה לא רטוריקן טוב?'. אבל זה לא קשור בשום צורה למה שאמרתי. ראשית, כי אובמה בכלל לא התמודד מול טראמפ, ושנית כי לא אמרתי את זה. כשאמרתי לו את הדברים האלה הוא ענה: 'כן, לא יודע מה להגיד לך, אובמה מדבר חבל על הזמן'".

עד מתי אתה מנסה לשכנע במקרה כזה?


"התשובה היא שאני פעמים רבות מתקשה. לפעמים אני מתרגז קצת".

קראתי מחקר חדש הטוען שבעסקים הדבר החשוב ביותר כדי לסגור עסקה הוא האופי של האדם – ככל שהוא דומה יותר באופיו לאדם השני, כך גדלה הסבירות לסגור את העסקה, אפילו אם שני הצדדים לא מסכימים. 


"אין ספק שאופי הוא גורם קריטי ומכריע ביכולת של אנשים לתקשר ולהגיע להסכמה. אבל אופי זה דבר שקצת קשה לשנות. במיוחד דברים שאנחנו משדרים ברמת ה-'vibe'. ובכל זאת הרבה מההתנהלות שלנו שמביעה אופי אפשר לשפר – החל מחיוך או נימוס, ועד לתקשורת מילולית שמביעה אופי.
"לדוגמה, היו מקרים שאמרתי לאדם שהוא 'עובר' כמאוד מתנשא או כאגרסיבי יתר על המידה, או שהוא מעיר כל הזמן הערות ביקורתיות ולא נעימות – אלה דברים המעידים על אופי ומעצבים את מה שהאדם מולנו חושב עלינו. 
"יש לי לדוגמה הצלחה גדולה מאוד עם מוקדנים ונותני שירות. כמעט תמיד אני מקבל את מה שאני רוצה. אתמול הלכתי לשכור רכב בארה"ב, והביטוח מכסה רק 35 דולר ליום, שזה מספיק לאיזה טויוטה. אבל הבחורה אמרה, יאללה אני אתן לך את ה-BMV. זה דבר שקורה לי. מוקדנים מאוד אוהבים אותי. למה? כי אני מאוד מאוד מקפיד לתת להם יחס אישי. בניגוד להרבה אנשים, אני לא רואה אותם כחברת פרטנר או הוט, אני רואה אותם כ'מאיה', או כ'מורן' ואני מקפיד לציין את זה. אני אומר דברים כמו: 'מורן, ברור לי לחלוטין שזאת לא אשמתך וזה לא קשור אליך'. 
"בסמנטיקה שלי אני אף פעם לא מטיל עליהם אשמה. זה משהו שהרבה אנשים עושים, בוודאי אנחנו הישראלים. בישראל פופולרי מאוד הביטוי: 'אז הנה אני אסביר לך'. אני בחיים לא עושה את זה. במקום להגיד: 'את לא היית ברורה', אני אומר: 'נדמה לי שהבנתי לא נכון'. אני לא מביא טיעונים מורכבים או איזושהי מסכת שכנוע מתוחכמת, אני פשוט משתדל להיות אנושי ומנומס, כי זה האופי שלי, וזה עושה את כל ההבדל. 
"כשאנחנו מלמדים דיבייט במערכת החינוך אנחנו נותנים כלי. עם הכלי הזה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה: ללמוד לחשוב בצורה לוגית וביקורתית; להעביר את המסרים בצורה ברורה; ולראות את הצד השני מנקודת המבט שלו ולחשוב עליו ועל ידי זה להבין שאין לך מונופול על האמת".

תמונה: באדיבות סונאם וואנגצ'וק

לסונאם וואנגצ'וק (51) הייתה ילדות מאושרת. הוא נולד בכפר קטן בן חמישה בתי אב שבחבל לדאק בצפון הודו – אזור מדברי קפוא ומושלג על הרמה הטיבטית במרומי ההימליה. את תשע השנים הראשונות של חייו הוא בילה במה שהוא מכנה "לימוד הרמוני הוליסטי", כפי שסיפר לעיתון "הינדוסטאן-טיים". "לא היו בתי ספר בכפר אז למדתי לקרוא ולכתוב מאימי. שיחקתי בשדות, זרעתי זרעים, עבדתי עם בעלי חיים, קפצתי לנהר, טיפסתי על עצים. המיומנויות שלי כל כך התפתחו עם ההתנסויות האלה, עד שכשלבסוף הגעתי לבית ספר בגיל תשע, הקפיצו אותי כיתה פעמיים במשך השנה".

סטופה בגובה מלא, של 30 מטר, יכולה לאצור 15 מיליון ליטר מים, שיכולים להשקות שטח של 500 דונם

אחרי שסיים את לימודיו כמהנדס מכונות, הוא חזר להתגורר באזור מתוך אהבה למקום ולתושבים. תושבי לדאק הם חקלאים העובדים באקלים קשה בעונה קצרה הנמשכת חודשים ספורים. בעבר, סיפר וואנצ'וק, הם חיו בהרמוניה עם הטבע בכפרים ירוקים באמצע המדבר. היו מים בשפע בעונות הקריטיות לחקלאות, אפריל-מאי. למרות שממוצע הגשמים השנתי היה נמוך מאוד, כ-50 מ"מ בשנה, המים הגיעו לכל מקום מהקרחונים שנמסו, וזרמו בפלגים, בנחלים ולאורך תעלות.

אבל בשנים האחרונות, עם ההתחממות הגלובלית, הטמפרטורות בקיץ גבוהות יותר, הקרחונים הולכים ונמסים, ומי הקרחונים כבר לא מגיעים לכפרים. לכפריים שמחייתם ופרנסתם תלויות בחקלאות אין דרך להשקות את הגידולים. המחסור במים הפר את השלווה וההרמוניה ששררו בין התושבים ויצר קונפליקטים ומאבקים על מקורות המים.

יום אביבי אחד בחודש מאי, כשהטמפרטורה בחוץ הייתה כ-20 מעלות, נהג וואנגצ'וק לאיטו שקוע במחשבות איך לעזור לתושבים להתמודד עם תנאי החיים הקשים. כשהוא חלף מעל אחד הגשרים הוא לפתע הבחין בחתיכה גדולה של קרח מתחת לגשר. "איך חתיכת קרח יכולה להישאר כך שלמה בטמפרטורה של 20 מעלות?", הוא שאל את עצמו בהפתעה. "הרגע הזה היה בשבילי כמו סוג של 'אאוריקה', ואוו, מצאתי", הוא מספר בראיון לאפוק טיימס. חתיכת הקרח הזו מתחת לגשר, שלא נמסה למרות מזג האוויר החם, הייתה השראה להמצאה מהפכנית של וואנגצ'וק שתביא מים לכפריי לדאק.

סונאם וואנגצ'וק מאמין שההמצאות המתוחכמות ביותר הן ההמצאות הפשוטות ביותר | תמונה: באדיבות סונאם וואנגצ'וק

ההמצאה זיכתה אותו ב-2016 בפרס הבין-לאומי ליזמות של חברת רולקס, המעניקה כל שנתיים פרס "לאנשים עם רעיונות חדשניים שהופכים את העולם למקום טוב יותר". דמותו של וואנגצ'וק אף שימשה השראה לדמות הגיבור בסרט הבוליוודי המצליח "שלושה אידיוטים". בסרט הוא מוצג כמי שהופך את מערכת החינוך על פיה, דבר שהוא אכן עשה במציאות. למעשה, אי אפשר להבין את הכוח המניע מאחורי המצאתו מבלי להבין את המהפכה החינוכית שהוביל.

וואנגצ'וק הכיר מקרוב את מערכת החינוך הכושלת באזור מגוריו – כ-95 אחוז מהתלמידים בתיכון נכשלו בשנות ה-90 בבחינות המעבר הממשלתיות. מתוך דאגה עמוקה לתושבים ולעתיד האזור, הוא יזם והקים, יחד עם קבוצה קטנה של חברים, בית ספר אזורי אלטרנטיבי, שאסף אליו את כל התלמידים שנכשלו.

בבית הספר הזה, שהקים לפני כ-20 שנה, הוא עבד עם התלמידים, שחלקם נכשלו ארבע וחמש פעמים בבחינות הממשלתיות, על פרויקטים שונים. הם בנו מבנים סולריים מבוץ – שלא זקוקים לחימום אפילו בטמפרטורה של מינוס 25 מעלות, חממות זולות המאפשרות חקלאות בהיקף נרחב גם בחורפים הקפואים בלדאק, צינורות מבוץ בעשירית המחיר מהצינורות הזולים ביותר ועוד. 
ובבית הספר הזה, וואנגצ'וק, יחד עם התלמידים, פיתח וערך את ניסיונות הפיילוט של "מגדלים מקרח".

איך חשבת על "מגדלים מקרח"? 


"בגלל שהקרחונים הם מקור החיים, מקור המים באזור שלנו, הייתה אצלנו מסורת של בניית קרחונים מלאכותיים כבר מזמנים קדומים. אבל תמיד בנו אותם רק במקומות גבוהים מאוד, בערך 4,000 מטר, כי במקומות נמוכים יותר הקרח נמס.

"אבל לתושבי הכפרים היה קשה מאוד לטפס ולהביא מים מהמקומות הגבוהים האלה. בנוסף, במקומות הגבוהים אפשר היה לשמור על הקרחונים רק במקומות מוצלים, והיה קשה מאוד למצוא מקומות כאלה".

לכן כשראה וואנגצ'וק את חתיכת הקרח שהתחבאה מתחת לגשר, הבין שאם יקטין את שטח הקרח החשוף לרוחות ולשמש האביב, הוא יצליח לשמור על הקרח שלא יימס גם במקומות נמוכים ואפילו בכפרים עצמם. 
"כך עלה הרעיון של בניית חרוטים גבוהים של קרח, ששטח הפנים שלהם שחשוף לשמש ולרוח הרבה יותר קטן מאשר שדות של קרח על האדמה". 
חרוט של קרח בגובה של 40 מטר, מסביר וואנגצ'וק, וברדיוס של 20 מטר, יכול לאגור בערך 16 מיליון ליטר של מים. אם את אותה כמות מים היו פורשים על האדמה והם היו קופאים בעובי של שני מטר, שטח הפנים שהיה חשוף לשמש היה בערך פי חמש, והם היו נמסים בערך פי חמש מהר יותר.

תרשים המתאר כיצד נבנה המגדל: צינור היוצא מנחל גבוה מזרים מים לנקודה נמוכה יותר – היכן שרוצים לבנות את מגדל הקרח. בגלל "חוק הכלים השלובים", גובה פני הנוזל שיוצא מסוף הצינור משתווה לגובה מי הנחל | איור: The Epoch Times

אני שואלת את וואנגצ'וק, כיצד הם בנו את מגדלי הקרח האלה. הוא מסביר שהעיקרון מאחורי ההמצאה פשוט, ומבוסס על חוק הכלים השלובים. לפי חוק פיזיקלי זה, נוזל הנמצא בשני כלים או יותר המחוברים ביניהם (אופקית), ישאף להיות בכל הכלים בגובה אחיד. דוגמה לכך אפשר לראות בטבע: כל הימים שמחוברים לאוקיאנוסים הם כמעט באותו מפלס. ואלו שאינם מחוברים לאוקיאנוסים, כמו ים המלח למשל, הם בעלי מפלס שונה.

בחורף 2013 בנה וואנגצ'ק יחד עם תלמידי בית הספר מודל ראשוני של הרעיון שלו. הם הניחו קצה אחד של צינור בנהר הנמצא בגובה של כשישה מטר על ההר (ראו איור), ואת הקצה השני של אותו צינור הם הניחו למטה למרגלות ההר, כך שהצינור יצר צורה הדומה לאות U ש"רגל" אחת שלה קצרה יותר. אבל בגלל חוק הכלים השלובים, המים שזרמו מהנהר שעל ההר אל מרגלות ההר התפרצו מחוץ לצינור "הקצר" אל אותו גובה כמו קצה הצינור שעל ההר. "כאשר המים טפטפו מהצינור החוצה מגובה כזה, הם קפאו מיד כאשר באו במגע עם הרוח בחוץ, שבחורף היא בטמפרטורה של מינוס 50-20 מעלות צלסיוס, וטיפות המים שקופאות מקבלות בהדרגה באופן טבעי צורה של חרוט.

"בעוד שהקרח על האדמה נמס כבר באמצע מארס, חרוט הקרח נשמר עד אמצע מאי, כאשר הטמפרטורה מתחילה להגיע ל-30 מעלות צלסיוס. נתנו לחרוט הזה את השם 'סטופה' (stupa), בגלל שהצורה שלו דומה למקדש בהודו או טיבט"

אפשר לבנות את מגדלי הקרח האלה בכל אחד מהכפרים באזור | תמונה: באדיבות סונאם וואנגצ'וק

.
בחורף 2014 הם בנו סטופה גבוהה יותר, שנשמרה עד יוני, ואצרה שני מיליון ליטר מים. "סטופה בגובה מלא, של 30 מטר, יכולה לאצור 15 מיליון ליטר מים, שיכולים להשקות שטח של 500 דונם. ההוצאה העיקרית היא על צינורות, אבל התשתית הזאת יכולה להביא מים לכל אזור ולכל כפר במדבר של לדאק".

וואנגצ'וק חושב עוד יותר קדימה, כיצד לנצל בצורה טובה את הפרס שקיבל. "הגשנו בקשה לפרס מתוך מחשבה ברורה מאוד", הוא אמר בראיון לעיתון ההודי IndianExpres. "אנחנו רוצים להתקדם לחלום הגדול הבא שלנו, להקים אוניברסיטה אלטרנטיבית לפיתוח בר קיימא ששמה יהיה 'המכון ההימלאי לאלטרנטיבות, לדאק'. אנחנו רוצים שהצעירים שלנו ירכשו השכלה גבוהה, ושיהיו מעורבים במציאת פתרונות לבעיות האמתיות שלנו, ולא יחפשו רק נייר עם תואר. הסטופה שבנינו היא דוגמה לפתרונות הפשוטים שאפשר למצוא, כי הפשטות היא התחכום האולטימטיבי. בשבילי, הסטופה, מגדל הקרח שנוצר רק עם צינור וכוח הכבידה, ואז נמס ומזרים חיים כשהוא הופך את כל העמק לירוק, בשבילי זה שיא התחכום".

איור: Yoni Goodman

" אני חושב שלמערב יש הססנות הנובעת מחוסר ביטחון בערכי העולם החופשי, חוסר ביטחון בכוח העצום שלנו, וחוסר יכולת להבחין בין טוב ורע – דמוקרטיה ודיקטטורה", אמר בראיון לאפוק טיימס דיוויד קיז, כשנתיים לפני שמונה (ב-2016) לתפקיד יועץ ראש ממשלת ישראל לתקשורת בין-לאומית וקשרי חוץ. קיז הגדיר את עצמו באותם ימים כאדם שמטרתו לעצבן את המשטרים הדיקטטורים בעולם, ואף זכה לככב בפוסטים זועמים בפייסבוק של שר החוץ האיראני, לאחר שהפנה לשר שאלה מביכה על אסיר פוליטי הכלוא באיראן.

אולם כיום נראה שקולו של קיז ודומיו נבלע ונשכח בנבכי הפוליטיקה והדיפלומטיה. מנהיגי העולם החופשי אמנם מדברים עדיין על דמוקרטיה, אבל פעמים רבות הם מתייחסים למנהיגי המשטרים המדכאים כשווים. בריונים שביצעו פשעים נגד האנושות הפכו לפרטנרים שאיתם יש להגיע להסכמות ולהבנות. סוחרים איתם, מחבקים אותם, מספקים להם כסף ולעתים אף נשק.

צביעות וגמישות מוסרית מבלבלות את בעלי הברית שלך, מעודדות את אויביך ומובילות למדיניות לא עקבית

כאשר ערים שלמות מופצצות בסוריה, כשמאות אלפי אנשים מתים ומיליונים מגורשים, ואפילו כשקוצרים איברים מרבבות חפים מפשע בסין, המערב עומד מהצד ומסתכל. "זו לא הבעיה שלנו", "להתערב יהיה קשה מדי" או "חשוב לשמור על הקשרים העסקיים שלנו מול הצד השני", אנחנו אומרים. הרי אנחנו חייבים אותם כפרטנר. כי מי יעז לעשות משהו לסוריה, איראן או צפון קוריאה? ומי ירצה להתעסק עם חברותיהן, רוסיה, טורקיה וסין?

המדינות האלו הבינו את הטריק – המערב תמיד יחזר אחריהן, ולכן אפשר לתמרן אותו. איראן תמרנה את ארה"ב כדי להשיג הארכה לפרויקט הגרעין שלה; ארדואן ניצל זאת כדי לתמרן את האיחוד האירופי – אם לא יאפשרו לתושבי טורקיה להיכנס למדינות האיחוד ללא אשרת כניסה, הוא יפתח את גבולות טורקיה ויגרום למיליוני מהגרים סורים לזרום דרכה למדינות האיחוד; פוטין מתמרן את המערב עם איומי "מלחמה קרה חדשה" בסוריה ובאוקראינה; וצפון קוריאה לא מתביישת לאיים בנשק גרעיני. ומגדיל מכולם האו"ם שאמור היה לייצג את הטוב. הוא אינו נבוך לייצג פעמים רבות את הרע, כשכוחות המשטרים האוטוריטריים שולטים בו. איך הגענו למצב הזה?

"די, הספיק לנו"

כדי להבין כיצד הגענו לכך, צריך לחזור מעט אחורה ולהתבונן במדיניות החוץ של סמל העולם החופשי – ארה"ב. "אחרי עשרות שנים שבהן ארה"ב התערבה במה שקורה בעולם, בעשור האחרון היא החליטה לומר 'די, הספיק לנו'", אמר לי ג'ורג' פרידמן, שעמד בראש סוכנות "סטרטפור" המספקת מידע מודיעיני גיאו-פוליטי לממשלות ולארגונים וכונתה "סוכנות הריגול הפרטית הגדולה ביותר בעולם".

פרידמן מסביר כי מאז מלחמת העולם הראשונה, מדיניות החוץ האמריקנית הייתה חצויה בין שתי תפיסות: בדלנות – שקבעה כי על ארה"ב להימנע מהתערבות בקונפליקטים זרים, במלחמות ובמשברים; והתערבות (אינטרנציונליזם) – תפיסה שקבעה שללא התערבות, העולם יתפתח בדרך שתאיים בסופו של דבר על הביטחון הלאומי של ארה"ב.

דצמבר 1941: הנאצים מכריזים מלחמה על ארה"ב ומאלצים אותה להתערב במלחה"ע השנייה | תמונה: Wikimedia

"כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הבדלנים חשבו שהתערבות אמריקנית אינה אופציה מעשית בגלל כוחה העצום של גרמניה הנאצית", מסביר פרידמן, "האסטרטגיה הבדלנית הייתה להמתין ולראות מה יעשו צרפת ובריטניה מול הנאצים. הם קיוו ששתי המדינות יחסמו את הגרמנים. עמדת האינטרנציונליסטים, לעומת זאת, הייתה שאם גרמניה תכבוש את אירופה, הציים הימיים של בריטניה וצרפת יעברו לידי הנאצים ויאפשרו לגרמניה לשלוט באוקיאנוס האטלנטי ולאיים על ארה"ב. לכן ב-1940, אחרי נפילת צרפת בידי הנאצים, ארה"ב רצתה לסייע לבריטניה [לחסום את הנאצים]. הבדלנים התנגדו לכך, וקיוו שגרמניה תסתפק בכיבוש אירופה ותעצור שם. הם כמובן טעו".

בדצמבר 1941 קרו שני דברים שהכריעו את כף המאזניים לטובת תפיסת ההתערבות: היפנים תקפו את הבסיס האמריקני בפרל הרבור וגרמו לארה"ב להיכנס למלחמת העולם השנייה, וכעבור ארבעה ימים אדולף היטלר הכריז מלחמה על ארה"ב, וגרם לארה"ב להכריז מלחמה עליו.

ג'ורג' פרידמן, שעמד בראש סוכנות סטרטפור. "ארה"ב נגררה למלחמה והתערבה בה" | תמונה: PEDRO PARDO/AFP/Getty-Images

הלקח, לפי פרידמן, הוא לא הוויכוח שהיה בין שני המחנות איזו מבין שתי השיטות מוסרית יותר, כי למעשה לא היה מעורב פה מוסר, אלא איזו אסטרטגיה "דואגת טוב יותר לתחת" האמריקני. "בסופו של דבר אסטרטגיה אחת מבין השתיים נכשלה, וזה הכול. ארה"ב נגררה לתוך המלחמה, והתערבה בה".

התערבות דומה הפעילה ארה"ב מול ברה"מ במשך השנים הארוכות של המלחמה הקרה. במקרה הזה, משמעות אסטרטגיית ההתערבות הייתה לחסום את הקומוניסטים באמצעות שורה של בריתות עם מדינות זרות, הצבת כוחות צבא וביצוע מהלכים כלכליים. וזה עבד. "הלקח הפעם היה שונה: התערבות – עובד. בדלנות – לא", מסביר פרידמן.

גארי קספרוב. ממשיך לנהל מערכה עיקשת נגד מה שהוא מכנה "כוחות האופל" – רוסיה, סין, צפון קוריאה ואיראן | תמונה:JEFFERSON BERNARDES/AFP/Getty-Images

גארי קספרוב, אלוף השחמט ואחד האסטרטגים הגדולים בהיסטוריה, שבימים אלה ממשיך לנהל מערכה עיקשת וארוכה נגד מה שהוא מכנה "כוחות האופל" – רוסיה, סין, צפון קוריאה ואיראן, לא לגמרי מסכים עם פרידמן. הוא טוען שההתערבות האמריקנית במהלך המלחמה הקרה דווקא כללה גם קו מוסרי מובהק שהוא עצמו הרגיש בתור אזרח ברה"מ באותה תקופה. "הקשרים שניהל רונלד רייגן בשנות ה-80 עם ברה"מ הם הדוגמה הטובה ביותר ליישום מדיניות חוץ מוסרית בהצלחה", הוא אמר לי בראיון שערכתי איתו. "רייגן ביקר בפומבי את ההנהגה הסובייטית על הפרות זכויות האדם שהיא ביצעה, ודרש שינוי. בה בעת, הוא הביע הזדהות עם העם הסובייטי, ותמך בנו מוסרית כנגד השליטים שלנו, במקום להפוך אותנו לאויבים.

"לגורבצ'וב הוא מעולם לא ויתר על דבר ואף פעם לא שכח לשים על השולחן את רשימת האסירים הפוליטיים. זה מה שהפיל את מסך הברזל של ברה"מ, לצד הקיפאון הכלכלי. אם למערב היו מנהיגים חלשים יותר, הם היו חותמים על עסקאות ומתפשרים עם גורבצ'וב, בתמורה לוויתורים קטנים שהיו מאריכים את חיי ברה"מ בשנים רבות, אולי בעשורים"

.
רייגן הדגיש עיקרון, מסביר לי קספרוב, "אם יש לך עמדה [מוסרית] חזקה וברורה, בעלי הברית שלך, כמו גם אויביך, יודעים איפה אתה עומד ומה לצפות ממך. צביעות ו'גמישות' מוסרית מבלבלות את בעלי הברית שלך ומעודדות את אויביך. הן גם מובילות למדיניות לא עקבית, להתנדנדות אחורה וקדימה, מקיצון אחד לשני ללא קווים מנחים שנגזרים מערכים לאומיים".

אולי הוא לא דיקטטור בכלל

מדיניות לא עקבית החלה בהדרגה אחרי סיום המלחמה הקרה. לארה"ב היה ברור שהיא צריכה להתערב במה שקורה בעולם, אבל לא הייתה לה אסטרטגיה חדה וברורה שנגזרה מערכים לאומיים מוסריים. היא רק ידעה שהיא צריכה להתערב לפעמים, מסביר פרידמן: כך למשל ב-1991 היא הענישה, בעזרת הקואליציה שבנתה, את סדאם חוסיין על הפלישה שלו לכוויית; ב-1992 היא התערבה בסומליה, שבה היו לה אינטרסים מינימליים, אבל הכאוס שרר שם ויחד עם הבצורת יצר רעב חמור; ב-1994 היא שלחה כוחות להאיטי, כדי שידיחו ממשל לא נעים במיוחד; וב-1999, בעזרת כוחות הקואליציה (נאט"ו) היא יצאה למתקפה בסרביה כדי למנוע רצח המוני בקוסובו.

כשמנהיגי העולם החופשי מקבלים לחיק משפחתם דיקטטור של מדינה מסוימת, המסר שעובר הוא שאולי הוא לא דיקטטור בכלל

אף אחד מהעניינים שארה"ב והקואליציה טיפלו בו לא היווה איום משמעותי על ארה"ב. "כל זה היה עניין שולי. הדבר המרכזי היה לנהל את הצמיחה הכלכלית הגלובלית של שנות ה-90 וליהנות מהפירות הכלכליים שהגיעו אחרי הניצחון במלחמה הקרה", מסביר פרידמן. ממשל בוש (האב) ואחריו ממשל קלינטון התרכזו בהגברת האינטגרציה הכלכלית בין מדינות העולם, כולל מדינות אוטוריטריות. הם האמינו שהשקעות בין-לאומיות ינציחו את הצמיחה ויצרו עולם שליו ומשגשג. "האינטרס העיקרי היה לעצב את הכלכלה הבין-לאומית, כל יתר הדברים היו משניים".

אהוד ברק עם הדיקטטור הסיני ג'יאנג דזה-מין, שהורה לרצוח מאות אלפים (2000) | תמונה: ANDRE DURAND/AFP/Getty-Images-small

כך אל-קאעידה לא נתפס כאיום משמעותי, אלא כארגון טרור נוסף שיכול לעורר צרות, אבל לא לשנות את מסלול ההיסטוריה; רוסיה לא נתפסה כגורם שיכול להוות אתגר אסטרטגי גם כן. למעשה ארה"ב רצתה שהיא תתפתח להיות כמותה – דמוקרטיה-ליברלית; ובאשר לסין, קלינטון האמין שחיזוק הקשרים הכלכליים איתה ושילובה בארגון הסחר העולמי יהפכו אותה לליברלית וחופשית.

"הרעיון הנאיבי היה שהעולם החופשי ישתמש בקשרים כלכליים וחברתיים כדי לאפשר למדינות אוטוריטריות להיהפך לליברליות בהדרגה", כותב קספרוב בספרו Winter Is Coming (2015). "בפועל, המדינות האוטוריטריות השתמשו בגישה הזו ובתלות הכלכלית שיש למערב בהן, כדי להפיץ את השחיתות שלהן ולקדם את הדיכוי בתוכן".

אובמה עם קדאפי שידיו היו מגואלות בדם (2009) | תמןנה: Oli Scarff/Getty-Images

מדינות כמו סעודיה, קטאר וסין ניצלו את פתיחות העולם החופשי כדי לשכור לוביסטים שפעלו במסדרונות הממשל האמריקני וקידמו את האינטרסים שלהן. הן ניסו להשפיע על האקדמיה ועל המחקר האקדמי באמצעות מתן מלגות לסטודנטים (כמו קרן KASP הסעודית), הפיצו בתקשורת המערבית תעמולה שנועדה לקדם את האג'נדה שלהן בצורה "רכה" (בצורת מאמרי אורח למשל) ואף תרמו מיליוני דולרים לפוליטיקאים ולמפלגות (כמו לקמפיין המפלגה הדמוקרטית ב-1996).

המשטר הסיני, שכמה שנים קודם לכן טבח באלפי סטודנטים בכיכר טיאננמן שבבייג'ינג, ניצל את הפתיחות העסקית כדי להתקרב למערב ולשנות את האופן שהמערב תופס את סין. באופן דומה הצליחה רוסיה, שהעבירה לאיראן טכנולוגיות שסייעו לה לפתח את תוכנית הגרעין שלה, להמשיך לקבל סיוע כספי מארה"ב, למרות התנגדות חברי קונגרס אמריקנים למהלך באוגוסט 1996. הממשל האמריקני המשיך בשלו, מתוך תקווה מעורפלת "לשיתוף פעולה פורה יותר בעתיד".

ג'ון קרי עם נשיא דרום סודן סלבה קיר (2014) שרצח רבבו | תמונה: JIM WATSON/AFP/Getty-Images-small

המסר שעבר בערוצי הטלוויזיה ובעיתונים ברחבי העולם, שהראו תמונות של מנהיג הדמוקרטיה הגדולה בעולם מקבל בזרועות פתוחות לחיק משפחתו דיקטטור של מדינה מסוימת (כמו ג'יאנג דזה-מין שהתארח ב-1997 אצל קלינטון), היה שאולי הוא לא דיקטטור בכלל. "אבל הדיקטטורים נותרו דיקטטורים", מסביר קספרוב: "הם לא שואלים 'מדוע' לפני שהם לוקחים לידיהם את הכוח; הם רק שואלים 'למה לא'. כשהם הביטו ביחס שקיבלו ממנהיגי ארה"ב ואירופה, הם לא מצאו סיבה לא לעשות ככל העולה על רוחם".

אף על פי שאויבי העולם החופשי הגדירו, ועדיין מגדירים את עצמם באמצעות התנגדות למדיניות הליברל-דמוקרטית ולזכויות האדם, שארה"ב היא הסמל העיקרי שלהן, אנחנו ממשיכים לשתף איתם פעולה, מוחה קספרוב, "לנהל איתם משא ומתן, ואפילו לספק לאויבים אלה נשק וכסף שבהם הם משתמשים כדי לתקוף אותנו".

גם פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 לא שינו את התפיסה הבסיסית של המערב. אמנם ארה"ב יצאה למלחמה באפגניסטן ובהמשך בעיראק – מהלכים שהיו להם השפעות חשובות אחרות שנראה עוד מעט – אבל הצמיחה הכלכלית והאינטגרציה בין מדינות העולם נותרה עדיין לב העניין והאסטרטגיה המרכזית.

נשיא מדינת ישראל נפגש ב-2016 עם חבר הוועדה המתמדת של הפוליטבירו הסיני, ג'אנג דה-ג'יאנג, הקשור לקצירת איברים מחפים מפשע בסין | תמונה: Xinhua-Ma-Zhancheng

אנשי ממשל שידיהם מגואלות בדם, כמו מועמר קדאפי (מנהיג לוב עד 2011), סלבה קיר (נשיא דרום סודן), רודריגו דוטרטה (נשיא הפיליפינים) ואחרים נוספים שרצחו רבבות, התקבלו ברחבי העולם בזרועות פתוחות. היו שאף ביקרו ביד ושם וחבשו כיפה. תאגידים מערביים גדולים הסכימו לוותר על עקרונות מוסר, התפתו לכסף הגדול מהמזרח ושיתפו פעולה עם משטרים אוטוריטריים, עד כדי פיתוח תוכנות מעקב (כמו "משטרת רשת" ש"סיסקו" פיתחה עבור המשטר הסיני).

למעשה מנהיגי המדינות האוטוריטריות הצליחו להשיג יתרון שאפילו ברה"מ הקומוניסטית לא יכלה לחלום עליו: מעורבות עמוקה בכלכלה ובפוליטיקה של העולם החופשי. שני עשורים של מסחר יצרו עושר עצום ששימש מדינות כמו לוב וסין כדי להפעיל לחץ דיפלומטי על המדינות הדמוקרטיות.

אפילו כשכבר נשמעו אמירות מוסריות לכאורה, כמו למשל דבריו של הנשיא בוש (הבן) בתדרוך השבועי לכתבים ב-2003 ש"צפון קוריאה היא משטר מדכא שמושל על אנשים החיים בפחד וברעב… [משטר ש] יזכה לכבוד בעולם, ותחייה עבור העם שלו, רק כאשר יוותר על שאיפות הגרעין שלו" – היו בדבריו נטישה של ערכים מוסריים. האם המשטר הרצחני של צפון קוריאה ראוי "לזכות לכבוד בעולם" אם רק יוותר על שאיפות הגרעין שלו?

סדקים של אמת

רק ב-2008 החלו להתגלות סדקים בתפיסה הכלכלית-עסקית הזו. באוגוסט יצאה רוסיה למלחמה בגיאורגיה, והכריזה שהיא לא מעוניינת למלא את מקומה בהיסטוריה כמדינה ליברלית-דמוקרטית, כפי שהאמריקנים היו רוצים. כחודש לאחר מכן פרץ המשבר הכלכלי בארה"ב שהוביל לשפל הגדול ביותר בעשורים האחרונים וניפץ את אשליית השגשוג והצמיחה. "החל מהנקודה הזו העולם הפסיק להיות העולם שאחרי המלחמה הקרה", מסביר פרידמן. "הרעיון שסין ורוסיה יהפכו בהדרגה למשגשגות, לליברליות ושהן לא יתעניינו בקונפליקטים בין-לאומיים, הוכח כלא נכון… והאתגרים שהציב העולם האסלאמי התחזקו – טורקיה צברה יותר כוח והשפעה, דאע"ש ניסה לבנות ח'ליפה וערב הסעודית נקלעה למשבר כלכלי".

הרעיון הנאיבי היה להשתמש בקשרים כלכליים כדי לאפשר למדינות אוטוריטריות להיהפך לליברליות בהדרגה. זה לא עבד

ולמרות זאת, אומר קספרוב, "מנטרת ההתקרבות למשטרים האלה והסירוב להתייחס לפשעים שלהם – במיוחד אם הם שותפים עסקיים חשובים – הפכה לכל כך מושרשת בשני העשורים האחרונים, שאפילו פלישה לתחומיה של מדינה באירופה (רוסיה לאוקראינה ב-2014, א"ל) לא שינתה את המצב… ארה"ב והאיחוד האירופי אמנם הפעילו סנקציות נגד פקידי ממשל רוסים ונגד תעשיות רוסיות, אבל מעט מדי ומאוחר מדי. הם לא מוכנים לגנות את רוסיה או לבודד אותה".

לא מתבייש לאיים בנשק גרעיני. הרי תמיד המערב יחזר אחריו או אחרי בעלות הברית שלו | תמונה: STR/AFP/Getty-Images-small

בשנים אלה קרה דבר נוסף שהסיח את הדעת עוד יותר מהמשטרים הדיקטטוריים, כפי שהסביר לי גנרל מייקל היידן, לשעבר ראש הסי-איי-אי והאן-אס-אי (הסוכנות לביטחון לאומי): נוצרה אובססיה למלחמה בטרור שהסיחה את תשומת הלב מ"הפיל הגדול בחדר". "הפכנו להיות ממוקדים מאוד באיומים נוכחיים ובהתמודדות איתם", הוא אמר בראיון שערכתי איתו. "אנחנו מנסים למשל לוודא שאף אחד לא יעלה על מטוס עם פצצה", מדיניות שהוא עצמו הוביל ועיצב בעשור הקודם כשפיקד על הסי-איי-אי, אבל היא מסיחה לדבריו את תשומת לב שירותי הביון האמריקנים ממטרה מאיימת בטווח הארוך – סין ורוסיה.

"אני חושב שיש הסכמה כללית בקהילת המודיעין האמריקנית שזה המצב. האתגר הוא איך לשנות את זה, בהתחשב בעובדה שהאיומים הנוכחיים עדיין דומיננטיים מאוד". כשהיידן מדבר על רוסיה הוא ממקם אותה בשורה אחת לצד מדינות מאיימות ולא יציבות כמו איראן וצפון קוריאה. כשהוא מדבר על סין הוא כבר עובר להשתמש בשפה חריפה – אם לא נטפל לדבריו בבעיה הסינית, יהיו לכך השלכות קטסטרופליות על העולם.

האם המחיר שווה את זה?

"קשה לבקר את ישראל באופן דומה", אומר לי קספרוב, "מכיוון שהמיקום המסוכן שלה במזרח התיכון מצריך גישה פרגמטית… לדוגמה, כשהרוסים נכנסו לסוריה, מרחק קילומטרים מהגבול הישראלי, נתניהו הגיע למוסקבה להיפגש עם פוטין. איזו ברירה הייתה לו? הוא חייב להציב את ביטחון מדינתו ואזרחיו לפני הכול. ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה את המותרות להרגיש שהיא כמו ארה"ב, מסתתרת בין שני אוקיאנוסים גדולים".

קשה לבקר את ישראל באופן דומה, מכיוון שהמיקום המסוכן שלה במזה"ת מצריך גישה פרגמטית

קספרוב צודק. ישראל צריכה לתאם גיחות אוויריות עם פוטין, והיא יכולה לשוחח עם סעודיה, אבל האם היא גם חייבת לחמש את המיליציות הרצחניות בדרום סודן שמבצעות מעשי טבח קשים? כשישראל מתחבקת ומצטלמת עם נשיא דרום סודן, סאלווה קיר, שרצח רבבות נשים וילדים (כפי שנכתב בדוחות רשמיים של מועצת הביטחון של האו"ם), היא אמנם מרוויחה עוד אצבע באו"ם, אבל מנגד מחליקה במדרון מוסרי חלקלק.

האם זה מחיר ששווה לשלם? יש ישראלים הטוענים שכן. כך ישראל מצליחה למנוע את התפשטות איראן באפריקה, כיוון שאיראן מספקת נשק למיליציות בדרום סודן ואף לסודן (יריבתה של דרום סודן), ובכל מקרה הצדדים ימשיכו להרוג זה את זה וישתמשו בכסף, אז שלפחות מדינת ישראל תרוויח מכך. בנוסף, אי אפשר להקל ראש ב"עוד אצבע באו"ם".

ראש הסי-איי-אי לשעבר, גנרל מייקל היידן: נוצרה אובססיה למלחמה בטרור שהסיחה את תשומת הלב מ"הפיל הגדול בחדר" | תמונה: Roger Wollenberg-Pool/Getty Images

ומה לגבי נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, שאלפים נרצחו בתקופת כהונתו, אבל בישראל הוא זוכה לחיבוק דוב? והפוליטיקאי הסיני ג'אנג דה-ג'יאנג שהתארח בבית הנשיא בספטמבר 2016 וידיו מגואלות בדם, מקשריו לתעשיית קצירת האיברים בסין. האם ראוי לקבל אותם בזרועות פתוחות? האם היחסים האלה קשורים באינטרס לאומי של שמירה על ביטחון המדינה?

הפסיכיאטר הצבאי (בדרגה המקבילה לסגן אלוף) סקוט פק (Peck), מחבר הספר People of the Lie (1998), טוען שכשאנחנו לא מתנגדים למעשים נוראיים שמתרחשים, אנחנו יכולים לאפשר למעשים נוראיים נוספים להתבצע. הוא כתב על כך בהרחבה בספרו: "זה לא הרוע שלהם לכשעצמו שמאפיין אנשים רעים… הפגם המרכזי של הרוע הוא לא החטא אלא הסירוב להכיר בו… לאנשים רעים יש תחושה לא מודעת של הטבע הרע שלהם. זו תחושה שהם מנסים לברוח ממנה… הם מנסים שוב ושוב לטאטא את העדויות לרוע שלהם".

לפי פק, כאשר אנחנו לא מעמידים את האדם הרע על טעויותיו ועל מעשיו הרעים, אנחנו מעצימים את יכולתו להסתיר אותם. ואז, לא רק שהוא יסתיר, אלא ייתכן שהוא אפילו יחפש מידע או אמצעים שיצדיקו את פעולותיו. כך אנחנו מאפשרים לו בעקיפין להמשיך לבצע רוע.
פק רומז שאולי הגיע הזמן שנחליט באילו ערכים אנחנו מאמינים, וחשוב מכך – נשמור עליהם. אם ניכשל לעשות כך, אנחנו עשויים להפסיד לרשעים, לאלה שלא מאמינים בערכי החיים האנושיים או בחופש, שמוכנים להילחם כדי לכפות את החזון האפל שלהם על אחרים.

"העולם צריך ליצור ברית חדשה שתתבסס על 'מגנה כרטה' גלובלית", מציע קספרוב, "הכרזה על זכויות בסיסיות שכל חברי הברית חייבים להכיר בהן. מדינות שמעריכות חופש אינדיבידואלי שולטות כעת בחלק גדול ממשאבי העולם, כמו גם ברוב הכוח הצבאי. אם הן יתאחדו ביחד ויסרבו לפנק את המשטרים המושחתים שנותנים חסות לטרור, לא ניתן יהיה להתנגד ליושרה ולהשפעה שלהן".

בדומה לאדם, גם הקהילה מנהלת שיח פנימי וחיצוני
הקהילה, אוסף של בני אדם שאוחזים בסט ערכים דומה או במטרה משותפת מורכבת מפרטים. ככל שיהיו החברים בקהילה בקשר עם השורשים שלהם ככה יוכלו לבוא לידי ביטוי, ככה תתאפשר יצירתיות קהילתית, יוכלו להחליף דעות, מחשבות ורעיונות יחד.
יערות הם שיקוף מדויק של קהילה. קהילה אשר מבוססת על תקשורת אפקטיבית מרוויחה מנוף לעשייה משמעותית ברשת ערכית ומלאה בבטחון. ברובד התת מודע, בדיוק כמו השורשים שמתנהלים מתחת לפני האדמה ביצירת תקשורת עניפה ביניהם, גם האנשים מייצרים תקשורת תת מודעת ובלתי מילולית, במבט, במחוות גוף. מעל פני השטח הם מנהלים תקשורת מילולית. עבודה נכונה על שני הסוגים של התקשורת, מתוך מודעות מלאה לתהליך, היא הבסיס להצלחה כשכל אחד מהעובדים יהיה מחובר לשורשים שלו נוכל לגבש עולם ערכים ואידאות ומתוך זה נצא לדיאלוג עם הארגון וכך תיווצר רשת אירגונית, ערכית, מצליחה וצומחת.
הרווח לכל אדם שפוגש את שורשיו וצומח מהם הוא אדיר, מקפצה לכל הצלחה ולחיים מתוך שמחה, ביטוי ומימוש הערכים שלו בחיים.
הקהילה מרוויחה מנוף לעשייה משמעותית ברשת מפרגנת ומלאה בבטחון מבוססת על תקשורת אפקטיבית וערכים משותפים בין החברים בה.
תהליך מסוג זה מתרחש בכל פעם מחדש במפגשים של משתתפי הסדנאות ב"יער האפשרויות". אנשים פוגשים בשלב ראשון שורשים אמיתיים של עצים, עצומים ועוצמתיים ומשם יוצאים למסע של גילוי פנימי וחיצוני. מתפתח שיח מרתק על ערכים, השפעות הדדיות שיש לפרטי על הקהילה, על הצוות ולהיפך, וכיצד נוכל לשנות, לשפר ולפתוח זרימה נכונה של תקשורת, בדיוק כמו ששורשי העצים עושים באופן הכי טבעי במשך מיליוני שנים.
במפגשים של צוותים עם שורשי העצים לעתים עולות חוויות שליליות, צפים זכרונות קשים. הצלחת תהליך פיתוח צוותים מתחילה בתקשורת אותנטית, שבה כל אחד ואחת מהצוות מכירים בכישורים, יכולות וערכים של כל אחד מהחברים. ברגעים האלו קורה הקסם, היפוך הקושי לבנייה ולהצלחה. הזיכרון פותח פתח לשינוי נקודת מבט והפחד הופך לדחף למימוש עצמי. מפגש בין שורשים בצוות הוא פתח לדיאלוג , חיבור למוטיבציה וחזון.

גליה בן חיים – יער אפשרויות

טריינר ב-NLP, תרפיסטית במשחק, מנחת קבוצות החברה מרובת תרבויות, מוסמכת ומורשת לסדנאות ושאלוני MBTI; מנחה ומאמנת סדנאות באמצעות משחק FRESHBIZ לפיתוח חשיבה יזמית

galiabh@yahoo.com

פייסבוק: galia ben haim

www.galiabayaar.com

תמונה: Rahuel Lopez/Flickr

אנחנו לא יכולים לברוח מהפרסומות ומהמסכים ביום-יום שלנו. הם קופצים מול עינינו בכל מקום: בגוגל, באמצע משחקי הגביע, בכבישים, במסכים בחדרי קבלה של רופאים, בחדרי המתנה במוסכים ובתחנות דלק, והמגמה רק הולכת וגוברת. בארה"ב אפשר לראות מטוסים ללא טייס הנושאים פרסומות ענק מול עיניהם הבוהות של נהגים בכביש.

אם קנינו או קיבלנו גישה חופשית לדואר אלקטרוני או אם אנחנו גולשים בפייסבוק, מבלי משים אנחנו משלמים במטבע יקר מאוד – הזמן ותשומת הלב שלנו. בזמן שכל זה מתרחש, אנחנו קהל שבוי, אין לנו לאן לברוח ממה שמרצד מול עינינו כל הזמן.

לא רק שאין לנו לאן לברוח, אנחנו בנויים כך שדווקא נתמקד בזה. לפי מה שידוע ממחקרים במדעי המוח, תשומת הלב שלנו נמשכת באופן אוטומטי לתנועות או לרעשים הכי בולטים בסביבה שלנו (יאיר פינטו ואחרים Journal of Vision, 2013). בעבר הרחוק היה לזה יתרון הישרדותי, להבחין במהירות במה ש"הכי מסוכן" (יכול להרוג אותנו), או במה ש"הכי אכיל" (אפשר לצוד אותו). כיום חברות ומשווקים מתחרים ביניהם מי ייצור את הפרסומות או את המסכים הכי בולטים, כאלה שימשכו את תשומת ליבנו יותר מכל האחרים.

עם זאת, כיום ידוע שהמוח שלנו מוגבל ביכולת שלו לתת תשומת לב למספר דברים בעת ובעונה אחת. כשאנחנו חושבים שאנחנו עושים מולטי-טסקינג (עסוקים בו זמנית במספר מטלות), אנחנו לאמיתו של דבר קופצים ממשימה למשימה (לפי הנוירולוג ד"ר אדם גאזאלי ואחרים בספר The Distracted Mind 2016). אנחנו שקועים בכתיבה או בקריאה או במחשבות שלנו, ואז קופץ מול עינינו משהו צבעוני חדש, וללא מחשבה שנייה אנחנו עוזבים הכול, וכל תשומת הלב שלנו מתרכזת בהסחת הדעת הזאת. וכל זה מתרחש ללא הסכמתנו, מה שנקרא לפי טים וו, פרופ' למשפטים באוניברסיטת קולומביה, "גניבת תשומת לב".

אבל מה הופך את זה לגניבה? לפי טים וו, גניבה מוגדרת כ"השתלטות על משאב באופן שמאפשר לגנב לזכות בחלק הארי של הערך הכלכלי או התועלת של מה שנגנב" (מגזין Wired 2017). מכיוון שהיום כבר ידוע היטב ערכם הכלכלי של זמן ושל תשומת לב, כאשר הם נלקחים ללא הסכמה או ללא מתן פיצוי, זה אינו שונה מכך שמישהו לקח כסף מהכיס שלנו, לפי וו. לכן, טוען וו, כאשר חברות המוכרות זמן מסך ציבורי, מתפארות בעלייה עצומה ברווחיהן, אלו למעשה רווחים שהן הפיקו בגלל הגניבה של תשומת ליבנו – הציבור השבוי.

יותר מכך, לפי ד"ר גאזאלי, התרבות הזאת שמכריחה אותנו להיות כביכול מולטי טאסקינג תמידיים, מקהה את חושינו, משפיעה לרעה על השפה, מעכבת קבלת החלטות יעילה, ומונעת מאיתנו לזכור את הפרטים הקטנים של אירועים שונים בחיינו. ההשפעות השליליות האלה גדולות עוד יותר אצל ילדים, מתבגרים וקשישים.

יתרה מכך, גניבת תשומת ליבנו משפיעה לרעה על הרצון החופשי שלנו. פרופ' וו מצטט משפטן אחר, צ'ארלס בלק המנוח, שקונן על כך שאנחנו מוכנים בקלות רבה למכור את המוח שלנו. "אני חרד לשפיות של חברה שמדברת על החשיבות של השלמות והיושרה של המוח שלנו, ובה בעת במציאות, מכריחה את המוח שלנו להיות נתון, בחלק ניכר מהיום-יום, תחת הפצצה של כל מה שמשווקים למיניהם רוצים לזרוק אליו".

כפי שאפשר לראות, מילת המפתח כאן היא הסכמה. יש הבדל גדול בין הבחירה שלנו לדפדף במגזין ולהתעכב על פרסומות מרצוננו החופשי, לבין פלישה שלא בהסכמתנו לתוך ה"קופסה" היקרה הזאת שהיא, כמו שנהוג לחשוב, שמה אותנו בראש סולם הבריאה. 
מה אפשר לעשות? פרופ' וו מצטט פסיקת דין משנת 1940 שלפיה ערים שונות בארה"ב אסרו על מכוניות שמשדרות פרסומות ברמקולים להסתובב בעיר. אולי גם היום ניתן להגביל פרסומת לאזורים מסוימים, כמו שלמשל מגבילים עישון באזורים מסוימים.

הצחוק (לא תמיד) יפה לבריאות

תשכחו מזה שצחוק הוא תמיד התרופה הטובה ביותר. אנשים שההומור הוא המקצוע שלהם, הסטנדאפיסטים הכי מצליחים, דווקא מתים בגיל צעיר יותר, כך לפי הקרדיולוג פרופ' סיימון סטיוארט

מאת דינה גורדון

תמונה: Scott Gries/Getty Images

התופעה המוזרה הזו התחילה להתגלות כשהקומיקאי הבריטי הידוע ריק מייאל נפטר מהתקף לב, כשהיה בן 56 בלבד. באותה שנה רובין וויליאמס שם קץ לחייו, כשהיה בן 63. שנתיים מאוחר יותר (2016) הקומיקאית הלאומית הבריטית, ויקטוריה ווד, נפטרה מסרטן בגיל 62. השרשרת הזו של קומיקאים מצליחים שנפטרו בגיל צעיר יחסית לכדה את תשומת ליבו של הקרדיולוג פרופ' סיימון סטיוארט, מ"מכון מרי מק'קילופ למחקר רפואי" באוסטרליה.

הוא החליט לבדוק האם זו באמת תופעה נרחבת שהאנשים שהכי מצחיקים אותנו, אלה שמצליחים לגרום לנו לחייך ולצחוק גם כשהכול נראה קודר, דווקא חייהם שלהם קצרים יותר. במחקר שערך יחד עם עמיתים הם מצאו שאכן קיים קשר בין יכולות קומיות ואריכות חיים: הסטנדאפיסטים הכי מצליחים, הם אלה שנוטים למות צעירים יותר (International Journal of Cardiology, 2016).

המחקר מהדהד למה שאמרה הקומיקאית הבריטית הולי ברן בראיון לגרדיאן (2016): "קומיקאים חיים על הקצה. האופוריות הן אדירות, והנפילות הן אדירות. אבל מה שבעיקר מבדיל אותנו משחקנים או אמנים מבצעים אחרים, זו הבדידות".

בהמשך היא הוסיפה משהו קצת מפתיע לגבי האנשים שמצחיקים אותנו. "החיים של קומיקאי דורשים התבוננות פנימית ואנליזה עצמית מתמידים, ותחושה ברורה מאוד של עצמך. כל אלה, יחד עם סגנון חיים לא רגיל, גובים את המחיר שלהם".

סטיוארט מאמין שקומיקאים, וגם החברים המצחיקנים שלנו – אלו שתמיד מצחיקים את כולם – אולי דווקא הם צריכים יותר את התמיכה שלנו. "אנחנו חושבים עליהם כגיבורים וכגדולים מהחיים בגלל שהם מצחיקים אותנו", הוא אמר לגרדיאן, "אבל תוצאות המחקר הזה מראות לנו, שמתחת לפני השטח הם נפשות רגישות ואנחנו חייבים לגונן עליהם".

חוקרים אחרים חיפשו את תכונות האישיות המיוחדות של קומיקאים שאולי יסבירו את אורך החיים הקצר שלהם. ויקטוריה אנדו מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אוקספורד יחד עם עמיתים נוספים, השוו תכונות אישיות של קומיקאים לאלו של יוצרים בתחומים אחרים באמנות ובמדע. ואכן מצאו בקרב כל היוצרים האלו תכונות משותפות רבות: החל מפיצול אישיות, התבודדות וקרירות רגשית ועד למצבי רוח קיצוניים משתנים, מה שנקרא מאניה-דפרסיה (British Journal of Psychiatry, 2014). תכונות האישיות האלה מסבירות מצד אחד, לפי החוקרים, את היצירתיות, את יכולת ההבחנה הדקה במצבים מצחיקים, את היכולת לקשר בין מצבים ואירועים רחוקים ועוד, ומצד שני את המתח שהם שרויים בו ושעלול לקצר את חייהם.

הקומיקאי הבריטי סטיבן פריי, שגם הוא סבל בעבר מהתמוטטות עצבים, תיאר כך את ההופעה שלו באחת מתוכניות הטלוויזיה המצליחות, כפי שהחוקרים מצטטים: "לפעמים אני מספר בדיחה, ואני צוחק: חה חה, חה… ובתוכי פנימה אני אומר לעצמי: 'לכל הרוחות אני רוצה למות… אני… רוצה… לכל הרוחות… למות".

איך כל זה מתיישב עם תופעות כמו סדנאות צחוק או ליצנים שמסתובבים בבתי חולים? בשנות התשעים התפתחה אפילו תופעה שנקראת "יוגה צחוק" שתפסה תאוצה בכל העולם. מי שפיתח והפיץ אותה הוא רופא הודי בשם ד"ר מאדאן קטריה. ד"ר קטריה התרשם מהמחקרים הרבים על ההשפעות החיוביות של הצחוק. מתוך אמונה שהצחוק הוא התרופה הטובה ביותר, הוא הקים את מועדון הצחוק הראשון שהלך וגדל, ובהמשך הפך לתופעה נרחבת גם במדינות רבות במערב. ד"ר קטריה משלב בשיטה שלו תרגילי צחוק עם תרגילי נשימה עמוקה של יוגה, ו"שניהם יחד מזרימים יותר חמצן למוח ולכל הגוף, וגורמים לנו להרגיש בריאים יותר ועם אנרגיה רבה יותר", הוא טוען.

ד"ר קטריה מסביר שמבחינה מדעית, גופנו אינו יכול להבחין בין צחוק אמיתי לבין צחוק מדומה שיוצרים על ידי תרגילים, ולכן ההשפעות החיוביות שלו דומות בשני המקרים. כיום, יש לדבריו יותר מ-16,000 מועדוני צחוק בעולם ביותר מ-70 מדינות, ואימצו אותם גם בארגונים עסקיים, מועדוני קשישים, בתי ספר ואוניברסיטאות, משטרה ובתי סוהר.

וזה מחזיר אותנו לשאלה, אם הצחוק בריא כל כך, למה אלה שהכי טובים בו, לא נהנים מהיתרונות שלו?

אילוסטרציה: אלכס גורביץ׳; (חומרים: Fotolia)

המיליארדר ארתור שואו מקפיד בכל בוקר לקפוץ לבריכה המרווחת שבנה בקומה העליונה במגדל הפאר שבו גר בניו יורק, ולהשלים כמה בריכות. לאחר מכן הוא מתעטף בחלוק וניגש למחשב, פותח את לוח השחמט האלקטרוני שלו, ומסמן עוד מהלך מול יריבו. באותה שעה בדיוק מתעורר ג'וש בדירתו הפשוטה בניו יורק, מכין את ארוחת הבוקר שלו ושומע לפתע צפצוף מהמחשב המתריע כי יריבו ביצע מהלך, ועכשיו תורו לשחק.

דקות ספורות אחר כך נפגשים שואו וג'וש מחוץ ל"מגדל" – שואו ממהר להיכנס למכונית וג'וש ממהר לפתוח לו את הדלת. "מר שואו, הכול מוכן למסיבת הערב המיוחדת שלך, אני שולח לך גבינה ויין סוביניון בלאן 77", אומר ג'וש.

"מצוין", משיב שואו.

"וגם, אם זה בסדר שאני אומר את זה", ממשיך ג'וש, "אתה בטוח שאתה רוצה את המזכיר לואו ואת ג'אנט רמזי יחד במסיבה? הם הופיעו ביחד בעמוד 6 בעיתון".

"אוי, שכחתי שהם יוצאים, יופי של הצלה, ג'וש. מה הייתי עושה בלעדיך?"

שואו נכנס למכונית וג'וש נכנס ל"מגדל". יום חדש מתחיל.

לקוח ביקש מאיתנו לאחרונה למצוא לו אי בודד שממוקם במים בין-לאומיים, כדי שיוכל להפוך אותו למדינה חדשה

סצנת הפתיחה הזאת מהסרט "מיליארד סיבות לשוד", בכיכובו של אדם סנדלר, מייצגת כל מה ששירות קונסיירג' טוב, כפי שנתן ג'וש, אמור להיות – זמין, חביב, חרוץ, רואה את הנולד, יודע מידע אינטימי על הדיירים, אך נשאר ענייני ומקצועי.

אולם הקונסיירג', מילה שמקורה בצרפתית (Comte des Cierges – "מחזיק הנרות"), על שמם של אלה שהתבקשו לשמור על החום והאור בבתי דירות מפוארים בפריז, כבר מזמן פרץ את גבולותיו הישנים. לא מדובר עוד רק ב"שוערים" הממלאים משימות קטנות עבור דיירי הבניין המפואר, אלא בסוג של "מגשימי חלומות" שימלאו כל משאלה שיתבקשו להגשים – החל ממסיבת יום הולדת לכלב ועד לטיסה לחלל. כל זה בעלות שנתית סמלית של כמה עשרות עד מאות אלפי דולרים.

איך עובד העולם הזה והאם הוא "ורוד" כמו שרואים בסרטים?

זכותו נולד הרעיון. הזמר אלטון ג'ון | Dimitrios-Kambouris/Getty-Images-for-EJAF

להגשים כל משאלה

סיר אלטון ג'ון הסתובב במשרדו חסר מנוחה. למחרת, הוא נזכר, הוא אמור לערוך מסיבת חג מולד גדולה, אליה יגיעו אורחים מהשורה הראשונה בבריטניה. יו גרנט יגיע, גם אליזבת' הארלי תהיה שם. יש רק בעיה אחת – אין לו זמן לקנות להם מתנות.

אלטון ג'ון הסתכל סביבו והבחין לפתע במנהל הפיתוח של החברה. הוא התקדם לעברו במהירות. "סימפסון, אני צריך טובה ממך", הוא קרא, "אני רוצה שתלך לקנות מתנות לאורחים שלי לכבוד חג המולד, אתה נראה כמו אחד שמבין בזה".

סימפסון הנהן בלית ברירה, כשאלטון ג'ון הושיט לו עשרות אלפי פאונד במזומן. "אממ…" גמגם סימפסון במבוכה, "כמה מתנות אתה רוצה שאקנה?"

"עשר מתנות", אישר אלטון ג'ון.

בשעות שחלפו הסתובב סימפסון מבולבל בין חנויות היוקרה של לונדון עד שמצא מתנות מתאימות לכל אחד מהאורחים. כשחזר והביא עודף של כ-30,000 פאונד, הסתכל עליו אלטון ג'ון ואמר בחיוך: "אתה יכול לשמור את זה לעצמך".

סימפסון הגיע למסיבת חג המולד של אלטון ג'ון כשהוא עונד על פרק ידו שעון יוקרתי שקנה. באותה מסיבה, בעודו מוקף באנשים מהחברה הגבוהה הוא קלט דבר ששינה את חייו. "זה גרם לי להבין שיש ציבור של אינדיבידואלים עם הרבה מאוד כסף, כמו אלטון ג'ון, אבל עם מעט מאוד זמן פנוי – הם רוצים שדברים ייעשו ומוכנים לשלם בעבור זה", הוא אומר בראיון לאפוק טיימס.

בפעם הבאה שאתם עורכים מסיבה בלב ים תזכרו שאפשר להזמין צוללת (אילוסטרציה)

בפעם הבאה שאתם עורכים מסיבה בלב ים תזכרו שאפשר להזמין צוללת (אילוסטרציה)

כך התחיל אהרון סימפסון, ביחד עם שני שותפים, במסעו להקמה וביסוס של אחד ממותגי הקונסיירג' הגדולים בעולם. במסיבת ההשקה שנערכה בשנת 2000, בחנות התכשיטים היוקרתית "טיפאני'ס" ונקראה, איך לא, "ארוחת בוקר בטיפאני'ס", הם חשפו את שם החברה החדשה – Quitessentially.

"התחלנו לעבוד מסביב לשולחן שהוא לא יותר גדול משולחן ביתי ממוצע במשרד הישן שלי", נזכר סימפסון. אבל 17 שנים מאוחר יותר, כבר אפשר למצוא בין אנשי הקשר בנייד של סימפסון מלכים, פוליטיקאים בכירים וסלבריטאים. למרות שסימפסון לא חושף את לקוחותיו, חיפוש בגוגל מראה שביניהם השחקנית סקרלט ג'והנסון, מדונה, אומה ת'ורמן וגווינית' פאלטרו. לקוח ממוצע משלם כ-40 אלף דולר בשנה, חברי "עלית" – כ-190 אלף דולר.

בקרוב יטוס האינדונזי הראשון לחלל ויגשים את חלומו (אילוסטרציה) | KIRILL-KUDRYAVTSEV/AFP/Getty-Images

מה עושה סימפסון בתמורה לכסף? הוא דואג למשל לשלוח צוללות שיגנו על יאכטה בלב ים שבה נערכת מסיבה של סלבריטאי מסוים; לסדר טיסה לחלל ללקוח שרוצה להיות האינדונזי הראשון שיטוס מחוץ לגבולות כדור הארץ; ולסגור שטח סביב פירמידה במצרים כדי שאמיר סעודי יציע שם נישואים לחברה שלו ויחגוג על רקע המבנה העתיק. "לקוח אחד ביקש מאיתנו לאחרונה למצוא לו אי שממוקם במים בין-לאומיים. אי שאף אחד לא מתגורר בו, כדי שהוא יוכל להפוך אותו למדינה חדשה לכאורה", הוא אומר לי.

מסיבה פרטית באחת הפירמידות במצרים | תמונה: Archive/HusseinTallal

איך אתה מצליח להביא צוללות או למצוא אי בודד? 


"צוללות זה לא בעיה להביא. זה דווקא נפוץ מאוד. אבל אני לא יכול לספר לך איך אנחנו עושים את זה. גם לא איך אנחנו מוצאים אי בודד. את צריכה להצטרף לצוות שלי כדי לברר. אבל אלה לא הדברים הכי מעניינים שאנחנו עושים".

איך מאתרים אי בודד בלב ים? אהרון סימפסון | תמונה: Nick-Matthews

סימפסון מתגאה דווקא בסיפור על חבר "עלית" שרצה לעשות משהו יוצא דופן לכבוד יום ההולדת שלו. "ידענו שהוא אובססיבי לג'יימס בונד, אז ארגנו לו הרפתקת ריגול שכללה מרדף על אגם קפוא עם דגמים נדירים של מכוניות אסטון מרטין, כמו באחד מסרטי בונד".

אבל סיפורי בונד אינם נחלתם של סימפסון בלבד. שמעתי עליהם לא רק בבריטניה, מוצאו של המרגל, אלא גם בישראל, כשאחד מכתבי אפוק טיימס הוזמן ל"פעילות" שלא ידע מהי. בקומה העליונה של מגדל גבוה בלב תל אביב, הוא הוכנס לחדר עם איש נדל"ן רוסי, עם מיליונר ישראלי שעושה את הונו בסטארט אפ, עם מרצה מפורסם ועוד כמה בעלי ממון. בחדר נכחו גם שני אנשי מוסד לשעבר שביקשו מכולם להתיישב ונתנו להם משימה: "עליכם לאתר חוליית טרור שמגיעה לתל-אביב בשעה הקרובה, ליצור איתה מגע ולנטרל אותה".

בתיק המשימה שקיבלו הופיעו צילומי אבטחה של ארבעה מחברי החוליה. שניים מהם, לפי המודיעין של המוסד, אמורים להיפגש בתחנת הרכבת של עזריאלי, הנחשבת להומה בישראל, ולהחליף ביניהם מידע. כך החלה להתגשם פנטזיית הריגול של מי שהזמין אותה – תכנון משימה מפורט שאחריו מעקב ותצפית אחר העוברים ושבים בתחנת עזריאלי בניסיון לאתר את החשודים, ובסופו מרדף.

הסימולציה אמנם לא כללה חקירות תחת לחץ ב"מרתפי השב"כ", אבל היא סיפקה חוויית ריגול ישראלי לכמה מדוברי השפות הזרות שהשתתפו בה. את ההרפתקה אירגן אביב יסמן שהקים את "ישראל אנלימיטד" – חברה המממשת פנטזיות לבעלי ממון, בעיקר מחו"ל, המעוניינים לחוות את ישראל ומוכנים לשלם בעבור זה.

כשג'יי קיי רולינג עושה כביסה

בדרך כלל לא פשוט למצוא "מגשימי חלומות ישראלים" יוצאי דופן. הם לא מופיעים בחיפוש רגיל בגוגל. שמם עובר מפה לאוזן בתוך קהילה מסוימת. יניב שטיינברג, הבעלים של חברת פריבילג' תיירות, הוא אחד מהם. "אני פונה לקהל שהוא מעבר לאלפיון העליון. אין לי אתר אינטרנט, רוב הפעילות שלנו לא מתפרסמת בעיתונים, אנשים שומעים על הדברים שאני עושה מפה לאוזן", הוא מסביר בראיון.

אפשר לצמצם כל עיר בעולם ל-200 אנשים משפיעים. אם אתה משיג אותם, העיר הופכת ל'פתוחה' עבורך

כך למשל, לקוח ביקש משטיינברג שיארגן לו ולאשתו פגישת הפתעה עם הזמרת סלין דיון לאחר הופעתה בלאס וגאס. שטיינברג הצליח לשכנע את הזמרת להגיע לחדר בית המלון שלהם כשהיא מחופשת לחדרנית ומחזיקה מגש ארוחת בוקר בידה. "כשאתה עושה את הדברים האלו, זה לא הכסף, זאת החוויה הרגשית שאתה מעניק ללקוח שלך".

גם לסלבריטיס יש חלומות שלא התגשמו | תמונה: Gavan_Getty-Images

"מגשימי חלומות" שכן צצים לעתים נדירות על ה"רדאר" התקשורתי, פעמים רבות אינם ישראלים, כמו סטיב סימס שנחת כאן לפני כמה חודשים. סימס, שמנהל את חברת "בלו פיש", הגיע כדי לפתוח את ההרשמה לסדרת מסעות בני שמונה ימים הכוללים, בין היתר, צלילה בצוללת לעומק של כ-4,000 מטר אל שרידי הטיטאניק. פינוק שעולה 105 אלף דולר לאדם.

סימס רגיל ליצור חוויות יוצאות דופן מהסוג הזה: הוא הצליח לארגן טקס נישואין לזוג שביקש להינשא בוותיקן; סידר ללקוח ארוחת ערב לצד פסל "דוד" של מיכלאנג'לו; צירף אנשים לשבוע אימונים של יחידות קומנדו מובחרות מהעולם; ושילב לקוח שלו כזמר ליווי למופע של להקת הרוק החביבה עליו. בדומה לסימפסון, גם לקוחותיו של סימס כוללים כמה אנשים יוצאי דופן כמו לארי פייג', מנכ"ל גוגל, והזמרת טיילור סוויפט.

ארוחת ערב לרגלי הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו – אפשרי בהחלט | תמונה: Franco-Origlia_Getty-Images

איך בנית קשרים מהסוג הזה, המאפשרים לך להגשים כמעט כל פנטזיה שיש ללקוח? אני שואלת את סימפסון. 


"אפשר לצמצם כל עיר בעולם ל-200 עד 300 אנשים משפיעים: אלו המחזיקים במסעדות, במועדונים ואלו המובילים בעסקים או בפוליטיקה. אם אתה יכול להגיע לאנשים האלה ו'להשיג' אותם, העיר הופכת ל'פתוחה' עבור הלקוחות שלך. וזה מה שעשינו. זה לא מסובך לביצוע, זה רק לוקח הרבה מאוד שעות עבודה. הרבה לילות מאוחרים ובקרים מוקדמים. עשינו את זה כשהיינו הרבה יותר צעירים והייתה לנו אנרגיה לכך. כיום אנחנו מנהלים צוות שעושה את זה.

"אם למשל אתה משיג את לונדון, אתה משיג הרבה ערים במכה אחת: ניו יורק, הונג קונג ודובאי. כי כולם רוצים גישה ללונדון בנקודה מסוימת בחייהם. כולם עוברים דרכה כשהם נוסעים. למזלנו נולדנו כאן ויש לנו כאן קשרים".

ואיך אתה משווק את שירותיך למעמד העליון, לשחקני קולנוע, לזמרים ולמנהלים בכירים?


"אני לא משווק שום דבר לקהל הזה. זה קהל פיקח מאוד. הדרך היחידה להגיע אליו היא מפה לאוזן. זה חשוב מאוד לעסק שלנו. איכות השירות שלנו נמדדת בשיחה מסביב לשולחן, כשמספרים על חוויה כיפית. אנחנו יוצרים חוויות נפלאות עבור הלקוחות שלנו, ואז הם ממליצים עלינו לחברים ולמשפחה שלהם".

כמובן שלא הכול זוהר אצל סימפסון. לצד הפעילויות הנוצצות שהוא מארגן, הוא מעסיק אלפי אנשים, חלקם "מנהלי לייף סטייל" אישיים, שדואגים למלא עבור לקוחותיהם את המטלות הכי יום-יומיות כמו שירותי בייביסיטר, כביסה, נסיעות, כניסה למסעדות מבוקשות וגם חתונות מפוארות וטיולים מיוחדים. קצת בדומה לשירותי הקונסיירג' הסטנדרטיים שמציעות חברות האשראי למחזיקי כרטיסי זהב למיניהם.

הם יכולים להתקשר אל מנהל הלייף סטייל שלהם בכל שעה ביום?


"בוודאי, במסגרת ההיגיון, כי צריך גם לישון. רוב הלקוחות מתקשרים במהלך היום. יש מקרי חירום שאנחנו מטפלים בהם בשלוש בלילה, אבל הם מעטים מאוד".

יכול להיות שג'יי קיי רולינג תתקשר אליכם כשהיא צריכה שמישהו יעשה לה משהו קטן, כמו כביסה למשל? 


"לחלוטין".

ויש לכם קווים אדומים, דברים שלעולם לא תעשו? 


"אנחנו לא עושים שום דבר לא חוקי או לא מוסרי".

מה זה אומר בדיוק? 


"אם תבקשי מאיתנו לרכוש סמים, או למצוא יצאניות, זה לא חוקי ולא נעשה את זה".

איבדתם אי פעם לקוח שביקש לעשות דברים שלא הסכמתם? 


"לא. מבקשים מאיתנו לעתים רחוקות לעשות משהו לא חוקי או לא מוסרי. רוב האנשים יודעים שהקטגוריות האלו הן מחוץ לתמונה".

אם דיקטטור או עבריין ירצה שתארגן לו מסיבה, האם תעבוד איתו? 


"לא. אין לנו חברים כאלה".

אז כסף יכול לקנות כל דבר, מלבד סמים ויצאניות. 


"הוא לא יכול לקנות לך אהבה", צוחק סימפסון כשהוא מצטט משירו של ג'ון לנון (Can't Buy Me Love) ואז אומר ברצינות: "אבל כסף יכול לקנות את רוב הדברים".