המדינות הערביות שיתאחדו תחת קואליציה אחת | עיצוב מפה: אלכס גורביץ׳, תמונות: www.h-schmidt.net/map ,Khaled Desouki/AFP/Getty Images ,Bandar Aldandani/AFP/Getty Images

באפריל 1948 התכנסו נציגי צבאות ערב ורקחו תוכנית להשמדת מדינת היהודים לכשתוקם. במאי פלשו צבאות סוריה, עיראק, לבנון, ירדן, מצרים וערב הסעודית למדינת ישראל, וכמו בתנועת מלקחיים ניסו לעקור אותה.

בימים אלה, כ-70 שנה מאוחר יותר, מתכנן הממשל האמריקני להקים לתחייה חלק מאותם צבאות ולאחד אותם. אלא שהפעם המטרה תהיה שונה: במקום מתקפה על ישראל – מתקפה על גרורותיה של איראן במזרח התיכון ובלימת השפעתה.

אף על פי שמדובר בהתרחשות משמעותית באזורנו, הסיפור לא זכה לכיסוי משמעותי בתקשורת העולמית והישראלית. בתחילת אוקטובר אישרה מחלקת המדינה האמריקנית את תוכניתה להקים גרסה ערבית של נאט"ו – כוח צבאי סוני שיאחד את סעודיה, מצרים, ירדן, כווית, עומאן, בחריין, איחוד האמירויות הערביות וקטאר. טים לנדרקינג, סגן עוזר מזכיר המדינה לנושא מדינות ערב שבמפרץ הפרסי, אישר בראיון לסוכנות החדשות The National ב-26 בספטמבר כי הוא עסוק בימים אלה בדיפלומטיה שקטה שמטרתה להניח את היסודות לוועידה שתתקיים בינואר 2019 – שבה יוכרז על הקמת הכוח שייקרא (MESA The Middle East Strategic Alliance).

לאחר שדווח בסוף אוגוסט האחרון כי איראן העבירה לעיראק טילים המסוגלים להגיע עד תל אביב, הציעו גורמים ישראלים כי עיראק עשויה להפוך לחזית חדשה במלחמה נגד איראן

החשש של מדינות ערב הסוניות הוא מהתחזקותה של איראן, שהתבססה כבר בעיראק, בסוריה ובלבנון, ותומכת בשיעים הנלחמים בתימן. "האינטרס של איראן הוא להבטיח את יציבותה ואת ביטחונה, ובאותה מידה להשיג שליטה על המפרץ הפרסי ועל הנפט הערבי", כתב באוקטובר השנה ג'ורג' פרידמן, מומחה לגיאו-פוליטיקה בעל שם עולמי מסוכנות הידיעות הגיאו-פוליטיות GPF. "זה איום רחוק, אבל באיומים רחוקים עדיף לטפל מוקדם מאשר מאוחר".

לפי דיווח בוושינגטון טיימס, במהלך העצרת השנתית של האו"ם, שנערכה בספטמבר השנה בניו יורק, נפגש מזכיר המדינה של ארה"ב, מייק פומפאו, עם שרי החוץ של מדינות ערב הסוניות במטרה להכין את הקרקע לוועידה, אף שלוחות הזמנים אינם סופיים ועשויים להשתנות בהתאם לנסיבות.

הרעיון שמוביל פומפיאו אינו חדש. ב-2015 הסכימה "הליגה הערבית" להקים כוח צבאי משותף שיתנגד להשפעתה של איראן ויילחם בארגוני טרור כמו דאע"ש. אולם ההסכמה לא הביאה לתוצאה מוצלחת במיוחד. ניסיון נוסף נצפה במלחמה בתימן. מאמר שפורסם בסוף יולי השנה במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (BESA) טען כי סעודיה הצליחה ליצור קואליציה של מדינות ערביות שביחד עם שכירי חרב מערביים נלחמה נגד המיליטנטים החוּתִ'ים בתימן, הנתמכים על ידי איראן. הקואליציה רשמה לא מעט הצלחות, אף על פי שנתקלה באין-ספור מכשולים, כמו "כוחות קרקע לא מאומנים, אזור קרקעי קשה שאתגר את המערכה האווירית שלהם ומודיעין פגום או משובש שהגיע מבעלות ברית מערביות".

תמונה: Menahem Kahana/AFP/Getty Images

אתגר נוסף העומד בפני הקמת הכוח החדש מגיע מכיוונה של קטאר. ב-2017 החליטו יתר החברות בקואליציה להטיל סנקציות על קטאר בגלל תמיכתה בטרור וגם באיראן. קטאר דחתה את הטענות, ומאז היא מנסה באמצעות לוביסטים לשכנע את ממשל טראמפ ללכת לקראתה.

עמדת ארה"ב בנושא אינה ברורה לגמרי. בינתיים קטאר כלולה בקואליציה שארה"ב מתכננת להקים. "זה אחד היתרונות של הנאט"ו הערבי", כותב פרידמן. "זה יקרב את מדינות ערב זו לזו ויקבע אותן, בדיוק כפי שברית נאט"ו עשתה לאירופה. זה יתחיל כפלטפורמה הגנתית שתספק תמיכה צבאית, כלכלית ופוליטית, כדי להגביל את השפעתה של איראן. בהמשך הברית תוכל לקבל צורה התקפית, וכך לבטל את השפעותיה של איראן באזור".

מנקודת מבטה של ארה"ב, כוח ערבי לוחם ומתואם הפועל למען מטרה משותפת יאפשר לצמצם את מספר החיילים האמריקנים הנשלחים למזרח התיכון. ארה"ב גם לא תמיד תצטרך להתערב ישירות בנעשה על הקרקע – מהלך שיצמצם עבורה עלויות כלכליות ודיפלומטיות. בנוסף, התעשייה האמריקנית תוכל ליהנות מעסקאות נשק לכשתמכור למדינות הקואליציה.

ובכל זאת עולות כמה שאלות. ראשית, האם בסופו של דבר כל זה אכן יבשיל – האם בינואר יוכרז על הקמת הקואליציה? ומה יקרה אם האיראנים ייכנעו ללחץ הסנקציות וישבו למשא ומתן עם טראמפ – האם ידרשו לבטל את כוח הלחימה הסוני?

פרידמן תוהה על שאלות נוספות שעדיין אינן ברורות: "האם הברית [הסונית] תכלול סעיף הגנה קולקטיבי, הדומה לסעיף 5 בברית נאט"ו, הקובע כי אם אחת החברות מותקפת – כל האחרות חייבות לנקוט בפעולה [להגנתה]? האם ארה"ב תסכים להתחייב לכך גם כן? האם תהיה לברית [הסונית] מִפקדה של כוחות מכל מדינה המחויבים ללחימה, כפי שקורה בברית נאט"ו?"

"עולות מכך גם שאלות אסטרטגיות", הוא כותב, "אם הברית באמת תעבוד, הערבים יהפכו מכוחות עוינים ומפורדים, לכוח בעל פוטנציאל להיות חזק ומאוחד. קיים סיכוי ממשי שזה יאיים על טורקיה ועל ישראל".

החזית החדשה של צה"ל בעיראק

בתוך כך מתחזקים היחסים בין מדינות המפרץ הערביות לישראל, טוענים בסוכנות הידיעות הגיאו-פוליטיות "סטרטפור", במאמר מה-26 באוקטובר. "במשך עשורים, סעודיה ואיחוד האמירויות הערביות, השתמשו בקונפליקט הישראלי-פלסטיני כאמצעי להגברת הלגיטימציה שלהן בביתן (במדינות שלהן, א"ל). בכך שתמכו במטרות הפלסטיניות, הם קשרו אוכלוסיות שבטיות במדינותיהן, שהזדהו עם אותם רעיונות, לשלטון שלהן. אבל כעת כל זה משתנה".

מדינות המפרץ החלו לשנות כיוון בעקבות השינויים הדרמטיים שחלו באזור. מאז שנות ה-70 הבטיחה ארה"ב לשמור על ביטחונן של מדינות המפרץ, אם יותקפו או שאספקת הנפט אליהן תיפגע. היא השקיעה מיליארדי דולרים באבטחת נתיבי סחר הנפט במפרץ הפרסי – בנתה בסיסים צבאיים ושלחה נושאות מטוסים. כל עוד ההבטחה עמדה בעינה, לשליטים בסעודיה ובאיחוד האמירויות הערביות לא היו סיבות משמעותיות לסטות מאזור הנוחות שלהם. אולם שני אירועים מרכזיים שינו את התמונה: הראשון היה "האביב הערבי" שהוכיח שאף שלטון בעולם הערבי אינו בטוח, ותמיכה בפלסטינים בוודאי לא תבטיח זאת. במיוחד המהפכה במצרים הוכיחה שהאסלאם אינו משמש כדבק המחזיק את המדינות הערביות יחד, אלא דווקא מאתגר אותן.

האירוע השני היה מדיניות ממשל אובמה שהכריז על פנייה לאסיה (Pivot to Asia), והעלה חששות במזרח התיכון שארה"ב תצא לגמרי מהאזור ותפסיק לאבטח אותו. מנקודת המבט הסעודית, הסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015 הוכיח שארה"ב מוכנה להקל על איראן. לא למנוע ממנה להמשיך לפתח טילים בליסטיים וזרועות טרור ברחבי המזרח התיכון.

"כשמדינות המפרץ הפרסי ראו שארה"ב אינה מעוניינת להילחם בעלייתה של איראן, הן פנו למדינה היחידה שהייתה חזקה ומחויבת מספיק ללחימה נגד איראן: ישראל", כותבים בסטרטפור. "הן פנו בזהירות לישראל כדי לבדוק מה יוכלו להשיג ממנה, ולמה האוכלוסיות שלהן יוכלו להסכים".

הוכחה לכך היא ד"ר אנואר עשקי, גנרל בדימוס בצבא הסעודי, שהוביל ב-2016 משלחת סעודית לביקור קצר בישראל. בראיון שערכנו איתו למגזין זה טען עשקי כי ישראל היא גורם מייצב שצריך להגיע איתו לנורמליזציה.

מאז עלייתו של דונלד טראמפ, חזרה ארה"ב להדגיש את הקו הנוקשה נגד איראן, ולמרות זאת הקשרים בין מדינות המפרץ הפרסי לישראל המשיכו לצמוח. "אחת הסיבות לכך היא שארה"ב עדיין לא אותתה שתעשה ככל יכולתה להילחם בכל ההשפעות האיראניות במזרח התיכון. וושינגטון הגבילה, למשל, את פעילותה בתימן, שבה החות'ים, בני הברית של האיראנים, נלחמים בקואליציה שמובילים הסעודים. ארה"ב גם נמנעה מלבצע מתקפה כוללת על הגרורות של איראן בסוריה, ואין הבטחה שהיא תפציץ באיראן אם האיראנים יחליטו לפתח נשק גרעיני".

בה בעת נחלשה ההתנגדות מבית של מדינות המפרץ להתקרבות לישראל. אחת ההמחשות לכך הייתה לאחר שארה"ב הכריזה על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים – דמויות מסוימות בכלי תקשורת במדינות המפרץ ופקידי ממשל המשיכו לתת גב פומבי להתחממות היחסים עם ישראל או למפגשים החסויים עם אנשי ממשל ישראלים, אף על פי שהמשיכו לחזור בציבור על הנרטיב הפרו-פלסטיני.

כעת נכנסים לתמונה שני אלמנטים נוספים – טילים בליסטיים שהעבירה לאחרונה איראן למליציות שיעיות בעיראק (ועלולים לאיים על ישראל); ויכולתם של המורדים החות'ים המגובים על ידי איראן בתימן לאיים ולפגוע במשלוחים ימיים ישראלים בשווי כ-15 מיליארד דולר העוברים לא רחוק מחופי תימן.

"לאחר שדווח בסוף אוגוסט האחרון כי איראן העבירה לעיראק טילים המסוגלים להגיע עד תל אביב, הציעו גורמים ישראלים כי עיראק עשויה להפוך לחזית חדשה במלחמה נגד איראן", כותבים בסטרטפור. "ההרהורים של אותם גורמים מגיעים זמן לא רב אחרי שנתניהו איים לשלוח ספינות מלחמה ישראליות להבטיח שמצר באב אל-מנדב בים האדום (בסמוך לתימן) יישאר חופשי מהשפעות איראניות".

כמובן שמתקפה אווירית נקודתית על אתרי הטילים בעיראק לא תבטיח שהאיראנים יפסיקו להעביר טילים נוספים. לכך תידרש מערכה ארוכה יותר. ומערכה כזו עשויה לחזק עוד יותר את הקשרים בין ישראל לסעודיה, טוענים בסטרטפור. במיוחד אם ישראל תפעל נגד החות'ים בתימן או אף אם רק תשתף פעולה עם הקואליציה שנלחמת בהם (ומונהגת על ידי הסעודים) בכך שתעביר לה מודיעין וטכנולוגיה. אם ארה"ב תצמצם את קשריה עם סעודיה, בעקבות רצח העיתונאי הסעודי, עשוי להתחזק עוד יותר שיתוף הפעולה עם ישראל.

תמונה: Pixabay

טיפ, או בעברית "תשר", הוא אמצעי שנועד במקור להביע הערכה כלפי נותני שירותים. הטיפ לא מחליף את התשלום עבור השירות, אך בעזרתו ניתן לפצות אנשי מקצוע מסוימים על עוגמת נפש או להגביר את המוטיבציה שלהם. זו הסיבה בגללה יש אנשים שנותנים טיפ עוד לפני שהם מקבלים את השירות וכמובן שכל אחד מאתנו לוקח בחשבון את הנושא הזה כאשר הוא מזמין משלוחי פיצה או אוכל במסעדה.

הבעיה היא שעם הזמן הפך הנושא של השארת טיפ למורכב ומסובך. כיום כמעט בלתי אפשרי לקבוע רף מקובל של טיפים ויש פערים משמעותיים בין נותני שירותים. לכל זה צריך להוסיף את ההבדל בין טיפים בארץ ובחו"ל ואת התפיסות החברתיות המקובלות שלא קופאות על השמרים אלא ממשיכות להתפתח ולהשתנות.

אז מה עושים? הנה כמה נותני שירותים בתחומים בולטים והטיפים שמומלץ נכון להיום להשאיר להם:

1. מזון ומשקאות: 10% זה רק המינימום

התחום של מזון ומשקאות מייצג לדעת רבים את חוד החנית בנושא של טיפים עבור נותני שירותים. אם כבר הזכרנו משלוחים, כאן נהוג לתת 10 שקלים כטיפ קבוע – בעוד במסעדות הסכום המקובל הוא 10% מינימום. לשם השוואה, רוב האנשים כבר משאירים טיפ של 15% במסעדות ויש כאלה שמגדילים ראש ומפנקים את המלצר או הברמן עם 20%.

2. מלונאות ואירוח: ההבדל בין הארץ לחו"ל

בישראל נהוג לתת לעובדי משק הבית של בתי מלון שטר של 20 שקלים בתור טיפ. אם החדרנים והחדרניות גם מובילים אתכם לחדר, מביאים את המזוודות ונדרשים לארגן עבורכם מיטה לילד או ספה נפתחת, אפשר לתת להם טיפ של 50 שקלים.

לשם השוואה, בחו"ל נהוג לתת רק יורו אחד אבל הסדרנים מתחום האירוח נמצאים בכל מקום. זה אומר שבאירופה נותנים טיפ של יורו לסדרנים בבתי קולנוע, במועדוני לילה ובאולמות אירועים.

כמו כן, הטיפ לפקיד הקבלה תלוי בשירות שהוא נותן וברמת המלון. מי שמתארח במלון יוקרה יצטרך לתת טיפ גבוה בכל מקום בעולם, בעוד מי שבוחר רשת זולה יזכה להתחשבות מסוימת מצד הסדרנים, הבל בוי ופקידי הקבלה

3. מוניות והסעות: טיפ מתוך סכום הנסיעה

טיפ לנהג הסעות שמביא אתכם מנמל התעופה למלון נהוג לתת רק בארצות הברית. בישראל למשל זה לא על הפרק, כי לרוב מדובר במונית או בתחבורה ציבורית. אבל אם אתם בארצו של הדוד סם, תצטרכו לתת טיפ של 1-2 דולר.

בנוסף, בארצות הברית נותנים טיפ של 10% גם לנהגי מוניות ואפשר להסתפק בעיגול של סכום הנסיעה למעלה.

תמונה: Victor Freitas/Pexels

בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במודעות לחשיבות של פעילות ספורטיבית. אם בעבר הצליחו רק גברים ונשים בודדים לשלב פעילויות מן הסוג הזה בשגרה שלהם, הרי שכיום מדובר בתופעה שחוצה גילאים ומקומות. בין היתר, ניתן גם לראות שינוי באופן שבו אנשים מעדיפים לבצע את הפעילות הגופנית שלהם ובעיקר שימוש נרחב במוזיקה עם אוזניות בלוטוס נוחות ונגישות.

האפשרות להשתמש באוזניות ולהשמיע מוזיקה תוך כדי הפעילות הגופנית תורמת לשיפור בביצועים. בעזרת מוזיקה אפשר להתמודד טוב יותר עם אתגרים פיזיולוגיים ולצלוח מכשולים מסוימים. מצד שני, שימוש אפקטיבי במוזיקה גם מחייב התאמה של הסגנון ובעיקר הפלייליסט. אז כיצד עושים זאת? הנה כמה הצעות:

1. צ'יל אאוט לחימום ואימון שחרור

כל פעילות גופנית צריכה להתחיל בחימום קל. ברגעים האלה מכוונים את הפלייליסט למשהו רגוע אך עדיין דינאמי, כמו למשל מוזיקת צ'יל אאוט. הפלייליסט של מוזיקה כזו יכול להיות מקורי מכפי שנהוג לחשוב ולהפתיע אותנו עם צלילים מיוחדים. חוץ מזה, הבונוס הוא שאותו פלילייסט יכול לשמש גם לטובת אימון השחרור. בקיצור, פלייליסט מושלם לפתיחה וסגירה של אימון גופני – גם בלי קשר למספר שנות הניסיון שלנו או לטעם האישי שאותו כבר הספקנו לפתח.

2. מוזיקת רוק לאימון בעצימות גבוהה

מי שמתכננים אימון בעצימות גבוהה חייבים לתת הזדמנות למוזיקת רוק. רצוי להעדיף רוק מודרני ולא רוק קלאסי, אך אפשר בקלות לשלב בתוך כל פלייליסט כמה סגנונות מתקופות שונות. בין היתר, מוזיקת רוק תתאים לאימון אנאירובי בחדר כושר או לשבועות שבהם מחליטים לעבוד על השרירים עם משקולות. מוזיקת רוק גם מזוהה מאוד עם חדרי כושר בארצות הברית ויש לה מעמד איקוני עבור ספורטאים.

3. מוזיקת דאנס לריצה

הפתרון הקלאסי להאזנה למוזיקה במהלך ריצות הוא שימוש במוזיקת דאנס. על הספקטרום של המוזיקה הזו ניתן למקם פופ, האוס וטראנס ויש כאלה שמשלבים בתוכו גם טכנו ופסיכדלי. הדגש הוא בכל מקרה על האופן שבו הבאסים במוזיקה מסתנכרנים עם הריצה ועל האופן שבו היא מפעילה את הרגש. כמו כן, יש אנשים שטוענים שמוזיקת דאנס מגבירה את המוטיבציה להתמודדות עם ריצות ארוכות.

מלבד האמור לעיל, הכי חשוב להתאים את הפלייליסט לטעם האישי. לכל אחד ואחת מאתנו העדפה לסגנון מוזיקלי אחר, אז אין סיבה שנוותר עליו רק כי החלטנו לצאת לריצה בפארק או לאימון אנאירובי בחדר כושר. התאמה של הפלייליסט באזניות לסגנון האישי תאפשר לנו להרחיב את ההיכרות עם אמנים חדשים ובסופו של דבר גם תעזוק להפיק ערך מוסף מכל סוג של פעילות גופנית.

תמונה: rawpixel.com/Pexels

ראיון עבודה מייצג מטבעו מפגש בין מועמד אופציונאלי לתפקיד מסוים לבין המעסיק שלו בטווח הקצר והארוך. עם זאת, רוב האנשים מתייחסים לראיון בתור מעמד בצד אחד שבו רק למעסיק יש הזדמנות לברר מי עומד לפניו. בפועל מדובר בטעות, כי הריאיון גם יכול להעניק לכם בתור דורשי עבודה אינדיקציה מסוימת לגבי המקום שבו תבלו את השנים הבאות.

למעשה, זימון לראיון עבודה מאפשר לנו ללמוד על החברה ועל המקום. זה הרגע לבדוק מה מציעים לנו כעובדים ואיזה תנאים מחכים לנו במשרד – אז הנה 3 סיבות לבחור מקום עבודה מסוים על פני אפשרויות אחרות

1. רכב צמוד

רכב פרטי הוא אמצעי התחבורה הנפוץ ביותר בישראל והקצאה שלו עבורכם על ידי מקום העבודה תעיד על רצינות. כמו כן, קבלת רכב במסלול ליסינג תפעולי שכולל בתוכם טיפולים, רישוי ותיקון תקלות יחסכו עבורכם מאות עד אלפי שקלים בשנה.

רכב צמוד הוא בדיוק מה שאתם צריכים כדי לדעת שמדובר במקום עבודה ששווה להשתייך אליו. כמובן שאת הרכב הצמוד לא מקצים לכל עובד בכל חברה, אז סביר להניח שמדובר בהטבה לבעלי תפקידים בכירים בלבד. עם זאת, הריאיון מאפשר לכם לדעת האם צפויה הקצאת רכב כזו בעתיד במידה והתפקיד הנוכחי לא כולל זאת, או מה צריך לעשות כדי להגיע למעמד כזה.

2. התחייבות לעליה הדרגתית בשכר

אחד הקשיים הנפוצים אצל עובדים שכירים מתבטא בבקשה להגדלת השכר החודשי. למרות שבפועל מדובר בדרישה לגיטימית, רובנו מעדיפים לוותר על חוסר הנעימות שמתלווה לביקור במשרד של הבוס וחלקנו נמנעים מראש מעימותים שקשורים להיבט הכספי של העבודה.

הפתרון לזה יכול להיות קבלה מראש של התחייבות לעליה הדרגתית בשכר. אמנם במקרים כאלו העלייה תהיה מינימאלית, אך היא תאפשר לכם לדעת שיש על מי לסמוך. חוץ מזה, קל יותר לדרוש עוד עלייה תקופתית קטנה מאשר להתחיל מההתחלה בכל משוב תקופתי.

3. תנאים סוציאליים

תנאים סוציאליים טובים הם סיבה מעולה לבחור במקום העבודה הבא שלכם. לתנאים סוציאליים יש ערך פסיכולוגי, כספי וחברתי והם אמורים להעניק לכם תחושת ביטחון מסוימת. מעבר לכך, עסק שנותן תנאים סוציאליים כחוק פועל כשורה ולכן גם מגן עליכם כעובדים שכירים.

הדגש הוא על הפרדה בין תנאים סוציאליים בסיסיים שניתנים לכם מכוח החוק לבין הטבות שקשורות לתנאים מן הסוג הזה. במידה ואתם לא בטוחים, תוכלו לעבור ישירות מראיון העבודה לפגישה עם נציגי מחלקת השכר או משאבי אנוש. בכל מקרה אל תוותרו על בירורים כאלה והשתמשו בהם כדי להיערך לשלב הבא בקריירה.

תמונה: Matthias Zomer/Pexels

הדוח השנתי של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מצייר פערים גדולים בין אנשים עם מוגבלות לבין שאר האנשים באוכלוסייה. על אף שבישראל יש 1.4 מיליון אנשים עם מוגבלות, שיעור התעסוקה אצלם עומד על 30% בלבד (לעומת 71% בקרב אנשים ללא מוגבלות) וממוצע השכר החודשי נמוך ב-2,000 ש"ח בהשוואה לממוצע הארצי.

כמו כן, 70% מהעובדים עם מוגבלות חשים מופלים לרעה ורק כ-12% מתוך אנשים עם מוגבלות בגילאי 21 ומעלה הם בעלי תעודת בגרות. אלו נתונים שמסבירים את הקשיים בחיים עם מוגבלות ואת הצורך באביזרי ניידות שיקלו עליהם.

החדשות הטובות הן שיש אביזרים שבהחלט עשויים לשפר את איכות החיים של אנשים עם מוגבלות. הנה 3 מתוכם

1. כסאות גלגלים קלי משקל

כסא גלגלים הוא אביזר ניידות חיוני עבור כל מי שמתקשה בתנועה עצמאית. כיום, הדור הבא מיוצג על ידי כסאות גלגלים קלי משקל שאותם נוח להעביר ממקום למקום. המשקל הנמוך מסייע לתפעול העצמי של הכיסא, למלווים של אנשים עם מוגבלויות ולבני המשפחה שעוזרים להם. את היתרונות של המשקל הנמוך ניתן להרגיש גם בבית וגם כאשר יוצאים החוצה לפעילויות פנאי, חברה ותרבות.

הדבר החשוב הוא להתאים את גודל הכיסא ואת מידות המושב לממדי הגוף של אנשים עם מוגבלות. זו גם הסיבה בגללה יש הבדל בין כיסאות גלגלים לילדים ומבוגרים ואפילו כיסאות קלי משק בהתאמה מיוחדת למבנה גוף נשי או גברי.

2. אביזרים משלימים למקלחת ולשירותים

הדברים הקטנים הם אלו שמפריעים ברמה היום יומית לאנשים עם מוגבלות. בשביל להקל עליהם אפשר למשל להרכיב כמה אביזרים משלימים למקלחת ולשירותים ולשפר בצורה דרמטית את איכות החיים שלהם.

מלבד מקלחון עם כיסא ישיבה שאליו עוברים ישירות מכיסא הגלגלים, כדאי להגביה את הברזים, הסבון ועמדת המקלחת ולהתקין מאחזי יד. את ידיות הברז מחליפים לידיות מנוף נוחות לתפעול וניתן גם להתקין דלת אקורדיון שאותה מזיזים הצידה בקלות. למרות שמדובר בניידות בתוך הבית בלבד או יותר נכון רק בחדרי המקלחת והשירותים, המשמעות עבור אנשים עם מוגבלויות היא עצומה.

3. רולטור

היתרון של רולטור הוא שמדובר באביזר ניידות בסיסי וזול יחסית שבעזרתו אפשר ללכת ממקום למקום גם על רקע מוגבלות בתנועה. כיום אפשר לבחור בין רולטור 3 גלגלים, רולטור 4 גלגלים ורולטור דו שימושי ויש גם דגמים מפוארים עם תיק נשיאה איכותי וגלגלים קדמיים גדולים במיוחד שמקלים על התמרון בסיבובים.

כמו כן, את הרולטור אפשר להכניס לרכב כאשר נוסעים עם המשפחה ויש קשישים שמשתמשים בו בשביל להימנע ממאמץ גם בלי קשר למוגבלויות רפואיות מסוימות.

תמונה: Medhat Ayad/Pexels

המלצות רפואיות קובעות שתינוקות בגילאי 0-3 חודשים צריכים לישון 14-17 שעות ביום, בעוד בגילאי 4-11 חודשים הם יכולים להסתפק ב-12-15 שעות. לשם השוואה, בגילאי 1-2 שנים עומד טווח השינה המומלץ על 11-14 שעות ובגילאי 3-5 שנים הוא יורד ל-10-13 שעות. כמו כן, בגילאי 6-13 אמורים הילדים לישון 9-11 שעות ביממה ובגילאי ההתבגרות של 14-17 הטווח הוא 8-10 שעות.

עוד ברור שהמיטה שעליה הילדים שוכבים חשובה לא פחות ממספר שעות השינה. כתוצאה מכך, הורים לילדים חייבים להתייחס לכמה קריטריונים כאשר הם בוחרים את המיטה ולא להקל ראש בהשפעות שלה על איכות החיים של הילדים:

1. מבנה המיטה

הקריטריון הבסיסי ביותר להשוואה בין מיטות ילדים הוא המבנה. מומלץ לבחור מיטה עם מבנה בטיחותי, ארגז מצעים וקרש הגנה מנפילות עבור ילדים מתחת לגיל 6 וכיום ניתן להשיג את כל הפרמטרים האלה גם בתוך מיטה וחצי שתלווה את הילד לאורך גיל ההתבגרות.

מבחינת גוף המיטה, המבנה המקובל הוא של מלבן אבל אפשר להטמיע בו קצוות עגולים לצרכי דקורציה ובטיחות. עם זאת, כמובן שהמבנה והצורה צריכים להתאים לגיל הנוכחי של הילד ולהעדפות שלו.

2. חומרי גלם

עוד קריטריון שבעזרתו אפשר להשוות בין סוגים שונים של מיטות ילדים הוא חומרי הגלם שבהם משתמשים על מנת לבנות אותן. רוב המיטות בנויות מעץ טבעי או מלמין, כאשר לכל חומר גלם השפעה על המחיר: מיטה מעץ מלא תעלה יותר מאשר מיטה מעץ מלמין וניתן להיעזר בפרזול מעטפת ממתכת שמתומחר בנפרד.

אם בוחרים להרכיב פרזול ממתכת, יש להקפיד לשלב כריות בד על המיטה כדי להגביר את הנוחות ולהגן מפני המרכיב הקשיח. בכל מקרה רצוי להגיע לאולמות התצוגה על מנת לראות את המיטה ולהתרשם מהעיצוב, הצבעים והגוונים של חומרי הגלם.

3. מידות

אי אפשר לבחור מיטה לילדים בלי לבדוק את המידות שלה בס"מ. גובה המיטה המומלץ הוא 45 ס"מ מהרצפה ועד קצה המזרון, אך אצל ילדים מתחת לגיל 10 הגובה המקובל הוא 40 ס"מ. הדרך הנכונה להתאים את המיטה לילד היא לבחור קודם את המזרון ורק אז להזמין את המיטה עצמה, כמו גם להתייחס למעקה בטיחות שאמור להיות בגובה של 15 ס"מ מעל המזרן.

רוחב המיטה המומלץ הוא 80 ס"מ, למעט מקרים שבהם אין מספיק מקום בחדר ובהם אפשר לבחור מיטה ברוחב 70 ס"מ. עבור ילדים בגילאי 14-15 ההמלצה היא כאמור על מיטה וחצי שמגיעה ברוחב ממוצע של 1-1.2 מטר או בדגמים רחבים יותר לפי הזמנה מיוחדת.

תמונה: Pixabay/CCO

שנת צהריים תורמת לבריאות הגוף והמוח ומגבירה את יכולת הריכוז והחשיבה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, תנומה קצרה בשעות הצהריים גם לא פוגעת בשנת הלילה ויש מקרים שמראים שהיא מסוגלת להפחית ב-37% את הסיכון לתמותה ממחלות לב. כמו כן, בחלק מהעולם כמו במדינות סין וטייוואן נהוגה בחוק שנת צהריים של 2-3 שעות והספרדים הפכו את הסיאסטה הזו לחלק בלתי נפרד מהתרבות שלהם.

מצד שני, לא מספיק להיכנס למיטה בצהרי היום כדי להרוויח את היתרונות של השנ"צ. רגע לפני שאתם נרדמים, הנה כמה טיפים שישפרו עבורכם את איכות השינה והחיים:

1. התאימו את החדר לאופי השינה

החדר שאליו אתם נכנסים כדי לנמנם בשעות הצהריים צריך להיות מותאם למאפיינים של השינה. חדרי שינה רבים ממילא חשוכים יותר בהשוואה לחדרים אחרים בבית, אך בצהריים יש לזה חשיבות מיוחדת. בנוסף, זכרו שלחדר יש השפעה על משך השינה – ההמלצה היא לישון חצי שעה-שעה מקסימום ולא לעבור את הרף הזה כדי שלא להתעורר בחוסר ריכוז.

אם למשל אתם לא רוצים לישון יותר מדי, עליכם לפתוח את החלון ולתת לאור הטבעי להיכנס. האור משפיע על השעון הביולוגי וחשיפה אליו במהלך שעות הצהריים תתרום להרגשת הנמרצות שלכם כשתקומו. במידה ואתם לא מצליחים להירדם באור מלא, השתמשו בתריסים כדי להחשיך מעט את החדר אך אל תגיעו למצב של אפלה מוחלטת.

2. הרחיקו רעשים

הקושי העיקרי בתנומת צהריים נעימה נובע מרעשים. בין אם מדובר ברעשים שמגיעים מתוך הבית, מבחוץ או מהטלפון הנייד, יש דרכים להרחיק אותם. השאירו למשל מכשירי חשמל מחוץ לחדר והכניסו אליו רק שעון מעורר. בקשו מהילדים התחשבות, סגרו חלונות והשתמשו באטמי אוזניים. מצאו את הדרך להשיג שקט גם בשעות הצהריים וכך תוכלו לקצר את משך הזמן שעובר מהרגע שתיכנסו למיטה ועד שתירדמו.

מבחינת שעות, השינה האידיאלית היא בין 14:00-16:00 וזאת בגלל ששינה מאוחרת יותר עלולה להפריע לשנת לילה טובה. למזלכם, אלו גם השעות שבהן נהוג ממילא לשמור על שקט וברוב שכונות המגורים יקפידו על זה.

3. התאימו את התפריט

רצוי לא להיכנס לשנת צהריים על בטן מלאה. בדיוק כמו בלילה, מומלץ לא לישון רעבים אבל צריך לאכול ארוחה קלה בלבד. ארוחה טובה שתמנע עומס במהלך השינה תכלול ירקות, פחמימות ומעט חלבונים ולא יהיו בה שומנים ומאכלים מעובדים.

למעשה, התפריט המומלץ לשנ"צ זהה לתפריט שמתאים לאורח חיים בריא. מהבחינה הזו, החלפה של התפריט היא הזדמנות מעולה לשפר את איכות החיים גם בלי קשר לשנת הצהריים.

תמונה: Pixabay/CCO

נתונים מחודש יולי 2018 בישרו על שיא שנתי של משכנתאות בהיקף 5.5 מיליארד ש"ח. לשם השוואה, ב-12 החודשים שקדמו נלקחו בממוצע מדי חודש משכנתאות בהיקף של 4.6 מיליארד ש"ח "בלבד". עם זאת, מבט רחב יותר על הענף מגלה שבאופן מסורתי חודשי הקיץ נחשבים פעילים יותר ושכל זה לא מעיד על הצורך במיחזור.

במילים אחרות, רבים מבין בעלי הדירות בוחרים למחזר משכנתא ולכן הם לא נכנסים לסטטיסטיקה של משכנתאות חדשות. יותר ויותר משקי בית בישראל מגלים את יתרונות המיחזור ואת האופן שבו ניתן להתאים מסלולי החזר לצרכים החדשים שלהם. מכאן גם עולה השאלה כמה שנים כדאי לחכות לפני שממחזרים משכנתא ואיזה שיקולים רצוי לקחת בחשבון.

כך תדעו שהגיע הזמן למחזר

האמת היא שאין מספר שנים אבסולוטי שלפניו או אחריו משתלם יותר למחזר את המשכנתא. בפועל, מיחזור משכנתא הוא עניין סובייקטיבי כי לכל אדם יש צרכים שונים ויכולות שונות. הדגש היחיד הוא על פרמטרים שאותם תמיד חשוב לקחת בחשבון כאשר מתכננים מיחזור ושינוי במסלולי ההלוואה.

משכנתא ממחזרים כאשר פרטי ההלוואה הקיימת כבר לא פוגשים את היכולת הכלכלית או את הצרכים. זה אומר שאפשר למחזר משכנתא גם אם המשכורת עלתה וגם אם היא ירדה, כל עוד שומרים על החזר של עד שליש מההכנסה הפנויה. בנוסף, יש לבחון שינויים בפרמטרים כלכליים ובהם ריבית פריים, שער הדולר, עוגן מק"מ או כל פקטור אחר שרלוונטי להלוואה.

עוד דרך לדעת שהגיע הזמן למחזר את המשכנתא היא התעוררות הצורך במעבר דירה. המשפחה גדלה והבית כבר לא מספיק לכם? ייתכן והדירה הבאה תהיה יקרה יותר ולכן לא תוכלו פשוט למכור את הנכס ולקנות אחד חדש. במקרים כאלה, הפתרון היחיד שעל הפרק הוא לבצע מיחזור ולבחור מחדש את המסלול המתאים.

כמה עולה הפירעון המוקדם?

משכנתא היא מטבעה הלוואה לטווח ארוך ולכן פירעון מוקדם שלה יעלה לכם כסף. אם תרצו להחליף מסלול הלוואה במסגרת מיחזור, אחת הבדיקות שכדאי לעשות תתייחס לגובה העמלות הנובעות מפירעון מוקדם של ההלוואה. כמו כן, עמלת הפירעון מורכבת מגורמים שונים שנקבעים לפי מסלול ההלוואה.

עלות הפירעון המוקדם במהלך מיחזור מושפעת מעמלה תפעולית, שמכונה גם דמי טיפול. בנוסף, היא נקבעת לפי עמלת אי הודעה מוקדמת ולפי עמלת היוון שנגבית רק אם הריבית הנוכחית בהלוואה גבוהה מהריבית הממוצעת על משכנתאות כפי שנהוגה במשק.

לבסוף, עמלת מדד צמוד תיגבה מכם בהלוואות צמודות מדד בלבד ורוב הבנקים ידרשו עמלת הלוואות במט"ח רק כאשר תתנו הודעה מוקדמת של פחות מ-2 ימי עסקים.

תמונה: Artem Bali/Pexels

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאוגוסט 2017, כחצי מהעובדים בישראל חווים מתח נפשי. אם לוקחים בחשבון שמדובר על 1.6 מיליון אנשים, מבינים שזו תופעה גורפת שחוצה את גבולות המשרד או העסק. בפועל, גברים ונשים בגילאים שונים מגיעים הביתה עם תחושות של מתח, לחץ וחרדה עד כדי פגיעה מהותית באיכות החיים.

עם זאת, לא חייבים ללכת לספא בשביל לשחרר מתחים ויש דברים שאפשר לעשות באופן יום יומי כדי להירגע בצורה אפקטיבית. הנה כמה מהם:

1. הציבו כורסת עיסוי בסלון

הוצאה חד פעמית על רכישת כורסת עיסוי תהפוך את הסלון שלכם למקום שמעניק תנאים אידיאליים לשחרור מתחים אחרי יום עבודה עמוס. בניגוד לכורסא רגילה שנותנת מענה על צרכים דקורטיביים בלבד, כאן מדובר על כורסא עם טכניקות עיסוי שונות ובהן שיאצו, לישה, טפיחה, נדנוד, הקשה ואפשרויות שילוב מיוחדות.

טכניקות העיסוי המשולבות בתוך הספה יקלו על שרירים תפוסים וירגיעו אתכם ברמה הנפשית והפסיכולוגית. בטווח הארוך, תוכלו להקדיש כמה דקות מדי יום לישיבה על הכורסא ולשלב את העיסוי עם צפייה בטלוויזיה או קריאת ספר. במילים אחרות, מדובר במתכון המושלם לשיפור באיכות החיים.

2. נשמו עמוק

מחקרים מראים שלימוד ותרגול של טכניקות הרפיה משמשים על מדדים של לחץ דם, כאב בחזה, קוצר נשימה, דיכאון וחרדה. בפועל, אחת הטכניקות הנגישות ביותר היא נשימה עמוקה שאותה אפשר לתרגל גם באמצע יום עבודה אינטנסיבי.

נשימה עמוקה כמה פעמים ברצף היא דרך טובה להפיק מתח שכבר הספיק להצטבר בגוף. בזמן נשימה אנחנו מספקים חמצן למוח ולאברים חיוניים, כמו גם נפטרים ממחשבות רעות ומלחיצות. כל מה שצריך לעשות כדי לנשום ולהוריד חרדה הוא לשאוף אוויר באיטיות, להחזיק אותו בריאות למשך 3-4 שניות ולנשוף לאט דרך שפתיים סגורות יחסית.

3. האזינו למוזיקה

שחרור מתחים מתחיל בבחירה נכונה של פעילויות פנאי. כיום כבר ברור שלמוזיקה יש השפעה חיובית על האדם ושבעזרתה ניתן לעודד את מצב הרוח, להקל על חיי היום יום ולהסב הנאה אישית. המוזיקה משמשת לפורקן של עצבים ומתח ואפשר להיעזר בה לתרפיה, כמו למשל בעת עיסוי או לצרכי ריכוז ושיפור הביטחון העצמי.

הסוד הוא לבחור מוזיקה שאתם אוהבים ולהתמסר אליה. בשביל זה אתם צריכים להתבודד למשך כמה דקות ורצוי לעשות זאת במרחק מסוים מבני משפחה או חברים. אם אין לכם אפשרות להאזין למוזיקה בשקט בבית, תמיד אפשר לשלב אותה עם נסיעה ברכב או הליכה רגלית. במידה ותבצעו גם פעילות גופנית, תרוויחו עלייה בהורמון הסרוטונין בגוף ופורקן טבעי ומבוקר של לחצים מיותרים.

מתחם הקריה. הסינים חופרים בסמוך | תמונה: Ofer Tamir-CC-BY-2.5

" הפריצה הגדולה: כיצד השתמשה סין בשבב קטן כדי לחדור לחברות אמריקניות", הייתה כותרת כתבת התחקיר שפרסמה באוקטובר השנה סוכנות הידיעות בלומברג, ועוררה רעש גדול בעולם. בכתבה נטען כי הביון הסיני חדר למפעלים בסין שבהם מיוצרים לוחות אם למחשבים ושרתים, והשתיל בהם שבב ריגול זעיר. כך הוא הצליח לרגל בסופו של דבר אחרי כ-30 חברות אמריקניות, בהן אפל, אמזון וקבלנים של ממשלת ארה"ב, שרכשו שרתים ומחשבים שבתוכם הלוחות עם השבב הזדוני.

אין לי יכולת להסביר מדוע ישראל נותנת לסינים גישה פשוטה מאוד לידע, לטכנולוגיה ולתשתיות

אפל ואמזון מיהרו להכחיש את הטענות שנמצא שבב זדוני במערכות שלהן. ובנובמבר טען ריצ'רד קלמר, מנכ"ל חברת השבבים NXP כי זה "לא מעשי" להאמין שסין מרגלת אחרי חברות באמצעות הטמעת שבבים בטכנולוגיה שלהן. ואילו רֶנה ג'יימס, לשעבר נשיאת אינטל, הוסיפה במהלך כנס טכנולוגיה של הוולסטריט ג'ורנל: "אתה לא פשוט מחדיר משהו [למערכת]".

אולם בניגוד לדברים אלו, יש מי שטוען כי אפשרי בהחלט להחדיר אותם למחשבים ולמערכות מוגנות. יוסי אפלבאום, מייסד ומנכ"ל חברת הסייבר "ספיו סיסטמס" (Sepio Systems), ומי שהחזיק במו ידיו שבבי ריגול דומים שהתגלו במקומות שונים בעולם, אמר בראיון לאפוק טיימס: "מצאנו במספר מקומות התקפה דומה שפעם מגיעה בצורה של עכבר, פעם בצורה של מקלדת ופעם בצורה של מדפסת, שבתוכם סוג של שתל חומרה.

תמונה: McKaby-CC-BY-SA-4.0

אפלבאום, יוצא 8200, הקים ב-1998 יחד עם שני חברים מהיחידה – יפתח ברטשפיז ובנצי בן עטר – את "וובסיליקון" (WebSilicon) המתמחה בניטור והגנה על היבטים פיזיים ברשתות. בסוף 2012 נמכרה החברה לענקית האבטחה הישראלית מגל (MAGAL), הנסחרת בנסדא"ק, והפכה להיות זרוע הסייבר של החברה. עקב כך עבר אפלבאום לוושינגטון. ב-2016 הקימו השלושה ביחד עם שותף אמריקני את "ספיו".

"הבאנו את תמיר פארדו, לשעבר ראש המוסד (עד 2016) כיו"ר. בנינו ועדת ייעוץ חזקה ואקטיבית, הכוללת את רוברט ביגמן, שהיה מנהל אבטחת המידע של הסי-איי-אי במשך 15 שנה, את ג'ף הנקוק שהיה מנהל אבטחת המידע של מחלקת ההגנה של ארה"ב (DOD), ואת רמי אפרתי – ממייסדי מערך מטה הסייבר הלאומי בישראל".

באילו חברות מצאתם את שבבי הריגול האלה?

"בלי להיכנס לשמות מסוימים, אומר שמצאנו אותם בבנק, בדאטה סנטר ובתשתית תקשורת הנחשבת מוגנת מאוד. השתל – שהוא למעשה חומרה נגועה – יצר מתקפות רחבות מאוד על הארגונים האלה. הוא יצר אמצעי לדליפת מידע החוצה. זה משהו המאפיין מתקפות רבות שאנחנו מוצאים.

"כך, התוקף מסוגל לשהות בתוך הארגון תקופה כמעט בלתי מוגבלת, כיוון שאין כמעט הגנה נגד התקפות חומרה, וכלי ההגנה הנוכחיים פשוט לא רואים את המתקפות. כשהתוקף ביצע את המתקפה דרך מדפסת שהיה בה שתל, הוא יכול היה לשנות את מה שנשלח להדפסה. אם אתה שולח דוח כספי, יוצאים נתונים לא נכונים שעברו מניפולציה. הנזק יכול להיות בלתי הפיך במקרים מסוימים".

כשהתוקף ביצע את המתקפה דרך מדפסת שהיה בה שתל, הוא היה יכול לשנות את מה שנשלח להדפסה

ניתן לזהות מי ביצע את המתקפה? 

"בסופו של דבר, כשאתה עוקב אחרי מתקפות כאלה במקומות שונים בעולם אתה מצליח להבין מהיכן זה בא. אתה יכול לראות את 'טביעת האצבע' של הארגון או המפתח. אנחנו גם עורכים לא מעט מחקר לגבי מקור המתקפה, בעיקר בדארק נט (Dark Net). רואים שם שיחות לגבי כלי התקפה מסוימים שמנהלים גופי התקפה. ולפעמים רואים גם התרברבות, או ממש שוּק שבו עולות הצעות: אתן לך כך וכך ותיתן לי בתמורה [אפשרות לתקוף].

"רוב החומרה בעולם היום פשוט לא מתוכננת בצורה שלוקחת בחשבון מה עלולים לעשות לאותה חומרה אחר כך. אם אני התוקף, והצלחתי להכניס שתל לחומרה שלך בתהליך הייצור, תוכל ללכת אחורה ולהסיק שזה קרה בתהליך הייצור. אפשר לזהות את כתובת המפעל המייצר ולהתחיל לנהל חקירה אפקטיבית. אבל, אם לא ברור שזה בוצע בתהליך הייצור, וזה יכול להתבצע לאורך כל חיי המוצר, החל משלב האינטגרציה וההתקנה ואפילו אחר כך, היכולת לחזור אחורה ולקבוע מי ביצע את המתקפה היא קשה הרבה יותר. זה כבר מצריך חקירה מודיעינית".

יוסי אפלבאום | תמונה: באדיבות יוסי אפלבאום

ובכל זאת, סין עולה מיד כחשוד העיקרי. זה לא סוד שרוב המחשבים מיוצרים היום בסין. 

"נכון. זה לא רק שרוב החומרה בעולם מיוצרת בסין, אלא שרוב החומרה מתוכננת שם. בסופו של דבר כשאתה קונה שרת או מדפסת שנראים אמריקנים, חלקים נכבדים מהפיתוח, ולא רק מהייצור, מתבצעים בסין".

נוכח האקלים הנוכחי בעולם, שבו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מוביל קו ברור של התנגדות לגניבה טכנולוגית מצד סין ולריגול הסיני, ומדינות רבות בעולם מנסות גם הן לבלום עסקאות שיאפשרו לסינים להשיג טכנולוגיה רגישה, מדוע לדעתך ישראל ממשיכה לאפשר לסינים לרכוש כמעט כל דבר שזז כאן? רק לאחרונה הגיע סגן ראש ממשלת סין לביקור והשתתף בוועידת חדשנות. 

"זו אניגמה בעיני. לא ברור לי מדוע אנחנו כישראל מתנהלים כמו שאנחנו מתנהלים. אין לי יכולת להסביר מדוע ישראל נותנת לסינים גישה פשוטה מאוד לידע, לטכנולוגיה ולתשתיות. אני חושב שאנחנו כמדינה לא פועלים בהתאם לרמת האיום.

"בישראל יש איזו תפיסה רווחת בשנים האחרונות ששיתוף פעולה טכנולוגי עם סין הוא טוב לכלכלה הישראלית. אולי. אבל אני לא בטוח כמה ישראל מבינה את הסיכונים. אני חושב שאנחנו פשוט בהפרש פאזה מול האמריקנים שמבינים עכשיו טוב יותר את הסיכונים. ולכן הם נוטים לנתק מגע עם הסינים, או שהרגולציה היא כבר כזו שאינה מאפשרת לחברות סיניות גישה בלתי מוגבלת לטכנולוגיה. לא כך המצב בישראל, וזה עלול לעלות לנו ביוקר.

"הרבה פעמים גם אומרים שישראל היא קטנה, ואנחנו לא מעניינים את סין מעבר לטכנולוגיה. אני לא מסכים. אבל גם אם האמירה הזו נכונה, ישראל היא שער מעניין מאוד, כמדינה המתעסקת בטכנולוגיה, כדי להיכנס למדינות אחרות. אם ישתילו דרכנו אמצעי התקפה, בסופו של דבר זה יחלחל למטרות נוספות בעולם.

"אני הייתי מציע למדינת ישראל, שאם זה קורה לאחרים (ארה"ב, א"ל) זה קורה גם לנו. בוודאות מוחלטת".

"בקומה למטה ישבו התוקפים"

אפלבאום מספר לי שמצא כלי התקפה גם בתוך טלפונים (Ip Phone) ובתוך מתגי תקשורת. "בוא נגיד שאני ארגון ביון שרוצה לתקוף חברה. אגיע לספק שמוכר להם את הציוד, ושנייה לפני שהציוד יישלח לחברה, או שנייה אחרי, אשים איזשהו שתל בפנים שיאפשר להדליף את המידע. ברוב המקרים יצרני החומרה משאירים קונקטורים (connectors) של חומרה פתוחים על הבורד, המאפשרים גישה למעבד או לחיבורי רשת. זה גן עדן לתוקפים. אני יכול להתחבר אליהם בקלות – ליצור איזה בורד קטן שנראה זהה לחלוטין לבורדים האחרים בחומרה הלגיטימית, וכך להיכנס בצורה פשוטה ואפקטיבית.

"אם תפתח עכשיו 30 אלף טלפונים של יצרן מוביל, הסיכוי שתמצא שתל הוא קטן. כי הארגון התוקף לא טיפש. אבל אם תפתח חמישה טלפונים בארגון הנמצא תחת התקפה, הסיכוי שתמצא שתל הוא גדול".

שתל כזה משדר את המידע בצורה אלחוטית לצוות שיושב במרחק מאות מטרים משם, או שהוא רק פותח דלת אחורית לתוקפים להתחבר למחשבי החברה מרחוק דרך האינטרנט?

"להבדיל מהתקפת תוכנה, שבה המתקפה מבוצעת דרך תשתיות תקשורת של הארגון, בהתקפת חומרה אנחנו מוצאים חלק נכבד מהפעמים תקשורות קצרות או ארוכות טווח שלא רצות דרך הרשת הסטנדרטית של הארגון. ברוב המקרים זה אלחוטי, ואז זה יכול לשדר לשכן בחדר ליד, או למרחק של 200 מטר משם, ולפעמים זה סלולרי והתוקף יכול להיות בצד השני של העולם. גם נתקלתי, למשל, בתשתית קריטית במדינה באסיה, שאחד המשרדים שלה נמצא בבניין שבקומה למטה ישבו התוקפים.

"הכתבה בבלומברג מדברת על רכיב קטן, אבל ברוב הפעמים מדובר במכלולים, ולא ברכיב קטן כזה. בתיאוריה גם רכיב קטן יכול להדליף מידע. אבל בדרך כלל אלה מכלולים, שיש עליהם רכיבים אלחוטיים כאלה ואחרים".

בוא נדבר על התקנת אמצעי ריגול בתשתיות גדולות יותר. בישראל חוששים כיום מהאפשרות שהסינים, שבונים את קו הרכבת הקלה בתל אביב במרחק מטרים ספורים מתשתיות של הקריה יתקינו אמצעי ריגול כלשהם שיאפשרו להאזין לדברים שקורים בקריה. האם זה בכלל אפשרי מבחינה מעשית? 

"החלום הכי גדול של ארגון מודיעין זה גישה פיזית קרובה ליעד שלו. העובדה שהם חופרים בתוך המדינה שלנו ליד הקריה וצוותים שלהם נמצאים שם היא מטרידה מאוד. האם זה אפשרי, בזה שאתה חופר, להחביא משהו שיאפשר להם לעשות התקפות סייבר? התשובה היא לחלוטין כן. בסופו של דבר היו דברים מעולם ויש סיפורים על מתקפות על סיבי תקשורת בכל העולם. הדברים האלה קרו ויקרו".

תסריט נוסף שחוששים ממנו הוא בניה של נמלים – הנמלים החדשים בחיפה ובאשדוד. בחיפה הם בונים בצמוד לבסיס של חיל הים. האם בכלל שווה להם לקחת את הסיכון ולהתקין משהו בתשתיות הנמל או לרגל אחרי בסיס צבאי שגם כך ניתן לצפות בו מלוויינים? 

"אם זה שווה את הסיכון או לא זו שאלה רחבה. אבל צריך לזכור משהו אחד – אם יתגלה ניסיון כזה, יהיה קשה מאוד להוכיח מי התוקף. ויותר מזה, לפעמים אתה מוצא התקפות אבל לא יוצא איתן החוצה כי אתה לא רוצה לחשוף את טכנולוגיית ההתקפות. אתה יכול להשתמש בזה כדי לעשות מניפולציה לצד השני.

"אני חושב שגופי המודיעין בישראל בוודאות מוחלטת מודעים לאיום. השאלה היא אם מקשיבים להם או לא. זו כבר שאלה שאני לא רוצה להיכנס אליה".

עיצוב מפה: אפוק טיימס, תמונה: Francois Mori/AFP/Getty Images

1. בידוד: כריתת בריתות עם המדינות שמקיפות את רוסיה

בדצמבר 2017 פרסם הממשל האמריקני מסמך שכותרתו: "אסטרטגיה לביטחון לאומי" (NSS) שבו הסביר לעם האמריקני, לבעלי הברית של ארה"ב ולסוכנויות השונות בממשל מי הם אויביה של ארה"ב. המסמך הגדיר שתי אויבות ברורות: סין ורוסיה.

מול סין פתחה ארה"ב במלחמת סחר, וכעת היא מנסה לבלום את "דרך המשי" שלה – תוכנית היוצרת דריסת רגל כלכלית סינית במדינות רבות ברחבי העולם. מול רוסיה הגבירה ארה"ב את הסנקציות הכלכליות. לאחרונה היא הודיעה כי בכוונתה גם לסגת מהסכם INF ("הסכם פירוק הנשק הגרעיני לטווח בינוני") שחתמו ארה"ב וברית המועצות ב-1987. אם זה אכן יקרה, נסיגה מההסכם תאפשר לכל אחד מהצדדים להציב באופן רשמי טילים בליסטיים לטווח בינוני שיאיימו על הצד השני.

אבל סנקציות ונסיגה מהסכם אינם מספיקים. ארה"ב רוצה להפעיל מנופי לחץ גדולים מספיק על רוסיה שיגרמו לפוטין לשבת למשא ומתן עם טראמפ, ולשנות את מדיניות החוץ הרוסית. איך עושים זאת?

תמונה: FRANCOIS MORI/AFP/Getty Images

בינואר השנה טענו רוברט בלקביל ופיליפ גורדון במאמר שפרסמו ב"מועצה ליחסי חוץ" (Council On Foreign Relations), כי הדרך להשיג זאת כעת היא באמצעות "אסטרטגיית הכלה" (או בלימה). מדובר באסטרטגיה מוכרת שהממשל האמריקני השתמש בה מאז סיום מלחמת העולם השנייה. האסטרטגיה זכתה לביטוי פומבי ראשון ב-1947, במאמר במגזין "פוריין פוליסי" שנכתב על ידי מחבר אנונימי. המטרה אז הייתה לחסום את בריה"מ ואת בעלות בריתה "בכל פעם ובכל מקום שהן איימו להשיג השפעה". את המדיניות הזו הובילה ארה"ב בכל רחבי העולם עד 1991, כשבריה"מ נפלה.

כעת, מציעים בלקביל וגורדון, תופנה האסטרטגיה הזאת כלפי המדינות שמקיפות את רוסיה ויוצרות חציצה מסוימת בינה לבין כוחות זרים שיכולים לאיים עליה. בין היתר, הם כותבים, יש להציב כוחות צבא אמריקנים במדינות בעלות גבול משותף עם רוסיה, כמו המדינות הבלטיות (אסטוניה ולטביה), וגם בליטא ובפולין – שקרובות יחסית לרוסיה.

למעשה האסטרטגיה הזו כבר יצאה לדרך. בנובמבר השנה דיווחה מחלקת ההגנה האמריקנית כי ארה"ב ופולין מנהלות שיחות לגבי אפשרות להציב בסיס צבאי אמריקני קבוע בפולין. שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב גם טען, בנובמבר האחרון, כי נעשים כעת מאמצים אמריקנים עיקשים להפוך את מדינות הבלקן הצמודות לרוסיה למה שהוא מכנה "קרש קפיצה נגד רוסיה", כפי שדווח בסוכנות החדשות הרוסית Tass.

מוקדים נוספים יהיו כמעט כל יתר המדינות המקיפות את רוסיה: באוקטובר השנה, הגיע ג'ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, לארמניה, בת ברית נאמנה של רוסיה, והציע לה לרכוש נשק מארה"ב במקום מרוסיה, שעד היום היה לה מונופול על מכירת נשק לארמניה. באותו חודש חתמה ארה"ב על הסכמי שיתוף פעולה בסך 2.5 מיליארד דולר עם אוזבקיסטאן, במטרה להציע לה חלופה להשקעות הרוסיות, כפי שדווח ב-Trend News Agency (אולם באותו חודש חתמה רוסיה עם אוזבקיסטאן על הסכמים בשווי 27 מיליארד דולר). ארה"ב גם צפויה להגביר את התרגילים הצבאיים שהיא מבצעת עם גאורגיה. לפי הערכות בסוכנות הידיעות הגיאו-פוליטיות "סטרטפור", ארה"ב גם צפויה להציע לבלארוס הטבות כלכליות, כדי שזו תפסיק להרחיב את קשריה הצבאיים עם רוסיה.

רוסיה, מן הסתם, תנסה להדוף את המהלכים האמריקנים ותציע למדינות המקיפות אותה חלופות להצעות האמריקניות, בדמות עסקאות שוות יותר. מדובר בתחרות ארוכת טווח בין רוסיה לארה"ב על קשרים עם המדינות האלה. במהלך התחרות, יתנהל מעת לעת משא ומתן בין פוטין לטראמפ. המטרה האמריקנית היא לא למוטט את רוסיה, אלא להפעיל עליה מספיק לחץ שיוביל לבסוף לשינוי בהתנהגותה ולשיתוף פעולה עם האינטרסים האמריקניים בסוריה, באירופה וגם ביחס לסין.

האם זה יהיה הקש שישבור את גבו של פוטין? כנראה שלא. אבל זה יהיה קש מטריד שבראייה היסטורית כבר הוביל לערעור הסטטוס קוו ויצר בלגן. בשנות ה-90, אחרי נפילת בריה"מ, התבטאה אסטרטגיית ההכלה האמריקנית בתמיכה במדינות החברות בברית נאט"ו באירופה, שקיבלו תקציב אמריקני כדי להעמיד כוח צבאי מאוחד שיוכל להתנגד, בין היתר ובמידת הצורך, לתוקפנות רוסית עתידית, ואף הפציצו ב-1999 ביוגוסלביה. בשנות ה-2000 התבטאה אסטרטגיית ההכלה בתמיכה כספית אמריקנית במדינות בעלות אוריינטציה מערבית הצמודות לגבול עם רוסיה, כמו אוקראינה וגאורגיה. כשרוסיה הבינה לאן נושבת הרוח, היא ניסתה לשפר את היחסים הדיפלומטיים עם המדינות המקיפות אותה. ב-2010 אף נבחר באוקראינה נשיא פרו-רוסי, ובלארוס וקזחסטאן הצטרפו ל"איחוד מכס" ביחד עם רוסיה.

הדברים השתבשו ב-2014 כשנפלה הממשלה הפרו-רוסית באוקראינה. מוסקבה הגיבה בכוח וסיפחה את חצי האי קרים שהיה תחת שליטה אוקראינית. עד היום רוסיה מאשימה את ארה"ב כי היא הייתה זו שתמכה בכוחות האופוזיציה שהביאו לנפילת הממשלה. בתגובה לפלישה לאוקראינה הטילה ארה"ב סנקציות כלכליות על רוסיה. בה בעת היא המשיכה לחזק את תמיכתה בכוחות העולים באוקראינה, כמו גם במולדובה ובגאורגיה שחתמו באותה שנה על הסכם שיתוף פעולה רחב עם האיחוד האירופי – הנחשב כ"כוח מערבי".

מאז המצב הסתבך עוד יותר. ב-2015 החליטה רוסיה "להשיב אש", ולאתגר את ההגמוניה האמריקנית במזרח התיכון, כשנכנסה לסוריה והתערבה במלחמת האזרחים – כל זה הוביל לחיזוק הסנקציות עליה. בכל מקרה, פוטין לא פראייר, ובקרמלין כבר החלו לבודד עצמם מהסנקציות שפוגעות בכלכלה הרוסית. למשל, להיפטר מאגרות חוב של ממשלת ארה"ב שהבנק המרכזי הרוסי החזיק. לפי דוח של משרד האוצר האמריקני מיולי 2018, הבנק המרכזי של רוסיה הקטין, בין מארס למאי השנה, את אגרות החוב האמריקניות שהחזיק ב-84 אחוז. בנוסף, חברות רוסיות גדולות בודקות אפשרות להשתמש ברובל במקום בדולר, כאשר הן מבצעות עסקאות במדינות כמו הודו וסין.

ספינה להובלת גז טבעי נוזלי | אינפוגרפיקה: אפוק טיימס, תמונה: Andy Buchanan/AFP/Getty Images

2. מלחמת גז – החלפת הגז הרוסי בגז אמריקני

לרוסיה יש נקודת לחץ נוספת שנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ירצה לנצל בשנה הקרובה: אספקת הגז הטבעי לאירופה. מדינות אירופה מייבאות, בשנים האחרונות, כ-200 מיליארד מטר מעוקב של גז טבעי מרוסיה, המשמש אותן לייצור חשמל ואנרגיה במפעלי תעשייה גדולים. מדובר בכמות השווה בערך לחצי מכמות הגז הנסחרת בעולם (דרך הים). אירופה תלויה בגז שמגיע בצינורות מרוסיה, ועד היום לא מצאה לו תחליף. לחלק ממדינות מרכז ומזרח אירופה אפילו אין תשתיות פיזיות היכולות לאפשר להן לייבא גז מספק אחר.

ב-2009 ניצלה רוסיה את המנוף הזה כשחתכה לפתע את מעבר הגז הטבעי ליבשת, כאמצעי להפעלת לחץ פוליטי. אירופה נותרה חסרת אונים. כדי לא להיתפס שוב במערומיה, החליטה הנהגת האיחוד האירופי לבנות צינורות שעוברים בקרב המדינות השונות ברחבי אירופה, דבר שיאפשר להן לסחור ביניהן בגז ולבנות לעצמן מאגרים. היא גם העבירה חוק (Third Energy Package) שהחל להיאכף באותה שנה ואוסר, בין היתר, על ענקית האנרגיה הרוסית Gazprom להיות הבעלים של הצינורות בהן היא משתמשת להעברת הגז מרוסיה לאירופה. ולמרות זאת, הגז נותר רוסי וכך גם המנוף הפוליטי שיש לפוטין.

כמובן שלא כל המדינות באירופה מאוימות בצורה דומה, אלא בעיקר מדינות מזרח אירופה. יש לכך שתי סיבות: ראשית, למדינות במערב היבשת בכל זאת יש אלטרנטיבה מסוימות לגז הרוסי – חלקן מחוברות לצינור גז בים הצפוני (בסמוך לבריטניה), לשוק הגז של צפון אפריקה או מפעילות מסופים המאפשרים להן לייבא מחו"ל גז טבעי נוזלי. שנית, חלקן מקבלות גז מצינור "נורד סטרים" שיוצא מרוסיה, עובר בקרקעית הים ומתחבר ישירות לגרמניה (מרכז אירופה) וכך עוקף את כל יתר הצינורות שיוצאים מרוסיה ועוברים על הקרקע דרך מדינות מזרח אירופה. במילים אחרות, צינור "נורד סטרים" מאפשר לפוטין להמשיך להזרים גז למדינות מרכז ומערב אירופה, אבל, לגדוע את אספקת הגז למדינות מזרח אירופה אם יתחשק לו – במטרה להפעיל עליהן לחץ.

עניין נוסף שנכנס למשוואה הוא צינור "נורד סטרים 2" שנבנה בימים אלה ממש בסמוך לצינור "נורד סטרים" שכבר קיים בין רוסיה לגרמניה. מטרתו להכפיל את צריכת הגז של גרמניה, וכך להפוך את גרמניה לעוד יותר תלויה ברוסיה.

כאן נכנסת לתמונה ארה"ב, שתרצה לשבש את הסדר הקיים. בשנה הקרובה היא מתכננת לייצא לאירופה כמויות גדולות של גז טבעי נוזלי וכך ליצור אלטרנטיבה לגז הרוסי. אם לפני 2016 יכלה ארה"ב לייצא כ-1.5 מיליון טון לשנה, עד סוף 2018 היא תשיק תשעה פרויקטים של ייצוא גז טבעי נוזלי שאמורים להביא אותה ליכולת ייצוא של כ-63 מיליון טון בשנה, לפי הערכות משרד האנרגיה האמריקני. עד סוף 2019 הייצוא צפוי לצמוח עוד יותר ולאיים על הייצוא הרוסי לאירופה.

כל זה מתאפשר בזכות התפתחות טכנולוגית בתחום קידוח הנפט והגז מעומק האדמה (שיטת הסדיקה ההידראולית – Fracking), שהפכה בשנה האחרונה את ארה"ב ליצרנית הנפט הגדולה בעולם, ובשנה הבאה תהפוך אותה ליצואנית משמעותית של גז טבעי נוזלי, לפי הערכות משרד האנרגיה האמריקני.

כמובן שזה יקרה רק אם ארה"ב תפעיל לחץ על מדינות אירופה לחתום איתה על הסכמי ייבוא גז – שאותו היא תציג כאלטרנטיבה בטוחה יותר לגז הרוסי. מוקד הלחץ האמריקני יהיה מן הסתם על מדינות מזרח אירופה שלהן גישה לים (אוקראינה, רומניה, יוון, בולגריה, פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה, פינלנד ואיטליה), וגם על גרמניה (אליה מחוברים צינורות "נורד סטרים"). שליחיו של טראמפ ירצו ללחוץ על מדינות אלה לבנות מסופים לקליטת גז נוזלי, שכרגע כמעט ולא קיימים בהן. גרמניה אמנם מדברת על בניית מסופי גז נוזלי וייבוא גז מחו"ל, אבל בינתיים ממשיכה לתמוך בבניית צינור "נורד סטרים 2", כפי שדווח במגזין Fortune בספטמבר השנה.

המהלכים האלה כבר יוצאים לפועל: שר האנרגיה הפולני (Krzysztof Tchorzewski) ושר האנרגיה האמריקני ריק פרי כבר נפגשו בוורשה בתחילת נובמבר השנה ודיברו על אספקת גז טבעי נוזלי לפולין, כמו גם על הקמה של תשתיות. במהלך הביקור גם חתמה חברת הגז הלאומית של פולין PGNiG על הסכם ל-24 שנה עם חברה מטקסס (Cheniere). על פי ההסכם, החברה האמריקנית תספק לה בהתחלה כ-500 אלף טון גז טבעי החל משנה הבאה – כשלוש שנים לפני שתם ההסכם של החברה הפולנית עם חברת הגז הרוסית Gazprom. החברה הפולנית גם חתמה, חודש לפני כן, על הסכם ל-20 שנה עם חברה אמריקנית נוספת (Venture Global) שתספק לה 2 מיליון טון גז נוזלי בשנה, דווח בפייננשל טיימס. כך מתחילה להתממש האסטרטגיה האמריקנית באירופה – שמטרתה להחליף את עסקאות הגז הרוסיות בעסקאות אמריקניות, ולהחליש עקב כך את רוסיה, מהלך שייצור עליה מנוף לחץ נוסף.

לתמונה צפויות להיכנס גם קטאר ואוסטרליה, שינסו להתחרות באמריקנים ולספק גז טבעי נוזלי לאירופה. קטאר היא כיום יצואנית הגז הטבעי הגדולה בעולם עם נתח של כ-27 אחוז מהשוק, ואוסטרליה אחריה עם נתח של כ-19 אחוז. ארה"ב בינתיים במקום השישי, עם כ-4.5 אחוזים, אבל זה צפוי לגדול משמעותית כאמור בשנה הקרובה, לפי נתוני דו"ח הגז הטבעי הנוזלי השנתי (IGU, 2018).

גם ישראל תנסה להצטרף לתחרות, אם כי באיחור. בדצמבר 2017 חתמה ישראל על מזכר הבנות לבניית צינור גז בין ישראל לאירופה. בניית הצינור צפויה להסתיים ב-2025, והוא יעבור בקפריסין, ביוון ובסוף יגיע לאיטליה – שתהווה שער לאירופה.

ניקולה טסלה במעבדה שלו, לצד "סלילי טסלה" שגורמים לחשמל להתפרק באוויר וליצור ברקים | תמונה: Dickenson V. Alley/CC BY-SA 4.0

עברו כמעט שלושה ימים מאז שעת המוות המשוערת ב-7 בינואר 1943. גופתו של המדען והממציא ניקולה טסלה התגלתה במהלך סיבוב ניקיון שגרתי של חדרנית המלון "ניו יורקר". היא רצה במהירות למנהליה שקראו למשטרה, וסיפרה לחוקרים מה שראתה. היא רק לא ידעה שכנראה היא לא הייתה הראשונה שנכנסה לחדר וראתה את הגופה.

אם טסלה אכן הצליח להעביר חשמל למרחק של עשרות קילומטרים דרך האדמה והאוויר, מדוע המצאתו לא ראתה אור?

מתברר שבעשור האחרון לחייו התגורר הממציא, הנחשב כיום לגדול המדענים של תקופתו, בחדר קטן במלון בניו יורק. לשמו של טסלה נקשרו המצאות כמו זרם חילופין, תקשורת אלחוטית, אנרגיה הידרואלקטרית, מנוע האינדוקציה, אורות הניאון, שידורי רדיו ועוד רבים אחרים. במלון הזה הוא שמר בכספת מסמכים המתעדים רבות מהמצאותיו, בהן כמה שככל הנראה לא פורסמו מעולם. אחת מהן היא "טלפורס" – נשק שטסלה טען ב-1934 שפיתח. הנשק מבוסס על קרן חלקיקים שזכתה בתקשורת לכינוי "קרן המוות", היכולה, לדבריו, להפיל מטוסים ממרחק של כ-300 קילומטר. המצאה נוספת שטסלה טען שפיתח היא היכולת להאיר נורות המונחות על האדמה, לא באמצעות חוטי חשמל שבהם עובר זרם, אלא באמצעות חשמל אלחוטי העובר באוויר ובאדמה. כל זה לפני כמעט מאה שנה.

מכתב מרוזוולט התוהה מה קורה עם טסלה. מארק סייפר טוען כי רוזוולט התעניין ככל הנראה בנשק החלקיקים שפיתח טסלה | תמונה: Prometheus Films

טסלה התנהל בסודיות רבה לגבי המצאותיו, ומעטים, אם בכלל, יודעים עד לאן הפליג איתן. הסיבה העיקרית לכך היא היעלמותם המסתורית של מסמכים, שככל הנראה נלקחו מחדרו לאחר מותו ולפני שהחדרנית נכנסה אל החדר.

"היו לו ארגזים במלון ניו יורקר, ואחרי שהוא מת כל הארגזים נאספו. האף-בי-איי מציין במסמך שפורסם לציבור שהיו 80 ארגזים וש-60 מהם נשלחו ליוגוסלביה. כלומר 20 ארגזים חסרים", אומר בראיון לאפוק טיימס מארק סייפר, דוקטור לפסיכולוגיה, שחיבר ב-1996 את הביוגרפיה של טסלה (Wizard: The Life & Times of Nikola Tesla) שהפכה לרב מכר.

"גם אם האף-בי-איי ארז 80 ארגזי מסמכים בתוך 60 ארגזים בלבד, אנחנו יודעים שיש מסמכים חסרים. הממשלה מעולם לא שחררה את המסמכים הקשורים בנשק קרן החלקיקים, או את המסמכים הקשורים בהובלת חשמל אלחוטי דרך האדמה, וגם לא מסמכים הקשורים במנהרות שבנה טסלה מתחת למעבדה הסודית שלו בוורדנקליף (Wardenclyffe) שבלונג איילנד".

נעלם מספרי ההיסטוריה

כבר בשנות ה-80, לאחר סיום התואר השני בפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו, החל סייפר לעבוד על דוקטורט באוניברסיטת סייברוק (קליפורניה) שיסביר מה קרה לטסלה. "מה שהניע אותי בהתחלה לא היה היעלמות המסמכים, אלא התחושה שהאדם הגאון הזה נעלם מספרי ההיסטוריה – שמישהו העלים אותו.

"קראתי, למשל, ספר שכתב ב-1897 המהנדס והמתמטיקאי צ'ארלס שטיינמץ בנושא זרם חילופין. בספר הוצגה המתמטיקה מאחורי שיטת האנרגיה ההידרואלקטרית, שטסלה המציא ושימשה להקמת תחנת כוח במפלי הניאגרה, אבל שמו של טסלה לא הוזכר כלל. תהיתי למה. חשבתי שאולי טעיתי וטסלה לא המציא את זה. אבל הוא כן.

מגדל וורדנקליף. מתחתיו בנה טסלה רשת של מנהרות

"כשערכתי סקר בקרב סטודנטים להנדסת חשמל ואלקטרוניקה, כמחצית מהסטודנטים לא ידעו מיהו, ובשום מקום לא היה תיעוד ברור של חייו. אחת הסיבות שהשם שלו עלה מחדש הוא בזכות ההצלחה של טסלה מוטורס והמנכ"ל שלה, אילון מאסק. יש הרבה מאוד אנשים עכשיו שמכירים את השם 'טסלה', אבל עדיין לא יודעים מיהו ואיזה ממציא הוא היה.

"ב-1984 השתמשתי בחוק חופש המידע והתחלתי לכתוב לאף-בי-איי, לסי-איי-אי ולארכיון הלאומי כדי לקבל מידע על טסלה. הם השיבו לי שאין להם מידע על טסלה. אבל אז בינואר 2017, בימים האחרונים של ממשל אובמה, שוחררו לציבור כ-12 מיליון מסמכים וביניהם מסמכים על טסלה. במסמכים יש קטעים מצונזרים. מושחרים. כך שברור שיש להם תיק על טסלה, ושיש דברים שהם לא רוצים שאנשים ידעו".

תמונה: Marc Seifer Archives

טסלה נולד ב-1856 בסמיליאן שביוגוסלביה ומספר ביומניו שנהג להפליג במוחו לעולמות אחרים. "את זאת עשיתי בלי הפוגה עד שמלאו לי 17 שנה בערך, ואז הפניתי את מחשבותיי להמצאה. לשמחתי, נוכחתי כי יש ביכולתי לדמות לעצמי דברים בשלמות גמורה. לא נזקקתי לדגמים, לשרטוטים או לניסויים".

לאחר לימודי הנדסה ופיזיקה הוא היגר ב-1884 לארה"ב ועבד במשך זמן קצר בחברת המכונות של המדען תומאס אדיסון בניו יורק. אולם מאוחר יותר התפתח משבר בין השניים, וטסלה עזב והקים חברה משלו. מאז רשם טסלה כ-40 פטנטים הקשורים בזרם חילופין, כמו "מנוע האינדוקציה" שעבד על זרם חילופין במקום על הזרם הישר של אדיסון, שהיה נפוץ באותה תקופה.

אבל טסלה לא ראה בעצמו יזם, אלא חקלאי הזורע את זרעי ההמצאה. לכן הוא מכר את הפטנטים לג'ורג' וסטינגהאוס, יזם וחבר קרוב. לא רק את הפטנטים על זרם החילופין, אלא גם את הפטנט הקשור באנרגיה הידרואלקטרית ששימשה להפקת חשמל במפלי הניאגרה. הייתה ביניהם חברות אבל בשלב מסוים גם מלחמה. דבר זה מסביר חלקית את העובדה ששמו של טסלה נעלם והוא לא זכה בקרדיט על חלק מהמצאותיו.

"טסלה היה מסוכסך גם עם ג'נרל אלקטריק, למשל, שהעסיקה את צ'רלס שטיינמץ – אותו מהנדס ומתמטיקאי שכתב ספר בנושא זרם חילופין", מסביר סייפר. "אם שטיינמץ היה מזכיר את טסלה בספר זה היה מזיק לג'נרל אלקטריק. כך ששמו של טסלה נעלם במקרה הזה".

ברקים באוויר

אולם הנושא שהעסיק יותר מכל את סייפר, כאשר חקר על עברו של טסלה, היה מה קרה עם הניסוי המהפכני ביותר של הממציא הגאון – הניסיון להעביר חשמל בצורה אלחוטית, דרך האוויר והאדמה – דבר שנחשב עד היום למהלך כמעט בלתי אפשרי. סייפר ידע שב-1899 הקים טסלה מעבדה יוצאת דופן שעמדה בלב שדה בקולורדו ספרינג. במרכזה עמד סליל גדול מאוד שכונה "סליל טסלה", שהוא למעשה שנאי המסוגל לייצר זרם חילופין במתח ובתדירות גבוהים מאוד הגורם להתפרקות המתח והזרם החשמלי באוויר. ההתפרקות יוצרת ברקים מלאכותיים באוויר המגיעים למרחק של כמה מטרים.

טסלה התנהל בסודיות מוחלטת לגבי מה שעשה שם, אך היסטוריונים מהתקופה כתבו שטען כי ממרחק 42 קילומטר הוא הצליח להאיר 200 נורות שהניח על האדמה וזאת באמצעות חשמל אלחוטי. "כשאנחנו חושבים היום על תקשורת אלחוטית אנחנו חושבים על גלים העוברים באוויר", מסביר סייפר, "אבל טסלה הבין שגם אדמה היא מקום שדרכה יכול חשמל לעבור".

מארק סייפר, מחבר הביוגרפיה של טסלה | תמונה: Claire Ciel Zimmerman

כמובן שאף מדען מהמיינסטרים לא מתייחס לכך ברצינות. האפשרות שהאדמה והאוויר יוליכו חשמל בעוצמה שתאיר נורה נשמעת בלתי מתקבלת על הדעת. במקרה הטוב זה נשמע כמו תעלול קוסמות, ובמקרה הרע פשוט שרלטנות. "אני יכול להלך על החול שנחשב כמבודד טוב, כמה מאות מטרים ממַתְנֵד גדול בעל תדר גבוה (סליל טסלה, מ"מ) כשניצוצות קופצים מהנעליים שלי. במרחק כזה כל נורות הליבון זוהרות מחשמל אלחוטי", כתב טסלה.

בסדרה "תיקי טסלה" ששודרה השנה בערוץ ההיסטוריה על חייו של הממציא, קיבל סייפר לראשונה הזדמנות להוכיח שטסלה לא הזה. סייפר נעזר באסטרופיזיקאי ומהנדס האווירונאוטיקה ד"ר טרוויס טיילור, שניסה לשחזר את ניסוי העברת החשמל האלחוטי אל נורות מרוחקות.

מקור המתח ששימש את טיילור היה "סליל טסלה" הדומה לזה ששימש את טסלה בזמנו, אולם בעוצמה חלשה הרבה יותר (250 אלף וולט). הוא רצה לבדוק האם כאשר יציב נורה על האדמה, במרחק הולך וגדל מהסליל, הנורה תידלק.

כדי להציב את הנורה על האדמה, תקע ד"ר טיילור יתד מתכת באדמה (מתכת היא חומר מוליך), כפי שעשה טסלה, וחיבר אליו את הנורה. לפי התיאוריה של טסלה, הנורה תוכל להידלק רק אם החשמל שמפיק הסליל יעבור לאדמה, שתוליך אותו עד הנורה, ומהנורה הוא יעבור דרך האוויר בחזרה אל הסליל. רק במסלול זה ייסגר מעגל שלם, שיאפשר לזרם לעבור בנורה ולהדליק אותה.

להפתעת המשתתפים, מול המצלמות, הראה ד"ר טיילור כי ברגע שהניח את הנורה על יתד המתכת הנעוץ באדמה, הנורה נדלקה. לאחר מכן הראה ד"ר טיילור כי אין צורך ביתד – גם כאשר החזיק את הנורה בידו, בדומה למה שעשה טסלה, ועמד על האדמה בלי ששום חומר מבודד הפריד בינו לבינה, נדלקה הנורה. רק כאשר עמד עם הנורה על ארגז שהפריד ובודד בינו לבין האדמה, הנורה כבתה (ככל הנראה טסלה השתמש ביתדות למטרה אחרת, מסביר סייפר).

אם טסלה אכן הצליח להעביר חשמל למרחק של עשרות קילומטרים דרך האדמה והאוויר, כפי שטוענים סייפר וטיילור, מדוע המצאתו לא ראתה אור? "כשטסלה התבונן בסופות הברקים של קולורדו ספרינג הוא זיהה גם סוג של מעטפת בלתי נראית שמכסה את כל כדור הארץ", אומר סייפר. "שנים אחר כך היא זוהתה כ'יונוספירה'. התיאוריה שלו הייתה שבאזור שבין המעטפת הזאת והאדמה מיוצרת ומופצת אנרגיה חשמלית. אם הסלילים שלו ישדרו בהרמוניה עם מה שהוא כינה תדר התהודה של כדור הארץ, הוא חשב שיוכל ליצור מערכת חשמלית עולמית שתוכל לשדר אנרגיה אלחוטית בכל כדור הארץ. במערכת כזו לא צריך קווים חוטיים".

המנהרות מתחת לאדמה

כשטסלה הציג את רעיונותיו למיליונר ג'יי פי מורגן, הוא דיבר בעיקר על שידורים אלחוטיים בסגנון רדיו. מאמצי השיווק של המדען הגאון הניבו פרי, ומורגן החליט לסבסד אותו. טסלה השתמש בכסף כדי להקים מעבדה חדשה ומסתורית בוורדנקליף, בחוף הצפוני של לונג איילנד. הוא בנה שם מגדל שידור בגובה 57 מטרים. רק בדיעבד התברר, מסביר סייפר, שהמגדל לא שימש רק להעברת אותות אלחוטיים, אלא גם למטרה אחרת – העברת חשמל אלחוטי.

כיום לא נותר זכר מהמגדל שבנה טסלה בוורדנקליף. נותרו רק חלקים מהמבנה ההיקפי, שלא ניתן להיכנס אליהם עקב זיהום חמור שנוצר בתוכם בעשרות השנים האחרונות. אולם ד"ר טיילור ועמיתיו, שחשדו כי טסלה בנה משהו מתחת לאדמה, לא ויתרו. באמצעות מכ"ם חודר קרקע הם סרקו את שטח האדמה שמעליו נבנה המגדל (לפני שנהרס) והחלו למפות את תוואי הקרקע. כך נחשף שבדיוק מתחת למגדל בנה טסלה רשת של מנהרות לעומק האדמה, שדרכן ככל הנראה תכנן להוליך חשמל או תקשורת אלחוטית, או לבצע ניסויים מסוכנים.

אבל בשלב כלשהו נגמר לטסלה הכסף, וג'יי פי מורגן, שגילה את תוכניתו של טסלה, לא רצה להשקיע בו יותר. "טסלה התחנן בפני מורגן לתת לו כסף כדי להשלים את המערכת האלחוטית שלו כי הוא ידע שאנחנו לא צריכים את כל הקווים החשמליים האלה", מסביר סייפר. "הוא אמר למורגן, יש לי שיטה שמישהו באוסטרליה יוכל לדבר איתך כאילו שאתם יושבים באותו שולחן, תן לי כסף להשלים את התוכנית שלי".

וזה לא שכנע אותו? 

"מורגן רצה חוטים. הוא עמד מאחורי תעשיות כמו גומי ומכרות נחושת (המשמשים בחוטי נחושת, מ"מ), כל אלו היו מאוימים על ידי מה שטסלה רצה לעשות. זה היה משאיר אותם ללא עבודה. לכן מורגן מחץ את המערכת האלחוטית של טסלה. הוא היה אדם עשיר מאוד, לא הייתה לו בעיה להמשיך לממן את הפרויקט, בניגוד למה שאנשים חושבים. זה סיפור טרגי.

"טסלה רצה לשנות את העולם, כדי שכל בני האדם בכל כדור הארץ יוכלו לדבר זה עם זה ושיהיה להם חשמל אלחוטי ללא צורך בחוטים. הוא ראה את זה כדרך לשלום גלובלי. הוא גם חזה את הרדיו והטלוויזיה ואמר למורגן 'ברגע שנצליח אתה תעשה 150,000 דולר ביום'. מורגן לא הצליח להבין איך זה אפשרי".

כישלון הפרויקט בוורדנקליף וההכפשות מצד מורגן גרמו לטסלה להתבודד עוד ועוד. בשלב הזה, מסביר סייפר, הוא עבר לצד האפל של הטכנולוגיה והחל לפתח דברים סודיים, הקשורים יותר במלחמה מאשר בשלום.

"מלחמת העולם השנייה פרצה, היטלר התחיל לכבוש את אוסטריה וצ'כוסלובקיה ואיים על אנגליה. אז טסלה ניהל משא ומתן עם אנגליה כדי למכור לה את 'קרן המוות' שלו – אותו נשק חלקיקים המסוגל להפיל מטוסים ממרחק של כ-300 קילומטר", מספר סייפר, "הוא ניסה למכור כמה מהרעיונות שלו גם לבריה"מ וליוגוסלביה. את זה אנחנו יודעים בוודאות. בשלב מסוים הוא גם ערך משא ומתן עם ארה"ב. הוא רצה שתהיה לה מערכת הגנה אלקטרונית. למעשה סיימתי לכתוב עכשיו ספר חדש שמפרט את המשא ומתן שטסלה ניהל עם מנהיגי העולם. הוא ניהל משא ומתן גם עם סטאלין".

איך אתה יודע את זה?

"כי חלק מהמסמכים האלה גלויים. על המשא ומתן עם בריה"מ, למשל, ניתן לקרוא במסמך הנמצא ב'מוזיאון טסלה' בסרביה. מסמכים אחרים גיליתי דרך מקורות שאני לא יכול לחשוף. גיליתי לדוגמה מכתב שפרנקלין רוזוולט כתב שבו הוא מתעניין בטלסה. גיליתי מכתב שנשלח מה-OSS (שירותי הביון האמריקנים לפני ימי הסי-איי-אי) שמראה שהם התעניינו בטסלה, בתקופה שביל דונובן היה ראש הארגון.

"בנוסף, לג'יי אדגר הובר, ראש האף-בי-איי, היה משרד במלון ניו יורקר שבו גר טסלה. יש לי הרבה מסמכים של האף-בי-איי הקשורים בטסלה, הם התעניינו בו מאוד. ידוע גם שמי שעבר על המסמכים של טסלה לאחר מותו ב-1943 היה ג'ון ג'י טראמפ (דודו של הנשיא טראמפ). ומי שניהל את טראמפ היה וניבר בוש, ראש פרויקט מנהטן – שעסק בפיתוח נשק גרעיני. ג'ון ג'י טראמפ, שעבד ב-MIT אמר שהנשק של טסלה לא יעבוד. בניגוד אליו, אנשים בצבא אמרו שהוא כן. במילים אחרות, האנשים המחזיקים במסמכים שלא פורסמו בארה"ב הם אותם אנשים שמאחורי פרויקט מנהטן".

אתה מאמין שאם מורגן היה תומך בפיתוחים של טסלה, ואם האף-בי-איי היה משחרר בשנות ה-40 את המסמכים שאצלו, ההיסטוריה הייתה נראית היום אחרת?

"אולי. תראי, הייתה לטסלה טכנולוגיית טלפונים סלולריים כבר לפני כמעט מאה שנה. טסלה רצה להשתמש בכוחות הטבעיים של כדור הארץ כדי לעזור לבני האדם, באמצעות חשמל אלחוטי. הוא המציא את מנוע האינדוקציה וחישב כמה שעות עבודה הוא חסך לכדור הארץ, כי במקום שתחרוש פיזית את השדה יהיו לך מנוע וטרקטור. אנחנו לא יודעים בוודאות מה עוד הממשלה שמרה ולא שחררה. אלה יכולים להיות מסמכים על הנשק שפיתח, על המנהרות מתחת למעבדה שלו, על החשמל האלחוטי או על המצאה אחרת. אנחנו רק יודעים שהם לא משחררים את זה".

ציירי המערות הקדומים בציורו של Charles R. Knight (1920) | תמונה: Charles R. Knight/PD

בשיעורי ההיסטוריה מלמדים אותנו שהאדם הנבון (הומו ספיאנס) הופיע לפני 200,000 שנה בערבות אתיופיה. בהדרגה הוא פיתח שפה וכלי עבודה, התפשט אט אט ברחבי העולם, נדד ממקום למקום ותר אחר מזון. ואז, לפני כ-45,000 שנה הוא החל לפתח אמנות, כולל ציורי קיר ותכשיטים. עוד מלמדים אותנו שלפני כ-10,000 שנה חלה המהפכה הגדולה ביותר: האדם גילה את החקלאות והתיישב לראשונה ביישובי קבע, אגר רזרבות מזון ואפילו רכוש, והתפנה לפתח חוקים, מדע וטכנולוגיות חדשות.

נכון, זה מה שמלמדים אותנו. אבל בשנים האחרונות הולך ומתבהר שחלקים רבים בפאזל הזה שבנינו הם ממש לא מה שחשבנו.

יורדים מהעץ

נתחיל מהתפתחות האדם. גולגלות אנושיות קדומות שנחשפו באתר ארכאולוגי בשם ג'בל אירהוד (Jebel Irhud) שבמרכז מרוקו מטלטלות בשנתיים האחרונות את התפישה שהאדם הנבון הופיע לפני 200 אלף שנה בערבות אתיופיה. ב-1961, כשרק נחשפו הגולגלות הראשונות באתר, הן תוארכו כבנות 40,000 שנה ולא עוררו עניין רב. הגולגלות, בעלי תווי הפנים המודרניים, תוארכו בהמשך לבנות 160,000 שנה. גם עם גילים שכאלו עדיין אין בעיה.

אולם לאחרונה, מאמר שפורסם בכתב העת נייצ'ר (Richter, Grün, Joannes-Boyau, +9, 2017) מציע תיארוך הרבה יותר מוקדם – כ-315,000 שנה. עובדה שכבר מטלטלת את ההשקפות המקובלות בשני היבטים: ראשית, 315,000 שנה מזיז לאחור ביותר מ-100,000 שנה את המועד בו חשבנו שהאדם המודרני הופיע לראשונה. אם תמיד חשבנו שהיציאה מאפריקה חלה רק ב-100,000 השנים האחרונות, ייתכן שהאדם המודרני התחיל להתפשט ברחבי העולם ולהטביע את חותמו מוקדם הרבה יותר.

נכון, זה מה שמלמדים אותנו. אבל כעת מתברר שחלקים רבים בפאזל הזה הם ממש לא מה שחשבנו

חידה נוספת שעולה כאן היא "שורשיה של גולגולת". תמיד חשבנו שהאדם המודרני התפתח במקום מסוים, ורק משם הוא התפזר מאוחר יותר ברחבי היבשת. אולם גולגלות נוספות שנחשפו ברחבי אפריקה בשנים האחרונות מציגות תמונה שונה. התגלו גולגלות בעלות מאפיינים רבים של אדם מודרני שיש בהן שילוב מוזר עם תווים של מינים קדומים יותר. אחת התגלתה בדרום אפריקה ותוארכה כבת 260,000 שנה, ואחרת התגלתה באתיופיה ותוארכה כבת 195,000 שנה.

קבוצה בת 20 חוקרים פרסמה באוגוסט האחרון את ההסבר שלה לתעלומה בכתב העת Trends in Ecology & Evolution (Scerri, Thomas, Manica, +17, 2018). לפי הקבוצה, האדם הנבון לא התפתח במקום יחיד, אלא קשור בעלילה מסובכת יותר: ברחבי יבשת אפריקה היו מספר קהילות שונות שהתפתחו, במקביל, לאדם הנבון. רוב הזמן הן היו מנותקות זו מזו והתפתחו בבידוד, אך בתקופות אחרות הן הצליחו להיפגש ולהתערבב, גם ברמה הגנטית.

באתר אוהלו II שבדרום הכנרת נמצאו שרידי חקלאות מלפני 23,000 שנה | מפה: OpenStreetMap Contributors

כעת, פרופ' שילה את'רייה מאוניברסיטת טקסס A&M שבארה"ב, לקחה את הרעיונות האלו כמה צעדים קדימה, והציעה להרחיב עוד יותר את המקורות הגיאוגרפיים של האדם הנבון, אפילו עד למזרח אסיה – לסין (Athreya, Wu, 2017).

החוקר גרהם הנקוק מציע שציוויליזציה קדומה התפרשה לפני כ-12,000 שנה ברחבי כדור הארץ, עד שקרסה לפתע, ומשרידה התפתחה מאוחר יותר הציוויליזציה האנושית

את'רייה ושותפה בחנו את "אדם דאלי" – גולגולת אנושית קדומה שנמצאה ב-1978 במרכז סין ומתוארכת ללפני כ-200 עד 250 אלף שנה. גם היא, כמו הגולגלות מאפריקה, מציגה שילוב של פנים מודרניות יחסית בעוד חלקה האחורי נראה דומה יותר לאנשים קדומים אחרים שאכלסו את אסיה. לאחר שהשוו את הגולגולת של "אדם דאלי" לאלו של 48 גולגלות אנושיות קדומות אחרות שהתגלו בעבר – מאפריקה, מאירופה ומקצתן מאסיה – הם הגיעו למסקנה שגם "אדם דאלי" מעיד על כך שהאדם הנבון בן מיננו לא התפתח רק באפריקה. ככל הנראה הוא התפתח בו זמנית גם במזרח אסיה משילוב של נוודים שהגיעו מהמערב עם מינים אנושיים קדומים יותר, למשל "הומו ארקטוס" שהיה שם מאות אלפי שנים קודם לכן.

האמנים הראשונים

חידה נוספת לא פתורה היא נקודת הזמן שבה החלו אבותינו הנוודים ששוטטו בחיפושים אחר מקורות מזון, להתחיל ליצור אמנות. לפי ספרי הלימוד זה קרה לפני כ-45,000 שנה. ציורי הקיר מלאי החיים במערות שבצרפת ובספרד הם המחשה לכך. לצדם הופיעו באותן שנים גם תכשיטים שהורכבו בין היתר מחרוזים עשויים ביצי יען שעוצבו בקפידה; חלילים עשויים משנהב ממותות, או מעצמות עופות; ופסלונים שיכולים אולי להעיד על סגידה לאל.

צוות הארכיאולוגים שחפר באתר הוייאטלאקו נטש אותו כשהתיארוכים הקדימו בהרבה את לוחות הזמנים ההיסטוריים המקובלים

אך כבר בתחילת שנות ה-90, ממצאים מפתיעים ממערת בלומבוס שבדרום אפריקה אתגרו את ההשקפות האלה. המערה אוכלסה מפעם לפעם לפני כ-100,000-70,000 שנה על ידי בני מיננו – האדם הנבון. נמצאו בה חרוזי צדפים, אבנים עליהן חריטות מעוצבות ואפילו שרידי "מעבדה" להפקת צבעים – צבע אוכרה אדמדם שנשמר בהמשך בכלי אחסון שהוכנו מקונכיות.

השנה נחשפו ממצאים מפתיעים אפילו יותר. אם נהוג היה לחשוב שרק האדם הנבון, "הומו ספיאנס", מסוגל להפיק ציורים מרשימים, פרופ' ז'והו זילהו (João Zilhão) מאוניברסיטת ברצלונה ועמיתים בחנו שרידי ציורים על קירות מערות בדרום מזרח ספרד (Hoffmann, Standish, García-Diez, +11, 2018). הם ייחסו אותם לתושבים הניאנדרטלים שאכלסו את האזור לפני יותר מ-65,000 שנה. במערת Cueva de los Aviones, גם היא באותו אזור, חוקרים אפילו מצאו חרוזי קונכייה מנוקבים ופיגמנטים לצביעה המתוארכים כבני 115,000 שנה, וייחסו גם אותם לתושביה הניאנדרטלים של מערה זו (Hoffmann, Angelucci, Villaverde, +2, 2018).

המהפכה החקלאית

לפי ספרי הלימוד, המהפכה המשמעותית ביותר חלה לפני כ-10,000 שנה, מעט אחרי שהתגלתה לראשונה החקלאות. גילוי החקלאות הפך את בני מיננו מקבוצת נוודים לאוכלוסייה שהתיישבה ביישובי קבע גדולים, אגרה רזרבות מזון, פיתחה חוקים שהגנו עליה ופינתה לעצמה זמן כדי ללמוד, לחקור ולפתח טכנולוגיות חדשות. בקיצור, לפני כ-10,000 שנה החלה להתפתח לראשונה מה שנהוג לכנות "ציוויליזציה".

אבל ממצאים מאתר אוהלו II שבכנרת מאתגרים את התפיסה הזו. הם מעידים על ניסויים חקלאיים מוצלחים כבר לפני 23,000 שנה. האתר שוכן כ-9 ק"מ מדרום לטבריה של ימינו, ועד 1989 אף אחד לא ידע על קיומו. הוא נחשף והתגלה רק בעקבות ירידת מפלס הכנרת.

כשהחפירות באתר רק החלו, ונחשפו בו שרידים בוטניים רבים, שיערו החוקרים שכל הזרעים הרבים שהם מצאו לוקטו לצורך מאכל. אך מחקר בהובלת פרופ' אהוד ויס מאוניברסיטת בר אילן (Snir, Groman-Yaroslavski, Melamed, +4, 2015) גילה שאגירת הזרעים הרבים באתר שימשה גם לצרכים חקלאיים.

כלי עבודה של ראשוני האדם הנבון, שנחשפו במרוקו, מלפני כ-315,000 שנה | תמונה: Mohammed Kamal/MPI

באתר אוהלו התגלה גם ממצא נוסף שהפתיע את החוקרים – שרידיהן של שש סוכות קדומות מלפני כ-20,000 שנה. מתברר שאלו בעצם מתאימות במידה מסוימת לממצאים קדומים אפילו יותר שהתגלו באירופה ומעידים על התיישבות. בתקופת הקרח, כשצפון אירופה כוסתה במשטחים לבנים וקפואים שגבולם הדרומי עבר בערך בדרום צ'כיה של ימינו, שגשגה מעט דרומית למרבדים הצחורים "תרבות פבלוב" (לפני 29,000-25,000 שנה) שהופעתה לא מתיישבת עם ההבנה הקיימת.

בשטחיה של תרבות פבלוב התגלו שרידיהם של מספר יישובי קבע קטנים. באתר הארכיאולוגי "דולני וייסטוניצה", למשל, השוכן על גדותיו של נהר ת'איה (Thaya) שבצ'כיה, התגלו שרידיהן של מספר בקתות המתוארכות מלפני כ-26,000 שנה. מקצתן בנויות מעצמות ממותות, אחרות משלד עשוי בולי עץ שצופה ביריעות עור תפורות. הגדולה שבהן משתרעת על פני 17×7 מ' וברצפתה התגלו שרידי אח לבערה. איך זה ייתכן, בהתחשב בעובדה שהיסטוריונים בספרי הלימוד מייחסים את התיישבות הקבע הראשונה לתחילת המהפכה החקלאית – לפני כ-12,000 שנה?

חידות ללא פתרון

האם פסל הספינקס הוא משרידיה של ציווילזציה קודמת, והוקם לפני יותר מ-10,000 שנה? | תמונה:
Fotolia

עם התקדמות השנים, הבנות קודמות שנראו מושרשות, משתנות וזוכות לנקודת מבט נוספת. מה שגורם לחשוב גם על תעלומות מסקרנות אחרות, אולי כאלו שביום מן הימים יגרמו לנו להסתכל קצת אחרת על הסיפור ההיסטורי שבנינו לנו לאורך השנים.

מגוון חוקרים, למשל, מציעים שהפירמידות במצרים לא הוקמו בימי מצרים העתיקה, לפני כ-5,000 שנה, אלא מוקדם הרבה יותר, ושהן בעצם שרידיה של תרבות קודמת. מחברי הספר "תעלומת אוריון" (Bauval, Gilbert, 1994) למשל, בחנו את סידור הפירמידות בגיזה כאילו הן היו כוכבים בשמים. הם מצאו בהן התאמות לקבוצת הכוכבים אוריון, כפי שנראתה לפני בערך 12,000 שנה. ולכן, הם קושרים את הקמת הפירמידות בהשראה אסטרונומית לתקופה של תרבות מפותחת מוקדמת יותר. אחרים טוענים שמצאו על פסל הספינקס סימנים המעידים שגם הוא נבנה באותה תקופה קדומה. החוקר הבריטי גרהם הנקוק מציע שציוויליזציה קדומה כזו התפרשה באותם ימים בכדור הארץ, עד שקרסה לפתע, ומשרידה התפתחה מאוחר יותר הציוויליזציה האנושית המוכרת לנו.

באתר הוייאטלאקו (Hueyatlaco) שבמקסיקו נמצאו בשנות ה-60 שרידיהם של כ-40 כלי חיתוך דו צדדיים וחודים מפותחים שנשארו כתעלומה עד היום. תיארוך שלהם (באמצעות בדיקות אורניום) מצא שגילם כ-260,000 שנה – נתון הסותר לחלוטין את ההנחות המקובלות שהמתיישבים הראשונים באמריקה הגיעו אליה לכל היותר לפני כ-16,000 שנה. צוות הארכיאולוגים ברשות ד"ר ארווין-וויליאמס שחפר במקום נטש את האתר לאור הנתונים הבעייתיים (מבחינתו) לגבי תיארוך הכלים.

אולם, צוות גאולוגים שהגיע למקום ותיארך את הממצאים במגוון שיטות (Steen-McIntyre, Fryxell, Malde, 1981), מצא בכולן את אותו גיל מפתיע – בערך 250,000 שנה.

האם גם במקרה זה יתגלו בעתיד ממצאים חדשים שישנו את ההבנה שלנו ואת תפיסתנו ההיסטורית?

צילום: אלכס גורביץ׳

" התנ"ך היה באמת", אומרת לי ד"ר ליאורה רביד בתחילת הראיון שאני עורכת איתה בבית קפה באוניברסיטת בר אילן.

איך הגעת למסקנה הזו?

"אני אוהבת מפות היסטוריות ותמיד עובדת איתן. אז באחד הימים הסתכלתי על מפה שהראתה את המסע שעברו אברהם ושרה מאור כשדים לארץ כנען, כפי שכתוב בספר בראשית. יש מפות רבות כאלה. רציתי לבדוק האם הסיפור עובר את מבחן ההיתכנות ההיסטורית. כי אם כן, זה אומר שהוא לא מיתוס. כי מיתוס, בהגדרתו, זה דבר שלא יכול להתקיים במציאות.

גן העדן שבשמים, תחיית המתים, אלוהים שופט את האדם לאחר מותו, כל זה הוא מהספרים החיצוניים, לא מהתנ"ך

"הסתכלתי במפה ושאלתי שאלה אחת – כמה קילומטרים הם הלכו? אף אחד מעולם לא מדד את המרחקים. אז אני מדדתי".

אף אחד לא מדד? את בטוחה בזה? 

"כן".

בגלל שלא מתייחסים ברצינות לתנ"ך כספר היסטוריה?

"חד משמעית. המפות האלה קיימות עשרות שנים. אף אחד לא היה צריך להמתין לי. אז מתברר שהם הלכו 3,240 קילומטר בקו אווירי. לזה צריך להוסיף כ-240 קילומטר הליכה שאינה בקו אווירי. כלומר, בערך 3,500 קילומטר. השאלה הבאה הייתה האם ניתן לעבור את המרחק הזה בתקופת חיים אחת?"

המסע של אברהם מאור כשדים לכנען | מפה: באדיבות ד"ר ליאורה רביד

איך בודקים את זה? 

"ההיגיון אמר שמכיוון שהם נדדו הם לקחו איתם את כל שהיה להם, כולל לפחות עז אחת. אז הלכתי ללמוד על עזים וחמורים, וחישבתי את קצב ההליכה שלהם. בשכלול כל האלמנטים, כולל עונות המלטה, פגעי מזג אוויר, חיפוש מזון, וגורמים אחרים שיכולים ליצור הפסקות של שנים שלמות, הגעתי למסקנה שהם נדדו בממוצע כעשרים שנה. ככה נוודים הולכים. זה הקצב. קצב התקדמות של כארבעה קילומטרים בשבוע. לא יותר מזה. ברגע שהייתה לי המתמטיקה, לא יכולתי להכחיש את המשך הסיפור. לא יכולתי לאשר אותו, אבל יכולתי להסביר אותו. הוא עבר את מבחן ההיתכנות. ואם הוא עובר את מבחן ההיתכנות, למה לטעון שהוא לא היה? למה שימציאו את הסיפור הזה?"

רביד היא בוגרת אוניברסיטת בר אילן. היא מספרת שבתקופתה הייתה האישה החילונית היחידה שקיבלה דוקטורט בתנ"ך באוניברסיטה. אף על פי שקיבלה תשבחות על עבודתה, היא מעולם לא קיבלה הזדמנות ללמד שם, לטענתה, בגלל הרקע החילוני שממנו הגיעה. מאז היא פרצה את גבולות האקדמיה וצברה לעצמה קהל מעריצים הממתין בשקיקה לפרק חדש ב"פודקאסט של התנ"ך", אותו היא כותבת, עורכת ומגישה. הפודקאסט הוא המשך הפרויקט שהחלה בספרה "התנ"ך היה באמת" משנת 2009, שבו היא חקרה האם יכלו אירועי התנ"ך להתקיים בהיסטוריה.

"בתחילת הדרך, כשיצאתי למסע של אברהם חשבתי שאפריך את הסיפור. אני חילונית ואין לי עניין דתי בנושא. אך כשראיתי את התוצאות אמרתי לעצמי שעם מספרים אני לא מתווכחת".

בת פרעה מוצאת את משה בתיבה. ציור מעשה ידי קונסטנטין פלביטסקי | תמונה: Konstantin Flavitzky/CC-PD-Mark

בשלב הזה כבר היית דוקטור לתנ"ך. 

"נכון".

כלומר, את דוקטור לתנ"ך ורק אז מתחילה לשאול את עצמך שאלות יסוד כאלה. 

"ככה זה באקדמיה. ביום שאת מקבלת את הדוקטורט שלך, זה כמו לקבל רישיון נהיגה. רק אז את מתחילה לנהוג".

טוב, בואי נחזור לסיפור אברהם ושרה. עולה מהסיפור שאלה בעייתית נוספת – האם ייתכן ששרה ילדה בגיל 90?

"זאת באמת השאלה הבאה שהעסיקה אותי. רציתי לבדוק האם תלאות המסע השפיעו על הפריון שלה. אז נפגשתי עם פרופ' נעמה קונסטנטיני שעמדה בראש המכון לרפואת ספורט בווינגייט. כעת היא רופאה שמתמחה בבריאות האישה. סיפקתי לה את כל הנתונים: גיל הנישואים, סל המזון ומרחק ההליכה והיא פתחה לשרה תיק רפואי עד לרמת השלד שלה ומצאה את ההסבר".

איך יודעים את גיל הנישואים וההיריון מהתקופה ההיא? 

"יש הרבה מאוד תעודות המציינות את זה. גיל הנישואים במערב הקדום הוא תשע או אחת עשרה. אם את לוקחת ילדה בת 11, מוציאה אותה למסע של עשרים שנה שבמהלכו היא סובלת מרעב, כל דבר שהיא תאכל יתועל כדי לשמור על מערכות החיים המידיות: לב, כליות, ריאות, לא על רבייה. זה עיכב תהליכים בגופה. כמו נשים בגטו. בנוסף, כשעושים שכלול של השנים מבינים שהיא לא הייתה בת 90 כשהיא ילדה את יצחק, אלא בסוף שנות השלושים שלה".

מה לגבי סיפור משה והסנה? איך את מסבירה אותו? 

"זה סיפור שהוא חלק מהתפיסה התיאולוגית של התנ"ך. התנ"ך הוא ספר תיאולוגי שבו העניין הוא להראות שהמופע של אלוהים על פני האדמה לא קשור לחוקי הטבע או לחוקי הפיזיקה. משה רואה במדבר שיח שבוער ובוער, מעבר לכמות האנרגיה שמצויה בחומר. אתה לא יכול לבעור יותר מחומר הבערה שיש לך".

יש בתנ"ך סיפור תיאולוגי שאת יכולה להסביר כהיסטורי?

"כן, יציאת מצרים למשל. כל שנה אנחנו חוגגים את יציאת מצרים בפסח וכל שנה קמים פרופסורים למיניהם ומכחישים את הכול. ואני קמה ומאשרת את הכול.

"התנ"ך הוא כאמור בראש ובראשונה יצירה תיאולוגית. יש לו מסר דתי מובהק ואת לא יכולה להוציא את אלוהים משם. כשאת מדברת על יצירה תיאולוגית, הדת עומדת מעל הניסיון האמפירי. דת זה לא דבר אמפירי אלא אם כן את אדם דתי ואת מקבלת את זה כאמפירי מלכתחילה. אז עשר המכות לא עוברות את מבחן ההיתכנות ההיסטורית. יש לך חושך, מכות על הארץ, וגם את עמוד הענן ואת עמוד האש. זה שייך לרובד הניסי. זה שייך לרובד של להראות את הגדולה של אלוהים, וזה חלק שאת לא יכולה להוכיח כהיסטוריה. אבל אז, בתוך הסיפור הגדול משולב סיפור קטן.

לא הייתה יכולה להיות יציאה ממצרים של חמישה מיליון ראשים. אבל הייתה יציאה גדולה, של בודדים

"למשל הסיפור של פרעה שמפחד שבני ישראל יקומו מהארץ ויצטרפו לשונאיו. במצרים של המאה ה-13 לפנה"ס, זמן יציאת מצרים, ברור שהוא מפחד מזה. מצרים באותה תקופה כבר מותקפת למעלה מאלף שנים על ידי נוודים שנכנסים דרך המדבר למצרים ומערפלים את השלטון המרכזי. הפלישתים שמגיעים מהים האגאי תוקפים את מצרים מכיוון הדלתה. במצרים חיה אוכלוסייה עצומה של נוודים, שהגיעו אליה בשנות רעב, התיישבו לאורך הנילוס ולא היו נאמנים. ולכן כשבא פרעה ואומר (לא במילים מדויקות) 'יעלו עלינו מתוך הארץ ויצטרפו לאויבינו', זה נכון היסטורית גם אם זה לא היה.

"אפשר גם להסביר את העבדות ואת התעשייה המצרית של לבנים מחומר, מקש ומתבן. תעשיית הלבנים שמתוארת בספר שמות מדויקת לחלוטין. היא יכולה להיות במצרים או במסופוטמיה. כי איך עשו לבנים? לקחו סחף מהנהר, שהוא הנילוס כמובן, או מהפרת והחידקל, ולתוכו הוסיפו קש והכניסו לתבניות. כשזה מתייבש או מתחמם נוצרת לבנה. גם את הנוגשים אפשר להסביר. יש תעודות מצריות המתארות את השוטרים שמחייבים ליצור כמות לבנים מסוימת ביום ואוי ואבוי אם לא. ממש אחד לאחד כמו בסיפור התנ"כי.

בני ישראל יוצאים ממצרים – ציור מאת דיוויד רוברטס (1828) | תמונה: David_Roberts/CC-PD-Atrs

"במצרים הייתה גם תעשייה של גומא. יוכבד, אמו של משה, הכניסה אותו לתיבה מגומא שחוממה בזפת. למה השתמשו במילה זפת? מאיפה הם הכירו אותה? איך המילה הגיעה לתנ"ך? היא הגיעה כי הייתה זפת במצרים.

"נקודה נוספת בסיפור היא בריחת העבדים אל חירותם. מתי עבדים בורחים אל חירותם? צריך חלון הזדמנויות כשהשלטון המרכזי חלש. זה נכון בכל העולם, חקרתי את זה. זה קרה, למשל, במלחמת הצפון והדרום בארה"ב. המלחמה באמריקה לא נועדה לשחרר עבדים. שחרור עבדים היה תוצר לוואי. אז גם כאן, החולשה של השלטון המרכזי המצרי, יצרה חלון הזדמנויות לעבדים".

ואיך התרחשה היציאה הגדולה?

"למעשה, להבדיל ממה שמתואר, לא יצא עם גדול ממצרים, יצאו בודדים".

כלומר, לא יתכן שהם יצאו כולם בבת אחת.

"לא אז ולא היום. לא הייתה יכולה להיות יציאה בסדר גודל של שש מאות אלף גברים שאליהם נוספים נשים, ילדים וזקנים. תוסיפי על זה גם ראשי צאן ובקר ויש לך מחנה של חמישה מיליון ראשים. זה בלתי אפשרי. זה שייך לסיפור הגרנדיוזי. אבל כשאת שואלת האם סיפור יציאת מצרים נותן לך תמונה היסטורית – התשובה היא כן. את לא יכולה להפריך את זה. זה נכון. הנתונים שציינתי הם נתונים שעומדים בכל מבחן היסטורי".

מכחישי התנ"ך

מתי הפסיקו להתייחס לתנ"ך כספר שאפשר להסתמך עליו היסטורית?

"כדי לענות על זה צריך מעט רקע. חכמי התלמוד קבעו שמשה כתב את התורה, את החומש, ששמואל כתב את ספר שמואל, שיהושוע כתב את הספר המיוחס לו וכן הלאה. התפיסה הזאת השתרשה כאמת מוחלטת גם ביהדות וגם בנצרות, שהיא ענף משני שצמח מתוך היהדות".

מכחישי התנ"ך זה אסון. הנזקים הם לאורך כל השדרה. זה פוליטיקה, לא היסטוריה וזה יוצר אנטגוניזם כלפי הטקסט

ועד איזה שנה זה כך?

"עד בערך תקופת ההשכלה. מי שבעט לראשונה באמונה הזאת, היה הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה. ב-1670 הוא פרסם חיבור בשם 'מאמר תיאולוגי מדיני' ובו הוא לא ערער על התוקף של התנ"ך, אלא על העובדה שמשה כתב את התורה. הוא כתב שלא משה, שחי ב-1250 לפנה"ס, כתב אותה אלא עזרא שחי 800 שנים מאוחר יותר.

"אלא שהמאמר הזה הוחרם באותה תקופה. האוניברסיטאות הראשונות שקמו בתקופת ההשכלה היו מוסדות דת. גם מקצועות כלליים כמו רפואה ומשפטים הם למעשה ענף משנה ללימודים הבסיסיים שהם תיאולוגיה נוצרית. אבל שפינוזה פתח דלת והדלת הזאת מעולם לא נסגרה.

ברוך שפינוזה. פתח את הדלת למכחישי התנ״ך | תמונה:Baruch de Spinoza/CC-PD-Mark

ב-1844 בישוף פרוטסטנטי גרמני בשם יוליוס ולהאוזן שהיה גם איש אוניברסיטה, בא ואמר שהחומש נכתב על ידי אנשים שונים בתקופות שונות. עם זאת, הוא עדיין לא שלל את התוקף ההיסטורי. למרות זאת, זה עשה הרבה רעש כי זה היה מנוגד לעמדת התלמוד, אבל אותו כבר אי אפשר היה להחרים. זו כבר התקופה שהאוניברסיטאות הן מוסד אקדמי לכל דבר ועניין.

"אחריו בא בישוף פרוטסטנטי גרמני אחר בשם הרמן גונקל שכתב ספר שנקרא 'אגדות בראשית'. הוא כבר באמת שלל את כל ספר בראשית. הכול לא היה. כך אט אט יצאה האקדמיה מהתיאולוגיה והתחילה להתייחס אל התנ"ך בכלים היסטוריים.

"זה קרה במאה ה-19 שבה גם הארכיאולוגיה המודרנית הצטרפה לתמונה. קמו ארכיאולוגים לכל נושא העולם הקדום, שהגיעו גם לישראל. ביד ימין הם החזיקו מעדר קטן, ביד שמאל את התנ"ך וניסו למצוא קורלציה בין הממצא הארכיאולוגי לבין התנ"ך. כשלא מצאו, פיתחו תיאוריות, והתיאוריות בעייתיות מאוד.

"כשפרצה מלחמת ששת הימים, צה"ל ניצח במלחמה, אבל התנ"ך, לעומת זאת, נחל תבוסה מוחצת. צה"ל כבש שטחים שהיו בסוריה, ביהודה ובשומרון, בירושלים המזרחית וגם את מדבר סיני. התחילו לצאת משלחות של ארכיאולוגים למדבר כדי לחפש עדויות למסע של משה ולאמת את הסיפור המקראי. אבל לא מצאו דבר. זו הייתה המכה הגדולה".

צילום: אלכס גורביץ׳

לא נשאר כלום כי הם נדדו באותה תקופה? 

"הם לא היו נוודים. הם היו עבדים שנמלטו. לא מצאו שום דבר וזה גם הגיוני מאוד. אם היו מוצאים, אני הייתי הראשונה שבאה ואומרת שיש בעיה עם הממצא. במדבר חולי אין לך קרקע מוצקה. רוח אחת במדבר משנה את כל הטופוגרפיה. זה כמו שתגיעי למדבר בעוד 1,000 שנים ותחפשי עדויות לסודנים שמבריחים דרך המדבר לארץ ישראל ותגידי לי, אין עדויות בשטח אז סימן שלא חדרו סודנים לארץ ישראל. אבל הם נמצאים בתל אביב וחצו את המדבר".

אז לא מצאו שום דבר ואז מה קרה?

"התחילו גם שינויים פוליטיים. הפוליטיקה נכנסה לחקר התנ"ך באוניברסיטאות הטובות ביותר, גם בארץ, גם באירופה, גם בארה"ב. קמו חוקרים שמלכתחילה שללו כל תוקף היסטורי של התנ"ך, והונעו מתפיסות עולם פוליטיות. הם נקטו בגישה מינימליסטית שמטרתה לעשות דה-לגיטימציה לתנ"ך. הם הסתכלו על הטקסט כמכלול ואמרו לך, תשמעי, היום אנחנו חיים בדור של המפץ הגדול, את לא יכולה לספר לי שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים, זה שטויות. הם לקחו את הסיפור, נטפלו לדברים שמנקודת מבט ארצית לא יכולים להתקיים, אלא אם כן אתה אדם דתי ואתה מאמין, ובכך הוכיחו שכל מה שכתוב לא יכול להיות.

"אני לא רוצה להביע פה דעה פוליטית, אבל זה המצב. אלו גופים שמייצגים מדע פוסט מודרני, שבא ואומר: 'אני אגיד לך מה האמת. לא אשב על מחקרים, אשב על האמת שלי'. כיוון שמדובר בטקסט שמלכתחילה הוא קשה להבנה, קל להם לשכנע. כשמסתכלים רק על החלק הבלתי אפשרי, כמו שרה שיולדת בגיל 90, או עשר מכות מצרים, קל לשכנע שזה שטויות. מכחישי התנ"ך זה אסון".

את אומרת שזה אסון, אבל מה באמת הנזקים שלהם? 

"הנזקים הם לאורך כל השדרה. ראשית, הם טוענים שאין קשר בין עם התנ"ך לבין ישראל של היום, ולכן אין לנו תביעה על הארץ. זה פוליטיקה, זה לא היסטוריה, זה לא מחקר. ושנית, זה יוצר אנטגוניזם כלפי הטקסט. רואים את זה בחינוך בבית הספר. זה המקצוע הכי שנוא על ילדים. לא רק תנ"ך, בכלל מה שנקרא מדעי הרוח. לעומת זאת מחוץ לבתי הספר ומחוץ לאקדמיה זה פורח. יש לזה ביקוש גדול. הטקסט מת כטקסט לימודי, אבל הוא פורח בחוץ. אנשים מחפשים להתחבר לשורשים שלהם, מחפשים מי הם, מה הסיפור שלהם.

"אני מקליטה כיום את 'הפודקאסט של התנ"ך' עם שרון אלכסנדר, שחקן ידוע, צבעוני ומוכשר. הוא אמר תמיד שהוא שונא תנ"ך, שהוא לא יודע למה הוא יהודי. אבל אז, יום אחד הוא במקרה נתקל באחד הפרקים שלי והתאהב".

הוא פנה אליך?

"כן, לילה אחד, קיבלתי ממנו אס-אמ-אס. מין התפרצות כזאת של 'אני לא יודע למה אני יהודי. זה טקסט שאני שונא. לימדו אותי לשנוא אותו. ואז שמעתי אותך והפכת לי את החיים'. מאז אנחנו מקליטים יחד".

לאחרונה יצרת תוכניות גם על הספרים החיצוניים. תספרי לי על זה.

"מוסכם היום על כל החוקרים שהתנ"ך הוא יצירה שנכתבה בבית המקדש. ברובו המכריע בבית המקדש השני, כי הראשון חרב, יצאנו לגלות והייתה מלחמה. יש פרק זמן שבו אפשר היה לכתוב אותו במקום אחד, וגם רואים האחדה טקסטואלית, החל מבראשית, סיפורי אבות, בריאה, אבות וכו' ואחר כך, חתימה. כשאת בוחנת אותו, את רואה פאזל של מיליון טקסטים שונים ומשונים שנערכו זה לצד זה. זה חייב להיות במקום מסוים – בבית מקדש. את רואה את זה גם על פי האידיאולוגיה הדתית שמאוחדת שם.

"אבל לצד האסופה הזאת שהפכה להיות תנ"ך, ישנם חיבורים שנכתבו במקביל ולא נכנסו לתנ"ך. ואלה הם הספרים החיצוניים. יש מספיק פרמטרים כדי לבוא ולומר שהם לא נכתבו בירושלים. בשלב מסוים הספרים האלו נאסרו לקריאה. אלו טקסטים עבריים ישראליים שמדברים על אותו מקום, על אותו מרחב, על אותו אל, אבל אחר לחלוטין. למשל, איפה לדעתך נמצא גן עדן?"

בשמים. 

"אז בתנ"ך הוא על פני הארץ. למעשה גם ביהדות וגם בנצרות מושפעים מהספרים החיצוניים, שלפיהם גן העדן בשמים, יש תחיית מתים, אלוהים שופט את האדם לאחר מותו והוא ילך לגן עדן או לגיהינום. אבל זה לא התנ"ך, אלא ספרים חיצוניים. וזה חודר למשנה. זה חודר לברית החדשה.

"אבות הנצרות הקדומה, הראשונים, קראו לעצמם יהודים. ישוע נולד ומת יהודי. התלמידים שלו היו יהודים. אז הנצרות יושבת על התנ"ך וב-400-200 לספירה הם תרגמו ליוונית חלק מהספרים החיצוניים, מה שהם בחרו לתרגם, והחלו להפיץ אותם".

ומה שהם לא תרגמו?

"הלך לאיבוד. אלא אם כן זה יימצא באיזושהי כנסייה נידחת. השאלה שהעסיקה אותי היא מי כתב אותם. זה המחקר שלי".

ומה גילית? 

"שזאת ספרות ששייכת לצפון הארץ, בעוד שהתנ"ך הוא ספר ירושלמי. הוא ספר יהודאי ששייך לשבט יהודה. אני גם מוכיחה את זה. איפה היה ישוע? ישוע היה בן הצפון. הוא בא מנצרת, הוא פעל במגדל, בגינוסר והגיע לטבריה. הוא הלך באזור הכנרת. כותבי המשנה באו מהצפון. כל המשנה זה ספרים חיצוניים. הם אלו שהוציאו את הספרים החיצוניים מארון הספרים היהודי ואסרו לקרוא אותם. זה הוצא, אבל זה חלק מארון הספרים שלנו".

לדעתך זה נכתב על ידי אנשים שהיו רפורמים?

"לא. הייתה מלחמה ממושכת בין שבט יהודה, הדרומי, הירושלמי, לבין השבטים הצפוניים. לזה יש לנו תיעוד. הייתה מלחמה ארוכת ימים, מלחמת אחים, שמפרידה בין שני חלקי העם ואת מוצאת אותה גם בימי בית המקדש השני.

"לשבט יהודה הייתה מצד אחד תפיסה לאומית של 12 שבטים שהם אחים, ומצד שני הוא כתב על השבטים הצפוניים קללות וחרפות. את לא מוצאת אף מסורת צפונית בתנ"ך. אז איפה המסורות הצפוניות? אני חושבת שזה בספרות החיצונית ואני מראה את התהליכים לאורך מאות שנים.

"עם זאת, בעוד שהספרים החיצוניים הלכו במידה רבה לאיבוד, התנ"ך אף פעם לא הלך לאיבוד. התנ"ך הוא תופעה מיוחדת. לא ייפרדו מהתנ"ך, לא ייפרדו מהברית החדשה, לא ייפרדו מהקוראן. אלה שלוש יצירות שאתה לא נפרד מהן. הן על זמניות".

"כיצד הדרך בה אנו מבינים את ההיסטוריה תשפיע עלינו ותשנה אותנו בעתיד?" – הייתה השאלה שהנחתה אותנו בכתיבת הגיליון המיוחד הזה. ההיסטוריה מלמדת אותנו מה קרה בחברות העבר, ומסבירה מדוע העולם הוא כפי שהוא. היא מאפשרת לנו להבין מהיכן הגענו כאנשים, כעם וכתרבות, ומהיכן הגיעו המנהגים, ההרגלים וצורות המחשבה המעצבים את מי שאנחנו היום.

אבל מה קורה כאשר ההבנה שלנו לגבי ההיסטוריה אינה שלמה? קחו לדוגמה את האמונה המושרשת אצל רבים בחברה שהתפתחנו מהקוף – כפי שקבע דרווין בתיאוריה המפורסמת שלו. עד היום הנושא נלמד בבתי ספר ובאוניברסיטאות ומוצג כאמת בסיסית שקשה לערער עליה. המציאות, כפי שתראה אחת הכתבות, מורכבת הרבה יותר: שלוש מהפכות מהעת האחרונה מלמדות שתהליכי ההורשה וההתפתחות מורכבים יותר מכפי שסיפר לנו דרווין.

מה לגבי מועד התפתחות האדם הנבון? בשיעורי היסטוריה מלמדים אותנו שזה קרה לפני כ-200 אלף שנה באתיופיה, ושרק לפני כ-10 אלף שנה התפתחה תרבות (ציוויליזציה). המציאות, גם במקרה זה, שונה, כפי שתראה כתבה אחרת המציגה ממצאים מהשנים האחרונות.

הנחה נוספת שהופכת לנפוצה בקרב היסטוריונים מהעת העכשווית, היא שהתנ"ך לא היה באמת. אותם היסטוריונים טוענים שאי אפשר לקבל את האירועים שהתנ"ך מציג כאירועים היסטוריים, כיוון שאין הוכחות התומכות בסיפורים אלה. לפי דעה זאת, ייתכן שלא היינו עבדים במצרים, ולא חצינו את המדבר כדי להגיע לארץ ישראל. כתבה נוספת בגיליון, תביא ראיון עם חוקרת תנ"ך הטוענת ומראה מדוע אירועי התנ"ך קרו באמת.

כפי שתראו בגיליון זה, שאלות רבות וגדולות הנוגעות בקיום ובהיסטוריה שלנו משתנות בימים אלה. לכך מצטרף רובד נוסף שהעסיק אותנו – סילוף מכוון של ההיסטוריה ושל הערכים והתפיסות שלנו, או צנזורה שלהם. הוליווד מצטיינת בכך, כפי שנראה, כמו גם חלק מהמחלקות ללימודי סין באקדמיה בארץ ובעולם. במאמר נוסף תעלה הטענה המפתיעה כי אידיאולוגיות שנראו לנו שונות ואף מנוגדות, כמו נאציזם, פשיזם וסוציאליזם, נובעות למעשה מאותו שורש יחיד.

כמובן, כאשר עוסקים בהיסטוריה אי אפשר בלי מסתורין, משבצת שימלאו שתי כתבות: אחת על ניקולה טסלה, המדען הגאון שהמצאותיו יכלו לשנות את ההיסטוריה, אלמלא מישהו היה מנסה להסתיר אותן, עד היום; וכתבה על השפעת הצליל על החומר – ידע קדום שהיה למצרים הקדמונים ולכנסיות בימי הביניים – שהמדע המודרני רק מתחיל לחקור.

תודה שאתם קוראים את המגזין. כתבו וספרו לנו מה דעתכם ומה עוד תרצו לקרוא.

איל לוינטר,
עורך ראשי, אפוק טיימס ישראל

ניקולה טסלה במעבדה שלו, לצד "סלילי טסלה" שגורמים לחשמל להתפרק באוויר וליצור ברקים | תמונה: Dickenson V. Alley/CC BY-SA 4.0

עברו כמעט שלושה ימים מאז שעת המוות המשוערת ב-7 בינואר 1943. גופתו של המדען והממציא ניקולה טסלה התגלתה במהלך סיבוב ניקיון שגרתי של חדרנית המלון "ניו יורקר". היא רצה במהירות למנהליה שקראו למשטרה, וסיפרה לחוקרים מה שראתה. היא רק לא ידעה שכנראה היא לא הייתה הראשונה שנכנסה לחדר וראתה את הגופה.

אם טסלה אכן הצליח להעביר חשמל למרחק של עשרות קילומטרים דרך האדמה והאוויר, מדוע המצאתו לא ראתה אור?

מתברר שבעשור האחרון לחייו התגורר הממציא, הנחשב כיום לגדול המדענים של תקופתו, בחדר קטן במלון בניו יורק. לשמו של טסלה נקשרו המצאות כמו זרם חילופין, תקשורת אלחוטית, אנרגיה הידרואלקטרית, מנוע האינדוקציה, אורות הניאון, שידורי רדיו ועוד רבים אחרים. במלון הזה הוא שמר בכספת מסמכים המתעדים רבות מהמצאותיו, בהן כמה שככל הנראה לא פורסמו מעולם. אחת מהן היא "טלפורס" – נשק שטסלה טען ב-1934 שפיתח. הנשק מבוסס על קרן חלקיקים שזכתה בתקשורת לכינוי "קרן המוות", היכולה, לדבריו, להפיל מטוסים ממרחק של כ-300 קילומטר. המצאה נוספת שטסלה טען שפיתח היא היכולת להאיר נורות המונחות על האדמה, לא באמצעות חוטי חשמל שבהם עובר זרם, אלא באמצעות חשמל אלחוטי העובר באוויר ובאדמה. כל זה לפני כמעט מאה שנה.

מכתב מרוזוולט התוהה מה קורה עם טסלה. מארק סייפר טוען כי רוזוולט התעניין ככל הנראה בנשק החלקיקים שפיתח טסלה | תמונה: Prometheus Films

טסלה התנהל בסודיות רבה לגבי המצאותיו, ומעטים, אם בכלל, יודעים עד לאן הפליג איתן. הסיבה העיקרית לכך היא היעלמותם המסתורית של מסמכים, שככל הנראה נלקחו מחדרו לאחר מותו ולפני שהחדרנית נכנסה אל החדר.

"היו לו ארגזים במלון ניו יורקר, ואחרי שהוא מת כל הארגזים נאספו. האף-בי-איי מציין במסמך שפורסם לציבור שהיו 80 ארגזים וש-60 מהם נשלחו ליוגוסלביה. כלומר 20 ארגזים חסרים", אומר בראיון לאפוק טיימס מארק סייפר, דוקטור לפסיכולוגיה, שחיבר ב-1996 את הביוגרפיה של טסלה (Wizard: The Life & Times of Nikola Tesla) שהפכה לרב מכר.

"גם אם האף-בי-איי ארז 80 ארגזי מסמכים בתוך 60 ארגזים בלבד, אנחנו יודעים שיש מסמכים חסרים. הממשלה מעולם לא שחררה את המסמכים הקשורים בנשק קרן החלקיקים, או את המסמכים הקשורים בהובלת חשמל אלחוטי דרך האדמה, וגם לא מסמכים הקשורים במנהרות שבנה טסלה מתחת למעבדה הסודית שלו בוורדנקליף (Wardenclyffe) שבלונג איילנד".

נעלם מספרי ההיסטוריה

כבר בשנות ה-80, לאחר סיום התואר השני בפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקגו, החל סייפר לעבוד על דוקטורט באוניברסיטת סייברוק (קליפורניה) שיסביר מה קרה לטסלה. "מה שהניע אותי בהתחלה לא היה היעלמות המסמכים, אלא התחושה שהאדם הגאון הזה נעלם מספרי ההיסטוריה – שמישהו העלים אותו.

"קראתי, למשל, ספר שכתב ב-1897 המהנדס והמתמטיקאי צ'ארלס שטיינמץ בנושא זרם חילופין. בספר הוצגה המתמטיקה מאחורי שיטת האנרגיה ההידרואלקטרית, שטסלה המציא ושימשה להקמת תחנת כוח במפלי הניאגרה, אבל שמו של טסלה לא הוזכר כלל. תהיתי למה. חשבתי שאולי טעיתי וטסלה לא המציא את זה. אבל הוא כן.

מגדל וורדנקליף. מתחתיו בנה טסלה רשת של מנהרות

"כשערכתי סקר בקרב סטודנטים להנדסת חשמל ואלקטרוניקה, כמחצית מהסטודנטים לא ידעו מיהו, ובשום מקום לא היה תיעוד ברור של חייו. אחת הסיבות שהשם שלו עלה מחדש הוא בזכות ההצלחה של טסלה מוטורס והמנכ"ל שלה, אילון מאסק. יש הרבה מאוד אנשים עכשיו שמכירים את השם 'טסלה', אבל עדיין לא יודעים מיהו ואיזה ממציא הוא היה.

"ב-1984 השתמשתי בחוק חופש המידע והתחלתי לכתוב לאף-בי-איי, לסי-איי-אי ולארכיון הלאומי כדי לקבל מידע על טסלה. הם השיבו לי שאין להם מידע על טסלה. אבל אז בינואר 2017, בימים האחרונים של ממשל אובמה, שוחררו לציבור כ-12 מיליון מסמכים וביניהם מסמכים על טסלה. במסמכים יש קטעים מצונזרים. מושחרים. כך שברור שיש להם תיק על טסלה, ושיש דברים שהם לא רוצים שאנשים ידעו".

תמונה: Marc Seifer Archives

טסלה נולד ב-1856 בסמיליאן שביוגוסלביה ומספר ביומניו שנהג להפליג במוחו לעולמות אחרים. "את זאת עשיתי בלי הפוגה עד שמלאו לי 17 שנה בערך, ואז הפניתי את מחשבותיי להמצאה. לשמחתי, נוכחתי כי יש ביכולתי לדמות לעצמי דברים בשלמות גמורה. לא נזקקתי לדגמים, לשרטוטים או לניסויים".

לאחר לימודי הנדסה ופיזיקה הוא היגר ב-1884 לארה"ב ועבד במשך זמן קצר בחברת המכונות של המדען תומאס אדיסון בניו יורק. אולם מאוחר יותר התפתח משבר בין השניים, וטסלה עזב והקים חברה משלו. מאז רשם טסלה כ-40 פטנטים הקשורים בזרם חילופין, כמו "מנוע האינדוקציה" שעבד על זרם חילופין במקום על הזרם הישר של אדיסון, שהיה נפוץ באותה תקופה.

אבל טסלה לא ראה בעצמו יזם, אלא חקלאי הזורע את זרעי ההמצאה. לכן הוא מכר את הפטנטים לג'ורג' וסטינגהאוס, יזם וחבר קרוב. לא רק את הפטנטים על זרם החילופין, אלא גם את הפטנט הקשור באנרגיה הידרואלקטרית ששימשה להפקת חשמל במפלי הניאגרה. הייתה ביניהם חברות אבל בשלב מסוים גם מלחמה. דבר זה מסביר חלקית את העובדה ששמו של טסלה נעלם והוא לא זכה בקרדיט על חלק מהמצאותיו.

"טסלה היה מסוכסך גם עם ג'נרל אלקטריק, למשל, שהעסיקה את צ'רלס שטיינמץ – אותו מהנדס ומתמטיקאי שכתב ספר בנושא זרם חילופין", מסביר סייפר. "אם שטיינמץ היה מזכיר את טסלה בספר זה היה מזיק לג'נרל אלקטריק. כך ששמו של טסלה נעלם במקרה הזה".

ברקים באוויר

אולם הנושא שהעסיק יותר מכל את סייפר, כאשר חקר על עברו של טסלה, היה מה קרה עם הניסוי המהפכני ביותר של הממציא הגאון – הניסיון להעביר חשמל בצורה אלחוטית, דרך האוויר והאדמה – דבר שנחשב עד היום למהלך כמעט בלתי אפשרי. סייפר ידע שב-1899 הקים טסלה מעבדה יוצאת דופן שעמדה בלב שדה בקולורדו ספרינג. במרכזה עמד סליל גדול מאוד שכונה "סליל טסלה", שהוא למעשה שנאי המסוגל לייצר זרם חילופין במתח ובתדירות גבוהים מאוד הגורם להתפרקות המתח והזרם החשמלי באוויר. ההתפרקות יוצרת ברקים מלאכותיים באוויר המגיעים למרחק של כמה מטרים.

טסלה התנהל בסודיות מוחלטת לגבי מה שעשה שם, אך היסטוריונים מהתקופה כתבו שטען כי ממרחק 42 קילומטר הוא הצליח להאיר 200 נורות שהניח על האדמה וזאת באמצעות חשמל אלחוטי. "כשאנחנו חושבים היום על תקשורת אלחוטית אנחנו חושבים על גלים העוברים באוויר", מסביר סייפר, "אבל טסלה הבין שגם אדמה היא מקום שדרכה יכול חשמל לעבור".

מארק סייפר, מחבר הביוגרפיה של טסלה | תמונה: Claire Ciel Zimmerman

כמובן שאף מדען מהמיינסטרים לא מתייחס לכך ברצינות. האפשרות שהאדמה והאוויר יוליכו חשמל בעוצמה שתאיר נורה נשמעת בלתי מתקבלת על הדעת. במקרה הטוב זה נשמע כמו תעלול קוסמות, ובמקרה הרע פשוט שרלטנות. "אני יכול להלך על החול שנחשב כמבודד טוב, כמה מאות מטרים ממַתְנֵד גדול בעל תדר גבוה (סליל טסלה, מ"מ) כשניצוצות קופצים מהנעליים שלי. במרחק כזה כל נורות הליבון זוהרות מחשמל אלחוטי", כתב טסלה.

בסדרה "תיקי טסלה" ששודרה השנה בערוץ ההיסטוריה על חייו של הממציא, קיבל סייפר לראשונה הזדמנות להוכיח שטסלה לא הזה. סייפר נעזר באסטרופיזיקאי ומהנדס האווירונאוטיקה ד"ר טרוויס טיילור, שניסה לשחזר את ניסוי העברת החשמל האלחוטי אל נורות מרוחקות.

מקור המתח ששימש את טיילור היה "סליל טסלה" הדומה לזה ששימש את טסלה בזמנו, אולם בעוצמה חלשה הרבה יותר (250 אלף וולט). הוא רצה לבדוק האם כאשר יציב נורה על האדמה, במרחק הולך וגדל מהסליל, הנורה תידלק.

כדי להציב את הנורה על האדמה, תקע ד"ר טיילור יתד מתכת באדמה (מתכת היא חומר מוליך), כפי שעשה טסלה, וחיבר אליו את הנורה. לפי התיאוריה של טסלה, הנורה תוכל להידלק רק אם החשמל שמפיק הסליל יעבור לאדמה, שתוליך אותו עד הנורה, ומהנורה הוא יעבור דרך האוויר בחזרה אל הסליל. רק במסלול זה ייסגר מעגל שלם, שיאפשר לזרם לעבור בנורה ולהדליק אותה.

להפתעת המשתתפים, מול המצלמות, הראה ד"ר טיילור כי ברגע שהניח את הנורה על יתד המתכת הנעוץ באדמה, הנורה נדלקה. לאחר מכן הראה ד"ר טיילור כי אין צורך ביתד – גם כאשר החזיק את הנורה בידו, בדומה למה שעשה טסלה, ועמד על האדמה בלי ששום חומר מבודד הפריד בינו לבינה, נדלקה הנורה. רק כאשר עמד עם הנורה על ארגז שהפריד ובודד בינו לבין האדמה, הנורה כבתה (ככל הנראה טסלה השתמש ביתדות למטרה אחרת, מסביר סייפר).

אם טסלה אכן הצליח להעביר חשמל למרחק של עשרות קילומטרים דרך האדמה והאוויר, כפי שטוענים סייפר וטיילור, מדוע המצאתו לא ראתה אור? "כשטסלה התבונן בסופות הברקים של קולורדו ספרינג הוא זיהה גם סוג של מעטפת בלתי נראית שמכסה את כל כדור הארץ", אומר סייפר. "שנים אחר כך היא זוהתה כ'יונוספירה'. התיאוריה שלו הייתה שבאזור שבין המעטפת הזאת והאדמה מיוצרת ומופצת אנרגיה חשמלית. אם הסלילים שלו ישדרו בהרמוניה עם מה שהוא כינה תדר התהודה של כדור הארץ, הוא חשב שיוכל ליצור מערכת חשמלית עולמית שתוכל לשדר אנרגיה אלחוטית בכל כדור הארץ. במערכת כזו לא צריך קווים חוטיים".

המנהרות מתחת לאדמה

כשטסלה הציג את רעיונותיו למיליונר ג'יי פי מורגן, הוא דיבר בעיקר על שידורים אלחוטיים בסגנון רדיו. מאמצי השיווק של המדען הגאון הניבו פרי, ומורגן החליט לסבסד אותו. טסלה השתמש בכסף כדי להקים מעבדה חדשה ומסתורית בוורדנקליף, בחוף הצפוני של לונג איילנד. הוא בנה שם מגדל שידור בגובה 57 מטרים. רק בדיעבד התברר, מסביר סייפר, שהמגדל לא שימש רק להעברת אותות אלחוטיים, אלא גם למטרה אחרת – העברת חשמל אלחוטי.

כיום לא נותר זכר מהמגדל שבנה טסלה בוורדנקליף. נותרו רק חלקים מהמבנה ההיקפי, שלא ניתן להיכנס אליהם עקב זיהום חמור שנוצר בתוכם בעשרות השנים האחרונות. אולם ד"ר טיילור ועמיתיו, שחשדו כי טסלה בנה משהו מתחת לאדמה, לא ויתרו. באמצעות מכ"ם חודר קרקע הם סרקו את שטח האדמה שמעליו נבנה המגדל (לפני שנהרס) והחלו למפות את תוואי הקרקע. כך נחשף שבדיוק מתחת למגדל בנה טסלה רשת של מנהרות לעומק האדמה, שדרכן ככל הנראה תכנן להוליך חשמל או תקשורת אלחוטית, או לבצע ניסויים מסוכנים.

אבל בשלב כלשהו נגמר לטסלה הכסף, וג'יי פי מורגן, שגילה את תוכניתו של טסלה, לא רצה להשקיע בו יותר. "טסלה התחנן בפני מורגן לתת לו כסף כדי להשלים את המערכת האלחוטית שלו כי הוא ידע שאנחנו לא צריכים את כל הקווים החשמליים האלה", מסביר סייפר. "הוא אמר למורגן, יש לי שיטה שמישהו באוסטרליה יוכל לדבר איתך כאילו שאתם יושבים באותו שולחן, תן לי כסף להשלים את התוכנית שלי".

וזה לא שכנע אותו? 

"מורגן רצה חוטים. הוא עמד מאחורי תעשיות כמו גומי ומכרות נחושת (המשמשים בחוטי נחושת, מ"מ), כל אלו היו מאוימים על ידי מה שטסלה רצה לעשות. זה היה משאיר אותם ללא עבודה. לכן מורגן מחץ את המערכת האלחוטית של טסלה. הוא היה אדם עשיר מאוד, לא הייתה לו בעיה להמשיך לממן את הפרויקט, בניגוד למה שאנשים חושבים. זה סיפור טרגי.

"טסלה רצה לשנות את העולם, כדי שכל בני האדם בכל כדור הארץ יוכלו לדבר זה עם זה ושיהיה להם חשמל אלחוטי ללא צורך בחוטים. הוא ראה את זה כדרך לשלום גלובלי. הוא גם חזה את הרדיו והטלוויזיה ואמר למורגן 'ברגע שנצליח אתה תעשה 150,000 דולר ביום'. מורגן לא הצליח להבין איך זה אפשרי".

כישלון הפרויקט בוורדנקליף וההכפשות מצד מורגן גרמו לטסלה להתבודד עוד ועוד. בשלב הזה, מסביר סייפר, הוא עבר לצד האפל של הטכנולוגיה והחל לפתח דברים סודיים, הקשורים יותר במלחמה מאשר בשלום.

"מלחמת העולם השנייה פרצה, היטלר התחיל לכבוש את אוסטריה וצ'כוסלובקיה ואיים על אנגליה. אז טסלה ניהל משא ומתן עם אנגליה כדי למכור לה את 'קרן המוות' שלו – אותו נשק חלקיקים המסוגל להפיל מטוסים ממרחק של כ-300 קילומטר", מספר סייפר, "הוא ניסה למכור כמה מהרעיונות שלו גם לבריה"מ וליוגוסלביה. את זה אנחנו יודעים בוודאות. בשלב מסוים הוא גם ערך משא ומתן עם ארה"ב. הוא רצה שתהיה לה מערכת הגנה אלקטרונית. למעשה סיימתי לכתוב עכשיו ספר חדש שמפרט את המשא ומתן שטסלה ניהל עם מנהיגי העולם. הוא ניהל משא ומתן גם עם סטאלין".

איך אתה יודע את זה?

"כי חלק מהמסמכים האלה גלויים. על המשא ומתן עם בריה"מ, למשל, ניתן לקרוא במסמך הנמצא ב'מוזיאון טסלה' בסרביה. מסמכים אחרים גיליתי דרך מקורות שאני לא יכול לחשוף. גיליתי לדוגמה מכתב שפרנקלין רוזוולט כתב שבו הוא מתעניין בטלסה. גיליתי מכתב שנשלח מה-OSS (שירותי הביון האמריקנים לפני ימי הסי-איי-אי) שמראה שהם התעניינו בטסלה, בתקופה שביל דונובן היה ראש הארגון.

"בנוסף, לג'יי אדגר הובר, ראש האף-בי-איי, היה משרד במלון ניו יורקר שבו גר טסלה. יש לי הרבה מסמכים של האף-בי-איי הקשורים בטסלה, הם התעניינו בו מאוד. ידוע גם שמי שעבר על המסמכים של טסלה לאחר מותו ב-1943 היה ג'ון ג'י טראמפ (דודו של הנשיא טראמפ). ומי שניהל את טראמפ היה וניבר בוש, ראש פרויקט מנהטן – שעסק בפיתוח נשק גרעיני. ג'ון ג'י טראמפ, שעבד ב-MIT אמר שהנשק של טסלה לא יעבוד. בניגוד אליו, אנשים בצבא אמרו שהוא כן. במילים אחרות, האנשים המחזיקים במסמכים שלא פורסמו בארה"ב הם אותם אנשים שמאחורי פרויקט מנהטן".

אתה מאמין שאם מורגן היה תומך בפיתוחים של טסלה, ואם האף-בי-איי היה משחרר בשנות ה-40 את המסמכים שאצלו, ההיסטוריה הייתה נראית היום אחרת?

"אולי. תראי, הייתה לטסלה טכנולוגיית טלפונים סלולריים כבר לפני כמעט מאה שנה. טסלה רצה להשתמש בכוחות הטבעיים של כדור הארץ כדי לעזור לבני האדם, באמצעות חשמל אלחוטי. הוא המציא את מנוע האינדוקציה וחישב כמה שעות עבודה הוא חסך לכדור הארץ, כי במקום שתחרוש פיזית את השדה יהיו לך מנוע וטרקטור. אנחנו לא יודעים בוודאות מה עוד הממשלה שמרה ולא שחררה. אלה יכולים להיות מסמכים על הנשק שפיתח, על המנהרות מתחת למעבדה שלו, על החשמל האלחוטי או על המצאה אחרת. אנחנו רק יודעים שהם לא משחררים את זה".

תמונה: Fotolia

יזמות נחשבת כבר זמן רב למקפצה שיכולה להפוך סטודנט או צעיר חסר כול לאדם בעל רמת חיים גבוהה, וילה ובריכה. כמובן שהצלחה כזו היא נדירה ומתרחשת בסביבה שבה יזמים רבים אחרים נכשלים ומאבדים הכול.

רבות נכתב על מה גורם ליזם מסוים להצליח ולאחר להיכשל. המוצר כמובן חייב להיות טוב. מהירות התגובה, או היכולת להוציא לפועל רעיונות מהר – גם היא מצרך הכרחי. התכונות האישיות והאמביציה גם הן משחקות תפקיד חשוב. אבל מה לגבי הגיל? האם גם הוא משחק תפקיד?

התפיסה המקובלת בעולם היא שדמות הסטארט-אפיסט היא לרוב של בחור או בחורה צעירים, רווקים שאין להם הרבה מה להפסיד. אולם כשחוקרים מאוניברסיטת MIT בדקו את הנושא הם גילו שהמציאות שונה מכפי שרובנו חושבים (Azulay, Jones, Kim ,Miranda, 2018).

מניתוח מידע של 2.7 מיליון יזמים בשנים 2014-2007 שנלקח מלשכת מפקד האוכלוסין של ארה"ב, גילו החוקרים שהגיל הממוצע של היזם הוא 45. החוקרים הוציאו מהנתונים את חברות הסטארט-אפ המצליחות ביותר (הם מדדו את ההצלחה לפי הגדילה שלהן) וראו שיותר ממחצית מהן הוקמו על ידי אנשים בשנות הארבעים, החמישים והשישים שלהם.

כשחושבים על כך זה גם הגיוני, מסיקים החוקרים: "למרות היתרונות הפוטנציאליים [שיש ליזמים הצעירים], הם מתמודדים עם חסרונות משמעותיים. ליזמים מבוגרים יותר יש גישה רבה יותר להון אנושי, להון חברתי ופיננסי. מנקודת מבט אנושית לאנשים צעירים חסר ניסיון בניהול חברות, כולל ניהול נכון של שיווק, מכירות, ניהול כספים, משאבי אנוש ותרבות ארגונית. בנוסף, ייתכן אף שחסר להם ידע ספציפי הקשור לצורכי לקוחות, לאילוצים רגולטוריים, או להזדמנויות אסטרטגיות – סוגים של 'ידע שוק', שיכול להיות חשוב בחדשנות".

איור: Fotolia

בעולם הספורט מכירים את התופעה של שבירת שיאים והצלחה זמנית יוצאת דופן. השחיין האמריקני מייקל פלפס, למשל, זכה בארבע אולימפיאדות ברציפות ובסך הכול ב-23 מדליות זהב (בשנים 2016-2004). דבר דומה קורה עם שחקני כדורגל וכדורסל. בעגה המקצועית מכנים תקופה כזאת Hot Streak.

האם גם בתחומים אחרים אפשר לראות תקופות כאלה של הצלחה יוצאת דופן? באיזה שלב בקריירה הן קורות, ומה קורה לאחר תקופת ההצלחה?

על כל השאלות האלה ניסתה לענות קבוצה בין-לאומית של חוקרים (Liu, Wang, Sinatra, +3, 2018), שבחרה לנתח קריירות של אמנים, במאי קולנוע ומדענים.

לשם כך הם אספו נתונים על מכירות פומביות של 3,480 אמנים, ביקורות על 6,233 במאי קולנוע וציטוטים של 20,040 מחקרים של מדענים. נתונים אלה שימשו כמדדים למדידת ההצלחה של העבודות של כל אחד מהנבדקים. לפי תוצאות המחקר, רוב האמנים (91 אחוז), במאי הקולנוע (82 אחוז) והמדענים (90 אחוז) חוו לפחות תקופה אחת של הצלחה יוצאת דופן בקריירה שלהם. פחות ממחצית מהם חוו תקופה שנייה של הצלחה יוצאת דופן. יותר משתי תקופות כאלה היו נדירות מאוד.

תקופות של הצלחה יוצאת דופן, גם הראשונה וגם השנייה, מתרחשות מתישהו לאורך הקריירה באופן מקרי, כלומר אין להן תיזמון שניתן לניבוי. אבל אם יש יותר מתקופה אחת, הן יהיו סמוכות מאוד אחת לשנייה.

לפי המחקר, משך תקופת ההצלחה יוצאת הדופן קצר יחסית לעומת משך כל הקריירה, ונמשך אצל אמנים בממוצע 5.7 שנים, אצל במאי קולנוע 5.2 שנים ואצל מדענים 3.7 שנים. באופן מפתיע, לפי החוקרים, בתקופות ההצלחה יוצאת הדופן, הנבדקים לא יצרו יותר עבודות לעומת תקופות אחרות בקריירה שלהם, וההצלחה נבעה משינוי מהותי פנימי באופן העבודה שלהם.

ממצאי המחקר עומדים בניגוד להשקפה הרווחת ששיא הקריירה בתחומים יצירתיים שונים הוא בגילאי 40-30, כאשר יש בסיס מוצק של ניסיון והתלהבות ואנרגיה ליצירה, ואחרי שעוברים את שלב אמצע הקריירה, הסיכויים לפריצת דרך מיוחדת קלושים. לפי המחקר הנוכחי, לכל אחת מהיצירות או המחקרים, בכל גיל שהוא, יש סיכוי לעשות פריצת דרך שתסמן את תחילת תקופת ההצלחה. אפשר לחשוב על מקצועות רבים בתחומים אחרים, שדורשים חשיבה יצירתית, שהממצאים של מחקר זה רלוונטיים גם להם.

"נוף ארבע העונות בסגנון המאסטרים הישישים" – ציור מאת וויי ג'י-קה, שושלת מינג (1644-1368) | תמונה: The Metropolitan Museum of Art

 אתה שואל אותי מדוע אני מתגורר בהרי האיזמרגד
    אני מחייך ואינני עונה, ליבי שליו
    פרחי אפרסק שטים על פני המים, נעלמים ללא עקבות
    זהו מרחב אחר, מעבר לעולם האנושי

   לי באי (762-701 לספירה)

אני זוכרת את השיעור הראשון שלי ב"ציורי נופים סיניים" באוניברסיטה. הגעתי נרגשת, מצוידת בכל הציוד הנדרש: דפים מיוחדים, מברשות סיניות טובות, תחתית מיוחדת שעליה מציירים וקערית קטנה בצד – לדיו כמובן. המורה, סיני במקור, פתח בפנינו ספר שהעותק המקורי שלו הוא מהמאה ה-17, אנציקלופדיה גדולה שבה מופיעים סגנונות שונים של ציורי אבנים, עצים והרים מתוך ציורי נופים סיניים מסורתיים. לא ידענו אז, אבל הוא למעשה הציג את התוכנית השנתית שלנו: יכולנו להקדיש שיעור שלם רק כדי להצליח לצייר אבן אחת מתוך הספר. תוך כדי ניסיונות, דיבר המורה ברוגע וניסה להסביר לנו, דרך מצגות של ציורים, משהו מהמשמעות העמוקה שלהם. אינני זוכרת את רוב הדברים שאמר, אני רק זוכרת שהרגשתי בשיעורים שלווה גדולה.

מרחבי הטבע עם פסגות ההרים המתנשאות לגבהים, מפלי מים גועשים ונחלים מפכפכים היו בתרבות הסינית המסורתית מקור ליופי אין-סופי, אבל לא רק. אלו היו גם מקומות שבהם אדם היה יכול לרומם את מחשבתו ונפשו ולשחרר את עצמו מהנפתולים, האיוולת והלחצים של החברה האנושית. הטבע היה עבורם מקור לחכמה אין-סופית, והם הוקירו ציורי נופים וטבע יותר מכל נושא אחר.

בנופים המצוירים העצומים האלה, בני אדם מוצגים כדמויות זעירות, שותפים ענווים לזרימה של כוחות גדולים מהם, שלהם הם רוחשים יראת כבוד רבה. הציור והשירה בסין העתיקה היו קשורים ביניהם בקשר עמוק, ולעתים קרובות שיקפו זה את זה, כפי שאפשר לראות בשירו של לי באי, אחד המשוררים הידועים ביותר בהיסטוריה הסינית.

אחד הסמלים הנפוצים ביותר בציורי הטבע הסיניים הוא התבודדות, המוצגת כאדם בודד מוקף בטבע, או שט בסירה עם חכת דייג, קורא, או מתבונן במפל מים. כך גם היו עושים בעולם האמיתי בסין העתיקה פקידי ממשל או מלומדים כשחיו בתקופות של סערות פוליטיות או שחיתות נרחבת. הם היו פורשים מהחיים הפוליטיים ומהחברה, הרחק מהעולם האנושי המדורדר, שם הם טיפחו את עצמם וחיו חיים שלווים שהיו מוקדשים ללימוד ולאמנויות.

הטכניקה של הציור הסיני המסורתי הייתה שונה מאוד מזו שהייתה נהוגה באמנות הקלאסית המערבית. ציירים קלאסיים בתרבות המערבית היו תחילה מתבוננים ארוכות ובקפידה באובייקט או בנוף שהיו מציירים, מתוך שאיפה להעתיק אותם במדוייק. גם אם הציור היה דמיוני, האמנים היו מתבססים על ידע מוקדם שרכשו מתוך התבוננויות, והידע שהיה להם באנטומיה ובפרספקטיבה. הצייר בסין העתיקה, לעומת זאת, לא שאף להעתיק את האובייקט או הנוף כפי שהוא, אלא לתפוס את המהות הפנימית שלו. העתקה מדוייקת היתה עלולה, לפי השקפתם, להסיט את תשומת לב המתבונן מהכוונה האמיתית של הצייר ולגרום למתבונן להתמקד בפני השטח, במקום במה שמוסתר מהעין.

הציור הסיני אם כך, כמו אמנויות סיניות אחרות, מדגיש את הרגשות, התחושות והמשמעות שהציור מעורר. בשפה הסינית זה נקרא יי-ג'ינג (yijing). הפירוש המילולי של המושג הוא "התחום של המשמעות". זהו מרחב אמנותי שנמצא מעבר לקווים המוצגים על הנייר או על המשי. כתמי הצבע שהאמן הניח היו אשנב לנפשו, לרגשותיו ולהשקפת עולמו.

הציור בסין לא היה נחלתם הבלעדית של ציירים מקצועיים. מתחילת שושלת סונג (1279-960), מעמד חדש של פקידים-מלומדים למדו ביסודיות אמנויות שונות, כולל ציור, שירה, מוסיקה וקליגרפיה. המלומד והמורה הסיני קונפוציוס האמין שהאמנות עוזרת לטיפוח האופי המוסרי. הפקיד או המלומד המושלם משלב בתוכו מעלות מוסריות פנימיות יחד עם עידון חיצוני הבאים לידי ביטוי במיומנות האמנותית שלו.

הציורים היו מוצגים בדרך כלל על מגילות תלויות בעזרת חוט משי, או על מגילות-יד מגולגלות ומאוחסנות בקופסה, או באלבומים. מגילת יד מגולגלת כזאת הייתה יכולה להתפרש לאורכו של חדר שלם, אבל היה נהוג להתבונן בכל פעם רק בחלק אחד שנפתח כאשר פורשים הצידה את היד שאוחזת במגילה.

בימים אלו מוצגים במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק כ-12 עבודות של ציורי נוף שצוירו במברשת ובדיו בתערוכה הנקראת: "זרמים והרים בלי סוף: מסורות של נופים בסין". התערוכה תוצג עד ה-9 באוגוסט 2019.

* סייעו בהכנת הכתבה אירן לואו ושלומית יעקובי