תמונת היצירה: Jacques Louis David – "The Death of Socrates") PublicDomain)

בשעת ערב מוקדמת מקס מקסוול נכנס לבר מקומי במערב ארה"ב. הוא עולה לבמה, מחזיק במיקרופון ומתבונן בקהל. כמה מהאורחים כבר שיכורים, אורחים אחרים צופים בצד במשחק פוטבול בטלוויזיה. הוא מקיש כמה פעמים על המיקרופון, כדי לוודא ששומעים היטב, ומזמין חמישה מתנדבים לבמה לשוחח איתו על הנושאים החשובים בעולם.

רבים נרתעים, מסתובבים, מקצתם צוחקים במבוכה, וכמה אמיצים מתגברים על ביישנותם ועולים לבמה. מקסוול מסביר למשתתפים ולקהל מה הולך לקרות: ״היום הבמה כולה שלכם – אני אשאל אתכם שאלות ואתם תענו. השאלה תהיה קשורה אליכם, כך שאני שואל מתוך סקרנות ואין תשובות נכונות או לא נכונות״.

גם את סוקרטס האשימו שהוא יודע את כל התשובות, אבל האמת היא שהוא לא ידע אותן וגם אני לא יודע

האדם הראשון שעולה לבמה הוא עורך דין במקצועו, ומקסוול מפנה אליו שאלה: ״מכיוון שאתה עורך דין, תגיד לי בבקשה, האם לדעתך אנשים כמוני וכמוך יכולים לדעת מהו צדק״

״ברור שכן״, עונה עורך הדין מבלי להסס.

״אלו חדשות טובות״, משיב מקסוול, ״כי אני מרגיש שחסר לי הידע הזה. בבקשה תסביר לי, מה זה צדק?״

״צדק הוא שחזור ההתנהגות האנושית למצב שבו היא פועלת על פי חוקי הטבע הקיימים בעולם״, עונה עורך הדין.

מקסוול: ״אז אני מבין שצדק הוא סוג של שחזור התנהגות. תגיד לי, כשאנחנו משחזרים משהו, האם אנחנו לא צריכים סוג של ידע שיעזור לנו לעשות את זה?״

״למה אתה מתכוון?״

מקסוול: ״אם אני רוצה לשחזר או לשקם רהיט ישן, אני חייב לדעת איך לטפל בעץ ובאילו חומרים ושיטות להשתמש. אם אני רוצה לשקם מנוע של מכונית, אני חייב שיהיה לי ידע של מכונאי רכב. כשרוצים לשחזר התנהגות אנושית, האם לא חייב להיות לנו ידע מסוים שהופך את השחזור שלה לאפשרי?״

״כן. תצטרך ידע של חוקי הטבע בעולם״.

מקסוול: ״כשההתנהגות שלנו מושפעת ממחלה שיש בגופנו, האם גם אז אנחנו בהכרח צריכים ידע של חוקי הטבע בעולם, או שאנחנו זקוקים לידע רפואי שיסייע לנו לשקם את גופנו?״

״תזדקק לידע רפואי״.

מקסוול: ״ואם נעליים לא נוחות מכאיבות לרגליים שלי עד כדי כך שהכאב משנה את התנהגותי, האם במקרה כזה ידע של חוקי הטבע בעולם או ידע בסנדלרות יסייע בשיקום הנעליים?״

״ידע בסנדלרות נחוץ יותר במקרה הזה, או לפחות ידע היכן ניתן להשיג נעליים טובות יותר״.

מקסוול: ״אז נראה שלא בהכרח נחוץ לנו ידע של חוקי הטבע בעולם הזה כדי לשחזר את ההתנהגות האנושית ולהגיע לצדק אמיתי״.

״כן, נראה שזה נכון״.

מקס מקסוול | תמונה: Daniel Pietzsch/Flickr

עורך הדין יורד מהבמה ובמקומו עולה אדם אחר שמתקשה להתמודד מול השאלות שמקסוול מציב בפניו. שכן מקסוול מצליח לפרק לטענתו, בזה אחר זה, כל תפיסה שיש למישהו בקהל.

לא נראה לך שאתה קצת מתנשא? שאלתי את מקסוול ב-2016, שנראה כמו מי שיודע כבר את כל התשובות לשאלות, ורק נהנה להעביר את האדם השני תהליך ארוך ומייגע שבסופו הוא מגלה מה מקסוול חושב.

״גם את סוקרטס האשימו שהוא יודע את התשובות״, משיב מקסוול, ״אבל האמת היא שהוא לא ידע אותן, וגם אני לא יודע את התשובות לשאלות שאני שואל. מתוך השאלות שאני שואל אני מנסה באמת לגלות את התשובה הנכונה״.

״למעשה, בדיאלוג הספציפי הזה", הסביר לי מקסוול, "ניסיתי להתרכז ב'פועל' שהוא בעצמו ציין: לשחזר (או לשקם), וממנו התקדמתי בתהליך החקירה הסוקרטית. אפילו לא הייתי צריך להבין מה משמעות ׳חוקי הטבע של העולם׳ כדי לשאול את השאלות. הפישוט הזה אפשרי מכיוון שמוקד השאלות הסוקרטיות הוא ב׳פועל׳. מהמקום שעצרתי אפשר להמשיך לשאול שאלות נוספות המתאימות לשיטה הסוקרטית, אפילו אם אין לנו ידע בכל התחומים. זה כמו בשחמט, שהמהלך הבא שלך מוכתב על ידי אילוצים".

על פניו, מקסוול לא נראה אדם יוצא דופן. במקצועו הוא מפתח תוכנות למידה מבוססות על אנימציה. אך בפועל הוא מקדיש את חייו ללימוד ולחקירה עצמית בהשראת המודל שלו: סוקרטס.

אם אשתמש בשיטה הסוקרטית רק כדי שתסכימי איתי בסוף זאת לא השיטה הסוקרטית. להשתמש בה כדי לעשות מניפולציה זה רע

סוקרטס לא השאיר אחריו שום דבר בכתב, אבל תלמידיו, בעיקר אפלטון וקסנופון, סיפרו עליו ביצירותיהם. הם סיפרו שבשנים שקדמו למותו (סוקרטס מת מספל יין מורעל שהוגש לו) נהג סוקרטס להסתובב ברחובות אתונה, לעצור עוברים ושבים, אצילים ופשוטי עם, זקנים וצעירים, ולהציג להם שאלות בענייני מידות טובות, מוסר וצדק.

השאלות היו סוג של חקירה, כאשר בכל פעם סוקרטס היה משתמש בתשובות שקיבל מבן שיחו כדי להפריך את מה שאמר קודם, וכך להראות לבן שיחו שאינו יודע דבר. חוכמתו של סוקרטס והליכותיו הפכו אותו לדמות נערצת באותה תקופה. אולם השאלות ששאל ונגעו בלב ליבה של התרבות והערכים של האימפריה האתונאית, הרגיזו את מנהיגי אתונה והוא הואשם בכפירה באלים ובהשחתת המידות של בני הנוער. הוא נידון למוות באמצעות שתיית רעל. תלמידיו ניסו לשכנע אותו לברוח, אך סוקרטס, שלא פחד מהמוות, סרב בטענה שאדם החי במדינה מסוימת חייב לקבל עליו את חוקיה.

כמה ממשתתפי "קפה סוקרטס" בעת ביקור של כריסטופר פיליפס, הוגה הרעיון. כריסטופר פיליפס (שני משמאל) ורוג'ר ברייש (ראשון מימין)

כיום קיימות שיטות לימוד שונות המתבססות על הדרך בה שאל סוקרטס שאלות. הן מכנות את עצמן "השיטה הסוקרטית". רובן מצמצמות את השיח הסוקרטי, המתבסס על גילוי וחקירה, לסט שאלות שמטרתן להשיג תוצאה מסוימת. אחרות רוצות להיות נאמנות לדרך השכנוע הסוקרטית על ידי חקירה שאין לה ידיעה מוקדמת של התוצאה שאליה רוצים להגיע.

אם אדם מתקשר ואומר שהוא רוצה לסיים את חייו ואתה אומר לו: 'תסתכל על כל הדברים הטובים בחייך', האדם פשוט ינתק את השיחה

כך עושה רוג'ר ברייש, בוגר MIT, מרצה, סופר ומדריך. ברייש החליט להקים קבוצת "קפה סוקרטס" בבית קפה הממוקם בחנות ספרים קטנה באזור שיקגו. כמו מאות אנשים אחרים בעולם, הוא קיבל השראה מספרו של כריסטופר פיליפס "קפה סוקרטס" (2002). שוחחתי עם ברייש בטלפון בשעות בוקר מוקדמות, לאחר שהנחה מפגש מסוג זה. "למישהו יש שאלה?" סיפר ברייש כיצד פתח את המפגש. בין רגע החלו ידיים לעלות. הוא הבחין באישה שישבה בקצה החדר והרימה את ידה בהיסוס. "מה השאלה שחשבת עליה?" הוא פנה אליה באדיבות.

"אני אחות במקצועי", היא אמרה בקול זעיר ונבוך. "ביליתי רגעים רבים בחיי לצד אנשים שהלכו מהעולם. ראיתי את נשימתם האחרונה, וההבעה שאני לעתים קרובות רואה על פניהם היא חרטה. זה כאילו הם שואלים את עצמם: 'האם בזה מסתכמים כל חיי?' לכן המטרה שלי היא לא למות עם הבעת חרטה על פניי".

בניגוד למקסוול, המאתגר את בן שיחו באמצעות שאלות המגלות את הטעות הלוגית שבטיעון שלו, ברייש מקפיד שלא לעשות זאת. הוא פשוט מאפשר לנוכחים להגיב לנושא שהועלה באמצעות שאלות נוספות שזה מעלה בראשם.

"הנושא, כפי שהבנתם, הוא חרטה", אמר ברייש וניסח שאלה: "האם נכון לומר שרוב האנשים מסתכלים בסוף על חייהם בחרטה ולא בהערכה? למה זה קורה?"

כך נוצרת שיחה פתוחה ואסוציאטיבית שיכולה להגיע למחוזות רחוקים שאינם בהכרח נצמדים ללוגיקה. "אולי הדחף שיש לנו ליצור דברים חדשים כל הזמן ישאיר אחריו באופן טבעי תחושה של חרטה, של משהו לא גמור?" שואל אחד המשתתפים. אחר תוהה: "מה היה קורה אילו היינו מתים היום?"

"הרעיון של קפה סוקרטס זה לא להגיע למסקנה", אומר לי ברייש, "או להגיע לשורה תחתונה. כי הצורך להגיע למסקנה עוצר את תהליך הגילוי". אמנם ברייש אינו נצמד לדיאלוגים המדויקים של הפילוסוף היווני, אבל הדברים שהוא עושה בחייו, בין אם זה לשכנע אנשים לקנות מוצר שהוא מוכר, לנהל את "קפה סוקרטס", או לענות לטלפונים ב"קו החם למניעת התאבדויות", הוא עושה בהשראת השיטה הסוקרטית של שאילת שאלות.

"כבר 15 שנה שאני עובד ב'קו החם למניעת התאבדויות', כארבע שעות בשבוע. מה שלמדתי בעבודה הזאת הוא שהדרך הטובה ביותר להבין מה באמת קורה בעולמו של אדם אחר היא באמצעות שאלות. אם אדם מתקשר כי הוא מדוכא או חושב לסיים את חייו ואתה מתחיל להגיד לו: 'תסתכל על כל הדברים הטובים בחייך', או 'אתה לא צריך להרגיש כך' – זה מראה שאתה לא באמת מקשיב, והאדם פשוט ינתק את השיחה".

רוג'ר ברייש, מנהל "קפה סוקרטס" | תמונה: באדיבות רוג'ר ברייש

תן לי דוגמה לאופן שבו אתה משכנע מישהו לא להתאבד באמצעות שאלות סוקרטיות.

"מתקשר אלי מישהו שרוצה להתאבד. החיים מציפים אותו בקשיים ובדברים שהוא לא מצליח להתמודד איתם. אני מתחיל לשאול אותו: 'מכל הדברים שאתה מוצף בהם, מה הדבר שאתה עומד מולו ונותן לך את התחושה הגרועה ביותר?' הוא יכול לענות לי: 'בדיוק התווכחתי עם אשתי או עם החבר הכי טוב שלי'.

"בשלב הזה אגיד לו: 'האם יש צעדים קטנים שאתה יכול לעשות כדי להוריד את זה ממך?' הוא יחשוב על זה ויענה: 'כן, אני צריך ללכת להתנצל בפניהם, או אני צריך ללכת לדבר איתם'.

"כפי שאת רואה, אלו לא הפתרונות שלי, אלא שלהם. לא רק שזה לא יעזור אם אנסה לכפות את הרעיונות שלי על אדם אחר, זה יהיה אפילו אלים. כשמציעים פתרונות לאנשים הנמצאים במצוקה, על פני השטח זה נראה נכון, כאילו אנחנו רוצים לעזור להם, אבל בעצם זה מקל עלינו – אנחנו בורחים מהכאב ומהבעיה שלהם. זה מאפשר לנו לא להיות מעורבים. אם באמת רוצים לעזור למישהו, חקירה פנימית היא הדרך הטובה ביותר, לא הצעת פתרונות או תיקונים".

תן לי דוגמה מאתגרת יותר. 

"פעם קיבלתי טלפון מנערה בתיכון שהייתה בכאב גדול וחשבה לסיים את חייה. תוך כדי שיחה, אחד הדברים שאמרה לי הוא שהיא מאמינה שהיא יודעת להיות אוזן קשבת טובה כשחבריה נמצאים בצרה – הם באים אליה והיא אוהבת לעזור להם. שאלתי אותה: 'האם פנית למישהו כדי לספר לו על הכאב שלך?' 'בשום פנים ואופן', היא ענתה. 'אני לא יכולה לעשות את זה. כולם יתאכזבו ממני, אני לא רוצה להכביד על מישהו אחר'.

"אז שאלתי אותה: 'תגידי לי, כשהחברים שלך מבקשים עזרה ממך, האם את מאוכזבת מהם או רואה אותם כעומס בחיים שלך?'

"ברור שלא, כשהם מגיעים אליי ובוטחים בי שאעזור להם, זאת מתנה לחיי".

"האם יש מישהו בחייך שאת יכולה לבטוח בו?"

"יש מורה אחד".

"אז למה את מונעת ממנו את המתנה בחיים שלו, ולא באה אליו ואומרת שאת צריכה עזרה ושאת בוטחת בו שיעזור לך?"

"לאחר שתיקה היא אמרה שתלך לדבר איתו למחרת. זאת דוגמה הממחישה איך את לוקחת היגיון של מישהי ורק עוזרת לה להשתמש בו".

יש אנשים המשתמשים בשיטה הסוקרטית כסוג של חשיבה ביקורתית. כטכניקה לשלול את ההיגיון שמציג הצד השני בשיחה, שלפעמים באמת יש בו פגמים. 

"המילה שהשתמשת בה, 'לשלול' רומזת שהם כבר יודעים את התשובה. אם אני שולל משהו, אני כבר בטוח בראיית העולם שלי. אם אני מתעניין בלשאול שאלה ולא בלשלול, זה סיפור אחר. אם אשאל: 'האם העולם היה שונה אם לא היו דתות בעולם?' – זו שאלה שלא מבטיחה שמישהו ישנה את דעתו בסוף התהליך, אבל כולם יצאו מהתהליך עם תובנות. אם אשתמש בשיטה הסוקרטית איתך רק כדי שתסכימי איתי בסוף, זאת לא השיטה הסוקרטית. אם אשתמש בה כדי לעשות מניפולציה אני חושב שזה רע. אנחנו משתמשים בשיטה כדי לחקור וללמוד, וכדי שכל אחד מאיתנו בסופו של דבר ילך בדרך שלו ויצא אדם קצת שונה מהשיחה".

מקסוול משתמש בשיטה הסוקרטית לא רק כדי לאתגר אנשים בבארים ברחבי ארה"ב, אלא גם כדי לשפר את עצמו. ״אני לומד, באופן יום-יומי, כמה שאני יכול ומנסה להיות אדם טוב יותר", הוא אומר. "אני משתדל לחיות כל הזמן לפי המסקנה הסופית שאליה הגעתי לאחר שחקרתי נושא מסוים לעומק. למשל, מה זה אומר לנהוג בידידות ובחמלה כלפי אויב, כפי שמלמד הבודהיזם? כשאתה מנסה באמת לעשות את זה, אתה מבין כמה קשה ליישם את התובנה הזו וכמה פערים יש לך. אני משתמש במושגים וברעיונות האלה כדי לשפר את האופי שלי כל הזמן ולרומם את עצמי כאדם. החיים בשבילי הם כמו ניסוי אחד גדול״.

תמונה:"School of Athens" by Raphael/PD

זה היה חורף פריזאי טיפוסי, הערב התחיל לרדת ולאחר שבילינו את היום בחוץ החלטנו, חברתי ואני שהגיעה השעה לחזור הביתה. היא הגיעה לביקור קצר כחלק מטיול ארוך שעשתה באירופה והסתובבה עם תיק גב שבתוכו היה ארנק עם כל חסכונותיה.

נכנסנו אל תחנת הרכבת התחתית, אבל כשהגענו לסוף המדרגות חברתי נעצרה לפתע ואמרה: "לקחו לי את הארנק". היא בדקה ואיששה את תחושותיה, פניה הפכו בין רגע ללבנות. "הגנב כאן", היא אמרה והתחילה לחפש אותו בעיניה. הלכתי אחריה. הבנו שיש לנו דקות ספורות בלבד עד שהוא יעלה על הרכבת וייעלם עם הארנק.

חברתי מצביעה ואומרת: "זה הוא!" אני רואה בחור גדול מאוד עם מעיל בצבע בז' מסתכל עלינו, מסתובב בבהלה לעבר המדרגות ומתחיל לברוח

לפתע, כאילו היינו בתוך סרט, חברתי מצביעה ואומרת: "זה הוא!" אני רואה בחור גדול מאוד עם מעיל גדול בצבע בז' מסתכל עלינו, מסתובב בבהלה לעבר המדרגות ומתחיל לברוח. לא ברור לי מה עבר לי בראש באותו רגע אך התחלתי גם אני לרוץ אחריו ובכל הכוח.

הוא ירד במדרגות, אני ירדתי במדרגות, הוא עלה במדרגות, אני עליתי במדרגות, עברנו דרך עשרות נוסעים צרפתים מנומסים שהתבוננו בנו רצים מבלי לחשוב שיש משהו מוזר בכך. לא עצרתי. "לא אאבד אותו", חשבתי לעצמי. עברו כמה דקות עד שהגענו לפלטפורמה של רכבת שלא היה בה איש. הוא נעצר בפתאומיות, גם אני, נעמדנו זה מול זו.

אריסטו (קיצור מ"אריסטוטלס"), הפילוסוף היווני החכם שחי לפני 2,300 שנה, חשב בספרו המפורסם "רטוריקה" בדיוק על הסיטואציות הרגילות שאנחנו נתקלים בהן, של דיבור פנים מול פנים. בתקופה בה כתב את הספר, בשלהי המאה הרביעית לפני הספירה, הייתה ביוון חברה דמוקרטית ואמנות הרטוריקה הייתה בשיא פריחתה. מיומנות הדיבור והשכנוע הייתה מרכיב הכרחי בחינוכו של כל אזרח חופשי ואריסטו התייחס לזה כמדע לכל דבר.

בספר (Thank you for Arguing 2007), מציג ג'יי היינדריקס, פרופ' לרטוריקה מעשית במכללת מידלברי בארה"ב, תיאוריה של אריסטו הטוענת שבכל סיטואציה כזאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת: מה נושא השיחה? לפי אריסטו, כל נושא שיחה מסתכם בשלושה דברים: "אשמה", "ערך" ו"בחירה".

דמיינו לעצמכם שהיה מתנהל ביני לבין הגנב הדיאלוג הבא:

"תחזיר את הארנק בבקשה. זה לא בסדר שלקחת אותו, עשית עוול לחברתי".

"לא לקחתי אותו".

"אתה יודע שזה לא נכון, ראינו אותך. תחזיר את הארנק". 

יש כאן שלושה סוגי רטוריקה. הסוג הראשון הוא האשמה. המשפטים שמאפיינים אותו הם: "עשית עוול לחברתי", "ראינו אותך". סוג דיון כזה מופיע בדרך כלל בבתי משפט ומתבסס על ראיות. אריסטו מבחין שרטוריקה מהסוג הזה משתמשת במשפטים בזמן עבר ויוצרת ריחוק בין הדוברים. היא עובדת מצוין עבור עורכי דין ושוטרים ("נסעת מעל המהירות המותרת") שצריכים לקבוע מי אשם ואת העונש שלו.

את הסוג השני אריסטו מגדיר כ"ערך". "זה לא בסדר [שלקחת אותו]", "אתה יודע שזה לא נכון". המשפטים האלו נאמרים בדרך כלל בלשון הווה ומגדירים ערך כלשהו שמאפיין את האדם או את מעשיו בין אם הם טובים או רעים. זהו דיבור היוצר מחנות שונים ומפלג, מסביר פרופ' ג'יי היינדריקס בספרו. תחשבו, למשל, על זוג שמתווכח.

היא: "אתה יכול להנמיך קצת את המוסיקה?"

הוא: "למה? כי את לא אוהבת את המוסיקה שלי?"

הוא קובע שהיא לא אוהבת את המוסיקה שלו. אם הוא היה פוליטיקאי, ייתכן שהיה מוסיף: "וזה פשוט לא בסדר!" אריסטו הסביר שאנו משתמשים בזמן הווה כדי לדבר על הערכים שלנו: זה מוטעה, וזה נכון.

הסוג השלישי הוא "הבחירה". הבחירה נאמרת בלשון עתיד ובמקרה שלנו לא מופיעה בכלל בדיון מול הגנב. אבל אריסטו חשב שדווקא הסוג השלישי, "הבחירה", יכול לאפשר לנו להתקדם בדו-שיח ולהשיג את התוצאות הטובות ביותר לשני הצדדים. הוא מסביר שגם אם נקלענו לוויכוח שבו אנחנו נתקעים על שני הסוגים הראשונים, הסוג השלישי יכול לעזור לנו לצאת מהסיטואציה. לדוגמה, יכולתי להחליף את המילים "תחזיר את הארנק" ולנסח במקומו משפט בסגנון: "לא חשוב מה קרה לפני כן, אם תחזיר לי את הארנק אני פשוט אלך מכאן", או "הארנק חשוב לחברתי, אם תחזיר אותו נשכח מכל העניין. אתה יודע שזה הדבר הנכון לעשות".

לפי אריסטו, זהו סוג הרטוריקה הפרגמטי ביותר. היא מדלגת על נכון ומוטעה, טוב או רע, וקופצת ישר לתועלת שבעניין. תדמיינו שהדיאלוג בין הזוג על עוצמת המוסיקה היה נשמע כך:

היא: "אתה יכול להנמיך קצת את המוסיקה?"

הוא: "כן, אבל האם המוסיקה רועשת מדי עבורך, או שתרצי שאחליף לשיר אחר?"

היא: "אם הזכרת את זה, אני מעדיפה משהו פחות קצבי".

הוא: "משהו יותר מרגיע, את מתכוונת?"

הדיאלוג עוסק בבחירות ולא בערכים. הוא נמנע מלהיכנס לעניינים אישיים מדי, ולכן לא מוציא את המצב מאיזון. בעתיד יש בחירות, לא עובדות או ראיות. פרופ' ג'יי היינדריקס מביא בספרו דוגמה משעשעת הממחישה זאת – ויכוח בין הומר סימפסון לאשתו תוך שימוש בזמן עתיד.

מארג': "הומר, אני לא רוצה שתנהג במכונית שבנית בעצמך".

הומר: "את יכולה לשבת שם ולהתלונן, או שאת יכולה לסרוג לי חגורות בטיחות".

במקום להתעסק בעובדות או בראיות, לנסות להוכיח איכשהו לאשתו שהמכונית תקינה ובטוחה לנסיעה ולהתעמת איתה, הומר מציג אפשרות אחת מול אפשרות אחרת ומתרכז בבחירה.

כמובן, לא תמיד דיון בזמן עתיד מוביל לפתרון. הנה תסריט שמוכר לזוגות רבים:

היא: "שיניים ישרות יעזרו לביטחון העצמי שלו".

הוא: "כן, אבל אם נשים את הכסף בקרן חיסכון במקום אצל אורטודנט, הוא יוכל ללמוד בעתיד באוניברסיטה ולסיים תואר בלי להיכנס לחובות".

היא: "תואר עם שיניים בולטות".

הזוג לא יודע מה נכון בהכרח לעשות. מדובר בסיטואציה שאין בה נכון ומוטעה מוחלט, עובדות או "ערכים", אלא הסתברויות. ובכל זאת, הם יצטרכו להגיע להחלטה משותפת, ודיון בזמן עתיד יכול לאפשר להם לעשות זאת באווירה נעימה, במקום להתבצר בתוך עמדות ודעות.

תמונות: BlackSwanltd.com

באוגוסט 2000, הכריז ארגון אסלמי קיצוני בפיליפינים כי הצליח לחטוף סוכן של הסי-איי-אי שהתחזה כמוסלמי. החטוף לא היה סוכן של הסי-איי-אי, אלא אזרח אמריקני מקליפורניה, בן 24, בשם ג'פרי שילינג, שטייל באזור שבו נמצא הבסיס של הארגון. תג המחיר על ראשו היה עשרה מיליון דולר. איש הקשר של החוטפים היה טרוריסט ותיק בשם אבו סאבאיה, שהיה ידוע בעבר האלים והאכזרי שלו. הוא אהב לצלם את מעשי האכזריות שלו בווידיאו, כולל אונס, רצח ועריפת ראשים, ולשלוח אותם לתקשורת בפיליפינים. כעת הוא איים שיתחיל לענות את שילינג.

כאן נכנס האף-בי-איי לפעולה. המטרה שלהם הייתה לשחרר את שילינג ולתפוס את החוטפים. אבל איך עושים את זה? איך מנהלים משא ומתן עם רוצח? האם זה יכול בכלל להצליח? לתמונה נכנס כריס ווס (Voss) שהתמנה מטעם האף-בי-איי לנהל את המשא ומתן מול החוטפים.

רק כשאדם מרגיש שבאמת מקבלים אותו באופן מלא, כפי שהוא, עם כל דעותיו, מחשבותיו ורגשותיו, הוא יהיה אולי מוכן לשנות את התנהגותו

בספרו (Never Split the difference 2016) מספר ווס שבשעה שהתמנה לנהל את המו"מ עם החוטף, הוא היה בתפקיד בכיר ביחידת העילית של האף-בי-איי לניהול מו"מ במצבי משבר (Crisis Negotiation Unit). באותה תקופה פיתחו ביחידה מודל שאמור היה לעזור למנהלי המו"מ לגרום לשינוי בהתנהגות של טרוריסטים, חוטפים, שודדי בנקים או אנשים אחרים במצבי מצוקה. המודל היה מבוסס על התיאוריה של הפסיכולוג האמריקני קרל רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, שפיתח בשנות ה-50 שיטה הנקראת "טיפול ממוקד בלקוח".

לפי רוג'רס, תרפיסט יכול להביא לשינוי התנהגות אצל אדם אחר, רק אם הוא מקבל את המטופל באופן מלא כפי שהוא. דבר זה נקרא "קבלה בלתי מותנית" של האחר, כולל דעותיו, מחשבותיו ורגשותיו כלגיטימיים. הקושי הוא, לפי רוג'רס, שאנחנו לא ממהרים לחשוף את הרגשות והמחשבות שלנו, כי התרגלנו מגיל צעיר מאוד שמקבלים אותנו רק בתנאי שנתנהג לפי מה שמצפים מאיתנו – ההורים, המורים או החברים שלנו. לכן כאשר באמת רוצים לשנות התנהגות של אדם, צריך לפני הכול ליצור סביבה לא שיפוטית שבה אדם ירגיש שמתחילים לקבל אותו. כאשר בתהליך הדרגתי נוצר אמון מלא בינו לבין התרפיסט, והאדם מרגיש שבאמת מקבלים אותו באופן מלא, כפי שהוא, הוא יהיה אולי מוכן לשנות את התנהגותו.

מקרה אמיתי בסין, 2014: אדם חוטף אישה ומאיים להרוג אותה. השוטרים מנהלים איתו מו"מ | תמונה: AFP/AFP/Getty Images

את המודל הזה ניסה ווס ליישם, אחרי היסוס רב, מול הטרוריסט אבו סאבאיה. לשם כך הוא הגיע למנילה, בירת הפיליפינים, כדי לעקוב מקרוב ולתדרך את איש הקשר של ממשלת הפיליפינים מול החוטפים. אחרי ההודעה הראשונה על החטיפה, התקשר סאבאיה למשטרת מנילה וביקש להודיע לתקשורת שהחטיפה היא בגלל 500 שנות דיכוי ופגיעה במוסלמים בפיליפינים, מעשי טבח נגדם ופגיעה בזכויות הדיג שלהם.

ווס היסס עדיין להשתמש במודל החדש, וניסה לפנות להיגיון של אבו סאבאיה. "תשאל אותו איך שילינג קשור ל-500 שנות דיכוי של המוסלמים", תידרך ווס את איש הקשר. "וגם תגיד לו שעשרה מיליון דולר זה בלתי אפשרי". ווס התכוון למשוך את אבו סאבאיה להתמקחות על גובה כופר הנפש, וכאשר הם יגיעו למחיר מוסכם, לעשות לאבו סאבאיה תרגיל עוקץ שיביא ללכידתו. אבל אבו סאבאיה לא התפתה להיכנס למשא ומתן על גובה הכופר. במשך ארבעה חודשים תמימים, ככל שניסו לפנות להיגיון שלו, הוא רק חזר שוב ושוב לספר לאיש הקשר את סיפור הפגיעה במוסלמים, וגם חזר שוב על האיום שהוא עומד לפגוע בשילינג.

בשלב זה החליט ווס ליישם את המודל הפסיכולוגי החדש שבנו באף בי איי. לשם כך הוא היה צריך לגלות מה באמת מניע את אבו סאבאיה בעומק ליבו. הוא רשם תדרוך מפורט לאיש הקשר איך לנהל את השיחה, בפעם הבאה שאבו סאבאיה יתקשר: במקום להתווכח איתו על חוסר ההיגיון של הקשר בין הסבל של המוסלמים לחטיפה של שילינג, רק להקשיב לו. להקשיב לו קשב רב, ואחר כך לחזור על שלוש המילים האחרונות שלו, שבהן הוא מתאר את הסבל של המוסלמים. אם הוא אומר "מאז שהמיסיונרים הקתולים הגיעו לפיליפינים במאה ה-16, המוסלמים סבלו מדיכוי אכזרי". עליו לחזור במדויק על המילים "סבלו מדיכוי אכזרי", מה שנקרא בעגה הפסיכולוגית "שיקוף". לפי ווס, מכל מיומנויות המשא ומתן מול חוטפים, השיקוף הוא הקרוב ביותר למעשה קסמים. "אחרי השיקוף, היריב שלך תמיד ירחיב עוד ועוד את מה שנאמר, וכך ישמור ויעמיק את התקשורת שהחלה להיווצר".

התכוונתי לפגוע בשילינג", הוא אמר, "ואני לא יודע מה אתה עשית שבגללו נמנעתי מלפגוע בו. בכל מקרה, מה שעשית – עבד

בהמשך, ינסה איש הקשר לתת שם לרגשות שאבו סאבאיה הביע בתיאורים שלו, ולהביע הזדהות איתם. למשל, "כל זה נראה כל כך לא הוגן, באופן טרגי. אני מבין עכשיו למה אתה נשמע כועס כל כך". אחר כך איש הקשר יחזור על דברי אבו סאבאיה במילים שלו עצמו, כדי להראות שהוא באמת הבין אותו לעומק, ולא רק חוזר כמו תוכי על דבריו. בין לבין לתת מקום לשתיקות ארוכות, כדי לתת לאבו סאבאיה הזדמנות לשפוך ולנקות את כל הרגשות, ולעודד את המשך השיחה במילים קצרות כמו "אהה", "כן", ולבסוף לחזור ולסכם את כל מה שנאמר, עם כל העובדות, כביכול, שעלו, וכל הרגשות הנלווים אליהם.

בפעם הבאה שאבו סאבאיה התקשר, השיחה התנהלה במדויק לפי התדרוך של ווס. לבסוף, לאחר שאיש הקשר סיכם את כל מה שנאמר ביניהם, אבו סאבאיה שתק במשך דקה שלמה, ולבסוף אמר: "נכון מאוד" (That’s right) על דברי הסיכום ששמע. מתוך ניסיונו של ווס, למילים "נכון מאוד" יש חשיבות מכרעת, ונחזור אליהן בהמשך, אבל ברגע זה התברר, לפי ווס, שההתנהגות של אבו סאבאיה החלה להשתנות. בימים הבאים כשהוא התקשר, הוא לא דיבר יותר על סבל המוסלמים, ולא הזכיר בכלל את עניין כופר הנפש עבור שילינג. למעשה השמירה על שילינג התרופפה כל כך שהוא הצליח לברוח, וכל עניין החטיפה הסתיים. שבועיים אחרי הבריחה של שילינג התקשר אבו סאבאיה לאיש הקשר ושאל אותו האם קיבל קידום, ואם הוא לא קיבל, אז מגיע לו. "התכוונתי לפגוע בשילינג", הוא אמר, "ואני לא יודע מה אתה עשית שבגללו נמנעתי מלפגוע בו. בכל מקרה, מה שעשית – עבד".

אמפתיה של רופא

"בלהט המשא ומתן לא נתתי משקל למילים 'נכון מאוד'", כותב ווס בספרו. "אבל אחרי שקראתי שוב ושוב את תמלול השיחה, הבנתי שזו הייתה נקודת המפנה. זה היה הרגע שסאבאיה הרגיש שהוא מיצה את גרסתו לסיפור החטיפה. שהקשיבו למניעים העמוקים שלו והבינו אותו, והוא היה מוכן לזוז מהמבוי הסתום שאליו נקלע, ואפילו, בעומק ליבו, לוותר על החטיפה.

להפתעתו של ווס הוא גילה שלאותן מילים, "נכון מאוד", יש השפעה מכרעת גם במכירות, כפי שסיפרה לו אחת הסטודנטיות שלו בקורס שלימד בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת דרום קליפורניה. אותה סטודנטית, שהייתה אשת מכירות של חברת תרופות גדולה, ניסתה למכור תרופה חדשה לרופא שהיה אחד הקליינטים הגדולים של תרופה דומה. הוא הקשיב בחוסר עניין להסברים שלה ודחה אותם בזה אחר זה. הסטודנטית הייתה בטוחה שלאותה תרופה יש יתרונות ברורים, והיא חיפשה דרך לשכנע את הרופא לנסות אותה. איך לשכנע? היא קראה ולמדה כל מה שמצאה על שיטות העבודה של אותו רופא, ומה מניע אותו בעבודתו.

בפגישה הבאה שלהם, היא בכלל לא דיברה על התרופה החדשה. היא פשוט חזרה וסיפרה לו מה שלמדה שחשוב לו: "אני מבינה שחשוב לך מאוד לתת לכל מטופל את מלוא תשומת הלב, ולהתאים לכל אחד באופן אישי את הטיפול המיוחד שמתאים לו", היא אמרה. "הרופא התבונן בה ארוכות, כאילו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה ואמר: 'נכון מאוד'. אני באמת מרגיש כאילו שאני מטפל במגפה שרופאים אחרים לא שמים לב אליה, כלומר, מטופלים רבים בכלל לא מקבלים את הטיפול שמתאים להם". הסטודנטית חזרה על דבריו, ובשלב זה, כשכבר נוצר אמון בסיסי, היא שוב יכלה לספר על התרופה החדשה, בעלת היתרונות הברורים. "התרופה הזאת יכולה אולי באמת להתאים למטופלים שלי שבשבילם התרופה הקודמת לא עבדה", אמר הרופא, "אני מוכן לנסות אותה".

המילים "נכון מאוד", שווס גילה כמילות קסם בתהליך המשא ומתן, שונות מהבעת הסכמה עם המילה "כן", ואת זה ווס למד בדרך הקשה.

מי עושה את ההחלטות

בשנה הראשונה לעבודתו באף בי איי, שובץ ווס ליחידה ללוחמה בטרור בניו יורק. בתוך כך התעורר בו עניין עמוק בטיפול במצבי משבר, במיוחד כאלה הקשורים בחטיפה של בני ערובה. השלב הראשון בהכשרה שלו לטיפול במצבים כאלה היה מענה לקריאות לעזרה בטלפון, בקו החם "הלפ-ליין". אחד המטלפנים הראשונים היה אדם בשם דריל, שהייתה לו פוביה ליציאה מהבית מפחד שיאבד את ביתו ואת עבודתו. "מתי בפעם האחרונה מישהו ניסה לפגוע בך כשיצאת החוצה?" שאל ווס. "אני באמת לא זוכר מתי זה היה", ענה דריל.

ווס המשיך בפינג פונג של שאלות ותשובות עם דריל. "נכון שהעולם בחוץ לא נורא כל כך?" שאל ווס. "כן", ענה דריל. "נכון שאין כל כך מה לפחד בחוץ?" שאל ווס, "כן", ענה דריל. "נכון שלרובנו יש מעט מאוד ממה לפחד בחוץ?" שאל ווס. "כן", ענה דריל. אחרי כעשרים דקות של שיחה, כשדריל עונה "כן" לכל השאלות, הרגיש ווס שהוא עשה עבודה מצוינת. דריל אפילו צחק כמה פעמים במהלך השיחה, והודה לו על כך שהוא עזר לו מאוד. אבל בשיחת המשוב שהייתה לווס אחר כך עם המנחה שלו הכול התהפך: "זו הייתה אחת השיחות הגרועות ביותר ששמעתי", אמר המנחה. ווס היה המום.

"אבל שמעת שהוא הודה לי?" שאל ווס. "זה אחד הסימנים שזה היה גרוע", אמר המנחה. "במקום להודות לך, צריך להגיע למצב שהוא מודה לעצמו בסיום השיחה. כשהוא הודה לך, זה סימן שאתה עשית יותר מדי. אם אנשים מרגישים שאתה פתרת את הבעיה בשבילם, איך זה יעזור להם בעתיד להתמודד עם בעיות?"

לאחר שהקדיש זמן רב ללימוד ולהדרכה מקצועית, המסקנה של ווס היא שהמילה "כן" היא פעמים רבות סוג של הסכמה מזויפת שנועדה לרצות את הצד השני או לנפנף אותו "שיפסיק להציק". ומסקנה נוספת היא שבכל סוג של משא ומתן או הסכם, התוצאה נובעת תמיד מהחלטה של הצד השני, לא שלנו. "אם למרבה הצער אנחנו מאמינים שיש לנו היכולת לשלוט או לתמרן החלטות של אחרים, עם פשרות וטיעונים הגיוניים, אנחנו מפסידים בגדול. אבל אנחנו כן יכולים להשפיע על אחרים, אם ניכנס לתוך העולם שלהם, ונראה ונשמע מה בדיוק הם רוצים. אנשים זקוקים באופן עמוק להרגיש בטוחים במקום שהם נמצאים בו, ושיש להם שליטה בעולם שלהם, אלו דחפים ראשוניים שלנו כבני אדם. אם סיפקת את הדחפים האלה, יש לך סיכוי להשפיע".

הצורך של בני אדם בשליטה בעולם שלהם, או לפחות אשליה של שליטה, הביא את האף בי איי לפתח מיומנות נוספת של משא ומתן מול טרוריסטים.

"מהיכן אשיג את הכסף?"

ב-2003 הגיעה לאף בי איי קריאת חירום ממשרד החוץ: אזרח אמריקני בשם חוסה נחטף בג'ונגל של אקוודור על ידי קבוצת מורדים שבסיסה בקולומביה. חוסה הדריך במשך שנים, יחד עם אשתו ג'ולי, טיולים בג'ונגל סמוך לגבול עם קולומביה. הם הצליחו להעביר לתיירים את האהבה הגדולה שהייתה להם לחי ולצומח בג'ונגל, והעסק שלהם שגשג. באחד הטיולים, כשכבר היו ממש חמש דקות לפני האכסניה, קבוצת מורדים עצרה אותם, הצמידה אקדח לראשה של ג'ולי, שהייתה עם התינוקת שלהם על ברכיה, וחטפה את חוסה. הקבוצה דרשה כופר נפש של חמישה מיליון דולר.

ווס, שמונה לנהל את המשא ומתן מול החוטפים, החליט לנסות את מה שלמדו באף בי איי מכישלונות קודמים: "משא ומתן מוצלח כרוך בכך שאתה נותן ליריב שלך לעשות את העבודה בשבילך, ולהציע בעצמו את הפתרונות שיהיו טובים בשבילך. זה מספק ליריב אשליה של שליטה, כשלמעשה אתה הוא זה שקובע את מהלך השיחה".

השיטה שהם פיתחו הייתה של שאלות פתוחות, כאלה שאין עליהן תשובה של "כן" או "לא". ווס החליט לנסות אותה כעת. הוא הדריך את ג'ולי שבכל פעם שהחוטפים יתקשרו, לכל בקשה שלהם לענות רק בשתי שאלות פתוחות. השאלה הראשונה: "איך אני אדע שחוסה בחיים?" והשאלה השנייה: "מאיפה אני אשיג סכום כזה של כסף?" איש הקשר של החוטפים ביקש זמן לחשוב על התשובות לשאלות, וזה נתן לו תחושה שהוא השולט במשא ומתן. ומנגד, האף בי איי הצליחו לקנות זמן.

בינתיים, כשג'ולי המשיכה לשאול "מאין אני אשיג את הכסף" החוטפים התחילו להוריד את מחיר כופר הנפש עד שהגיעו לסכום של 16,000 דולר – שאותו דרשו מידית. אבל ג'ולי עדיין המשיכה לשאול "מאיפה אני אשיג את הכסף?" כשהיא קונה עוד ועוד זמן. מה שקרה בהמשך הוא שחלק מהחוטפים התעייפו מהתהליך המייגע שהכריח אותם לחשוב בעצמם על פתרונות, ונעלמו. נשאר רק נער ששמר על חוסה. חוסה ניצל את ההזדמנות וברח. "מאז אותו מקרה, אותן שאלות שהדרכנו את ג'ולי לשאול, היו תמיד התגובה הראשונה שלנו לחוטפים שדרשו כופר נפש, ואף פעם זה לא נכשל", כותב ווס.

ווס מספר שאותה שיטה עבדה גם בשביל רואת חשבון בשם קלי שבאה להתייעץ איתו. אחד הלקוחות שלה הייתה חברה גדולה ששכרה את שירותיה מספר פעמים, אבל לא שילמה לה. היא המשיכה לעבוד בשבילם מתוך ציפייה שהתשלום יגיע סוף סוף, וזה היה סכום נכבד. בפעם הבאה שהם ביקשו שוב את שירותיה, היא ענתה בנימוס רב: "הייתי שמחה מאוד לעזור לכם, אבל איך אני אמורה לעשות את זה?" לפי ווס הטריק עבד, והיא קיבלה את התשלום מידית.

ווס מסביר שאותן שיטות פסיכולוגיות, שפיתחו באף-בי-איי להתמודדות עם טרוריסטים, עובדות גם במשא ומתן לגבי רכישת מכונית, בעת משא ומתן על העלאת שכר, או בוויכוחים מול מתבגרים, והוא מזמין את כולנו לנסות.

תמונה: אתר נקסט קייס

זה קורה גם השנה – כנס הדיגיטל הגדול בארץ מביא לכם את האנשים שהגיעו לפריצת דרך בתחום השיווק הדיגיטלי – כדי שתוכלו ללמוד מהם – רק מה שעובד. 18 דוברים מהחברות המובילות בארץ ובעולם יציגו אתגרים שיווקיים איתם התמודדו ובמשך 20 דקות, כל אחד מהם יספר איך הסיר את המכשול והגיע להצלחה. הכנס יתקיים ב- 26 בדצמבר, במתחם הכנסים LAGO שבראשון לציון וצפויים להשתתף בו מעל ל-1200 יזמים, בעלי חברות, אנשי דיגיטל ומנהלי שיווק.

בואו נכנס קצת לאווירה…

וזו רק טעימה ממה שבאמת מחכה לכם שם.

כל דובר יביא איתו קייס סטאדי ייחודי שמציג איזושהי בעיה שכל איש שיווק יוכל להזדהות איתה:

• איך לייצר יותר לידים
• איך להגדיל מכירות באמצעות סושיאל
• איך מצרפים יותר נרשמים לרשימת הדיוור
• איך מכניסים יותר תנועה לאתר

ועוד.

על כל אחת מהשאלות (ועל עוד הרבה אחרות), ינתן פתרון יצירתי ופורץ דרך שאפשר יהיה ללמוד ממנו וליישם בכל ארגון עם כל תקציב. הדגש הוא לא על הגדלת התקציב, אלא על דרכים אחרות להגיע למטרה עם התקציב הקיים. הקייסים יעסקו במגוון רחב של תחומים החל מקידום בגוגל ופייסבוק ועד לבניית קהילות ושיווק באמצעות תוכן.

תמונה: אתר נקסט קייס

מדי שנה פוקד את הכנס קהל יעד מגוון שמונה סטודנטים לקידום אתרים, בעלי עסקים שמקדמים את העסק בעצמם, מנהלי שיווק בארגונים, מקדמי אתרים וותיקים, יזמים, סטארטפיסטים ועוד. זו גם הסיבה שההרצאות מתקיימות בשני מסלולים מקבילים, כך שכל אחד יוכל לבחור את ההרצאה לפי מידת הרלוונטיות שלה אליו:

המסלול הטכני – פונה לאנשי דיגיטל מנוסים ועוסק בנושאים מתקדמים וטכניים.
המסלול האסטרטגי – פונה לבעלי עסקים ומנהלי שיווק, עם תכנים כלליים יותר שמתייחסים לאסטרטגיות שיווק.

תמונה: אתר נקסט קייס

המעבר בין המסלולים הוא חופשי ואפשר יהיה לעבור מאחד לאחר בהתאם לרמת העניין שלכם. את נקסט קייס יזם ב – 2013 פבל ישראלסקי, מייסד בלוג קידום אתרים AskPavel ומנכ"ל קבוצת אנגורה מדיה לשיווק דיגיטלי.

מי הדוברים שיגיעו ל- Next Case 2018?

את רשימת הדוברים המלאה תוכלו למצא באתר. הם יגיעו לנקסט קייס מהחברות המובילות בארץ ובעולם, בינהן: Outbrain, אל על, לאומי קארד, greenpeace ועוד. הנה הצצה מהירה לחלק מהקייסים שתוכלו לשמוע בכנס השנה:

• אור כצנלסון, Kueez – איך הפכנו אתר קטן לאתר הגדול בעולם בבעלות ישראלית ב-7 ימים
• לירז פוסטן, Outbrain – איך ניצחנו את ויקיפדיה והגדלנו תנועה לבלוג ב-120%
• לינוי בכור, Ascarit – איך הבאנו 2,000 לקוחות משלמים תוך 3 חודשים מכתבה אחת בפייסבוק
• גבע תלם, Ripples – איך הגדלנו את המכירות של גינס ב-35% באמצעות צ'טבוטים?
• יעל תאנה שפריר, Give & Get – איך שילשנו את רשימת הדיוור וכמות האוהדים בעמוד בצורה אורגנית
• בנג׳י עזריה, Cloudinary – איך הקטנו נטישת לקוחות משלמים עם שימוש בנתונים בגוגל אנליטיקס

קוראי אפוק טיימס נהנים מ- 15% הנחה!

נכון לעכשיו, ועד סוף אוקטובר, מחיר הכרטיס עומד על 465 ש"ח. קוראי אפוק טיימס יקבלו 15% הנחה על המחיר הזה בהזנת הקוד: askpavel1.

נראה אתכם שם!

לפרטים נוספים והרשמה – הכנסו לאתר הכנס.

תמונה: Pixabay

זוכרים, כילדים, את הסקרנות והצפייה המתלווה לביצי ההפתעה של קינדר? השוקולד המתוק שלהן זה דבר אחד, אבל ההפתעה שמסתתרת בפנים, משחק קטן וחמוד להרכבה, חשוב הרבה יותר. איך הוא ייראה אחרי שנרכיב אותו? האם זו סוף סוף ההפתעה שתשלים לנו את הסדרה?

כבר עשרות שנים שהמוני ילדים ברחבי העולם נהנים מההפתעה שמסתתרת מתחת לשכבת השוקולד הדקה ומקפידים לחזור ולהתפנק בהפתעה דומה. ההפתעות במנת הילדים של מק'דונלדס משתמשות בעיקרון דומה.

פרופ' כריסטופר הסה מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת שיקאגו ופרופ' לוסי שן מהאוניברסיטה הסינית של הונג קונג הדגימו לאחרונה בסדרת ניסויים (Journal of Consumer Research 2018) שהעיקרון הזה ממשיך לעבוד יפה מאוד גם שנים רבות אחרי הילדות. הוא לא רק עובד יפה, אלא גם משמש כעיקרון חשוב בהנעת לקוחות לרכוש שוב. מסדרת הניסויים מתברר שאם אתם מתגמלים את הלקוחות שלכם בשי קטן שמסתתר בו מרכיב כלשהו של הפתעה, אתם מגבירים את הסיכוי שהם יחזרו לקנות אצלכם.

כדי לבחון את זה, החוקרים ביצעו ארבעה ניסויים שונים, חלקם בתנאי מעבדה ואחרים בשטח. באחד הניסויים, שנערך במועדון הריצה של אוניברסיטת הונג קונג, הובטחו נקודות למי שיגיע ויבצע הקפה שלמה של המסלול. את הנקודות, הסבירו החוקרים, ניתן להמיר לכרטיס מתנה בבית קפה מקומי. לקבוצה אחת של רצים הם הבטיחו חמש נקודות עבור כל הקפה, ולקבוצה השנייה הובטח שיקבלו באקראי שלוש או חמש נקודות. הניסוי נערך במשך 15 ימים, ובסופו התגלה כי אף על פי שהמשתתפים בקבוצה השנייה תוגמלו בסופו של דבר פחות, הם בכל זאת רצו יותר, הרבה יותר – בערך 87 אחוז יותר (כמעט 14 הקפות בממוצע לאורך 15 הימים, בהשוואה ל-7.45 הקפות אצל הקבוצה הראשונה).

מהניסויים האחרים בסדרה החוקרים גם הסיקו שכדי להשיג את האפקט המיטבי ולפתות את הלקוחות במידה הרבה ביותר, חשוב שההפתעה תיחשף זמן קצר אחרי הרכישה, בלי עיכובים רבים.

WeChat Pay, אפליקציה סינית פופולארית המאפשרת למשתמשים לשלם באמצעות הנייד על רכישות שונות שהם מבצעים, מיישמת זאת. אחרי שהמשתמש לוחץ "שלם", מפתחי האפליקציה דואגים שהיא תתגמל אותו לפעמים בבונוס כספי לא קבוע. מתברר שהאסטרטגיה הזו מניעה משתמשים לשלם באמצעות האפליקציה. באופן דומה "אפל מיוסיק" "דוחפת" למשתמשים שלה רשימה של מוסיקה חדשה בכל פרק זמן מסוים.

דוגמה נוספת היא חברת "בלו-אפרון", שעצם קיומה מתבסס על העיקרון הזה – החברה מספקת ללקוחותיה מנוי המזכה אותם בקופסא שמגיעה כמה פעמים בשבוע עד הבית עם מצרכים טריים ומשתנים, ומתכון בלתי צפוי המאפשר בישול ארוחה שלמה.

תמונה: Fotolia

הזמנתם חדר במלון בלונדון, ואתם סוגרים עם פקיד הקבלה את הפרטים האחרונים. "מה המרחק לתחנת הרכבת התחתית הקרובה?" אתם שואלים. "רבע שעה הליכה", הוא עונה. אתם קולטים שיש לו מבטא דרום אמריקני ברור, ועוברים בהתלהבות לדבר איתו בספרדית שלמדתם מטלנובלות. "אז מה המרחק לתחנת הרכבת התחתית הקרובה", אתם שואלים שוב. "כלום, שתי דקות הליכה", הוא אומר. מהי אם כן התשובה הנכונה?

לפי מחקר שהתפרסם לאחרונה, אנשים נוטים יותר לשקר כאשר הם מדברים בשפת האם שלהם (Topics in Cognitive Scice 2018). המחקר התבצע במקביל בארבע מדינות: ספרד, ארה"ב, ישראל והולנד. בכל מדינה משתתפים במחקר התבקשו לזרוק קוביה ולדווח איזה מספר קיבלו, בחצי מהפעמים בשפת האם ובחצי מהפעמים בשפה זרה, וקיבלו תשלום לפי המספרים שדיווחו.

מכיוון שכל משתתף ישב בנפרד, אפשר היה בקלות לשקר. החוקרים ידעו שמבחינה הסתברותית, הייתה צריכה להיות התפלגות שווה של המספרים, אבל התברר שהמשתתפים נטו יותר לדווח שהקוביה נפלה על חמש או שש, כאשר דיברו בשפת האם שלהם, מאשר בשפה זרה. החוקרים ציינו שאפילו שהשימוש במילים היה מינימלי, עצם העובדה שהם נכנסו לצורת חשיבה בשפה זרה, גרמה להם שלא להתפתות לשקר.

החוקרים משערים שההסבר לתוצאות המחקר הוא ש"התנהגות לא ישרה קשורה לנטייה אוטומטית שלנו המבוססת על מערכת התגובה הרגשית, המהירה והאינטואיטיבית. הנטייה הזו נעלמת כאשר אנו משתמשים בשפה זרה שהיא פחות אינטואיטיבית ואוטומטית, ויחד עם זה יותר אנליטית, ולכן אולי מפחיתה את הפיתוי לשקר".

החוקרים גם מציינים שתוצאות המחקר מפריכות את ההטייה שיש נגד אנשים עם מבטא זר. "מחקרים בעבר הראו שאנשים עם מבטא זר נתפסים כפחות אמינים. אבל המחקר שלנו מראה שייתכן שההפך הוא הנכון". למסקנות האלה חשיבות רבה בעידן הנוכחי, במיוחד בתחום העסקים הבין-לאומיים, כאשר חברות עובדות עם ספקים ולקוחות זרים על בסיס יומי. "למרות שתחושת הבטן שלנו אומרת לנו לסמוך פחות על אנשים אלה, מסקנות המחקר מראות שאם הם מדברים בשפה זרה, לא שפת האם שלהם, ייתכן שהם יהיו הגונים יותר".

תמונה: Fotolia

מה היה קורה לו היינו יכולים להפוך לאלברט איינשטיין או לערוך שיחה עם זיגמונד פרויד לכמה רגעים? מתברר שדי הרבה.

פרופ' מל סלטר וצוות של חוקרים מאוניברסיטת ברצלונה הובילו בשנים האחרונות ניסוי במציאות מדומה שמטרתו לייצר מרחב שבו אדם יכול לשפר את עצמו. נקודת המוצא שלהם הייתה ניסויים אחרים במציאות מדומה שהראו כי משתתפים הרואים וחווים את עצמם בגוף וירטואלי, מזדהים עם הגוף הווירטואלי שלהם ומגיבים באופן פיזי כשתולשים להם זרוע, למשל (Slater, Spanlang, Sanchez, Vives and Blanke, 2010).

האם בילוי במרחב וירטואלי בתוך גוף של דמויות אחרות, יכול באמת לסייע לנו להתחבר יותר אל עצמנו? ספק גדול

מחקרים קודמים גם גילו שכשאנשים רואים את עצמם במרחב הווירטואלי בגוף של ילדים, או רואים את גופם בצבע שחור (שהוא לא צבע העור הטבעי שלהם), הם משנים את התנהגותם החברתית. בניסוי שנערך ב-2015 בהובלת פרופ' סלטר, נבדק מה קורה כאשר הדמות הווירטואלית שלנו (הנראית בדיוק כמונו) משוחחת ומנסה לפתור בעיות עם כפיל שלה. במקרה הזה, הכפיל היה בדמותו של זיגמונד פרויד (Osimo,Pizarro, Spanlang and Slater, 2015). הניסוי מצא שאנשים הגיעו לתובנות פסיכולוגיות עמוקות יותר כשניהלו שיחה עם פרויד, כאשר למעשה העצות שנתנו לעצמם התבססו על הדיבור הפנימי שלהם עצמם.

תמונה: Pixabay

בניסוי שערך סלטר השנה, הוא ניסה לבחון האם היכולות הקוגניטיביות שלנו יכולות להשתפר אף הן. בניסוי השתתפו כ-30 גברים בגיל 18 עד 30. מחציתם נכנסו למרחב המציאות המדומה בדמות עצמם ומחציתם כשהם הולכים ונעים בדמותו של אלברט איינשטיין. המשתתפים עברו מבחנים שהעריכו את האינטליגנציה שלהם והתפיסות (כמו הערכה עצמית) כשבוע לפני הניסוי, ומיד לאחר הניסוי. התוצאות הראו שהמחצית שחוותה את עצמה כאלברט איינשטיין הציגה תוצאות קוגניטיביות טובות יותר. עם זאת, סלטר מסביר בראיון שהתפרסם באתר אוניברסיטת ברצלונה, שהניסוי של איינשטיין השפיע על אנשים שמצאו אצלם (במבחנים לפני הניסוי) הערכה עצמית נמוכה (Banakou, Kishore, Slater, 2018).

הניסויים מראים שיש לנו יכולת ממשית להזדהות עם דמותו של מישהו אחר עד כדי שזה ישפיע על היכולות שלנו, על תפיסותינו ועל עולמנו הפנימי. אך האם אנחנו רוצים את כל זה? רבים מאיתנו נאבקים כיום להרגיש טוב עם גופם ולהתמודד עם הקשיים שלנו. האם בילוי במרחב וירטואלי בתוך גוף של דמויות אחרות, יכול באמת לסייע לנו להתחבר יותר אל עצמנו? ספק גדול. היבט נוסף שניתן לתהות לגביו, הוא מה יקרה כאשר ננסה ליישם את אותם עקרונות באמצעות דמיון מודרך – האם גם אז יוכלו להשתפר יכולותינו הקוגנטיביות והאינטלקטואליות?

תמונה: Fotolia

לאורך רוב ההיסטוריה הקדיש האדם הממוצע את מרבית יומו להשגת מזון שיסייע לו לשרוד. באמצע המאה ה-19 כ-90 אחוז מהאמריקנים, למשל, היו חקלאים, והאדם הממוצע בילה כ-70 שעות שבועיות בעבודה. אולם בשנים הבאות המצב החל להשתנות ומספר שעות העבודה צנח משמעותית.

כיום האדם הממוצע במדינות המערב משקיע רק כ-40 שעות שבועיות בממוצע בעבודה (Hubermann & Minns, 2007). כלומר, יש לו 30 שעות עודפות בכל שבוע, ביחס לאבותיו מהמאה ה-19. איך הוא מבלה אותן?

בעיקר בצפייה בטלוויזיה. אמריקנים, למשל, צופים בטלוויזיה כ-34 שעות בממוצע בשבוע (Mefiametrie, Eurodata TV). במילים אחרות, האדם עבר מהשקעת זמנו בהשגת מזון, לבזבוז זמנו בצפייה בתוכניות בישול (8 מתוך 10 אנשים בוגרים בארה"ב, למשל, צופים בתוכניות בישול, על פי Harris Poll).

מדוע רוב האנשים בוחרים לבזבז את זמנם בצפייה פסיבית בטלוויזיה? אחת הסיבות לכך היא שהמוח שלנו מותש מעודף הבחירות שאנחנו נאלצים לבצע בחיים המודרניים. "אתה עושה בין 10 ל-40 אלף החלטות ביום", כותב ד"ר רוברט פוזן, מרצה בבית הספר למנהל עסקים בהרווארד, בספרו Extreme Productivity (2012). בעגה המקצועית מכנים את זה "עייפות החלטות" (Decision Fatigue). מה הפלא שבערב אנחנו רוצים רק לצנוח לכורסה בפסיביות של בטטה?

אבל ההנאה הזאת היא קצרת טווח, לפי פסיכולוגים מאסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, ובסופו של דבר משאירה אותנו עם תחושה של ריקנות. מה שגורם לנו הנאה עמוקה ואמיתית היא פעילות שיש בה משמעות עמוקה עבורנו, שגורמת לנו לגדול ולצמוח כבני אדם. למרות הטכנולוגיה המתקדמת, אכילה עדיין הכרחית לרובנו כדי לשרוד. על כן הכנת מזון נושאת בתוכה ערך מוסף של דאגה וטיפוח עצמי המספקים בתורם תחושת משמעות. כאשר אנו עייפים מכדי לפנק את עצמנו בבישול איכותי, צפייה בתכנית בישול איכותית עשויה לספק באופן אשלייתי וזמני את אותה תחושה.

באפיזודה מהספר "הנסיך הקטן", של אנטואן דה סנט אכזופרי, מסופר על מפגש קצר בין הנסיך הקטן ורוכל המוכר גלולות מרוות צימאון, המאפשרות באופן דומה חיסכון בזמן:

"לָמָה אַתָּה מוֹכֵר זֹאת? – שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

גְּלוּלוֹת אֵלֶּה – הִסְבִּיר הָרוֹכֵל – מְאַפְשְׁרוֹת חִסָּכוֹן נִכָר בַּזְּמָן.

הַמֻּמְחִים חָשְׁבוּ וּמָצְאוּ כִּי בְּדֶרֶךְ זוֹ אֶפְשָׁר לַחֲסֹךְ חֲמִשִּׁים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת בַּשָּׁבוּעַ.

וְכִי מָה עוֹשִׂים בַּחֲמִשִּׁים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת אֵלֶּה?

יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת בָּהֶן כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחֲךָ…" (תרגום: אריה לרנר).

כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּלִבּוֹ – אִלוּ הָיוּ לִי חֲמִשִים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת פְּנוּיוֹת, הָיִיתִי הוֹלֵךְ לִי בְּנַחַת אֶל הַמַּעְיָן…"

או בגרסה העייפה של העידן שלנו – "הייתי צופה בטלוויזיה בסרט על נער ההולך בנחת אל המעיין".

תמונה: Fotolia

לאורך רוב ההיסטוריה הקדיש האדם הממוצע את מרבית יומו להשגת מזון שיסייע לו לשרוד. באמצע המאה ה-19 כ-90 אחוז מהאמריקנים, למשל, היו חקלאים, והאדם הממוצע בילה כ-70 שעות שבועיות בעבודה. אולם בשנים הבאות המצב החל להשתנות ומספר שעות העבודה צנח משמעותית.

כיום האדם הממוצע במדינות המערב משקיע רק כ-40 שעות שבועיות בממוצע בעבודה (Hubermann & Minns, 2007). כלומר, יש לו 30 שעות עודפות בכל שבוע, ביחס לאבותיו מהמאה ה-19. איך הוא מבלה אותן?

בעיקר בצפייה בטלוויזיה. אמריקנים, למשל, צופים בטלוויזיה כ-34 שעות בממוצע בשבוע (Mefiametrie, Eurodata TV). במילים אחרות, האדם עבר מהשקעת זמנו בהשגת מזון, לבזבוז זמנו בצפייה בתוכניות בישול (8 מתוך 10 אנשים בוגרים בארה"ב, למשל, צופים בתוכניות בישול, על פי Harris Poll).

מדוע רוב האנשים בוחרים לבזבז את זמנם בצפייה פסיבית בטלוויזיה? אחת הסיבות לכך היא שהמוח שלנו מותש מעודף הבחירות שאנחנו נאלצים לבצע בחיים המודרניים. "אתה עושה בין 10 ל-40 אלף החלטות ביום", כותב ד"ר רוברט פוזן, מרצה בבית הספר למנהל עסקים בהרווארד, בספרו Extreme Productivity (2012). בעגה המקצועית מכנים את זה "עייפות החלטות" (Decision Fatigue). מה הפלא שבערב אנחנו רוצים רק לצנוח לכורסה בפסיביות של בטטה?

אבל ההנאה הזאת היא קצרת טווח, לפי פסיכולוגים מאסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, ובסופו של דבר משאירה אותנו עם תחושה של ריקנות. מה שגורם לנו הנאה עמוקה ואמיתית היא פעילות שיש בה משמעות עמוקה עבורנו, שגורמת לנו לגדול ולצמוח כבני אדם. למרות הטכנולוגיה המתקדמת, אכילה עדיין הכרחית לרובנו כדי לשרוד. על כן הכנת מזון נושאת בתוכה ערך מוסף של דאגה וטיפוח עצמי המספקים בתורם תחושת משמעות. כאשר אנו עייפים מכדי לפנק את עצמנו בבישול איכותי, צפייה בתכנית בישול איכותית עשויה לספק באופן אשלייתי וזמני את אותה תחושה.

באפיזודה מהספר "הנסיך הקטן", של אנטואן דה סנט אכזופרי, מסופר על מפגש קצר בין הנסיך הקטן ורוכל המוכר גלולות מרוות צימאון, המאפשרות באופן דומה חיסכון בזמן:

"לָמָה אַתָּה מוֹכֵר זֹאת? – שָׁאַל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן.

גְּלוּלוֹת אֵלֶּה – הִסְבִּיר הָרוֹכֵל – מְאַפְשְׁרוֹת חִסָּכוֹן נִכָר בַּזְּמָן.

הַמֻּמְחִים חָשְׁבוּ וּמָצְאוּ כִּי בְּדֶרֶךְ זוֹ אֶפְשָׁר לַחֲסֹךְ חֲמִשִּׁים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת בַּשָּׁבוּעַ.

וְכִי מָה עוֹשִׂים בַּחֲמִשִּׁים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת אֵלֶּה?

יָכוֹל אַתָּה לַעֲשׂוֹת בָּהֶן כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחֲךָ…" (תרגום: אריה לרנר).

כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – אָמַר הַנָּסִיךְ הַקָּטָן בְּלִבּוֹ – אִלוּ הָיוּ לִי חֲמִשִים וְשָׁלשׁ דַּקּוֹת פְּנוּיוֹת, הָיִיתִי הוֹלֵךְ לִי בְּנַחַת אֶל הַמַּעְיָן…"

או בגרסה העייפה של העידן שלנו – "הייתי צופה בטלוויזיה בסרט על נער ההולך בנחת אל המעיין".

תמונה: Fotolia

מה היה קורה לו היינו יכולים להפוך לאלברט איינשטיין או לערוך שיחה עם זיגמונד פרויד לכמה רגעים? מתברר שדי הרבה.

פרופ' מל סלטר וצוות של חוקרים מאוניברסיטת ברצלונה הובילו בשנים האחרונות ניסוי במציאות מדומה שמטרתו לייצר מרחב שבו אדם יכול לשפר את עצמו. נקודת המוצא שלהם הייתה ניסויים אחרים במציאות מדומה שהראו כי משתתפים הרואים וחווים את עצמם בגוף וירטואלי, מזדהים עם הגוף הווירטואלי שלהם ומגיבים באופן פיזי כשתולשים להם זרוע, למשל (Slater, Spanlang, Sanchez, Vives and Blanke, 2010).

האם בילוי במרחב וירטואלי בתוך גוף של דמויות אחרות, יכול באמת לסייע לנו להתחבר יותר אל עצמנו? ספק גדול

מחקרים קודמים גם גילו שכשאנשים רואים את עצמם במרחב הווירטואלי בגוף של ילדים, או רואים את גופם בצבע שחור (שהוא לא צבע העור הטבעי שלהם), הם משנים את התנהגותם החברתית. בניסוי שנערך ב-2015 בהובלת פרופ' סלטר, נבדק מה קורה כאשר הדמות הווירטואלית שלנו (הנראית בדיוק כמונו) משוחחת ומנסה לפתור בעיות עם כפיל שלה. במקרה הזה, הכפיל היה בדמותו של זיגמונד פרויד (Osimo,Pizarro, Spanlang and Slater, 2015). הניסוי מצא שאנשים הגיעו לתובנות פסיכולוגיות עמוקות יותר כשניהלו שיחה עם פרויד, כאשר למעשה העצות שנתנו לעצמם התבססו על הדיבור הפנימי שלהם עצמם.

תמונה: Pixabay

בניסוי שערך סלטר השנה, הוא ניסה לבחון האם היכולות הקוגניטיביות שלנו יכולות להשתפר אף הן. בניסוי השתתפו כ-30 גברים בגיל 18 עד 30. מחציתם נכנסו למרחב המציאות המדומה בדמות עצמם ומחציתם כשהם הולכים ונעים בדמותו של אלברט איינשטיין. המשתתפים עברו מבחנים שהעריכו את האינטליגנציה שלהם והתפיסות (כמו הערכה עצמית) כשבוע לפני הניסוי, ומיד לאחר הניסוי. התוצאות הראו שהמחצית שחוותה את עצמה כאלברט איינשטיין הציגה תוצאות קוגניטיביות טובות יותר. עם זאת, סלטר מסביר בראיון שהתפרסם באתר אוניברסיטת ברצלונה, שהניסוי של איינשטיין השפיע על אנשים שמצאו אצלם (במבחנים לפני הניסוי) הערכה עצמית נמוכה (Banakou, Kishore, Slater, 2018).

הניסויים מראים שיש לנו יכולת ממשית להזדהות עם דמותו של מישהו אחר עד כדי שזה ישפיע על היכולות שלנו, על תפיסותינו ועל עולמנו הפנימי. אך האם אנחנו רוצים את כל זה? רבים מאיתנו נאבקים כיום להרגיש טוב עם גופם ולהתמודד עם הקשיים שלנו. האם בילוי במרחב וירטואלי בתוך גוף של דמויות אחרות, יכול באמת לסייע לנו להתחבר יותר אל עצמנו? ספק גדול. היבט נוסף שניתן לתהות לגביו, הוא מה יקרה כאשר ננסה ליישם את אותם עקרונות באמצעות דמיון מודרך – האם גם אז יוכלו להשתפר יכולותינו הקוגנטיביות והאינטלקטואליות?

תמונה: Fotolia

הזמנתם חדר במלון בלונדון, ואתם סוגרים עם פקיד הקבלה את הפרטים האחרונים. "מה המרחק לתחנת הרכבת התחתית הקרובה?" אתם שואלים. "רבע שעה הליכה", הוא עונה. אתם קולטים שיש לו מבטא דרום אמריקני ברור, ועוברים בהתלהבות לדבר איתו בספרדית שלמדתם מטלנובלות. "אז מה המרחק לתחנת הרכבת התחתית הקרובה", אתם שואלים שוב. "כלום, שתי דקות הליכה", הוא אומר. מהי אם כן התשובה הנכונה?

לפי מחקר שהתפרסם לאחרונה, אנשים נוטים יותר לשקר כאשר הם מדברים בשפת האם שלהם (Topics in Cognitive Scice 2018). המחקר התבצע במקביל בארבע מדינות: ספרד, ארה"ב, ישראל והולנד. בכל מדינה משתתפים במחקר התבקשו לזרוק קוביה ולדווח איזה מספר קיבלו, בחצי מהפעמים בשפת האם ובחצי מהפעמים בשפה זרה, וקיבלו תשלום לפי המספרים שדיווחו.

מכיוון שכל משתתף ישב בנפרד, אפשר היה בקלות לשקר. החוקרים ידעו שמבחינה הסתברותית, הייתה צריכה להיות התפלגות שווה של המספרים, אבל התברר שהמשתתפים נטו יותר לדווח שהקוביה נפלה על חמש או שש, כאשר דיברו בשפת האם שלהם, מאשר בשפה זרה. החוקרים ציינו שאפילו שהשימוש במילים היה מינימלי, עצם העובדה שהם נכנסו לצורת חשיבה בשפה זרה, גרמה להם שלא להתפתות לשקר.

החוקרים משערים שההסבר לתוצאות המחקר הוא ש"התנהגות לא ישרה קשורה לנטייה אוטומטית שלנו המבוססת על מערכת התגובה הרגשית, המהירה והאינטואיטיבית. הנטייה הזו נעלמת כאשר אנו משתמשים בשפה זרה שהיא פחות אינטואיטיבית ואוטומטית, ויחד עם זה יותר אנליטית, ולכן אולי מפחיתה את הפיתוי לשקר".

החוקרים גם מציינים שתוצאות המחקר מפריכות את ההטייה שיש נגד אנשים עם מבטא זר. "מחקרים בעבר הראו שאנשים עם מבטא זר נתפסים כפחות אמינים. אבל המחקר שלנו מראה שייתכן שההפך הוא הנכון". למסקנות האלה חשיבות רבה בעידן הנוכחי, במיוחד בתחום העסקים הבין-לאומיים, כאשר חברות עובדות עם ספקים ולקוחות זרים על בסיס יומי. "למרות שתחושת הבטן שלנו אומרת לנו לסמוך פחות על אנשים אלה, מסקנות המחקר מראות שאם הם מדברים בשפה זרה, לא שפת האם שלהם, ייתכן שהם יהיו הגונים יותר".

תמונה: Pixabay

זוכרים, כילדים, את הסקרנות והצפייה המתלווה לביצי ההפתעה של קינדר? השוקולד המתוק שלהן זה דבר אחד, אבל ההפתעה שמסתתרת בפנים, משחק קטן וחמוד להרכבה, חשוב הרבה יותר. איך הוא ייראה אחרי שנרכיב אותו? האם זו סוף סוף ההפתעה שתשלים לנו את הסדרה?

כבר עשרות שנים שהמוני ילדים ברחבי העולם נהנים מההפתעה שמסתתרת מתחת לשכבת השוקולד הדקה ומקפידים לחזור ולהתפנק בהפתעה דומה. ההפתעות במנת הילדים של מק'דונלדס משתמשות בעיקרון דומה.

פרופ' כריסטופר הסה מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת שיקאגו ופרופ' לוסי שן מהאוניברסיטה הסינית של הונג קונג הדגימו לאחרונה בסדרת ניסויים (Journal of Consumer Research 2018) שהעיקרון הזה ממשיך לעבוד יפה מאוד גם שנים רבות אחרי הילדות. הוא לא רק עובד יפה, אלא גם משמש כעיקרון חשוב בהנעת לקוחות לרכוש שוב. מסדרת הניסויים מתברר שאם אתם מתגמלים את הלקוחות שלכם בשי קטן שמסתתר בו מרכיב כלשהו של הפתעה, אתם מגבירים את הסיכוי שהם יחזרו לקנות אצלכם.

כדי לבחון את זה, החוקרים ביצעו ארבעה ניסויים שונים, חלקם בתנאי מעבדה ואחרים בשטח. באחד הניסויים, שנערך במועדון הריצה של אוניברסיטת הונג קונג, הובטחו נקודות למי שיגיע ויבצע הקפה שלמה של המסלול. את הנקודות, הסבירו החוקרים, ניתן להמיר לכרטיס מתנה בבית קפה מקומי. לקבוצה אחת של רצים הם הבטיחו חמש נקודות עבור כל הקפה, ולקבוצה השנייה הובטח שיקבלו באקראי שלוש או חמש נקודות. הניסוי נערך במשך 15 ימים, ובסופו התגלה כי אף על פי שהמשתתפים בקבוצה השנייה תוגמלו בסופו של דבר פחות, הם בכל זאת רצו יותר, הרבה יותר – בערך 87 אחוז יותר (כמעט 14 הקפות בממוצע לאורך 15 הימים, בהשוואה ל-7.45 הקפות אצל הקבוצה הראשונה).

מהניסויים האחרים בסדרה החוקרים גם הסיקו שכדי להשיג את האפקט המיטבי ולפתות את הלקוחות במידה הרבה ביותר, חשוב שההפתעה תיחשף זמן קצר אחרי הרכישה, בלי עיכובים רבים.

WeChat Pay, אפליקציה סינית פופולארית המאפשרת למשתמשים לשלם באמצעות הנייד על רכישות שונות שהם מבצעים, מיישמת זאת. אחרי שהמשתמש לוחץ "שלם", מפתחי האפליקציה דואגים שהיא תתגמל אותו לפעמים בבונוס כספי לא קבוע. מתברר שהאסטרטגיה הזו מניעה משתמשים לשלם באמצעות האפליקציה. באופן דומה "אפל מיוסיק" "דוחפת" למשתמשים שלה רשימה של מוסיקה חדשה בכל פרק זמן מסוים.

דוגמה נוספת היא חברת "בלו-אפרון", שעצם קיומה מתבסס על העיקרון הזה – החברה מספקת ללקוחותיה מנוי המזכה אותם בקופסא שמגיעה כמה פעמים בשבוע עד הבית עם מצרכים טריים ומשתנים, ומתכון בלתי צפוי המאפשר בישול ארוחה שלמה.

אנחנו אוהבים לקבל את השרות מיידית, בלי שנצטרך להמתין לו | תמונה: Fotolia

" בוקר טוב קת'רין, במה אוכל לעזור לך"? שואל קול נשי בצדו השני של הקו. "כואבת לי הבטן", משיבה קת'רין, תושבת לונדון, שהתקשרה למספר 111 – שירות ייעוץ רפואי למקרים לא דחופים שמציע שירות הבריאות הלאומי הבריטי.

"מצטערת לשמוע", עונה הקול הנשי. "תוכלי בבקשה לענות לי על כמה שאלות, כדי שאוכל להבין במה מדובר?"

תמיד אפשר להכניס כמה שיותר ידע למחשב ולבינה המלאכותית, אבל בסופו של דבר המחשב הוא כמו גולם שלא מבין את הניואנסים

וכך מתחיל הייעוץ הרפואי. במהלך הדקות הבאות הקול הנשי בצדו השני של הקו מעלה מגוון שאלות כמו מתי התחילו הכאבים? היכן בדיוק הם מופיעים בבטן? האם זו תחושה של דקירות או של בעירה? האם קיימות פעילויות מסוימות הגורמות לכאב לחזור? ובסיום השיחה נשלח לקת'רין מרשם עם פירוט התרופות שכדאי שתיקח.

אולי זו נשמעת כמו שיחת ייעוץ רגילה בין רופא למטופל, רק שבמקרה הזה הרופא אינו אנושי כלל. הודות לפיתוח של חברת "בבילון" הבריטית, מאחורי הקול הנשי דיבר "רופא רובוט" – כלי בינה מלאכותית המחובר למאגר עצום של מחקרים רפואיים. החל מ-2017, שירותי הבריאות הלאומיים הבריטיים ערכו פיילוטים ברחבי לונדון. הם בחנו את שילוב "הרופאים" הרובוטיים האלו בקווים הטלפוניים המציעים ייעוץ רפואי לציבור הרחב, במטרה להקל על העומס הרב המוטל על הרופאים הכלליים במדינה.

אפילקציות של רופא רובוטי. באנגלית – של חברת בבילון ובעברית של K Health | צילומי מסך מתוך האתר של בבילון ומהאפליקציה של K Healthצילומי מסך מתוך האתר של בבילון ומהאפליקציה של K Health

וכמובן שהמוצר של בבילון אינו היחיד. שחקנים מובילים נוספים בזירה הם חברת HealthTap האמריקנית שמשווקת את Dr. AI וחברת Ada Health הגרמנית שמציעה לנו את Ada. תעדיפו אולי להתייעץ עם רופא רובוטי דובר עברית? יש כזה. חברת K Health מיסודו של היזם אלון בלוך ביחד עם מכביטק – זרוע המחקר של מכבי שירותי בריאות, השיקו את האפליקציה K Health בתחילת 2018. היא מבוססת על מאגר הנתונים הרחב של הקופה, המאפשר לה להסיק מסקנות מניסיונות העבר של עשרות מיליוני ביקורים של מטופלים במרפאות.

ביחד עם מכרה שלי הסובלת מדלקת כרונית בקיבה, בדקנו שתי אפליקציות – זו של בבילון ואת K. בשתיהן, מסרנו מעט פרטים אישיים, כמו מין וגיל. ובהמשך, בתהליך שארך כחמש עד עשר דקות הועלו מגוון רחב של שאלות, ולא רק על כאבי הבטן עצמם. המערכת של בבילון התעמקה גם במגוון שאלות על מערכת העיכול ועל הרגלי התזונה באופן כללי, ואילו האפליקציה של K גם גלשה לשאלות לגבי לחצים ודאגות ביום יום.

ממש לפני שקיבלנו את האבחון מהאפליקציה של K, היא וידאה שאנחנו מודעים לכך שמדובר רק בהמלצות, ובמקרה של החמרה חשוב לפנות לרופא. בסופו של התהליך, בשני המקרים לא קיבלנו אבחנה מסוימת, וגם לא המלצות מפורשות. אצל חולים אחרים שתי האפליקציות יודעות להמליץ על רופא מומחה, וזו של בבילון גם מציידת את המטופל במרשם לתרופות להן הוא זקוק לדעתה, כולל אנטיביוטיקה במידת הצורך.

כמו שבוודאי שמתם לב, חסר כאן מרכיב חשוב שאנחנו מכירים מהביקור אצל הרופא: התהליך כולו מבוסס על דיווחי המטופל לגבי הסימפטומים מהם הוא סובל. אין כאן שום בדיקות דופק, חום, לחץ דם ועוד ועוד.

ד"ר אברהם מזרחי | תמונות: Kris Krug for PopTech

ד"ר אברהם מזרחי הוא רופא ילדים ותיק העובד גם בקופת חולים מכבי, וגם בבית חולים וולפסון. שוחחתי איתו אחרי שבדק את האפליקציה של בבילון. "יתרון של כלי כזה הוא שהוא עוזר לארגן את התהליך. בשנים האחרונות עוד ועוד מטופלים נעזרים בגוגל ובידע מהאינטרנט כדי ללמוד על המצב שלהם, ואחר כך באים לרופא כדי לקבל ממנו אישור. אפליקציה כזאת עוזרת לעשות את התהליך הזה מאורגן יותר, כי גוגל יכול להוציא 180 אלף תשובות, שחלקן הזויות ולא לעניין וזה יכול לבלבל.

"כלומר, זו אפליקציה שתוכל לעזור. אבל, ההרגשה שלי בתור מטופל, ובעצם גם בתור רופא היא שממילא צריך בסוף לשאול רופא שיגיד אם מה שהאפליקציה אומרת מתקבל על הדעת. תמיד נרצה לקבל גם חוות דעת אנושית.

"ויש גם היבט חשוב של הרגישות של הרופא האנושי. רפואה היא דבר אינדיבידואלי מאוד, היא מושפעת מאוד מהחולה ומהאישיות שלו, מהאופן שבו הוא מגיב לדברים. הרבה פעמים למשל אנחנו צריכים להיכנס לנעליים של החולה כדי להבין על מה הוא מתלונן. אני לא בטוח שלכלי הבינה המלאכותית האלו יש גמישות מספקת…. תמיד אפשר להכניס כמה שיותר ידע למחשב ולבינה המלאכותית, אבל בסופו של דבר המחשב הוא כמו גולם, הוא לא מבין את הניואנסים".

אם המערכת עושה טעות, מכיוון שהיא מבוססת על טכנולוגיית למידה עמוקה, לא נוכל ללמוד על השיקולים שהובילה לאבחון שכזה

רופאה נוספת ששוחחתי איתה בנושא היא ד"ר מיכל חמו לוטם, מומחית בבריאות דיגיטלית ובחדשנות רפואית, המכהנת כיום כסגנית נשיא לחדשנות במרכז הרפואי שיבא. "בדקתי כמה יישומים כאלו. את זאת הישראלית למשל ניסיתי לא מעט, עם קולגות, עם סטודנטים, ואני חושבת שהיא יופי של כלי.

"מבחינת המשתמשים בארץ, לעובדה שהיא דוברת עברית יש ערך רב, כי המונחים המקצועיים לא תמיד פשוטים. גם הרעיון שעומד בבסיסה הוא יפה. היא נותנת התאמה אישית בכך שהיא מאתרת בבסיס הנתונים שלה אנשים בעלי מאפיינים דומים, כך שהייעוץ שהיא נותנת הוא יחסית מותאם אישית, לא לגמרי כללי".

ד"ר מיכל חמו לוטם | תמונה: צביקה גולדשטיין

את ממליצה לאנשים להתייעץ עם רובוט בנושאים רפואיים כאלה?

"כן. אני חושבת שהניהול של הבריאות ושל המחלה הם בידי האדם עצמו והוא היחיד שיכול לנהל את זה. אם יש רופא משפחה טוב או רופא ילדים טוב אז הוא יכול לעזור. גם במקרים של מחלה מאוד מורכבת נדרשת עזרה. בינה מלאכותית יכולה לעזור לרופאים ובאופן דומה היא יכולה גם לעזור למטופלים ישירות".

אז את רואה שיהיה למערכות כאלו תפקיד חשוב בעתיד?

"הן בוודאי לא יוכלו להחליף את הרופאים, אבל הן יוכלו לעזור להם. אציג את מהזווית של הרופא: בתחום כמו סוכרת התפרסמו בשנה שעברה 42,000 מאמרים. כמה שנים קודם זה היה 10,000 בשנה. זה רק עולה בטור הנדסי. אף רופא לא באמת יכול להשתלט על כמויות כאלה. ומעבר לזה קיימים גם כל הפרמטרים הרפואיים של המטופל. המוח שלנו לא בנוי לעיבוד של ביג דאטה, ועם זאת אנחנו לא יכולים לאבד כמויות גדולות כאלה של נתונים.

"קיים גם העניין שהרופאים באמת קורסים מהעומס וזה עוד עלול להחריף עם העלייה בתוחלת החיים ועם העלייה בתחלואה הכרונית, כך שמערכות כאלו יוכלו לעזור".

אם אין רופא, דברו עם רובוט

בפיילוט שנערך עם המערכת של בבילון בארבעה אזורים בלונדון, החל מתחילת 2017, התוצאות לא היו מלהיבות. נראה שרבים השתמשו באפליקציה בעיקר כדי להצליח להגיע מהר יותר לשיחה עם רופא כללי, כך שהיא לא הצליחה לממש את ייעודה להפחית את העומס מהרופאים הכלליים. הביקורות החמירו אף יותר לאחר שהעיתון הכלכלי הבריטי פיננשיאל טיימס דיווח ביולי השנה שבמקרים של התקף לב, המערכת דווקא מסיקה מהסימפטומים שמדובר בהתקף חרדה.

כל אלו לא הפריעו לבבילון להמשיך להתרחב. היא סגרה עם חברת הביטוח "אסיה פרודנטיאל" לספק את שירותי הבבילון למבוטחיה ב-12 מדינות אסיאתיות כמו טייוואן, סינגפור, תאילנד ועוד. עסקאות דומות נסגרו גם עם סמסונג ועם ענקית שירותי האינטרנט הסינית Tencent, שכיום מציעות ללקוחותיהן את המערכת של בבילון. בספטמבר השנה הודיעה בבילון על גיוס של 100 מיליון דולר לצורך הרחבת האפליקציה כך שתלווה חולים כרוניים בניהול המחלה שלהם, ובכללם גם אלו הסובלים ממצבים נפשיים כמו דיכאון.

הביקורות החמירו אף יותר לאחר שבמקרים של התקף לב, המערכת דווקא הסיקה מהסימפטומים שמדובר בהתקף חרדה

ברואנדה שבאפריקה המחסור ברופאים חמור הרבה יותר. בעוד המלצות ארגון הבריאות העולמי מדברות על מינימום של רופא אחד לכל 1,000 איש, ברואנדה פועל רופא אחד על כל 12,000 איש, כשהיעד הממשלתי ל-2020 הוא להגיע למצב של רופא לכל 10,000 איש. עם זאת ליותר מ-70 אחוז מתושבי המדינה כבר יש טלפון סלולרי. כדי לענות על המצוקה, "קרן ביל ומלינדה גייטס" חברה לממשלת רואנדה וסייעה לה לספק לתושבי המדינה גישה לאפליקציה של בבילון.

ומה יש לרגולטורים לומר על אפליקציות כאלו? מנהל המזון והתרופות האמריקני, ה-FDA, התלבט בסוגיה הזו במשך שש שנים. למעשה לא נקודתית באפליקציות לייעוץ ראשוני אלא באופן רחב יותר, בנושא של אפליקציות התומכות בקבלת החלטות רפואיות. כולל כאלו המיועדות לציבור הרחב. בסופו של דבר, בדצמבר 2017 החליטו במנהל שאפליקציות שכאלו יהיו פטורות מרגולציה.

״גוגל יכול להוציא 180 אלף תשובות, שחלקן הזויות ולא לעניין וזה יכול לבלבל״ | תמונה: Fotolia

אייל בסון, דובר משרד הבריאות השיב לפנייתנו בנושא: "משרד הבריאות מצוי בשנים האחרונות בתהליך בנייה ויישום אסטרטגיה לאומית לבריאות דיגיטלית. בתוך כך, וכחלק אינטגרלי מיישום האסטרטגיה, המשרד פועל לקידום שיתופי פעולה בין סטארטאפים והתעשייה הטכנולוגית הפועלת בישראל לבין ארגוני הבריאות, וברבים ממיזמים אלו קיים שימוש נרחב בטכנולוגית הבינה המלאכותית. משרד הבריאות רואה בשימוש בטכנולוגיות בריאות דיגיטלית אמצעי להתגבר על מצוקות משאבים במערכת הבריאות, ועל כן הוא פתוח לקידום ושילוב טכנולוגיות אלו במערכת הבריאות".

מנגד, עולים גם קולותיהם של המזהירים. פרופ' הלן סטוקס למפרד, יו"ר המכללה המלכותית לרפואה כללית (RCGP) בלונדון ציינה בראיון ל-BBC, ביולי השנה, ש"מרגש לראות את הבינה המלאכותית מתפתחת ובעתיד נראה יישומים נפלאים כשהיא תשתפר, אבל בינתיים חסרים אפילו מחקרים שאומתו על ידי "ביקורת עמיתים" – הסטנדרט המדעי לקבלת חידושים והתקדמויות". אחרים מזהירים מכך שכלי הבינה המלאכותית הרווחים כיום, עם תהליכי "הלמידה העמוקה", הם בעצם סוג של "קופסה שחורה". כיוון שתהליכי הלמידה של מערכות כאלו מבוססים על חישובים סטטיסטיים ולא על כללים מוסדרים שניתן להתחקות אחריהם, לעולם לא ניתן יהיה להבין את תהליכי קבלת ההחלטות. אם, למשל, המערכת מאבחנת את המצב כהתקף חרדה, במקום כהתקף לב, מעצם היותה מבוססת על טכנולוגיית למידה עמוקה, לעולם לא נוכל ללמוד על השיקולים שהובילה לאבחון שכזה.

לכן, בטווח הקרוב לפחות, נראה שלרופאים הכלליים אין מה לחשוש – כלי בינה מלאכותית כאלו לא יוכלו להחליף אותם. ואילו סונדאר פיצ'אי, מנכ"ל גוגל, סבור שבינה מלאכותית אולי תוכל להחליף את הרופאים, אבל זה ייקח לדעתו לפחות עוד 10 עד 20 שנה.

תחום רפואי ספציפי בו ייתכן שלרופאים יש יותר מקום לדאגה הוא רדיולוגיה, המפענחת את תמונות הדימות הרפואי. פרופ' אייזק כהן, רופא ויו"ר המחלקה לאינפורמטיקה ביו-רפואית בבית החולים לרפואה של הרווארד, צופה שכבר תוך שלוש שנים רדיולוגים יאלצו להתאים עצמם לתנאים חדשים בשוק העבודה. "זה לא חכם מבחינתם אם לא יבדקו כיצד יוכלו למנף את עצמם כדי שלא יישארו מחוץ לעסק".

צילום: אפוק טיימס

בגיליון 306, שפורסם בפברואר 2018, שוחחנו עם שני חוקרים בריטיים. פרופ' ולנטינה זרקובה מאוניברסיטת נורת'ומבריה ופרופ' סיימון שפרד מאוניברסיטת ברדפורד, שחוקרים בשנים האחרונות את המחזוריות של השדה המגנטי של השמש וכיצד היא השפיעה לאורך ההיסטוריה על האקלים כאן על כדור הארץ.

בעזרת כלי מתמטי מבוסס בינה מלאכותית הם ניתחו את עוצמת השדה המגנטי של השמש לאורך השנים וגילו התאמה מרשימה בין עוצמת השדה להופעתן של תקופות חמות וקרות. בתקופה חמה כמו, למשל, "האופטימום האקלימי של ימי הביניים" (1200-900 לספירה) השדה המגנטי של השמש היה חזק ופעיל במיוחד, ואילו בתקופות קרות, כמו שיאה של "תקופת הקרח הקטנה", השדה המגנטי של השמש היה בסוג של תרדמה למשך כ-70 שנה.

אבל ההפתעה הגדולה התקבלה כשניסו להבין מה יקרה בעתיד. על פי התחזיות של שפרד וזרקובה השמש נכנסת אט אט לתקופת פעילות נמוכה יחסית ובשנת 2020 השינויים כבר יתחילו לבוא לידי ביטוי במזג האוויר שלנו כאן. צמד הפרופסורים צופה שבניגוד לתחזיות המקובלות, המדברות על התחממות גלובלית, בשנים 2020 עד 2035 העולם יתנסה בתקופה קרה יחסית, כתוצאה מהפחתה משמעותית בעוצמת השדה המגנטי של השמש.

בספטמבר השנה חוקרים מנאס"א פרסמו תצפיות שבוצעו, לפיהן בשכבות היחסית עליונות של האטמוספירה כבר מתחילים לראות את ההשפעה הזו – המדידות מראות שכבר עכשיו, בגבהים שבין 60 עד 180 ק"מ מעל לפני כדור הארץ, האטמוספירה שלנו מאבדות חום, יותר מהר מבעבר.

התצפיות נערכו בעזרת לוויין המחקר של נאס"א, TIMED, המקיף את כדור הארץ בשכבות העליונות יחסית של האטמוספירה ובוחן את הטמפרטורות, הרוחות והקרינה המגיעה מהשמש. בעזרת רכיב מיוחד הנקרא SABER, הלוויין מודד את כמות החום הנפלטת בגבהים האלו ממולקולות מסוג חנקן חמצני, NO.

"אנחנו רואים מגמת התקררות", סיפר ד"ר מרטין מלינצ'ק ממרכז המחקר לנגלי של נאס"א, לאתר SpaceWeather בעקבות מאמר שפרסם בכתב העת Journal of Atmospheric and Solar-Terrestrial Physics בסוף ספטמבר. "הרחק מעל פני הקרקע, בסמוך לגבול החלל, האטמוספירה שלנו מאבדת חום. אם תימשך המגמה הנוכחית, ייתכן שבקרוב נראה שיא של קור מאז שהחל עידן החלל". ד"ר מלינצ'ק, המשמש כחוקר הראשי של פרויקט SABER, קושר את ההתקררות הזו להפחתה בכמות הפעילות של השמש כפי שמתגלה בשנים האחרונות.

כדי לנתח את המצב התרמי בשכבות הגבוהות של האטמוספירה, מלינצ'ק ושותפיו למחקר הגדירו ערך חדש: אינדקס אקלים התרמוספירה (TCI), האומד את עוצמת פליטות הקרינה האינפרה-אדומה ממולקולות החנקן החמצני באותן שכבות. מתברר שכשרמת הפעילות בשמש גבוהה הערך הזה גבוה, ובתקופות של רמת פעילות נמוכה בשמש, הערך הזה נמוך. כשמלינצ'ק ועמיתיו ניתחו את הערך הזה החל משנות ה-50 של המאה הקודמת הם זיהו שבמחזור השמש הנוכחי, החל מ-2008 הערך הזה במגמת ירידה.

המשמעות מבחינתו של מלינצ'ק היא שבשנים האחרונות אנחנו הולכים ונכנסים לתקופה בה רמת הפעילות של השמש תהיה נמוכה במיוחד. בדומה לתחזיות מהמודל של פרופ' זרקובה ופרופ' שפרד, גם ד"ר מלינצ'ק מנאס"א צופה שאם תימשך המגמה הנוכחית של ההפחתה בפעילות השמש, גם הטמפרטורות כאן על פני כדור הארץ ילכו וירדו, אך הוא אינו יכול לחזות עד מתי תימשך תקופת ההפחתה הזו בפעילות.

לעת עתה, מרבית כלי התקשורת והמדענים ממשיכים לתמוך בקו הקיים המדבר על התחממות גלובלית, ואפילו לא דנים במחקרים המראים אחרת. אם מתרכזים במדע בלבד ומתעלמים מהשפעותיהן של אג'נדות פוליטיות, הסיבה לכך, לפי פרופ' זרקובה, היא "שכל המודלים האקלימיים הקיימים מתוכננים לפי פעילות שמש רגילה, כשהשדה המגנטי חזק כמו תמיד. אף אחד לא יודע מה יקרה כשהשדה המגנטי של השמש יצנח כפי שיקרה בשנים הבאות. אני צופה שכשנעבור דרך השנים האלו של תרדמת השמש, מדענים רציניים שיעשו תחזיות של הטמפרטורות על פני כדור הארץ יבינו שצריך להתאים את המודלים".

תמונה: Fotolia

תודעה כלשהי קיימת בכל דבר ביקום – מציעה תאוריית ה"פאנפסיכיזם". למעשה, לשיטתה, כל צורה של חומר, חי צומח או דומם, מורכב לא רק מחומר, כלומר מפרוטונים, אלקטרונים וכדומה, אלא גם מתאפיין בתודעה, או בנפש משלו. למעשה החומר והנפש הם אחד.

כבר ביוון העתיקה ההשקפה הזו זכתה להכרה ולהתעניינות, בין היתר גם של אפלטון ושל תאלס. גם במזרח, הבודהיזם והטאואיזם העלו רעיונות דומים. בהמשך גם שפינוזה ולייבניץ תמכו ברעיון שחומר ונפש הם דבר אחד, אבל באמצע המאה ה-20 העניין ברעיונות האלו דעך.

ככל שמערכת מורכבת יותר כך סביר יותר שתהיה בה רמה גבוהה של מידע משולב, וכך גם החוויות שלה, וההתנסויות שלה יהיו מורכבות יותר

כעת, חוקרי מוח, המנסים לפענח את חידת התודעה, חוזרים לרעיונות הפאנפסיכיסטיים. בשנת 2004 פיתח פרופ' גוויליו טונוני את "תיאוריית המידע המשולב" (Integrated Information Theory – IIT) שאפילו מסוגלת לאמוד, מתמטית, את רמת התודעה של כל אובייקט. עם המשוואות החדשות ההתעניינות בנושא כבר חרגה מגבולות הפילוסופיה ובאוניברסיטאות רבות כבר מדברים על זה. במגוון מעבדות בעולם אפילו מתחילים לבחון כלי חדש, סוג של "מד תודעה", המסוגל לדרג את רמת התודעה הנוכחית של אדם או של מגוון יונקים נוספים.

לפי המשוואות של התאוריה הזו, בחלק מהאובייקטים תודעה כזו מנוונת ומוגבלת למדי בהשוואה למוח האנושי. אבל כל אובייקט המורכב ממרכיבים שונים בכל זאת חווה ברמה האישית משהו מקורותיו, כלומר יש לו תודעה כשלהי.

קיצור תולדות התודעה

כבר במאה השישית לפני הספירה טען הפילוסוף היווני תאלס שנשמות ממלאות כל דבר ברחבי היקום. באיטליה של תקופת הרנסנס נטבע לראשונה המונח פאנפסיכיזם על ידי הפילוסוף פרנצ׳סקו פטריצי (Patrizi). המדען והפילוסוף ג'ורדנו ברונו טען במאה ה-16 ש"אין שום דבר שאין לו נשמה ושאין לו עקרונות חיים". בהמשך, בתחילת המאה ה-18, המתמטיקאי והפילוסוף הגרמני גוטפריד לייבניץ טען שמאחורי כל אובייקט בעולם שלנו מסתתרת "מונאדה" – ישות מנטלית הנושאת את כל הידע עבורו.

אבל במקביל לאלו התפתחו לאורך השנים גם השקפות נוספות בנוגע לטבעה של התודעה האנושית – "בעיית הגוף נפש". למעשה, שני מחנות מרכזיים עמדו זה מול זה: "המטריאליסטים" הטוענים שמקורה של התודעה בחומר עצמו ובתהליכים הפיזיקליים המתרחשים בו. וזאת ההשקפה הרווחת גם כיום – רבים מחוקרי המוח מחפשים את מקור החוויות והתחושות שלנו בנוירונים ש"יורים" בתוך המוח. ומולם המחנה הדואליסטי. ראשיתו ברנה דקארט בן המאה ה-17, שהבחין בין הגוף לנפש וטען שהנפש היא ישות שאינה פיזיקלית. אמנם היא משפיעה על הגוף, אך היא נפרדת ממנו.

ד"ר כריסטוף קוך, נשיא "מכון אלן לחקר המוח", במשרדי המכון | תמונה: Allen Institute for Brain Science

מול שני המחנות האלו התפתח גם ה"מוניזם", ששמו נגזר מהמילה היוונית "מונוס" – יחיד. בניגוד לדואליזם המבחין בין החומר לנפש, ורואה בהם שני חומרים שונים, המוניזם גורס כי המנטלי והפיזיקלי הם שתי זוויות שונות לתאר את אותו החומר. למעשה בדומה לטיעון של הפאנפסיכיזם.

בתחילת המאה ה-20, הן וויליאם ג'יימס, אבי הפסיכולוגיה האמריקנית, והן הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל תמכו ברעיון של "מוניזם נייטרלי", לפיו היקום מורכב רק מסוג אחד של חומר, נייטרלי במהותו, שאינו פיזיקלי ואינו מנטלי ומרכיב את שני ההיבטים האלו בו זמנית.

עם המשוואות החדשות ההתעניינות בנושא כבר חרגה מגבולות הפילוסופיה ובאוניברסיטאות רבות כבר מדברים על זה

אך בהמשך המאה ה-20 הופיע בווינה שבאוסטריה ה"פוזיטיביזם הלוגי" – זרם פילוסופי שגורס כי הבסיס העקרוני של הידע האנושי צריך להיות מושתת על אימות וביסוס ניסויי, ולא על חוויות אישיות. כך, החל מאמצע המאה הקודמת ההתעניינות המדעית בחוויות האישיות שלנו, וכך גם בטבעה של התודעה, הלכו ודעכו ואתן גם נמוגו הדיונים על פאנפסיכיזם.

בשנת 1995, הפילוסוף האוסטרלי דיוויד צ'למרס הצליח להוציא את חקר התודעה מהתרדמת שלו כשהעלה את סוגיית "הבעיה הקשה של התודעה". לטענתו, המדע יכול לפתור בעיות קלות של התודעה, כמו למשל כיצד אנחנו זוכרים או לומדים וכיצד אנחנו מצליחים להבחין בבירור בקול חלוש ומרוחק שקורא בשמנו במסיבה רועשת. אבל מולן ניצבת גם "הבעיה הקשה": כיצד בתוך כל התהליכים הפיזיקליים המתרחשים במוח שלנו נוצרת גם החוויה האישית, הסובייקטיבית, וכיצד אנחנו מרגישים את ה"אני" המסתורי ההוא ששוכן בתוך הגולגולת.

מכניסים את הפאנפסיכיזם לאוניברסיטאות

כריסטוף קוך, חוקר מוח מוביל מארה"ב, העלה שאלות דומות אודות מקור התודעה עוד לפני שצ'למרס האוסטרלי שם אותן על השולחן בצורה בוטה. במקור הגיע קוך מעולם הפיזיקה. את הפוסט דוקטורנט שלו הוא עשה ב-MIT בתחילת שנות ה-80, במעבדה לבינה מלאכותית. אבל אז, לילה אחד, כאב שיניים שהפריע לו לישון גרם לו להתחיל להתעניין דווקא בתודעה האנושית.

"שכבתי במיטה, ניסיתי להעלים את הכאב עם כמה גלולות של אספירין, אבל זה עבד רק חלקית. ידעתי שאוכל להקל על הכאב אם אחשוב על דברים. אז חשבתי לעצמי: מדוע הכאב הזה כואב?" הוא מספר בראיון לאפוק טיימס.

"כמובן, ההסבר הרפואי מדבר על זה שיש בשן חיידקים אז יש פעילות חשמלית שעוברת אל המוח. אבל עדיין, למה שזה ירגיש כאב? הרי פעילות חשמלית דומה במוח במרחק של ס"מ אחד משם גורמת לי הרגשה של תענוג. ופעילות חשמלית לא רחוק משם גורמת לי לשמוע דברים.

"פתאום ראיתי שיש כאן פער גדול. מצד אחד ישנה הפיזיקה של המוח שאותה אנחנו יכולים פחות או יותר להבין, אבל מצד שני יש כאן משהו קסום כשאנחנו חווים רגשות ותחושות", מספר קוך.

כך, במשרה הבאה שלו החל מ-1986, כפרופסור במכון הטכנולוגי של קליפורניה (קלטק), הוא כבר החל לגלוש גם לחקר הבינה האנושית – המוח והפעילות של הנוירונים. אבל לגבי התחום של חקר התודעה והחוויות שלנו, בינתיים היו לו רק תהיות ושאלות.

בקלטק הוא פגש שותף מעניין לשאלות שלו בנוגע לטבע התודעה – פרנסיס קריק הבריטי, מי שנודע בשנות ה-50 על גילוי מבנה הדי אן איי וקיבל על כך פרס נובל ב-1962. גם קריק הרגיש שחסרה תיאוריה מסודרת שיכולה להסביר, מדעית, את טבעה של התודעה ובערוב ימיו הוא עזב את המחקר הביומולקולרי ופנה לחקור את רזי התודעה.

את העבודה המשותפת שלהם הם התחילו ב-1989 וכבר ב-1990, הם פרסמו את המאמר המשותף הראשון שלהם, Towards a neurobiological theory of consciousness בו התחילו את המסע למיפוי החוויות המודעות שלנו לאזורים ולתהליכים ספציפיים במוח. למעשה, במחקרים האלו הם סללו את הדרך לרבים מהמחקרים הנערכים בשנים האחרונות בחקר התודעה.

"פרנסיס ואני התחלתנו עם החיפוש הזה ותהינו, אולי נמצא את התודעה בקליפת המוח הקדם מצחית או שאולי במרכז המוח. אבל מאוחר יותר, גם בעקבות הטיעונים של דיוויד צ'למרס, הבנתי שזה תמיד ייכשל. איך קופצים מכל מנגנון פיזיקלי שהוא כדי להסביר את התודעה? אפילו אם מדברים על מכניקת הקוונטים, עדיין צריך להסביר מה קורה בתהליכים הקוונטיים שמעורר את התודעה.

"בסופו של דבר, גם בעבודה עם פרנסיס על המנגנונים של התודעה, הבנו שנינו שזה לא מספיק. המנגנונים האלו מצוינים, אבל הרגשנו שאנחנו צריכים תיאוריה בסיסית של תודעה".

פרנסיס קריק הלך לעולמו ב-2004 ומספר שנים מאוחר יותר, כשפרופ' קוך נתקל ב"תיאוריית המידע המשולב", גרסה מודרנית של פאנפסיכיזם, הוא הבין שזה מה שחיפש. הוא מסביר שהתיאוריה הזו מצליחה לעקוף את השאלה מהו המקור של התודעה. כי בדומה להשקפת הפאנפסיכיזם, היא מתחילה בכך שהיא מקבלת את החוויה, את התודעה, כמאפיין בסיסי של מערכות חומריות מסוימות.

נראה שבשנים האחרונות רעיונות כמו פאנפסיכיזם מעוררים התעניינות גוברת בקהילה האקדמית. 


"נכון. בעבר זה היה פופולרי מאוד, כך שלמשל מייסדי הפסיכולוגיה המודרנית, כמו וילהלם וונדט וויליאם ג'יימס היו פאנפסיכיסטים, אחר כך הייתה תקופה שזה היה פחות פופולרי, ועכשיו זה שוב זוכה להתעניינות גוברת.

"גורם אפשרי אחד, בעיקר בחוגים המדעיים, היא עלייתה של 'תיאוריית המידע המשולב'. אבל מעבר לזה, ייתכן שזה גם קשור לכישלונן של שיטות מסורתיות כמו המטריאליזם. לא נראה שהמטריאליזם מצליח להסביר את הופעת החוויה, לכן אנשים מתחילים לחשוב שאולי זה לא שהחוויה המודעת לא מופיעה, אלא שהיא בעצם נמצאת שם כל הזמן.

"הדבר היחיד שאני בטוח לגביו בוודאות של מאה אחוז הוא שאני קיים, מכיוון שאני מודע. כמו שאמר דקארט: 'אני חושב משמע אני קיים'. אז מדוע לא להשתמש בזה כנקודת הפתיחה של תיאוריית התודעה? להתחיל עם החוויה המודעת ואז לאפיין את התכונות ואת המנגנונים שלה".

מד תודעה

פרופ' גוויליו טונוני מאוניברסיטת וויסקונסין מדיסון הוא פסיכיאטר וחוקר מוח מוביל בעולם בחקר השינה. במסגרת מחקריו, עניין אותו לדעת אם ניתן לקבוע באיזו מידה ברגע מסוים אובייקט, כמו מוח למשל, הוא מודע. כל זה הוביל אותו לחקר התודעה.

את "תיאוריית המידע המשולב" שפרסם לראשונה ב-2004 (BMC Neuroscience), הוא ממשיך לשכלל ולפרסם גרסאות נוספות שלה. הוא מציע שהתודעה יכולה להתקיים בכל אובייקט שהוא מורכב והתודעה נובעת משילוב המידע בין המרכיבים שלו. במוח האנושי, למשל, בו הנוירונים השונים מקושרים ביניהם במאות טריליוני סינפסות, רמת התודעה גבוהה במיוחד. "ככל שמערכת מורכבת יותר כך סביר יותר שתהיה בה רמה גבוהה של מידע משולב, וכך גם החוויות שלה, וההתנסויות שלה יהיו מורכבות יותר", מסביר לי קוך, כלומר גם רמת התודעה תהיי גבוהה יותר.

רמת התודעה במשוואות המתמטיות מסומנת במונח maxΦ. כך למשל, רמת ה-maxΦ של אדם ערני גבוהה מזו של אדם השרוי בשינה עמוקה וכמובן גם מזו של כיסא.

"בכל מערכת שיש בה כמות מסוימת של מידע משולב, כלומר maxΦ גדול מאפס – נוכל למצוא תודעה", מסביר קוך, אבל מוסיף שכדי שרמת התודעה תהיה גבוהה חשוב גם שהמידע יהיה מורכב ומגוון. כך למשל במקרה של התקף אפילפטי המלווה באובדן הכרה, אמנם כל המוח פעיל והמידע בו משולב, אך הפעילות החשמלית אחידה כך שהמידע המועבר אינו מגוון ו-maxΦ המחושב נמוך יחסית.

בשנים האחרונות פרופ' טונוני ושותפיו מפתחים כלי יישומי למדוד את רמת התודעה. אפשר להשתמש בו למשל במקרים בהם רוצים ללמוד על מצבו של פגוע ראש, או לברר, לאור ריבוי התקריות בתחום, האם ההרדמה הכללית מצליחה במשימתה לקראת ניתוח והמנותח יוכל לעבור את הניתוח מבלי לחוות שום דבר ממנו.

"מד התודעה" – הכלי היישומי הזה – בודק באמצעות הדמיית EEG (העוקבת אחר הפעילות החשמלית במוח) כיצד האזורים השונים במוח מגיבים לגירוי מגנטי בנקודה מסוימת במוח. "מקבלים מספר בודד האומר האם למטופל יש רמת תודעה הדומה לשלי ולשלך כשאנחנו ערים או שלחילופין המטופל מרגיש יותר כמו במצב של שינה עמוקה, כלומר שבעצם הוא לא ממש שם", מסביר קוך. במסגרת הבדיקות של "מד התודעה" הזה, טונוני ושותפיו (Annals of Neurology 2016) בחנו 43 מטופלים במצב של צמח, ובקרב 9 מהם גילו מצב של תודעה ערנית.

כיום ד"ר קוך מכהן כנשיא וכמדען הראשי של "מכון אלן לחקר המוח" הממוקם בסיאטל, אחד מגופי חקר המוח החשובים בעולם. בשנים האחרונות הוא חבר לפרופ' טונוני וביחד איתו מקדם את "תיאורית המידע המשולב" במאמרים, בכנסים ובפורומים שונים. כך שכעת, כשהתיאוריה הזו מציעה משוואות ותחזיות שניתן להתחיל לבחון בכלים מדעיים. עוד ועוד חוקרי מוח כבר מתייחסים ברצינות לרעיונות כאלו, והדיונים האקדמאים, כמו גם המחקרים בסוגיית הפאנפסיכיזם הולכים וצוברים תאוצה.

ברמות הבסיסיות, האם אנחנו יכולים לומר משהו לגבי תודעה של חלקיקים, כמו אלקטרונים למשל? 


"אני לא חושב שלאלקטרונים יש תודעה, אבל ייתכן שלחלקיקים מורכבים יותר כמו פרוטונים ונויטרונים, שהם עצמם מורכבים מקווארקים, כלומר במובן מסוים הם מרכיבים מערכת משולבת שבה השלם עולה על חלקיו, אז ייתכן שיש שם תודעה ממש ממש פצפונת קטנטנה. אבל כל זה בינתיים לגמרי ספקולציה. כדי שבאמת נוכל לענות על זה צריך לפתח גרסה קוונטית של תיאורית המידע המשולב.

"אבל אולי, אם נסתכל למשל לתוך תא מסוים, כל תא, תא של כליה, או תא של לב שמורכב ממיליארדי מרכיבים מסוגים שונים, אז כן, ייתכן שהתא היחיד הזה מרגיש משהו קטן כי האינטראקציות בתוכו מורכבות יותר מאלו שבפרוטונים ובאטומים".

אז אולי לכדור הארץ בכללותו יש תודעה מסוימת?


"זה רעיון ישן. 'אנימה מונדי' – נשמת העולם, גם אפלטון דיבר על זה, וכמובן שגם בתקופה המודרנית 'תיאוריית גאיה' מציעה את זה.

"אבל לפי מה שטוענת 'תאוריית המידע המשולב', זה לא סביר, כי תמיד המידע המשולב המקסימלי, כלומר התודעה, היא זו שתופיעה. כלומר אם כדור הארץ יהפוך בעתיד למודע, כפי שטוענת תיאוריית גאיה, אז אנחנו, בני האדם, כבר לא נהיה מודעים יותר".

העיתונאית אמנדה ריפלי בכנס PopTech בשנת 2012 | תמונה: Thatcher Cook for PopTech

המדען הגרמני אנדראס שליישר עמד מול קבוצה קטנה של עיתונאים באחוזה שבה יושבים המשרדים הראשיים של ה-OECD ב"שאטו דה לה מואט" בפריז. העיתונאים הקשיבו לו בעת שהציג בשנת 2001, בפעם הראשונה, את מבחני פיז"ה – מבחני חתך בין-לאומיים חדשים שמדדו את מיומנויות הלמידה של מיליוני תלמידים בני 15 ברחבי העולם. "אלו אינם מבחנים רגילים", הסביר המדען, "לא ביקשנו מהתלמידים תשובות למשוואות או חיברנו שאלות עם כמה תשובות לבחור מהן. חיפשנו להבין את היכולת של התלמידים לחשוב בדרך יצירתית".

כששליישר הכריז אלו תלמידים הגיעו לראש הרשימה בתוצאות המבחנים, מדינות כמו גרמניה, ארה"ב וגם ישראל קיבלו את החדשות בתדהמה. הן חשבו שדווקא הן היו טובות בחינוך. הרי הן גיבשו "אני מאמין", השקיעו כסף, משאבים וטכנולוגיה כדי לשפר את מערכות החינוך. ובכל זאת, מדינות כמו פינלנד, או גרוע מכך, דרום קוריאה, לקחו את "הפרס".

אנחנו לא באמת מבינים למה משמש בית הספר. כשאתה מבין את זה, הרבה יותר קל לך להתמקד ולנקות את כל הרעשים מסביב

שליישר התחיל לככב כמומחה בוועדות חינוך שונות שהקימו מדינות בתקווה שיעזור להן לפענח מה נכשלו לעשות. אנשי חינוך התחילו להתעניין בתוכניות החינוך של מדינות אחרות כדי להבין מה המשמעות של ללמד ילדים לחשוב בדרך יצירתית ולנתח באופן עצמאי. רפורמות קטנות וגדולות החלו לקרות, בתקווה להציג תוצאות שאפשר יהיה להתגאות בהן.

אולם על אף כל הניסיונות לפצח את משוואת החינוך, ההבדלים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים בכל מדינה הותירו רק יותר סימני שאלה לגבי דרכי הפעולה "הנכונות" שמדינה יכולה לנקוט בהן. מדינה כמו ארה"ב, למשל, שנודעה באנשי החינוך שלה, ונחשבה כמדינה המקדמת חינוך לחשיבה ביקורתית ויצירתיות – נותרה מבולבלת מאוד. זאת המדינה שהשקיעה הכי הרבה כסף בחינוך, הרבה מעבר למה שהשקיעה פינלנד. ובכל זאת, מצאה את עצמה רחוקה מהפסגה.

אמנדה ריפלי, עיתונאית אמריקנית שכותבת עבור ה-TIME ומגזינים מצליחים אחרים, התחבטה, בשנת 2008, באותה שאלה: "מדוע באמת התלמידים בארה"ב לא מצליחים בבחינות?"

היא בדקה מחקרים שנעשו בנושא וגילתה שהם התרכזו בניתוח ה"נתונים הקרים" של החינוך במדינות המצליחות בדרך מדעית ואנליטית. היא הרגישה שחסר שם רובד עמוק יותר, והחליטה ללכת לכיוון אחר, מקורי ומעניין. היא פנתה לתוכנית לחילופי תלמידים שעובדת עם מאות תלמידים הנוסעים ללמוד במדינות אחרות כל שנה. הרעיון היה שאם יש מישהו שיכול להצביע על ההבדלים בחינוך, בגישה וביחסים בין מורים לתלמידים, אלו הם התלמידים עצמם.

ריפלי שלחה שאלון מעקב למאות התלמידים שנסעו מארה"ב למדינות אחרות, וגם לתלמידים שהגיעו ללמוד בארה"ב למשך שנה. היא ליוותה באופן אישי שלושה תלמידים שבחרה. הראשונה הייתה קים שחלמה ללמוד במקום בו מדברים על דברים שאינם ספורט. קים, החיה עם אמה בעיר סליסאו באוקלאהומה, נסעה לפינלנד לאחר שקראה כי מערכת החינוך שם טובה.

השני היה טום, חובב צ'כוב ופילוסופיה, שעזב את ביתו בגטיסבורג שבפנסילבניה. הוא שאף להגיע למקום שבו יוכל לשבת בבתי קפה מלאי עשן ולשוחח על דברים ברומו של עולם. פולין, אליה בחר להגיע, לא אכזבה.

השלישי היה אריק ממינטונקה שבמינסוטה. אריק למד באחד התיכונים הטובים באמריקה והשתעמם שם במשך שנים. בזמן שחבריו התכוננו לנשף הסיום, הוא החליט להיות נועז ולבלות את השנה האחרונה שלו בתיכון אצל משפחה מארחת בדרום קוריאה.

אותות של רצינות

כבר בתום היום הראשון שלו בתיכון בדרום קוריאה, הבין אריק מדוע התלמידים הקוריאנים מצליחים כל כך במבחני הפיז"ה. הם פשוט לומדים בלי הפסקה. יום הלימודים שלהם מתחיל בשעה שמונה ונמשך עד ארבע. בשעה ארבע וחצי הוא מתחדש, לאחר שהתלמידים ניקו את הכיתות. אבל כעת הם לומדים למבחני הקבלה לאוניברסיטה. בדרום קוריאה יש שלוש אוניברסיטאות יוקרתיות שרק 2 אחוזים מהתלמידים מתקבלים אליהן. אולי זה מסביר את אחוז ההתאבדויות הגבוה בדרום קוריאה.

בכל מקרה, הלימודים נמשכים עד ארוחת הערב. התלמידים אוכלים בקפיטריה ובסיום הארוחה ממשיכים ללמוד עד שעה תשע. בשעה זו חלק מהתלמידים הולכים לשיעורים פרטיים כדי להתחזק עוד קצת ובעשר חוזרים הביתה לישון.

אנדראס שליישר מדבר על תוצאות המבחנים בשוודיה בוועידה בשטוקהולם, 2015 | תמונה: Janerik Henriksson/AFP/Getty Images

טום, שנסע לפולין, סיפר לריפלי איך המורה למתמטיקה בתיכון בוורשה ביקשה ממנו לבצע משימה שלא היה רגיל אליה ולגשת ללוח לפתור משוואות מול כל הכיתה. כשלא עמד במשימה היא לא קראה לו שוב. טום שם לב שבפולין התלמידים לא מחזיקים מחשבונים לצדם כשהם ניגשים לפתור בעיות. הם התרגלו לחשב בראש, כמו שפה שמדברים. כשקיבלו את ציוני המבחנים והמורה קראה בקול את ציוניו של כל ילד, טום הרגיש נבוך אף יותר. "דבר כזה לעולם לא היה קורה בארה"ב", חשב. כשהבחין שהציונים שנעו בין 1 ל-5 לא הגיעו אף פעם ל-5 (שהיה הציון הגבוה ביותר) הוא הבין שלא ממהרים בפולין לצ'פר או להקל על תלמידים שלא לצורך.

פולין היא מקרה מבחן מעניין שגם ישראל יכולה ללמוד ממנו, כיוון שמאז שהתחילו מבחני הפיז"ה בשנת 2000, היא עברה כמה רפורמות בחינוך. ממדינה שבה התלמידים נמצאים מתחת לממוצע במבחני הפיז"ה, היא עלתה לממוצע, ועד מעל הממוצע וכל זאת תוך עשר שנים בלבד. זה התחיל מגיבוש של תוכנית ליבה חדשה ועוד כמה פעולות כמו הרחבת האוטונומיה שניתנת למורים ולבתי הספר ועריכת מבחני חתך שמטרתם לשפר את הרמה.

ככל שהורים מעורבים יותר בפעילויות בבית הספר, שאינן קשורות ללמידה, תוצאות המבחנים גרועות יותר

"אבל מה שעשה את ההבדל המשמעותי, לפי מחקרים שהם ערכו במדינה", מסבירה ריפלי בהרצאה שהעבירה במפגש פסגה לאומי בארה"ב בנושא חינוך בשנת 2014, "הוא משהו שכמעט ולא מדברים עליו בארה"ב, וזה נכון גם לגבי כל המדינות האחרות. ככל שאתה שומר על כל התלמידים יחד (ולא מפצל את הילדים לבתי ספר ייעודים עם מגמות מסוימות או בתי ספר מקצועיים, מ"מ) ואתה שומר על סטנדרט אקדמאי גבוה, כך התלמידים מצליחים יותר. פינלנד למדה את זה, קוריאה למדה את זה ועכשיו פולין למדה את זה".

ריפלי מסבירה שאם בעבר התלמידים הגיעו לאוניברסיטה ורק אז בחרו מגמה שתתאים להם, היום במדינות רבות, ובהן ישראל, הילדים מנותבים למגמה כבר בגיל 15 ו-16. לפעמים עוד קודם, באמצעות מבחני איי קיו או פסיכוטכני.

על פניו, ניתוב נשמע דבר טוב, כמו מעין תפריט אישי לכל ילד, אבל מתברר שבסופו של דבר הרמה של התלמידים דווקא יורדת. "לשמור על הילדים יחד בסביבה אחת, איכשהו משיג אפקט שאי אפשר להסביר אותו", אומרת ריפלי, "בפולין, ילדים שהיו אמורים ללכת למסלול מקצועי אבל נשארו במסגרת משותפת, ראו שתוצאות מבחן הפיז"ה שלהם קפצו במאה נקודות בשנה אחת".

נהוג גם לחשוב שניתוב ילדים חלשים בתיכון למגמות מקצועיות למיניהן יעזור להם לא לנשור מהלימודים ("לפחות שיעשו את זה"). התיכון האמריקני של טום, לדוגמה, ניתב את הילדים לשלושה מסלולים שונים. מסלול אחד היה ממש מגוחך ונקרא: "אנגלית במקום העבודה", כאילו שיש אנגלית לעבודה ואנגלית לזמן הפנוי. ריפלי כותבת בספרה The smartest kids in the World (2013) שכשהגיע מנהל חדש לתיכון ורצה לבטל את המסלול הזה, כמה מורים התנגדו מפחד שהילדים לא יגיעו לבית הספר. למעשה קרה בדיוק ההיפך.

ריפלי מסבירה בספרה שמה שעשה אותו מנהל בית ספר כאשר החליט לבטל את המגמה המגוחכת, היה להעביר לתלמידים מסר לגבי רמת הלמידה והרצינות בבית הספר. התשובות שקיבלה ריפלי מסקר של מאות התלמידים שהשתתפו בתוכנית לחילופי תלמידים גרמו לה להבין ש"אותות הרצינות" האלו הם סיבה מהותית להצלחה או לכישלון של התלמידים גם במבחני הפיז"ה.

למשל, רוב התלמידים בתוכנית אמרו שבתי הספר בארה"ב היו קלים יותר. כששאלו אותם למה הם מתכוונים הם ענו: "נראה שבבית הספר האמריקני בו הייתי, לא ממש ביקשו ממני לחשוב". או "אהבתי את זה שבית הספר לא עוסק בבית הספר, אלא בספורט ובכל מיני מועדונים". עם זאת, התלמידים אהבו את המורים האמריקנים. "המורים באמריקה שמים אליי לב", "אכפת להם מה אני חושב".

הילדים גם הדגישו שבארה"ב שמים יותר דגש על ספורט ועל ציוד טכנולוגי לעומת ארצות אחרות. "כלומר ארצות שבאמת השתפרו בחינוך", מסבירה ריפלי, "לא עשו את זה באמצעות חפצים נוצצים או באמצעות פיתוי הילדים לבוא לבית הספר כדי לשחק כדורסל. הם עשו את זה באמצעות השקעה באנשים. השקעה בהכשרה ובתמיכה שהם נותנים לאנשים. ובו זמנית, הם שלחו מסרים כנים ואותנטיים להורים ולילדים, כמו גם לפוליטיקאים, לגבי רצינות החינוך וחשיבותו".

בארה"ב וגם בישראל, בואו נודה, קל יחסית להתקבל לעבודה כמורה חדש. כשפינלנד התחילה לשנות את שיטות החינוך שלה, הדבר הראשון שעשתה היה לדרוש מהמורים לעבור הכשרה גבוהה וקשה יותר באוניברסיטה ולאחר מכן במקום העבודה. התוצאות היו ברורות ומהירות: לא רק שזה הביא מורים מנוסים יותר וברמה גבוהה יותר לבתי הספר, זה גם שלח מסר לחברה כולה שחינוך זה דבר חשוב מאוד. "אתה לא רק אומר שחינוך זה דבר חשוב, אתה גם פועל בהתאם", מסבירה ריפלי, "עד כה לא נתתי לזה חשיבות, אבל זה עושה הבדל משמעותי. בשנות ה-80 פינלנד יצרה פרסומת שאומרת: 'בפינלנד נמצאים המחנכים הטובים בעולם'. זה מסר חזק מאוד.

"היבט נוסף הוא מעורבות ההורים. בארה"ב ההורים די מעורבים לעומת הורים אחרים בעולם, אבל הדרך בה הם מעורבים שונה מפינלנד ומקוריאה. מחקרים שבדקו כיצד ההתנהגות של הורים עם ילדיהם משפיעה על תוצאות המבחנים, מראים שככל שההורים מבלים זמן רב יותר איתם כשהם קטנים, מקריאים להם, משוחחים איתם על סרטים, ספרים ועל החיים – כך הילדים מפתחים יותר יכולות חשיבה ויצליחו במבחני החשיבה (כמו Dervarics, Chuck, and Eileen O’Brien, 2011). דווקא ככל שהורים מעורבים יותר בפעילויות בבית הספר, שאינן קשורות ללמידה, כמו בארה"ב, התוצאות גרועות יותר.

"אם היינו מקדישים את האנרגיה ללמידה במקום לדברים אחרים כמו ספורט או אפיית עוגיות", מסבירה ריפלי, "הילדים שלנו היו מצליחים יותר".

בזמן שמערכות החינוך בארץ ובמדינות רבות בעולם מנסות ללמוד מפינלנד, לצמצם מבחנים ושיעורי בית, להגביר את הפתיחות בין המורים לתלמידים, להעניק עצמאות גבוהה יותר למורים ולבתי ספר וכדומה, יכול להיות שהן מפספסות את העניין עצמו. את הגורם מספר אחת שבלעדיו בתי הספר יתקשו להשתפר –הרצינות והכוונה ללמידה. "בפינלנד הבינו שבית הספר משמש ללמידה", אומרת ריפלי בהרצאה, "זה נשמע מובן מאליו אבל זה לא. אנחנו לא באמת מבינים למה משמש בית הספר. כשאתה מבין את זה, הרבה יותר קל לך להתמקד ולנקות את כל הרעשים מסביב".

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

אנקדוטה שרצה באינטרנט מספרת על איש עשיר שרצה ללמד את בנו על היתרונות בלהיות עשיר. הוא לקח את ילדו לכפר של עניים כדי לבלות יום שלם עם משפחה ענייה. כשהם חזרו לביתם, בבוקר המחרת, שאל האב את בנו: "מה למדת?" והבן ענה: "לנו יש כלב אחד ולהם יש ארבעה. לנו יש בריכה ולהם יש נהרות. לנו יש עמודי תאורה ולהם – הירח והכוכבים. אנחנו קונים אוכל והם מגדלים את שלהם. לנו יש קירות שיגנו עלינו ולהם יש חברים". הילד סיכם ואמר: "תודה אבא שהראית לי כמה אנחנו עניים".

הסיפור הפך לפופולרי בקרב קבוצות דתיות שונות ובקרב קואוצ'רים להתפתחות אישית שמספרים אותו בסדנאות שלהם. המסר שלו ברור – עושר לא הופך אדם ל"עשיר רוחנית" או למאושר. עם זאת, הסיפור מעביר גם כמה מסרים מסוג אחר: הוא מלמד שאנשים עשירים מסתכלים בהתנשאות על העניים – הם באים לראות איך הם חיים כדי לחנך את ילדיהם כיצד לא צריך לחיות. הם גרים מאחורי חומות, אינם מעריכים את הירח והכוכבים ואין להם חברים. הם לא הולכים לטייל בטבע, ובמקום זאת נשארים בבית ושוחים בבריכה הפרטית שלהם. הילד מסכם היטב את החוויה – להיות עשיר זה בעצם להיות עני.

העשירים שהפכו לכך בזכות עצמם מלמדים את הילדים שלהם לצפות להצלחה, שזה משהו שהולך לקרות וזה רק עניין של זמן

"ממה שלמדתי וחקרתי לאורך השנים, הורים רבים מלמדים את ילדיהם שאנשים עשירים הם בדרך כלל נלוזים. הם אומרים להם הרבה דברים שליליים שמסתכמים בכך שהילד חושב שלהיות עשיר זה דבר שלילי. כשילד חושב שמישהו שהוא עשיר הוא מוכתם, תהיה לכך השפעה על היכולת שלו להצליח בחיים. ייתכן שהוא בכלל לא ינסה", אומר סטיב סיבולד, סופר, מרצה ומאמן מנהלים בחברות גדולות בארה"ב, בראיון לאפוק טיימס.

סיבולד הגיע למסקנה הזאת לאחר שראיין כ-1,400 מיליונרים שהפכו לכאלה בזכות עצמם, ולמד לעומק כיצד הם חושבים וגם כיצד הם מחנכים את ילדיהם בהשוואה לרוב האנשים. הוא פרסם כמה ספרים בנושא ולאחרונה הוציא ספר חדש: "Secrets self made Millionaires teach their Kids" (2018).

"העשירים שהפכו לכך בזכות עצמם מלמדים את ילדיהם לצפות להצלחה, לחשוב בגדול", מסביר סיבולד. "זה סוג של 'תכנות' של הילדים להצלחה. בדיוק כמו שמלמדים את הילד רעיונות דתיים. זה הלך מחשבה. רוב האנשים לא מלמדים את זה את ילדיהם, והדרך שבה הילדים חושבים תקבע את ההתנהגות שלהם, את כל מה שיעשו או לא יעשו".

זה נשמע מוזר כי רוב האנשים רוצים שיהיה להם מספיק כסף ואפילו להתעשר. האם זה לא החלום האמריקני? 

"נכון. אבל הם לא מלמדים את הילדים שלהם את זה. במקום זה, הם מחנכים אותם לסוציאליזם ואומרים להם שמי שמתעשר הוא אדם רע. לא בכל המקרים זה ככה, אבל בהרבה מאוד כן. בבתי הספר מלמדים את הילדים שאנשים הם שווים. אני חושב שזאת אשליה. אנשים הם לא שווים. זה רעיון נחמד שכולנו נוצרנו שווים אבל אנחנו לא שווים בכלל. יש אנשים שטובים בדברים מסוימים יותר מאחרים וזה כולל עשיית כסף. סוציאליזם הוא פשוט כישלון. תסתכלי על ונצואלה, זה לא עובד. הקונספט שכולנו יכולים לחלוק את העושר הוא נחמד, אבל הבעיה היא שיש אנשים בעלי אמביציה שיוצרים ויוזמים, ויש אנשים שרק רוצים להפיל את היוצרים. אז אולי לילד יש חלומות להתעשר, וזה אולי החלום האמריקני, אבל הוא מתוכנת לכישלון במובנים של כסף. בכנסיות, בבתי הספר, בכל המוסדות – הילדים גדלים בתוך זה".

לחשוב בגדול

"הכול התחיל כשהייתי סטודנט מרושש שרצה להצליח. התחלתי לשאול אנשים שהכרתי האם הם מכירים מיליונרים, מתוך אמונה שאוכל ללמוד מהם על הצלחה. חבר הכיר לי את דוד שלו, שהכיר מישהו עשיר. ראיינתי אותו, ובסיום הראיון שאלתי אם יש לו חברים עשירים אחרים שאני יכול לראיין. כך מ-1984 אני מראיין עוד ועוד עשירים.

"אבל כשסיפרתי על כך לאנשים, הם חשבו שזה דבר שלילי מאוד. הם ביקרו אותי. גם כשראיינתי את העשירים הם אמרו לי, 'אנשים הולכים להיות שליליים לגבי זה'. יש איזה ילד בתיכון שהתקשר לראיין אותי אתמול בשביל פרויקט שהוא עושה בעקבות הספר שלי וכל השאלות שהוא שאל אותי היו שליליות לגבי כסף. הוא באמת ניסה שאגיד לו שלהיות עשיר זה לא דבר טוב".

סטיב סיבולד | תמונה: Sam Harris

למה אתה חושב שזה המצב?

"אני חושב שזה קורה כי רוב האנשים לא היו מעולם עשירים, ולכן לא מבינים את תרבות העשירים. בכל מהלך חיי הבוגרים נפגשתי עם אנשים עשירים, ואנשים לא מכירים אותם, וגם מקנאים בהם. אז הם מלמדים את ילדיהם דברים שליליים, כאשר בחשאי הם מקווים להיות אחד מהם".

אולי זאת דרך להגן על הילדים מכישלון, כי לא כולם יכולים להיות עשירים. בעבר האמינו שמישהו נהייה עשיר כי זה בגורל שלו להיות עשיר או שיש לו מזל. היום לאנשים יש נטייה לחשוב שאתה לא עשיר בגלל שלא התאמצת מספיק. 

"אני חושב שאת צודקת במובן שהם חושבים שהם מגִנים על הילדים. אך מה שהם בעצם עושים זה לעצור אותם. מרבית המיליונרים באמריקה התחילו מכלום ובנו את עצמם, רק שליש מהם הם כאלו שירשו. את יכולה לומר שהיורשים הם בני מזל, אבל אם תפגשי רבים מהם לא תחשבי כך. הם כמה מהאנשים הכי אומללים שפגשתי.

העשירים מלמדים את הילדים שלהם איך לעשות כסף באמצעות פתרון בעיות ושיפור החיים של האנשים האחרים ובאופן זה הילדים רואים בכסף כוח חיובי ולא נשק של מעטים מול רבים

"בכלכלה החופשית לרוב האנשים יש הזדמנויות להיות עשירים, הם רק לא מרוכזים בזה. הם דואגים לדברים אחרים, בידוריים. מה כוכבי הקולנוע שלהם עושים או מי ינצח במשחקי הספורט, במקום להתמקד בבניית ההצלחה הכספית שלהם".

ובכל זאת, יש הבדל בין ילדי עשירים לילדים אחרים. לילדי עשירים יש "התחלה טובה" לעומת הילד הממוצע. 

"נכון. זה יכול להיות יתרון, אבל זה יכול להיות גם גורם לסבל. ראיינתי במשך השנים משפחות שבהן הילדים היו מפונקים ולא הייתה להם אמביציה כי הם גדלו עם כל הכסף הזה. זה דווקא פגע בהם כשהם יצאו לעולם הגדול, כיוון שלא לימדו אותם בדרך נכונה איך להרוויח כסף בעצמם.

"הכרתי למשל אדם שירש את הבעלות על 'ג'ונסון אנד ג'ונסון' (חברה למוצרי רפואה וקוסמטיקה, מ"מ). הוא היה אחד הילדים האומללים שהכרתי בחיי והוא היה שווה מיליארדי דולרים ולא עבד יום בחייו. הוא לא ידע איך לדבר עם אנשים ונראה לי אובדני. אחר כך ראיתי את זה שוב ושוב אצל ילדים אחרים. אחד הדברים הכי גרועים שאתה יכול לעשות עם ילדים זה לתת להם כסף. במקום לתת להם כסף, למד אותם איך לחשוב על כסף, איך להסתדר בעצמם אבל אל תיתן להם אותו. זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות לילד".

סיבולד מדמה בספריו את הגישה של העשירים לחיים כמשחק שבו הם משחקים בנועזות ובלא פחד, לעומת אנשים אחרים שיבחרו במשחק בטוח, בנוחות ויעשו הכול כדי למנוע מעצמם כאב. הדרך בה אתה "משחק", טוען סיבולד, תשפיע באופן טבעי על הקטנטנים שצופים בכל צעד וצעד שאתה עושה.

כך, כשהילדים רואים את ההורים שלהם עושים עסקים הם לומדים ממקור ראשון איך להתנהל, איך לדבר אל אנשים ולנהל משא ומתן. בנוסף, העשירים מלמדים את ילדיהם שיעורים פרקטיים על כסף – איך כסף עובד. איך מנהלים אותו ואיך עושים ממנו יותר.

"העשירים מלמדים את ילדיהם איך לעשות כסף באמצעות פתרון בעיות גדולות, ואיך להשתמש בכסף כדי לשפר את החיים של אנשים אחרים. באופן זה, הילדים רואים בכסף כוח חיובי ולא נשק של מעטים מול רבים", מסביר סיבולד. בהיבט הפרקטי, דרך החשיבה באמצעות פתרון בעיות היא גם מה שיעזור לילדים להתעשר בעתיד.

"אנשים אומרים שאם אתה עובד קשה תצליח כלכלית, אבל אם אתה בעבודה או בקריירה הלא נכונה זה לא משנה כמה קשה תעבוד, אתה לא תהיה עשיר", מסביר סיבולד. "אם, לעומת זאת, אתה מתמקד בלפתור בעיות שאנשים מוכנים לשלם עליהן, ככל שהבעיה שתפתור תהיה גדולה יותר כך תהיה עשיר יותר. לעבוד קשה ולפתור בעיות גדולות הופך אנשים לעשירים, אבל אתה כמובן צריך להיות מסוגל באמת לפתור בעיות גדולות".

למרות זאת, חוזר סיבולד ומדגיש, בראיון איתו, השורה התחתונה והחשובה ביותר היא שלא חשוב איך הילדים לומדים לנהל את הכסף, חשובה יותר המחשבה שלהם והאמונה שהם יכולים להתעשר, ושלהיות עשיר זה בסדר. ואם בסופו של דבר זה לא קורה, אז זה לא קורה.

תמונה: יואב אשל

4:30 לפנות בוקר. הטיול השנתי הראשון שלי כמורה. מאות תלמידים מתארגנים לקראת היציאה לעבר מצדה. בפינת האוהל תלמיד אחד בהיסטריה. כל החברים שלו כבר בדרך לאוטובוס והוא אינו מצליח לקפל את שק השינה ולא מוצא את מברשת השיניים. אל דאגה, המורה כאן להציל את המצב.

"אין צורך להיות בלחץ, לא צריך לבכות", אני פותח ואומר. "הכול בסדר", אני ממשיך. "בוא, אראה לך איך מקפלים את שק השינה, נמצא יחד את המברשת". אני מקפל בעצמי את שק השינה ומסביר לו היכן לחפש את המברשת.

על פניו, עשיתי את כל הדברים הנכונים. התלמיד נרגע, עלה לאוטובוס ולא התקשר לאימו לדווח שהוא סובל בבית הספר ושונא טיולים שנתיים. תוך זמן קצר הוא יחייך ויצלם סלפי במצדה. המשימה הושלמה.

לקח לי לא מעט זמן להבין שעל אף שהיעד הושג, המשימה כלל לא בוצעה. התלמיד למד דרכי שלושה שיעורים בעיתיים: הראשון הוא שלא צריך להיות בתוך קושי, צריך לעבור הלאה. השני הוא שהכול בסדר, בתכל'ס הכול בסדר תמיד, זה רק אתה שחווה משהו לא תקין – אז תתאים את עצמך. השלישי הוא שמישהו אחר יפתור עבורך את ההתמודדות שלך עם קושי. מה שחשוב זה להגיע לנקודת היעד, לרגע השמח שכולם נהנים בו שלשמו יצאנו לדרך. אולם, מה לגבי הדרך עצמה?

לאורך שנותיי כמחנך שמתי לב שחלק ניכר מתלמידיי אינם מצליחים לומר שקשה להם. בהתחלה שיתפתי עם זה פעולה. הייתי בעיקר מעודד, מקטין את המצוקה, מנסה להקל ומספק פתרונות בשצף. עם הזמן הבחנתי שזו אינה נטייה רק אצלי, אלא תנועה רחבה יותר הנמנעת מהכרה בקושי. סוג של שפה וגישה שחלחלו לתודעה של הרבה אנשי חינוך והורים. אין קושי – יש אתגר, כזה שעם קצת מחשבה חיובית פשוט נצלח והוא יעבור בלי שנחווה מצוקה.

כאשר תלמידה שומעת משהו המערער את תפיסת עולמה ונכנסת למצוקה יש לנו רצון להגן עליה, לעצור את הדיון ולאפשר לה לצאת החוצה. כאשר תלמיד כועס על מורה או על חבר אנחנו רוצים להרגיע אותו, להראות לו את הצד החיובי ולהבטיח שזה לא נורא כמו שזה נראה לו. כאשר תלמידים עובדים בקבוצה ולא מצליחים, מתוסכלים ולחוצים, אנחנו רוצים לקפוץ ולסדר את העניינים, לחלק תפקידים.

בואו נדמיין רגע סיטואציה שונה, בה אנחנו רואים תלמיד הולך שפוף במסדרון. נניח שנפנה ונשאל "מה שלומך?" ייתכן מאוד שהתשובה תהא "פשוט עובר עליי יום לא טוב". ואז נחליט שבמקום לומר "לא נורא, אני בטוח שיהיה בסדר", פשוט נשב שם לצדו ונשתוק. אולי בשלב מסוים נהיה אמיצים לשנייה ונשאל "האם אתה מפחד שתיכשל במשהו?" אולי תיפתח שיחה, אולי הוא יפרוץ בבכי ואולי פשוט ירצה שנהיה איתו כמה דקות בשקט בתוך הקושי.

חשוב בהקשר זה להבחין בין קושי שיש לתת לו מקום וכזה שלא. התעמרות, השפלה או ביזוי הם יצרני קושי שאין מקומם בבית הספר, ותפקידנו לגונן על התלמידים מפניהם. גם בתהליך הלמידה לא כל קושי הוא קושי בעל ערך. שינון, למשל, אינו קושי הנושא בחובו ערך רב, לא לימודי ולא אישי. אבל, אנחנו לא בוחלים לייצר אותו. דווקא במקומות בהם יש קושי בעל ערך, הנובע מסקרנות, מהתמודדות עם קונפליקטים, עם הלא ידוע, עם עצמי, עם אחרים, דווקא במקומות האלו אנחנו נוטים להקל.

באחד המבחנים הראשונים שחיברתי כמורה להיסטוריה הצגתי לתלמידים שאלה: "האם, לדעתך, ההיסטוריה חוזרת על עצמה?" נתתי להם את השאלה מראש, לפני המבחן, והצגתי כיצד ניתן לגשת אליה ולהתכונן. "לא למדנו אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה או לא", נטען כלפיי. "איך נדע אם התשובה שלנו נכונה, לא כתוב לנו במחברת מה נכון".

הרעש גבר, התלונות עלו כלפי מעלה והייתי קרוב לוותר על השאלה, ולחזור לשאלות מסוג "הצג שתי סיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית". הלמידה, כפי שהרגלנו את התלמידים, היא מתישה, אך לעולם אינה מבלבלת. הקושי הוא כזה שאנחנו יודעים בדיוק כיצד ללמוד אליו, איך לפתור אותו ובעיקר איך לסיים אתו כאשר נגמר המבחן. אך ההתמודדות האמיתית עם היסטוריה, למשל, היא בלתי נגמרת. היא מעיקה, היא מרגשת, היא מסחררת, היא עצובה, היא קשה ויש בה הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.

הקושי הוא חלק מחיים בעלי ערך. אין כאן חידוש מרענן והרי כבר נכתב בקהלת ג': "עת לבכות ועת לשחוק". אסור לנו לשתף פעולה עם האשליה המודרנית של האושר התמידי, הבלתי ריאלי, שהפך להיות האידאל החדש.

* גילי רומן הוא מנהל בית הספר הבינלאומי בכפר הירוק EMIS, מורה ומחנך

צילום מקור: תקווה מהבד

אחד התפקידים המרכזיים של המורים בעבר היה להעביר ידע. היום הידע קיים בכל מקום. מהו אם כך תפקידו של המורה היום? אני שואלת את פרופ' נמרוד אלוני בתחילת שיחתנו במשרדו בסמינר הקיבוצים. פרופ׳ אלוני, בנה של שולמית אלוני, הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים, ראש קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי ומנהל תחום האתיקה החינוכית ב"מרכז לאתיקה בירושלים". הוא פרסם עד היום תשעה ספרים בתחום החינוך ההומניסטי, החינוך המוסרי והחינוך לדמוקרטיה.

שעמום מחוסר גירויים חיצוניים הוא ביטוי לשממה פנימית. אפשר ללמד חוכמה. אבל צריך שהמורים עצמם יהיו מופת של דוגמה אישית של חוכמה

"נכון שלצעירים היום יש טונות של אינפורמציות, אבל חינוך במובן האידיאליסטי או הפילוסופי אינו מסתפק ברכישת בקיאות בידע, אלא תמיד שואף לאיזשהו אידיאל של מה שנקרא הכשרה לאמנות החיים, או הכשרה ל׳בנאדמיות׳. זהו אידיאל שקיים מתקופתם של קונפוציוס ובודהא במזרח, דרך סוקרטס, אפלטון ועד אריסטו".

מה הכוונה בהכשרה ל״בנאדמיות״?

״זו הכשרה שמטרתה אינה להשיג ידע, אלא חוכמה. זה משהו שהוא הרבה מעבר לידע או בקיאות. זה משהו שכולל בתוכו מצפן מוסרי, טוב טעם, טקט, שיקול דעת, הרבה השכלה כמובן וחשיבה ביקורתית. כל זה ביחד מביא בסופו של דבר לאורח חיים פורה. אבל כבר בתחילת המאה העשרים המתמטיקאי והמחנך האנגלי אלפרד נורת׳ וייטהד כתב על כיצד התדרדרנו מאידיאלים של חוכמה ומוסר לאידיאל של בקיאות בחבילות ידע״.

ומה המצב היום בהשוואה לעבר?

"המצב עוד יותר קשה. הסיבה לכך היא המגמות הדומיננטיות בתרבות בת זמננו, שמצד אחד מעמידות לרשות הצעירים חופש בחירה חסר תקדים ומזמנות להם באמצעות המדיה הדיגיטלית נגישות כמעט לא מוגבלת לתשתיות ידע ותרבות. ומצד שני מדלדלות את השפה, משטיחות את התרבות, פוגעות בקשרים הקהילתיים והבין אישיים, מחלישות את הדמוקרטיה, מחריבות את איכות הסביבה, מנכרות את הצעירים מהחברה ומהטבע וממכרות אותם לריגושים עזים בתעשיית הבידור, בחמדנות הכספית, בפולחני סלבריטאים, במדיה הדיגיטלית ובשימוש בסמים ובאלכוהול.

"בנוסף, אנחנו חווים פיחות משמעותי מאוד במדעי הרוח. יש קיצוצים בלימודי חינוך וכמעט שלא מלמדים יותר פילוסופיה והיסטוריה של החינוך. הכול קיבל אוריינטציה טכנית, ביצועיסטית. ישראל אימצה את הדגם האמריקני הוולגרי של תוצרים, ביצועים, כמויות, מבחני פיז״ה וגופים חיצוניים. במשך זמן רב הדגש היה על תוצרים במבחנים והתעלמות כמעט מוחלטת מחוויית הלמידה, מהאקלים הבית ספרי, מיחסי אנוש ומחינוך ערכי. כל זה היה לא רלוונטי – תמיד רצו לראות את השורה התחתונה במונחים של תוצרים כמותיים – היכן אנחנו ביחס לפיז״ה או במיצ"בים".

אפשר בכלל ללמד חוכמה?

"אפשר ללמד. אבל צריך שהמורים עצמם יהיו מופת של דוגמה אישית של חוכמה. המורה חייב להיות אוריין מבחינה תרבותית חברתית, לדעת מה הבעיות המרכזיות שאיתן החברה, המדינה או האנושות מתמודדות, והוא חייב לדעת איך לחבר את החוכמה אל הידע שהוא מלמד בכל שיעור ובכל נושא. אם הוא מלמד ביולוגיה הוא חייב לקשור את זה למשל לבעיה של הכחדת המינים, אם הוא מלמד כלכלה הוא חייב לקשור את זה לבעיית העוני, ואם הוא מלמד תנ"ך, הוא צריך לקשור את זה לבעיה של זכויות אדם".

מאמין בציונים

האם בחינוך שמדגיש חוכמה ו'בנאדמיות' יש בכלל מקום לציונים?

"אני חושב שציונים מבטאים דבר שיש לו חשיבות. בכל התרבויות הקלאסיות, גם ביהדות, גם ביוון וגם אצל קונפוציוס יש דחף פרפקציוניסטי לאיכות. כל דבר שאני עושה, אני יכול לעשות ברישול או לעשות מעולה, והציון הוא סוג של הכרה שעשיתי דברים כהלכה. הבעיה היא שהרבה פעמים הציונים הופכים להיות מנוכרים לחוויה האישית של התלמיד מהלמידה.

"אפשר למצוא תלמידים שקיבלו 100 בבגרות בספרות והם שונאים ספרות. התלמידים האלה הם הצלחה בית ספרית אבל הם כישלון חינוכי. יש ניסוח יפה של אפלטון האומר שתפקידו של החינוך הוא לגרום לתלמידים להתאהב במה שראוי לאהבה. אם באמת גרמתי לתלמיד להתאהב בספרות או בביולוגיה, אז הצלחתי. מה שהסטנדרטיזציה של הציונים עושה זה בדיוק ההפך. 'לא חשוב מה אתה אוהב, העיקר שיהיה לך ציון טוב', וזאת הבעיה.

"פרופ' פאסי סאלברג, מי שהוביל את רפורמת החינוך בפינלנד, עושה הבחנה ברורה בין הגישה האמריקנית ששם הציונים הם מקל וגזר, הם שוט אכזרי של ניפוי ומיון, ובין הגישה בפינלנד שגם היא מאמינה במצוינות, אבל היא מקטינה למינימום את הסטנדרטיזציה ואת המערכת השלמה של המדינה למיון וניפוי. היא בונה את הציונים כמשהו הרבה יותר מקומי, בית ספרי, ביחסים אנושיים, בדברים המוגדרים בין מורה לתלמיד. כך שהתלמיד יכול לראות שזה קשור באמת להשקעה שלו, להבנה שלו, למוטיבציה ולאיכות שלו. ואז, בתוך הקשר האישי בין המורה לתלמיד, גם אם המורה צריך לתת ציון נמוך, הוא ייתן אותו עם המון אכפתיות ותשומת לב".

איך אפשר לאמץ גישה אישית בכיתות של 35 ילדים?

"אפשר לגייס עזרה מההורים, והמון הורים שמחים להיכנס לסיפור הזה. בכלל רואים שמנהלות בתי ספר טובות הן אלה שיודעות להפיק משאבים מהקהילה. דוגמה טובה לכך היא מה שעשתה קארן טל, לשעבר מנהלת בית הספר לילדי עובדים זרים ביאליק רוגוזין בתל אביב".

אם נחזור לנושא הציונים, יש כבר בתי ספר שמוותרים לגמרי על ציונים ונראה שזו מגמה שתתפוס תאוצה.

"זו גישה שמוותרת על איכות, שמוותרת על הישגיות, גישה שלא מקובלת עליי. בעיניי חשוב מאוד מאוד שאדם יממש את הפוטנציאל שלו. זה משליך על כך שגם החברה תוכל ליהנות מסטנדרטים של איכות בכל תחום, שדברים יתקתקו בכל תחום כמו שצריך: שתקבל משכורת בזמן, שיהיה נייר טואלט בשירותים, שהרכבת תגיע בזמן. לכן זה חשוב".

עניין הציונים נוגע גם בנושא של שיעורי בית. האם חשוב לתת לילדים שיעורי בית?

"יש עובדה אמפירית מעניינת שכדאי לציין אותה בהקשר הזה: פינלנד ודרום קוריאה הן שתי מדינות שמופיעות תמיד בפסגת ההישגים במבחנים בין-לאומיים, והן הפוכות באוריינטציה החינוכית שלהן. בדרום קוריאה הילדים הולכים מבית הספר לקבוצות של תגבור למידה עד הלילה, ולומדים שבעה ימים בשבוע כמו מטורפים, אבל, יש שם אחוז גבוה מאוד של התאבדויות. בפינלנד הכול בנוי על נינוחות, על פתיחות, על קצב איטי, על לימוד של פחות חומרי גלם.

"אני אישית חושב שאם נותנים שיעורי בית, זה צריך להיות מעט מאוד, ובנוסף זה צריך להיות משהו הפוך לחוויה של כיתה של 35 תלמידים. זה צריך להיות משהו שנותן לילד הזדמנות להביא את הקול האישי המיוחד שלו, את נקודת המבט האישית שלו בכל נושא שבוחרים".

יוצרים חשק אל הטוב ואל היופי

דיברת קודם על המגמה בתרבות שממכרת צעירים לריגושים עזים, וזה קשור להתמכרות למשחקי מחשב ולמסכים מגיל צעיר מאוד. איך אפשר להתמודד עם זה?

"חייבים להבין שכל הנושא הזה הוא נורה אדומה דולקת. לא מזמן התפרסמו ידיעות בארץ שיש עלייה ב-40 אחוז לנטייה לאובדנות בקרב ילדים שחיים עמוק ברשת. אני חושב שבתי ספר וגם מכללות חייבים להתמודד עם הסוגיה הזאת, ולא מספיק שיגידו שזה רע. חייבים לייצר אלטרנטיבה".

איך מייצרים אלטרנטיבה?

"זאת בעצם שאלת המפתח. כיצד אנחנו יוצרים שוב חשק אל הטוב, אל הצדק, אל היופי, וכיצד אנחנו מואסים בגסות ובכוחנות – זו צריכה להיות לאו דווקא חוויה שכלתנית, אלא רגשית יותר, עמוקה. לילדים, ובכלל לאנשים, יש צורך בחידוש האינטימיות. אינטימיות עם עצמם ועם זולתם, אינטימיות עם הטבע ואינטימיות עם התרבות, והיכרות עם תרבות גבוהה.

"הורים מקנים הרגלים, אבל עושים זאת על פי נורמות פסולות" | תמונה: Fotolia

"הרעיון הוא שרק מי שחווה את העמוק ידע לזהות את השטוח. רק מי שפגש יהלום תרבותי ידע לזהות זכוכיות מזויפות. תפקיד החינוך הוא לתת להם לטעום ולהתנסות במובחר, במשובח. המפגש עם הדברים העמוקים הוא מתנה לחיים. מי שחווה אותם לא סובל את הרִיק של אלה שחיים רק בין הזפזופים. מי שחי כל הזמן בקצב של זפזופים בין ערוצים, מתקשה לקלוט מסר שדורש אורך נשימה. מסר כזה נהיה משעמם, כי כל הזמן מחפשים דברים שעובדים מהר יותר. ואז כשהמורים רוצים לדבר על דברים עמוקים יותר, אין להם אפשרות לעשות את זה. אומרים להם ‘אתה חופר׳. השטוח, המהיר, המענג והמיידי נהפכים היום לקנה המידה – שזה כמובן אנטיתזה לתרבות.

״אחת הבעיות שאנחנו מגלים היום היא שלא משנה כמה גירוים חיצוניים יש לילד, הוא עדיין יאמר שמשעמם לו, שריק, אלא אם יש לו תובנה גבוהה שמשמעות החיים לא יכולה לבוא מבחוץ. לכן שעמום מחוסר גירויים חיצוניים הוא ביטוי לשממה פנימית.

"צריך לחשוב איך יוצרים בבית הספר מרחבים שבהם חווים דברים נהדרים שהיו פעם ושלא ניתן למצוא יותר, לא בטלפון ולא במחשב, כמו יחסי אנוש עם פרגון הדדי והתנהגויות יפות, קריאת שירה וספרות ביחד, התבוננות ביצירות אמנות, ציור, מדיטציה, פילוסופיה. למשל בבית ספר תל חי בדרום תל אביב, שזה בית ספר עם אוכלוסייה קשה יחסית, הכניסו מיינדפולנס".

מה המקום של ההורים בתהליך הזה?

"בעבר ההיכרות עם התרבות הגבוהה התחילה מהבית. אבל היום רוב התאים המשפחתיים אינם מה שהיו פעם. אין כמעט ישיבה ביחד שבה מדברים על ספרות, תרבות וקהילה. ההורים הורידו מעצמם את האחריות להוות מודל ראוי לחיקוי לילדים, להיות מעורבים, קשובים ולהקנות הרגלים. אבא אחד שפגשתי במילואים אמר לי: אני כבר לא מבין את הילדים שלי, הרמתי ידיים, אני לא מצליח לגעת בהם״.

מה אתה מציע להורים כאלה שרוצים לעשות טוב יותר אבל לא מצליחים?

״הורה שאכפת לו מזה הוא כבר הורה שאולי גם עושה משהו בעניין. אני חושב שקודם כל ההורה צריך לתת לעצמו דין וחשבון מהי תמונת האדם ותמונת החברה שהוא היה רוצה שתהיה בעולם. לאחר מכן, הוא צריך לשאול את עצמו האם הוא מייצג את המודל הזה.

״אחר כך, עם כל הכבוד לכך שההורה רוצה לעסוק בהגשמה עצמית, הוא חייב להיות שם. הורים חייבים לשבת לאכול עם הילדים, לראות טלוויזיה ביחד, ללכת לטיולים ביחד, למוזיאונים, לקומזיץ על שפת הים, לשמורת טבע – לא לוותר ולא לוותר. לגרום לילד ליהנות מדברים שהם יפים, שהם ראויים, שישאירו בו חותם״.

אמרת שההורים צריכים להקנות הרגלים לילדים שלהם. באיזה אופן?

“בראש ובראשונה הם צריכים להוות דוגמה אישית. בני אדם רואים את האחר, את המבוגר המשמעותי, ובדרך כלל מאמצים את סגנון התנהגותו ומחקים אותו. כשהמבוגר המשמעותי לא מייצג משהו יפה או נכון, ראוי או טוב, יהיה קשה לחנך בני אדם. זה כולל את האבא שאומר לילד שלו לקרוא ספרים אבל לא קורא אף פעם ספר, או לשמור על החוק אבל חונה במקום אסור. וזה כולל גם פוליטיקאים.

״צריך להקנות הרגלים, להסביר לילד איך אומרים בוקר טוב, איך לא זורקים עטיפה על הרצפה אלא רק כשמגיעים לפח; כשרואים מישהו חלש – מושיטים לו יד״.

אז אתה חושב שהורים לא עושים את הקניית ההרגלים הזאת?

“הם מקנים הרגלים, הבעיה היא שהם עושים את זה על פי נורמות פסולות״.

באיזה אופן?

“רוב ההורים רוצים שהילד שלהם יהיה מצליחן בחברה על פי נורמות החברה, גם אם הנורמות בחברה מושחתות. הם רוצים שהוא ירוויח, ולאו דווקא שיהיה חכם, צדיק או ישר. כמה הורים היום אומרים לילדים שלהם: ‘לא נורא שאתה לא מצליח או לא מתפרנס היטב – העיקר שאתה שומר על היושר שלך, שאתה בן אדם טוב׳.

“יש קבוצות אינטרסים – בפוליטיקה, בדת, בכלכלה – שהדבר האחרון שהן רוצות הוא שאנשים יהיו באמת מחונכים, כי ככל שאנשים יותר חכמים כך קשה יותר לתמרן אותם״.

זה נשמע כמו תיאוריית קונספירציה.

״זאת לא. הפילוסוף עמנואל קאנט אמר שקבוצות האינטרסים רוצות קהלים שבויים – הכנסייה רוצה קהל שבוי, המפלגה רוצה קהל שבוי שיצביע לה בסופו של דבר, מקדונלד׳ס כבר מגיל אפס מראה לך פרסומות בבתי קולנוע של ילד בנדנדה כדי שתקנה דברים שלו. מערכת החינוך צריכה להכשיר את הילדים לא לתפקוד מוצלח בחברה כפי שהיא, אלא לאנושיות טובה בחברה אנושית כפי שמן הראוי שהיא תהיה".

בית הספר יכול לעזור להורים?

"בית הספר צריך ליזום הדרכה להורים. האינטראקציה עם ההורים חייבת להיות דו כיוונית. כמו שבית הספר מאפשר להורים להיות יותר מעורבים בבית הספר, הוא צריך גם להפוך למרכז הדרכה כלפי ההורים. אחת לתקופה הוא חייב לערוך מפגשים ולהוציא חוזרי הדרכה שבהם הוא אומר להורים 'זה לא ילך בלעדיכם, ואז כבר יש להורים ולבית הספר אג'נדה משותפת".

פוליטיקה בכיתה

דיברנו קודם על תפקידו של המורה היום. האם מורה יכול להציג את עמדתו הפוליטית בכיתה?

"על פי חוזר מנכ"ל הוא יכול להביע דֵעה אישית כמו 'אני בעד ארץ ישראל השלמה' או 'אני בעד שתי מדינות לשני עמים', אבל העמדה שלו צריכה להיות מנומקת, בלי אלמנטים מפלגתיים בפנים, וכמובן אסור שיהיה בה אלמנט של גזענות או הסתה. צריך לאפשר לקיים בכיתה דיון חופשי עם מגוון דעות, ואני חושב שחובה לעסוק בזה".

זה לא פשוט במדינה שלנו.

"נכון, לכן תפקיד נוסף של המורה הוא לטפח אנשים שהם באמת פלורליסטים, שהם סובלניים, שהם יכולים לחיות עם מורכבויות, שיכולים לראות דברים מזוויות שונות ולהבין שאין שחור ולבן, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אנשים שיכולים להודות בטעויות ולהכיל ביקורת".

זה ללכת כמעט נגד המגמה המרכזית בחברה שלנו.

"נכון, מחנך תמיד צריך להיות קצת כמו נביא, כמו פילוסוף, ללכת נגד הזרם. מחנכים צריכים לבנות מרחבים קצת בועתיים, ששם הם מנסים להראות נורמות אחרות. אבל זה לא קורה כמעט, כי אין מודעות מקצועית שכזאת.

“אחת הבעיות היא שחינוך הוא מקצוע שלא הגיע לבשלות. בשונה מרופאים ומפסיכולוגים ומעובדים סוציאליים, שהמחויבות הראשונה שלהם היא להביא את המטופל למיטבו בהתאם למקצוע שלהם, אנשי חינוך לאורך כל ההיסטוריה שירתו את כל האדונים האחרים – של השמאל, של הימין, של הפוליטיקאים ושל הדת. אנשי חינוך חושבים שהם צריכים לשרת את הקונצנזוס הפוליטי בזמן ובמקום מסוימים״.

איך המחנך יכול לצאת מתוך הסביבה הזו?

“המחנכים חייבים להחריג את עצמם. כמו שלמערכת המשפט יש סוג של אוטונומיה, גם לחינוך צריכה להיות ריבונות. בפינלנד יש למשל ׳המועצה הלאומית לחינוך׳. כלומר, מי שיקבע מה יהיה החינוך לא יהיה שר החינוך, אלא גורמים מקצועיים של מיטב אנשי החינוך בישראל, ואז אפשר יהיה לבנות תוכניות ארוכות טווח שתלויות פחות בממסדיים ובמי שעכשיו על הכיסא״.

* הראיון עם פרופ' אלוני נערך באוקטובר השנה, ושולבו בו דברים שאמר לנו בראיון קודם

תמונה: באדיבות עבדולקאפי אלחמדו

" עבדולקאפי?"

"כן, אני כאן".

"מה שלומך? מה המצב שם?"

"אנחנו חיים. הכול בסדר. אני ממשיך ללמד באידליב".

"כל העולם צופה בחרדה ובאי ודאות על מה שקורה אצלכם. אתם לא מפחדים?"

"לחכות למוות גרוע הרבה יותר מהמוות עצמו. אחרי שבע שנים של הרס ומלחמה, אנחנו צריכים לעשות משהו טוב. אנחנו צריכים לחנך את הדור הבא. תאמיני לי, אם לא יהיה חינוך, כל הצעירים האלה יהיו לוחמים, אולי יצטרפו לארגונים קיצוניים, אולי יעזבו את המדינה. לאנשים יהיה עתיד שחור בלי חינוך. לכן אנחנו כאן".

אם לא יהיה חינוך, כל הצעירים האלה יהיו לוחמים, אולי יצטרפו לארגונים קיצוניים

בכנות ובכריזמה המאפיינות אותו, המורה עבדולקאפי אלחמדו מספר לי בראיון טלפוני מסוריה איך עמד מול קבוצה של ילדים בני תשע ועשר, בעיר חאלב, בסלון שהיה פעם שייך למשפחה והפך לכיתה מאולתרת, ולימד. ריח של הרס היה באוויר ועדיין ביקש אלחמדו מהילדים להתחלק לשלישיות ונתן לכל שלישייה ספר. השיעור התחיל.

לאחר חצי שעה נשמעה דפיקה בדלת. אלחמדו פתח אותה וראה את תלמידו עמרן עומד שם נבוך. "למה איחרת עמרן?" אמר בקול תקיף, "השיעור התחיל לפני חצי שעה". "המורה אני מצטער", ענה הילד והמשיך בקול שקט: "אבא שלי ואחותי נהרגו אתמול במתקפה, באתי לספר לך את זה".

תמונה: באדיבות עבדולקאפי אלחמדו

"הייתי בהלם", סיפר לי אלחמדו, "הוא הגיע עד לבית הספר כדי להגיד לי שלא אכעס שהוא לא מגיע. הייתי בהלם. לא ידעתי מה לעשות ורק אמרתי לו שאני מצטער על המשפחה שלו. אחר כך כעסתי מאוד על עצמי שהתרגזתי על ילד שהיה במצוקה".

אולי הוא הגיע כי הוא בטח בך ורצה להיות בכיתה. 

"כן, אני יודע, אני גם אוהב מאוד את תלמידיי. מערכת היחסים שלי איתם קרובה מאוד. אני תמיד שואל אותם מה הם עושים והאם הם בטוחים. נשארתי בסוריה בשבילם".

החיים טובים יותר מהמוות

כבר ביום הראשון של המהפכה, בשנת 2011, כשהמורה עבדולקאפי אלחמדו, אז צעיר בן 23, ראה שרבים מחבריו אורזים ועוזבים את סוריה, הוא הרגיש שלא יוכל לעזוב את תלמידיו. הוא היה אז מורה בתיכון אך מהר מאוד החל ללמד ילדים קטנים, בהתאם למה שהמצב דרש. "חשבתי לעצמי, מה יהיה עם הילדים האלו שלא עוזבים? הם גרים כאן. למדתי כדי ללמד ולא אעזוב את סוריה", הוא נזכר בהתרגשות.

"כשחאלב הייתה בקו האש, אנחנו המורים הבנו מהר מאוד שחייבים להיות זהירים מאוד עם הילדים", מספר אלחמדו. "למשל, כשילד לא מתנהג יפה בכיתה אתה לא יכול להגיד לו 'תביא את אבא שלך', כי יש אפשרות שאבא שלו מת. אפילו שאלה פשוטה כמו זאת: 'למה אתה מאחר', היא לא טובה".

הבנו מהר מאוד שחייבים להיות זהירים עם הילדים. למשל, כשילד לא מתנהג יפה בכיתה אתה לא יכול להגיד לו 'תביא את אבא שלך', כי יש אפשרות שאבא שלו מת

אלחמדו מספר שכיתות שהתקיימו במבנים של בתי ספר המיועדים לאכלס תלמידים רבים שינו את צורתם. "כשקראנו שבעיר חומס מתו 41 ילדים בהפצצה רצחנית אחת, החלטנו להפסיק ללמד בבתי ספר רגילים. החלטנו ליצור בתי ספר קטנים יותר ולימדנו בבתים, בדירות ובמקלטים. בכל בית ספר כזה היו 100 תלמידים.

"למשל, אם היו שלוש דירות ריקות אחת ליד השנייה, זה היה בית ספר. אם הם לא היו במקלטים אז היינו מלמדים אותם בקומה השלישית. הקומות מתחת הן מסוכנות יותר. רוב בתי הספר היו כאלו".

איך מתאמים אופרציה כזו?

"זה היה קשה מאוד בהתחלה. היו אנשים רבים שעזרו לזה לקרות. היו גם הרבה אנשים שיודעים איך לתאם דברים כאלו שעזרו. אחרים עזרו בלאבטח את המקום, כמו למשל להניח שקי חול על הקירות בחוץ כדי לתמוך בהם".

מה מלמדים את הילדים בנסיבות כאלו?

"בחאלב לימדתי אנגלית, מתמטיקה אבל קודם חשבתי על הנפש שלהם. הייתי הולך הביתה וחושב: 'מה אני יכול לעשות עם הילד הזה?' תמיד יש זמן ללמד, אבל קודם כל צריך לדאוג לאנשים, לדאוג למזון. אז תמיד סיפרתי בדיחות ועזרתי להם לשכוח את הדברים הרעים, רק אחר כך התחלתי ללמד. ניסינו לבנות הוראה שלא מבוססת על ידע אלא על בניית אופי. לשאול האם הם שמחים?

"לילדים יש גם אהבה גדולה ביניהם. הם לא שונאים או מקנאים, הם אוהבים זה את זה. בכל פעם שיש סיטואציה קשה ומישהו מאבד את האבא או האימא שלו, כולנו מגיעים לבית של הילד לנחם. אני אומר לילד שהוא צריך לגדול ולהיות טוב כמו שאימו הייתה, טוב כמו שאביו היה. שהם היו רוצים שהוא יהיה טוב בעתיד. ניסינו להישאר עם הילד עד שהוא חוזר לבית הספר".

תמונה: באדיבות עבדולקאפי אלחמדו

דיברת איתם על המוות ועל הקושי שהם עוברים? 

"ברוב המקרים דיברתי איתם על כך שהחיים טובים יותר מהמוות. אנחנו לא אוהבים את המוות והחיים חשובים יותר. לא רציתי שהם יחשבו שהמוות נמצא בסוף הסיטואציה הזאת. אמרתי להם: 'תחיו את היום שלכם. תשכחו ממה שיכול לקרות בעתיד. תחיו היום כאילו אתם חיים לנצח'. לפעמים הייתי משתמש בדברים שהיו כתובים בספרים כדי להתייחס לדברים שהם עוברים בדרך מצחיקה. תמיד כשלימדתי ניסיתי לרומם את רוחם ולהוציא אותם מהסיטואציה שבה הם נמצאו".

וההורים רצו לשלוח אותם לבית הספר? 

"ההורים לא רצו שהם ילכו. פעם, שבעה מהתלמידים שלי וארבעה קולגות שלי נהרגו בזמן שהיינו יחד בבית הספר. מטוס כיוון ישר לבית הספר. רק תדמייני שילדים בני 8, 9, 10 עוזבים בסיטואציה כזאת את המשפחות והבתים שלהם כדי להגיע לבית הספר.

"לכן אני תמיד קורא לתלמידים שלי גיבורים. הם הגיבורים הכי מכובדים שיש. הם טובים יותר מגיבורים כמו הרקולס שקוראים עליו בספרים. הם בני 9 ופצצות נופלות עליהם והם בכל זאת באים לבית הספר. פעם, כשהלכתי לבית הספר ראיתי שניים מתלמידיי, ילד בן 6 ואחותו בת 11, הולכים לבית הספר ופתאום נופלת לידם פצצה. למזלם הם לא נפגעו. הם רצו הביתה למצוא מקלט. היית מצפה שהם יישארו בבית, אבל אחרי שלוש דקות הם התקשרו אליי ואמרו: 'בוא נלך יחד לבית הספר'".

אלחמדו מכנה עד היום את העיר חאלב, אותה נאלץ לעזוב, כ"גן עדן" שבו השאיר את חייו ואת נשמתו. כיום הוא חי עם אשתו ושני ילדיו הקטנים באידליב ומלמד ספרות אנגלית באחת האוניברסיטאות שנפתחה באזור.

כשחושבים על המציאות המתוחה באידליב קשה לדמיין שאנשים שם הולכים לאוניברסיטה. 

"אבל זה קורה. כבר יצא לנו לעשות מבחן שבמהלכו פשוט הפציצו אותנו. בכל פעם שזה עמד לקרות אמרתי לסטודנטים שלי, תנשמו עמוק, ספרנו עד שלוש וזה עבר. אנחנו המורים ניסינו להתייחס לכל הסיטואציה כבדיחה.

"יש שתי אוניברסיטאות באזור, אחת מהן נקראת 'חאלב', ושם אני מלמד. יש הרבה פרופסורים שנשארו בסוריה, אנשים בעלי דוקטורט ובעלי תואר שני. לי יש MA בהוראת אנגלית, ואני מלמד במגמת ספרות אנגלית. כ-2,000 סטודנטים לומדים רק במחלקה שלנו ובכל האוניברסיטה יש 20,000 סטודנטים".

זה הרבה.

"כן, את יודעת, זה אזור צפוף מאוד עכשיו, אנשים באו לכאן מכל רחבי סוריה ורוצים להתחיל את חייהם. הם היו צריכים לעצור את הלימודים כשהמלחמה החלה והתחילו שוב ללמוד לפני שלוש שנים כשפתחנו את האוניברסיטה. אם אנשים כאן יחכו עד שהמלחמה תיגמר, הם יכולים לחכות עוד עשר שנים".

אתה עובד בעבור כסף? 

"רוב הזמן אנחנו עובדים בהתנדבות, כי לאנשים אין כסף לזה. לא תמיד, כי אנחנו גם צריכים להתקיים, תלוי בסיטואציה".

כשהייתם צריכים להתפנות לאידליב עשית את זה עם תלמידים שלך? אתה עדיין רואה אותם? 

"נפרדתי מהם שם וכל אחד הלך לדרכו. ברגע הפרידה חזרתי ואמרתי להם שהם העתיד של סוריה, שהם יוכלו להיות בעצמם מורים בעתיד ושעליהם לדאוג לתלמידים שלהם. ראיתי כמה מהם כאן, רובם כבר בני 15 ו-16".

אם מחר אסאד נכנס לאידליב או מפציץ בגז, מה תעשו? 

"אם המשטר הסורי יתקוף אני מצפה לתסריט הכי גרוע, אולי שואה, אולי טבח המוני", הוא עונה בקול חזק ומרגש. "עד עכשיו הסתכלתי לעבר העתיד, אבל אם משהו רע כזה יקרה, אני הולך לאבד את העתיד שלי, לאבד את העבר שלי, לאבד את הכול. אתחיל לחשוב על המוות, ואני לא אהיה היחיד, כל האנשים כאן יחשבו על זה. כי ביום שזה יקרה רוב האנשים יתנגדו לזה עד מוות. לא נסכים לחיות תחת המשטר הסורי.

"זאת הסיבה שאנחנו חושבים רק על הרגע הנוכחי. אפילו אם אלך היום לאוניברסיטה ומחר יתחיל ההרס, אלך בכל מקרה, מבלי לחשוב על מחר. ומחר אלך מבלי לחשוב על היום שאחרי. אם משהו רע יקרה, זה יקרה בניגוד לרצוננו. אבל לפחות נדע שניסינו".