תיאמתי פגישה עם מני פאר במטבח, אבל הוא הוביל אותי לחדר העבודה שלו, מן כוך קטן עם מדפים עמוסים בספרים. מבטי נמשך דווקא לכיוון אחר, שם ניצב "ארון הקודש", כפי שפאר מכנה אותו, מקרר יינות מעולה שמכיל כ-300 בקבוקי יין. יבול נאה שרכש בקניות ביקבים בחו"ל, ומשהו שילווה אותנו לאורך כל השיחה. "אי אפשר להיות יהודי בלי לשתות יין", אומר פאר בחצי חיוך, "ומצד שני, במסורת היהודית, כל מי ששתה יין 'אכל אותה'. מנוח, דרך לוט ועד דוד המלך".

צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

פאר, שהתפרסם בטלוויזיה כמנחה, שחקן ואיש תקשורת, הפך בשנים האחרונות את תחביב היין שלו למקצוע שני. הוא מרצה על הנושא ברחבי הארץ, ואפילו מופיע במועדונים עם מופע סטנד-אפ שבו הוא מתלוצץ על הרומן הסבוך שיש לעם היהודי עם היין שלו.

מה היין הכי טוב שלך?

"זו מין שאלת 'מי הילד הכי אהוב עליך' – כולם היו בני. כלומר, כל יין מתאים לאירוע מסוים, לזמן מסוים ואין את היין האחד. שאלתי פעם את דניאל רוגוב ז"ל (מבקר היין והמסעדות של "הארץ", י"י) את אותה שאלה, מה היין הכי טוב שהוא שתה. הוא חייך וענה: היין הבא", צוחק פאר ומיד מוסיף: "יש אנשים שיש להם היכולת הכלכלית וגם התרבותית להיות נאמנים ליין טוב ולשתות את השאטו פטרוס שלהם בכל ערב. אני למעשה עיתונאי שחובב יין וזו הסקרנות שמובילה אותי בין היקבים".

איזה יין אתה מציע לי לשתות?

"הייתי רוצה לשכנע אותך לשתות איזה רוזה ורוד, אבל אני יודע שזה ילווה במסע שכנועים ארוך. יש לנו טעות שאנחנו בזים ליין הוורוד. בדרום צרפת הדומה לנו באקלים ובאווירה הוורוד שולט בחייהם. הרוזה של פרובנס, למשל, הוא אחד היינות הטובים בעולם. הטעות שלנו נובעת מהעובדה שבנעורינו היו פה יינות ורודים איומים ונוראים".

ישראלים לא אוהבים ורוד?

פאר לוגם מן היין וממשיך לשפוך את הלב: "כשאני מציע ורוד לישראלי הוא מעקם את האף. הוא חושד שבמקום להתאמץ ולעשות יין אדום סחטו את ענביו מהר, לא נתנו לו לתסוס על קליפותיו כדי לקבל גוף וצבע ועשו יין חפיף. אז אני מוותר ובפרק ב' בסדרת ההטפות שלי בתורת היין שותים לבן. בטח בקיץ, כי את הלבן שותים צונן, הוא קל ולא עולה לראש. אין כמו לבן לניגוב חומוס או לשיפודים מתובלים, אין כמו לבן לסושי, סשימי או ירקות מוקפצים, ואם האוסטרים שותים לבן עם השניצל שלהם והגרמנים מחליפים לפעמים את הבירה שלהם בלבן יבש ליד הנקניקיות שלהם, אין סיבה שאנחנו לא נשתה כוס יין לבן צונן עם השווארמה שלנו".

פאר מוזג ויונייה לכוסות. "ויונייה הוא זן לבן מעמק הרון בצרפת. עם כל הכבוד לשרדונה ולסוביניון בלאן, היין הלבן הזה פשוט מטריף את הפה. זה יין שיתחתן כמעט עם כל דבר שאנחנו אוכלים".

ואז בא גם סיפור. "פעם שתיתי בלונדון יין צרפתי לבן נהדר בשם פואי פיסה. שאלתי איך אני יכול להגיע אליו ואמרו לי שזה יקב ליד העיר ליון. יום אחד החלטנו אשתי ואני לנסוע במיוחד לפואי פיסה. אז עוד לא היו ג'יפיאסים. הגענו לליון, קנינו מפה אזורית ואיתרנו כביש קטן וצר שמוביל לפואי פיסה. בשיא ההתרגשות חזרנו לאוטו ויצאנו לדרך. חמישה קילומטרים מפואי פיסה אנחנו מגיעים לשלט שכתוב עליו: שמאלה לפואי וימינה לפיסה. זה כמו לגלות שרימסקי קורסקוב הוא שני אנשים, כמו דולצ'ה וגבנה.

"עמדנו שם, צחקנו ובכינו. אתה מגיע למקום ורואה שיש שני כפרים, שכל אחד עושה את היין שלו ומסיבות מסחריות הם התחברו לשם אחד. עכשיו איפה תקנה את היין?"

איפה?

"אז ברור שאלה מפואי אמרו שאנחנו צריכים לפנות לפואי ואלה מפיסה אמרו 'רק פיסה', כי לכל כפר יש את הלוקל פטריוטיזם שלו, ובחרנו בסוף בשאטו פיסה מהכפר פיסה כי זה היה הראשון שהכרנו בלונדון".

הבקבוק כמעט נגמר, ופאר, כטוב לבו ביין מספר על המופע החדש שלו "לי כל שיר מזכיר סיפור" שבגלריה עמליה ארבל. "את יודעת", הוא נאנח בגעגועים, "כשסיפרו לי בהתחלה שאני מופיע אצל עמליה ברחוב בן יהודה 100 כמעט נפלתי מהכיסא, כי זה בדיוק המקום בו התחיל הרומן של עם אשתי, קרני. לאביה הייתה שם חנות אופטיקה שבה עבדה ואני הייתי בא לאסוף אותה משם".

"שיר טוב כמו יין טוב", מסכם פאר, "רק משתבח עם השנים. הרי לכל שיר ישראלי טוב יש מטען חריג של סיפור טוב וזו בעצם גם המעלה של היין, שיותר מאשר שותים אותו, מדברים עליו ומספרים על הקשר שלו לאיזה רוזן או אחוזה או מלחמה או שלטון שהשתנה. וכך אני עומד על הבמה שעה וחצי ומספר סיפורים לא מוכרים על השירים הכי מוכרים שלנו. הקהל שר, נהנה והולך הביתה רק עם הזיכרון של הטעם הטוב. כמו במקרה של בקבוק יין טוב".

סלון ביתה של האדריכלית תהילה שלף – צילום: עודד סמדר

ביתה של האדריכלית תהילה שלף (6 חדרים) היה דומה לפני כמה שנים לבתי השכנים בשכונה השקטה שברמת השרון: בית קטן, חשוך, שנבנה בשנות ה-70, עם גג מבטון וכמה עמודים שמחזיקים את הבית. מאז הוא עבר מהפך: שלף שברה כמה קירות, הורידה כמה עמודים תומכים, הגדילה את הבית ושדרגה אותו עם אדריכלות ועיצוב פנים מודרניים.

לאחר שעברתי את שער הכניסה האפור של הבית (צבע שרימז על הבאות), הדלת המרכזית הגבוהה של הבית נפתחה ותהילה שלף עמדה מאחוריה. בפניי נפרס בית שהחדרים בו מתקיימים בהרמוניה זה לצד זה – כאילו מישהו רקם וחיבר בין החתיכות. יכולתי לראות במקביל את המטבח, הסלון, המרפסת וגם את הגינה וזה תרם להרגשה של חלל פתוח שאפשר לנוע בו.

שולחן האוכל במרפסת מדגיש את הטשטוש הנוצר בין והפנים ובין החוץ – צילום: עודד סמדר

ניגשתי באופן טבעי להניח את חפציי בסלון המזמין, שכלל ספה רחבה, הדום מרובע גדול במרכז במקום שולחן (שניהם מ"טולמנ'ס") ועליו מונח מגש גדול ששלף קנתה בשוק הפשפשים. הגוונים בסלון הם אפורים בהתאם לצבעוניות של כל הבית. "רציתי ליצור סלון נינוח וכיפי שאפשר לארח בו הרבה אנשים ושעדיין יש בו הרגשה אינטימית", מסבירה לי שלף. מאחורי הספה, היא מיקמה קונסולה מעץ משופשף ("פנטהאוז"), שהופכת גם לשולחן נחמד כשרוצים לשבת עם הלפטופ. "כדי שלא יראו את הגב של הספה, זה יותר אלגנטי", אומרת שלף.

באחד מצדי הסלון אני מבחינה בקרן אור עדינה שחודרת מבעד לארובה בתקרה ומאירה בטבעיות את הסלון. "אור טבעי הוא מרכיב מאוד חשוב באדריכלות", אומרת שלף, "הוא מייצר תחושה של חלל וגם ההשתנות שלו לאורך היום, מעניקה הרגשה שונה בחלל בשעות שונות של היום".

שלף מובילה אותי למטבח הלבן-אפור (הנגר הדר האן עשה אותו על פי עיצוב של שלף, משטחי וכיור ה"קוריאן" נרכשו ב"אלבניו"). רוב מכשירי החשמל והאביזרים במטבח, כמו המקרר והמדיח, מוסתרים מאחורי ארונות לבנים שהם מוסווים בהשתלבותם עם הקירות הלבנים של הבית.

גופי תאורה הנראים כמו בלונים – צילום: עודד סמדר

אלמנט ההסתרה בולט מאוד באסתטיקה של הבית – הוא מן משחק כזה שגורם לתהות לגבי הדברים שרואים בחלל. שלף מסתירה בארונות גם את כל ריכוז האודיו, הווידאו, מערכות החשמל וכו'. אנחנו מתיישבות לאכול חתיכת עוגה על הכיסאות בצבעי שחור ואדום במטבח (""Habitat) שמוסיפים נקודות צבע לחלל באיפוק רב.

אחד הדברים הנחמדים ביותר בבית הם גופי התאורה ששלף תלתה בפינות התקרה – כמו בלוני אור ("יאיר דורם"). "פעם אחת ילדים אמרו לי שזה נראה כמו קישוטים במסיבת יום הולדת", מספרת שלף בחיוך. "היה חשוב לי למצוא מערכת של גופי תאורה שמצד אחד יהיו צמודים לתקרה בגלל הגובה שלה, ומצד שני בגלל התקרות הדקות לא יכולתי להשקיע בספוטים". התוספת של המנורות מעניקה לבית המסודר, בעל הקווים החלקים מן שובבות נחוצה ואופי אישי יותר.

בכל הקומה הראשונה יש מרצפות בטון אפרפרות-כחולות ("אבן גן") וכך גם במרפסת. "רציתי גוון בהיר כחלחל. מצאתי תמונה במגזין ועשיתי טסט עד שהגעתי לגוון שעשה הרבה אור בבית".

בין המטבח, הסלון והמרפסת מפרידות וויטרינות היוצרות צורה של L. כשהוויטרינות פתוחות נוצרת הרגשה כאילו גם המטבח וגם הסלון יוצאים ומתמזגים עם הגינה. שולחן האוכל של המשפחה, הנמצא במרפסת ולא בפנים הבית, מדגיש את הטשטוש הנוצר בין הפנים והחוץ.

המשרד – צילום: עודד סמדר

השפה של האדריכלית מאוד נקייה ומוקפדת: זה מודרני, לבן אך עם זאת היא עובדת עם חומרים טבעיים ודואגת שייכנס אור טבעי לבית שמעניק לו מעט חמימות.

"אני מאוד אוהבת לעבוד עם חומרים טבעיים, אמיתיים: עץ, בטון, ברזל… השפה של החומר, זה מה 'שעושה' בית", אומרת שלף בהתלהבות. לדוגמה, את קורות הברזל שמחזיקות את הבית מהגג, אילוץ המחפה על היעדרם של העמודים, היא החליטה להשאיר חשופות ועם חלודה, כדי שיראו את החומר.

למשרד של שלף, שנמצא באותה קומה, אפשר להיכנס גם מחוץ לבית. דלת הכניסה מהכיוון הזה מוסתרת וקשה לראות אותה. הדלת הזו ושאר הדלתות בבית ("חקשוריאן") מגיעות עד התקרה – אלמנט שנועד לתת לבית תחושה של מרחב גדול יותר, כיוון שהתקרה נמוכה. העיצוב המודרני של המשרד מתרכך גם הוא עם המנורה התלויה בחדר והחלון המוארך שמשתקף ממנו עץ וטבע.

"לא רציתי חדר ילדים סטנדרטי"

כשעלינו בגרם המדרגות המתפתל מטרצו לקומה השנייה, בדרך לחדר הילדים ולחדר ההורים, שלף הסבירה שהמדרגות הם הדבר היחיד שנשאר מהבית הקודם. בחדר הילדים נמצאות שתי מיטות משני צדי החדר, קצת משחקים ליד כל מיטה, ובמרכז החדר מונח שטיח עגול גדול ("רנבי") שכמו מזמין שישבו עליו וישחקו, לצד שולחנות קטנים ליצירה.

חדר הילדים – צילום: עודד סמדר

"רציתי שכשנכנסים לחדר לא תהיה תחושה של חדר שינה אלא חדר משחקים", אומרת שלף. "וגם לא רציתי חדר לילדים סטנדרטי, לכן הוא אפור. אבל יש לו גם נגיעות כחולות וסגולות. אני חושבת שצבע זה משהו שצריכים להיות מאוד זהירים איתו. הוא טוב אם עושים אותו במינון הנכון".

חדר האמבטיה – צילום: עודד סמדר

עיניי חיפשו את מדפי הספרים ושלף הובילה אותי אל מחוץ לחדר, אל המסדרון הרחב המחבר בין חדר הילדים לבין חדר ההורים, שהוא חדר בפני עצמו. ממוקמים בו ספריות הילדים ("טולמנ'ס"), שולחנות העבודה שלהם, והחלל נראה כמו מרחב משפחתי מאשר אישי. יש בו כמה ארובות אור, המכניסות אור טבעי מרגיע. "אני לא מאמינה בהפרדה מוחלטת של חדר הילדים – הזרימה בין החדרים גם כאן חשובה לי מאוד", אומרת שלף.

הרצפה בחדר האמבטיה של הילדים ("HeziBank" שאחראית על כל מרצפות חדרי האמבטיה בבית) מסוגננת כמו כדור כדורגל של פעם (משושים אפורים ולבנים) ושומרת על סכמת הצבעים האפורים של הבית. האסלות בבית של חברת DURVIT והברזים מחברת NEWFORM.

חדר השינה של ההורים – צילום: עודד סמדר

חדר השינה של ההורים כולל מיטה נמוכה (שעשה נגר לפי עיצוב של שלף), חדר מיוחד לארונות וחדר אמבטיה אישי. ליד המיטה, שלף מחזיקה פנקס שבו היא רושמת כאשר מגיע אליה, באמצע הלילה או לפני השינה, רעיון הקשור לבית שאותו היא מתכננת. היא מסבירה שההשראה לעיצובים יכולה להגיע בלילות, באמצע היום, בקריאת ספרים, מגזינים, נסיעות לחו"ל ומכל דבר אחר שיכול לגרות את הדמיון.

זה מסביר מדוע האובייקטים הדקורטיביים בביתה מגיעים משווקי פשפשים בארץ ובעולם ולא מרכישה מכוונת כמו שאר הדברים בבית. "זה מה שנותן בסוף את האופי לבית. חשוב לי הקטע האקל

בסרט "החיים הכפולים של ורוניק" מתרחשת סצנה מרגשת ועדינה בה ורוניק, מורה למוסיקה בבית ספר יסודי, יושבת עם תלמידיה לצפות בהצגת תיאטרון בובות המוצגת באולם. הבובה הראשית בתיאטרון היא בלרינה שרוקדת לצלילי המוסיקה הנפלאה של המלחין זביגנייב פרייזנר, ואז נופלת, מתה, פורשת כנפיים כמו מלאך ועולה לשמים. כשהבלרינה נופלת ורוניק לפתע מפנה את מבטה מהתיאטרון ומצליחה לראות, דרך מראה,  את פניו של הבובנאי שמפעיל את הבובה מאחורי הקלעים. שאלות קיומיות, איתן היא מתמודדת לאורך הסרט, דוחפות אותה לחקור את קסמו של האדם שנמצא מאחורי הבובות.

"לאור ירח" של מוריאל רנדר

החודש מתארחים בישראל בובנאים מכל העולם, בפסטיבל תיאטרון הבובות ה-22 שמארגן תיאטרון הקרון בירושלים. למעלה מ-125 הצגות מאיטליה, אוסטריה, ספרד, בלגיה, תאילנד, טייוואן, רוסיה, צרפת וכמובן ישראל, יתקיימו במהלך ימי הפסטיבל בירושלים בין התאריכים 8-4 באוגוסט. בפסטיבל יוצגו הצגות מכל הסוגים לילדים ולמבוגרים: בובות תיאטרון מסורתיות ואותנטיות, בובות כפפה, בובות חוטים, תיאטרון צלליות, תיאטרון חפצים ועוד. שני הנושאים העיקריים שמובילים את הפסטיבל השנה הם המזרח הרחוק והרכבת.

המגוון התרבותי והסגנוני של תיאטרון הבובות הופך אותו לאחד הסממנים התרבותיים העתיקים בעולם. גם היום הוא עדיין דרך נפלאה להעביר סיפורים, מוסר השכל, וגם דרך פואטית להתייחס להעברת מסרים חברתיים.

האגדה מספרת

אחד הוויכוחים הנצחיים בין הטורקים לבין היוונים, חוץ מהוויכוחים על מקורם של הקפה השחור ועלי הגפן, הוא מי המציא את בובת התיאטרון "קרזיוזיס" (ביוונית) או "קרזיוז" (בטורקית), סמל לתרבות הפופולארית של כל אזור.

ים של בובות – תיאטרון בובות טאייפי, טיוואן

היווני יאמר לכם שהתיאטרון הומצא על ידי יוונים שחיו תחת השלטון העותמאני, והטורקי יספר לכם אגדה המתארת איש פשוט שהגיע אל הסולטן הטורקי כדי לספר לו באמצעות הבובות על תופעת פקידים מושחתים בשלטון. לפי האגדה, הסולטן כל כך אהב את המופע שהוא פיטר את הפקידים ומינה את הבובנאי להיות וזיר גדול באימפריה.

אגדה דומה שמקורה בעבר רחוק יותר, נוגעת במקורו של תיאטרון הצלליות בסין. כשנפטרה פילגשו האהובה של הקיסר וו, ששלט בסין בתקופת שושלת האן, הוא עזב את ענייני הקיסרות והתכנס בתוך עצמו. סובביו ניסו לעודד אותו כדי שיחזור לנהל את המדינה. הם ניסו כל דרך אפשרית, אך ללא הצלחה. מספרים שיום אחד, אחד משרי הקיסר הבחין בילדים המשחקים בבובות, ובעיקר בצל שאלו הטילו על האדמה, ובראשו עלה רעיון מבריק. האגדה מספרת שהוא הכין בובה מכדורי כותנה וצבע אותה כדי שתידמה לפילגש האהובה על הקיסר. הוא הציב נר דולק מאחורי וילון, וכך נוצר תיאטרון הצלליות הראשון. הקיסר התעודד, ומאז תיאטרון הבובות התפתח לאורך שושלות, עד שהפך למדיום עצמאי בעל מגוון היבטים של תפאורה, מוסיקה (אופרה לרוב) ומיומנויות חדשות.

מקורותיו של תיאטרון הבובות בכל איזור נשארות אגדות, כיוון שאין יודעים להצביע על מקורותיו המדויקים של תיאטרון הבובות. סוברים שהחלו לעשות בובות כבר לפני 3000 שנה, כחלק ממנהגים וטקסים דתיים בתרבויות עתיקות שונות. אם במצרים, ביוון, בסין או אפריקה, בראשית הדרך הבובות ייצגו אלים שונים והוצגו רק באירועים דתיים כדי לספר את סיפורם של האלים ושל גיבורי המקום או בטקסי פולחן למינהם. עם השנים הדמויות נהפכו ליותר ויותר אנושיות, ושמשו להעברת סיפורים עם מוסר השכל, וכן הצגות עממיות המשקפות אב-טיפוסים של החברה. למשל, בובה אחת תאפיין גנב או רשע והשנייה תאפיין איש טוב ומוסרי.

ליקוי ירח- אגדה מסורתית תאילנדית – תיאטרון ג'ו לואיז

לדוגמה, בובות הבורקו הטיפוסיות של יפן התפתחו מתוך הטקסים הדתיים של מקדשי השינטו, במאה ה-17. הן נישאות לגובה של 120-50 סנטימטר, מופעלות על ידי שלושה אנשים, ואפשר למצוא אותן גם היום. לפני מאות שנים פיתחו בווייטנאם שיטה ייחודית של בובנאות במים, בה בובות מעץ כמו מהלכות על מים. אומרים שהרעיון נבע מתוך הצפה של שדות האורז בווייטנאם. דוגמה אחרת הן הבובות האינדונזיות מעץ, המוכרות בזכות הצבעוניות העזה שלהן והפיסול מעץ.

באירופה, תחום תיאטרון הבובות התפתח בתקופת ימי הביניים. באיטליה, הכנסייה ארגנה מופעים ציבוריים שמטרתם הייתה לחנך את הקהל. כתוצאה מכך, בתקופת הרנסנס התפתחה הקומדיה דל ארטה שהמציאה דמויות טיפוסיות כמו פנטלונה הקמצן ופדרולינו התמים, ורצתה למחות על סוגי הכפייה הדתית. הקומדיה דל ארטה השפיעה מאוד על הארצות השכנות: צרפת וגרמניה שפיתחו דמויות טיפוסיות עממיות משל עצמן. עד היום, אם תלכו לפארק הלוכסמבורג בפריז תפגשו בבובת הגיניול הצרפתית שמופיעה בפני הילדים.

בפסטיבל לתיאטרון בובות בירושלים תוכלו ליהנות מהצגות של סיפורים שאנחנו מכירים כמו חכמי חלם או בגדי המלך החדשים, מהצגות מקוריות כמו "ציפור הגשם" שדמויותיה הן מנייר, אך בעיקר ממגוון תיאטראות הצלליות מהעולם שמפיחים חיים בסיפורים עתיקים מהמזרח הרחוק.

כנראה שמלבד השלט בכניסה למסעדה, השם של מסעדת "טייגר לילי" מעולם לא נכתב מבלי להזכיר גם את מסעדת "בית תאילנדי".

אז לטובת מי שפחות בקיא, הנה הסיפור בפסקה: למרות שכמעט כל ישראלי ביקר בתאילנד לפחות פעם אחת, רובם ביקרו רק במסעדות התיירים באיים, שמצדן התאימו את המנות שלהן כך שיתאימו לחיך המערבי. כשנפתחה מסעדת בית תאילנדי בשנת 1996, והביאה תפריט תאילנדי אותנטי (וחריף!) הקהל הישראלי נסחף בהתלהבות אחרי תאילנד שלא הכיר.

מאז ועד לאחרונה, לא הוקמה עוד מסעדה תאילנדית ראויה, שבאמת יכולה להתחרות עם בית תאילנדי. עד שהופיעה טייגר לילי.

ב"בית תאילנדי" התחילו בלי טיפת התחנפות, היו מאוד אותנטיים, ועם השנים הציעו יותר אפשרויות גם למי שלא מתחבר לטעמים החזקים של תאילנד האמיתית. אבל בטייגר לילי כיוונו מראש לקלוע לטעם של כולם.

מעכשיו אף מילה על בית תאילנדי.

אל טייגר לילי הגענו, הסועדת ואני, בערב יום שלישי. על אף שמסעדות ברמת החייל תמיד הרגישו לי יותר כמו מקומות של עסקיות צהריים עבור המשרדים מסביב, המסעדה הייתה מלאה כשהגענו. אם לא היינו מזמינים מקום מראש לא בטוח שהיה לנו היכן לשבת.

מבט בתפריט מגלה מגוון די גדול, אבל לא ברמה מעיקה. המנות הראשונות מורכבות בעיקר מסלטים תאילנדיים, לצד כמה מנות בשר נוספות, וגם אגרול וכנפיים למי שמי שממש מתעקש לדבוק במוכר.

העיקריות מחולקות לפי קטגוריות של ווק, תבשלי קארי, בשרים (אשר מכונים "עיקריות" בתפריט) ודגים ופירות ים. יש גם קטגוריה של מרקים שמתפקדים מעולה כמנה ראשונה שאפשר לחלוק, ויכולים להתאים גם כעיקרית, תלוי במידת הרעב שלכם. אם הם משתייכים לאזור הראשונות או העיקריות כבר תלוי במידת הרעב שלכם.

התפריט מאפשר לבחור בין מנות אקזוטיות יותר או פחות, חריפות או לא ובנוסף, בהרבה מן המנות ניתן גם לבחור בין עוף, בשר לבן, שרימפס או טופו.

בחרנו לפתוח במספר מנות ראשונות ומרק אחד. בראשונות היו "פלא מוק קאתייאם" (38 ₪), המכילה קלמרי וראשי קלמרי ברוטב צדפות ומנת "יאם טואה" (37 ₪) שהיא סלט שעועית ירוקה פריכה עם טופו (אפשר גם עם עוף או שרימפס), בוטנים, ביצה קשה, שבבי קוקוס וצ'ילי. מנת השעועית הייתה מעולה. חריפה, אך לא במידה מוגזמת. השעועית הייתה פריכה בדיוק במידה, ולצד הביצה הקשה והבוטנים יצרה שילוב מרקמים וטעמים שפשוט השתלבו טוב ביחד. פתיחה מעולה.

מנת הקלמרי גם הייתה לא רעה, אם כי במקרה זה רוטב האויסטרים היה מתוק מדי מה שפגע קצת במנה. לעזרת המנה הגיע הסטיקי רייס (11 ₪) אשר ספג היטב את הרוטב ואיזן את המתיקות, כך שבשילוב עם האורז, מדובר בעוד מנה מוצלחת.

הזמנו גם מנה של ספרינג רולס (26 ₪). אשר היו מעטה של דף אורז ובתוכו טופו, חביתה, נבטים ופטריות שיטאקי, ולמרות כל המרכיבים הללו, הטעמים שהורגשו היו בעיקר טעמי הנענע והכוסברה. מדובר במנה קלילה ומרעננת לתחילת הארוחה, אך קצת פחות מעניינת מהמנות האחרות שטעמנו.

אחד משיאי הערב היה מרק ה"טום יאם" (59 ₪). אכלתי בעבר את המרק הזה עם פירות ים ועם עוף, אך זו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי אותו עם טופו, למען הסועדת הצמחונית, ואני מוכרח להודות שהוא היה מוצלח גם בגרסה הזאת. שילוב הטעמים במנה היה מוצלח, היו שם מתיקות מהבצל ועגבניות השרי, חמיצות מהכפיר ליים (עלים מעץ הליים) והלמון גראס, חריפות מהצ'ילי והגלנגל (מעין ג'ינג'ר) ומליחות מהפטריות. מרק מוצלח מאוד, אבל עדיין, יש לי תחושה שגרסת פירות הים מוצלחת אפילו יותר.

אם במנות הראשונות זכינו לטעמים חזקים ומוצלחים, ובאופן כללי למנות טעימות שהרגישו אותנטיות, העיקריות דווקא נטו יותר לכיוון הקונבנציונאלי. זה לא אומר שהן לא היו טעימות. למען האמת, העיקרית הייתה המנה שהסועדת הכי נהנתה ממנה כל הארוחה – מלבד הקינוחים, שאליהם עוד נגיע – אבל הציפיות למנות מיוחדות שיצרו הראשונות נותרו קצת ללא מענה.

לי הומלץ על מה שהוגדר כאחת המנות הפופולאריות במסעדה, מאגף הווק – "פאד קא פאו" (62 ₪) ואילו הסועדת בחרה במנת קארי –"גנג קייאוון" (69 ₪).

המנה שלי היא מנת רחוב קלאסית בתאילנד. בטייגר לילי היא מורכבת מבשר קצוץ עם שעועית ירוקה, צ'ילי ובזיליקום, ברוטב צדפות, והיא מוגשת לצד אורז מטוגן ועליו ביצת עין. למרות שני איורי הפלפלים שהופיעו בתפריט ליד המנה כדי לציין את מידת החריפות, היא לא הייתה חריפה יותר ממנת היאם טואה מן הראשונות שלצידה היה פלפל אחד. מה שכן, היא הייתה פחות מעניינת ממנה.

עדיין מדובר במנה טעימה, אבל מעבר לחריפות קשה לזהות בה טעמים תאילנדים. הייתה הרגשה שבמנה הזאת ניסו לקלוע למכנה משותף רחב ככל האפשר של טעמים, ונזהרו שלא להפוך את המנה לבעייתית עבור מישהו. במידה מסוימת זה הצליח. קשה לי להאמין שמישהו יחזיר את המנה. מצד שני, אין בה שום דבר זכיר.

המנה של הסועדת הורכבה מטופו וקארי ירוק, והגיעה קצת שונה ממה שכתוב בתפריט, עם אפונה, פלפל אדום, חצילים ובזיליקום, לצד אורז. מדובר במנה די מהפנטת ביופייה. השילוב של הגוונים השונים של הירוק, לצד האדום של הפלפל והלבן של הטופו יצרו מנה מאוד נעימה לעין. הסועדת הייתה מרוצה גם מהטעם. הפעם קלעו בטייגר לילי בדיוק למה שהיא רצתה.

בקינוחים לקחנו אחד שהוא הכי תאילנד שיש – בננה לוטי (35 ₪), מעין קרפ תאילנדי, וקינוח נוסף שנשמע דווקא מקומי יותר – נמסיס שוקולד (37 ₪). הבננה הייתה מעולה, והוגשה לצד סורבה קוקוס מרענן שיצרו יחד שילוב מוצלח של חם וקר. הנמסיס היה עוגת שוקולד עשירה שעליה כדור של גלידה וניל. להוספת ניחוח תאילנדי בצלחת פוזרו חתיכות קוקוס מיובש. עם קוקוס בלי קוקוס, למי אכפת? כשניצבים מול השוקולד הנפלא הזה לא באמת משנה מהי מדינת המוצא שלו.

בסופו של דבר, טייגר לילי היא מסעדה מגוונת. יש בה מנות שמזכירות ביקורים בסמטאות תאילנדיות נטולות תיירים, ויש בה מנות שנראה שנוצרו להתאים יותר לחיך הישראלי, אך גם אלה וגם אלה שומרות ברובן על רמה די גבוהה. בנוסף, האווירה נעימה והצוות יעיל וחביב, כך שלמרות כמה נקודות לשיפור, בהחלט מדובר בחוויה נעימה וטעימה.

אולי תשלמו קצת יותר מאשר בבנגקוק, אבל זה בטוח זול יותר מהטיסה.

טייגר לילי

הברזל 32, רמת החייל, ת"א

1-700-70-70-97

באחד מפרקי הסדרה אלי מקביל בטלוויזיה, מגיע יועץ השקעות מצליח למשרד עורכי הדין כדי לבקש את עזרתם. "ראיתי חד-קרן במשרד שלי", הוא אומר, ולאחר שניות הוא מוסיף: "רק שעשיתי טעות וסיפרתי את זה לאנשים בעבודה". יועץ ההשקעות פוטר מעבודתו בטענה שהוא לא שפוי ולאורך הפרק עורכי הדין מנסים למצוא דרך שתוכיח כי מה שראה לא יעמיד בסכנה את כישוריו המקצועיים.

חד-הקרן, היצור המסתורי, אותו אנשים כה רבים טענו שפגשו ויצירות אמנות תיעדו, ממשיך לסקרן עד היום. בין אם זה ציור קיר במערת הלאסקו מלפני 16 אלף שנה או עדויות כתובות מתקופת הרנסנס, החיה בעלת הזקנקן הקטן והקרן הארוכה בעלת היכולות, היא נושא לא פתור ומקור לפנטזיה ודמיון אצל המין האנושי מאז עצם קיומו.

כבר 75 שנה, מאז פתיחתו של מוזיאון "הקלויסטר" בניו יורק, שלוחה של מוזיאון המטרופוליטן, תלויים בו, בין חפצים אחרים, שבעה שטיחי קיר גדולים ויוצאי דופן העשויים ממשי עדין ומבריק. על השטיחים מתקופת הרנסנס, מתוארות סצנות של צייד אחר חד-קרן עד ללכידתו. השטיחים נתרמו למוזיאון המטרופוליטן על ידי ג'ון די רוקפלר ג'וניור, שנים קצרות לאחר שרכש אותם כשהיו בלויים וניזוקים ודאג שיעברו רסטורציה. הם הגיעו אליו מצרפת אך מוצאם ומשמעותם עדיין מוטלים בספק.

ג'ון די רוקפלר בנה את מוזיאון הקלויסטר על פי מודלים של אלמנטים ארכיטקטונים של כמה מנזרים באירופה מתקופת ימי הביניים כדי לאכלס יצירות אמנות שונות מהתקופה שרכש. אך נדמה כי היצירות שגנבו את ההצגה לאורך השנים הם דווקא השטיחים. למרות זאת, באופן מוזר, עד היום, מלבד אירועי תרבות שנועדו לשעשע, הקלויסטר לא ערך אף תערוכה רצינית בנושא חד-הקרן. כעת זה משתנה. עד אמצע חודש אוגוסט תתקיים לראשונה תערוכה רחבה הנקראת "החיפוש אחר חד הקרן", המציגה לא רק את שטיחי הקיר, אלא גם עבודות וספרים מתקופת הרנסנס – כולם נוגעים בדמותו המסתורית, החמקמקה והמרתקת של חד הקרן.

"אני חושבת שהקלויסטר לא עשה עדיין תערוכה על חדי-קרן כי זה נושא שמקשה לקחת אותך ברצינות", אמרה אוצרת התערוכה ברברה דרייק בוהם בכנס שנערך במוזיאון. התערוכה שאצרה לא רק מחזירה לחיים את אגדות חדי-הקרן אלא גם מראה עד כמה בתקופת הרנסנס ולפני כן, מדענים, חוקרים, אנשי מסעות, אנשי דת ומנהיגים גדולים התייחסו במלוא הרצינות לנושא.

אז האם חדי-קרן באמת קיימים? ומדוע הם כל כך העסיקו את אנשי העבר?

איך לתפוס את הבלתי נתפס

האגדה מספרת שבעת מסע הכיבושים של השליט המונגולי ג'ינגיס חאן במאה השנייה לספירה, הוא התכונן לפלוש גם להודו. אומרים שבדיוק כשהגיע לגבול של הודו הופיע לפניו פתאום יצור לבן, בעל קרן אחת בגודל חצי מטר על ראשו, שכרע לפניו באלגנטיות. ג'ינגיס חאן ראה זאת כסימן אלוהי ומיד הורה לצבאו לסגת לאחור בענווה רבה.

התערוכה בקלויסטר מציגה ספרים של אנשי מדע ופילוסופים שכתבו ותיעדו את חד-הקרן, דרך ציורים ותיאורים וכתבו עליו בפירוט בספרים הראשונים בהם מתועדים בעלי חיים, תרופות וכדומה. למשל פייר פומה, הרוקח של מלך צרפת, לואי ה-14, כתב ספר בו הוא פרסם את היסטוריית התרופות. בספר הוא מראה חמישה סוגים שונים של חדי קרן. הקרן של חד הקרן ידועה ביכולתה לרפא פצעים ולזקק מים מלוכלכים.

לפניו, אנשים כמו אריסטו, אחד הפילוסופים שהשפיעו רבות על חשיבתנו המערבית, או אלכסנדר הגדול האמינו אמונה שלמה בחדי הקרן. יוליוס קיסר טען שראה אחד כשחצה יער עבות בגרמניה במשך ימים ספורים ומרקו פולו סיפר שהוא ראה אחד גדול כמו פיל במהלך מסעותיו.

עם זאת, חלק מהתיעודים על חדי הקרן, אפילו המדעיים מביניהם, הם כנראה עדויות משמיעה, כלומר סופר פגש במישהו שתיאר את מה שהוא ראה ואז כתב על זה וצייר ממש כאילו ראה זאת בעצמו.

השטיחים בתערוכה מתארים מרדף אחרי חד קרן עד ללכידתו הסופית ולהריגתו. אנחנו רואים סצנה בה חד הקרן הופך מים לטהורים וכל האנשים עומדים מסביבו מוכנים לתפסו או סצנה אחרת שמחדירים בו כידון. אלו סצנות קשות אולם במבט קרוב יותר כדאי לא להתייחס אליהן כפשוטן ולראותן כאלגוריות במשמעותן הרחבה.

באחד השטיחים למשל, רואים את חד הקרן לכוד מאחורי גדר, שהיה בקלות יכול לזנק מעליה, אולם הוא כבול. הוא מוקף ברקע של פרחים לא שיגרתי ושטוח, למרות שלפני כן ראינו סצנות של רדיפה ואף רצח.

בתקופת הרנסנס אנשים מאמינים ראו בחד הקרן אלגוריה לישו ואולי חד הקרן הכבול בציור מסמל את חזרתו של ישו לתחייה. אפשר גם לראות את הציור כאלגוריה דווקא לאהבה. חד הקרן שמתגלה רק לאנשים מעטים, הוא נדיר ולכן כשתופסים אותו, הוא הופך לאלגוריה נפלאה של אהבה ממומשת. יש שני רמזים שמעידים על כך: הראשון הוא עץ הרימון אליו חד הקרן כבול, המסמל פוריות, והשני הוא שתי האותיות שמופיעות על גבי השטיחים שיכולות היו להיות שייכות לזוג אוהבים.

כך או כך, דמותו של אותו יצור אגדתי מעוררת השראה. בתרבויות מהמערב ובמזרח מזכירים את חד הקרן בהופעותיו השונות, כולל בתרבות היהודית. האם יתכן שכל זה מקרי? האם זהו פרי דמיונו של האדם? אולי. אבל אולי גם לא.

התערוכה "לחפש את חד הקרן" תוצג במוזיאון הקלויסטר בניו יורק עד לתאריך ה-18.8.2013

צילום: אדר יראון

פרופ' דן אריאלי יודע איך אנחנו צריכים להוציא את הכסף שלנו כדי להפוך להיות מאושרים יותר. הוא יודע שהדרך הנכונה לתגמל את העובדים עשויה להיות ההפך לגמרי מהדרך שבה אתם פועלים. הוא גם יודע איך לגרום לאנשים לרמות פחות. כל אלה, ועוד מחקרים רבים אחרים שהוא ערך, הפכו אותו לאחד מהמרצים המבוקשים בעולם.

אבל אריאלי, אחד השמות הגדולים בכלכלה ההתנהגותית, החליט להתרכז עכשיו דווקא בכתיבה של ספר בישול. בשבילו זאת סגירת מעגל. אם אתם נמנים עם מיליוני הגולשים שצפו בהרצאות ה-TED שלו, אתם בוודאי מכירים את הסיפור. אחרי שנים של כתיבת מאמרים אקדמיים ב-MIT, אריאלי החליט לכתוב ספר לקהל הרחב.

אבל הוא לא רצה באמת לכתוב על נושאי המחקר שלו. גם ככה הוא נאלץ לכתוב עליהם בכל יום. הוא רצה לכתוב ספר על המטבח. הוא השתעשע בכותרת: "לאכול ללא פירורים: אמנות האכילה מעל הכיור". אבל הוצאות הספרים השתעשעו פחות, ואריאלי הבין שכדי להצליח לפרסם מה שהוא רוצה, ראשית עליו להתחיל לפרסם מה שהוצאות הספרים רוצות.

כך נולדו שני ספריו הראשונים, "לא רציונלי ולא במקרה" ו"לא רציונלי אבל לא נורא", שהפכו לרבי מכר ותורגמו לעשרות שפות, וספרו השלישי, "האמת על באמת", שיצא במהדורה עברית רק בחודש שעבר. אבל עכשיו הגיע הזמן לעשות את מה שהוא רוצה באמת.

"זה לא יהיה ספר בישול כמו שאתה מכיר ספרי מתכונים", הוא מרגיע. הוא לא מספר מה בדיוק יהיה בספר, אבל הוא רומז שהספר הולך להיות משעשע, ולהתייחס לחיים במטבח כמיקרוקוסמוס של החיים האנושיים.

"אתה יכול לשאול את עצמך כמה כתבות כתבת בחיים שלך, מול כמה חביתות עשית בחיים. בעצם, אתה אמור לדעת על חביתות יותר מאשר על כל דבר אחר שעשית".

ועם זאת החביתות שלי גרועות להפליא

"אז עכשיו אתה יכול לשאול את עצמך: גם בתנאים שאתה יכול ללמוד מהר, עם עלות נמוכה יחסית, כמה דברים שונים ניסית? איך אתה לומד? כמה טוב הפידבק? בעצם אני רוצה להתייחס למטבח כי זה משהו שאנחנו כולנו חווים כל הזמן. אנחנו כאילו יודעים עליו הרבה, אבל בעצם הנעלם גדול. אני חושב שאפשר להקיש מזה על יתר החיים. אני מקווה שזה יהיה ספר משעשע".

כשאני מקשיב לחוכמת המטבח של אריאלי, אני נזכר שרק לאחרונה, כשקראתי מאמר באינטרנט, גיליתי שאפילו ביצים קשות אני לא מכין לגמרי נכון. מסתבר שאפשר להימנע מהאפור היבש שמסביב לחלמון.

"יש הרבה דברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אבל בעצם אנחנו עושים אותם לא נכון כל הזמן", אריאלי מסביר לי. "תחשוב על משהו שקל ללמוד אותו, כמו למשל להכין ביצה, מול משהו שקשה ללמוד אותו, כמו כמה בונוס לתת לעובדים, או איך להתנהג בחיי הבית, או איך לחנך את הילדים שלך".

זאת אולי התמצית של מה שאריאלי מקדיש לו את חייו. לקחת את הנושא שהכי קשה ללמוד, ההתנהגות האנושית, ולנסות להבין אותו לעומק. כשאנחנו מתייחסים למשהו כמובן מאליו, אריאלי מנסה להבין מה באמת עומד מאחוריו. גם על כוס האספרסו שאנחנו שותים תוך כדי הריאיון יש לו תובנות ("מה הקפה הזה אומר? איך זה שאנחנו אוהבים מר? איך זה שהתרגלנו אליו? ולמה אנחנו נפגשים בבתי קפה?").

"העולם הוא מאוד מעניין", אומר אריאלי. "מה שאני אוהב במדעי החברה זה שאנחנו מסתכלים על משהו שקורה בחיים, ויכולים לקחת צעד אחורה ולשאול מה באמת קורה פה".

למשל, האם אי פעם תהיתם מדוע בפאבים רועש כל כך, ואיך זה שאנשים שיוצאים לדייט בוחרים לצאת דווקא למקום שכזה? לאריאלי יש כמה תיאוריות. "תיאוריה אחת היא שאנשים לא יודעים על מה לדבר, ואם הם הולכים למקום עם רעש, זה יכול לכסות על שתיקות מביכות. הדבר השני הוא שזה נותן לאנשים סיבה להתקרב אחד לשני".

חלק מאותן תהיות הופכות למחקרים במעבדה של אריאלי באוניברסיטת דיוק שבצפון קרוליינה. לתת בונוס לעובדים, למשל, זה נושא לא טריוויאלי בכלל, שאריאלי חקר לא מעט. המחקרים של אריאלי מגלים שהיחס בין גודל הבונוס לבין התפוקה של העובד הוא ממש לא יחס ישר.

מה מתמרץ יותר, כסף או הודעת טקסט?

באחד המחקרים שמציג אריאלי בספר "לא רציונלי אבל לא נורא" הוא מתאר ניסוי שערך. כדי שניתן יהיה להעניק למשתתפים בניסוי תגמול שיהיה משמעותי עבורם בעלות נמוכה יחסית לחוקרים, הניסוי התבצע בהודו. המשתתפים בניסוי נדרשו לבצע משימות הדורשות ריכוז, ובעצם לשחק בכמה משחקים שונים. למשתתפים שהובטח תגמול נמוך היו תוצאות לא רעות. אבל כשהתגמול היה גבוה, הביצועים של המשתתפים התדרדרו.

אריאלי מתאר בספר את התנהגותו הלחוצה של אנוּפּוּם, אחד המשתתפים שהוצא לו בונוס גדול. הוא נעץ מבטים בכדור המשחק כאילו היה טרף, ומלמל לעצמו "זה מאוד חשוב, אני חייב להצליח!" אבל מרוב לחץ אנופום המסכן נכשל ברוב המשימות, שחבריו שהוצע להם בונוס נמוך הצליחו לבצע ללא קושי מיוחד.

בונוסים שמנים, מסביר אריאלי, עשויים לשפר את רמת הביצועים כשמדובר במשימות טכניות פשוטות. אבל כשמדובר במשימות שדורשות חשיבה, ההפך עלול לקרות. אני יכול לחשוב על כמה בעלי תפקידים בכירים שלא ייהנו לקרוא את הפרק הזה בספרו של אריאלי.

אבל אריאלי לא רק מבצע ניסויים בתנאי מעבדה. חברות עסקיות רבות נעזרות בשירותיו, מה שמאפשר לו להרחיב את המחקרים שלו, ולבצע אותם גם בתנאי שטח. ומסתבר שגם כשמדובר במשימות טכניות, בונוס כספי הוא לא בהכרח דרך התמרוץ הטובה ביותר.

"עשינו עכשיו ניסוי עם חברה גדולה שמייצרת צ'יפים למחשבים", מספר אריאלי. "מה שהם עשו היה לתת לאנשים בונוס של 100 דולר אם הם הגיעו לאיזושהי רמת ביצוע. מה שאנחנו ביקשנו מהם לעשות זה שבמקום לתת 100 דולר, הם ישלחו להם הודעת טקסט שאומרת להם 'כל הכבוד'".

תמריץ של 100 דולר נשמע מעודד הרבה יותר מאשר הודעת טקסט, חביבה ככל שתהיה. לכן, תוצאת הניסוי של אריאלי עשויה להיות מפתיעה. לא רק שהשינוי חסך בהוצאות החברה, אלא גם העלה את הביצועים של העובדים בחמישה אחוזים.

איך זה יכול להיות? ניסוי שעשה פעם אריאלי מציע הסבר. בניסוי התבקשו המשתתפים לגרור עיגול, שהופיע בצדו השמאלי של מסך המחשב, אל תוך הריבוע שהופיע בצד הימני, ולחזור על כך כמה שיותר פעמים במשך חמש דקות. כפי שהוא מספר בספרו הראשון, קבוצה אחת קיבלה חמישה דולר עבור המשימה, וקבוצה אחרת רק חמישה סנט. הקבוצה השלישית לא קיבלה שום תגמול. החוקרים פשוט ביקשו מהם להשתתף בניסוי כטובה.

איזו קבוצה הפגינה את הביצועים הטובים ביותר בניסוי? המשתתפים שקיבלו חמישה סנט לא הפגינו מוטיבציה גבוהה במיוחד. הם גררו רק 101 עיגולים בממוצע. הקבוצה שקיבלה חמישה דולר עבור המשימה גררה בממוצע 159 עיגולים לתוך הריבוע. אבל הקבוצה שלא קיבלה שום תגמול עבור המשימה התאמצה אפילו יותר, וגררה בממוצע 168 עיגולים. איך זה יכול להיות?

לשלם לחמותך על ארוחת החג

אריאלי נותן בספרו דוגמה היפותטית משעשעת, שבה אתם מגיעים לארוחת החג אצל חמותכם שוש. האוכל נפלא, הילדים נהנים, ובסיום הארוחה אתם קמים מהכיסא, שולפים את הארנק, ומציעים תשלום לשוש עבור ארוחת החג הנפלאה. "שוש, הפעם התעלית על עצמך, הארוחה הייתה פשוט מעולה, כמה אני חייב לך?" אתם שואלים ברצינות. "אלף שקל זה מספיק? לא חכי, אתן לך אלף חמש מאות!" את התוצאה ההיפותטית של הניסוי הזה, שאריאלי לא העז לבצע, הוא מתאר כך: "כוס יין מתהפכת, שוש מסמיקה ויוצאת מהחדר, גיסתך תוקעת בך מבט נזעם… נראה שאת החג הבא תבלה לבד בבית".

אריאלי מסביר שאנחנו חיים בשני עולמות. אחד שמתנהל על ידי נורמות חברתיות, והשני שמתנהל על ידי נורמות שוק. ולא כדאי לערבב ביניהם. במקרה מלפני כמה שנים עורכי דין לא הסכימו לספק שירות מוזל לגמלאים, בדוגמה אחרת שהוא מציג, אבל דווקא הסכימו ברצון לסייע ללא תשלום.

ברגע שאנחנו מזכירים כסף או גמול כספי, המחשבה שלנו עוברת מיד לפסים תועלתנים של "נורמות שוק", למחשבות על רווח והפסד, ו"מה יצא לי מזה". אבל אם אנחנו שומרים על "נורמות חברתיות", הצד האנושי שלנו מתגלה, ואנחנו כבר פחות להוטים לחפש אחר רווחים מידיים. אז החלפת הבונוס הכספי להודעות הטקסט בחברת הצ'יפים העבירה את מערכת היחסים לפסים חברתיים, ובעצם החליפה את מערכת הנורמות.

ובחזרה לניסוי גרירת העיגולים: אריאלי ערך ניסוי דומה, רק שהפעם הוצעה למשתתפים מתנה במקום גמול כספי. המשתתפים התאמצו בערך באותה מידה שבה התאמצו כשלא הוצע להם שום גמול. אולם אם הזכירו החוקרים את מחירי המתנות לפני ביצוע המשימה, הביצועים נפגעו.

איך לקנות אושר בכסף

צילום: אדר יראון

אז כסף לא בהכרח קונה ביצועים טובים יותר בעבודה. אריאלי הבין כבר מזמן שכסף גם לא בהכרח קונה אושר. אבל יש שתי דרכים להוציא כסף שדווקא יכולות לעשות אותנו מאושרים יותר.

"מסתבר שאנשים קונים יותר מדי דברים, ופחות מדי חוויות", מסביר אריאלי. "אני מנסה לקנות יותר חוויות ופחות דברים". כסף יכול לקנות אמנם רמת חיים גבוהה, אבל אריאלי מסביר שאנשים מתרגלים יחסית מהר לרמת החיים. ה"דברים" מפסיקים לרגש אותנו. החוויות נשארות אתנו תמיד. במקום לקנות ספה חדשה, אריאלי מעדיף לקחת את המשפחה לחופשת סקי או לצאת לפסטיבל "האיש הבוער" בנוואדה.

הדרך השנייה שמציע אריאלי כדי לקנות אושר היא להוציא כסף על אחרים. "לתת כסף זה משהו שגורם להנאה", אומר אריאלי, "יותר הנאה ממה שאנשים מצפים. זה לא חייב להיות הרבה. למשל, אפילו אם זה כוס קפה. אם הייתי נותן לך 20 שקל ואומר לך 'לך תקנה לך כוס קפה', או שהייתי נותן לך 20 שקל ואומר 'לך לקנות למישהו אחר כוס קפה, למישהו שאתה לא מכיר' – בסופו של דבר היית יותר מבסוט ביום שקנית למישהו אחר כוס קפה. יש לזה עדויות מאוד יפות".

אריאלי מספר על ניסוי שהוא אוהב במיוחד שעשו עם סוכני מכירות בבלגיה. לקבוצה אחת של סוכני מכירות נתנה החברה צ'ופר של 15 אירו כדי לקנות לעצמם מה שהם רוצים. לקבוצה השנייה נתנה החברה 15 אירו כדי לקנות מתנה למישהו אחר מהקבוצה שלהם. הקבוצה שבה קנו הסוכנים משהו לעצמם עבדה קצת קשה יותר מאשר מקודם. על כל 15 אירו שהשקיעה החברה, היא קיבלה 5 אירו בחזרה כתוצאה מהשיפור בתפוקה של הסוכנים.

אבל בקבוצה שבה קנו הסוכנים מתנות לחבריהם, עלתה התפוקה באופן דראסטי. החברה הרוויחה 72 אירו על כל 15 אירו שהשקיעה בסוכן.

"למה זה קרה? כשהם קנו לעצמם, הם עבדו קצת יותר. אבל כשהם קנו משהו למישהו אחר, פתאום הישיבות שלהם השתנו, הם דיברו אחד עם השני באופן אחר, עזרו אחד לשני באופן אחר, ובאמת היה שיפור גדול מאוד", מסביר אריאלי.

את התובנות האלה אריאלי לא שוכח לנסות ליישם גם בחייו האישיים. הוא אולי מבין בכלל לא רע איך פועלת החשיבה שלנו, אבל ממשבר גיל ה-40 הוא לא יכול היה להימנע. אז כמו גבר טיפוסי הוא החליט לצאת לנסיעת מבחן על מכונית ספורטיבית עם גג נפתח.

"היה מאוד נחמד. ובסופו של דבר החלטתי לקנות את המכונית הזאת. אבל לאח של אשתי".

ואתה מאמין שההנאה שהפקת מזה גדולה יותר מאשר אם היית קונה את המכונית לעצמך?

"כן".

את התובנות מהמחקר אריאלי לא רק משתדל ליישם בחיים האישיים שלו. הוא מספר גם כיצד הוא מנסה ליישם אותן בסביבת העבודה שלו.

"דבר ראשון, אני קונה לאנשים חוויות. פעם בשנה אני לוקח את כל הסטודנטים שעובדים איתי לסקי ביחד עם המשפחה שלי.

"אני מנסה מאוד לשתף אותם בתוצאות המחקר שהם שייכים אליו. המעבדה עובדת, ואני מסתובב בעולם ועושה דברים.

"אני לוקח אנשים מהמעבדה לכל מיני פגישות. גם אם אין להם מה לעשות בפגישה הזאת, וגם אם זה במקום רחוק – אם זה משהו שקשור למחקר שלהם, הם מבינים על זה משהו, ורואים את הפירות של מה שהם עשו".

אריאלי מספר שהמעבדה שלו, באוניברסיטת דיוק שבצפון קרוליינה, נראית יותר כמו איך שאנחנו מדמיינים את גוגל מאשר איך שאנחנו מדמיינים משרד באוניברסיטה. במרכז המעבדה ממוקם מסך גדול שעליו מציגים העובדים על מה הם עובדים, ויכולים לקבל פידבק מחבריהם. כסאות נדנדה תלויים מהתקרה, והחוקרים יכולים תמיד לקחת להם מהמקרר בירה או יין, או איזה פרי, ולשבת קצת על הספות ולחשוב.

המעבדה היא מרכז החיים של הסטודנטים שלו. הם עובדים בה עד שעות מאוחרות. יש לו דרישה מעניינת: העובדים שלו צריכים לעבוד בערך 50 אחוז מהזמן על דברים שהם רוצים לעבוד עליהם. "לי זה מאוד חשוב", הוא אומר.

אין ספק שאריאלי יודע איך לייצר מוטיבציה באנשים. הספר החדש שלו עוסק בהיבטים שונים של רמאות. אפשר אולי לקרוא אותו כספר העוסק בפן אפל בתודעה האנושית שלנו – בכל אחד מאתנו טמון הפוטנציאל להיות רמאי, עולה מהספר. אבל כמומחה למוטיבציה, נראה שהוא מציג את הדרכים שבהן ניתן לעודד אנשים לא לרמות.

אריאלי גילה, למשל, שכשמעוררים באנשים מחשבה על מוסריות – בין אם זה 10 הדיברות, או קוד האתיקה של האוניברסיטה שלהם – הרבה פחות מהם נוטים לרמות. ומאותה סיבה, כדי שאנשים ירמו פחות במילוי טפסי ביטוח, כל מה שנחוץ הוא להזיז את החתימה על אמיתות הטופס מתחתית הטופס לראשו.

איזה שימושים שנעשים במחקר שלך היום מרגשים אותך במיוחד?

"אני חושב שמה שמאוד מרגש אותי זה השימוש של הממשלה הבריטית בכלכלה התנהגותית. לממשלה הבריטית יש חטיבה של כלכלה התנהגותית, והם עושים ניסויים יפים מאוד".

אחד הניסויים שבריטניה מבצעת כרגע בכלכלה התנהגותית עוסק בשאלה כיצד ניתן להוציא אנשים מאבטלה.

"כשהיית בא למשרד התעסוקה, היו אומרים לך 'בוא תראה לי מה עשית בחודש האחרון. תראה לי שעשית מספיק דברים כדי שניתן לך דמי אבטלה'. עכשיו הם הופכים את זה, ואומרים 'בוא תראה לי מה אתה הולך לעשות בשבוע הבא'.

"זאת אומרת, הם בעצם רוצים להגיד 'בוא נעשה תוכנית פעולה, נתכנן מה חשוב לעשות. אנחנו לא בעניין של לבדוק אותך, אלא בעניין של לעזור לך".

מה הדבר שהכי היית רוצה להגשים עכשיו?

"הייתי רוצה ליצור במדינת ישראל משרד לכלכלה התנהגותית, שיבדוק ויבחן כל מה שעושים בכל מיני תחומים – בתחום החינוך, בתחום של הקצאת משאבים, בתחום הבריאות – כדי לנסות להבין באמת איפה הטעויות בתחום של פיקוח על הבנקים, למשל, ואיך אפשר לתקן אותן. זה מה שהממשלה הבריטית מתחילה לעשות, ואני חושב שאנחנו צריכים את זה בגדול ומהר".

אבל אריאלי לא צופה שזה יקרה בקרוב. "אני רוצה להיות אופטימי, אבל אני חושב שזה יקח זמן עד שיהיה מספיק רצון מהממשלה. אני חושב שלפוליטיקאים יש הרבה ביטחון עצמי בדעות שלהם, לצערי", הוא אומר. ועד שזה יקרה, אריאלי כנראה ימשיך להתעסק במטבח.

צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

כבר אלפי שנים מתחולל בתורכיה מאבק איתנים בין מזרח ומערב. זה מה שמאפיין אותה, אומר העתידן פרופסור דוד פסיג. אף על פי שבכל דור יש למאבק הזה טעם אחר וניחוח אחר, המהות שלו דומה, הוא מסביר ומוסיף שמבחינה זו אין חדש בהפגנות שמתרחשות היום בתורכיה. לדעתו, ההפגנות הן ניצנים ראשונים שילכו ויתגברו, אבל המטוטלת תתהפך רק לקראת אמצע המאה. "כיום גוברות הגישות המזרחיות [בתורכיה] שהאסלם מכוון אותן באזור הזה, אבל לקראת שנות ה-40 וה-50 המטוטלת תתהפך ונראה גישה מערבית יותר תופסת מקום".

"אני נמצא בתורכיה כל כמה חודשים וההשפעות המערביות רבות מאוד ובולטות מאוד. האנשים שם לא מוסלמים בכל רמ"ח איבריהם. רבים מהם הם מה שאנחנו בארץ מכנים 'חילונים'. ולקראת אמצע המאה הם יתפסו בחזרה את המושכות".

האם זה מתיישב עם האינטרסים של ארה"ב באזור?

"כן. לארה"ב חשוב מאוד שתורכיה תיטה היום יותר למזרח. למשל כשהמזרח התיכון עובר משברים עמוקים כל כך צריך מישהו שיטפל בנשורת של המשברים האלו. אם תורכיה נוטה יותר למזרח יש לה יכולת להשפיע יותר או להפעיל אפילו כוח כדי לפתור בעיות, כי לא יאשימו אותה בנטייה מערבית, וזה חשוב כי אתה צריך להיות פופולרי בפעולות שלך".

ההתנערות של ארדואן מאסאד היא אחד מהדברים האלה?

"ודאי, זו דוגמה קלאסית. דווקא משום שהם (התורכים) נוטים למזרח הם יכולים להטיל את העוצמה וההשפעה שלהם במקומות שהמערב היה מאוד רוצה אבל לא יכול. למשל לפני תקופה מסוימת הם הורידו מטוס איראני כדי לבדוק מה יש בתוכו. אם מדינה אחרת (ארה"ב או ישראל) הייתה עושה את זה, זו היה מלחמת עולם, אבל כשהתורכים עושים את זה, זה עניין פנימי של האיסלאם, גם בעיני ההמון וגם בעיני המנהיגים. אפילו איראן לא עשתה מזה עניין".

תורכיה יכולה לעצור או להאט את תכניות הגרעין של איראן?

"היא לא יכולה לעצור טוטלית, אבל היא יכולה לגרום לאיראן צרות".

היחסים בין איראן ותורכיה הם דוגמה למודל התנהגות שחוזר על עצמו פעם אחר פעם לאורך אלפי שנים, מסביר פסיג. "בהתחלה מחבקים אחד את השני ועוזרים אחד לשני וכך אתה מחזק את ההשפעה שלך. כאשר מגיע הרגע שאתה צריך להשפיע אתה עושה את זה בשקט ואם זה לא עובר בשקט, אתה עושה בכוח, זה בדיוק מה שקרה עם אסאד".

אתה צופה שזה מה שבאמת יקרה?

"תורכיה תפעל מול איראן בשקט והאיראנים לא יראו את זה כדבר נורא וכך כולם יוצאים מרוויחים", מסביר פסיג. "גם האיראנים לא נראים מובסים, וגם המערב לא נראה מתערב".

"זה חלק מהדברים שכבר מתרחשים מאחורי הקלעים. מה שמגיע לתקשורת זה זעיר אנפין ממה שמתרחש באמת".

תורכיה פועלת בעניין הזה מאחורי הקלעים?

"כן, ודאי. יש רמזים קטנים לכך פה ושם".

כמו מה למשל?

"למשל, לאחרונה ראש המוסד הישראלי נסע לתורכיה ונפגש עם ראש המוסד שלהם, אלה לא דברים בעלמא. מה דיברו שם, מה סיכמו שם".

איך ישראל צריכה להתנהל מול תורכיה?

"תורכיה הופכת להיות ההגמון של העולם הערבי באזור שלנו", אומר פסיג, וחשוב לנצל את זה. "אני מקווה שנדע איך לדבר עם התורכים, ואז נוכל לנצל את השפעתם וכוחם כדי לקרב בינינו לבין הסורים ובינינו לבין הפלסטינאים".

המנהיגות בארץ כבר התמתנה מול תורכיה, הוא מוסיף, אבל האנשים ברחוב עדיין חשים זעם כלפיה, עדיין נמצאים בהלם מכך שתורכיה הפכה להיות נגדנו. "חבל שזה המצב, כי התורכים עוד ישחקו תפקידים מאוד חיוביים באזור שלנו. זה בסדר שאנחנו נתפסים באזור כלא חברים של התורכים, אבל לא כאויבים. אויבים זה מסוכן מידי".

אתה חושב שהמנהיגים בארץ מבינים את זה?

"לעניות דעתי המנהיגים בארץ לא השכילו להטמיע את התהליכים ארוכי הטווח שמתרחשים באזור שלנו. אחת הסיבות לכך היא שהם עסוקים יותר מידי בשנה הקרובה ובמגמות קצרות הטווח. הם לא משתמשים מספיק בכלים של העתידנות כדי לייצר הערכת מצב טובה יותר".

בעולם משתמשים יותר?

"כן. אני מעורב בפרויקטים שונים בארה"ב. הלוואי שיכולתי לעשות את אותם דברים עם גורמים שונים בארץ".

ההפקות המשותפות לסינים ולהוליווד הן אמצעי המשמש את בייג'ינג להכתיב את הנרטיב הסיני מחוץ לגבולותיה – אילוסטרציה: Epoch Times. תמונות מקור: AFP, Photos

ב-2008 צולמה הסצנה הראשונה בסרט הפעולה "שחר אדום". הסרט מתאר את חייהם של חבורת צעירים בעיר לא ידועה בארה"ב, שבוקר אחד מתעוררים לקולות יריות ומגלים שחיילי צבא סין משתלטים על העיר שבה הם גרים. החבורה מחליטה להקים מחתרת ומתנגדת בכוח לפלישה האדומה.

הסרט אמור היה לצאת לאקרנים שנתיים מאוחר יותר, אלמלא התסריט דלף לידיים הלא נכונות. "ארה"ב מצלמת גרסה חדשה של סרט מהמלחמה הקרה כדי להכפיש את סין", נכתב במאמר בעיתון "גלובל טיימס" ב-2010, המשמש כשופר של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

הביקורת הסינית הגיעה עד מפיקי הסרט, אולפני MGM, ובתזמון הגרוע ביותר שיכול להיות. החברה שחתומה על הפקת סרטים כמו ג'יימס בונד, חלף עם הרוח וסטארגייט, הייתה נתונה במצב כלכלי קשה, ונזקקה לכל דולר נוסף שנכנס לקופתה. במיוחד משוק הקולנוע הגדול של סין.

כדי למקסם את הכנסותיהם ולהצליח לחדור לשוק הסיני, החליטו באולפנים למחוק באמצעים דיגיטליים את הדגלים הסיניים בסרט, את הסמלים הצבאיים שמזוהים עם סין, להחליף חלק מהדיאלוגים ולשנות את הצבא שפולש לעיר, מצבא סין לצבא צפון קוריאה. כל זה בהשקעה עצומה של כמיליון דולר.

"שחר אדום" שהגיע לאקרנים רק ב-2013 הוא סמל למהפכה אדומה ששוטפת בשנים האחרונות את הוליווד. לסרטים שבהם חסרה סצנה בסין – תתווסף אחת; סרטים שבהם הנבל הראשי הוא סיני – ישונו, ואת מקומו יתפוס אדם ממוצא אחר; וסצנות שהצנזורה הסינית לא אוהבת במיוחד – ייחתכו.

גרסה מיופה של סין

את המהפכה אפשר היה להרגיש כבר השנה. לאיירון-מן 3 נוספו קטעים עבור הקהל הסיני; "ענן אטלס" בכיכובו של טום הנקס חתך כ-40 דקות מהגרסה הסינית שלו כדי להתיישר עם דרישות הצנזורה הסינית, ומאותה סיבה קוונטין טרנטינו אישר שינויים מרובים בסרט "ג'אנגו ללא מעצורים".

אם לא די בכך, מנהלים באולפני פרמונט, שהפיקו את סרט הזומבים החדש "מלחמת העולם Z" בכיכובו של בראד פיט, החליטו לשנות חלק מעלילתו. הסרט שואב השראה מספר בשם זהה שראה אור ב-2006. עלילת הספר מתחילה בכפר נידח בסין שבו מתפרצת לראשונה מגפת זומבים קטלנית, שמשם מתפשטת ליתר רחבי העולם ומאיימת להשמיד את המין האנושי.

לפי הספר, המגפה מצליחה להתפשט לעולם דרך שוק השתלות האיברים של סין, שבו נקצרים איברים מאסירי מצפון ונמכרים בשוק הבין-לאומי לכל המרבה במחיר. אם נתעלם לרגע מעניין הזומבים, מדובר בתסריט שבו המציאות עולה על כל דמיון, כפי שחשף האפוק טיימס מאז 2006.

אבל בסרט בכיכובו של פיט מתרחש דבר שונה. אמנם בתסריט המקורי קיימת סצנה שבה דנים במקור התפרצות המגפה ומפנים אצבע מאשימה לכיוונה של סין. אולם בגרסה החדשה שלו כבר לא, טוען מקור בהנהלת פרמונט, כפי שדווח באתר החדשות TheWrap המסקר את תעשיית הבידור בארה"ב.

איך הוליווד הגיעה למצב הזה? כדי להבין את זה צריך לחזור שוב לסין, הפעם לקונגרס הלאומי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שנערך ב-2007. הו ג'ין-טאו, מנהיג סין באותם ימים כבר הבין מזמן שלשלטונו יש בעיה: האידאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית ופעולותיה סותרות רבים מהערכים המקובלים במערב, כמו דמוקרטיה, חופש, משפט וזכויות אדם. לכן הוא חיפש דרך שתגרום למערב לקבל את שלטונו כלגיטימי. הוא עלה לנאום והשתמש בפעם הראשונה במונח "עוצמה רכה" (Soft Power) המתייחס ליכולתה של מדינה לעצב את העדפותיה של מדינה אחרת בדרכים לא כוחניות.

הרעיון המרכזי של הסינים היה להשתמש באמצעים תרבותיים "רכים" כדי לייצא לעולם המערבי גרסה מיופה של סין על שלל בעיותיה, וכך לגרום לסין להיראות מאוזנת יותר ולשלטון המפלגה הקומוניסטית להיתפס כלגיטימי. ואחד הכלים התרבותיים להשגת המטרות האלה הוא תעשיית הקולנוע.

איך זה נעשה? בשלב הראשון מנהיגי המשטר דאגו להגדיל את שוק הקולנוע של סין, ומהר, כדי ליצור לו ביקוש. כמות המסכים במדינה גדלה משמעותית, ועד 2015 היא צפויה להכפיל את עצמה. נוספו גם מסכים בתלת ממד וכיום שוק הקולנוע של סין הוא השני בגודלו בעולם במונחי מכירת כרטיסים. תחזיות של חברת ראיית החשבון "ארנסט אנד יאנג" מנבאות שעד 2020 הוא יעקוף את השוק האמריקני.

זה היה רק השלב הראשון בתכנית גדולה יותר. מנהיגי המשטר חיפשו דרך "רכה" שתאפשר להם ממש להשפיע על הוליווד, ולצורך כך הגו טקטיקה "גאונית". הם סתמו את שביל הכניסה של הסרטים הזרים לבתי הקולנוע בסין. בתחילה סין אפשרה רק ל-20 סרטים זרים להציג בשטחה בכל שנה, וכל אחד מהם קיבל רק 13 אחוז מהכנסות מכירת הכרטיסים. בהמשך זה השתנה בעת ביקורו בארה"ב של שי ג'ין-פינג, מנהיג סין הנכנס, שהגדיל ב-14 את מכסת הסרטים הזרים (בתלת ממד בלבד) ואת הכנסתם מהמכירות ל-25 אחוז.

ואיך זה קידם את תכניתם להשפיע על הוליווד? מתברר שזה הכריח את אולפני הסרטים בהוליווד, שרצו להגדיל את הנתח שלהם בשוק הסיני הצומח, לחפש דרך שתאפשר להם לעקוף את מגבלות הכניסה שהסינים הטילו עליהם. ומי אם לא הסינים היו שם בשביל לעזור להם למצוא את הפיתרון, בדמות הפקה משותפת של סרט. מתברר שהפקה כזו, שבה לוקחת חלק חברה הוליוודית וחברה סינית, מאפשרת לסרט הוליוודי להיכנס לסין ואפילו לקבל 47 אחוז מהכנסות מכירת הכרטיסים. כך הוא עוקף את הפקק בכניסה לסין.

מה הטריק? כל סרט שמופק בשיתוף עם חברה סינית חייב לקבל אישור של הרגולטור הסיני, שקובע חלק מהתקציב המוקצה לסרט, את מיקומו, ואת אחוז השחקנים הסינים בהפקה. כמובן שהסרט חייב להיות גם "נכון מבחינה פוליטית". הצנזורה של הרגולטור הסיני מטילה הגבלות על סצנות סקס, דת, מסע בזמן וכל מה שנחשב לטאבו בעיניה, כמו טיבט, הטבח בכיכר טיאננמן, הדלאי לאמה והפאלון גונג.

"בכל פעם שרואים בסרט גורדי שחקים בשנגחאי, במקום לראות את המשטרה החשאית עוצרת אנשים, מחלקת התעמולה של סין מרוויחה נקודת זכות נוספת", אמר לעיתון "הגארדיאן" הבריטי אליסטר קורי, אקטיביסט בריטי הפועל למען שחרור טיבט.

קונג-פו פנדה והנרטיב הסיני

מגפת הזומבים החלה בסין, או שאולי כבר לא? – צילום: DEMARTHON / AFP

זה לא נגמר כאן. הצעד הגדול הבא בתכנית ההשתלטות "הרכה" על הוליווד התרחש כאשר "דאליאן וונדה", תאגיד הבידור הגדול בסין, הודיע באמצע 2012 כי ירכוש את השליטה ב-AMC, רשת בתי הקולנוע השנייה בגודלה בארה"ב. זו הרכישה הגדולה ביותר בהיסטוריה של חברה אמריקנית המבוצעת על ידי חברה סינית, אחרי שחברת המחשבים הסינית "לנובו" רכשה את IBM.

בערך במקביל למהלך הזה הודיע איל ההון הסיני ברונו וו על כוונתו לבנות במשותף עם המשטר הסיני את "צ'יינה-ווד" (Chinawood), סטודיו ענק בעיר טיין-ג'ין שיהיה מקום הפקה משותף לחברות אמריקניות וסיניות. כל זה בהשקעה עצומה של 1.27 מיליארד דולר.

הגדילה לעשות חברת Oriental DreamWorks, שנמצאת בבעלות משותפת של אולפני DreamWorks האמריקניים ושל חברה סינית, שתשקיע למעלה מ-3.1 מיליארד דולר בבניית סטודיו אנימציה ומתחם בידור בשנגחאי. החברה מתכננת להפיק במתחם את קונג-פו פנדה 3.

"ברור לכולם מדוע המדיה נשלטת במדינות קומוניסטיות", אמר למגזין "הדיפלומט", ליוּ לי-שין, מומחה לקולנוע סיני מהאוניברסיטה הלאומית לאומנויות של טייוואן. "אבל מה שהופך את סין למיוחדת, הוא שבפעם הראשונה יש לה את הכסף ואת השוק [...] כדי להשתמש בזה לשליטה בייצוגים החיצוניים שלה. ההפקות המשותפות לסינים ולהוליווד הן אמצעי המשמש את בייג'ינג להכתיב את הנרטיב הסיני מחוץ לגבולותיה".

הנוקמים ינחתו בסין

בשנות ה-90 התפתח בהוליווד גל של התנגדות לדיכוי בטיבט. הופקו סרטים כמו "שבע שנים בטיבט" בכיכובו של בראד פיט שמתיידד בסרט עם מנהיגה הרוחני של טיבט, הדלאי לאמה, וצולמו קליפים קצרים ומגמתיים שבהם כוכבי הוליווד, ביניהם האריסון פורד, קיאנו ריבס וג'וליה רוברטס מעבירים את המסר הזה בדיוק. ריצ'ארד גיר הבודהיסט אפילו נפגש עם הדלאי לאמה והעביר סדנאות מדיטציה, וקיאנו ריבס דיבר על לימודי דהרמה בודהיסטית.

עשור עבר והגל חלף. לאחר שמרטין סקורסזה ביים ב-1997 את הסרט "קאנדאן", הלוקח את הצופים למסע אל חייו של הדלאי לאמה ומציג את הדיכוי הברוטלי שממנו סובלים הטיבטים, המשטר הסיני הכניס לרשימתו השחורה את אולפני דיסני שהפיקו אותו. דיסני, שראתה בסין שוק פוטנציאלי גדול לסרטים, נאלצה לשכור בדיסקרטיות את שירותיו של הנרי קיסינג'ר, שהיה מזכיר המדינה של ארה"ב, כדי שייעץ לה כיצד להשקיט את הרוחות מול סין, כפי שדווח בניו יורק טיימס.

מאז כאמור, הרבה השתנה. מדי פעם נשמע ניצן של התנגדות, כמו מכיוונו של סטיבן ספילברג, שהחליט לפרוש מתפקיד המנהל האומנותי באולימפיאדה בבייג'ינג ב-2008, לאחר שטען כי המשטר הסיני לא עשה מספיק כדי לעצור את הטבח בדארפור. אבל הרבה מעבר לכך אין.

"אני עובד עכשיו על התסריט, ואם מישהו היה בא אלי ואומר: 'אנחנו בודקים אפשרות לעשות חלק מזה בסין', הייתי שוקל את זה", אמר ג'וס ווידון, שעובד על "הנוקמים 2", למגזין Entertainment Weekly. "סין נמצאת על הרדאר שלי. היא לא יכולה לא להיות שם בנקודת זמן הזו".

כך אף אחד לא צריך להיות מופתע לגלות שכאשר חבורת גיבורי העל בסרט "הנוקמים 2" תגיע לקולנוע בעוד שנתיים, היא תנחת בשלב מסוים בסין. או לגלות שכאשר פארק היורה 4 יגיע לקולנוע בשנה הבאה, הדינוזאורים יהיו גדולים יותר, מהירים יותר, קטלניים יותר, ושבשלב מסוים יספרו לכם שהם הגיעו מסין.

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

"אחת השאלות הכי נפוצות ששואלים אותי בהרצאות על שיפור הזיכרון היא איך אפשר לשכוח", מספר ערן כץ, שיאן גינס בזיכרון. הוא כבר הוכיח בהרצאות ובכנסים ברחבי העולם שהוא יכול לזכור מספר בן 500 ספרות ללא טעויות מההתחלה לסוף, ומהסוף להתחלה, אחרי שמקריאים לו אותו פעם אחת בלבד. בספריו שנמכרו ביותר מחצי מיליון עותקים ותורגמו ל-14 שפות הוא לימד טכניקות משעשעות לזכור מילים בשפות זרות, אינסוף סיסמאות, מספרי טלפון, שמות ופנים של אלפי אנשים, הרצאות שלמות ללא דפים וים של חומר למבחנים במינימום זמן.

בכל זאת בספרו האחרון "חמש מתנות למוח" (2013) שנחל הצלחה ענקית ובלתי צפויה מבחינתו, הוא עוסק גם בשכחה. "זה מעניין אנשים רבים כל כך מפני ששכחה טובה זו מתנה לבריאות הנפש, כי העבר שלנו, הכשלונות והפחדים מונעים מאיתנו להמשיך ולהתקדם הלאה ולהצליח".

שילוב מוצלח של זיכרון ושכחה הם לדעתו של כץ פוטנציאל לחיים טובים ומאושרים. "זיכרון פנומנלי הוא מיומנות מוכחת להצלחה. שכחה פנומנלית היא ברכה וערובה לחיים טובים ומאושרים. אשרי האיש שיש לו משניהם".

זוכרים לסלוח

כץ לא מתיימר להיות פסיכולוג, אבל כמו שלמד מאחרים ופיתח בעצמו טכניקות לזיכרון, כך גם פיתח טכניקות לשכחה. "עלה בדעתי שצריך מידי פעם לעשות פירמוט למוח. כמו שמוחקים קבצים ישנים שגורמים לעומס מיותר על המחשב, כך גם אנחנו צריכים לעשות לעצמנו. לכן בניתי כמה שלבים שמבוססים על מחקרים מדעיים, על איך למחוק זיכרונות".

אם רוצים למשל לשכוח אירוע טראומטי, אומר כץ, השלב הראשון וההכרחי הוא להקהות את הרגש שמתלווה לזיכרון. אחת הדרכים לעשות זאת היא לסלוח. "לסלוח לעצמנו, לסלוח לאחרים. סליחה זו אחת האפשרויות להמשיך להתקדם הלאה. זה לא מקרי שלמילים Forget (לשכוח) ו-Forgive (לסלוח) יש צליל דומה, אף שהן לא מאותו שורש".

לא כל כך קל לסלוח, במיוחד אם נפגענו קשה

"למעשה אי אפשר לסלוח, גם אם תגיד לעצמך עכשיו 'אני סולח למישהו שפגע בי', לא תצליח. תגיד פעם שנייה וגם לא תצליח. אבל מצאתי בכמה וכמה מקורות שצריך לסלוח 77 פעמים. למה 77? כי המוח שלנו מאמץ דפוסים. אם אתה אומר לעצמך 77 פעמים 'אני סולח לך', אתה מאמין בזה בסוף. אתה באמת סולח לבן אדם. אולי זה נראה לא הגיוני כרגע אבל זו עובדה".

איך עוד אפשר לשכוח?

"אנחנו יכולים לעוות את הזיכרון או להמציא זיכרון חדש לחלוטין לאירוע מסוים. למשל, אם אדם אהוב עזב אותנו, אנחנו יכולים לדמיין סצינת פרידה אחרת שבה אנחנו עזבנו אותו. לעשות ממש תסריט שלם בראש".

כך אנחנו יכולים לשנות את הגישה שלנו לאירועים שאין לנו שליטה על ההתרחשות שלהם, אומר כץ.

"יש עוד משהו נחמד שאפשר לעשות באופן מיידי והוא לתת פקודה למוח. לדוגמה, כולנו מכירים את המצב שאנחנו הולכים לישון ומשהו מטריד אותנו ואנחנו מנסים להסיט את המחשבה למשהו אחר, נעים יותר. אנחנו מדמיינים פרחים, חוף ים או טיול בחו"ל. מסתבר שזו טעות. למה? כי המוח עסוק עכשיו בשתי משימות. הוא מחפש מחשבה נעימה יותר להרגיע אותנו ובאותו הזמן ממשיך לחפש פתרון לבעיה שמטרידה אותנו. לכן אני מציע 'להעביר את המוח בשער השכחה', כלומר להגיד לו: תשמע מוח, מחר בשעה עשר בבוקר נמצא פיתרון לבעיה שמטרידה אותנו. עכשיו תפסיק לחשוב על זה. ברגע שנתת לו פקודה הוא יפסיק לחשוב על זה".

ערוגות הבושם

אם מדברים על זיכרון, כץ טוען שהוא לא גאון ושאין לו זיכרון פנומנלי. כל אחד יכול לזכור מספר בן 500 ספרות, הוא טוען. לאלה שמפקפקים בחדות הזיכרון שלהם הוא אומר: "אם אציע לך מיליון דולר, תצליח לזכור את המספר תוך חמש דקות".

אבל צריך להשקיע זמן ועבודה. "בסדנאות שלי אנשים תמיד מצפים לאיזושהי גלולת פלא שיקחו ופתאום יזכרו הכול. אין דבר כזה".

"כל הנושא של חוכמה ולמידה מאוד מעניין אותם". כץ בוייטנאם – צילום: באדיבות ערן כץ

יש כמה עקרונות בסיסיים שצריך ללמוד וכמובן ליישם אותם. אחד מהם זה תשומת לב. אנחנו לא יכולים לזכור משהו אם לא שמנו לב אליו מלכתחילה, אומר כץ, כמו למשל היכן הנחנו את המפתחות, מה שמו של האדם שפגשנו במסיבה או מה המרצה אמר בשיעור האחרון. לכן הטיפ שלו הוא להתעניין ולהתלהב מדברים, אפילו בצורה מלאכותית.

טיפ אחר, במיוחד לתלמידים ולסטודנטים הוא לנוע תוך כדי הלימוד. "אני מציע לתלמידים ולסטודנטים לשנן חומר תוך כדי הליכה. מוכח מדעית שזה מכפיל את כמות המידע שאפשר לזכור במחצית הזמן וגם פותר בעיות של קשב וריכוז".

בספרך האחרון אתה נותן מקום מיוחד לזיכרון של ריח, מדוע?

"הריח הוא אחד ממחוללי הזיכרון הכי חזקים. ריח של תפוזים בפרדס, מזכיר לי למשל את תנועת הנוער, ריח של עוגת תפוחים חמה יכול להזכיר את בית סבתא. לריחות יש השפעה רצינית מאוד על תהליכי הזיכרון שלנו. יש כאלה שאפילו ממליצים להריח אובייקט ספציפי כשלומדים לבחינה מסוימת, ואז בזמן הבחינה לשים אותו על השולחן כדי שיעורר את הזיכרון".

כדאי להתכונן לבחינה עם סוג של ריח מסוים?

"זה לא שהריח יגרום לך לזכור הכול, אבל הוא ללא ספק יעשה את הטריגר לניורונים הנכונים במוח להפעלת הזיכרון".

בעולם הדיגיטלי של היום הזיכרון באמת כל כך חשוב?

"יש דברים ששום טכנולוגיה לא תחליף. למשל אם פוגשים לקוח במסיבה, נתחיל לחפש את התמונה שלו או את שמו בסמארטפון? הוא יעלב מיד. או אם מנהלים שיחה עסקית בשפה זרה, נתחיל לחפש מילים בסמארטפון?"

מעבר לכך, מוסיף כץ, חשוב להפעיל את המוח כמה שיותר ופחות לסמוך על הטכנולוגיה. "זה כמו ללכת לחדר כושר. כשעובדים על המוח הוא משתנה והופך ליעיל יותר. למשל, לפני 15 שנה לקח לי שעה וחצי לזכור את המספר בן 500 הספרות ועם זה נכנסתי לספר השיאים של גינס. לפני כמה חודשים התארחתי בתכנית בטלוויזיה בקוריאה וביקשו שאחזור על התרגיל. שאלתי אותם האם יש להם זמן לחכות שעה וחצי והם אמרו שיש. לקח לי 20 דקות ואני בעצמי נדהמתי".

אתה משתתף בתחרויות עולמיות לזיכרון?

"לא, זה לא מעניין אותי. אני בעד הצלחה ונגד הצטיינות. השאיפה צריכה להיות להגיע למקום שני או שלישי ואז אתה גם נהנה מהלימודים בלי הלחץ הפסיכולוגי ובאופן פרדוקסלי אתה עשוי להיות במקום הראשון".

לכץ ולספריו יש הצלחה מיוחדת במזרח אסיה, בעיקר בתאילנד, קוריאה, וייטנאם ואינדונזיה, שם הוא נחשב לסלבריטי של ממש. הוא העניק את ספרו "סוד הזיכרון המצוין" לנסיכה מהה צ'אקרי, ביתו של מלך תאילנד. האתר הרשמי של הקוראן באינדונזיה ממליץ על ספרו "ג'רום הופך לגאון" (במקור בעברית "סוד המוח היהודי") ובביקורו האחרון בקוריאה דיווחו על כך במהדורת החדשות.

יש לך הסבר לתופעה הזאת?

"כל הנושא של חוכמה ולמידה מאוד מעניין אותם. הם מרותקים מהעובדה שאחוז כל כך גבוה של יהודים זכו בפרסי נובל, וגם הם היו רוצים מאוד לזכות".

ההצלחה שם הפתיעה אותך?

"באופן אישי כל הצלחה מפתיעה אותי. אין לי ציפיות ובסוף זה קורה".

מעבר להצלחה, אומר כץ, "חשוב לי להוכיח לכולם שהם יכולים לעשות דברים נפלאים עם הזיכרון שלהם. יש לי רצון לעזור לאנשים ולעשות להם טוב. זו המתנה הכי גדולה מבחינתי".

סין התמכרה לכסף הקל, כמו נרקומן שחייב להמשיך לקבל את המנה הקבועה שלו. גם אם ירצו לעצור את הדפסת הכספים יתקשו לעשות כך, ודוגמה לזה ראינו בתקופה האחרונה- צילום: AFP\PHILIPPE LOPEZ

בחודש יוני האחרון סין תפקדה כרגיל, לפחות כך נראה היה. התיירים הזרים גדשו את כיכר טיאננמן בבייג'ינג, המסחר בבורסה בשנגחאי התנהל על מי מנוחות והתקשורת המקומית פרסמה שסין מאיימת לפלוש לאזור הטריטוריאלי של יפן. שום דבר חדש. חודש לפני כן ראש ממשלה ישראלי אפילו טיפס על החומה הסינית. נראה היה שהכול עסקים כרגיל. אבל למעשה, מתחת לפני השטח ובמקום בלתי צפוי התרחש משהו בלתי רגיל שאף אחד לא צפה.

בחודש יוני החל לעלות ריח לא טוב ממערכת הבנקאות של סין. תהליך ידוע הוא שכאשר בנקים במדינה מסוימת צריכים כסף בטווח קצר של ימים בודדים, הם בדרך כלל לווים אותו מבנקים אחרים באותה מדינה, בריבית נמוכה יחסית וכמעט קבועה, שבסין עומדת על כ-3.5 אחוזים בממוצע. אבל בחודש יוני הריבית הזו החלה לעלות מעל לממוצע, וב-20 ביוני, בתוך יום בודד, היא עלתה לרמתה הגבוהה ביותר אי פעם בהיסטוריה של כלכלת סין: קצת יותר מ-13 אחוז.

קפיצה חדה כזו בריבית העלתה ריח של משבר אמון במערכת הבנקאות, בין הבנקים בסין. ריח שזכור משנת 2008, רגע לפני שמערכת הבנקאות בארה"ב קרסה והמשבר הכלכלי פרץ. לפחות בתיאוריה, אז כמו היום, הבנקים היו במצב פיננסי קשה. אבל אף אחד מהם לא ידע על מצבו הקשה של השני. כשהם גילו את זה לבסוף, הם חששו שאם ילוו כסף אחד לשני, לא יוכלו לקבל אותו בחזרה, וכך הריבית בין הבנקים קפצה בעשרות אחוזים.

שלושה ימים מאוחר יותר התיאוריה הזו עברה לשלב מתקדם יותר. לקוחות שהגיעו למשוך כסף מסניפי הבנק הגדול ביותר בסין (ICBC) גילו שאינם יכולים למשוך אותו. הכספומטים לא תפקדו בכמה ערים ברחבי סין, פקידי הבנק לא עבדו, ואפילו לא ניתן היה לבצע העברות כספים דרך האינטרנט. למחרת היום, גם מערכת העברת הכספים של בנק אוף צ'יינה, הבנק השלישי בגודלו בסין שהתפרסם בישראל לאחר שהלבין כספים עבור ארגוני טרור בגדה, הפסיקה להוציא כסף.

"אני לא יכול למשוך כסף מ-ICBC ומבנק אוף צ'יינה, ואני לא יודע איזה בנק יהיה הבא", התלונן וואנג יאנג-יוֹאוּ, לקוח ממורמר שצוטט בסוכנות החדשות רויטרס.

יומיים מאוחר יותר צוטטו בחלק מכלי התקשורת מקורות אנונימיים מתוך התעשייה. המקורות טענו כי הבנק המרכזי של סין נאלץ להזרים כ-8.6 מיליארד דולר לבנק לא ידוע בסין במטרה לחלץ אותו מפשיטת רגל. במקביל, פורסם בכתב העת הסיני Caixin, כי מספר בנקים סיניים הפסיקו להלוות כספים באופן זמני, ככל הנראה בגלל בעיית נזילות.

עוד קודם לכן פורסמה בתקשורת המקומית כתבה שטענה כי ICBC שלח מכתב ללקוחות פוטנציאלים, ובו הודה כי עליו למצוא "קרוב ל-100 מיליארד יואן" שהלווה לבנק סיני אחר ולא קיבל בחזרה. ICBC כמובן הכחיש וטען שכל הבעיה בכספומטים ובמערכות העברת הכספים נבעה מ"עדכוני מערכת".

זה לא שכנע את התקשורת העולמית שגעשה ורעשה. הכותרות רמזו על משבר כלכלי בסין; תחזית הצמיחה של סין ירדה; גם פול קרוגמן, לשעבר חתן פרס נובל בכלכלה, ניבא שחורות לכלכלת סין בטור שלו בניו יורק טיימס. פתאום הכלכלה השנייה בגודלה בעולם שאמורה הייתה לעקוף את ארה"ב בעשור הבא, כבר לא כזו יציבה.

אם אכן כך הוא המצב, דבר שלגביו הדעות עדיין חלוקות, יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת. אף על פי שרוב העולם נתפס עם המכנסיים למטה בזמן המשבר בארה"ב, ולא היה רוצה להיתפס כך שוב, חודש וחצי מאוחר יותר נראה שהסופה שככה וההיסטוריה חוזרת על עצמה. כפי שקרה רגע לפני שיא המשבר האחרון בארה"ב, גם עתה כלכלנים לא מעטים בוחרים לרכך את הסופה, ומתעלמים ממה שעשוי להיות המשבר הגדול הבא.

מחלה מדבקת ששמה אי ודאות

כדי להבין מה בעצם קרה פה צריך לחזור כמה שנים אחורה, לרגעים שלפני המשבר הכלכלי בארה"ב, כיוון שהאנלוגיה בינו לבין המשבר בסין מעניינת במיוחד.

אחד הכלכלנים המפורסמים בעולם היום הוא פרופסור נוריאל רוביני, לאחר שהצליח לחזות את המשבר בארה"ב ששיתק את שוק האשראי העולמי. בספרו Crisis Economics הוא משתמש ברולטה רוסית כדי להסביר מה קרה בשווקים החל מקיץ 2007.

ברולטה רוסית כל שחקן מסביב לשולחן מקבל את האקדח התופי הטעון בכדור אחד בלבד, מסובב את התוף, מכוון את האקדח לראש ולוחץ על ההדק. לשחקן אין מושג אם תיפלט ירייה או לא, אבל כיוון שהוא יודע שבאקדח יש מקום לשישה כדורים, הוא יכול לחשב שקיים סיכון של 1 ל-6 שלחיצה על ההדק תפלוט כדור.

"אפילו אם האנשים שמשחקים במשחק הזה הם חולי נפש עם נטיות אובדניות, הם עדיין יכולים לחשב את הסיכון. אבל כעת נניח שהשחקנים מקבלים אקדח מסתורי שמישהו אחר הכין. באקדח עשוי להיות כדור אחד, שישה כדורים או אף כדור. הוא אפילו עשוי לירות כדורי סרק במקום כדורים אמיתיים. השחקנים לא יודעים, ולכן אין להם מושג איך לחשב את הסיכון לפלוט כדור. הסיכויים למות אינם ניתנים לכימות. זו אי ודאות".

רוביני מתייחס לגורם אי הוודאות כמו אל איזה וירוס, שכאשר הוא חודר למערכת הוא עושה דבר אחד בלבד: יוצר פאניקה. הוא מסביר שעד קיץ 2007, רגע לפני שפרץ המשבר, רוב הכלכלנים בעולם היו בטוחים ביכולתם לחשב את הסיכון שקיים בשוק האמריקני, באמצעות מודלים כלכליים ידועים. אבל אז מוסדות פיננסיים רבים בארה"ב, ביניהם בנקים גדולים, נדרשו לחשוף את "הגופות" שהסתירו בארונם, את אותם "נכסים רעילים" שסיבכו אותם בהפסדי עתק.

אבל הבעיה לא הייתה ב"גופות" שראו על פני השטח, אלא באלה שאף אחד לא ידע עליהן. "איפה קבורות יתר הגופות? וכמה כאלה יש?" תוהה רוביני. "אף אחד לא יכול היה לדעת; אי הוודאות שלטה".

אי הוודאות התפשטה כמו מחלה מדבקת וחדרה לאחד ממוקדי הרעש החשובים ביותר בכלכלה: השוק הבין-בנקאי, המרחב הווירטואלי שבו הבנקים מלווים כספים אחד לשני. ומכאן הסיפור ידוע – בנקים שעד אז לחצו ידיים זה עם זה, לפתע חשדו זה בזה. אף אחד לא ידע כמה "גופות" מסתיר השני, והריבית הבין בנקאית (הליבור) קפצה מ-10 ל-70.

באופן צפוי, הבנקים המרכזיים נחלצו לעזרה. ב-9 באוגוסט הבנק האירופי המרכזי הלווה כ-95 מיליארד יורו לכ-50 בנקים, וביום שלאחר מכן עוד כ-60 מיליארד. דבר דומה קרה עם הבנק המרכזי של ארה"ב. למרות שזה עזר להוריד את ריבת הליבור לרמה נורמלית, זה עזר רק באופן זמני. כחודש מאוחר יותר היא שוב קפצה כשנודע יותר על הפסדי הבנקים וכשהפניקה התפשטה.

בסוף 2007 המערכת הפיננסית בארה"ב נראתה כמו שדה מוקשים גדול. חלק מהמוקשים התפוצצו, אולם רובם נשארו קבורים, ממתינים להתפוצץ מתישהו.

סין נתפסה עם המכנסיים למטה בשיאו של המשבר, בשלהי 2008. בשני העשורים הקודמים מודל הצמיחה שלה היה מוכוון ייצוא. הרעיון היה לנצל את כוח העבודה הזול במדינה וגם את הביקושים מחו"ל. במילים פשוטות, כוח העבודה הממושמע ייצר בזול ותוצרתו יוצאה למדינות כמו ארה"ב ואירופה. במקביל, הממשל הסיני הפנה משאבים כספיים גדולים כדי להגדיל עוד יותר את הייצור של כוח העבודה שלו, מהלך שהגדיל שוב את הייצוא.

החיסרון במודל הזה הוא שמי שצורך את התוצרת שמיוצרת בסין נמצא בעיקר בחו"ל, במקום בסין. וכך הצריכה הפנימית של המדינה, זו שמקבלת נתח משמעותי בכל מדינה אחרת בעולם, נותרה נמוכה מאוד בסין, בעיה שכמה שנים אחר כך תפגע בסין כמו בומרנג.

כשפרץ המשבר בארה"ב התברר לסינים שארה"ב ואירופה כבר לא יוכלו להמשיך לצרוך ממנה באותו קצב. הייצוא מסין נפל מתחילת 2008, דבר שהוביל לסגירת אלפי מפעלים ופיטורי עובדים רבים, ויצר חשש מאי יציבות פנימית בסין. איך הגיב לכך המשטר הסיני? הוא החל להדפיס כסף ולהזרים אותו לכלכלה, בניסיון לאושש אותה. מאות מיליארדי הדולרים זרמו לפרויקטים של תשתיות וייצור, בעיקר לנדל"ן. הבנקים הלוו לכל מי שרק רצה, כמעט ללא הבחנה.

בעוד שהייצוא (נטו) של סין צנח מ-8 אחוזי תמ"ג ל-2 אחוזים, ההשקעות בסין נסקו מ-40 אחוזי תמ"ג ליותר מ-50 אחוז. באמצעות השקעה בתשתיות ובנדל"ן נבלמה ההאטה הצפויה בכלכלת סין, שהמשיכה לצמוח בקצב גבוה יחסית.

אבל נוצרה כאן בעיה. כדי שצמיחה תהיה אמיתית ולא מלאכותית, חייב להיות משתמש קצה, מישהו שיסכים לצרוך או להשתמש במה שמיוצר או נבנה. מישהו שיבוא לגור בבתים שנבנים, או לשכור את המשרדים.

התוצאה של זה היא שכיום עומדים בסין אצטדיונים נטושים, קניונים שוממים ואף ערי רפאים שאיש לא גר בהן. לאלה אפשר להוסיף השקעות רבות שנעשו ללא היגיון כלכלי איתן. "כמו מסילות רכבת מהירה שלעולם לא יחזירו את ההשקעה בהן, או שדות תעופה שבהן מטוס ממריא רק פעם או פעמיים ביום", טוען פרופסור פטריק צ'ובנק, מרצה בבית הספר לכלכלה וניהול שבאוניברסיטת טסינג-חואה בבייג'ינג. אלה דברים שאפשר לראות בשטח. החשש הוא ממה שאי אפשר לראות.

במערכת בנקאות בריאה, בנק שמלווה כסף לחברות שונות, לבסוף מקבל אותו בחזרה בתוספת ריבית. את הכסף הזה הוא יכול להלוות לחברות נוספות, וכן הלאה. אבל מה אפשר לעשות אם החברות בונות פרויקטים הפסדיים ולא יכולות להחזיר את הכסף לבנק? הפתרון פשוט: מדפיסים עוד כסף, ומלווים אותו שוב. כך ממשיך לזרום "דם" במערכת הבנקאות, וכך גם גדל החוב על כתפיהם של הבנקים ונפערים חורים במאזנם. ברבעון האחרון של השנה הקודמת גדל האשראי בשוק הסיני בכ-600 מיליארד דולר. ברבעון הראשון של 2013 הוא גדל כבר בכטריליון דולר.

כאן רק מתחילה הבעיה. לא רבים יודעים שלמעלה מ-70 אחוז מהתוצר של סין מגיע מעסקים קטנים-בינוניים. למרות זאת, הבנקים הסיניים שבשליטת המדינה מלווים בדרך כלל בעיקר לחברות ממשלתיות גדולות. מסיבה זו קמה בסין מערכת בנקאות מחתרתית, המכונה "בנקאות צללים". עסקים קטנים-בינוניים יכולים לקבל שם הלוואה בריבית מופקעת שנעה בין 20-10 אחוז. כיום יותר מחצי מכל ההלוואות בסין מגיעות מבנקאות הצללים.

ש'יָאוֹ גָאנְג, לשעבר יו"ר דירקטוריון בנק אוף צ'יינה, כתב מאמר דעה בעיתונות הסינית באוקטובר 2012, כשעוד כיהן בתפקיד. במאמר הוא השווה את "בנקאות הצללים" להונאת פונזי. במילים פשוטות, חברות שלוות כספים מחזירות אותם באמצעות הלוואות נוספות, כיוון שאין להן יכולת להחזיר אותם מרווחיהן, מצב מסוכן וקריטי למשק.

כך הגיעה כלכלת סין לקו אדום שבו מספר הולך וגדל של בנקים מוצאים עצמם עם נכסים רעילים במאזניהם, שכסף הם לא יראו מהם, מצב שמזכיר לא במעט את המצב שהופיע לפני המשבר בארה"ב.

נחלש ואז הופך להרסני יותר 

בג'ונג-נאן-האי, מתחם הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית, מנסים להשתיק את כל העניין. לפי מקורות פנימיים שצוטטו בוול סטריט ג'ורנל, מָא קָאי, סגן נשיא סין שבתפקידו הנוכחי אחראי לפקח על הבנק המרכזי של סין, הורה לחקור מי הפיץ את "השמועות" על פשיטות הרגל של בנקים אלו או אחרים.

מהלך השתקה נוסף הוביל משרד התעמולה של המפלגה, שהורה לאמצעי התקשורת בסין לא להשתמש במילים כמו "בעיית נזילות" ו"מחסור במזומנים", לפי הוול סטריט ג'ורנל.

הקניון הגדול בעולם עומד שומם. קניון דרום סין החדש בפרובינציית גואנג-דונג

כחודש וחצי כבר עבר, והריבית הבין-בנקאית ירדה לרמות נורמליות. הבנק המרכזי של סין הזרים כסף חדש לבנקים שנתן להם חמצן, ובסוכנות החדשות של המפלגה הקומוניסטית הסינית דווח שמי שחשב שאין כסף טעה. "זה לא שאין כסף", נכתב בפרשנות למצב, "אלא שהכסף לא נמצא במקום הנכון".

על פני השטח נראה שגם אם הבעיה לא נפתרה, היא בעצם כבר לא כזו גדולה. המצב נרגע והאדישות חזרה. אבל אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כאן בדיוק עשויה להיות נקודת התורפה, כפי שקרה כמעט בכל משבר כלכלי קודם.

למשל, במאי 1930, אחרי "השפל הגדול" שהחל בארה"ב שנה קודם לכן, הצהיר נשיא ארה"ב הרברט הובר, כי "עברנו את אחת מאותן סופות כלכליות שמגיעות כל תקופת זמן מסוימת ומביאות קשיים וסבל לאנשים [...] לא הייתה פשיטת רגל משמעותית של אף בנק, או כשל תעשייתי. הסכנה מאחורינו". כעבור שלוש שנים הגיע השפל לשיאו.

ההיסטוריה חזרה על עצמה 78 שנה מאוחר יותר, במאי 2008, כאשר שר האוצר האמריקני הנרי פולסון הצהיר כי "הגרוע מכל מאחורינו", ושבוע לאחר מכן הוסיף כי "אנחנו קרובים יותר לסיום המהומה בשווקים מאשר לתחילתה". הסוף ידוע, המשבר הגיע לשיאו מיד לאחר מכן.

"בכל משבר כלכלי תמיד היו אנשים אופטימיים שבנקודת זמן מסוימת הצהירו שהגרוע מכל חלף", טוען רוביני. "לרוע המזל, רק לעתים נדירות משברים פיננסיים מכים פעם אחת ונעלמים. הם דומים להוריקנים, שצוברים תאוצה, נחלשים לזמן מסוים, ואז משיגים כוח הרסני גדול יותר. אי אפשר לרפא אותם באמצעות פשיטת רגל או חילוץ של בנק בודד, או אפילו באמצעות קריסה של סקטור מסוים בכלכלה".

הדפסת כסף היא לא הפתרון

בהקשר הזה יש דעה נפוצה מאוד בחוגים הכלכליים, דעה שכבר הפכה לקלישאה: סין תמיד תוכל להדפיס עוד כסף כדי להיחלץ מהסופה. גם הפעם, מבט על ההיסטוריה מראה שזה לא תמיד עובד.

דוגמה לכך היא מסוף 2007, אז לפתע שררה תחושת הקלה בשווקים, אחרי שבנקים רבים בארה"ב החמירו את הסטנדרטים לקבלת הלוואה, צמצמו את החשיפה שלהם לנכסים מסוכנים והלוו פחות. נראה היה שהמצב תחת שליטה. בפועל, ערך הנכסים שלהם המשיך לצנוח, בעוד התחייבויותיהם גדלו, מה שהוביל רגולטורים בארה"ב להציע לבנקים לגייס כספים נוספים כדי לחזק את מאזן התשלומים שלהם.

כך הבנקים קיבלו עירוי של מיליארדי דולרים, וחיזקו את האשליה שהם מתייצבים. גם פעולות הבנק המרכזי, הפד, תרמו לכך. הבנק סיפק הלוואות ארוכות טווח לבנקים שאמורות היו להוריד את הלחץ בשוק הבין-בנקאי, ולחדש את האמון בין הבנקים. בהתחלה זה עבד: הריבית הבין-בנקאית ירדה ונוצרה תקווה חדשה שהגרוע מכל חלף. "אני אופטימי לגבי הכלכלה", אמר הנשיא בוש. "אני אוהב את היסודות [של הכלכלה], הם נראים חזקים".

"למעשה, באותו חודש כלכלת ארה"ב נכנסה למיתון והייתה על סף קריסה. המשבר עמד להיכנס לשלב המסוכן והמשמעותי ביותר שלו", משחזר רוביני. ההלוואות ארוכות הטווח החזיקו חודשים בודדים עד שהתייבשו לגמרי, והריבית הבין-בנקאית קפצה לגבהים חסרי תקדים.

כעת גם בסין מבינים שהם לא יכולים להמשיך להדפיס כספים בלי סוף. ראש ממשלת סין, לי קה-צ'יאנג, הודה בכך כשאמר שהמשך הדפסת הכספים בקצב הנוכחי תפסיק להניב את התוצאות הרצויות. לי מבין שסין צריכה דווקא להאט את קצב ההדפסה. אבל ייתכן שזה מאוחר מדי אחרי שסין התמכרה לכסף הקל, כמו נרקומן שחייב להמשיך לקבל את המנה הקבועה שלו. במילים פשוטות, גם אם קברניטי הכלכלה רוצים לעצור את ההדפסה וההזרמה, יהיה להם קשה לעשות כך, ולא צריך ללכת רחוק כדי להבין את זה. כשהם בחרו לא להזרים כספים לבנקים מיד לאחר הקפיצה האחרונה בריבית הבין-בנקאית, נוצר משבר אשראי. הבנקים נשארו חשופים, וקברניטי הכלכלה הבינו שלא נותרה להם ברירה אלא להזרים שוב כספים נוספים, לתת לבנקים את המנה הקבועה, את החמצן למערכת התקועה.

מה הלאה

הזרמה או לא, כמו במשבר של 2008, גם עכשיו האתגר הגדול של קברניטי הכלכלה יהיה להבדיל בין הבנקים "הטובים", אלה שכמעט נגמר להם הכסף, לבין "הרעים", פושטי הרגל. השאלה תהיה לאיזה בנק יש יותר נכסים מהתחייבויות, אפילו אם לא ניתן להפוך את הנכסים לכסף. ולאיזה בנק יש יותר התחייבויות מנכסים, כאלה שמחסלות את ההון העצמי של הבנק ומובילות אותו לחדלות פירעון.

המשימה הזאת תוטל על המשרד הלאומי לביקורת חשבונות של סין, שלא יבדוק רק את הבנקים הגדולים, אלא גם את יתר הגופים בסין, כמו הממשלים המקומיים והחברות הממשלתיות.

זו לא הולכת להיות משימה פשוטה. ייתכן שהיא אפילו תהיה בלתי אפשרית. לא בגלל כמות החוב הגדולה שקשה לעמוד על דיוקה, כפי שהתלוצץ לאחרונה חתן פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן, כשכתב בניו יורק טיימס: "כל הנתונים הכלכליים נראים כמו סוג משעמם במיוחד של מדע בדיוני. אבל הנתונים הסיניים הם בדיוניים אפילו יותר מהשאר".

אלא בגלל הדרך שבה נהוג "לטפל" בחובות בסין, דהיינו, לגלגל את החוב, בצורה ישירה או עקיפה, למאזן הממשלתי וכך "להעלים" אותו ממאזני הממשלים המקומיים.

פרופסור מיכאל פטיס, מומחה לכלכלת סין המלמד בבית הספר לניהול שבאוניברסיטת בייג'ינג, טוען שאולי דווקא בגלל הדרך שבה נהוג "לטפל" בחובות, רעים ככל שיהיו, החובות לא יובילו להתמוטטות בנקאית או לקריסה כלכלית כלשהי. "יהיו חובות שסביר להניח שיהיו רשומים במאזנים של הבנקים. את החובות האלה מישהו יצטרך לפרוע. מכיוון שההכנסה של משקי הבית נמוכה מדי מכדי שאפשר יהיה למחוק באמצעותה את החובות (באמצעות הטלת מסים), הממשלה תהיה זו שתצטרך לממן את החוב באמצעות העברת כספי ממשל.

"דרך אחרת ליישוב החוב היא באמצעות הפרטת נכסים ממשלתיים שונים ושימוש בפדיון שהתקבל כדי לנקות את חובות הבנקים. אבל זו פעולה קשה לביצוע מבחינה פוליטית. החוב של סין, שאינו ניתן להחזר, הולך וטופח, ובסופו של דבר רובו ככולו צפוי להתגלגל למאזן הממשלתי".

איך זה קשור לאי יציבות חברתית

אחד החששות שמתלווים למשבר כלכלי בסין הוא אי יציבות חברתית. תסריטים רבים יכולים להוביל למצב הזה, אחד מהם הוא "נחיתה קשה" של הכלכלה. כשמדברים על "נחיתה קשה", מתכוונים בדרך כלל להאטה חדה בצמיחה הכלכלית, מתחת ל-7 אחוזי צמיחה.

"הקונצנזוס הוא שהצמיחה השנתית בשנים הקרובות תרד מ-7.5 אחוזי צמיחה, ל-6-5 אחוזים", אומר פרופ' פטיס. "אבל לדעתי זו עדיין תחזית גבוהה מדי. אני טוען שהצמיחה הממוצעת של כלכלת סין בעשור הקרוב תגיע בקושי ל-3 אחוזים. יידרשו לפחות עוד שנתיים-שלוש עד שנתון צמיחה כה נמוך יהיה בגדר קונצנזוס".

מה זה אומר ואיך זה קשור לאי יציבות חברתית? אם מסתכלים על שוק הנדל"ן הבועתי שמשך את רוב ההשקעות בשנים האחרונות, התמונה יחסית ברורה: נניח שחברות הבנייה מאטות את קצב הבנייה המטורף שהיה נהוג עד כה בסין, ובעיקר מנסות למכור את מלאי הדירות שנצבר אצלן וכך להימנע משפיטת רגל. פירוש הדבר הוא שחברות הבניה יעסיקו פחות פועלים וירכשו פחות חומרי בנייה.

פירוש רחב יותר הוא ירידה בביקושים לפלדה. כיום כ-40 אחוז מהביקוש לפלדה בסין מקורו בתעשיית הבנייה. וירידה בביקושים גם למלט, זכוכית, צינורות נחושות, חיווט וכו'. וגם ירידה בביקושים לריהוט וכלי בית. "המגזרים האלה תופסים כ-25 אחוז מהתמ"ג של סין", אומר פרופ' צ'ובנק. החשש הוא שירידה בביקושים תוביל לסגירת עסקים, מפעלים ואבטלה, שיובילו למחאה חברתית גדולה.

אבל אם אתם מאלה שקוראים את הנתונים הכלכליים של סין, אתם יכולים לישון בשקט בלילה. כי לא תראו שזה קורה, לפחות לא עד הרגע שזה יקרה. והסיבה לכך פשוטה: חברות הבנייה יודעות שאם הן לא יבנו דבר, הממשל יפקיע מהן את הקרקעות שחכרו. לכן הן יחשבו על כל דרך אפשרית להכריז על התחלת בנייה, ומה שאתם תראו במדד התחלות הבנייה לא ישקף את המציאות האמיתית בשטח.

"הן עשויות לחפור בור באדמה, להכריז על תחילת פרויקט בנייה, ולהקפיא את המשך העבודה ללא הגבלת זמן", אומר פרופ' פטיס. דוגמה לכך התגלתה בתחילת 2012, כאשר המשרד לשיכון ולפיתוח עירוני-חקלאי בסין העריך באומדן גס כי בערך שליש מהפרויקטים לדיור ציבורי היו רק "חפירה באדמה", ולא בנייה אמיתית של דירות.

זה כנראה חלק מהעניין בכלכלה שבה הנתונים הם דיבורים בעלמא, שבה המשבר הכלכלי אינו הוריקן, אלא במקרה הטוב רק בריזה קלילה, ואי הוודאות עשויה להתברר כצרה הכי גדולה.

מערכת התחבורה הציבורית האישית של Skytran . פיילוט מתוכנן להיבנות בתל אביב כבר בתוך כשנתיים – צילום: באדיבות Skytran

הכתבה התפרסמה בגיליון אוגוסט של מגזין אפוק טיימס. לחצו כאן כדי לקבל את גיליון אוגוסט המלא עד הבית ב-1 ש"ח.

תארו לעצמכם שבעוד כמה שנים, אחרי שנתרגל לקפוץ מתל אביב לניו יורק תוך שלוש שעות וחצי, המטוסים של היום ייראו לנו מיושנים, איטיים ומזהמים. ניזכר בגיחוך באותם ימים פרימיטיוויים שבהם נאלצנו להיכלא בתוך מטוס מרעיש למשך שעות ממושכות כדי להגיע למדינות אחרות. כמה צוותי מחקר ברחבי העולם מנסים בימים אלה להפוך את החזון הזה למציאות.

אם התחזיות שלהם נכונות, כבר בתוך שנתיים-שלוש נוכל לנסוע באבטיפוס של מערכת שתטיס אותנו בתוך צינור במהירויות אדירות כשאנחנו יושבים בתוך מעין קפסולות. המערכת הזאת צפויה להגיע בסופו של דבר למהירות של אלפי קמ"ש. יש שמדברים על מהירות של עד 8,000 קמ"ש, יותר מפי שישה ממהירות הקול.

היזם הסדרתי אילון מאסק עומד לחשוף ב-12 באוגוסט את התוכנית שלו למערכת ה"הייפרלופ", מערכת תחבורה מדור חדש (עדכון: מאסק חשף בינתיים את התונכנית שלו. אפשר לקרוא עליה במהדורה האנגלית של האפוק טיימס). מאסק עומד מאחורי חברת Space X האמריקנית ששלחה חלליות לחלל  וצפויה להיות החברה הפרטית הראשונה שתשלח חללית מאוישת לחלל. הוא גם מי שעומד מאחורי חברת התשלומים באינטרנט פיי-פל, מאחורי מיזם המכוניות החשמליות טסלה, וגם מאחורי סולאר סיטי, הספקית הגדולה ביותר של חשמל סולארי בארה"ב. כשחיפש הבמאי ג'ון פברו איך להפוך את דמות הקומיקס "איירון מן" של המיליארדר טוני סטארק למציאותית, מאסק היה מקור ההשראה שלו.

מאסק הוא אחד שיודע להפוך חזון למציאות, וזה מסביר מדוע כששחרר בחודשים האחרונים רמזים לגבי מערכת ה"הייפר-לופ" שהוא מתכנן, מערכת שתוכל להביא אותנו מתל אביב לאילת בכמה דקות, הוא הצליח להכניס למתח את העולם.

הוא מתאר את מערכת התחבורה העתידנית שלו כמערכת שלא יכולה להתרסק, תהיה חסינה לכל מזג אוויר, תיסע במהירות כפולה ממהירות מממוצעת של מטוס, תצא לדרך ברגע שנגיע ללא המתנה, ובעלות נסיעה נמוכה.

רמזיו של מאסק מתארים מערכת שנשמעת דומה במיוחד למערכת שכבר נמצאת בפיתוח במשך שנים, על ידי החברה האמריקנית ET3 ושותפיה ברחבי העולם.

לפני שנגיע לטכנולוגיות המהפכניות של מאסק ושל ET3, כדאי להבין קודם כל טכנולוגיה אחרת שצפויה לשנות את פני התחבורה העירונית שלנו. בהתחלה היא אמנם לא תסיע אותנו במהירויות האדירות שמאסק מדבר עליהן, אבל בכל זאת תחסוך מאתנו פקקים, זיהום אוויר, תלות בנפט, והמתנה מתסכלת לאמצעי תחבורה ציבורית.

"הסעת המונים אישית מהירה" הוא השם העברי של המונח Personal Rapid Transportation, או בקיצור PRT. תזכרו את השם הזה, כי נראה שבתוך שנים ספורות מערכות ה-PRT יתחילו להחליף בהדרגה את מערכות הסעת ההמונים המסורתיות שלנו. אבטיפוס של מערכת כזאת מתוכנן להיבנות בתל אביב בתוך קצת יותר משנתיים.

קרוניות מרחפות בשמי תל אביב

אז מה המשמעות של PRT?  חשבו על מעלית. אתם מזמינים תא לקומה שבה אתם נמצאים, נכנסים פנימה, לוחצים על הקומה שאליה אתם רוצים להגיע, והתא מביא אתכם ליעדכם. עכשיו חשבו על מעלית כזאת הפרושה על פני כל העיר.

"מערכות ה-PRT יוכלו לעבוד ברשת של קווים", מסביר מהנדס התחבורה אבישי נווה ממשרד רע"מ הנדסת דרכים ותנועה. "המערכת האוטומטית תוכל להגיע ממקום למקום שנמצא על הרשת. מהבחינה הזו, זה כמו מונית ספיישל".

יש כמה מערכות בודדות כאלה שכבר פועלות בעולם בקנה מידה קטן. בטרמינל 5 שבנמל התעופה הית'רו, למשל, נעות קרוניות קטנות על גלגלים על נתיב מוגבה. הקרוניות מסיעות את הנוסעים על פי דרישה בין מגרשי החניה השונים לטרמינל. אין נהג לקרוניות האלה, והן נשלטות על ידי מערכת מרכזית. גם בעיר אמריצר שבהודו צפויה להיבנות מערכת בטכנולוגיה דומה, אך בהיקף עירוני, שישרת 100 אלף נוסעים ביום.

ג'רי סנדרס, מנכ"ל Skytran , לצד אבטיפוס של מערכת התחבורה העתידנית. "האישורים הסטטוטוריים והרגולציה הם בדרך כלל דבר מאוד מורכב ומסובך, אבל במדינת ישראל לקחו על זה בעלות, ובאמת שוברים פה כל מחסום" – צילום: באדיבות Skytran

מערכת ה-PRT הזו שבהית'רו, של חברת Ultra, צפויה להיבנות בעיר אמריצר שבהודו, ולהיות מערכת ה-PRT הראשונה בהיקף עירוני. 100 אלף נוסעים ביום על פי התוכנית יסעו ביום במערכת באמצעות 200 קרוניות.

במקום להסיע מספר גדול של אנשים, בתדירות נמוכה יחסית, ולעצור במספר מוגבל של תחנות, מערכות ה-PRT האידיאלית מוכננות להסיע בין 2 ל-6 אנשים בכל נסיעה, על פי דרישה וללא המתנה, אל מבחר עצום של תחנות הפרושות על פני העיר.

חלק מפתרונות ה-PRT המתוכננים כיום בנויים מקרוניות הנעות על גלגלים או על מסילות. לרוב מתכננים את המערכות כך שיהיו על מישור מוגבה כלשהו, כמו מסילות מוגבהות. הייתרון בכך הוא שאין פגיעה בתנועת המכוניות והולכי הרגל על הקרקע, וקל יותר לשמור על הבטיחות.

אבל יש בזה גם חיסרון. לא כל כך נעים לראות מסילות מגושמות או משטחי בטון פרושים בגובה של שישה מטרים בכל רחבי העיר. זהו אחד המחסומים המשמעותיים שמפריעים כיום לבנות פתרון PRT המשרת עיר שלמה.

בעיר האקולוגית החדשה מָאסְדָר שבאבו-דאבי חשבו על פתרון אחר. מתכנני העיר החליטו להשאיר את פני הקרקע ידידותיים להולכי רגל ונקיים מכלי רכב מכל סוג. קרוניות ה-PRT נעות שם מתחת לפני הקרקע. אבל גם הפתרון הזה נתקל בבעיות שונות, בין היתר בשל העלויות הגבוהות.

פתרון PRT אלגנטי במיוחד שנמצא כיום בפיתוח הוא הפתרון של חברת Skytran האמריקנית, שנהנית משיתוף פעולה עם נאס"א. מעבר לטכנולוגיה החדשנית ולעיצוב המרשים, מה שקוסם לי במיוחד ב-Skytran הוא שהם בחרו בתל אביב בתור העיר שבה יקימו את הפיילוט שלהם. ג'רי סנדרס, המנכ"ל, הוא ישראלי-אמריקני. הוא גר בקליפורניה ובישראל לסירוגין, אבל לאחרונה מבלה זמן רב יותר בישראל, בניסיונות לקדם את ההיבטים הרגולטורים והסטטוטוריים לצורך התחלת בניית הפיילוט.

במקום מסילות מגושמות או משטחי בטון, הקרוניות של סקייטרן, המיועדות ל-2 נוסעים כל אחת, ייתלו מצינורות שיחוברו בין העמודים לצד הדרך, שיחליפו את עמודי התאורה הקיימים. הן יוכלו להגיע למהירויות של עד 240 קמ"ש בנסיעה בין-עירונית. ריחוף מגנטי ישמש כדי למנוע חיכוך בחיבור שבין הקרונית לצינור, כך שהאנרגיה שתידרש להנעת הקרונית תהיה מינימלית.

מערכת בקרה מרכזית מתוחכמת תנתב את תנועת הקרוניות העתידניות כדי להביא את הנוסעים ליעדם בזמן הקצר ביותר האפשרי. התחנות של Skytran יהיו מוגבהות, והגישה לתחנה תיעשה בנתיב נפרד, כך שהתנועה בנתיב המרכזי תמשיך ולא תצטרך להתעכב בגלל עצירה של קרוניות אחרות. המערכת תהיה נגישה לנכים, וסנדרס מבטיח שיהיה גם התקן לחיבור אופניים.

סנדרס מאמין שכבר באוקטובר ייפתרו כל המכשולים הבירוקרטיים, והפיתוח יוכל לצאת לדרך, ושמאותו רגע ייקח בערך שנתיים להשלים את קו הפיילוט הראשון, שיחבר בין קריית עתידים לפארק הירקון, משם לאוניברסיטת תל אביב, ולנמל תל אביב.

אנחנו בישראל רגילים לתוכניות מרשימות וגרנדיוזיות, אבל רגילים פחות לראות אותן יוצאות לפועל. תוכנית הרכבת הקלה של תל אביב ממשיכה להתעכב, ולא סביר שנוכל ליהנות ממנה לפני 2021. נפגשתי עם סנדרס וניסיתי להבין האם יש סיכוי שבמקרה של Skytran זה יהיה אחרת.

אבטיפוס של מערכת התחבורה העתידנית של Skytran. הקרוניות ייתלו מצינורות שיחוברו בין עמודים, וטכנולוגיה של ריחוף מגנטי תשמש כדי למנוע חיכוך – צילום: באדיבות Skytran

"הדבר היחיד שמונע מאתנו להתחיל לבנות את זה אלה אישורים סטטוטוריים ורגולציה", הוא אומר. לא יכולתי שלא להרים גבה כשסנדרס תיאר לי כיצד התהליכים הבירוקרטים מתקדמים במהירות ובקלות. "האישורים הסטטוטוריים והרגולציה הם בדרך כלל דבר מאוד מורכב ומסובך בכל מקום, אבל במדינת ישראל לקחו על זה בעלות, ובאמת שוברים פה כל מחסום, ולדעתי גם כל שיא במהירות שבה מתנהלים".

אולי כשמבטיחים תוצאות בתוך תקופת זמן של קדנציה אחת קל יותר לקדם דברים. הרפורמה בתקשורת נתנה הרבה נקודות זכות לשר משה כחלון. אמצעי תחבורה עתידני בשמי תל אביב בתוך שנתיים בהחלט יכול לעשות שירות טוב לשר התחבורה ולראש העיר, יותר מאשר רכבת קלה בעוד שתי קדנציות לפחות.

כבר לפני שנתיים אמרתם שהכול מוכן, ו"רק צריך להוסיף מים". איך זה שעדיין אין פיילוט בשום מקום בעולם?

"מאוד חשובה לי בתור המנכ"ל הבחירה איפה תהיה המערכת המסחרית הראשונה. זו נראית אולי החלטה קלה, אבל היא מאוד לא קלה. איפה שנבנה את המערכת הראשונה שם יהיה מרכז החברה, משם תצא הבשורה לעולם… לכן ההחלטה איפה לעשות זאת הייתה החלטה קשה. לקח לנו הרבה מאוד זמן להגיע למסקנה שננסה לעשות את זה במדינת ישראל".

למה דווקא ישראל?

"למדינת ישראל יש הרבה מאוד יתרונות על פני המדינות האחרות. ישראלים אוהבים טכנולוגיה, ולא פוחדים מטכנולוגיה. זה חשוב מאוד. יש מקומות, גם באירופה, שאנשים לא יעלו על מערכת כזאת.

"בניגוד למה שחושבים, מדינת ישראל היא מדינה שקל מאוד להתנהל בה מבחינת בירוקרטיה. אם המדינה מחליטה שיש פה משהו שהיא רוצה, ואם הפקידוּת מבינה את זה – ואלה 'אם' גדולים מאוד, אני לא מזלזל בהם – אז מדינת ישראל, הממשלה והפקידות יודעות לשבור את המחסומים.

"מדינת ישראל פקוקה, כי אין עוד מקום לבנות כבישים, והצפי הוא שעד 2020 הכול פה נעמד. נת"ע גם כן עכשיו נתקעה, ולכן מחפשים פתרונות ומוכנים לעשות כל מה שצריך כדי לתת לפתרונות יצירתיים ומקוריים לנסות.

"סיבה נוספת היא שהערים הישראליות, ובוודאי תל אביב, נתפסות כערים מערביות לכל דבר, לא כ'לבנט'. אם אני מרים פה מערכת, בניגוד להודו, אז המשקל הסגולי של המערכת גדול משל אותה מערכת בהודו.

"בנוסף, יש פה המשאבים הטכנולוגיים לבנות את זה. אנשי תוכנה, תעשייה אווירית, הרבה חברות והרבה ידע שיכולים להיכנס ולמלא כל מיני פערים".

איך מערכת כזאת תהיה מסוגלת להתמודד עם אלפי אנשים שצריכים להגיע בבוקר למקום העבודה, לאותו מתחם בדיוק?

"זה דפוס מחשבה שיצרה התחבורה הציבורית. התחבורה הציבורית הרגילה את כולם שהיא צריכה להסיע מסה של אנשים מנקודה אחת לנקודה אחרת, ומשם, 'בהצלחה'. אם יורד גשם או לא, חם או קר, האנשים צריכים להתנועע מהנקודה שבה ירדו, אל הבניין שאליו הם רוצים להגיע. מכיוון שהמערכות יקרות כל כך, לא ניתן לעשות תחנות קטנות, וגם לא ניתן להעביר אנשים לתוך הבניין.

"סקייטרן לא צריכה לקחת את האנשים מנקודה אחת לנקודה אחרת. היא מפוזרת בשכונות. גם אם כולם צריכים להגיע למתחם מסוים, אז הם יגיעו מכל מיני נקודות, על קו תחבורה אחד שעליו ייסעו, וכשיגיעו לשם תהיה התפצלות, כמו תמנון – רכב אחד יגיע לבניין הזה, ואחר לבניין אחר, רכב אחד לקומה שלוש, ואחר לקומה שתיים.

"הרכב קל. אפשר להכניס אותו לתוך הבניין בתוספת עלות נמוכה מאוד, והמהירות שבה הוא נוסע קדימה ואחורה מספיקה, כך שאפשר בהחלט להביא כמות של אנשים".

איך נדע שזה לא עוד סיכון של כספי משלם המסים?

"זה לא יעלה לך גרוש, זה הכול ממימון פרטי. הבשורה של סקייטרן זה שלא צריך יותר הוצאה ציבורית על תחבורה ציבורית… לא צריכים לקבל שום סובסידיה ממשלתית. אני חושב שהישראלים צריכים להפסיק לתת מאוד מיליוני דולרים שבסוף מביאים מוצר שהוא לא המוצר שפיללנו לו".

סנדרס מסייג את דבריו, ומסביר שאם תהיה דרישה מצד העירייה או משרד ממשלתי להגביל את מחירי הנסיעה מעבר למחיר שהחברה תוכל לעמוד בו, יהיה צורך בסובסידיה. הוא מעריך שבמקרה שמחירי הנסיעה יהיו בין 7 ל-8 שקלים לא יהיה צורך בסבסוד ממשלתי.

מערכת PRT של חברת Ultra הפועלת כיום בנמל התעופה הית'רו. הקרוניות הקטנות נעות על גלגלים באופן אוטומטי – צילום: Moshrunners/Wikimedia Commons

מחיר ההקמה של התשתית יהיה לפי סנדרס שבעה מיליון דולר לקילומטר, לעומת 160 מיליון דולר לקילומטר עבור רכבת קלה. ההרכבה, הוא מסביר, תהיה פשוטה, מהירה וזולה. כך שניתן יהיה להוסיף נתיבים לפי דרישה, "כמו לגו". לכן, הוא גם לא צופה עומסי תנועה במערכת – ברגע שיגדל השימוש, יהיה רווחי להרחיב את המערכת.

האם באמת נראה בעוד כמה שנים מערכת PRT עירונית ברחובות תל אביב? מהנדס התחבורה אבישי נווה מסביר שגם אם התשתית שעליה נוסעת המערכת תהיה זולה להקמה, התחנות הרבות שיהיה צורך להקים בגובה גבוה יחסית יהיו יקרות, במיוחד כשיש צורך במעליות כדי לשרת את ציבור הנכים.

הנתיב שבחרו בסקייטרן לפיילוט יאפשר אמנם חוויה מהנה ומעניינת, אבל הוא לא עובר באזורי מגורים. ויש לכך סיבה. נווה מסביר שתושבי העיר לא יסכימו בקלות לקבל מצב שבו קרוניות יתחילו לעבור מול חלונות הבתים והמרפסות שלהם.

מהנדס התחבורה איתן עמיר מאמין שהעלויות המשמעותיות שסקייטרן תצטרך להתמודד איתן לא יהיה עלויות ההקמה, אלא הפיצוי על ירידת הערך שתצטרך החברה לשלם לדיירים ברחובות שבהן יעברו נתיבים של סקייטרן.

סנדרס אומר שהוא לא מודאג מכך. קרוניות סקייטרן נעות ללא רעש, והחלונות השקופים שלהן יכולים להפוך לאטומים באופן אוטומטי לפי הצורך. "ברגע שאנשים יראו כמה סקייטרן מדהימה, שקטה, ירוקה ויעילה, אנחנו מאמינים שאנשים יתחננו לעירייה שתתקין את המערכות של סקייטרן על המדרכות שלהם או בבתים שלהם".

נתנאל  גולדברג, מהנדס מזכרון יעקב, פיתח רעיון PRT משלו, שהוא קורא לו Automate. הרעיון הוא מערכת שמשלבת בין המכונית הפרטית שלנו לבין PRT. המכונית בעצם תוכל להחליף את השסי שלה בהתאם למערכת שאליה היא מתחברת. כך השסי עם גלגלי הרכב יוכל להיות מוחלף בשסי שמותאם למסילה, ולהתחבר לרשת ה-PRT. כשהוא יגיע לתחנת היעד הוא יוכל להחליף בחזרה לשסי עם גלגלים, ולהמשיך לנסוע עד לנקודת היעד הסופית.

"הרעיון של אוטומייט הוא הפרדה בין המכלולים. הקפסולה היא שלך, פרטית, והשסי הוא חלק מהמערכת", הוא מסביר בריאיון. בינתיים יש לו חזון והדגמת אנימציה, אבל הוא לא ממשיך לקדם אותו באופן אקטיבי.

"יש בעיה של חזון שקצת מקדים את המציאות", הוא מסביר. "כדי שזה יתקדם צריכות קודם להיות מערכות כמו סקייטרן ואולטרה ו-2getthere (מערכת הפועלת בקוריאה הדרומית – ב"ק). צריך קודם שהעולם יבין שצריך לעבור ל-PRT. אוטומייט זה השלב הבא של PRT.

"אחרי שזה יהיה, אנשים יבינו שחסרים להם השלושה קילומטרים הסופיים כדי להגיע מהתחנה של ה-PRT הביתה".

ואם כבר מדברים על מכוניות ואוטומציה, המכוניות ללא-נהג של גוגל כבר נוסעות להן בביטחה על כבישי קליפורניה. גם החברה הישראלית "מובילאיי" עובדת על פיתוח מכונית אוטונומית. יתכן שבעתיד הלא כל כך רחוק נראה תחנת מוניות אוטומטית, ללא נהגים. נוכל להזמין לנו מונית-ללא-נהג מהסמארטפון, לבחור את היעד שלנו, והמונית האוטומטית תיקח אותנו ליעדנו. שימוש שכזה במכוניות אוטונומיות יהיה למעשה דומה מאוד לרעיון של PRT.

פתרונות בסגנון של PRT ככל הנראה יתחילו לצבור תאוצה בשנים הקרובות כפתרונות תחבורה עירוניים. אבל גם ברמה הבין עירונית ואפילו הבין לאומית פתרונות המבוססים על עקרונות דומים נמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים.

מתל אביב לניו יורק בשלוש שעות

טכנולוגיית המגלב (Magnetic Levitation, ריחוף מגנטי) מסייעת כבר מאמצע שנות ה-90 להפעלת רכבות מהירות. באמצעות הגבהה של הרכבת מעל המסילה, רכבות המגלב מצליחות לבטל את החיכוך ולהגיע כיום למהירויות של 400 קמ"ש, ובניסויים, אפילו עד לשיא של 581 קמ"ש.

החיכוך עם המסילה הוא לא הבעיה היחידה של הרכבת. כדי לפרוץ למהירויות גבוהות אפילו יותר, צריך לבטל גם את החיכוך עם האוויר. כבר ב-1910 הציע הסטודנט האמריקני רוברט גודרד, שלימים היה לפרופסור לפיזיקה ולממציא חשוב, להפעיל רכבות מגלב שיסעו במנהרות ואקום במהירות של 1,000 קמ"ש. השילוב בין הרכבות ומנהרות הוואקום הוליד את המונח Vactrain.

קפסולות המיועדות לשישה נוסעים ירחפו במהירות של עד 6,500 קמ"ש בתוך צינורות בקוטר 1.5 מטר. הדמיה של מערכת התחבורה של ET3 – צילום: באדיבות ET

כ-60 שנה מאוחר יותר התחילו מדענים לפרוט את רעיונותיו של גודרד לכיוונים יישומיים. סדרת מאמרים שפורסמה בשנות ה-70 הציעה דרכים לממש את החזון. באחד מהמאמרים היומרניים הוצע שניתן יהיה לבנות קרונות שיגיעו למהירות של כ-16 אלף קמ"ש וישלימו את הנסיעה מניו יורק ללוס אנג'לס תוך פחות מחצי שעה.

פתרונות כאלה מעולם לא יצאו לדרך. העלות של יצירת מנהרת ואקום גדולה, בגודל שיאפשר לרכבת לנסוע בה, היא עצומה. במיוחד אם יש צורך להניח אותה מתחת לפני הקרקע.

דריל אוסטר, מהנדס אמריקני, רשם ב-1999 פטנט שאמור לפתור את הבעיות העיקריות שפתרונות ה-Vactrain המוצעים עד כה נתקלו בהן. הוא קרא לפתרון שלו Evacuated Tube Transport, תחבורה בצינורות ואקום. במקום רכבת, אוסטר הציע פתרון של PRT, הסעת המונים אישית מהירה, כמו אותם פתרונות עירוניים שהזכרנו מקודם.

במקום להסיע רכבת בתוך קרונות ואקום, אוסטר מציע לנו לנסוע בתוך קאפסולות שבהן מקום ל-6 נוסעים, שירחפו באופן מגנטי בתוך מנהרה שקוטרה 1.5 מטר בלבד.

"זה הסוד ליכולת לשמור על העלות נמוכה", מסביר לי אוסטר בשיחת טלפון. הכפלת קוטר המנהרה תכפיל את העלויות פי שמונה. צינור צר וקל שכזה יוכל להיות מונח בקלות על עמודים ולאפשר גידולים חקלאיים מתחתיו. בקטעים שיהיה צורך להניח אותו באופן תת קרקעי כמות החפירה שתידרש תהיה מינימלית, ובעלות נמוכה משמעותית מזו של רכבת תחתית. "רכב בגודל של מכונית כבר ניצח בשוק התחבורה העולמית, אז למה לבנות רכב בגודל אחר?" מסביר אוסטר את הבחירה.

הקפסולות מתוכננות לנסוע במהירות של עד 6,500 קמ"ש. הנסיעה תהיה שקטה וחלקה. ההאצה תהיה הדרגתית, כך שלא נרגיש על הגוף שלנו כוח גדול יותר מזה שאנחנו מרגישים בזמן האצה במכונית. עם זאת, במהירויות גבוהות שכאלה מסלולי הנסיעה יצטרכו להיות ישרים כדי לא להפעיל על הגוף כוחות שלא יוכל לשאת. הסטיות במסלול יתבצעו באמצעות פניות הדרגתיות מאוד ברדיוסים של מאות קילומטרים.

אוסטר הקים את חברת ET3, ובהמשך הפך אותה ל קונסורציום, מעין שותפות של עסקים ואינדיבידואלים. כל אדם או גוף בעולם יכול לרכוש רישיון של ET3, ולקבל גישה מלאה לכל הקניין הרוחני שלה. אדם פרטי יכול לרכוש רישיון כזה ב-100 דולר כיום. על פי הסכם הרישיון, אם נעשה שימוש בקניין הרוחני, יש להעביר תמלוגים ל-ET3. בנוסף, כל בעל רישיון יכול לחקור ולפתח, ולהעביר את הקניין הרוחני שלו לקונסורציום, ולזכות בתמלוגים אם ייעשה שימוש בידע שלו במימושים עתידיים של אמצעי התחבורה העתידני.

"זאת דרך למנף את הקניין הרוחני הקיים ואת יכולות הייצור הקיימות כדי להגיע לדברים הרבה יותר גדולים ממה שיכולים להגיע אליהם כאינדיבידואלים", הוא מסביר. יש היום 277 בעלי רישיון ב-20 מדינות. רובם אינדיבידואלים, וחלקם חברות ומוסדות.

אינדיבידואלים וקבוצות ברחבי העולם עובדים בשנים האחרונות על פיתוח המערכת של ET3. הטכנולוגיות המאפשרות את בניית המערכת למעשה כבר כולן קיימות, ואוסטר מסביר שכל מה שיש לעשות הוא לחבר את כולן ביחד.

היעדים של ET3 הם להצליח להקים מערכת הדגמה קטנה שתנוע בין שתי נקודות כבר בתוך שנתיים. בעוד חמש שנים הם מקווים כבר להציג מערכת של כ-500 ק"מ שתחבר בין שתי ערים גדולות, בעוד 10 שנים מערכות ברמה לאומית בארצות שונות, ובתוך 20 שנה רשת בין לאומית שתחליף 90 אחוז מהתעבורה העולמית של נוסעים ושל מטען.

ב-ET3 כבר הכינו תוכנית לרשת קווי התחבורה שתחבר את העולם כולו, כולל קטעים שיעברו מתחת לאוקיינוס. אוסטר מעריך שנסיעה מתל אביב לניו יורק דרך אירופה תארך כ-4.5 שעות. אבל אם המציאות הפוליטית תאפשר לנו לנסוע דרך איראן, ומשם להתחבר לדרך הבין לאומית המהירה בכיוון השני, שעוברת בפקיסטן ובהודו, אז אפשר יהיה להגיע לניו יורק תוך 3 עד 3.5 שעות.

"ET3 משתמשת בפילוסופיה של מכונית על כביש מהיר", מסביר אוסטר. הרכב יתחבר מנקודת הגישה אל צינור ואקום שישמש כנתיב האצה, ומשם ישתלב בין תנועת הרכבים האחרים בתוך הדרך הראשית. כשרכב רוצה לצאת לנקודת גישה אחרת הוא יצא לצינור שישמש כנתיב האטה, ולא יפריע לתנועה בנתיב הראשי. נקודות גישה אמורות להיות במרחקים של לא יותר מ-15 דקות זה מזה, כך שאם הנוסע יזדקק לעצור כדי לחלץ עצמות או לגשת לשירותים הוא יוכל לעשות את זה במהלך הנסיעה.

"זה הולך להקטין משמעותית את העולם שלנו", אומר אוסטר. "ואם נוכל לעשות את זה באופן בר קיימא, ללא תלות במקורות נפט, וללא המגבלה של פגיעה סביבתית, נוכל לשפר משמעותית את רמת החיים בעולם".

ניק גרזילי, שהיום משמש בתור המנהל התפעולי הראשי של ET3, נסחף גם הוא לחזון הזה. הוא התחיל את דרכו בתור שחקן, אבל הוא מספר שתמיד היה חשוב לו להשפיע על העולם. כשהעסקים של אשתו החלו לשגשג, הוא החל להיעשות יותר ויותר מעורב בפוליטיקה, עד שהחליט לנסות לרוץ לקונגרס. הוא כבר היה בעיצומו של הקמפיין שלו כשיום אחד הוא נתקל ב-ET3 בזמן שחקר כיצד ניתן לפתור בעיות תחבורה. גרזילי התקשר לשוחח עם דריל אוסטר, והחליט לרכוש רישיון לקונסורציום.

"הבנתי שזה מה שבאמת יכול לשפר את העולם", הוא מספר בשיחת טלפון. גרזילי נטש את המרוץ לקונגרס והחל לקדם במרץ את ET3. היום הוא משמש כמנהל התפעול הראשי של ET3, ומקדיש את חייו כדי לקדם את החזון של החברה. המכשול הגדול ביותר של ET3, הוא מספר, הוא לא הטכנולוגיה, אלא הבירוקרטיה. הוא מתרוצץ בין פוליטיקאים ומנסה לקבל את האישורים הנדרשים כדי לבנות את האבטיפוס, אבל רובם חוששים לתת את האישורים ולקחת על עצמם את האחריות.

ההייפ של ההייפרלופ 

נחזור לפתרון של מאסק שאמור להתפרסם בעוד כמה ימים, ה"הייפרלופ". עד כה מאסק התעקש לא לחשוף הרבה פרטים, אבל הוא סיפר שהקרוניות שלו יגיעו למהירות של 1,100 קמ"ש וישלימו את המרחק בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו בתוך פחות מחצי שעה, במקום שש השעות הנדרשות כיום ברכב, וכי עלות ההקמה תהיה עשירית מזו של הרכבת המהירה המתוכננת לחבר בין שתי הערים (עדכון: בינתיים, כאמור, מאסק חשף את הצעת ה"הייפרלופ" שלו, שאכן נשמעת מהרבה בחינות דומה ל-ET3. התוכנית של מאסק מתמקדת בפתרון נקודתי של אמצעי תחבורה שיחבר בין סאן פרנסיסקו ללוס אנג'לס. את התוכנית המלאה שפרסם מאסק אפשר לקרוא כאן).

"זה יהיה שילוב בין מטוס הקונקורד, לתותח מסילה אלקטרומגנטי, ולשולחן משחק הוקי אוויר", הוא רמז כשנשאל על ההייפרלופ. הרמזים של מאסק מתארים פתרון שנשמע דומה מאוד לפתרון של ET3. האם יש קשר ביניהם?

כך תיראה הנסיעה שלנו לחו"ל בעתיד. הדמייה של קפסולה של ET3 הנעה במהירות גבוהה בתוך צינור ואקום תת קרקעי – צילום: באדיבות ET3

מאסק נפגש עם אנשי ET3 והם שוחחו על פתרונות התחבורה שלהם, אבל אנשי ET3 לא מספרים מה היה באותה פגישה או באותן פגישות. כששאלתי את אוסטר אם למאסק יש רישיון של ET3 הוא ענה לי שבעלי רישיון יכולים לבחור לפרסם את מעורבותם באופן פומבי, או לשמור על פרטיותם.

כך או כך, מאסק מצליח לסחוף אל ההייפרלופ שלו יותר תשומת לב תקשורתית ממה שהצליחה להשיג ET3 בכל שנות קיומה. אוסטר מספר שכלי תקשורת רבים בלבלו בין הפתרונות, העתיקו מידע לא מדויק מבלוגים, ואפילו השתמשו בגרפיקה של ET3 כדי לתאר את ההייפרלופ של מאסק. בכל מקרה, נראה שההייפרלופ של מאסק יעזור לקדם משמעותית את המודעות העולמית ל-ET3 ולאפשרות קיומה של מערכת תחבורה מדור חדש לחלוטין.

גם ET3 וגם ההייפרלופ של מאסק מתוכננים להיות ידידותיים מאוד לסביבה. לא רק שצריכת האנרגיה שלהם תהיה נמוכה מאוד, אלא שפאנלים סולרים צפויים להיבנות לאורכם, ולספק אנרגיה בכמות הגדולה ממה שהם יצטרכו כדי לפעול. מערכת ה-ET3 תוכל להשתלב בעתיד עם מערכות ה-PRT כדי לספק פתרון תחבורה ציבורית ירוק שיפתור את התלות בנפט.

אם משום מה עדיין תעדיפו לנסוע במכונית, עדיין תוכלו לשמור על מצפון נקי, וגם לקרוא עיתון בדרך. עד אז המכונית ללא-נהג של גוגל תהיה בוודאי כבר מכונית חשמלית.

המתח עולה בדו-קרב בין אלוף העולם המכהן גארי קספארוב ו"כחול עמוק", מחשב של חברת IBM ש"יודע" לשחק שחמט – צילום: FP PHOTO/Stan HONDA

הוא מסוגל לחשב יותר מהלכים קדימה מאשר כל שחקן שחמט אחר בהיסטוריה. כששיחק מול אלוף העולם הוא אפילו לא מצמץ. אפילו כשניצח במשחק הראשון, מצב רוחו לא השתנה. מעולם בהיסטוריה לא נראה שחקן שחמט עם יכולות כאלו.

בשנת 1996 נפגשו לדו-קרב אלוף העולם המכהן גארי קספארוב ו"כחול עמוק", מחשב של חברת IBM ש"יודע" לשחק שחמט. במשחק הראשון מתוך שישה ניצח "כחול עמוק" ועשה היסטוריה: בפעם הראשונה תוכנת מחשב גברה על אלוף עולם במשחק רגיל.

מבחינת השחקן האנושי, משחק מול מחשב מכניס אותו לממד שונה שבו האלמנט הפסיכולוגי, מרכיב מרכזי בהתמודדות אנושית, נעלם לחלוטין. בנוסף, מחשב יכול לחשב מיליוני מהלכים בשנייה, כמות שבן אנוש לא מגיע אליה בקריירת שחמט שלמה. במצב כזה, כיצד אדם יכול לנצח מכונה? מכונה מחשבת מהלכים בדומה לאדם. אבל אדם גם מבין, וזה יתרונו. כדי לנצח את המכונה, האדם צריך לשחק משחק אסטרטגי שבו ההבנה היא מרכזית, והחישובים משניים יותר.

במשחק השני בין קספארוב ל"כחול עמוק", בחר קספארוב בפתיחה עם תכניות איטיות וארוכות טווח ולאחר משחק ארוך ניצח. לאחר שני משחקים נוספים שהסתיימו בתיקו, שיחק קספארוב בניגוד לסגנונו המועדף, פתיחות בעלות אופי אסטרטגי, וזכה בשני המשחקים הנותרים. הוא סיים את הדו-קרב בניצחון האדם על המכונה 2-4.

אחרי ההפסד עבדה על "כחול עמוק" קבוצה של מתכנתים ושחקני שחמט מהשורה הראשונה. התוכנה שודרגה ואף קיבלה את הכינוי "כחול עמוק יותר", כיוון שהייתה מסוגלת לבחון יותר מ-200 מיליון מהלכי שחמט בשנייה.

אחרי שנה נערך דו-קרב נוסף בן שישה משחקים. המפגש משך התעניינות תקשורתית גדולה מזו של אליפות העולם בשחמט. למעלה מ-300 עיתונאים סיקרו את האירוע. במשחק הראשון בחר קספארוב במשחק אסטרטגי עם תכניות ארוכות טווח וניצח לאחר 45 מהלכים. מהלך לפני סוף המשחק ביצע המחשב מהלך שהפתיע את קספארוב. היה זה מהלך שהעיד על הבנת משחק ולא על חישוב בלבד. קספארוב דיבר על "אינטליגנציית על" והחל לרמוז על עזרה אנושית נסתרת המועברת למחשב.

במשחק השני שיחק המחשב עם יכולת הבנה אנושית וניצח את קספארוב שהאשים לאחר המשחק את IBM ברמאות. במקום לחשב מהלכים בלבד, נדמה היה כי המחשב החל לבצע גם שיקולים אסטרטגיים.

לאחר המשחק התברר נתון מדהים נוסף. במהלך האחרון יכול היה המחשב לנוע עם מלכו לשני מקומות אפשריים, אבל בחר לשחק למקום השגוי. קספארוב, שכלל לא העלה על דעתו אפשרות שהמחשב טועה בחישוביו, נכנע במצב שבו יכול היה להשיג תיקו.

במשחק השלישי בחר קספארוב לשחק בטקטיקת אנטי-מחשב: שימוש בפתיחה נדירה בניסיון להוציא את המחשב מספר הפתיחות הרחב שלו, כך שהמחשב ישחק את הפתיחה גרוע יותר. המשחק הסתיים בתיקו. לאחר משחק נוסף שהסתיים בתיקו, הגיע המשחק החמישי שבו קספארוב התקרב לניצחון, אך המחשב הגן באופן מבריק וחילץ תיקו. במשחק השישי, מותש ומתוסכל לאחר שלא פיצח את הדרך לנצח את המחשב, שיחק קספארוב את אחד המשחקים הגרוע

ו לעלות תיאוריות קשר על התערבותה של חברת ענק שכופפה את החוקים. כשאנשי IBM עלו על הבמה בטקס הסיום, קריאות בוז נשמעו מן הקהל. מיד בתום הדו-קרב החליטו אנשי IBM במפתיע להפסיק את הפרויקט ו"כחול עמוק" לא שיחק עוד שחמט.

ג'רלד טסוארו, מתכנת מחשבים שפיתח בינה מלאכותית ב-IBM, אך לא היה מעורב בפרויקט "כחול עמוק", תהה לגבי משמעויות תוצאת הדו-קרב. הוא הבין שבזמן ש"כחול עמוק" ניתח כל מהלך אפשרי, קספארוב ביטל מראש כמות עצומה של אפשרויות לא מתאימות והקדיש את מאמצי החשיבה שלו רק לאפשרויות היעילות ביותר. היכולת הזו לא נבעה מיכולת חישוב אינסופית, אלא מזיהוי הרבדים העמוקים במשחק, דבר שנרכש באמצעות אימון וליטוש, בחינה עצמית ולמידה תוך כדי משחק, במשך שנים.

טסוארו החליט לבנות בינה מלאכותית למשחק השש-בש, שתחקה את אופן הפעולה של קספארוב. העיקרון היה פשוט: הוא לא הזין מאגרי ידע עצומים לתוכנה, אלא איפשר לה לשחק בתחילה ללא ידע בסיסי, ותיכנת אותה ללמוד מהניסיון. היא שיחקה נגד עצמה ללא הרף ולמדה מתוך המשחקים אלו בחירות היו היעילות ביותר.

התוכנה למעשה בחנה את הפער בין הניבויים שלה לגבי המשך המשחק, לבין מה שהתרחש במציאות. ברגע שהיא גילתה סתירה, היא למדה ממנה. שאיפתה המתמדת הייתה לצמצם את הפער בן הניבוי לבין מה שמתרחש במציאות, כשההחלטות החדשות מתבססות על ניסיון העבר. לאחר מאות אלפי משחקי שש-בש הביסה התוכנה את טובי השחקנים בעולם וכך הוכיחה לראשונה כי בנוסף ליכולת חישוב עצומה של מהלכים קדימה, המחשב יכול גם להבין. נו טוב, לפחות בשונה מאתנו הוא לא באמת יכול ליהנות מהניצחון.

יניב ניצן – מאמן שחמט ומרצה על קבלת החלטות וחשיבה אסטרטגית דרך משחק השחמט. Yaniv509@walla.co.il

סוס מלחמה War Horse 

New London Theatre

סיפור נוגע ללב שסטיבן שפילברג עיבד לאחרונה לסרט ועשה עמו עוול גדול. זהו סיפורו של נער צעיר שאביו החוואי נאלץ לקחת ממנו את סוסו האהוב ג'ואי, כדי שישמש כסוס מלחמה במלחמת העולם הראשונה. הנער עוזב את ביתו ומשפחתו ולמרות גילו הצעיר, הוא מתגייס ויוצא במסע חיפוש מרגש אחר הסוס. במקביל רואים גם מה חווה הסוס באודיסיאה הקשה שלו.

סוס מלחמה

הדרך בה רואים את מה שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בתוך מיקרוקוסמוס מזערי אנושי שכזה, היא נפלאה. הצופה נכנס לנעליו של נער מתבגר אחד ולפרסותיו של סוס מלחמה וחווה דרכם את הרגעים הקשים של המלחמה.

מה שמייחד את ההצגה הזו הוא השימוש בבובות של סוסים וחיות אחרות שמופעלות על ידי שלל שחקנים. הבובות נבנו במלאכת מחשבת יוצאת מן הכלל ועל אף שהן לא חיקוי מדויק של החיה אלא פרשנות, הן מרגשות ונראות חיות לחלוטין. כך למשל שלושה שחקנים, הלבושים כסייסים, חלקם מחזיקים בצידי הסוס וחלקם בתוכו, מפעילים בגלוי, את הזנב, את הראש, את הרגליים הקדמיות והאחוריות ואפילו רוכבים עליו. הסוס דוהר על הבמה השחורה, משמיע קול צהלה, מצטנף, מנענע את רעמתו ואת זנבו, מטה את ראשו וזוקר את אוזניו, נאנח, מתנשם, נושף, עוצר לרקוע ברגליו ועושה כל מה שסוס אמיתי עושה עד שלרגע שוכחים שמדובר בבובה.

ההפקה זכתה בחמישה פרסי טוני לשנת 2011, כולל הפרסים למחזה הטוב ביותר, לבימוי ולעיצוב. המחזה מוצג עתה במקביל גם בברודווי.

צ'ארלי בממלכת השוקולד 

Theatre Royale Drury Lane

להיכנס לנעליהם של ג'ין ווילדר וג'וני דפ בתפקיד ווילי וונקה במחזמר צ'ארלי בממלכת השוקולד זו לא משימה פשוטה, במיוחד כשהסרט האחרון בבימויו של טים ברטון גרף 400 מיליון דולר ברחבי העולם עם קהל של מיליוני צופים.

המחזמר, שהופק על פי רב המכר של רואלד דל, נפתח עם סיפורו של צ'ארלי, ילד למשפחה ענייה שחלומו הוא לבקר במפעל השוקולד שבעיירה שלו. הוא מתגורר יחד עם אמו אביו וארבעת סביו וסבתותיו, שמספרים לו סיפורי אגדות על ממלכת השוקולד הקסומה.

צ'רלי בממלכת השוקולד

צ'ארלי זוכה לבסוף להיות אחד מתוך שישה ילדים שמקבלים הזמנה חד פעמית לביקור במפעל השוקולד של ווילי וננקה, אדם מוזר ומתבודד, שלא כל אחד זוכה לראותו. הילדים שמתלווים לצ'ארלי, הם מפונקים, אכזריים ולא נעימים. צ'ארלי דווקא ממשיך להיות ילד טוב ולא מתפתה לתהילה. יפה לראות כיצד דווקא מפעל לשוקולד, שהוא סמל לתשוקות ותאוות, בסופו של דבר נהפך למקום שמחנך שגמול טוב מגיע למי שהתנהג היטב וגמול רע למי שהתנהג רע. בעל המפעל הוא מין דמות כל יכולה שמחליטה מה יהיה בגורל כולם.

הבכורה העולמית של המחזמר הייתה בלונדון ביוני האחרון אבל כפי הנראה הוא יעלה במקביל במקומות נוספים בעולם. זוהי הפקה צבעונית מדהימה עם תפאורה מרהיבה המשולבת בהקרנות וידאו עם אפקטים מקוריים גאוניים, תלבושות ותפאורות מעניינות. למשל, בסרטים שיחקו בתפקיד ה"אומפה לומפה", הפועלים במפעל, גמדים אמיתיים. במחזמר לעומת זאת בחר הבמאי סם מנדז להשתמש בשחקנים רגילים, שעליהם הולבשו בובות שמשוות להם דמות של גמדים. גם המוסיקה יפיפייה ובתוכה נמצא גם אחד השירים הקלאסיים הזכורים מן הסרט משנת 1971.

מתילדה Matilda 

Cambridge Theatre London

תיאטרון cambridge theatre בלונדון מכנה את עצמו "התיאטרון הצעיר והאטרקטיבי ביותר בווסט אנד בלונדון". הוא הוקם "רק" ב-1930 ושימש מאז משכן לחלק מההצגות ומחזות הזמר הטובים ביותר שידעה העיר הזו.

כרגע מוצג בו המחזמר המקסים "מתילדה", על פי ספרו של רואלד דל, שעובד בזמנו גם לסרט בבימויו ובכיכובו של דני דה ויטו. הוא מוצג במקביל גם בברודווי וקטף עד כה כ-47 פרסים בינלאומיים, ביניהם 4 פרסי טוני היוקרתי ו4 פרסי "אוליבייה" בקטגוריות המחזמר, השחקן, השחקנית, הבמאי, הסאונד, התפאורה והכוריאוגרפיה.

מתילדה

זהו מחזמר לכל המשפחה, שעלילתו נסובה סביב ילדה מחוננת, בעלת יכולות על טבעיות שאמה אינה רוצה בה ושאינה מקובלת במיוחד בבית הספר. הוריה ומוריה אינם מבינים אותה, היא סובלת מן המנהלת האיומה שלה והיא מוצאת מפלט בשעות הרבות שהיא מתכנסת בתוך עצמה וקוראת ספרים. היא גם מוצאת נחמה גם בבילוי איכותי עם אחת המורות שלה, מיס האני שמנסה להגן עליה.

באמצעות הכוחות העל טבעיים שלה, מתילדה משתמשת במחשבותיה או בדמיונה ומצליחה לזעזע את בית הספר, את המנהלת הרעה ואת הוריה כדי ללמד אותם לקח על אכזריותם אליה. כשאלה באים על עונשם, היא מאבדת את כוחותיה אך מוצאת לבסוף את מקומה.

מרשעת - Wicked 

Apollo Victoria Theatre

כשהסופר גרגורי מקגוייר פרסם בשנת 1995 את ספרו "מרשעת: תולדות חייה וזמנה של המכשפה הרעה של המערב", הוא לא תיאר לעצמו שהספר יהפוך לרב מכר בין לילה ויעובד למחזמר מצליח בברודווי בשנת 2003: "מרשעת".

מרשעת

"מרשעת" מבוסס על דמות המכשפה הרעה של הקוסם מארץ עוץ. הוא מספר על האירועים שקדמו להתרחשות של הסיפור הקלאסי שאנחנו מכירים היטב, כאשר במרכז העלילה עומדת אלפבה, מכשפה צעירה שעתידה להפוך למכשפה הרעה מהמערב. אלפבה נולדה עם גוון עור ירוק ובשל כך זוכה ליחס משפיל מצד חבריה ללימודים. כשהיא מגיעה לבית הספר היא פוגשת בגלינדה, שתהיה אחר כך המכשפה הטובה מהצפון, שמנסה לעזור לה להיות מקובלת. חלק מהסצנות דומות לאלו של הקוסם מארץ עוץ, אך מוצגות מנקודת מבט אחרת. המחזמר עוקב אחרי ההתרחשויות בחייהן של השתיים עד שהן מגלות את יעודן הסופי. מעניין איך התהליך ששתיהן עוברות שופך אור על אופן היווצרם של איש הפח, האריה הפחדן ודמויות אחרות המוכרות מהקוסם מארץ עוץ.

מעבר לספור הנפלא יש במחזמר הזה משהו שיכול בהחלט למשוך ילדים ובני תשחורת רבים. הוא מדבר על חברות, על מקובלות בחברה, על משברים, דחיות, פרידות, חופש הדיבור וגזענות ואלמנטים רבים שנוגעים בקהל הצעיר ואפילו המבוגר.

כל העלילה מתרחשת בתוך תפאורה קסומה ויפיפייה. את השירים הנפלאים של המחזמר כתב סטיבן שוורץ, זוכה פרסמי הגראמי והאוסקר שהלחין מוסיקה לסרטים רבים של דיסני ועשרות מחזות זמר.

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה 

The Apollo Theatre

מה גורם לילד בן 15 עם תסמונת אסברגר, שמכיר את כל ארצות העולם ואת ערי הבירה שלהן ואת כל המספרים הראשוניים עד למספר 7507, להחליט לצאת למסע כדי לפענח מי רצח את הכלב של השכנה שלו באמצעות מזלג?

אם לא קראתם את רב המכר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מרק האדון, זה הזמן לרוץ לחנות הספרים הקרובה, ואם אתם מזדמנים להגיע בקרוב ללונדון תוכלו לראות איך הסיפור היוצא דופן והמפתיע הזה מקבל חיים בהצגה.

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

כל הבמה במחזה הזה היא כמו מגרש משחקים מלא דמיון של מה שמתרחש במוחו של הגיבור. השחקן הוירטואוז שגילם אותו ריתק את הקהל במשך שעתיים וחצי, והמחיש דרך המשחק את האינטנסיביות העצומה שמתרחשת במוח של ילד בן 15 חולה אסברגר. במהלך ההצגה, הגיבור הוציא פריטים ואביזרים מתוך קירות התפאורה. הוא שלף לדוגמה, ממגירות בקיר, רכבת חשמלית. לאחר מכן, הרכיב אותה במהירות תוך כדי דיבור לא פוסק והפעיל אותה כך שתיסע על הבמה למשך זמן מה. בפעם אחרת הוא הוציא מהמגירות עצים ובתים והניח אותם בסדר מופתי אחד ליד השני. ברגע אחר הוא טיפס על הקירות ושכב לנוח על גבו של אחד מהשחקנים.

כמעט כל השחקנים בהצגה החליפו כל הזמן תפקידים: פעם היו בתפקיד האב, פעם בתפקיד האם, החבר של האם או השכנה ופעם היו דמויות חולפות ברחוב או דמויות שעוברות במוחו של הילד. על הקירות הוקרנו מספרים בתלת מימד שאותם הילד מחשב, קולות חזקים שמפריעים לו, רעשים, והכל מומחש בתמונות, בצבעים ובקולות.

"זה לקחת חיים של מישהו שנראים מאוד מוגבלים ולכתוב על זה בספר שהגיבור עצמו היה רוצה לקרוא – רצח מיסתורי – ובתקווה להראות שאם מסתכלים על החיים האלה עם דימיון מספק, הם יוכלו להיראות לנו אינסופיים", אומר הסופר מארק הדון בראיון על הספר.

צילומים: Brinkhoff/Mögenburg, Joan Marcus

אילן פיבקו נשען לאחור בכיסאו, נאנח, והתלבט מה להשיב לשאלה שהפניתי אליו. "אתה שואל איך השם שלי הפך למותג בעולם האדריכלות הישראלי? חשבתי על זה, ואני לא ממש יודע", השיב. "אולי זה קשור לכך שבמשך שנים רבות הייתי קצת הילד הרע של האדריכלות".

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

אם תחפשו נוסחה מדויקת להצלחה של פיבקו, תתקשו למצוא אחת. אבל דבר אחד אפשר לומר: משולחנו של מי שעבד קשה כדי לתכנן פרויקטים רבים למגורים, מבני ציבור, משרדים ובתי מלון בישראל, יצאו גם כמה פרויקטים קצת שנויים במחלוקת, עם גוון לא ממסדי. מסוג הדברים שיכולים להיות כישלון חרוץ, או הצלחה מסחררת שקשה לשכוח. אלה שהפכו את פיבקו לאותו ילד רע שפורץ את המסגרות המקובלות. ואלה שאולי הפכו את שמו לסמל סטטוס.

אולי הביטוי הבולט ביותר של זה הוא מגדל הגן או "מגדל פיבקו" על איילון (בתמונה) שבנייתו הסתיימה ב-2004, אחת מיצירות הדגל הידועות של פיבקו. המגדל ששווק בהתחלה תחת הסיסמה "החיים על פי פיבקו", נבנה על שטח מגרש קטן יחסית, עם בסיסים צרים שמתרחבים ככל שעולים בקומות והזכיר במידת מה טיל. על חזית הבניין שפונה לאיילון ועשויה מבטון, נפרש שילוט חוצות ענק, שדייריו נהנים מרווחיו.

"הייתה מחלוקת גדולה בין אלה שאהבו ואלה שלא", אומר פיבקו. "תכננתי את בניין המגורים הזה כמו איזה מגדל תצפית. אז לאותם אנשים שציפו שמבנה מגורים ייראה כך, הפריע שהוא נראה אחרת".

כיום קשה ליחס לפיבקו את המקום הנשכני המקושר לתדמית הילד הרע, שכן הוא משקיע את רוב מרצו בפרויקטים שונים למיינסטרים: מווילות לאלפיון העליון, שכונות בנתניה ובחיפה ועד כאלף יחידות דיור ביבנה ובראש העין.

המלחמה שנגמרה

פיבקו (66), נולד בצרפת, גדל בתל אביב ולמד אדריכלות בטכניון. מאז שנכנס לעולם האדריכלות הוא מקפיד להציג סגנון רבגוני יחסית השונה מפרויקט לפרויקט בהתאם לקונטקסט של המקום. דוגמה טובה לכך מהזמנים האלה היא רביעיית פלורנטין (בתמונה בעמוד הבא), פרויקט מגדלי מגורים על שטח של כ-8 דונם בדרום תל אביב.

מגדל הגן (מגדלפיבקו) – צילום: יעל פינקוס

האתגר הראשוני של פיבקו בפרויקט הזה היה שפלורנטין בנויה בצורה שונה לחלוטין מתל אביב. אם תל אביב בנויה כמגרשים-מגרשים שביניהם רווחים, ובתוך המגרשים יש בתים הפתוחים מכל הצדדים, הבניינים בפלורנטין מזכירים את אלה בערים האירופאיות: בניין דבוק לבניין, כך שנוצר בלוק שלם עם חצרות אחוריות.

אתגר נוסף בפרויקט היה תכנית בניין העיר. בתכנית מחולק השטח הריבועי של רביעיית פלורנטין לשני משולשים, "גאומטריה היוצרת איזשהו דיסוננס", מסביר פיבקו ומנמק כיצד חיבר את הקונטקסט למקום: "לכן הוחלט ליצור בתוך המשולשים צורות קצת אמורפיות שיוצרות רחובות. קומת הקרקע שתשב על דק גדול תהיה סוג של רחוב פלורנטיני, שבו יש מסחר למטה ומגורים למעלה. הקונטקסט הוביל לפרויקט מהסוג הזה. זה נבנה מתוך הבנת המקום ודיאלוג עם המקום".

פיבקו עבר גם זמנים מאתגרים יותר, שבהם הדברים לא תמיד הלכו חלק. "הייתה אז מלחמה קטנה, תמיד ידעתי שאני צריך להסביר לאנשים, לשכנע לגבי מה שאני עושה", הוא נזכר. נקודת מפנה התרחשה בווילה שתכנן בכפר שמריהו, שנבנתה בסגנון ארץ-ישראלי. "זו הייתה תערובת של וילה רומאית ובית במושב עם גן בסגנון מקומי. עד אז היו וילות בסגנון מעין 'קליפורני', עם גינות טרופיות", הוא משחזר. "חשבתי שירימו גבה, אבל פתאום 100 איש עמדו בחנוכת בית ומחאו לי כפיים. לקח לי זמן לקבל את העובדה שעברתי ממקום של להיות זה שמתווכחים אתו, לזה שמריעים לו. בהתחלה זה הרגיש מוזר מאוד. היה לי קשה לוותר על המקום של ה'שנוי במחלוקת' ולעבור להיות קונצנזוס".

ומה המצב היום? יש עדיין דברים שאתה עושה ומבקשים ממך לשנות?

"יש כל הזמן. זה חלק מהעבודה. זה לא מקצוע שבו כמו איזה צייר, אתה מצייר מה שאתה רוצה והם קונים או לא. זו הזמנה מיוחדת של אדם שהוא לא אתה. אני תמיד טוען שאי אפשר לעשות אדריכלות טובה עם אדריכל טוב בלבד. צריך גם לקוח טוב. בכל הקריירה שלי אני חושב שקרה פעמיים שקליינטים עזבו, מתוך מאות שהיו".

צילום: יעל פינקוס

איך הגבת לזה?

"זה אף פעם לא נעים כשאומרים לך: זה לא בגללך, זה בגללי", הוא אומר בחצי חיוך. "אבל זה בהחלט מובן, אי אפשר למצוא חן בעיניי כולם כל הזמן. בפעם הראשונה שזה קרה, הייתי יותר צעיר. נתתי את כל נשמתי וחשבתי שאני והלקוח נורא אוהבים. זה באמת נורא דומה לרומן", הוא מחייך וממשיך, "אתה משוכנע שהצד השני אוהב אותך באותה מידה, ואתה מרגיש נהדר, ואז פתאום הוא אומר לך, סליחה, אני חושב שזה לא מתאים. זה שוק. כמו ביחסים".

אתה חושב שהצלחת לחנך את השוק?

"אני חושב שבמידה מסוימת כן. בית זה לא דבר שאתה עושה כלאחר יד. לפעמים אתה חייב להוציא אנשים ממסלול חשיבה מקובע שיש להם, כזה שהם בעצמם לא רוצים להיות בו".

מה זאת אומרת?

"אנשים באים עם רשימת דברים ואומרים שככה הם רוצים שהבית יראה. ואני אומר להם: אתם רוצים להתרגש, להרגיש התרוממות רוח, להרגיש שאתם חלק ממה שקורה בעולם האמנות והעיצוב, אבל אתם לא יודעים להגדיר את זה. למשל, מישהו אומר לי שהוא רוצה כרכוב סגול. זה לא שהוא רוצה כרכוב סגול, אלא שהוא ראה את זה במקום מסוים וזה עשה לו טוב. אבל בעצם מה שהוא רוצה זה מה שמאחורי זה, מה שגורם לו התרגשות ומביא אותו למקום אמיתי".

פרויקט "בלו" – צילום: evolve media

סופו של הזאב הבודד

במשך שנים נוצרה לפיבקו תדמית של זאב בודד. זה שפועל לבד. אבל ממשרדו הסמוך לנמל יפו, שם נערך הריאיון איתו, עולה תמונה מעט שונה. ליד החלל המרכזי במשרד, שאליו מתחבר חדרו של פיבקו וחדר ישיבות, נמצא גם חדר עבודה גדול שבו יושבים יתר באי המשרד, כ-35 אדריכלים. הצוות הגדול שמלווה מדי יום את פיבקו יושב ליד מחשבים ושולחנות עבודה, שרטוטים ואיורים ומוציא לפועל את הפרויקטים השונים.

"זה כבר לא זאב בודד, כי אי אפשר לגדול לבד", אומר פיבקו. "היום אני עם שותף ששמו עמית מס, שהוא אדריכל. הוא משלים אותי. יש לו תרומה רצינית ביותר לצד שיכול לנהל אנשים במשרד ולהפעיל אותם. דברים אמנם יוצאים משולחני, אבל הם עוברים לשלושה-ארבעה מנהלי פרויקטים. אין ספק שחלק מההצלחה שלנו הוא ביכולת לעשות משהו יותר היררכי מאשר זאב בודד".

תדמית ה"זאב הבודד" מתייחסת גם לאינדיבידואליסט שאתה, שדעותיו לא תמיד מקובלות על הרוב. איך זה מתחבר לאדריכלות שלך שמנהלת דיאלוג עם הסביבה?

"הצורה שבה אני עובד היא שאני לא מביא את עצמי, אלא את 'פותר הפתרונות'. והקונטקסט מביא את הכיוון של הפתרון. האינדיבידואליות אינה בלבטא משהו שהוא קודם כל אני, אלא ביכולת שלי לקחת את הנתונים של המקום, וליצור מהם משהו שבין השאר גם הוא אני".

פיבקו מתאר את עבודתו כסוג של בירור מושגים, כבחינה של איך באמת צריכים להיראות הדברים בהקשר למקום ולתפקוד. "אני בוחן כל דבר כאילו לא ראיתי אותו קודם. זה סוג של חקירת האמת", הוא אומר.

רביעיית פלורנטין – צילום: סטודיו 84

איך זה מסתדר עם פרויקט כמו "וילה נובל" בראשון לציון, שבו תכננת במקור שני סגנונות שונים לגמרי, טוסקני ומודרני, לשכונת קוטג'ים? (בסופו של דבר נבחר הסגנון המודרני)

"קודם כל זה דבר שאפשר לעשות. בערים הכי מעניינות בעולם רואים שיש רבדים של סגנונות ותקופות. אנחנו חיים בתקופה של כאוס ואקלקטיות עם מגוון אפשרויות שמתוכן אנחנו בוחרים, בניגוד לתקופות עתיקות שבהן הסגנון נבע מטכנולוגיות בנייה שהיו באותה תקופה ויצרו את הסגנון. כמעט אין לנו מגבלות של צורות בבנייה, וזה בסופו של דבר יצר מתחילת המאה ה-20 איזשהו נוף כאוטי. עם זאת, היום אנחנו רואים את המגוון הזה כאסתטי".

צילומים: טל אבן, KTPhot

לונדון. את פניי קיבל אותו זרזיף גשם כל-עונתי, "דריזל" בשפת המקומיים.

היא יפה, לונדון. ערב רב של סגנונות וטעמים, מראות ואירועים.

מרחק של כמה תחנות בתחתית מלב הסוהו התוסס, ממופעי הרחוב והחנויות המיוחדות בקובנט-גארדן ומכיכר לנקסטר השוקקת, ניתן למצוא את ונציה הקטנה, עם סירות מנוע ארוכות ונוף מיוער ופסטורלי.

אך הקרירות הזו אינה מאופיינת רק במזג האוויר המקומי. לונדון ותושביה מוכרים בקרירותם הבריטית, המעונבת, ולא רק בבית המלוכה.

אך העובדה הפחות צפויה ומוכרת היא, שפסיעה החוצה מלונדון, מגלה גן עדן מוטורי.

במרחק של עד שלוש שעות נהיגה מהעיר, ניתן למצוא כעשרים מסלולי נהיגת מרוצים, מתוך כשלושים הפזורים ברחבי אנגליה, חוקיים ותקניים, בהם ניתן לנהוג כמעט בכל אקזוטיקה מוטורית שאתם יכולים לדמיין.

אז החלטתי לבדוק איך זה עובד. הזמנתי סיבוב של 10 ק"מ בפרארי, על המסלול ב-Rockingham.

יומן מסע

את הכרך הגדול עזבנו, אשתי ואני, עם אחד הרכבים החמודים שניתן למצוא בחברות ההשכרה המקומיות.

צילומים: טל אבן, KTPhot

מיני קופר S ידני. קבריו. ההגה ממוקם בצד הימני, ולמרות שבאנגלית המשמעות של ימין היא right, זה מרגיש לגמרי wrong. שמים בראשון (ההילוך המרוחק ביותר מהנהג), ויוצאים לדרך.

לונדון סואנת. ומסועפת. ואם לא די בכך, גילינו כעבור זמן לא רב, שהג'י פי אס הנייד שקבלנו לא עובד. שיגעון.

ניווט ידני עם מפות, כמו פעם, הוציא אותנו מהעיר לאחר זמן לא מבוטל. מצפינים.

ככל שהכבישים נהפכים מהירים, הקופר הזו, סוכרייה של ממש, מתגלה כרכב מהנה ביותר, מעין אפריטיף למה שמחכה בהמשך.

השילוב של גג מופשל ונוף ירוק מסביב מרומם רוח. תנסו את זה.

*    *    *

מגיעים. המרחבים העצומים של המקום הזה, נדמה שאינם נגמרים. מראה המקום פסטורלי להפליא, ורעם המנועים שנשמע יותר ויותר ככל שמתקרבים למתחם, נדמה כאילו שאינו קשור.

Rockingham ממוקמת כשעתיים נסיעה צפונה ללונדון, ובה נמצא אחד ממסלולי הנהיגה המהירים באנגליה. במקום מסלול אובאלי ארוך, מעל 4 ק"מ, ואחד פנימי, עם פניות מעניינות, שאורכו כמעט 2.5 ק"מ. מסלול זה הינו אחד מבין שישה, המתופעלים על ידי חברת The Racing School.

במקום מתקיימות הדרכות נהיגה, גם לבני נוער מגיל 11 (!), חבילות נהיגה ברכבי-על, נהיגת ראלי, פורמולה, דריפטינג, החלקות כוח, וניתן גם להצטרף לנהגי מסלול מקצועיים כנוסע. COOL.

בשער הכניסה מחכה לנו שומרת אדיבה במיוחד, ובנימוס בריטי חינני מפנה אותנו לחניון האורחים.

נכנסים לאולם הכניסה, המזכיר טרמינל של שדה תעופה.

מדובר בפס ייצור של חוויות נהיגה, מתוזמן ומתופעל בדיוק רב המעורר התפעלות.

אני מציג את הוואוצ'ר של החוויה שהזמנתי, ומייד מציעה לי זו שמטפלת בי, שוב- בנימוס אנגלי קריר מעט, לרכוש במקום חוויות נוספות, על בסיס מקום פנוי, למספר סיבובים ברכבים שונים.

"הלמבורגיני והאריאל-אטום אינם זמינים לך, SIR", "אבל האאודי R8, 911 טורבו, אסטון מרטין DB9, ניסאן GTR וה-V8 דווקא כן. וכן, תוכל להזמין סיבובים נוספים בפרארי".

הרגשתי כמו ילד שנתנו לו 20 פאונד, וביקשו שיבחר צעצוע אחד לאחר סיבוב של שעה בהמליז.

"אקח את ה-V8, please" ציינתי, מנסה להסתיר את ההתרגשות הילדותית.

צילומים: טל אבן, KTPhot

בכריזה הזמינו את כל הנהגים ומלוויהם להתקבץ ליד המעבר לשטח הפיטס (המתחם המנהלתי), חניית הרכבים וחדרי ההדרכה. לאחר הקראת שמות, ומעבר תת קרקעי, מתחת לחלק מהמסלולים, מגיעים לחדרי ההדרכה.

ההדרכה הקצרה מועברת על ידי נהג מרוצים, באופן מקצועי ומשעשע למדי.

מייד לאחר התאמת הקסדות, הנהגים מתפצלים לטורים לפי סוגי המכוניות.

קשה לי להסביר את זה, אבל יש משהו מאד סקסי כשקוראים לך להתייצב בטור של נהגי הפרארי.

לאחר מספר הקפות באלפא ג'ולייטה, נהוגה על ידי מדריך, אנו לומדים את המסלול, קווי הבלימה, פנייה, האצה, תוך שהוא מדגים מה קורה כשפונים מוקדם מדי או מאיצים מוקדם מדי. ולא לדאוג, דונמים של שטחי שוליים ודשא מקיפים את המסלול.

מניעים

הרכב הראשון בו נהגתי היה דווקא ה-V8. חיכיתי למפגש איתו. לא פחות מאשר לפרארי.

ה-V8 הוא הכינוי המקומי לרכב שרירים שמקורו אמריקאי – אוסטרלי. שת"פ של שברולט עם הולדן האוסטרלית, ונקרא "Lumina CSV championship". לרכב מנוע בן 6 ליטרים,425 כ"ס, V8 כמובן, הנעה אחורית, ללא בקרת משיכה או אחיזה. כן. ללא בקרות.

הרכב הזה, שהגיע לאנגליה כל הדרך מבחריין, כולל כלוב התהפכות, חגורות 5 נקודות רתמה, גיר ידני והגה, תודה לאל, שמאלי.

מניעים. וואוו. הסאונד הזה. הרגשתי כמו מל גיבסון במקס הלוחם בדרכים.

והאוטו הזה יודע לנסוע. יודע להוציא את הטוסיק בפניות. יודע להוציא ממני צהלות שמחה שאולי מעט הבהילו את הצנון הבריטי שלידי.

וזה נגמר מהר מדי. או אז דילגתי לפרארי. הסוס הצוהל ניצב לפניי על ההגה, ולידי (השמאלית) נופל מוט ההילוכים בתיבה המחורצת הכל- כך מזוהה עם פרארי.

זו היתה ה-360. לא החזקה ביותר כיום. אבל זו פרארי. 400 כוחות סוס ו4.5 שניות למאה. ואתה במסלול מרוץ ללא הגבלות מהירות. המנוע הזה, שמטפס במעלה הסל"ד, מייצר שריקה ייחודית וממכרת, ולא בא לך שזה ייגמר.

אבל בשלב מוקדם מהצפוי והרצוי, אתה מקבל הנחייה מהמדריך להיכנס חזרה לפיטס.

"אתה זוכר איך קוראים לי?", חייך אלי, בפעם הראשונה, אותו מדריך צנוני ששהה איתי ברכב, "מתנצל", חייכתי, "ג'ון סטיוארט, בדיוק כמו כתב החדשות האמריקאי". סינן בסיפוק.

רציתי לספר לו, שהרבה יותר היה מתאים לפרארי נהג בשם דונאטלו. אבל התאפקתי.

צילומים: טל אבן, KTPhot

בסוף המסלול, מחכה תעודה ולמעוניינים, ניתן לרכוש (במחיר מופקע למדי) תמונות שצולמו על ידי הצלמים המקומיים. אבל כפי שעיניכם רואות, קשה לעמוד בפיתוי הזה.

סיום מסלול

חשוב לציין, שהחוויה הזו כוללת בבסיסה אימון לנהיגת מרוצים נכונה, ולכן המדריכים אף מציינים, שלא מן הנמנע שהנהגים המלווים ירצו להתערב מעט בנהיגה – בבלימה (יש להם דוושה נוספת), קווי סיבוב (על ידי נגיעות בהגה), והנחייה לגבי מועד העברת הילוכים. ככל שהם עוזרים פחות, אם בכלל, אתה בכיוון הנכון לנהיגה ספורטיבית נכונה.

כמו כן, אנגליה בורכה בימי גשם רבים, וחשוב לבדוק סמוך למועד החוויה, עד כמה שניתן, מהו מזג האוויר הצפוי.

חזרתי מותש אך מרוצה. כל חובב התחום המוטורי ימצא פה מענה לחלומו הפרטי.

הרגשתי קצת כמו מה שמרגיש חתן בערב כלולותיו. הכל היה יקר מדי, קצר מדי, ודי מתיש, אבל זו חוויה של פעם בחיים.

קצת מחירים:

* חוויית נהיגה ברכבי על 115-300 פאונד

(נהיגה ברכב אחד עד ארבעה)

צילומים: טל אבן, KTPhot

* סיבוב נוסף ברכב בו נהגת – 25 פאונד.

* 5 ק"מ נוספים ברכב נוסף – 45 פאונד.

(על בסיס מקום פנוי במועד החוויה)

* 10 ק"מ נוספים ברכב נוסף – 75 פאונד.

(על בסיס מקום פנוי במועד החוויה)

* נהיגה 20 דקות ברכב עם מושב אחד – 60 פאונד

(single seater)

* 3 הקפות כנוסע ליד נהג מרוץ באבארט 500 – 30 פאונד.

* 2 הקפות כנוסע ליד נהג מרוץ ב-V8 – 40 פאונד.

* חווית נהיגה לילד (גיל 11 עד 16) – 85 פאונד.

* נהיגת ראלי/ דריפטינג/ 4X4/ החלקה: (10 דקות) – 25 פאונד. (20 דקות) – 45 פאונד.

* תמונה מודפסת + CD עם התמונה – 25 פאונד.

* צילום וידאו בתוך הרכב בעת נהיגה – 30 פאונד.

www.racing-school.co.uk

www.rockingham.co.uk

הכותב ניהל בעבר את מותגי היוקרה יגואר ואלפא רומיאו, והינו הבעלים של Even Better, ייעוץ וקניינות פרימיום. לתגובות tal@evenbetter.co.il

ד"ר גיורא פראף-פרי: "המילים 'אכפתיות' ו'מוסריות' הן אלה שדוחפות אותי. אכפת לי מאוד מהכול, בכל מקום בעולם" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

ד"ר גיורא פראף-פרי הרגיש בטוח בעצמו. היו לו כל הנתונים המתאימים כאשר הוא התייצב בג'נבה בפני ועדת הקבלה הסופית לשירות בצלב האדום הבין-לאומי. אבל הוא לא ציפה שהאדם הראשון שיתחקר אותו תהיה הנציגה לשעבר של הצלב האדום בעזה.

"אמרתי לעצמי שזה הסוף שלי. היא תקשר אותי לכל מה שהיא לא אהבה לגבי ישראל. ובאמת היה לה אנטי לאורך כל הדרך. 'היה לי ניסיון לא טוב אתכם', היא אמרה לי. התרגזתי מאוד ואמרתי לה: מה זאת אומרת 'אתכם', למה את מכלילה? אתם השוויצרים שדדתם את הכסף של יהודי אירופה בתקופת השואה, החבאתם אותו בבנקים שלכם. אז היא ענתה לי, 'מה זה קשור אלי?' אמרתי לה שגם עניין עזה לא קשור אישית אלי.

"היא קצת התרככה ושאלה האם הייתי רופא בצבא. סיפרתי לה שהשתתפתי במלחמת לבנון ורוב הזמן טיפלתי באזרחים לבנונים כי לא היו שם רופאים. פעם טיפלתי באחד הכפרים באדם זקן שסבל מבצקת ריאות וכשיצאתי מהכפר ירו עלי. כך היא לאט לאט נרגעה ויצאתי ממנה בשלום".

בסופו של דבר פראף-פרי עבר את כל התחקירים בוועדת הקבלה והיה ב-2001 הישראלי הראשון שהצלב האדום הבין-לאומי הסכים לקבל לשורותיו. עד אז לישראל לא הייתה נציגות בצלב האדום הבין-לאומי. "יש לנו תדמית לא טובה בארגונים ההומניטריים הבין-לאומיים", הוא מספר.

במסגרת הצלב האדום הוא טיפל באסירים פוליטיים בגולאגים הנוראיים בגרוזיה וארמניה, ואחר כך, על פי בקשת משרד החוץ, בתרמילאים הישראלים במזרח אסיה עליהם כתב בספרו "נקמתו של יתוש". לפני כל אלה הוא הספיק לסגור עשר שנים בשמורות האינדיאנים בצפון ודרום דקוטה.

רוקד עם זאבים

ד "ר פראף -פרי עם ילדי שבט הסו בחגיגה שבטית

ד"ר פראף-פרי מזכיר קצת את דמות הרופא הכפרי מסיפורים של פעם, מסתובב בכל מקום עם הסטטוסקופ תלוי על צווארו. בעיניו זה סוג של הצהרת זהות פומבית על נכונות מתמדת ומיידית להגשת עזרה.

את ההתמחות שלו ברפואה פנימית הוא עשה בבית חולים סיני (Sinai) באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב, אחת מהיוקרתיות בעולם. במשך שנים הוא היה במסלול הרגיל של רפואה קונבנציונלית בארה"ב אבל התקשה להמשיך בו. הוא מעיד על עצמו שחרט על ליבו רפואה הומניטרית ואלטרואיסטית לפי המודל של אלברט שוויצר, הפילוסוף-מוסיקאי-רופא הידוע שבילה את מרבית חייו בטיפול בחולים באפריקה, ואף זכה בפרס נובל לשלום על הקמת בית חולים בגאבון.

לכן כששמע על הפרויקט "Project USA" ששולח רופאים לרפואה פנימית למקומות נידחים בארה"ב, הוא החליט מיד להצטרף. כך הוא הגיע לשמורה של השבט האינדיאני "סו" בצפון דקוטה. "הגעתי לעיירה פורט ייטס, מקום שכוח אל על גדות נהר המיזורי. אלו השבטים הכי עניים בארה"ב עם משכורת מקסימלית של 3,000 דולר בשנה, והרבה חוסר תעסוקה וחוסר תקווה. חשבתי שהגעתי למדינה בעולם השלישי, זה נראה כמו מקומות שהכרתי באסיה ובאפריקה. הם חיים בבידוד גדול, כמו בסרט 'לרקוד עם זאבים'. חלקם מנסים לצאת לעיר גדולה אבל הם לא מצליחים להסתדר שם".

מדוע?

"כי אין בסביבה אנשים דומים להם והם גם לא מצליחים לשרוד את הקפיטליזם האמריקני. אין להם את הדחף ואת היכולת לתחרותיות שבנויה על אינדיבידואליזם וכוחנות. התרבות שלהם בדיוק הפוכה: מנטליות של שבטיות והשתייכות, ואת המעט שיש להם הם מחלקים ביניהם".

הגבעות באזור של שבט ה"סו" התפרסמו בתקופת "הבהלה לזהב", נכון?

"נכון. האינדיאנים ידעו שיש שם זהב ולא נגעו בו, כי הם האמינו שהמקום קדוש. הלבנים שבאו וגילו את הזהב העיפו אותם משם. היו שם מלחמות קשות בין האינדיאנים והצבא האמריקני והאינדיאנים הפסידו ולא קיבלו שום דבר מהערך של הזהב עצמו".

יש להם טינה לאדם הלבן?

ד "ר פראף -פרי מטפל ביתומים בוויטנאם

"יש להם טינה נוראית על מה שהם מכנים 'חמשת הלבנים הארורים' שהרסו אותם: האדם הלבן ומה שהוא הביא אתו: סוכר לבן, מלח לבן, קמח לבן והאלכוהול הלבן. התפתחו אצלם מחלות של אי ספיקת כבד כתוצאה מאלכוהול וסכרת נוראית כתוצאה מאכילת דברים שלא מתאימים לפיזיולוגיה שלהם, ילדים עם בעיות נוראיות של דיכאון, בעיות פסיכיאטריות, בעיות של מה שהם קוראים The forgotten people (האנשים שנשכחו)".

איך קיבלו אותך?

"בהתחלה התייחסו אלי כאל אדם לבן והייתה רתיעה ושמירת מרחק. הם לא הזמינו אותי ולא היו כל כך נחמדים אלי. אבל בהדרגה, בזכות יכולת ההסתכלות שיש לי והחמלה שחשתי כלפיהם הצלחתי לעורר את סקרנותם. 'אתה אדם לבן', אמר לי איש הדת שלהם, 'אבל אתה לא באמת אדם לבן, מה אתה?'

"אמרתי לו שאני לבן מבחוץ אבל משהו אחר מפנים, אמרתי לו שבפנים אני מישראל.

"הם ידעו קצת על ישראל ועל היהודים דרך הברית החדשה שכפו עליהם ללמוד, כי הכריחו אותם לעזוב את האמונות המסורתיות שלהם ולשנות את הזהות שלהם בכוח".

פראף פרי מספר שהאינדיאנים התחברו אליו דרך החוויה המשותפת של סבל. "חלק אמרו לי שגם היהודים וגם האינדיאנים עברו ג'נוסייד ושואה".

הם עדיין שומרים על מנהגים מסורתיים?

"כן, הם כולם מנהלים חיים כפולים. מצד אחד הם מנסים להתערות בחיים המודרניים ומצד שני יש להם תפקידים בהירארכיה השבטית. חלק שמאנים, חלק 'נושאי מקטרת' (תפקיד חשוב מאוד בשבט של עריכת טקס פיוס על ידי עישון מקטרת שמעבירים בין המשתתפים; ד"ג), וחלק 'נותני שמות'. הם מאוד מאוד רוחניים. הם קולטים בני אדם שהם רוחניים ומאוד מאוד שמחים לצרף אותך למעגל שלהם. כך גם אני זכיתי להכיר מישהו 'נושא מקטרת' ולהשתתף בטקסים הסודיים שלהם.

"בסוף גם ערכו טקס מיוחד לכבודי והכריזו עלי כ'אח' באופן רשמי".

אחרי עשר שנים בשמורות האינדיאנים ד"ר פראף-פרי התגייס לצלב האדום הבין-לאומי ונשלח למדינות הקווקז.

בשירות הצלב האדום

"נכנסתי עם עורכת דין שוויצרית לתא של נידון למוות בגולאג בארמניה, רופא צעיר שנאשם בניסיון התנקשות בראש הממשלה. חשבתי שאני באיזה סרט של המאה ה-18 בטאוור בלונדון או בבסטיליה בצרפת. כשהתרגלנו לחשכה המוחלטת שהייתה בתא ראינו אדם כבול לקיר שוכב ומקיא דם".

אנחנו מדברים על אותם ארמנים שעברו רצח עם?

"כן, האכזריות שלהם לא נופלת מזו של התורכים, הם די קרובים לזה לפי מה שראיתי בגולגים שלהם. הם לא ריחמו על ההזארים שתפסו (במלחמה עם אזרבייג'ן; ד"ג) ולא על העצירים הפוליטיים שלהם עצמם".

יכולת לעזור לו?

גיורא פראף-פרי: "נחשפתי לדברים טובים , אבל גם להמון ברוטליות וזה יושב עלי "

"כרופא היו עושים לי כבוד והייתה לי נגישות למנהלי בתי הכלא הכי נוראיים בקווקז. נכנסתי לגולג הזה, ו'הגורילה' הענק, זה שמענה ומרעיב את האסירים, שמתפוצץ מרוב נקניקיות ווודקה, ביקש ממני למדוד את לחץ הדם שלו".

בזכות הטיפול הרפואי לאותו "גורילה" פראף-פרי הצליח ללחוץ עליו כדי לשפר את תנאי המאסר של אסירים. "אמרתי לו בלשון מאוד תקיפה שאם לא יפתחו לאסיר קצת אור בתא המעצר שלו ולא ישחררו אותו מהכבלים לקיר ויתנו לו תרופה שיפסיק להקיא דם, אני הולך לפוצץ את העניין בדרג של ראש הממשלה, כי הייתי מזועזע ממה שראיתי". וזה עובד, אומר פראף-פרי בנחרצות, כי מצד אחד הם אמנם רוצים להשאיר את השיטות הדיקטטוריות שלהם, אבל מצד שני הם גם רוצים להתקבל ל-OECD.

התייחסות כזאת לעצירים היא תופעה נפוצה?

"במדינות מסוימות, כן. בקורס הכנה בצלב האדום מלמדים אותך על הפרות זכויות אדם בכל העולם. יש סרטים שאתה רואה מתוך גולגים כאלה בתורכיה, בסין, באיראן, בפקיסטן, בערב הסעודית, בדרום אמריקה, דברים נוראיים שקורים בתוך מחנות מעצר. ראיתי סרטים על הוצאות להורג המוניות בסין, במגרשי כדורגל, וחוסר נגישות של הצלב האדום לבתי כלא שם. הייתי גם בבתי כלא של נשים ובתי כלא של ילדים במדינות בקווקז".

על מה כולאים ילדים בבתי סוהר?

"על דברים של מה בכך. המדינות האלה שהיו חלק מברית המועצות עדיין מתנהלות כמו מדינות קומוניסטיות. הסיבה להכניס בן אדם לבית סוהר היא כל כך לא ברורה וההליך המשפטי שם כל כך לוט בערפל. עורכת הדין השוויצרית שעבדה איתי סיפרה לי שאם אתה מקבל מאסר של עשר שנים, אתה יכול לקצר אותו אם תשלם אלף דולר. בשביל לבנות בית חולים לחולי שחפת היינו צריכים לשחד רופאים במשרד הבריאות שנבנה להם קליניקות פרטיות בתוך בית החולים.

"ההתרשמות שלי הייתה שאלה שבשלטון, קומוניסטים לשעבר, חברי מפלגה לשעבר, באמת לא אכפת להם מהעם שלהם והם דואגים מאוד לעניינים האישיים שלהם".

אמך שרדה את השואה ואתה עצמך נתקלת בכל כך הרבה עוולות. מה זה עשה לך?

"נחשפתי לדברים טובים אבל גם להמון ברוטליות וזה יושב עלי. אני לא יכול לראות שמפלים בני אדם או ששוללים מהם את החירות או שמענים אותם, אני לא יכול להתעלם מדברים כאלה ואני מנסה לחפש בעולם את האנשים שדומים לי. המילים 'אכפתיות' ו'מוסריות' הן אלה שדוחפות אותי. אכפת לי מאוד מהכול, בכל מקום בעולם".

שיא קיץ 2013: קפלים, כיווצים ומה שביניהם

קפלים וכיווצי בד הם מאפיין עיצובי בולט כבר מספר עונות והשנה הם כבשו את קולקציית הקיץ.

מתוך שבוע האופנה העולמי ספטמבר 2012. מימין לשמאל: אן ואלרי האש, בלומרינס, Andrew Gn – צילומים: ,Oliver Morin/AFP,Pierre Verdy/AFP, Patrick Kovarik

אפשר למצוא את הקפלים כמעט בכל חנויות האופנה, בעצם קשה לפספס אותם. הם מופיעים בבדי התחרה, הסאטן, אפילו הכותנה, והמרשימים ביותר הם בדי השיפון השקופים למיניהם היוצרים מראה נקי המזכיר אלה יווניה. הקפלים מסמלים רכות ונותנים נפח לבד. הם נופלים בטבעיות על הגוף, נותנים תחושה של אווריריות ומתאימים למראה קיצי יומיומי וגם למראה ערב קלאסי מלכותי.

אחת הדיוות הנשיות הגדולות שהפכה עם השנים לאייקון אופנה, הרשימה אותנו החודש בהופעתה בארץ בשמלת קפלים אדומה ונשפכת, משולבת בשכמייה בעלת כריות כתפיים רחבות. הלא היא ברברה סטרייסנד בשמלתה של דונה קארן. הזמרת האגדית הראתה קלאסה אמיתית.

משמאל שמלת הדלפון של מריאנו פורטוני. מימין פסל "הרכב מדלפוי" מימי יוון העתיקה ממנו פורטוני שאב את השראתו

טרנד הקפלים התגלגל למעשה מתחילת המאה ה-20 כאשר המעצב הספרדי מריאנו פורטוני המציא טכניקה מיוחדת היוצרת קפלים בבד בצורה ידנית בעזרת גליל פורצלן חם. הוא העז ליצור שמלה מטקסטורת קפלים קלילה ורכה אל מול שמלות המחוכים בעלות הבד הנוקשה שכיכבו באותה תקופה.

פורטוני הושפע מאוד מאמנות יוון העתיקה ואת שמלת הקפלים שלו הוא יצר בהשראת הפסל היווני המפורסם "הרכב מדלפוי" וקרא לה "שמלת הדלפון". השמלה הייתה תגלית בתחום עיצוב הטקסטיל ונקודת מפנה בחברה ובעולם האופנה. היא החמיאה למבנה הגוף הנשי ונתנה פתרון עיצובי לאישה המודרנית שרצתה לנוע בחופשיות ללא המחוכים והבדים הנוקשים.

מתוך חנויות האופנה בישראל. מימין לשמאל: רנואר, קסטרו, פורנרינה לרשת STORY

המצאתו של פורטוני הייתה מודל השראה למעצבים רבים. הבולטים ביניהם היו המעצבת האמריקנית מרי מקפאדן והמעצב היפני איסי מיאקי שבנה מותג שלם בשם pleats please (קפלים בבקשה) ורשם גם הוא פטנט ליצירת קפלי בד.

המורשת של פורטוני התגלגלה לאורך השנים, וכיכבה בשבוע האופנה העולמי ב-2012. כידוע, בשבוע האופנה העולמי מעצבי העל מציגים את דגמיהם לקולקציות שיככבו בשנה שלאחר מכן (לדוגמא בספטמבר 2012 הציגו את דגמי אביב-קיץ 2013). הרבה מהתצוגות הן תיאטרליות ומוגזמות ומעצבי העל מכתיבים אחר כך את האופנה והטרנדים לרשתות האופנה העממיות שבמשך התקופה שבין התצוגה לעונה מתרגמות את העיצובים המוגזמים לבגדים לבישים.

תחזית לחורף 2014-2013: כריות הכתפיים מכות שנית

טרנד נוסף, הצפוי להציף אותנו בסתיו-חורף הקרוב הוא המעילים בעלי כריות הכתפיים. נכון, הם נצפו בחנויות גם בחורף הקודם, אך הפעם הם עוטים מראה רחב במיוחד ומגיעים בגדלי אוברסייז ומראה גברי – לנשים.

משמאל השחקנית מרלן דיטריך הייתה אחת מהשחקניות ההולוודיות שהפיצו את טרנד כריות הכתפיים. מימין: ז'קט של קלוד מונטנה. עיצוב כריות הכתפיים שלו היה בולט בקיצוניות

כריות הכתפיים הן טריק עיצובי מעניין, שמעניק לאישה מראה זקוף, יציב, ומכובד במיוחד. הן עוזרות להדגיש את מבנה גוף הגיטרה של האישה כאשר המותן נראית צרה יותר ביחס לכתפיים הרחבות.

הטרנד התחיל ב-1931 כאשר מעצבת האופנה האיטלקייה אלזה שיאפארלי, חיפשה דרך להדגיש מראה חטוב של מותן צרה יותר. היא העזה לקחת את כריות הכתפיים שהיו בשימוש בזמנו אך ורק בחליפות של גברים ואנשי עסקים, ועיצבה חליפה רחבת-כתפיים המיועדת לנשים. המהפכה לא אחרה לבוא. אולפני הוליווד אימצו במהרה את הרעיון והתאימו אותו לכוכבות הגדולות של התקופה. מכאן ואילך אפשר לומר שהטרנד נחתם בעולם האופנה.

מתןך שבוע האופנה העולמי פברואר 2013. מימין לשמאל: אלי סאאב, ז'אן שרל דה קסטלבז'אק, לואי ויטון – צילומים: Pierre Verdy/AFP, Patrick Kovarik/AFP, Martin Bureanq/AFP,Tomas Coex/AFP

כריות הכתפיים חזרו שוב כטרנד בשנות ה-80, והפעם במראה מוגזם וכבד. בין העיצובים המוקצנים כיכבו הדגמים של המעצבים טיירי מוגלר וקלוד מונטנה שלקחו את כריות הכתפיים ונתנו להן פרופורציות אחרות לגמרי. גם נשים שרצו לחדור לעולם העסקים הגברי אימצו אותן כדי להעצים את המראה שלהן.

במשך השנים ועד לחורף בשנה שחלפה, המעילים והז'קטים בעלי כריות הכתפיים הצליחו להתעדן ולהתעצב בסגנון צמוד ונשי, עם שרוולים צרים, אך נראה שהמצב הולך להשתנות ומעילי הגברים הגדולים יחזרו לככב מחדש בחורף הקרוב.

חנויות אופנה בישראל. מימין לשמאל: קסטרו, H&M, אמה רנואר

מי שתהה האם זה מקרי שמעצבי העל מייצרים באותה שנה דגמים דומים ולעתים זהים ומציגים את אותם הטרנדים, אולי יופתע לגלות שיש חברות אופנה ספציפיות העורכות מחקרים עמוקים ומקיפים ומוציאות בכל שנה "ספרי הדרכה" עם עיצובים ורעיונות להשראה. הספרים כוללים צבעים שישלטו בעונה שתגיע כשלוש שנים לאחר מכן. מעצבי העל משלמים סכומים נכבדים עבור ספרים אלה שמשפיעים רבות על תכנון העיצובים הבאים שלהם.

צילום: דניאל קמינסקי

אחרי ששיחקה בקולנוע ובתיאטרון בתפקידים שונים בתכלית, השחקנית אניה בוקשטיין משילה את התלבושות וצוללת למקומות חדשים ואינטימיים באלבום ראשון הנקרא "אניה בוקשטיין". במשך ארבע שנים היא עבדה פחות בתחום המשחק, נשארה שעות ארוכות מול הפסנתר ובנתה את מה שעתיד להיות ה"בייבי שלה" – 8 שירים, 32 דקות שכתבה והלחינה בעצמה. "בתקופה שעבדתי על האלבום, היו לי הרבה דברים שמאוד רציתי לעשות ולא קיבלתי והיו שברוני לב בדרך, אבל המוסיקה נתנה לי הרבה עוצמה. בכל פעם שסיימתי שיר זה היה סוג של שוק. הלם טוב כזה והתרגשות אמיתית".

באלבום, בוקשטיין שרה בקול מחוספס וכנה על אהבה, ילדות, משפחה, עליה לארץ, שירים שכתבה בסדנה של דן תורן ומאיר גולדברג. "זה היה משהו שחיכה להיאמר ותהליך הלחנה שעברתי", היא מספרת. "פניתי לכל המוסיקאים שאני מעריכה אבל אף אחד לא חזר אלי… הבנתי שאני חייבת לעשות את זה בעצמי. ניסיתי וניסיתי ולאט לאט הלחנתי את כל השירים".

כשאת מקשיבה לשירים, מה את מרגישה?

"בהתחלה שמעתי אותם המון עד שנמאס, ואחר כך שמתי אותם בצד ואז גיליתי אותם שוב מחדש. אני מרגישה שזו היצירה שלי וזה מאוד מרגש".

בוקשטיין החלה לנגן בפסנתר בגיל 5 במוסקבה והיא זוכרת את הנגינה כדבר שעזר לה להתאקלם בארץ כעולה חדשה. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר לאומנויות שבו אוכל לנגן וזה היה משהו שיכולתי לתקשר דרכו. זה איפשר לי לתת ביטוי למקומות החזקים שלי". בגיל 12, כשעוד למדה במגמת מוסיקה, נבחרה לשחק בתפקיד ראשי בסרט "ארץ חדשה", עליו קיבלה את המועמדות הצעירה ביותר על "פרס אופיר". בוקשטיין המשיכה אחר כך ללימודי תיאטרון בתלמה ילין ועשתה צבא.

מאז, היא שיחקה בטלוויזיה עם "השיר שלנו", "הבורר", בקולנוע עם "סודות", ובהצגות ב"מלחמה", ב"גטו" ועוד. היא נמצאת עמוק בתוך התעשייה וחווה את היתרונות ואת החסרונות שבה. בשיר "אנשי האגו" היא חושפת צד מתקומם שלה ואפילו כועס על "אנשי אגו" למיניהם. "זה בעיקר אנשים בעבודה שלי ואני לא מוציאה את עצמי מהכלל", היא אומרת. "זה סוג של מנוע שגורם לי לרצות להשתפר אבל הרבה פעמים הוא מביא לי בחירות שגויות, מעשים בריוניים וניהול כושל. איפה שיש הרבה אגו, יש הרבה רגישות. אני מנסה במצבים כאלו להשתדל לראות את הצד השני ולא לתת מקום לבריונות".

צילום: דניאל קמינסקי

מעשה בריונות פגע בך פעם?

"כן, ברגעים שזה פוגע, אז אני פותחת את הפה. או הולכת הביתה ומצטערת על מה שלא עשיתי".

בוקשטיין מתקשה לתת דוגמה מפורטת יותר, אולי מתוך קנאות לפרטיותה, ואולי מתוך הרצון לשלוט על הסיטואציה ולא להתאכזב. בשיר "אף אחד" היא מתארת אישה ש"מחזיקה את עצמה קצר", מענישה את עצמה, דואגת כל הזמן, מרחמת על עצמה, ונלחמת על עצמה. "זה שיר מאוד מדויק על הקונפליקט היום יומי שאני חווה בין האיפוק, השליטה והפרפקציוניזם ובין הרצון להשתחרר", היא מסבירה. "משמעת עצמית היא מנוע חזק לעשייה ולהשתפרות עצמית אבל זה גם סיוט. זה מביא הרבה מתח בחיים, לחץ ואכזבות. בדרך כלל אדם כזה מרגיש רגשות כמו אכזבה וכישלון חזק יותר, ודווקא השמחה היא מה שקשה לחבוק. עם הגיל זה משתפר. אני לומדת לשחרר בשביל אנשים שאני אוהבת".

בתנועה מתמדת

אחרי שקיבלה בשנת 2007 את פרס "אשת השנה" על משחקה בסרט "סודות" של אבי נשר, בוקשטיין מציגה היום בתפקיד הראשי במחזמר "צלילי המוסיקה", נמצאת בסיבוב הופעות של האלבום, מצטלמת לסדרה של נאור ציון וממשיכה להיות הפנים של חברת הקוסמטיקה דרמלוג'יקה. עם זאת, פניה ללא ספק מועדות לחו"ל. בחודש נובמבר יצא סרט צרפתי בשם "האסורים" בו היא משחקת בתפקיד קטן אישה רוסיה צרפתיה שחיה באודסה בשנות ה-80 ומחכה לקבל ויזה ולעלות לארץ.

יש לך באמת לוק של שחקנית צרפתייה

צילום: דניאל קמינסקי

"כן", היא צוחקת, "רק חסר לי את ה-30 ס"מ שלהן. עד כמה שאני אוהבת את התעשייה ונהנית מהשפה ומהשחקנים, האופציות שלי כאן הן קטנות. אני מתכוונת לאופציות לתפקידים. הרי אף אחד לא באמת מרוויח כסף בקולנוע, זה לא בדיוק הוליווד פה… אם יש משהו שמפחיד אותי יותר מכל זה לעמוד במקום ולהרגיש שאני לא בתנועה או בהתפתחות. תמיד אעדיף לקחת סיכון בבחירת העבודה כל עוד זה יצירתי ומאתגר. התרגלתי להרוויח יפה בתקופות מסוימות ובתקופות אחרות לשבת בבית ולהתעסק בעשייה שקטה בניסיון להגדיל את זירת הפעילות שלי".

כלומר, את מעדיפה לשבת בבית מאשר להתפשר?

"אני לוקחת את זה על עצמי, למרות החרדות והפחדים של לעמוד במקום. כי חשוב לי יותר להתפתח מאשר להיות עבד. אני מאמינה מאוד בפרנסה וחושבת ששחקנים צריכים להרוויח כסף ולעבוד, אבל אני מאוד מנסה להקשיב לעצמי ולבחור לעשות דברים שונים, ואם אין עבודה אז לכתוב, ללמוד, לנסוע, להכיר ולייצר עבורי הזדמנויות. אני חושבת שאומן צריך לקחת אחריות כי אחרת זאת חוויה נורא קשה של תלות. ולי קצת קשה לעמוד בזה. היו למשל הרבה תקופות שעבדתי בהן פחות והיו לי סירובים והתבאסויות, או הצגות פחות קלות שנכנסתי אליהן ושהייתי צריכה לשחק בהן ערב ערב".

ואיך את מתמודדת עם זה?

"אני מתייאשת", היא מפתיעה בתשובתה, "לא תמיד החיים משמחים וזה גם בסדר. אני מחכה שזה יעבור ובינתיים עושה דברים שאני מחוברת אליהם".

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

 לקוחות עיקריים: 10 המשפחות העשירות בארץ הן בין הקליינטים שלי וגם ארוחות רשמיות בבית הנשיא.

 קייטרינג בבית הנשיא: הכנתי ארוחות להילרי קלינטון, אנטוני בלייר, אנגלה מרקל, ולדימיר פוטין. לאחרונה הכנתי קייטרינג לכבוד ביקורו של ראש ממשלת גאורגיה. אני באופיי ציוני ולכן חשוב לי שהאורחים יאכלו מוצרים ישראליים. אנשים חושבים שאוכל ישראלי זה פלאפל, אבל לא, יש לנו דברים מדהימים כמו ארטישוק ירושלמי, שליו, סברס, זעתר, פורל.

 ראש ממשלת גאורגיה: הכנתי לו דג לוקוס עם "ארטישוק יהודי" (כינוי לזנב של הארטישוק הרגיל), ביסק – מרק דגים מברבוניה, סורבה ממנדרינות ונענע, בשר פילה עם אספרגוס לבן שגדל בגולן וריזוטו מחיטה וחצילים.

 אנגלה מרקל: הכנתי לה מנה מיוחדת של שלושה סוגי דג קרפצ'ו מחומרים מקומיים בלבד: פלמידה עם אשכוליות, ברבוניה עם זעתר ולוקוס עם תמרים, היא אהבה את זה מאוד.

חיים אישיים

 גורל: שם המשפחה שלי הוא אסנהיים שפירושו בגרמנית "בית אוכל".

 משפחה: ההורים של הסבים שלי התגוררו בגרמניה ועסקו בייצור גלידה. זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הם ברחו לאנגליה ופתחו בלונדון את אחד מבתי החרושת הראשונים לגלידה. הם היו מאוד ידועים וכילד זיהו אותי ברחוב כאחד ממשפחת "אנשי הגלידה".

 המוטו של הקייטרינג שלי: אנחנו מבשלים הכול באירוע עצמו, לא מביאים שום דבר מוכן, מהמחבת ישר לצלחת. אם האירוע בחוץ, אני מביא צוות של טבחים עם כל הציוד הדרוש ומקימים מטבח במקום. אנחנו גם משתדלים להשתמש כמה שאפשר בחומרים מקומיים.

 מומחיות: אני אוהב ליצור מנות חדשות כל יום ומשלב בין מזרח ומערב. מהמזרח אני מביא אוכל הודי, סיני, יפני ותאילנדי ומהמערב אוכל צרפתי ואפילו אנגלי.

 רעיונות למנות חדשות: כל שנה אני נוסע לניו יורק וללונדון, שני יעדים שמבחינתי מחדשים את האוכל כל הזמן. לאחרונה הייתי מספר שבועות ביפן. מעבר לזה יש לי מטבח גדול בבית שהוא כמו חדר משחקים שבו אני עושה כל הזמן נסיונות חדשים. בת הזוג שלי היא גם שפית ואנחנו משתדלים להפתיע אחד את השני. אני לומד גם משפים אחרים, מספרים ומהאינטרנט.

 טיפ: חשוב לא להיות יותר מידי יצירתיים כי אנשים לא רוצים להיות שפני ניסיון.

 עיצוב: העיצוב, האסתטיקה והדקורציה של האוכל חשובים מאוד כי אנשים אוכלים לפני הכול עם העיניים. עיצוב המנות הוא כמו אפנה, משתנה כל הזמן. כיום הקישוטיות היא בסגנון יפני שאני מאוד אוהב. לפני כן השתמשו הרבה בקצף, לפני כן האופנה הייתה מגוון של צבעים, הכינו רטבים למשל בהרבה צבעים. ולפני 20 שנה קישטו בתפוזים ובאשכוליות.

 עוד משהו: אני משתדל תמיד להיות הטוב ביותר.

כתר טלה בקראסט עשבי תיבול, לימון ורוטב נענע

המתכון שלפניכם מגיע מאירלנד, שבה מרבים לאכול בשר טלה עם נענע. בדרך כלל האירים, כמו גם האנגלים, אוכלים בימי ראשון צלי מבשר בקר, טלה או עגל ומהשאריות של הבשר והלחם מכינים למחרת את המנה הזו. לכן מומלץ להכין באירוע עם אורחים ממוצא אנגלו-סקסי.

צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

מרכיבים

1 כתר טלה

50 גרם פאנקו – פירורי קמח יפאני

1/2 כוס תבלינים מעורבבים: 
כוסברה, נענע, פטרוזיליה וטימין

2 שיני שום קצוצים

4 כפות שמן זית

1 כף חרדל דייז'ון

מלח ים + פלפל

לרוטב

1/4 כוס נענע קצוצה

1 כוס יין אדום

1 כוס מרק בשר

אופן הכנת הבשר

סוגרים את הטלה על מחבת חם עם מלח ים ופלפל עד שהוא מקבל צבע חום.

נותנים לבשר להתקרר, לוקחים את השום הקצוץ ומערבבים עם החרדל ומורחים על הבשר כאשר הוא קר.

מערבבים את הפנקו עם התבלינים והשמן זית ומצפים את הטלה בתערובת התבלינים.

מכניסים לתנור לחצי שעה בחום של 180 מעלות.

אופן הכנת הרוטב

במחבת שבה סגרנו את הבשר שופכים כוס יין אדום ואת כוס מרק הבשר, מרתיחים ומוסיפים את הנענע, מלח ופלפל.

בתיאבון, פול אסנהיים

השעון מתקתק מהר מידי בחייו של אדי מורלי. הוא לא מצליח לכתוב את הרומן שהבטיח למו"ל לסיים זה מכבר, בעל הבית מתדפק על דלתו לקבל את שכר הדירה וחברתו עזבה אותו. ביום אחד כזה של יאוש מהחיים חבר מציע לו לנסות גלולה חדשה אותה הוא מפיץ, שלטענתו מאפשרת למי שבולע אותה להשתמש באופן מלא בכישוריו השכליים. אדי בולע את הגלולה וחייו מתהפכים. הוא מסיים את הספר תוך יום, מתעשר במהירות בבורסה ומשיב אליו את חברתו. זוכרים? זהו בראדלי קופר מהסרט "ללא גבולות". לאחר שבראדלי הגיע לפסגת ההצלחה, חייו נכנסים למירוץ מטורף, הכול משתבש לו והוא מנסה להיגמל מהתרופה.

צילום: Photos.com

השמועה אומרת שההשראה לסרט באה מהגלולה פרוביג'יל או בשמה הרפואי "מודפיניל", שהפכה ללהיט בארה"ב. היא אושרה לשימוש בארה"ב ב-1998 כתרופה מעוררת לחולים במחלת הנרקולפסיה שגורמת לאנשים רצון עז ומיידי לשינה. ההשפעה המעוררת שלה הביאה בהדרגה מיליוני אמריקנים בריאים עם קריירות תובעניות בכל התחומים, להשתמש בה עם או ללא מרשם כ"זריקת אנרגיה", במיוחד לאחר שהפכה לגנרית ומחירה ירד. אנשים נשבעו שהגלולה מאפשרת להם לא רק לקצר באופן דרמטי את שעות שנת הלילה שלהם, אלא גם לעבוד במשך שעות ארוכות ברמת ריכוז גבוהה מאוד.

תרופת פלא או לא

אחד מהנשבעים למודפיניל הוא דייב אספרי (48), סגן נשיא בחברת "טרנד מיקרו" לאבטחת מחשוב ענן ששוויה מילארדי דולרים. הוא התראיין ביולי 2012 לתכנית של רשת ABC שעסקה ב"קהילה הסודית של האנשים המצליחים" שחייבים לדבריהם את הצלחתם לפרוביג'יל. אספרי סיפר בהתלהבות איך הצליח לשאת סדרה של נאומים מוצלחים ביותר אחרי טיסה של 20 שעות כמעט ללא שינה, כל זאת לאחר שנטל פרוביג'יל. הוא השווה את החוויה לאחר נטילת התרופה לאליסה בארץ הפלאות שהעולם בשבילה הפך בבת אחת משחור-לבן למלא חיים וצבע.

היו גם נלהבים נוספים שסיפרו בתכנית על חוויותיהם, אבל לא הסכימו לחשוף את זהותם: מתכנת (46) שמצליח לעבוד 12 שעות ברציפות ברמת ריכוז גבוהה, וחוקרת מוח (48) שמצליחה לראות קשרים במוח שאף אחד אחר לא רואה.

גל ההתלהבות מתרופת הפלא הביא לעלייה של 74 אחוז במכירות של פרוביג'יל בארה"ב תוך ארבע שנים, כפי שסיפרו ב-ABC. כלכלנים וסוציולוגים התחילו אפילו לפתח תאוריות ותחזיות על חיים בעולם ללא שינה.

אחת הסיבות להתלהבות המוקדמת מהגלולה הייתה שחשבו שבניגוד לתרופות ממריצות, כמו ריטלין או קונצרטה שבמינונים גבוהים גורמים לתופעות לוואי קשות ולהתמכרות, המודפיניל חף מסיכונים אלה. טענו שהוא פועל בצורה שונה על הגוף, אף שלא הצליחו לזהות עד היום במדויק את מנגנון הפעולה שלו. בארה"ב התרופה אושרה אפילו ב-2004 לשימוש נרחב יותר, גם לסובלים מדום נשימה בשינה ולאנשים שעובדים במשמרות כמו רופאים ונהגי משאיות.

אבל אולי בכל זאת עדיין לא מצאנו את תרופת הפלא, כמו שקרה בעבר עם תרופות אחרות שתופעות הלוואי הקשות שלהן התבררו מאוחר יותר. למשל התלידומיד הייתה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת התרופה הפופולארית נגד בחילות בקרב נשים בהיריון. במספר מדינות היא שברה שיאים של מכירות כאשר רק אספירין נמכר יותר ממנה. רק לאחר מספר שנים התבררו הנזקים שגרמה. ההערכה היא שעשרות אלפי אנשים נפגעו במערכת העצבים ואלפי ילדים נולדו עם איברים מעוותים או חסרים, רק כמחציתם שרדו מעבר לילדות.

דוגמה נוספת היא תרופת הויוקס נגד דלקת מפרקים שהייתה בתחילת שנות ה-2000 אחת התרופות שנרשמו במידה הרבה ביותר בהיסטוריה. מספר שנים מאוחר יותר התברר שהיא מגבירה את הסיכון למחלות לב.

במקרה של המודפיניל יש נורות אזהרה מעבר למה שכתוב בעלון שמלווה כל תרופה. ב-2010 פרסמה "הסוכנות האירופית לתרופות" אזהרה לגבי השימוש במודפיניל. במסמך ארוך ומפורט הסוכנות מסבירה שמחקרים קליניים וספרות רפואית שהתפרסמה בנושא הביאו אותם למסקנה שיש סיכונים לתופעות לוואי בשימוש במודפיניל, כמו מחשבות ופעולות אובדניות, הזיות ומחלות עור מסכנות חיים, וסכנה להתמכרות בקרב אנשים בריאים המשתמשים בה. הסוכנות ממליצה להגביל את השימוש בתרופה למחלת הנרקולפסיה בלבד, בה התועלת עולה על הסיכונים.

מעניין ש"הסוכנות העולמית נגד סמים בספורט" הייתה עוד יותר זהירה או מפוכחת וכבר ב-2004 היא הכניסה את המודפיניל לרשימת התרופות האסורות, עשרה ימים לפני תחילת המשחקים האולימפיים. ב-2005 האתלטית קלי וייט, שהייתה אלופת העולם בריצות 100 ו-200 לנשים, הושעתה לשנתיים לאחר שבדמה התגלו עקבות של מודפיניל.

ראש המרכז האמריקני למלחמה בסמים, ד"ר נורה וולקוב, שנחרדה מהשימוש הגובר במודפיניל בקרב אנשים בריאים לחלוטין כדי לשפר את הביצועים שלהם, החליטה לערוך מחקר פיילוט משלה. לפי תוצאות המחקר שהתפרסמו ב-2009 ב-Journal of the American Medical Association המודפיניל העלה את רמת הדופמין, אותו חומר שמציף את המוח כאשר לוקחים סמים מסוגים שונים וגורם לתחושת אופוריה שרוצים לחזור אליה שוב ושוב.

"עולם חדש מופלא"

בין אם יתברר במחקרים נוספים שמודפיניל אכן ממכר או לא, על השינה אנחנו כנראה לא יכולים לוותר. ד"ר מיכל לוסטיג, מומחית בפסיכיאטריה ורופאת שינה, ומנהלת רפואית של מכוני השינה של אסותא, מסבירה שהרעיון להחליף את השינה בחומר כימי הוא חוסר הבנה של מנגנון השינה. לדבריה, בגוף יש מערכת שלמה של תפקודים שעובדים רק כאשר אנחנו ישנים. "יש הורמונים שמופרשים רק בזמן השינה, לשינה יש תפקיד בבניית כל משק האנרגיה בגוף, בבניית המערכת החיסונית, בתהליכי למידה, וידוע גם הקשר בין אי-שינה לבין מחלות נפשיות".

אז אם על השינה אי אפשר לוותר, אולי בכל זאת אפשר לשפר את שעות העירות שלנו כך שנהיה יותר ממוקדים, יותר מרוכזים, יותר יעילים, נלמד יותר מהר, נזכור יותר טוב ונהיה חיכנים ועליזים?

צילום: nym / flickr.com

פרופסור אבינעם רכס, נוירולוג בהדסה, ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, חושב שזו שאלה מוסרית פילוסופית. "האם תפקיד הרפואה הוא רק לרפא מחלות או גם לעשות לאנשים טוב יותר?" הוא תוהה, "כאשר הטוב מוגדר לפי מה שהאדם עצמו חושב שטוב לו, מה שהוא מגדיר כ- BETTER THAN WELL.

"בנייר עמדה של הלשכה לאתיקה מרשים לרופאים לתת לציבור תרופות, גם כאשר הם לא חולים, כדי לשפר את הרגשתם". בכל מקרה, הוא מוסיף, שכל תרופה צריכה להינתן על ידי רופא שצריך לשקול בכל מקרה אינדיבידואלי את התועלת מול הנזק האפשרי של התרופה".

נושא זה כבר מעלה שאלות הגולשות מעבר לתחום הרפואה. האם למשל אפשר לחייב את כל החיילים לקחת תרופה ממריצה כדי לשמור על ריכוז ועירנות בקרב? האם כל מעסיק יכול לדרוש מהעובדים שיקחו מודפיניל (פרוביג'יל) כדי שישיגו תוצאות טובות יותר בעבודתם? האם מנהל בית ספר יכול לדרוש מהתלמידים לקחת פרוביג'יל לפני בחינות הבגרות?

יש גם שאלות נוספת. מה אם באמת כולם ירצו להיות יותר חכמים, יותר מרוכזים ויותר יעילים? האם לחלק את התרופה לכולם בחינם או במחיר גבוה רק לנבחרים במוקדי כוח? מי יחליט על כך?

כבר לפני 80 שנה אלדוס האקסלי העלה את השאלות האלה בספרו "עולם חדש מופלא". הספר מתאר חברה מעמדית שמתוכנתת מראש: מעמד של מנהלים בעלי אינטלגנציה גבוהה ותת קבוצה של נתינים רפי שכל שתוכנתו לאהוב את עבודת הכפיים שלהם. וכולם צורכים סם בשם סומא שמעניק אושר מיידי ללא תופעות לוואי.

ד"ר ליאון קס, רופא ופרופסור לביולוגיה שכיהן כיו"ר המועצה הנשיאותית לביואתיקה בארה"ב בתקופתו של הנשיא בוש (הבן), מחדד את השאלות של האקסלי ומכריח אותנו לחשוב מחדש מהי המשמעות של להיות אדם. במאמר שהתפרסם במגזין The New Atlantis ב-2003 הוא אומר: "אם נתחיל מעלה התאנה והמחט [...] האדם מטבעו הוא יצור שמחפש תמיד דרכים לשפר את חייו [...] תזונה בריאה, ספורט, רפואה המשתמשת בתרופות וניתוחים ואיברים מלאכותיים.

"אבל באותם תחומי חיים בהם נדרשו עד עתה משמעת ומאמצים כדי להצטיין, [כעת] הצטיינות באמצעות תרופות או הנדסה גנטית נראית כמו 'תרמית' או 'זילות'. [...] עד עתה האמנו שאנשים חייבים לעבוד קשה למען הישגיהם. שום דבר טוב לא בא בקלות".

הבעיה, הוא מסביר, היא שכאשר אנחנו משתמשים באמצעים מלאכותיים, אנחנו מאבדים את הקשר בין המעשים שלנו לבין השיפור שהשגנו. למשל, כאשר אנחנו מרסנים תשוקה לאוכל אנחנו מבינים איך לפתח משמעת. או כשמתגברים על אירוע מפחיד לומדים איך להתמודד עם פחד. ואילו כאשר משתמשים בחומרים כימיים, אפשר במקרה הטוב להרגיש את התוצאות מבלי להבין אותן במשמעות האנושית. "אם נתייחס לשינוי שהשגנו [באמצעים כימיים] כנורמלי, נשכח מה הפסדנו".