תמונה: Hulton Archive/Getty Images

כשמזכירים את המילים סטאלין או סטלאיניזם עולות מיד כמה אסוציאציות צפויות: דיקטטורה קומוניסטית, עריצות, פולחן אישיות, גולאגים, טרור, רעב המוני ועשרות מיליוני מתים. פחות סביר שיעלו אסוציאציות של צחוק והומור. אבל מתברר שבתקופה החשוכה הזו אנשים הרבו לספר בדיחות ולחבר שירים מלגלגים על המנהיגים, על תנאי החיים הבלתי אפשריים ועל תוכניות החומש שהבטיחו עתיד ורוד שמעולם לא התממש. כך עולה מספרו של ההיסטוריון והסופר ד”ר ג’ונת’ן ווטרלו It’s Only a Joke Comarade – 2018.

ווטרלו, שלימד מספר שנים באוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה, נבר בספרי היסטוריה, ביומנים אישיים, במסמכי ארכיון ובכתבי אישום נגד כביכול מתנגדי משטר. הוא הוציא מתוכם בדיחות, שירים לגלגניים, כיתוביות על פלקטים במקומות ציבוריים ועוד שהיו נפוצים בקצת יותר מעשור הראשון לשלטונו של סטלין (1928-1941).

סטודנט במוסקבה אמר:
“בסוף תכנית החומש השנייה, כולנו נאכל טרקטורים”

ההומור והצחוק סייעו לאנשים להפיג את המתח ואת ההתמודדות מול המציאות הקשה והבלתי משתנה, ולהביע סוג של התרסה ומחשבה עצמאית. “אפילו בתקופות החשוכות ביותר והסבל הרב ביותר, כאשר היה הומור – עדיין היו חיים”, נזכר לימים המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ’וב, שמאוחר יותר הנהיג רפורמות פוליטיות וכלכליות (גלסנוסט ופרסטרויקה): “הבדיחות תמיד הצילו אותנו”.

מה שמפתיע הוא שהבדיחות לא סופרו רק בלחש ליד שולחן המטבח בבית, אלא גם, תוך סיכון גדול, בחשמלית, לצד זרים שכל אחד מהם היה יכול להיות סוכן חשאי או סתם מלשין, ואפילו בבתי החרושת, שם אנשים נדרשו להראות במופגן נאמנות ומחויבות מוחלטת למשטר. דוגמה אופיינית לליגלוג על המנהיג הגדול, למרות פולחן האישיות הקיצוני, היא הבדיחה הבאה:

משלחת זרה הגיעה לביקור במשרדם של מספר קומיסארים סובייטיים. במשרד של הקומיסר הראשון, איוונוב, הכול נראה תקין חוץ מכיסא ענק שהיה מונח על שולחנו. הם שאלו בזהירות: מה הרעיון לגבי הכיסא? הוא התעצבן וצרח: זה הכיסא שלי ואני שם אותו איפה שאני רוצה. במשרד של הקומיסאר השני, סטפאנוב, הם מצאו כיסא תלוי מהתקרה. שוב, כששאלו אותו מה זה הוא התעצבן וצרח: זה הכיסא שלי ואני שם אותו איפה שאני רוצה. כשהגיעו למשרדו של סטלין הכול נראה נקי, מסודר ותקין. בסוף הפגישה הם סיפרו לסטלין על הדברים המוזרים שראו בשני המשרדים הקודמים. “אל תשימו לב”, אמר סטלין, “הם אידיוטים”. ראש המשלחת שאל: “איך יש אידיוטים שהם קומיסרים?” התעצבן סטלין וצרח: “אלה האידיוטים שלי ואני שם אותה איפה שאני רוצה”.

בדיחה שהייתה נפוצה:
“צריך למחוק את האות ‘מ’ מהאלפבית הרוסי כמיותרת. בבריה”מ אין בשר (MYASO),
אין חלב (MOLOKO),
אין חמאה (MASLO)
ואין סבון (MYLO)”

הלגלוג על סטאלין הפך לנועז יותר דווקא בתקופת “הטיהורים הגדולים” (1938-1937). בתקופה זו ניסה סטאלין לחזק עוד יותר את מעמדו על ידי חיסול כל התנגדות אפשרית לשלטונו, בין אם הייתה אמיתית או מדומה. בתקופה זו יותר ממיליון בכירים בממשל ובצבא, סופרים, אמנים ומדענים נעצרו, עונו או הוגלו בעזרת מנגנון הטרור של המשטרה חשאית, וכמחצית מהם הוצאו להורג. דוגמה לבדיחה כזאת היא של בוריס אורמן שעבד במאפייה. הוא סיפר את הבדיחה לחבר על כוס תה בקפיטריה של המאפייה:

סטאלין יצא לשחות ופתאום התחיל לטבוע. איכר שעבר בסביבה קפץ למים ומשה אותו לחוף. סטאלין שאל את האיכר מה הוא רוצה כפרס. האיכר הבין לפתע את מי הוא הציל וזעק: שום דבר! רק בבקשה אל תספר לאף אחד שזה אני שהצלתי אותך.

בדיחה שהסתובבה בקולחוזים:
“אם לא היה כפור, לא היה קור, אם לא היו קולחוזים לא היה רעב”

בדיחה כזאת יכלה להוביל – כפי שאכן קרה במקרה של אורמן – לעשר שנות מאסר במחנה לעבודת כפייה, בו העבידו את האסירים בפרך עד מוות. באופן פרדוקסלי, הדיכוי של המשטר רק הגביר את הצורך לספר בדיחות. בפגישות חברים ובמיוחד כשהוודקה זרמה, לעתים קרובות אי אפשר היה שלא להתיר את חרצובות הלשון ולגחך למשל על יעדי הייצור מרקיעי השחקים שלא ניתנים לביצוע, על השחיתות שפשתה בכל מקום ועל הניגוד החריף בין ההבטחות הנוצצות של המשטר לבין המציאות האפורה והמייאשת של החיים ביום יום. דוגמה לכך הוא ההומור השחור של מיכאיל פדוטוב, סוכן רכש ממחוז וורונז’, שסיפר בדיחה המלגלגת על המחיר האמיתי של מירוץ התיעוש הבלתי הגיוני של סטאלין:

איכר נסע למוסקבה לבקר את המנהיג הבולשביקי קאלינין כדי לשאול מדוע קצב המודרניזציה מטורף כל כך. קאלינין הוביל אותו לחלון, הצביע על חשמלית חולפת ואמר: “אתה רואה, אם יש לנו תריסר חשמליות כרגע, בעוד חמש שנים יהיו לנו מאות חשמליות”. האיכר חזר לקולחוז שלו וחבריו התאספו סביבו סקרנים לשמוע מה הוא למד. הוא הביט מסביב לחפש השראה, ואז הצביע על בית הקברות הסמוך ואמר: “אתם רואים את תריסר הקברים? בעוד חמש שנים יהיו אלפים של קברים”.

מטרה נוספת ללגלוג היו תוכניות החומש שהתבססו על הצבת מטרות אחת לחמש שנים. בין המטרות המשותפות לכל התוכניות היו תיעוש מהיר ומעבר כפוי מחקלאות כפרית, שהתבססה על משקים קטנים, לחקלאות ריכוזית המאורגנת בחוות גדולות של קולחוזים או סובחוזים. בפועל, התוכנית גרמה למחסור גדול במזון ולרעב המוני. אחת הבדיחות הנפוצות באותה תקופה הייתה זו:

בפגישה דמיונית של מנהיגי ברית המועצות דנים בהישגים של תוכנית החומש הראשונה. הקומיסאר לענייני סחר פנים, מיקויאן, נוזף בקומיסאר הבריאות ד”ר סמשקו: “לא השגת כלום. כשנכנסת לתפקידך לפני עשר שנים הייתה מלריה במדינה וגם עכשיו עדיין יש. היה טיפוס ועדיין יש”… “ומה אתה השגת?” הפסיק אותו ד”ר סמשקו. “אני? אצלי המצב שונה לגמרי”, הכריז מיקויאן בגאווה: “כשנכנסתי לתפקיד לפני עשר שנים היה לחם. היום אין. היה בשר, היום אין. היה סוכר, היום אין”.

נושא אחר לבדיחות היה הניסיונות של המשטר ללחוץ על אנשים לעזוב כל אמונה דתית. הבדיחה הזו הופיעה ביומנו של שיטס (Shitts), היסטוריון ומורה שחי במוסקבה:

יהודי היה זקוק לכסף. הוא טיפס על עץ וביקש מאלוהים שישאיר לו 50 רובל. כשירד מהעץ, סוכן חשאי תפס אותו וחקר אותו למה טיפס על העץ. היהודי הסביר לו את הסיבה. הסוכן ניסה לגייס אותו לתנועה האתאיסטית והסביר לו שאלוהים לא יעזור לו, אבל המשטר הסובייטי יעזור, ונתן לו 25 רובל. היהודי מיהר חזרה לעץ, הודה לאלוהים על 25 הרובל אבל ביקש שבפעם הבאה ישלח לו את הכסף ישירות, כי המשטר נתן לו רק מחצית מהסכום ואת החצי השני לקחו לעצמם.

תמונה: Shutterstock

החורף הגיע ואיתו הגשמים, הקור והמחלות. הראשונה שהביאה שפעת לבית משפחת רם הייתה אביגיל בת הארבע. תהליך ההחלמה היה ארוך ומתיש – חמישה ימים של חום גבוה וכאב בכל הגוף. הצטרף אליה בר בן השבע, אבל הוא חווה זאת יותר בקלות. השפעת עברה אצלו תוך יומיים וגם החום היה פחות גבוה. הבא בתור היה ניר, האבא. הוא כמעט לא יצא מהמיטה במשך ארבעה ימים והכאבים היו נוראיים. טלי, האימא, לקחה מכל זה בעיקר את ההצטננות ואת השיעולים, אבל בגדול הצליחה לתפקד כל הימים האלו. בניגוד חד אליהם, לעומר בן התשע זה בכלל לא הגיע.

איך קורה שאותו נגיף מסתובב בבית, אבל לחלק הוא לא מצליח להגיע ואילו את האחרים הוא משבית לחלוטין? עד לאחרונה תשובת המדע הייתה כל כולה קשורה בפיזיולוגיה: גורמים רבים משחקים כאן תפקיד – הגנים, המצב הכללי של מערכת החיסון, התזונה, הכושר הגופני ועוד. אולם בשנים האחרונות הולך ומתבהר שמעבר לגורמים הפיזיולוגיים, גם למחשבות שלנו, ולאופן בו אנחנו תופסים את מצב המחלה יש משקל חשוב בתהליכים הקובעים האם המחלה תתפוס אותנו ועד כמה קשה היא תכה בנו.

“כשאת מתעצבנת, אמנם לא נכנס משהו חומרי דרך האף שלך, אבל מערכת החיסון מגיבה לזה. היא יכולה להילחם ולעורר תגובה דלקתית. אי אפשר פשוט להפריד בינה לבין זה שהתעצבנת”, הסביר לי בריאיון פולוויו דה-אקוויסטו (Fulvio D’Acquisto) מאוניברסיטת רוהמפטון שבלונדון, פרופ’ לאימונולוגיה שאת דרכו המקצועית התחיל כפסיכולוג.

כשאנחנו נלחצים, גם אם זה רק מדד ליין דחוק, כל הגוף נכנס למצב לחץ ומערכת החיסון נחלשת | תמונה: Shutterstock

למעשה לאורך אלפי שנים, במגוון תרבויות בעולם, בהן ביוון, בהודו ובסין, התייחסו לקשרים הסמויים בין מצבנו הנפשי לבין היכולת שלנו להתמודד עם מחלות ולהתאושש מהן^[1]. רק במאות האחרונות השתנתה ההשקפה ומדענים החלו לראות במערכת החיסון מנגנון אוטונומי ועצמאי שאינו מושפע מגורמים הקשורים ב”נפש” או בפסיכולוגיה. כך רעיונות מהסוג שביטא פרופ’ דה-אקוויסטו, הקשורים במחשבות שלנו ובכוח שלהן לחזק או להחליש את מערכת החיסון, נחשבו שנים רבות לפסאודו-מדעיים.

סימנים ראשונים להשפעת המחשבה על תפקוד המערכות בגוף החלו להתגלות לקראת סוף המאה ה-19. פרופ’ וולטר קאנון מאוניברסיטת הרווארד נעזר ב-1896 בטכנולוגיה חדישה באותם ימים, תצלומי רנטגן, כדי לחקור את פעילות מערכת העיכול של חיות המעבדה שלו. לאחר שהאכיל אותן ובדק אותן ברנטגן, הוא הופתע לגלות שאצל חלקן כלל לא מופיעה פעילות מעיים. וזאת לאחר שצילם אותן כמה פעמים בהפרשים של 12 שניות לאחר ההאכלה. כיצד ייתכן הדבר? רק כעבור מספר שבועות הוא גילה את התשובה: החיות שנעצרה אצלן פעילות המעיים היו אלו שהגיבו בעצבנות ובמתח לניסוי שלו, בעיקר לשלבים בהם הן הוצמדו לציוד הרנטגן^[2]. את הממצאים המהפכניים, המראים כי קיימת התאמה בין המצב הרגשי לתפקוד מערכת העיכול, הוא פרסם בספרו The Mechanical factors of Digestion מ-1911.

על פי תיאוריית האימונולוגיה הרגשית, המצב הרגשי שלנו, למשל אם אנחנו שמחים או עצובים, ישפיע מיד על תפקוד מערכת החיסון | תמונה: Shutterstock

בשנות ה-20 של המאה הקודמת נעשתה פריצת דרך נוספת, כשתלמידיו של הפיזיולוג הרוסי הנודע איוון פבלוב גילו כי למחשבות יכולה להיות השפעה ישירה על מערכת החיסון. בניסוי ההתניה הקלאסית והמפורסם של פבלוב, הוא הרגיל כלבים שרגע לפני שהוא נותן להם לאכול הוא מצלצל בפעמון. במהרה מערכת העיכול של הכלבים החלה לפעול כבר לשמע הפעמון, בלי שהוצג להם אוכל. אחד מתלמידיו של פבלוב, סרגיי מטלניקוב, החליט לעשות ניסוי על בסיס עיקרון דומה: במקום אוכל, הוא הזריק לחיות המעבדה חיידקים, ובמקום הפעמון הוא חשף אותן לחום. בדומה לרפלקס המותנה של הכלבים, בגופן של חיות המעבדה התעוררה תגובה חיסונית לחיידקים גם בלי שהוזרקו להם החיידקים, אלא רק כתוצאה מהחימום^[3].

ב-1964 ניסה פרופ’ ג’ורג’ סולומון מאוניברסיטת קליפורניה שבלוס אנג’לס לקרוא תגר על ההשקפה המקובלת לגבי האוטונומיות של מערכת החיסון, וטבע מושג חדש בקהילה המדעית: “פסיכואימונולוגיה”. אך ממצאיו היו חדשניים מדי ואתגרו את הקהילה המדעית. רק ב-1980 הגיעה פריצת דרך ממשית. פרופ’ רוברט אדר (Ader) מאוניברסיטת רוצ’סטר שבארה”ב ערך ניסוי דומה לזה שערכו ברוסיה תלמידיו של פבלוב, מבלי שידע על הניסוי שלהם. הוא נתן לחולדות לשתות מי סוכר בשעה שהזריק להן תרופה המדכאת את מערכת החיסון. מספר ימים לאחר מכן, כשחשף את החולדות האלו שוב למי סוכר (אבל לא לתרופה) הוא הופתע לגלות בקרבן אחוזי תמותה גבוהים, בעיקר אצל אלו ששתו יותר ממי הסוכר. השערתו הייתה שבעקבות מי סוכר בלבד נחלשה מערכת החיסון של החולדות עד כדי כך שכבר לא הצליחה להתמודד עם אתגרים פשוטים יחסית^[4]. כדי להסביר את הקשרים בין המחשבות למערכת העצב ולמערכת החיסון, הוא טבע את המונח “פסיכונוירואימנולוגיה” שמקובל עד היום ואף זוכה להתעניינות מדעית רחבה.

המלחמה הבלתי פוסקת

כך, החל משנות ה-80 המוקדמות החלו לחדור לקונצנזוס המדעי הקשרים הסמויים שבין מערכת החיסון לבין מערכת העצבים והגורמים הפסיכולוגיים המשפיעים עלינו. אולם רבים מהמחקרים הראשונים בתחום לא עסקו באמת במחשבות שלנו, אלא התמקדו בהשפעות השליליות של לחץ, בעיקר לחץ כרוני, על מערכת החיסון.

פרופ’ ג’ניס גלזר מאוניברסיטת מדינת אוהיו, למשל, בדקה כיצד לחץ של תקופת בחינות משפיע על מערכת החיסון של סטודנטים לרפואה. באמצעות בדיקות דם היא בחנה את מצב מערכת החיסון של 34 הנבדקים שלה, חודש לפני שהחלו הבחינות ופעם נוספת במהלכן. כשספרה את “תאי ההרג הטבעי” (NK) בדמם של הסטודנטים, שהם תאים במערכת החיסון שתפקידם לחסל תאים הנגועים בנגיפים או בסרטן, היא גילתה כי הלחץ של תקופת הבחינות גורם להפחתה ניכרת במספרם^[5].

במחקר נוסף שערכה פרופ’ גלזר, הפעם עם בעלה, פרופ’ רונלד גלזר, גם הוא מאוניברסיטת מדינת אוהיו, הם בחנו את מערכת החיסון של 69 אנשים המטפלים במשך חמש שנים או יותר בבן או בת זוג הסובל מדמנציה. מדובר בעבודה קשה, סביב השעון, שפעמים רבות רצופה באתגרים, בתסכולים ובדאגות. בקבוצת הבקרה השתתפו אנשים בגילים דומים הנהנים משגרת חיים נינוחה יותר.

האופן בו אנחנו תופסים את הסימפטומים ישפיע אפילו עד כמה נסבול מהם | תמונה: Shutterstock

צמד החוקרים ושותפיהם בדקו פעמיים את דמם של כלל הנבדקים, בהפרש של 13 חודשים. בעוד שבקבוצת הבקרה מצב מערכת החיסון נשאר פחות או יותר יציב לאורך התקופה, בדמם של המטפלים בבני זוג דמנטיים נמצאה הפחתה משמעותית במגוון סוגים של תאים חיסוניים. להפחתה הזו נראה שהייתה גם השפעה פיזית – למטפלים בדמנטים לקח יותר זמן להתאושש מכל מחלה, בהשוואה לאנשי קבוצת הבקרה^[6].

מחקרים מאוחרים יותר לא הסתפקו בכך, אלא ניסו להבין כיצד זה עובד בפועל. כלומר, כיצד מערכת העצבים שלנו מצליחה לנהל קשר ישיר, פיזיולוגי, עם מערכת החיסון? איך הן “משוחחות” ביניהן?

התשובה הייתה “מסרים כימיים”. אם בעבר חשבנו שמוליכים עצביים אינם קשורים למערכת החיסון, בשנים האחרונות מתברר שלא רק שמערכת החיסון מסוגלת לקלוט ולהבין אותם, אלא אפילו גם מייצרת מהם כדי להעביר מסרים למוח. באופן דומה מתברר שהמוח מסוגל להבין את השפה של מערכת החיסון^[7].

כאשר אנו נלחצים – בין אם מדד-ליין קרוב ובין אם ממכונית המאיימת לפגוע בנו, מתחיל לתפקד “ציר ההיפותלמוס-בלוטת יותרת המוח-בלוטת יותרת הכליה” (או בקיצור – HPA). כאשר זה קורה מפנה הגוף אנרגיה להתמודדות עם מצב הלחץ: לחץ הדם והדופק עולים, קצב הנשימה גובר ואיתם גם כמות הסוכרים בדם. מנגד, מואטות פעילותן של מערכות גוזלות אנרגיה כמו מערכת העיכול ומערכת החיסון שפחות חיוניות ברגעי סכנה מידית^[8].

במילים אחרות, מצב של לחץ ממושך עלול לעורר בנו דלקות. ככל שהמצב מתמשך עלולה להתפתח דלקת כרונית הקשורה במחלות כמו “דלקת מפרקים שיגרונית” (Rheumatoid Arthritis), “טרשת עורקים” ומחלות מעי דלקתיות כדוגמת קרוהן.

כאמור, בכך עסק המחקר הפסיכונוירואמונולוגי בתחילת דרכו. בלחץ ובהשפעותיו על מערכת החיסון. מאז, התפתח התחום והמחקר בשנים האחרונות גילה שקיימים גם גורמים מנטליים רבים נוספים המשפיעים עמוקות על מערכת החיסון.

המחשבה הראשונה קובעת

בספרו Pain and Disability העוסק בפיזיולוגיה של הכאב ובהיבטים פסיכולוגיים התורמים לו, הפסיכיאטר והאנתרופולוג פרופ’ ארתור קליינמן מאוניברסיטת הרווארד מדגיש את חשיבות התגובה הראשונית שלנו לכאב. לדבריו, האופן בו אנו תופסים את הסימפטומים של המחלה, והמשמעות שאנחנו מייחסים להם, עשויים בתורם להשפיע במידה ניכרת על העוצמה בה נחווה אותם בהמשך, ואף על משך הופעתם. “השונות הניכרת בהתמודדות האישית, על אף הדמיון בין הסימפטומים והתהליכים הפתולוגיים, משקפת הבדלים חשובים בתפיסה ובנורמות התרבותיות”, הוא כותב^[9].

“המשמעות שמיוחסת לכאב יכולה להשפיע על האם יופיע גם סבל המלווה אותו. אנשים מסוגלים לשאת כאב חמור מבלי שיסבלו ממנו כלל כאשר הם מבינים את המקור לכאב, מבינים שהוא חולף, יש להם דרכים לשלוט בו והוא אינו מפחיד אותם”, מציין פרופ’ קליינמן בספרו.

פרופ’ אנטוניו טרסיו, בחן כיצד תכונות האופי שלנו משפיעות על הכאב שנחווה | תמונה: www.pepperinstitute.fsu.edu

באופן דומה, האופן שבו נגיב או הפרשנות שנייחס לסימפטומים אחרים שמופיעים בגופנו או עולים בחיינו, ישפיעו על האופן שבו מערכת החיסון שלנו תתמודד איתם. פרופ’ סוזן סגרסטורם מאוניברסיטת קנטקי שבארה”ב החליטה לבדוק זאת על סימפטומים של לחץ. במחקרה היא בדקה כיצד האופטימיות שחווה אדם ביום מסוים משפיעה על מערכת החיסון שלו בזמן אמת. לשם כך היא נעזרה ב-124 סטודנטים למשפטים בשנת לימודיהם הראשונה.

חמש פעמים לאורך שנת הלימודים, החל מחודש אוגוסט ועד לפברואר בו קיבלו את הציונים הסופיים של הסמסטר הראשון, הם הגיעו למעבדה שלה ומילאו שאלונים שעזרו לאמוד את מידת האופטימיות שלהם באמצעות אמירות כמו “לא סביר שאכשל”. בכל ביקור כזה נבחן תפקוד החוסן התאי שלהם (תגובה חיסונית שלא מעורבים בה נוגדנים אלא רק תאי מערכת החיסון עצמם) באמצעות נגיפים מומתים שהוזרקו לזרוע שלהם. פרופ’ סגרסטורם גילתה כי עבור כל סטודנט, ביום בו רמת האופטימיות שלו הייתה גבוהה יחסית, כך גם הייתה רמת התפקוד של מערכת החיסון שלו^[10].

אופטימיות היא רק תגובה פסיכולוגית אחת לסימפטומים. מחקרים רבים בשנים האחרונות בוחנים אילו תכונות אופי נוספות עוזרות לחולה להתמודד טוב יותר עם מחלות. מודל “חמש התכונות הגדולות” שפותח בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 מגדיר חמש תכונות בסיסיות שהשילוב ביניהן הוא שמתאר את תכונות האופי השונות של בני האדם. מידת המוחצנות של האדם, רמת הפתיחות המחשבתית שלו, עד כמה הוא נעים הליכות (Agreeableness), המצפוניות (מתבטאת למשל בתחושת אחריות) והיציבות הנפשית (נוירוטיות) – אלו הן חמש התכונות בהן מתמקד המודל^[11].

פרופ’ אנטוניו טרסיו מאוניברסיטת מדינת פלורידה שבארה”ב רצה לבחון כיצד חמש התכונות משפיעות על היכולת שלנו להתמודד עם כאב, ועל הסיכוי שנצרוך משככי כאבים מסוג אופיואידים. במחקרו הוא התבסס על נתונים של כ-8,500 נבדקים ממחקר גדול שנערך באוניברסיטת מישיגן, Health and Retirement Study, שעקב אחר אלפי אמריקנים מעל גיל 50. המחקר אסף מידע לגבי מאפייני האישיות שלהם על פי מודל חמש התכונות הגדולות ומדי שנתיים נבדק מצבם הבריאותי והם דיווחו על מידת הכאב שהם חווים.

פרופ’ טרסיו גילה שיש תכונות המשפיעות יותר על היכולת שלנו להתמודד עם כאב ואחרות שפחות. אולי אין זה מפתיע שמבין החמש, המשפיעה ביותר היא היציבות הנפשית. הנבדקים המתאפיינים בנוירוטיות גבוהה דיווחו יותר על כאבים ואף על שימוש באופיואידים. גם למצפוניות ולמוחצנות יש השפעה קלה. מבין אלו שדיווחו על פחות כאבים נמצאו יחסית יותר אנשים מצפוניים ומוחצנים.

“אימונולוגיה רגשית”

כאמור, אנו בליבה של מהפכה תפישתית המשנה לגמרי את ההשקפה המקובלת, לפיה מערכת החיסון היא אוטונומית, כלומר מנותקת מהמצב הרגשי שלנו. ומי שמנסה לקחת את המהפכה הזו צעד נוסף קדימה הוא פרופ’ פולוויו דה-אקוויסטו מאוניברסיטת רוהמפטון שבלונדון, אותו ראיינתי.

פרופ’ פולוויו דה-אקוויסטו, פיתח את תיאורית האימונולוגיה הרגשית

התיאוריה שלו, המכונה “אימונולוגיה רגשית”, קובעת כי הרגשות שלנו ומערכת החיסון הן מערכות השלובות זו בזו ומשקפות זו את זו. כל שינוי המתרחש באחת מהן משפיע גם על האחרת. אם אנו מרגישים שמחים או עצובים, למשל, תהיה לכך השפעה על מערכת החיסון שלנו. פרופ’ דה-אקוויסטו ראה זאת על העכברים שלו. למשך שבועיים שוכנו מחציתם בכלובים רגילים, שכמעט כל מה שיש בהם זה רק נסורת. האחרים שוכנו בכלובים משודרגים – גדולים יותר עם נסורת נוחה יותר והכי חשוב, עם מספר צעצועים כמו גלגל ריצה, שרוול בד שאפשר להסתתר בתוכו ועוד. לאחר שבועיים, באמצעות בדיקות דם הוא בחן את תאי החיסון שלהם (מסוג תאי T) וגילה הבדלים משמעותיים בגנים שבאו לידי ביטוי^[12]. “התאים של העכברים מהסביבה המועשרת נוטים להיות ‘מחוזקים’ מבחינה אימונולוגית, כך שהם יכולים בקלות יחסית לחסל זיהומים”, הוא הסביר לי. דוגמה נוספת שנותן פרופ’ דה-אקוויסטו מתייחסת לאנשים שצפו בסרטים קומיים במשך שעה. מתברר ש”תאי ההרג הטבעי שלהם” היו נמרצים יותר למשך 12 שעות אחרי הצפייה^[13].

לא רק הרגשות שלנו משפיעים על מערכת החיסון, אלא גם מערכת החיסון משפיעה על הרגשות, הוא מסביר. למשל, בקרב עכברי מעבדה ששובשה אצלם מערכת החיסון נפגע גם הזיכרון והיכולת שלהם ללמוד.

במאמר שחיברת אתה נותן דוגמאות רבות לקשרים בין שתי המערכות האלו. אך לא בדיוק ברור הכיוון, מה משפיע על מה? מאיפה זה מתחיל?

“אני בעצמי לא יודע בוודאות. התיאוריה שלי, והיא רק תיאוריה, שברבות מהדלקות הכרוניות, אם נסתכל לאחור על העבר שלהן, נראה שכנראה לפני 10 או 15 שנה אותם אנשים התמודדו עם בעיה מנטלית כלשהיא. כשאתה עושה משהו שהוא לא בסדר, הנפש אומרת לך שזה לא בשבילך, ‘תפסיק עם זה!’ אבל אם אתה ממשיך עם אותה התנהגות בנקודה מסוימת גם הגוף כבר אומר לך להפסיק, ואז מופיעה המחלה”.

לאור הקשרים ההדוקים שאתה מתאר בין שתי המערכות, איך אתה מציע לשפר את השיטות הרפואיות שלנו?

“אני מציע דבר פשוט: כשהולכים לרופא המשפחה, לפגוש באותו ביקור גם עובד סוציאלי שיתשאל אותך וייתן לך הערכה. הוא ישאל שאלות כמו: במה אתה עובד? כמה ילדים יש לך? מה סגנון החיים שלך? הוא יבנה תמונה מלאה. ואז, במרשם שמקבלים מהרופא, מלבד התרופות יירשמו גם המלצות פרקטיות – למשל אם אתה עובד במשמרות שבעה ימים בשבוע ואתה שחוק מעומס העבודה, תהיה שם המלצה להפחתה זמנית של העומס. שינויים כאלו ישפרו את היעילות של הטיפול התרופתי”.

1. Dacher, A Brief History of Mind-Body Medicine, International Journal of Transpersonal Studies, 2014
2. Charles Roberts, Clinical Methods: The History, Physical, and Laboratory Examinations – Cannon of Harvard, Butterworths, 1990
3. ZACHARIAE, Psychoneuroimmunology: A bio-psycho-social approach to health and disease, Scand J Psychol. 2009
4. Robert Ader, Ph.D., University of Rochester Medical Center, 2012
5. Kiecolt-Glaser, Glaser, Strain, +4, Modulation of cellular immunity in medical students, J Behav Med. 1986
6. Kiecolt-Glaser, Dura, Speicher, +2, longitudinal changes in immunity and health, Psychosom Med. 1991
7. Qiu, Peng, Wang, Immunoregulatory role of neurotransmitters, Adv Neuroimmunol. 1996
8. Understanding the stress response, Harvard Health Publishing, 2011
9. Osterweis, Kleinman, Mechanic, Pain and Disability: Clinical, Behavioral, and Public Policy Perspectives, National Academies Press (US), 1987
10. Segerstrom, Sephton, Optimistic Expectancies and Cell-MediatedImmunity: The Role of Positive Affect, Psychol Sci. 2010
11. Five-factor model of personality, Encyclopedia Britannica
12. Rattazzi, Piras, Brod, +3, Impact of Enriched Environment on Murine T Cell Differentiation and Gene Expression Profile, Front Immunol, 2016
13. D’Acquisto, Affective immunology: where emotions and the immune response converge, Dialogues Clin Neurosc, 2017

תמונה: Shutterstock

אין אדם בעולם שמאזין טוב לאחרים, כל הזמן. אנו מוסחים ממחשבות שרצות בראשנו, והקשבה דורשת מאמץ. היא סוג של יכולת וסובלנות שצריך לעבוד עליה.

בעבר, אנשים היו רגילים להקשיב זה לזה שעה שישבו על מרפסות או סביב מדורה, אך החיים המודרניים הפכו את הרגעים האלה לנדירים יותר – או שאנחנו עסוקים מדי או שדעתנו מוסחת. ואנו מתקשים לגלות את עומק המחשבות והרגשות של האדם שמולנו.

אנשים גרים בגורדי שחקים ומתעלמים זה מזה במעליות. בסיטואציות חברתיות אנחנו מעבירים את הטלפון כדי להראות תמונות במקום לתאר מה שראינו וחווינו. במקום לספר בדיחות אנחנו מראים סרטונים מצחיקים ביו-טיוב. אם אנחנו לא מסכימים על משהו, גוגל הוא הבורר. ואם מישהו מספר סיפור שאורך יותר מ-30 שניות, אנחנו מזפזפים בטלפון כדי לקרוא חדשות.

“היכולת של כל אדם להקשיב התחלפה ביכולת להיסגר בפני כולם, במיוחד בפני אלו שלא מסכימים איתנו ולא מגיעים לפואנטה מהר מספיק”, כותבת עיתונאית הניו יורק טיימס קייט מרפי בספרה החדש You’re not listening: What You’re Missing and Why It Matters – 2020.

“כשאני מראיינת אנשים – בין אם זה אדם ברחוב ובין אם מנכ”ל או סלב – אני לעתים קרובות מרגישה שהם לא רגילים שמישהו מקשיב להם. כשאני עונה בעניין אמיתי למה שהם אומרים ומעודדת אותם לומר לי עוד, הם נראים מופתעים, כאילו שזאת חוויה חדשה […] אני מנחשת שבגלל זה כל כך הרבה מהם משתפים אותי בדברים רגישים – המיועדים רק לי ולא קשורים לסיפור שאני כותבת עליו. הם רואים בי מישהו שסוף סוף מקשיב להם”.

גארי נוֹזנר | תמונה: Phillip Faraone/Getty Images for Viacom

כך קרה למרפי כשהייתה צריכה לראיין, תחת דד-ליין צפוף, את הנוירולוג והסופר המפורסם אוליבר סאקס לטור קצר שעסק בספרים ובסרטים האהובים עליו. בלי לשים לב, ולמרות שלוחות הזמנים שלו היו צפופים, הוא לפתע התחיל לספר לה כמה מחוויותיו האישיות ביותר. “צללנו לדון בהזיות, בחלומות צלולים ובתופעות אחרות המשפיעות על מה שסאקס קרא לו באופן פואטי ‘האקלים של הנפש'”. סאקס תיאר את האקלים הנפשי שלו, והודה שלעתים הוא הפך ל”מעונן” כשלא היה מסוגל לזהות פנים של אנשים, כולל את הפנים של עצמו. הנוירולוג גם חשף בפני מרפי איך הוא מתקשה למצוא את דרכו הביתה לאחר טיול קצר כי איבד את חוש הכיוון שלו.

מרפי ידעה שאם הייתה מבטאת את מחשבותיה במהלך הריאיון, כפי שעיתונאים נוטים לעשות כדי להרשים מרואיין או לאתגר אותו, או משתפת אותו בניסיון שלה בנושא, היא הייתה קוטעת את הזרם הטבעי של השיחה ואת האינטימיות שנוצרה, ומהאינטראקציה לא היה נוצר דבר.

כפי שמרפי ידעה זאת, יודעים זאת גם מקצוענים אחרים שאמנות ההקשבה היא כלי מרכזי בעבודתם. אנשים כמו ברמנים, חוקרים בסי-איי-איי, פסיכולוגים, אנשי מכירות, כמרים, אמני אימפרוביזציה ועוד. מרפי יצאה לראיין מאות מהם – תהליך שנמשך כשנתיים – וצללה לתוך מחקרים נוירולוגיים ופסיכולוגיים הקשורים בהקשבה. מסקנותיה אינן מציגות תובנה שלא שמענו מעולם, אך בכל זאת מסייעות לפתח קשרים עם אנשים בבית, בחברה ובמקום העבודה.

להקשיב להלך המחשבה

“מי מקשיב לך?” – היא שאלה שמרפי חזרה ושאלה את המרואיינים שלה. ללא יוצא מן הכלל רובם ענו בהיסוס. בני המזל יכלו לחשוב על אדם אחד או שניים, בדרך כלל בן זוג, הורה, חבר טוב או אח שמקשיבים להם. אבל רבים אמרו לה בכנות שהם לא באמת מרגישים שמישהו מקשיב להם. אחרים אמרו שהם הולכים לתרפיסטים, לקואוצ’רים או מדברים במספרה. כלומר משלמים לאנשים שיקשיבו. עוד אמרו שהם הולכים לכומר או לרב בשעת משבר.

מה זה אומר באמת להקשיב לאנשים? רוב האנשים לא ידעו להגדיר מה זה אומר. הם כן ידעו להגדיר אדם שאינו מקשיב: 1. זה שמפריע לרצף הדיבור 2. זה שעונה באופן לא ברור ולא הגיוני למה שנאמר הרגע 3. זה שמסתכל בטלפון הנייד, בשעון, מסביב לחדר ולא על האדם שמדבר. 4. זה שמקליק, נוקש עם האצבעות על השולחן וכו’.

מדען המוח, אורי חסון, מצא שככל שהפעילויות המוחיות של זה שמדבר וזה שמקשיב חופפת, כך התקשורת שלהם טובה יותר. באחד הניסויים שניהל במעבדה שלו באוניברסיטת פרינסטון, הנסיינים הקשיבו לאדם בעת שתיאר סצנה מהסדרה “שרלוק”. בזמן שהדובר נזכר בתוכנית, גלי המוח שלו (שנסרקו באמצעות fMRI) נראו זהים לגלים שהופיעו כאשר הוא צפה בתוכנית. כשהנסיינים שמעו את הסיפור, מוחם התחיל להראות את אותם דפוסים נוירולוגיים כמו אלו של הדובר.

מתברר שטכניקות החקירה של הסי-איי-אי אינן תמיד נוקשות | תמונה: Shutterstock

כיצד משיגים סינכרוניזציה כזאת עם מישהו? הקלישאה הידועה היא ליצור קשר עין עם האדם שמולכם, להנהן, להוסיף “מממ” פה ושם ולשקף את תנוחת הישיבה שלו. אומרים לנו לא להפריע לדובר, וכשהדובר מסיים את דבריו לחזור ולומר את שאמר, רק במילים אחרות.

מרפי מסבירה שמהלכים כאלו נהגו כדי לענות על אינטרס אישי כלשהו – לבצע מכירה, להצליח במשא ומתן ולהשיג תנאים טובים, ואכן – הקשבה מהסוג הזה יכולה להשיג זאת. אבל מתוך ניסיונה, היא אומרת באותה נשימה, אם האינטרס האישי הוא המוטיבציה היחידה להקשיב, אנשים יבינו שאינכם אותנטיים ויסגרו את הטלפון או ינתקו קשר בשיחה. מה אפשר לעשות אחרת?

מרפי נפגשה עם מי בארי מקמנוס, שהיה חוקר בסי-איי-אי במשך 26 שנים, עד 2003, כדי להבין מה הוא עושה אחרת בניסיון להשיג סנכרון עם האדם שהוא מתחקר. מקמנוס עבד ב-140 מדינות וראיין טרוריסטים, סוחרי סמים, מרגלים וחשודים נוספים. חייהם של חפים מפשע היו תלויים באופן שבו ניגש לנחקרים שלו. “בדיקת רקע רק תגיד לך על מה תפסו את האדם בעבר. העבודה שלי הייתה למצוא על מה האדם לא נתפס או מה הוא יעשה בעתיד”, אמר מקמנוס למרפי.

בניגוד לסוכני סי-איי-איי שהוכשרו להטעות ולהיות מניפולטיביים, הסוד של מקמנוס היה פשוט להקשיב להם. “אפילו אם אני לא מקבל מהם דבר, אני לומד את הלך המחשבה שלהם, העמדה שלהם והאמונות שלהם. איך הוא מסתכל על דברים? מה הוא עושה? מה הוא חושב על המערב? מה הוא חושב על אדם כמוני? זאת חוויה מעוררת נפש, זה הופך אותי לטוב יותר […] אפילו אם אתה לא מצליח למנוע פיגוע של מחבל מתאבד, זה עוזר לך אולי להגיע לבחור שיבוא אחר כך, שנמצא על השוליים או על הגדר. אתה יכול להתחבר אליו אחרי שפגשת את הבחור שפנה בפניה הלא נכונה”.

מקמנוס מסביר שהסי-איי-איי לא מכשיר סוכנים להקשיב, אלא מגייס אנשים שהם סקרנים מטבעם. כשמקמנוס פגש את מדען הגרעין הפקיסטני סולטאן באשיר-אוד-דין מחמוד (Sultan Bashir-ud-Din Mahmud), זמן קצר אחרי פיגועי התאומים, הוא לא דחק בו לספק מידע על קשריו לאל-קאעידה ולבין לאדן, אלא ערך איתו שיחה ארוכה ומעניינת על התנועה לזכויות אדם (שעניינה את המדען) ועל עבודתם של השחורים בארה”ב. “אחרי שהסתיימה השיחה שאלתי אותו אם הוא לא יעדיף לספר לי את הסיפור שלו (על אל-קאעידה, מ”מ), מאשר ‘להם’. לא הייתי בטוח מי היו ‘הם'”. המדען בחר לספר למקמנוס את הסיפור שלו, לאחר שנבנה ביניהם קשר ואמון.

ניסיונו של מקמנוס משליך על אינטראקציות בחיי היום-יום, מסבירה מרפי. לשאול אנשים באירוע חברתי שאלות בסגנון: “מה אתה עושה למחייתך?” “באיזה מקום של העיר אתה גר?” “לאיזה אוניברסיטה אתה הולך?” או אם “אתה נשוי?” – זאת חקירה. אין פה ניסיון אמיתי להכיר את האדם, אלא לאמוד אותו. זה גורם לאנשים אוטומטית להיסגר ולהתגונן והשיחה תהפוך לשטחית וחסרת משמעות עבורם.

גרהאם בּוֹדי (Graham Bodie), פרופ’ לתקשורת מאוניברסיטת מיסיסיפי, מסביר שלא מספיקה הקשבה. אם היא הייתה מספיקה אז אפילו כלב היה יכול לספק את הסחורה. הוא הסביר למרפי שההקשבה חייבת להיות אקטיבית: “אנשים רוצים להרגיש שאתה מבין לָמָה הם מספרים לך את הסיפור ואיזו משמעות יש לו עבורם”.

גארי נוֹזנר (Gary Noesner), חוקר לשעבר באף בי-איי שבמשך עשר שנים היה מנהל המשא ומתן הראשי של הסוכנות בנושא שבויים, קורא לאיש בעל יכולת כזאת “המקשיב המוביל”. “מהטלוויזיה, אנשים חושבים שמשא ומתן במקרה של החזקת שבויים הוא טריקים של אבירי הגֵ’דיי הגורמים לאדם להניח באופן קסום את האקדח או שאתה משתמש בטיעון מוצלח מאוד המשכנע אותו להיכנע. אבל במציאות, זה שמנהל את המשא ומתן באמת מקשיב ומנסה להבין את נקודת המבט של האדם השני”.

נוזנר מספר לדוגמה על אדם שהחזיק את החברה שלו באיומי אקדח. “אמרתי לו: ‘תספר לי מה קרה’. והקשבתי, ואז עניתי למה שהוא סיפר לי במשהו כמו ‘נשמע לי שמה שהיא אמרה באמת הכאיב לך’. הייתי סימפטי, לקחתי את הזמן כדי להקשיב למה שהיה לו לומר, מה שהוא בטח לא קיבל מהחברים ומהמשפחה שלו. אם הם היו מקשיבים לו, אולי לא היינו שם. אלו דברים פשוטים, אבל לעתים קרובות אנחנו לא עושים אותם מספיק בחיינו היום-יומיים”.

תשובות תומכות

כשנוזנר אמר לחוטף “נשמע לי שמה שהיא אמרה באמת הכאיב לך”, הוא לא אמר זאת במקרה. מרפי כותבת בספרה על סוגי התגובות הניתנות על ידי מישהו שמקשיב באמת ועל ידי אנשים שאינם מקשיבים בכלל. “חבר מספר לך שהוא איבד את העבודה שלו ושהוא לא יודע איך יבשר זאת למשפחתו”, היא ממחישה באמצעות דוגמה נוספת. “מיד אחר כך, הוא מציף אותך בפרטים שהוא ‘במילא לא אהב את העבודה’, וש’השעות בה ארוכות’, וש’הבוס היה קשה איתו’ ו’שיש לו תוכניות לצאת לחופשה ממש בקרוב’. בדרך כלל אנחנו נענה תשובות בסגנון: ‘אני מצטער שאיבדת את עבודתך’ או ‘אתה תמצא עבודה נוספת בקרוב’. אבל אצל האדם השני זה דווקא מתפרש כסוג של תשובה לא מקורית ואוטומטית”.

אם ננסה לומר “יותר טוב לך בלי העבודה הגרועה הזאת” גם זה יחמיץ את העניין. או אם נאמר לו: “אתה חושב שזה גרוע?” אצלי, למשל, כשפיטרו אותי…” ואז זה הופך את העניין לקשור בך. לכן מאזין טוב יבין באמת מה החבר מנסה לומר וישאל: “אז עכשיו אתה צריך לבשר את החדשות למשפחה שלך? זה קשה. איך אתה חושב שהם יגיבו?”

טיפ נוסף הוא לספק תשובות שתומכות באדם, במקום תשובות המאשרות את מה שאנו מרגישים וחושבים. מרפי נותנת דוגמה:

סו: “צפיתי בסרט תיעודי ממש טוב על צבים אתמול בלילה”.

בוב: “אני לא ממש אוהב סרטים תיעודיים, אני יותר בחור של סרטי פעולה”.

בוב יכול היה לענות אחרת, מסבירה מרפי. הוא יכול היה לומר: “צבים? איך קרה שפתאום ראית את זה? את אוהבת צבים?”

הסוציולוג צ’רלס דרבֶּר (Charles Derber) מבוסטון קולג’ מדבר הרבה על נושא “התשובה התומכת”. מאז שנות ה-70 הוא התעניין באופן שבו אנשים מתנהגים בחברה והקליט ותמלל יותר מ-100 ארוחות ערב לא רשמיות.

דרבר טוען שהמטרה בשיחה אינה לכפות את הדעה שלנו כאשר אנו שואלים משהו. למשל, נשאל מישהו: “מה הייתה התגובה שלך?” אבל לא נשאל אותו “האם זה לא הרגיז אותך?” המטרה היא להבין את נקודת המבט של מי שאנחנו מדברים איתו מבלי לכוון אותו אליה. שאלות ש”ממלאות את החלקים הריקים” יוכלו גם לעבוד. למשל, “אתה ויוסי רבתם כי…”, לעומת שאלה מהסוג הזה: “איפה אתה ויוסי רבתם?” – השאלה השנייה נוגעת בפרט שולי שמסיח את דעתו של הדובר ופחות מועיל לו.

“אנשים רבים רוצים להיראות כאילו הם מאוד חכמים ומבינים את מה שאתה רוצה לומר”, מסבירה מרפי. “כתוצאה מכך, הם מנסחים את השאלות באופן שישיג את התשובות שהם רוצים לשמוע כמו: ‘אתה לא חושב ש..?’ או ‘נכון שזה כך…? או ‘אתה לא מסכים..?'”.

אך כדי לא להסתפק בשינון של שאלות שכדאי או לא כדאי להגיד בארוחת ערב, מרפי התייעצה עם מומחה להקשבה בלתי צפוי – מט הובדה (Matt Hovde) המנהל האמנותי של תיאטרון אימפרוביזציה Second City בשיקגו. הוא פיתח שיטות העוזרות לתלמידיו ללמוד להקשיב זה לזה במהלך ההופעה. “שחקנים העושים אימפרוביזציה לא יודעים מה הולך לקרות בסצנה הבאה”, הוא אמר למרפי, “אנחנו מאמנים את עצמנו להיות רגישים מאוד למה שקורה על הבמה, להקשיב למה שהשותפים שלנו לסצנה אומרים ולמה הם מתכוונים, כי אם אנחנו מפספסים את הפרטים האלו יהיה פחות היגיון לסצנות והן ייראו לקהל פחות קסומות או פחות מצחיקות”.

שחקן אימפרוביזציה מתחיל, מסביר הובדה, מפספס את האותות השונים ששותפיו נותנים לו שוב ושוב, כי הוא בונה לעצמו הנחות שגויות על הכיוון שאליו הולכת הסצנה, קוטע את דברי חבריו, מאיץ בהם או רוצה לומר את המילה האחרונה. “בהרבה צורות אמנות, יש תפיסה שהאמן חייב להיות אנוכי או מרוכז בעצמו, אבל באימפרוביזציה זה עובד בדרך הפוכה. אנחנו מרוכזים הרבה בלדאוג ולגרום לשותפים שלנו לסצנה להיראות טוב. והקשבה היא המיומנות הבסיסית כדי להיות מסוגל לעשות את זה”.

כדי לגרום לתלמידיו להתחיל להקשיב, הובדה משחק איתם משחק שבו הם צריכים לספר יחד סיפור. הוא נותן להם את כותרת הסיפור ואז מצביע על מישהו ואומר לו להתחיל לספר את הסיפור. התור עובר מאחד לשני והם צריכים להמציא ככל שהם מתקדמים. הובדה הוא זה שמחליף את המספר בכל פעם, והוא יכול לעשות זאת גם כשמישהו נמצא באמצע משפט. האדם הבא חייב להקשיב בתשומת לב כדי להמשיך מהמקום שזה נעצר.

“קשה מאוד לאנשים לעשות זאת בהצלחה כי הם רוצים לשלוט בכיוון שבו הסיפור מתקדם והם כבר ממלאים את המקומות הריקים על מה שהסיפור צריך להיות”, אמר הובדה למרפי. “הם צריכים לוותר על השליטה ובאמת להיות בתוך הרגע”.

בסופו של דבר, אמנות ההקשבה, במובן העמוק והאמיתי שלה, דורשת אימון. אבל זה לא אימון של טכניקות מסוימות או שינון טיפים למיניהם כמו שאפשר למצוא בתחומים אחרים. זה אימון פנימי הקשור בוויתור על הדאגות, על הדעות והמושגים ועל האגו שלנו. אם נתמיד בו, מסבירה מרפי, נוכל לגלות עולמות חדשים שלא הכרנו.

תמונה: Shutterstock

אם נסעתם לאורך כבישי קליפורניה הרחבים, או בגלבוע וברמת הגולן, בטח ראיתם את חוות הרוח – מאווררים ענקיים נטועים בקרקע הפרושים על פני שטחים נרחבים. טורבינות הרוח הלבנות האלה משרות תחושה טובה על המתבונן בהם בידיעה שהאנרגיה המופקת מהן נחשבת לאנרגיה בת-קיימה ומתחדשת.

אלא שמחקר מאוניברסיטת הרווארד גילה לאחרונה שהתמונה אינה כה ורודה, ושטורבינות הרוח האלו עלולות להשפיע על האקלים לא פחות מאשר שריפת דלק מאובנים (נפט, פחם וגז טבעי)^[1].

מדעני סביבה ואקטיביסטים טוענים שהגורם המרכזי להתחממות כדור הארץ הוא גזי הפחמן הנפלטים בתהליך השריפה של דלקים פוסיליים, כמו למשל בתחנות הכוח הקונבנציונליות. לכן קובעי מדיניות מקווים שהרוח תוכל לשמש בתור מקור אנרגיה חלופי שיאפשר לצמצם את פליטות הפחמן, ולהפחית את זיהום האוויר ואת אפקט החממה. תהליכי ההפקה של אנרגיות מתחדשות אינם מזהמים את האטמוספרה משום שייצור החשמל באמצעותן אינו פולט גזי פחמן. המחשבה היא שכל עוד נושבת רוח, זו תוכל לספק לנו ביטחון אנרגטי.

ניצול אנרגיית הרוח באמצעות טורבינות וכנפיים מפלדה התחיל בשנות ה-80, בארה”ב. בשנים האחרונות אנרגיית הרוח היא שוק הגדל במהירות ברחבי העולם. כדי לעמוד בהתחייבויות להפחתת פליטות גזי החממה, בהתאם להסכם פריז, מדינות רבות מקימות חוות רוח ואף מתכננות להגביר את ניצול אנרגיית הרוח בשנים הקרובות^[2]. מעריכים כי ב-2016, אנרגיית הרוח “חסכה” לעולם פליטה של 637 מיליון טון של פחמן דו-חמצני.

בישראל, היעד שהגדירה הממשלה ליישום אנרגיה מתחדשת עומד על 17 אחוז מצריכת החשמל הארצית עד 2030. לאחר שנים של מחלוקות, בתחילת ינואר השנה הודיעו משרד הביטחון ומשרד האנרגיה שיממנו במשותף פיתוח טכנולוגי שיאפשר הקמת חוות טורבינות רוח גדולה ברמת הגולן^[3].

אולם, לאנרגיית רוח גם מספר חסרונות. אמנם היא אינה תלויה במקור דלק אבל עלות הקמתה של כל טורבינה גבוהה מאוד, וכל אחת מהן מייצרת כמות קטנה יחסית של חשמל. כך שנדרשות מאות רבות של יחידות כדי להפיק כמות משמעותית של חשמל ויש לפזרן על פני שטחים גדולים – שלא יהיו זמינים עוד לחקלאות או לבנייה. טורבינות הרוח גם מסכנות את בעלי הכנף שחלקם מוצאים את מותם בתאונות. נוסף על כך, תושבים המתגוררים בקרבת חוות הרוח טוענים שהטורבינות גורמות להם לכאבי ראש ולתחושת וורטיגו^[5,4].

וזה לא נגמר בזה. בשנים האחרונות עוד ועוד מודלים וממצאים תצפיתיים מעידים שהטמפרטורות בקרבת חוות הטורבינות גבוהות יותר, בעיקר בשעות הלילה, עקב האוויר החם שהן יוצרות. עד כמה גבוהות יותר? בערך בכ-0.3 מעלות צלזיוס.

שני חוקרים מהמחלקה לפיזיקה שימושית באוניברסיטת הרווארד החליטו לבחון את הממצאים האלו יותר לעומק ולהשוות את רמת ההתחממות הצפויה בשלושה תסריטים שונים^[6]: תסריט בו נמשכת שריפת דלקי המאובנים כך שנמשכות פליטות גזי החמה; תסריט בו חוות הרוח מחליפות את תחנות הכוח הקונבנציונאליות; ותסריט שלישי שבו חוות סולריות הן אלו שמחליפות את תחנות הכוח הקונבנציונאליות.

כפי שראו החוקרים, בתסריט הראשון ההתחממות נמשכת ולכן השפעת טורבינות הרוח, שמוסיפות חום, תהיה זניחה. התסריט השני הוא המפתיע – אם ארה”ב תחליף את תחנות הכוח הקונבנציונאליות שלה בחוות רוח, התועלת הנובעת מהפחתת פליטות גזי החממה תתקזז עם העלייה בטמפרטורות בסביבת החוות.

התסריט עליו ממליצים החוקרים הוא מעבר לחוות סולריות שאז העלייה בטמפרטורות, לדבריהם, היא רק עשירית בהשוואה לעלייה שתיגרם כתוצאה מטורבינות הרוח.

מחקרם מעורר שאלות: האם מדינות אכן צריכות להפנות משאבים לכיוון אנרגיית רוח כדי להחליף את המערכות הקיימות או שמא להשקיע בחוות סולריות.

1. Miller, Keith, Climatic Impacts of Wind Power, Joule, 2018
2. Anmar Frangoul, There are over 341,000 wind turbines on the planet, CNBC, 2017
3. יובל אזולאי, משרדי הביטחון והאנרגיה יממנו פיתוח חוות טורבינות רוח ברמת הגולן, גלובס, 2020
4. SUSAN DONALDSON JAMES: Wind Turbine Syndrome’ Blamed for Mysterious Symptoms in Cape Cod Town, ABCNews 2013
5. a Book by Nina Pierpont: WIND TURBINE SYNDROME, 2009
6. ראה הערה 1

תמונה: Shutterstock

הקנאביס הרפואי התפרסם בשנים האחרונות כתרופת פלא למגוון בעיות בריאות: שיכוך כאבים, הקלה על שרירים נוקשים, דלקות, אפילפסיה ועורר את תקוות החולים. ובכל זאת, מנהל המזון והתרופות האמריקני Food and Drug Administration – FDA החליט להתריע על הסכנות של תעשיית הקנאביס הרפואי, ושלח מכתבים חמורים ל-15 חברות המייצרות מוצרים של תרופות ומזון המבוססים על קנאבידיול (Cannabidiol – CBD) – החומר הלא ממכר שבקנאביס, והזהיר אותן שהן עלולות לסכן את הציבור. בו בזמן הוא הזהיר גם את הצרכנים מתופעות לוואי הכרוכות בכך^[2,1].

“קיימות שאלות רבות ללא מענה ופערים במידע אודות הרעלנות ב-CBD”, כותב ה-FDA בהודעה לעיתונות^[3], “חלק מהנתונים הזמינים מעלים חששות קשים לגבי נזק אפשרי מ-CBD”. איזה נזק? ב-FDA מציינים: פגיעה בכבד, תגובות כתוצאה מאינטראקציה עם תרופות אחרות, נמנום, שלשול ושינויים במצב הרוח. “נוסף לכך, מחקרים בבעלי חיים הראו כי CBD יכול להפריע להתפתחות ולתפקוד האשכים והזרע, להוריד את רמות הטסטוסטרון ולפגוע בהתנהגות המינית אצל גברים. נותרו שאלות גם לגבי שימוש מצטבר ב-CBD ועל ההשפעות של CBD על אוכלוסיות פגיעות כמו ילדים ונשים הרות או מניקות”.

בהודעה מתוקנת שפרסם ה-FDA נכתב כי הארגון מסתמך באזהרותיו על מחקרים שמעידים על הסכנות האפשריות, אולם לא מציין מהם המחקרים.

נוסף לכך, ה-FDA מציין כי חלק מהמוצרים הכוללים CBD משווקים לתינוקות ולילדים – אוכלוסייה פגיעה העשויה להיות בסיכון גבוה יותר לתגובות שליליות בגלל הבדלים ביכולת הספיגה של ה-CBD בגוף.

מוצרים אחרים הם מוצרי מזון שאליהם נוסף ה-CBD. על פי חוק, מסביר ה-FDA בהודעה, אסור להכניס למסחר בין-ארצי (בקרב מדינות ארה”ב) כל מזון המיועד לבני אדם או לבעלי חיים שאליו נוספו רכיבים מסוימים של תרופות. גם לא ניתן להתייחס למוצרי CBD כתוספי תזונה מכיוון שהם אינם עונים להגדרה של תוסף תזונה על פי החוק.

בהודעה נכתב גם כי “הסוכנות נותרה מודאגת מהבטיחות של מוצרי מזון המיועדים לבני אדם (למשל, בשר, חלב וביצים) שמקורם מבעלי חיים הצורכים CBD, מכיוון שחסרים נתונים הקובעים מהן רמות בטוחות של שאריות CBD”.

לצמח הקנאביס שני זנים עיקריים: קנאביס סאטיבה (Cannabis Sativa) וקנאביס אינדיקה (Indica Cannabis). שני הזנים הוכלאו במשך השנים ונוצרו תת-זני קנאביס חדשים בעלי השפעות שונות על הגוף והנפש. סוגי המוצרים המופקים מקנאביס הם תוצרי קנאבידיול (CBD) המוכרים בשם קנאביס רפואי; חומר בעל השפעה מנטלית וממכרת (THC) הנקרא מריחואנה; וחשיש, המיוצר ממריחואנה ומעורבב בחומרים נוספים.

הבעיות שעוררו את מנהל המזון והתרופות, הנוגעות להפצת הקנאביס הרפואי הן היעדר בקרת איכות על המוצרים ועל יציבותם. אין בקרה גם על אופן גידול הצמחים, על הייצור, על השיווק ועל ההפצה. למוצרים לא מוגדרים סטנדרטים, והתוויות מבלבלות ומספקות מידע חלקי בלבד. היצרנים אינם רשומים כחוק והמוצרים גם הם לא נרשמו ולא עברו הליך פיקוח. דבר המקשה על התאמת המוצר לחולה^[4].

ייתכן שבמנהל המזון והתרופות התעוררו מאוחר מדי כיוון ששפע מוצרי קנאבידיול כבר נמכרים כיום כתוספי תזונה, בלי מרשם רופא ובלי פיקוח, וכאמור, ללא מחקרים. והציבור מתייחס אליהם כאל מוצרים בטוחים לשימוש במיוחד בתור משככי כאבים.

“המכונים הלאומיים לבריאות” בארה”ב NIH-National Institutes of health הקצו ב-2019 3 מיליון דולר למחקרים שמטרתם לבסס את המחקר בנושא מרכיבי הקנאביס הפעילים, לברר כיצד הם פועלים בגוף ומה יכולה להיות תרומתם בהתמודדות עם מצבי כאב^[5].

המכתבים לחברות מטילים ספק כללי בשימוש בקנאביס הרפואי ללא פיקוח, תופעה שפורחת בכל העולם וגם בישראל. ה-FDA נתן לחברות 15 יום (מאז נובמבר) לתקן את ההפרות והזהיר כי אם לא יעשו זאת יינקטו נגדן הליכים משפטיים.

1. FDA warns 15 companies for illegally selling various products containing cannabidiol as agency details safety concerns, Immediate News release of U.S Food and Drug Administration, 2019
2. What You Need to Know (And What We’re Working to Find Out) About Products Containing Cannabis or Cannabis-derived Compounds, Including CBD, FDA Site Update 2019
3. ראה 1
4. Thomas, ElSohly, The Analytical Chemistry of Cannabis, Elsevier, 2015, P 83-99
5. כנ”ל

תמונה:Fred Dufour/AFP via Getty Images

כשמונה מיליון טון של פסולת פלסטיק מתווספים לאוקיאנוסים מדי שנה. מתוכם 91 אחוז מגיעים מנהרות, כאשר ששת הנהרות של סין ובראשם נהר היאנג-צה הם המזהמים הגדולים ביותר בעולם. הכמות הכוללת שקולה לתכולתה של משאית זבל בכל דקה^[1].

מתברר שכמויות האשפה שאיתן נאלצה סין להתמודד לא מגיעות רק מצריכת האוכלוסייה המקומית. במשך שנים, ארה”ב, גרמניה ומדינות עשירות נוספות מכרו לסין מיליוני טון של גביעי יוגורט משומשים, מיכלי מיץ, אריזות ממתקים ועוד – אריזות פלסטיק שהיוו כ-70 אחוז מאשפת העולם^[2]. סין קנתה את האשפה במטרה להשתמש בה כחומר גלם חוזר לתעשיות הפלסטיק שלה.

אולם, המִחזור של פלסטיק יעיל באופן חלקי בלבד. את מרבית מוצרי הפלסטיק, כמו כוסות, עטיפות, שקיות ניילון ועוד כלל לא משתלם למחזר, וגם את אלו שכדאי, כמו בקבוקים למשל, ניתן למחזר רק פעם אחת. מעבר לכך, המִחזור דורש הפרדה ידנית של סוגי הפלסטיק השונים. לסין יש יכולת לבצע הפרדה שכזו כיוון שיש לה כוח עבודה זול.

גם הניסיון להיפטר מהפלסטיק בשריפה אינו פתרון מוצלח כיוון שבשריפה משתחררים לאוויר גזים רעילים ומסרטנים. כך קורה שחלקים לא מבוטלים מפסולת הפלסטיק נטמנים באדמה, מושלכים לנהרות או שמצטברים בערמות ובהמשך חלקם אף נשטפים לנהרות^[3].

זיהום הסביבה הימית בפסולת פלסטיק נחשב לבעיה אקולוגית הולכת ומחריפה בגלל עמידותו הגבוהה של הפלסטיק ובגלל נטייתו להתפרק לחלקיקי “מיקרו-פלסטיק”. אלה מגיעים בהמשך למערכת העיכול של אורגניזמים קטנים (פלנקטון) וכתוצאה מכך גורמים למותם של דגים רבים לאורך כל שרשרת המזון^[4].

בשנה שעברה ממשלת סין “הטילה פצצה” לעולם ולתעשיות המִחזור האלו כשהכריזה שהיא אוסרת לייבא לסין אשפה מכל סוג^[5]. אולם גם בלי היבוא, לסין יש מספיק אשפה ופסולת פלסטיק משלה כי היא שולטת היום על תעשיות הפלסטיק ומייצרת כ-125 טון פלסטיק מדי שנה, המהווים 28 אחוז מהייצור העולמי. סין ממחזרת רק 20 אחוז מהפסולת שלה לעומת 35 אחוז בארה”ב ובגרמניה^[6].

ייצור הפלסטיק בעולם התחיל בשנת 1950 עם רמת ייצור שנתית של 2.3 מיליון טון וכיום כבר מדובר על 448 מיליון טון בשנה. הריכוז הגדול ביותר של פסולת פלסטיק בעולם מרוכז ב”אי הפלסטיק הגדול” (The Great Pacific Garbage Patch) שצף בלב האוקיאנוס השקט. גודלו המוערך כ-1.6 מיליון קמ”ר, בערך פי 70 משטח מדינת ישראל^[8,7].

יש אנשים הרואים את בעיית זיהום הפלסטיק כאסון אקולוגי ומזכירים אותו בנשימה אחת יחד עם שינוי האקלים, אבל קיים הבדל מהותי ביניהם. זיהום הפלסטיק אינו סוגיה מורכבת וסבוכה כמו שינוי האקלים, אף אחד אינו מכחיש אותו ואין צורך בשינוי כולל של משק האנרגיה כדי להתמודד אתו. אלא לנקות את האוקיאנוס, ובמקביל למנוע מסין להשליך אליו פסולת.

1. Emre Peker, Companies Go to New Depths for Ocean Plastic in Recycling Push, WSJ, 2019
2. Where Will Your Plastic Trash Go Now That China Doesn’t Want It? Christopher Joyce, NPR 2019
3. Roland Geyer, Jenna R. Jambeck, and Kara Lavender Law, Production, use, and fate of all plastics ever made, Science Advances, 2017
4. Plastic waste in the marine environment: A review of sources, occurrence and effects, Li, Tse, Fok, ScienceDirect, 2016
5. The Chinese import ban and its impact on global plastic waste trade, Amy L. Brooks, Shunli Wang, Jenna R. Jambeck, Science Advances 2018
6. How China Is Trying To Stem Its Massive Plastic Pollution Problem, Dominic Morgan, Huffpost 2019
7. L. Lebreton, B. Slat, F. Ferrari +9, Evidence that the Great Pacific Garbage Patch is rapidly accumulating plastic, Nature 2018
8. שחר סמוחה, כתם מוסרי: אי הפלסטיק באוקיינוס השקט זורע הרס וגדל לממדים בלתי נתפסים, גלובס 2019

תמונה: Shutterstock

משפחות רבות בישראל מלוות אהובים שחלו במחלת פרקינסון. מחקר חדש שנערך במרכז הרפואי סדרס-סיני בלוס אנג’לס שבקליפורניה, בודק טיפול תרופתי חדש שעשוי למנוע את התפרצות המחלה אצל אנשים החולים במחלה לפני גיל 50^[1].

מחלת פרקינסון היא מחלה ניוונית הגורמת לפגיעה הדרגתית בתנועות הגוף. סימני המחלה, שמחמירים עם הזמן, כוללים רעד של הגפיים, האטה בתנועות הגוף, נוקשות בשרירים ושינויים בדיבור ובכתיבה. המחלה נגרמת מפגיעה בתאים במוח המייצרים הורמון בשם דופמין שיש לו תפקיד מכריע ביכולת התנועתית. הסיבה לכשל התאים לא ידועה ואין היום ריפוי למחלה. הטיפול בפרקינסון היום הוא בעיקר באמצעות תרופות המעלות את רמת הדופמין במוח.

לפחות 500,000 אנשים בארה”ב מאובחנים כחולי פרקינסון, ומדי שנה נוספים עוד כ-60,000 חולים חדשים. בישראל אובחנו 31,000 חולי פרקינסון ב-2016, וגם בארץ המספרים עולים מדי שנה.

אף על פי שמרבית החולים הם בגיל 60 ומעלה בזמן האבחון, אצל עשרה אחוז פורצת המחלה בגילים 50-21. המחקר החדש מתמקד בקבוצה הזאת של החולים הצעירים יותר.

“לראות צעירים החולים בפרקינסון זה ממש שובר את הלב, כי הם בשיא הפעילות והחיים”, אמר פרופ’ מישל טאגליאטי (Michele Tagliati)^[2] שהשתתף במחקר. “המחקר החדש נותן תקווה שיום אחד נוכל לאבחן ולמנוע את המחלה אצל המטופלים שבסיכון”.

כדי לערוך את המחקר, לקחו החוקרים תאי דם מחולי הפרקינסון הצעירים, ובתהליך מיוחד החזירו את התאים כביכול אחורה בזמן, לשלב שהם היו עדיין תאי גזע עובריים, לפני שהתפתחו להיות תאי דם. תאי גזע כאלו הם תאים מיוחדים שמהם יכולים להיווצר כל סוגי תאי הגוף של אותו אדם. כך, מאותם תאי גזע של כל אחד מהנבדקים, יצרו החוקרים תרבית של תאי מוח המייצרים דופמין. השלב הבא היה לבדוק איך התאים האלה, המייצרים דופמין, תפקדו בראשית חייו של כל אחד מהנבדקים, כאשר הם רק הפכו מתאי גזע לתאי מוח.

החוקרים גילו שני סוגי הפרעות בתאים אלה:

1. הצטברות של החלבון אלפא-סינוקלאין, תופעה המוכרת ברוב הצורות של מחלת פרקינסון.

2. חלקי תאים (ליזוזומים) שאינם פועלים היטב, תופעה שעלולה גם היא ליצור אלפא-סינוקלאין.

“מה שראינו במודל החדש שלנו הוא את הסימנים הראשונים להתפרצות פרקינסון בגיל צעיר. התאים שמייצרים דופמין אצל הנבדקים המשיכו לגרום להצטברות של אלפא-סינוקלאין במשך 30-20 שנים עד להתפרצות המחלה”.

בהמשך בדקו החוקרים את השפעתה של תרופה בשם PEP005, שאושרה על ידי מנהל הבריאות והמזון האמריקני למצבים פרה-סרטניים של העור. הם הניחו שתרופה זו עשויה להוריד משמעותית את רמות האלפא-סינוקלאין בתאי המוח המייצרים דופמין, בתרבית שבמעבדה. ואכן כך קרה, וגם חזר על עצמו בניסויים עם עכברים.

השלב הבא של המחקר יהיה לערוך ניסויים קליניים בבני אדם ולבדוק האם מתן התרופה ישירות למוח של מועמדים לחלות בפרקינסון בצעירותם (לא ברור עדיין מתוך המחקר באיזה גיל), תמנע את התפרצות המחלה מאוחר יותר.

חשוב לציין שתאי גזע^[3] הם תאים בעלי פוטנציאל להתמיין ולהפוך לכל סוג של תא, והם קיימים הן בשלב העוברי והן אצל בוגרים. כיוון שהם לא התמיינו עדיין, יש להם פוטנציאל עצום הן במחקר והן בריפוי מחלות. אולם נכון לעכשיו מדובר בפוטנציאל בלבד, ונלווה אליו דיון אתי של השימוש בתאים האלה לגידול רקמות אדם, איברים שונים בגוף ואפילו מעבר לזה.

1. A. H. Laperle, S. Sances, N. Yucer, iPSC modeling of young-onset Parkinson’s disease reveals a molecular signature of disease and novel therapeutic candidates, Nature,2020
2. Parkinson’s Disease May Start Before Birth, Cedars-Sinai internet site, 2020. https://ceda.rs/2SjFNGu
3. עידו מגן, תאי גזע: הבטחה שטרם מומשה, מדע במבט על, מכון דוידסון, 2017

נראה שערי העתיד כבר ממש עוד רגע כאן, כבר היום ניתן לראות פיתוחים שונים “שמחכימים” את סביבת המגורים שלנו. הצפי הוא שמגמה זו תתחזק עם השנים, עד שאיזורי המגורים שלנו יהפכו למה שקרוי “עיר חכמה” – שבין היתר תהפוך לכזו, על ידי שימוש ב”אורבן טק”. למעשה, זה לא הרבה יותר עתידני מאשר הסקייטבורדים המרחפים שראינו ב”בחזרה לעתיד 2″ כי בלי ששמנו לב, אורבן טק כבר חלחלה לתוך חלק מהערים שלנו, ובעיקר הצפופות שבהן.

התחזיות הנוכחיות חוזות שעד שנת 2050 לא פחות מ-70% מאוכלוסיית העולם תתגורר בערים. תחזית זו הופכת את הצורך בפיתוח הערים החכמות ואת ההשקעה בהן לכזו שכדאי לשקול במסגרת ניהול תיק ההשקעה שלנו. כבר היום ניתן למצוא לא מעט חברות וסטארטאפים, כולל חברות ישראליות, שעובדות על פיתוחים בתחום האורבן טק.

Shutterstock

מה זה אורבן טק בכלל?

בשנים האחרונות הופכות הערים למוקד המגורים המועדף על תושבים במרבית המדינות, מה שיוצר עומס, צפיפות, פקקים, בעיות חניה וכיו”ב במטרופולינים הגדולים והקטנים כאחד. “עיר חכמה” היא מודל של עיר מודולרית שאמורה לעשות בקרה בזמן אמת לשירותים ותשתיות באופן שיקטין ואולי אף יעלים, את הבעיות שמביאה הגירה לערים ובמקביל תשפר את איכות חיי התושבים, זאת באמצעות שימוש בטכנולוגיות מידע ותקשורת מתקדמות.

“אורבן טק” הוא שם כולל למגוון תעשיות טכנולוגיות חדשניות, שעתידות לייעל ערים ומרחבים עירוניים. בין אם מדובר על תשתיות תקשורת מהירות – שתדרשנה ככל שהערים תמשכנה לגדול – תאורת רחוב חכמה וחסכונית ואפילו אופטימזציה לרמזורים בעיר כדי להתמודד עם העומסים העתידיים – כל תכליתה של האורבן טק היא לאפשר חיים אורבניים נוחים, מחוברים ויעילים. בנוסף, הציפיה היא ששימוש בטכנולוגיה מתקדמת כזו תאפשר לעשות מהפך דיגיטלי וטכנולוגי לשירותים עירוניים אנלוגיים או מיושנים, בצורה אחראית כלכלית.

במקביל, ישנם פיתוחים שלא קשורים באופן ישיר לשיפור תשתיות כמו חניה או פקקים. פיתוחים אלה עתידים לשפר את איכות חייהם של התושבים עצמם. דוגמאות לכך הם הקורקינטים, נסיעות משותפות וחללי עבודה משותפים, שחוסכים באנרגיה. אבל נדמה, כי עדיין רחוקה הדרך עד שנגיע לאותן ערים חכמות שיודעות לווסת את הפקקים באופן כמעט מושלם, להפחית את זיהום האוויר, זיהום הרעש והאור.

Shutterstock

מה נדרש כדי להקים ערים חכמות עתירות באורבן טק ומיהם המשקיעים?

בשל מורכבותה, כדי לממש את חזון העיר החכמה נדרשת השקעה משמעותית בפיתוח ובהמשך גם בהורדה לשטח של הטכנולוגיות החדשות. באירופה, חלק מערי הבירה נהנות כבר מהשקעה שכזו, אולם ערים קטנות יותר כרגע לא זוכות לה.

כמו כל פיתוח, גם כאן, ישנם מספר שחקנים משקיעים. חלק מהם הן קרנות הון סיכון שעד לאחרונה לא ששו להשקיע בפיתוחים של אורבן טק. בין השנים 2016-2018 154 סטארטאפים בתחום ערים חכמות קיבלו בסך הכל כ-7% מההשקעות לאורבן טק. אולם לאחרונה מסתמן שינוי בתחום, בין היתר בשל הרצון של הערים לשמר את התושבים הצעירים ולהיות אטרקטיביות עבור תיירים, שברוח התקופה יעדיפו במקרים רבים לטייל בערים נוחות ומתקדמות מבחינה תשתיתית.

המשקיעים מזהים את המגמה הזו ולכן חל שינוי גם ברצון שלהם להשקיע בפיתוחים שכאלה. כך למשל, החליט לאחרונה אחד הבנקים בשוויץ על הקמת קרן השקעות חדשה שתשקיע בחברות בתחום הערים החכמות וכיום היא מנהלת כמיליון דולר ועוד הזרוע נטויה. המטרה של הקרן היא לאתר חברות שמסייעות בפיתוח הערים הקיימות מתוך מטרה להפוך אותן ל”ערים חכמות”.

נראה שאנחנו צפויים לראות בשנים הקרובות יותר ויותר חברות וסטארטאפים בנושא פיתוח מוצרים ושירותים לערים חכמות ואפשר להניח שבהתאמה, גם היקף ההשקעה באותן הערים ילך ויצמח, לכן, לראייתנו, כדאי לשקול שילוב של השקעה בחברות מסוג זה גם בניהול תיק השקעות קטן.

shutterstock

“אל תשאל מה קרה! הרדיאטור נפל לתוך הקרבורטור, עשה סבאטוחה שלמה”. מילים אלו, הלקוחות מתוך סצינה בסרט ‘חגיגה בסנוקר’, תיארו סיטואציה יום יומית של אלפי ישראלים ששמו את רכבם לתיקון או לטיפול במוסך וזאת מבלי לדעת מה מצפה להם וכשהכל תלוי ברצונו ובאמינותו של המכונאי. בתקופה זו, כל עסק קבע וגבה מחיר כרצונו בעיקר משום שהדרך להשוות מחירים או להבין כמה ועל מה אנחנו משלמים – היתה מורכבת עד בלתי אפשרית.

אז תקופה זו הסתיימה וכשהאינטרנט הגיע לכל בית הוא הביא איתו גם עידן חדש של תחרות ושקיפות, כזו שמחייבת כל עסק וארגון לנהוג לפי הכללים החדשים ומי שלא יעשה זאת – יצא מהר מאד מהמשחק. כך למעשה קמו אתרים ייעודיים להשוואת מחירים בכל תחומי הצריכה בהם יש תחרות עיקשת: טיסות לחו”ל, מוצרי אלקטרוניקה, ניתוחים פלסטיים ועוד.

בין התחומים הבולטים הללו מצוי גם ענף ביטוחי הרכב שחלקו בתחרות זו משמעותי מאוד וכולל אתרים שונים ורבים שעורכים לביטוח רכב השוואת מחירים. אלו הפכו לפופולריים בעיקר עקב ערך השקיפות לצרכן שהם מביאים עימם באמצעות פרסום המחירים השונים, כך שהצרכן יוכל לבצע סקר שוק אובייקטיבי בכל עת. בנוסף לכך, אפשרו אתרים אלו גישה לחברות הביטוח הישירות שתומכות בעידן הדיגיטלי החדש ומאפשרות לחסוך עלויות תיווך סוכן מיותרות. 

באופן זה, מרוויחים כלל המעורבים בתהליך – הן בעלי האתרים שמקבלים תנועה רבה של גולשים המביאה להכנסה כספית גבוהה וכמובן אנו – הצרכנים הסופיים, שמקבלים מקור להשוואה מיידי, נגיש ושימושי – מצב של Win-Win-Win.

התיאוריה והמעשה

בין צרכינו הממשיים המובילים לרכישה ישנם גם כאלו רגשיים יותר. אנו לומדים להכיר מותג ולהתחבר לערכיו ולעיתים אף מוכנים לשלם טיפה יותר – גם אם מוכרים לנו מוצר זהה. חלק מהותי מתורת המשחקים מתמקד בדיוק בעניין זה.

כך למשל, אם תמצאו קיוסק המוכר ארטיק ב-30 שקלים וממוקם במרחק הליכה של 5 דקות או לחילופין אחד אחר המוכר את אותו הארטיק ב-10 שקלים – יתכן ותבחרו בהליכה בכדי לחסוך 20 שקלים. מקרה דומה אחר הוא חנות מוצרי חשמל שמוכרת מסך טלוויזיה ב-5,020 שקלים כשבחנות הסמוכה לה מחירו של אותו המסך בדיוק הוא 5,000 שקלים. הפער הוא אותו הפער – 20 שקלים, אך סביר כי במקרה זה לא תבחרו לעבור לחנות הסמוכה.

כך באותו האופן בדיוק פועלים אתרי השוואות המחירים. מחירו של כל מוצר ומותג נקבע באמצעות פרמטרים שונים שבתורם מתורגמים לערכי מותג ולוקחים חלק ניכר בתחרות. אז איך בכל זאת ניתן לכמת זאת באתרי ההשוואה?

רגש מקוון

אחד מהכלים החשובים הקיימים להשוואה הוא השיווק. לאתר בו הפקטור העיקרי הוא המחיר יהיה קשה יותר לשרוד לאורך זמן ביחס לאתר בו ההשוואה היא במספר פרמטרים רב יותר. לכן, הן בעלי העסקים והן בעלי האתרים הבינו שכדי להצליח יהיה עליהם לשתף פעולה שלא יכלול תיאום של מחירים ועם זאת יאפשר שיווקם של מוצרים ומותגים שישקף את מחירם כך שהאותיות הקטנות יהפכו לאותיות גדולות. דוגמה לכך היא היותו של מותג א’ יקר יותר ממותג ב’, מספק שירות טוב יותר, אחריות ארוכה יותר או כיסוי מקיף בהרבה שמשתקפים גם באתר להשוואת מחירים. כך נוצר מצב בו גם אם קיים פער במחירים – ההשוואה עדיין בתוקף.

עם היד על הדופק

אז למרות שאתרי ההשוואות מציגים לכאורה ערכים נוספים הנלווים למחיר והופכים את התחרות למבוססת ושקופה יותר, האתגר העיקרי הוא להשאירם עדכניים. חברות רבות מוציאות למבצעים נקודתיים מוצרים רבים או מישרות קו בהחלטה שיווקית של הרגע, במטרה לבלוט יותר ממוצר מתחרה דומה.

מצד אחד, לחברה עצמה ישנו אינטרס לעדכן את מנהלי אתר ההשוואה על השינוי ומאידך – מדובר לעתים במאות אתרים כאלו. המזל הוא שגם בעלי האתרים מחוייבים לאינטרס דומה ובמצב בו לא יהיו מעודכנים אינם ייתפסו אמינים – מה שיוציא אותם מהמשחק.

כך יוצא שבפועל גם אתרי השוואת מחירים נהנים מתחרות בינם לבין עצמם וכמו כל מותג תחרותי – רק הטובים שבהם נשארים. קניה חכמה ונעימה.

Pexels

השנה הסתיימה? עוד רגע נגמר הרבעון? חדשות מצוינות – הבונוס בדרך. רגע לפני שמתכננים מה לעשות עם כל הכסף הזה (במיוחד אם הצטברו לכם כבר כמה מאות אלפי שקלים), בואו נחשוב לרגע. אחרי שעבדנו כל כך הרבה בשביל הכסף הזה, אולי כדאי שעכשיו הוא יהיה זה שיעבוד בשבילנו?

כדי שזה יצליח, לא מספיק לשים את הכסף בצד ולשכוח ממנו. בגלל הריבית הנמוכה בישראל ובכל העולם המפותח כיום, חלופות כמו פיקדון בנקאי או תכנית חיסכון צמודה למדד עשויות להתברר במקרים רבים כלא אטרקטיביות דיין. כדי שהכסף שלנו יצליח לייצר עוד כסף, אנחנו צריכים להשקיע אותו.

בשנים האחרונות חלו התפתחויות עצומות בכל תחום ניהול הכסף בעולם. ואולם, בעוד שלחיסכון לטווח בינוני וארוך (פנסיה, גמל, קרנות השתלמות) יש מודעות מאוד גדולה, בהשקעה לטווח קצר ובינוני יש עדיין סוגיות רבות שמשקיעים אינם מודעים אליהן או לחשיבותן. ייתכן כי הסיבה לכך היא שבעוד שאת החיסכון הפנסיוני אנו מחויבים לנהל באופן מוסדר דרך חברת ביטוח המציעה שירותים כאלה, בהשקעה לטווחים קצרים יותר האפשרויות מגוונות יותר.

כמו בכל השקעה, גם כשמשקיעים לטווח קצר חייבים לזכור כי תחום ההשקעות הוא עסק למקצוענים. לא מספיק רק להכיר את שוק ההון, לעקוב אחרי החדשות והאתרים הכלכליים המובילים, אלא חייבים גם לקרוא סקירות על מצב המקרו וניתוחים על חברות (אולי גם לפגוש אותן כדי להבין מקרוב במה הן עוסקות ומה מצבן הפיננסי), לעקוב אחר אירועים שעשויים להשפיע על חברות, על הבורסה ועוד.

כשהמקצוענים מתמקצעים, אתם מרוויחים

גם מי שעובדים בשוק ההון ממשיכים כל הזמן להתמקצע ולהכיר מוצרים חדשים, רעיונות השקעה נוספים, חברות חדשות ואפשרויות השקעה מעניינות. כך למשל אנחנו בהראל פיננסים ביצענו ב-3 השנים האחרונות פרויקט עצום ממדים של חיזוק משמעותי של מחלקת ההשקעות במטרה לייצר מצוינות בהשקעות. במהלך הפרויקט הזה הושקעו לא מעט משאבים בתחקור, למידה ומפגשים עם אנשי השקעות, חברות ובתי השקעות מובילים מכל העולם. בליווי יועץ חיצוני מיוחד, שידרגנו את תהליכי ניהול ההשקעות וקבלת ההחלטות, גייסנו מנהל השקעות ראשי ומנהלי השקעות מנוסים ומצליחים נוספים.

התוצרים של פרויקט המצוינות בהשקעות היו מדהימים – לא רק בשיפור בתשואות של תיקי הלקוחות שלנו, אלא גם בשיפור בתשואות ובדירוגי הקנייה בבנקים של קרנות הנאמנות של הראל וכן בתחום החדשנות המוצרית. בשנתיים האחרונות הנפיקה הראל פיננסים מוצרים חדשניים שונים שאפשרו ללקוחות  להיחשף לאפיקים שעד עתה היו פחות מוכרים לרבים, כמו חברות בתחום הציוד הרפואי בעולם או מדדים חדשים בשוק המניות והאג”ח בישראל. החדשנות הזו בלטה גם במוצרים אלטרנטיביים שונים, המיועדים בעיקר ללקוחות מסווגים (בעלי עושר פיננסי גבוה יחסית) כולל קרן נדל”ן או קרן חוב לנדל”ן – שאפשרו לראשונה למשקיעים ליהנות מהניסיון רב השנים של קבוצת הראל בתחומים אלה.

השקעות טובות זה העיקר, אבל זה חייב לבוא במעטפת המתאימה. אם אין לך סלולרי של מנהל לקוח אישי ומישהו להתייעץ, מי יספר לך מה עושים היום בתיק ההשקעות, האם מבצעים שינויים? מי יוכל להסביר לך על הדיווח הרבעוני או להציע לך מוצרים חדשים המותאמים לצרכיך? פעילות ניהול התיקים מפוקחת על ידי ועדת השקעות והכסף שלך נשאר בבנק שלך, בסניף שלך על שמך, כך שאפשר לראות בדיוק במה הוא מושקע בכל רגע, אפשר להרגיש הרבה יותר בנוח.

פרסים זה חשוב, אבל כשיש מישהו להתייעץ איתו זה חשוב יותר

בזכות ההצלחות הללו, זכתה הראל פיננסים בפרס “בית ההשקעות הצומח לשנת 2019” בוועידת “עדיף”* של סוכני הביטוח והעיתונאים הפיננסים, לאחר שנכסיה גדלו במעל 30%. כיום מנהלת החברה 60 מיליארד ₪ בתיקים מנוהלים, בקרנות נאמנות ובמוצרים אלטרנטיביים. זה אחרי שב-2018 זכינו בתואר “בית ההשקעות של השנה” על ידי אותו גוף.

אז כמה יעשה הכסף שלכם השנה? אי אפשר לדעת מראש וזה כמובן תלוי גם בתיק ההשקעות שבנינו בהתאם לצרכים שלכם. את כל אלה קובעים בפגישה ללא עלות, שבה יגיע אליכם מתכנן פיננסי מקצועי לשיחה של שעה על קפה במקום שנוח לכם. אם תגיעו לפגישה עם מסמכים המתעדים את הנכסים הפיננסיים וההשקעות שלכם – הוא גם יוכל לבחון פתיחת תיק השקעות כחלק מניתוח פיננסי כולל. זו גם תהיה ההזדמנות לעדכן שבקרוב תוסיפו לתיק שלכם גם את הבונוס של הרבעון האחרון.

הטופס:

יש לכם 300,000 ₪ פנויים? תנו לכסף שלכם לעבוד בשבילכם.

לפתיחת תיק השקעות ומידע נוסף השאירו פרטים. אנחנו כבר נדאג ליתר

שם מלא

נייד

הערות משפטיות:
*על פי תוצאות טקס נבחרי שנת 2019 של “עדיף” מיום 9.12.19. עדיף תקשורת בע”מ היא חברת התקשורת המובילה בישראל בתחום הביטוח והחיסכון ארוך הטווח. החברה מרכזת עבור פעילי הענף את כל החדשות, המידע, הידע והכלים הנדרשים להם לעבודתם. לעדיף מערכת חדשות מקצועית, עצמאית ואובייקטיבית.

** אין באמור במסמך זה כדי להוות תחליף לייעוץ מס, ייעוץ משפטי, או ייעוץ השקעות בידי בעל רישיון על פי דין, המתחשב בצרכים ובנתונים הייחודיים של כל אדם

***האמור לעיל אינו מהווה משום המלצה להצטרפות לקבלת שירות של ניהול תיקים בהראל פיננסים ו/או לרכישת ניירות ערך ונכסים פיננסים המונפקים ומנוהלים על ידי קבוצת הראל פיננסים.

shutterstock

עבור אלו האוכלים מן החי, קיים מגוון רחב של מאכלים וזאת ביחס לאלו הבוחרים לעבור לתזונה צמחונית – בין אם מסיבות אידיאולוגיות ובין אם מסיבות אחרות. כדי שגופם לא יחווה חוסר רב בויטמינים חיוניים, עליהם להכיר את מגוון המזונות השונים אותם הם יכולים לצרוך.

ישנם מספר מאכלים המומלצים לאכילה בקרב צמחוניים – וגם עבור אלו שלא, וכן אלטרנטיבות רבות נוספות כמו תוספי תזונה וויטמינים שיסייעו במניעת חוסרים בגופכם. לפניכם כמה מאכלים עיקריים שמקורם מן הצומח ויבטיחו שגופכם ישאר בריא, חזק ומלא בויטמינים.

קינואה

רובכם ודאי שמעתם לא פעם על הקינואה, שכן חלק צורך אותה רבות וחלק אחר – פחות. חשוב לדעת כי הקינואה נמנית בין המזונות הבריאים והאיכותיים יותר שרק כרוב הקייל מצליח להאפיל עליו. היא זרע כה מזין, בריא וחשוב עד לכדי מצב בו ארגון המזון והחקלאות העולמי הכריז על שנת 2013 כשנת הקינואה הבינלאומית. היא עשירה בוויטמינים מומלצים מקבוצות C, B ו-E, לצד מינרלים חשובים כמו מגנזיום, ברזל ואבץ. ב-4-5 כפות של קינואה מבושלת תוכלו למצוא כ-4 גרם חלבון מלא, נתון המחזק את היותה מכילה כל־כך הרבה מרכיבים חיוניים. ניתן לשלבה בנוסף עם מאכלים נוספים וביניהם סלטים, מרקים, חביתות ואפילו עוגות.

טופו

את תחליף הבשר הפופולארי בקרב צמחונים וטבעונים – הטופו, רובנו מכירים, אך האם ידעתם שאת הטופו מכינים מפולי סויה הנחשבים בבסיסם לעתירי חלבון איכותי ועשירים בחומצות אמינו החיוניות ביותר עבורנו?

הסויה נפוצה בכל רחבי העולם בעוד והאמריקאים אף העניקו לה את התואר “שעועית הפלא” – ולא בכדי. היא מכילה רמות גבוהות של חלבון ומכאן היא מהווה מקור לחלבון מלא עבור הצמחוניים בפרט ועבור אלו שלא ככלל. עקב כך, מקבל גם הטופו את הערכים התזונתיים החשובים שבסויה כמו ויטמינים כגון ויטמין K, ויטמין B2, חומצה פולית, ויטמין B6, ויטמין B1 וויטמין C. לצד אלו מכיל הטופו גם מינרלים חיוניים בכמויות גבוהות כמו ברזל, זרחן, נחושת, אשלגן, מגנזיום, אבץ, סלניום וסידן.

כוסמת

רובנו מתבלבלים וחושבים כי הכוסמת היא דגן בעוד שלמעשה היא זרעים של צמח. מעבר לערכים התזונתיים החיוניים שבה כגון ויטמינים מקבוצות B ו-E, מינרלים חשובים כגון מגנזיום, נחושת, מנגן, אשלגן ואבץ, לכוסמת גם יתרונות בריאותיים מכריעים. היא אינה מכילה שומן רווי וכולסטרול רע (LDL) והיא עשירה בסיבים תזונתיים ובחלבונים, השומרים על תחושת שובע ומעודדים ירידה במשקל. כמו כן, מסייעת הכוסמת גם בשמירה על תפקוד הלב וכלי הדם בעיקר בשל היותה עשירה בוויטמינים מקבוצת B, חומצה פולית ומינרלים המסייעים בהפחתת לחץ הדם ושמירתו כמחומצן עד כמה שניתן. יתרה מזאת, עשירה הכוסמת בנוגדי חמצון מסוג ליגנן שהוכחו במחקר שנערך בשנת 2010 כמסייעים בהגנה מפני סרטן השד וכן סוגים אחרים שלו הקשורים לפעילות הורמונלית.

זרעי צ’יה

זרעי הצ’יה נחשבים בין המזונות החיוניים ביותר בשל הוויטמינים החיוניים לגוף והמינרלים אותם הם מכילים. בדומה לטופו, הם מהווים גם כן מקור לחלבון מלא, עקב חומצות האמינו המצויות בהם וחיוניות לגופנו. זרעי הצ’יה מעודדים גם תחושת שובע בשל יכולת הספיגה שלהם בעוד שכל גרגר צ’יה מסוגל לספוג מים בכמות העולה על פי 10 ממשקלו וכך משאירים אותנו שבעים לאורך זמן.

אחד מהיתרונות הבולטים של זרעי הצ’יה הוא שניתן לאכול אותם בדיוק כפי שהם וללא תהליך של בישול או עיבוד. תוכלו פשוט לאכול כפית מלאה בזרעי צ’יה, לפזר אותם מעל מאכלים שונים ואפילו לשלב אותם בשייקים שלכם. כדי שתוכלו להבין אף יותר באיזו מידה צריכתם היא משמעותית, לפניכם עוד כמה נתונים על זרעי הצ’יה:

• הם מכילים פי 8 יותר אומגה 3 מאשר בדג סלמון
• יש בהם  פי 3 יותר ברזל מאשר בתרד
• הם מכילים פי 15 יותר מגנזיום מאשר בברוקולי
• יש בהם פי 6 יותר סידן מאשר בחלב
• קיימים בהם פי 3 יותר נוגדי חמצון מאשר באוכמניות כחולות

לסיכום, בעידן המודרני בו אנו חיים קיימות אלטרנטיבות רבות גם עבור אלו שבוחרים בתזונה קצת אחרת. בין אם אתם צמחוניים, טבעונים או אוכלים מן החי, מומלץ לשלב גם מזונות בריאים מן החי. כל אלו יבטיחו שגופכם ישאר בריא, חזק ובעיקר – ללא חוסרים.

shutterstock

הגמול בדמות ׳רביצה וכיבוי המוח׳ מול תוכניות מתחלפות הוא צ׳ופר מודרני שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו ומתאפשר בעיקר בזכות קיומן של אינסוף סדרות, בכל השפות ומכל הז׳אנרים. אבל האם הוא באמת מעניק למוח שלנו את המנוחה הדרושה?

מוחינו זקוק למנוחה במסגרתה הוא משדר בתדר של גלי אלפא המסייעים בעיבוד מידע, אחסון זכרונות וביצוע חיבורים חדשים שבתורם מגדילים את היצירתיות. בעת מדיטציה, אימון קל או שכיבה חסרת מעש אמיתית, גלי האלפא יוצאים לדרכם ובעת הצפיה בטלוויזיה מתרחש תהליך אחר.

המחקרים הנוגעים לפעילות החשמלית במוח במצב בו אנו ׳זומבי מול המסך׳ אמנם עדיין בראשית דרכם, אך כבר היום מצביעים על מגמה. מחקרי א.א.ג. גילו שקליפת המוח – הקורטקס, עוברת למצב לא-מקוון ואילו קליפת המוח הראייתית שמפקדת על הראיה, ממשיכה לעבד נתונים וכתוצאה מכך תקוע המוח בלימבו-חסר-מנוחה.

לצד זאת, אי אפשר להתכחש לתחושת האסקפיזם המלווה בצפיה בסדרות ובסרטים מעניינים, מצחיקים, מרגשים ומסעירים. החדשות הטובות הן שלא רק שעיניכם לא יקבלו צורת מסך אלא שיש לתחביב זה גם יתרונות כל עוד אינו הופך להתמכרות. 

אל תילחצו

רבים חיים ברמות לחץ גבוהות בשגרת היום יום והנחמה שממתינה להם על מגש של כסף בסוף היום מספקת את ההקלה הנדרשת, ובמקרה של בריאות האישה מדובר בחדשות טובות אף יותר. מחקר שפורסם בשנת 2016 מצא שצפייה בטלוויזיה בקרב נשים היא בעלת פוטנציאל להורדת רמות הקורטיזול – ‘הורמון הלחץ’, שעלול לגרום לכולסטרול ולחץ דם גבוהים, להחלשת המערכת החיסונית ולדיכאון.

אנציקלופדיה בשלט

בדומה למוצרי צריכה תרבותיים אחרים לטלוויזיה גם פוטנציאל חינוכי, שכן הדבר תלוי בפרט בתוכן בו אנו צופים. כך למשל דרמת בית חולים שכותביה נעזרו ברופאות ובאחים כדי לספק אותנטיות לייצוג המחלה, יעניקו לצופים ערך מוסף וידע שיכול אפילו להציל חיים. סדרות בהן הדמויות סובלות ממחלות נפשיות כמו חיילים ששבים משדה הקרב שסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית, מניחות על השולחן נושאים חשובים שהשיח עליהם עדיין לא מספיק רווח ונפוץ.

לצידן ישנן גם תוכניות טריוויה, שמלמדות אותנו עובדות לא טריוויאליות; תוכניות בישול, גינון, ואלטעזאכן בניחוח בריטי מספקות לנו השראה ורעיונות לתחביבים חדשים, תחרויות זמר ומחול המעוררות את היצירתיות ותוכניות טבע או כאלה העוסקות ביעדים תיירותיים ומפגישות אותנו עם העולם מבלי שנצא מהבית.

ברוב המקרים אנו בוחרים לצפות בתחומים שמעוררים בנו עניין רב או מסבים לנו הנאה – בחירה בעלת יתרונות גופניים ונפשיים המורידה את רמות המתח. צפיה בקומדיות למשל, או צפיה חוזרת בסדרות מורידה את מפלס החרדה וצחוק טוב – תמיד טוב לבריאות.

מתאים לכל הגילאים

גם עבור ילדים, צפייה בטלוויזיה עשויה לספק ערך מוסף. זהו אמצעי למידה יעיל והזדמנות נהדרת עבורם לרכוש ידע בתחומים שונים כמו מקומות בעולם, זנים של בעלי חיים, תרבויות מגוונות ועוד תחומים רבים טובים אחרים.

סדרות וסרטים יכולים בנוסף לעודד ילדים לעסוק בפעילויות חוץ-מסכיות כמו קריאת ספרים, וההורים שביניכם יכולים להתנות צפיה בשובר הקופות החדש בסיום קריאת הספר עליו הוא מתבסס, למשל. גם צפיה משותפת של כל המשפחה יכולה לשמש כפעילות מגבשת ומהנה, כשאת הפסקת הפרסומות תוכלו לנצל לטובתכם גם כן כדי ללמד אותם על מתודות פרסומיות נפוצות וכיצד לזהותן.

אז רגע לפני שאתם רצים חזרה למסך בידיעה שצפיה בטלוויזיה משפרת את חייכם, חשוב שתדעו כי בדומה לתחומים רבים, גם כאן האיזון הכרחי וכדי להשיגו תוכלו לקיים מפגשים חברתיים – בהם מדברים על סדרות חדשות מומלצות, פעילות גופנית – לנקות את הבית נחשב גם כן וקריאת ספרים – עליהם מדברים במפגשים שלפני הצפיה בסדרות.

shutterstock

כדי להבין את הגורמים הפסיכולוגיים המניעים את התנהגותם של צרכנים ברכישות בכלל, ובהקשר של עולם הרכב בפרט, הזמינים לצרכן – חשוב להבין תחילה מיהו קהל היעד. שיקולים כמו האם לקנות, ממי, בכמה ובאילו תנאים מושפעים גם ממעמד חברתי, תפיסת העצמי, גיל הצרכן וגורמים נוספים, המלווים את התהליך עד להשלמת העסקה. 

אנו חיים בחברה המחולקת לתתי-חברות או קהילות, שלכל אחת מהן יש מערך של אמונות ועקרונות המגדירים את מנהגיה. המעמד החברתי – שבו אומדים ומשקללים את גובה ההכנסות ומקורן, רמת ההשכלה וגורמים נוספים, מעצב בדרך כזו או אחרת גם את הרגלי הקניה של מי שמשתייכים אליו. קבוצות נוספות שעשויות להשפיע אף הן על החלטות הצריכה הן המשפחה, גיל הצרכן וסגנון חייו וכן השתייכות למעגלים חברתיים שונים. לכן, למרות שכל צרכן ייחודי באופן בו הוא תופס את עצמו, ישנו קושי רב בניתוק שיקוליו האישיים מההשפעות הסביבתיות השונות.

על רכבים, צרכים ומה שביניהם

נראה שגם בעולם הרכב, בו קיים היצע גדול ומגוון של רכבים למכירה, בא הדבר לידי ביטוי, שכן מאחורי ההחלטה לרכישת רכב עומדים שיקולים רבים ומגוונים – החל מבחירת הדגם וצבע הרכב וייעודו ועד רמת בטיחותו. דוגמה שעשויה להמחיש זאת היא בחור צעיר, שעומד לסיים את לימודיו האקדמיים, המבלה כיום וחצי במכללה, עובד בחצי משרה ועדיין מתגורר אצל הוריו בצפון הארץ. בנקודה זו בחייו, יתכן ורכב שיוכל לשרתו כשנתיים-שלוש ויתמודד עם כמה עשרות קילומטרים ביום יענה על על צרכיו במקרה זה.

אולם חמש שנים מאוחר יותר, בעודו עובד במשרה חדשה במרכז הארץ ומבלה את סופי השבוע בעיקר בטיולים ובביקור אצל ההורים – רכב אמין ובטיחותי, הכולל תא מטען גדול בו יוכל לאחסן את ציוד המחנאות שלו, יתאים לו יותר. בשלב הבא, בו הוא יהיה נשוי, עם ילדים ובעל חניה קבועה בבניין שבו הוא מתגורר, סביר שיחפש רכב משפחתי מרווח ובטיחותי אף הרבה יותר.

כך, בכל שלב חיים נתון ובהתאם לצורך ספציפי, משתנים גם השיקולים שמנחים אותנו בתהליך רכישת רכב גם הם. הבשורות הטובות הן שעבור כל צורך ייחודי – תוכלו למצוא רכב מתאים שיענה עליו.

פסיכולוגיה מכנית

כאמור, גורמי צריכה רבים בחיינו משתנים בהתאם לנסיבות, וביניהן גם כאלו פסיכולוגיים, סביבתיים וחברתיים שמשפיעים על כל קנייה – ובוודאי על כזו של רכב.

דוגמה להשפעה פסיכולוגית היא שימוש ב״מספרי קסם״. כאשר הצרכן מתבונן במוצר שמחירו מסתיים בספרה תשע, מוחו מתרגם זאת כמעין הנחה במחיר, שבתורה מתבטאת בפעילות מוגברת של מערכת התגמול ובירידה בפעילות באזורי הכאב במוח. גם אנשים התופסים את עצמם כצרכנים נבונים, כאלו שלא ירכשו את הרכב הראשון אותו יראו מבלי לבצע סקר שוק מקיף – אינם חסינים למניפולציות פסיכולוגיות, ובפרט לכאלו המרצדות מול עיניהם.

בתעשיית הרכב למשל, משקיעות חברות רבות בפרסומות באפיקים שונים במקביל, ביניהם בטלוויזיה, באינטרנט ובאפליקציות – החל מ-YouTube ועד ל-Candy Crash, שכן צפיה חוזרת בהן עשויה לסייע בלהפוך לקוחות פוטנציאלים לכאלו הרוכשים בפועל.

ונעבור לפרסומות

שתי דוגמאות בולטות לשיפור בתפיסת המותג ולעלייה ברמת ההתעניינות ניתן למצוא בארה״ב. בניגוד למרבית התעשיות החוות ירידה ברמת התהודה של פרסומות המשודרות ב״סופר סאנדיי״ של הסופרבול במדיה החברתית, רואים מאידך יצרני הרכב זינוק של עשרות אחוזים בהשוואה לימי ראשון אחרים.

במקרה של jeep, מדובר בפרסומת ששודרה במהלך העימותים בין המתמודדים לנשיאות ארה״ב בשנת 2016. קשה לקבוע האם המסר המאחד של ״כולנו שונים אך כולנו אמריקאים שנוהגים בג׳יפ שירוקי״, תוך האזנה ל-Free to Be של קט סטיבנס – בא לידי ביטוי במכירות, אבל אין ספק שהוא השפיע רבות על תפיסת המותג. כך עולה מסקר שנערך בקרב אלף איש שצפו בפרסומת בו 5% מהם היו בטוחים למדי שבקניית הרכב הבאה שלהם יבחרו באחד מרכבי החברה, בעוד ש-10% מהם השיבו כי אפשרות זו סבירה או לא ודאית.

תוצאה דומה עשויה להיות גם בהיחשפות למוצר בעת צפיה בסרט או בסדרה, אז חולפים מול עינינו אינספור חפצים ואביזרים המשמשים ככלי עזר, תפאורה ואמצעים לקידום העלילה והעמקת ההיכרות עם הדמויות. אז נכון שלא כל אחד יכול להיות ג׳יימס בונד, אבל לבצע השוואת מחירים של דגמי אסטון מרטין DBS אפשר בהחלט.

לסיכום, ניתן לומר כי לרכישה פסיכולוגית שתי השפעות עיקריות המניעות את התנהגותם של הצרכנים. הראשונה מורכבת ממעמדם החברתי, גילם, משפחתם והרגלי הקניה הנפוצים בסביבתם המשתנים בנקודות זמן שונות; ואילו השניה ממפגשם הישיר והעקיף עם קידומים מסחריים. 

רכישה נעימה וחכמה.  

חיטוי קורונה מהרחוב, נוסח סין | תמונה:STR/AFP via Getty Images

ב

ין אם נגיף הקורונה ימשיך להכות בסין ובין אם ידעך (נכון למועד כתיבת שורות אלה הוא עדיין בשיאו), חשוב לעצור ולהבין את היקף המגיפה שנחתה כאן. ב-4 בפברואר 2020, עיתונאי חוקר מטעם אפוק טיימס הונג קונג התקשר לבכירים בכמה בתי לוויות גדולים בעיר ווהאן שבסין – שם התפרצה המגיפה. החוקר התחזה לאיש ממשל בכיר המנסה לברר את המצב ולסייע לבתי הלוויות בציוד ובכוח אדם.

להלן אחת השיחות המצביעה על עובדה פשוטה אך קורעת לב – קיים פער גדול מאוד בין מספר הגופות הנשרפות לבין הנתונים שמפרסם המשטר הסיני בדבר מספר המתים מהנגיף. בתקשורת נפוצו שמועות וסיפורים על מספר הגופות שנשרפו, אך לא בוצעו שיחות מהסוג שתראו מיד (שמו של בית הלוויות שמור במערכת כדי להגן על המרואיינת).

עיתונאי חוקר: אני מצוות החקירה המרכזי. שמי וואנג יואו-פה.

בית הלוויות: היי.

היי, אני מנסה לבדוק ולברר. אנו רואים החמרה בהתפרצות המגיפה הנוכחית. האם אתם מצליחים להשתלט על עומס העבודה הנוכחי? איך אתם מרגישים? 

אנחנו תחת לחץ רב, תחת לחץ רב מאוד! אתה רוצה לדעת את האמת?

כמובן, את האמת.

אז למען האמת, אני על סף התמוטטות!

למה?

שכחו מאיתנו. אנחנו אוספים ושורפים פי 4 עד 5 גופות יותר מהרגיל בכל יום! הצוות שלנו לא נח מאז פסטיבל האביב (שחל ב-25 בינואר 2020).

אני מבין. אמרת פי 4 עד 5. כמה [גופות] קיבלתם אתמול? 

אני לא יכולה להגיד לך את המספר המדויק, כי אני לא יודעת מי אתה ומה זהותך האמיתית. זאת רק שיחת טלפון. לפי החוקים של הבוס שלי, אסור לי לומר את המספר.

אני מבין. אני רק רוצה לדעת כמה אנשים את צריכה [כדי לעמוד בעומס]?

בשביל נתונים ספציפיים, בבקשה פעל לפי הנוהל הארגוני שלנו והגש בקשה לקבלת המידע. כי זו רק שיחת טלפון עכשיו. הדרישה של הבוס שלי היא שלא אמסור את המספרים כלאחר יד. אני יכולה לתת לך רק מושג כללי.

אוקיי, תני לי מושג כללי. אני צריך לדעת עכשיו.

כבר אמרתי לך. אנחנו שורפים פי 4 עד 5 מהרגיל!

פי 4 עד 5. מתי זה התחיל? ממתי אתם עסוקים כל כך?

מאז ה-29 בדצמבר. והמספר בעלייה. זה הגיע לשיא אתמול.

את מתכוונת ל-29 בדצמבר לפי הלוח הגרגוריאני? 

29 בדצמבר [בלוח הירחי] הוא בערך 23 בינואר או ה-22 בינואר [בלוח הגרגוריאני]. מאותו יום מספר האנשים היה בלתי רגיל. המספר הלך ועלה במהירות רבה.

אתם עובדים שלוש משמרות ביום עכשיו?

לא שלוש משמרות! הגזמת! אין שלוש משמרות! היה טוב אם הייתי יכולה לעשות שתי משמרות עכשיו! הלוואי ואוכל לישון 3-2 שעות ביום במקום הזה! העובדים שלי עייפים מדי! עייפים מדי! אין להם מנוחה כלל! אמרת שלוש משמרות… אני לא מסוגלת עכשיו לעשות אפילו שתי [משמרות]!

אם יש רק שתי משמרות ב-24 שעות, אז כל עובד צריך לעבוד למעלה מ-10 שעות.

העובדים שלי לא יכולים להשתחרר הביתה עכשיו!

זה בטח קשה לך. אם היית יכול לקבל עוד עובדים, כמה עובדים תצטרכי כדי לעמוד בעומס העבודה הנוכחי?

אתה רוצה לספק לי עוד עובדים?

כן.

בהתבסס על עומס העבודה אתמול, תן לי לפחות 50-40 עובדים נוספים.

40 עד 50 עובדים… כמה יש לכם עכשיו?

יש לי כרגע 110 עובדים.

110 עובדים. וכמה כבשנים יש לך?

יש לי 18 כבשנים, אבל רק 11 בשימוש פעיל.

11 פעילים…

רק 11 פעילים. למה רק 11? בגלל חבורה של מטומטמים [מקללת]… ביקשתי שיפרסמו מכרז בשנה שעברה… שכח מזה, אני לא רוצה לדבר על זה יותר, אין לנו אפילו את הציוד הנדרש!

מה לגבי הכבשנים שלא עובדים? אתם יכולים לתקן אותם?

חלקם מקולקלים. לא ניתנים לתיקון כלל.

אוקיי.

שלשום העירייה שלחה לנו שני עובדי תחזוקה מאזורים אחרים, אבל העיר עדיין סגורה כעת.

כמה אנשים את צריכה לכל כבשן? האם רק עובד אחד?

עובד אחד צריך לטפל בכמה כבשנים. יש לי רק 12 אנשים בסך הכול, כולל אנשי תחזוקה.

האם לא אמרת הרגע שיש לך יותר מ-100 אנשים? 

100 אנשים, כולל כמה פועלות. יש לי תשעה כלי רכב. ארבעה אנשים לכל רכב. שתי משמרות! תחשוב על זה! כל הגברים נשלחים לאסוף את הגופות. הנשים משגרות עובדים, עונות לטלפונים, עושות חיטוי.

כמה גופות אפשר לשים ברכב בפעם אחת?

רכב אחד [בדרך כלל] משמש להסעת גופה אחת.

ועכשיו?

עכשיו אנחנו מפרקים את המושבים ודברים אחרים, כך שרכב אחד יכול להסיע לפחות שתי גופות. אנחנו מפרקים גם את המושבים בטנדרים שלא שימשו להלוויות בעבר, והם יכולים להכיל שבע עד שמונה גופות בכל נסיעה.

וכמה זמן לוקח להיפטר מגופה?

50 דקות.

האם ניתן לצמצם את זה לחצי שעה? האם ניתן לקצר את הזמן?

אי אפשר, אי אפשר.

כמה מקומות אמרו לנו 45 דקות. 45 דקות אמור להיות בסדר.

אני לא יודעת איזה מין ציוד יש להם. לוקח לנו 50 דקות לשרוף [גופה].

אוקיי, 50 דקות. אתם באמת עסוקים.

לכן אמרתי קודם שאני על סף התמוטטות.

אז לפני כן לא הייתם צריכים לעשות משמרות לילה, נכון?

לפי הנהוג בווהאן, הגופה צריכה להיקבר לפני 12 [בצהרים], אז בדרך כלל היינו מתחילים לעבוד מוקדם בבוקר, בשעה 6 בבוקר, ועוצרים להפסקה בצהרים. אתה שואל מה המצב כרגע? אספר לך, הגופות צריכות להישרף מיד ברגע שאנחנו מקבלים אותן.

נשמע שאתם עסוקים מאוד כעת. 

אין לנו מצבור [גופות] גדול מדי. הקושי העיקרי הוא שאנחנו לא מצליחים לאסוף את הגוויות מבתי החולים מהר מספיק.

אז פשוט אין מספיק כלי רכב…

לעזאזל עם מזכיר המפלגה של העיר ווהאן, מא גואו-צ’יאנג. הוא אפילו דורש שנאסוף את הגופות בתוך שעה וחצי. האם זה אפשרי בכלל? נראה אותו מנסה! שינסה בעצמו! לעזאזל עם הביורוקרטיה המחורבנת! הוא קובע את היעדים ואחר כך שולח את נציב הפיקוח המשמעתי לבדוק אותנו! הוא קבע שאחרי שהחולה מת, אנחנו צריכים לאסוף את הגופה מבית החולים בתוך שעה וחצי. האם זה אפשרי בכלל?

אז תגידי לו שישלח רכב! בקשי ממנו להיות אחראי לזה.

הם לא שולחים לנו כלום! בין אם אנחנו מבקשים עוד כלי רכב ובין אם עוד כוח אדם […] לעזאזל! לעזאזל, צריכים לירות בו! כחברת מפלגה בדרג נמוך יחסית, אני אומרת את זה בהתבסס על הנאמנות שלי למפלגה!

כן, אני מאמין לך. כמה כלי רכב שלחת אתמול [לאסוף גופות מבית החולים]? כמה פעמים?

קשה לומר כמה כלי רכב, באמת שאינני יכולה להגיד לך. עליי עדיין לציית לנהלים הבסיסיים.

זה בסדר אם לא תגידי. בקרוב אנסה לפתור לך את בעיית כוח האדם. נוסף לכך אבקש מהמזכיר שלכם לשלוח לכם כלי רכב. כמה עוד אתם צריכים?

כעת יש בעיקר בעיה של כוח אדם. שלושה-ארבעה כלי רכב נוספים יספיקו לי. העובדים שלי לא עומדים בזה עכשיו!

אדאג לשלוח לך עוד 40 או 50 עובדים.

24 שעות, בלי הפסקה. כל האנשים שלנו עובדים כעת. כל מי שיכול לזוז עובד!

בירור נוסף

בשלב זה ניסה העיתונאי החוקר לברר פרטים נוספים.

לפני ה-20 בינואר המצב לא היה כה אינטנסיבי כמו עכשיו, נכון?

זה היה בסדר לפני ה-20 בינואר, המצב לא היה גרוע כל כך, אבל מאז מניין ההרוגים המשיך לעלות ולעלות […]אני כבר לא מסוגלת לסבול את זה יותר! אמרתי לבוס שלי אתמול שאני הולכת ומשתגעת! התכוונתי לקפוץ מבניין! אמרתי לו שאני באמת לא מסוגלת להשלים את המשימות שלו!

המזכיר מא אמר שאחרי שאנשים מתים בבתי חולים, בתי החולים צריכים לחטא את האזור ולארוז את הגופות בתוך 30 דקות. על גורמי הביטחון הציבוריים לסיים את עבודת הניירת [תעודת פטירה וכו’] בתוך 30 דקות מול בני המשפחה שצריכים לתת את הסכמתם לשריפה מיידית של הגופה. על המחלקה לעניינים אזרחיים לאסוף את הגופות בתוך 30 דקות.

אנחנו מתפרסים על פני שטח כה נרחב. כלי הרכב שלי לא יכולים להגיע לשם בתוך פחות מ-30 דקות!

מה ידוע לך על בתי לוויות אחרים?

הם יכולים להיות רק גרועים יותר ממני, לא טובים יותר.

היית בקשר איתם?

כן.

עם איזה בתי לוויות אחרים דיברת לאחרונה?

הייתי בקשר עם בית הלוויות של אזור האן-גוֹאוּ, והיקף העסקים שם אפילו גדול יותר משלי! יש שם אפילו יותר לחץ מאשר אצלי!

איזה בית לוויות אמרת?

בית הלוויות האן-גוֹאוּ בעיר ווהאן.

שם יש אפילו יותר לחץ מאשר אצלכם.

עומס העבודה שם גדול יותר מאשר אצלי.

איזה בתי חולים הוא משרת?

 הוא משרת את אזור האן-גוֹאוּ, כלומר את רובע ג’יאן-גַאן, ג’יאן-האן, צ’יָאוֹ-גוֹאוּ ודונג-שיהו, והוא מקיף שמונה מתוך 23 בתי החולים הראשונים בעיר ווהאן.

נוסף על גופות מבתי החולים, האם הגיעו גם גופות ישירות מהקהילות?

כן, עשיתי חישוב סטטיסטי לפני כמה ימים. 38 אחוז מהגופות הגיעו מבתי חולים, ו-61 אחוז מתו בביתם. כך שלפני כמה ימים המצב היה גרוע מאוד. תחשוב על זה! יותר מ-60 אחוז מתו בביתם.

אלוהים אדירים!

כמובן, לא חייבים ללקות בדלקת ריאות כדי למות בבית [מווירוס הקורונה]. המספר שציינתי אינו מבדיל בין מקרי מוות [מהווירוס] כתוצאה מדלקת ריאות לבין מקרי מוות [מהווירוס] שאינם מדלקת ריאות.

רובם כעת כן…

כן. אותם פקידי ממשל בכירים חסרי המצפון בווהאן עשו בלגן שלם בניהול העיר!

בהחלט יש כמה בעיות. באמת קשה לכולכם! ברגע שנוכל אבקש מהם לפתור את הבעיות האלה בהקדם האפשרי!

אוקיי, אוקיי, אוקיי.

אוקיי, תודה על העבודה הקשה!

אוקיי, תודה, תודה! מה שאמרתי מבוסס על הנאמנות שלי למפלגה הקומוניסטית!

כן, מובן! אוקיי, זהו זה. עבדת קשה! שמרי על עצמך!

תודה על הדאגה!

(ניתוק השיחה)

תמונה: Shutterstock

המספרים האמיתיים נחשפים

העיתונאי החוקר רצה לברר מספרים מדויקים יותר. אז הוא התקשר שוב כעבור מספר דקות:

שלום, שוחחנו בטלפון ממש הרגע. ברגע שסגרתי את הטלפון, התקשרתי מיד למפקח של עירך וביקשתי ממנו לשלוח עוד כלי רכב לבית הלוויות שלך. הוא הבטיח לשלוח לך כלי רכב בהקדם האפשרי. אבל הוא גם דיבר על מצב אחר. אני חושב שזה עשוי לנבוע מחוסר בתקשורת. הוא אמר שאתמול לא הייתם עסוקים במיוחד. הוא אמר ששרפתם רק 40 עד 50 גופות אתמול. אני רק רוצה לוודא שזה נכון.

אדוני, תוכל לשלוח מישהו לבניין שלי כדי לראות בעצמך? אל תשאל אותי. צא מהמשרד שלך ובוא לבדוק את הרשומות שלנו, ואז תוכל לראות כמה פעמים שלחנו את הטנדרים שלנו לאסוף גופות! בוא לבניין שלי ובדוק את המידע מהמקור. תוכל לראות מאיזה בית חולים כל גופה נאספה, באיזו שעה היא נאספה, באיזו שעה היא נשרפה…

כמובן.

אל תאמין לפקיד המחורבן! הוא צריך למות!

הסיבה שהממשל המרכזי שלח את צוות הבדיקה שלי לכאן היא מכיוון שלפעמים לא מיידעים אותנו על כל המצבים. מאחר שהמנהיגים המקומיים אולי ירצו להשוויץ בעבודתם, בהישגיהם – בשביל הדימוי הציבורי שלהם, לפעמים הם עשויים שלא לומר לנו את האמת.

בדיוק!

מסיבה זאת, אנחנו צריכים לשאול אנשים בדרגים הנמוכים יותר, כמוך.

כבר אמרתי לך, אתמול עומס העבודה שלנו היה הכי אינטנסיבי.

כמה גופות שרפתם אתמול? תוכלי לומר לי? הוא אמר 40 או קצת פחות מ-50. האם זה נכון? 

אני בוטחת בך…

בוודאי, בבקשה המשיכי. 

אתמול קיבלתי בסך הכול 127 גופות, שרפתי 116. מספר מקרי המוות המאומתים [מהווירוס] כתוצאה מדלקת ריאות היה שמונה. מתוך 127 הגופות שאספתי, שמונה מקרים היו מאומתים [של מוות כתוצאה מדלקת ריאות], על סמך תעודות הפטירה שלהם. 48 היו בחשד לפטירה כתוצאה מדלקת ריאות [מהווירוס] – כפי שנכתב בתעודות הפטירה שלהם. כל תעודות הפטירה נמצאות אצלי.

טוב, אני מבין. אז הוא סיפר לי רק על מחצית מהמספר האמיתי. הוא רק רוצה להציג את זה כאילו שהם עשו את עבודתם היטב. אוקיי, אני יודע שאתם עובדים קשה מאוד. העבודה שלך בקו הקדמי אינה קלה. המנהיגים לא יכולים לראות את המצב האמיתי. אוקיי, עכשיו אני יודע. 

אני באמת מקווה שהממשלה המרכזית תייחס לעניין יותר חשיבות.

את יכולה להיות בטוחה בזה.

תודה על הדאגה!

תודה. 

(ניתוק השיחה).

תמונה:STR/AFP via Getty Images

חישוב הנתונים

בווהאן קיימים שבעה בתי לוויות ממשלתיים ששורפים בהם גופות. שלושה נמצאים באזור העיר התחתית (אחד מהם הוזכר במהלך השיחה – האן-גוֹאוּ), וארבעה נוספים בפרברים, על פי הלשכה לעניינים אזרחיים בעיר. הודעה שפרסמה ועדת הבריאות הלאומית של סין, ב-1 בפברואר, קובעת כי אנשים שמתו מהווירוס לא יוכלו להיקבר, אלא שגופתם צריכה להישרף מיד.

מהשיחה שערך העיתונאי החוקר ב-4 בפברואר, עלה כי ב-3 בפברואר הובאו לבית הלוויה 127 גופות לשריפה – עומס עבודה הגדול פי 4 או 5 מהרגיל. אם נבצע חישוב שמרני, לפיו עומס העבודה הוא רק פי 4 מהרגיל ולבית הלוויה הגיעו כ-120 גופות, פירוש הדבר שבימים רגילים – לפני שהתפרץ הנגיף – היו מגיעים לבית הלוויה לשריפה כ-30 גופות מדי יום.

במילים אחרות, החל מה-20 בינואר (התאריך שבו החלה קפיצה משמעותית במספר הגופות) הגיעו לבית הלוויה מדי יום כ-90 גופות של נספים מהנגיף. מכאן אפשר לבצע חישובים שונים: אם נכפיל 90 גופות בשבעה בתי לוויות בווהאן, פירוש הדבר שב-30 יום מתו 18,900 בני אדם מהנגיף.

כמובן, מדובר בהערכה ממוצעת, שכן אין לנו נתונים המאפשרים לוודא שבמהלך 30 הימים (מ-20 בינואר ועד 20 בפברואר) המשיכו להגיע בממוצע 90 גופות מדי יום לכל אחד מבתי הלוויות (ייתכן שהגיעו יותר או הגיעו פחות). אך בהשוואה לנתון הרשמי שפרסם המשטר הסיני – 2,835 נספים בסך הכול עד סוף פברואר, מדובר בפער משמעותי מאוד.

חישוב אחר שניתן לבצע קשור בסטטיסטיקה שביצע בית הלוויה. “מתוך 127 הגופות שאספתי, שמונה מקרים היו מאומתים”, אמרה האישה. כלומר, בית החולים דיווח לרשויות רק על שמונה מקרים מאומתים של מוות מהנגיף. אם לבית הלוויה הגיעו מאז ה-20 בינואר 90 גופות חדשות הקשורות במוות מהנגיף, פירוש הדבר שהרשויות הסיניות מדווחות רק על שמונה מתוך 90 מקרים, שזה 8.88 אחוזים (ומסתירים 91.12 אחוז).

מכיוון שהמשטר הסיני פרסם שמתו ב-30 הימים (20 בינואר עד 20 בפברואר) כ-2,240 איש מהנגיף (נתון המסתיר 91.12 אחוז מהגופות), פירוש הדבר שבפועל נִספו 8.88/(91.12*2,240) = 22,985 בני אדם.

כאמור, מדובר בהערכות כלליות בלבד על פני 30 יום, החל מה-20 בינואר ועד ה-20 בפברואר. בפועל, הנגיף המשיך להשתולל ברחבי ווהאן גם אחרי ה-20 בפברואר, וגם יצא מגבולות ווהאן והכה בערים נוספות בסין – שאותן יש להוסיף לחישוב.

שיחה לבית לוויות נוסף

“מאז ה-28 בינואר, 90 אחוז מהעובדים שלנו עובדים 24/7… לא יכולנו לחזור הביתה”, אמר לאפוק טיימס אדם בשם יון, העובד בבית לוויות אחר בשם צָאי-דיאן (Caidian) שבפרברי ווהאן, בשיחת טלפון שנערכה ב-4 בפברואר. “כל יום אנחנו צריכים לאסוף לפחות 100 גופות”, אמר.

יון סיפר שהוא דיבר עם עובדים בבתי לוויה אחרים בווהאן, וגם הם סובלים מעומס יתר. “כמעט כל הצוות בכל בית לוויות בווהאן מצויד במלואו, וכל הכבשנים בווהאן עובדים 24 שעות ביממה”. לדבריו, העובדים יושבים על כיסא רק כאשר הם תופסים תנומה כשמתאפשר. “אנחנו לא יכולים לעצור כי אי אפשר לעזוב את הגופה בחוץ לזמן ארוך”, אמר.

יון סיפר כי הוא שבור לב לראות כל כך הרבה גופות ולדעת שבני משפחה רבים לא יכלו לראות את יקיריהם ברגעיהם האחרונים. “אנחנו אוספים גופות מבתי האנשים […] בני המשפחה לא יכולים לראות את הגופה אחרי שאנחנו לוקחים אותה […] כשבני משפחה מגיעים לכאן, הם יכולים לשלם את עלות השריפה ואז לאסוף את האפר”.

יון אמר שחלק מהגופות שהם אוספים מבתי החולים מגיעות עם רישומים הקובעים שהמת נדבק בנגיף, אבל גופות רבות אחרות מגיעות ללא רישום, מכיוון שהאדם לא קיבל טיפול בזמן שהמתין למות. “מתייחסים אליהם כאל מוות מסיבה לא ידועה”, הוא אמר.

תמונה: צילום מסך של YOUTUBE

מאז שהתפרץ וירוס הקורונה בסין, הפך “איציק הסיני” למגפת רשת. מדי יום הוא הקפיד להעלות לפייסבוק סרטוני וידאו שמעדכנים על המצב: הוא הראה את הרחובות בבייג’ינג, את בתי המרקחת והקניונים (10 בפברואר); תרגם סרטון שרץ ברשתות החברתיות הסיניות המסביר את כל תהליך ההדבקה (13 בפברואר); ענה למאות פניות מישראלים ששאלו “מאיפה העברית שלך?!” (16 בפברואר); יצא לרחוב וגילה שבתי הספר ריקים וכולם לומדים אונליין (17 בפברואר); וסיפר לצופים שהוא עובד כבר שבועיים מהבית בלי להגיע למשרד (19 בפברואר).

איציק גם זכה לליטוף מפנק מהתקשורת הישראלית שפתחה עבורו דלת לקהל רחב יותר. הוא תיעד עבור “מאקו” את הרחובות הריקים של עיר מגוריו (2 בפברואר); שידר סרטון בתוכנית “שווה כסף” בערוץ 13 (5 בפברואר); דיווח על מצב הנגיף ביחד עם כתב לשכת העיתונות הממשלתית (לע”מ) הישראלית (10 בפברואר); וזכה לכתבה מפרגנת ב”ערוץ 7″ שהציגה סרטון בו סיפר על מיליוני הצפיות שהיו בסין לתפילה שנערכה בכותל המערבי לרפואת העם הסיני (18 בפברואר).

מאות אלפי גולשים ישראלים נחשפו לסרטונים ולעדכונים שהעלה איציק לפייסבוק. הם המטירו עליו אלפי לייקים, תגובות ושיתופים. הם התאהבו בבחור הסיני שמדבר עברית.
למרבה הצער, רבים לא ידעו שאיציק מסתיר מהם עובדה חשובה. “איציק” (ששמו האמיתי שי שיאו-צ’י) עובד עבור המפלגה הקומוניסטית הסינית. היא משלמת את שכרו. היא המעסיקה שלו. והוא שופר התעמולה שלה בישראל באמצעות “הרדיו הבין-לאומי של סין” (CRI) – גוף תקשורת סיני המשדר מיותר מ-70 תחנות שידור ברחבי העולם ופועל ב-65 שפות. בישראל הרדיו מפעיל אתר אינטרנט חצי-חדשותי ומעסיק צוות של ישראלים וסינים, לצד עמודי פייסבוק ויוטיוב המפיצים סרטונים. מטרתו של איציק, באמצעות הרדיו הזה, היא לייצר תדמית חיובית לסין שתבטל את הביקורות השליליות שיש עליה הנובעות ממדיניות המפלגה הקומוניסטית הטוטליטרית השולטת בה. במילים אחרות – תפקידו של איציק לייצר תעמולה.

לפי תפיסת המפלגה הקומוניסטית, תפקיד העיתונאי, בין אם הוא כתב, פובליציסט, פרשן, ובין אם צלם, עורך או מגיש תוכניות ביוטיוב – זה בראש ובראשונה להפיץ את התעמולה המפלגתית. מנהיג סין, שי ג’ין-פינג, המחיש זאת במהלך ביקור בשלושת משרדי גופי התקשורת הגדולים בסין בפברואר 2016. שי אמר כי על העורכים והכתבים להפגין נאמנות מוחלטת למפלגה הקומוניסטית ולהתיישר עם “קו החשיבה, הפוליטיקה והמעשים [של המפלגה]. הם חייבים לאהוב את המפלגה, להגן על המפלגה וליישר את עצמם עם מנהיגות המפלגה”.

במילים פשוטות, אם איציק מראה לכם סרטונים מרחובות בייג’ינג, זה כי המפלגה הקומוניסטית רוצה להראות לכם את התמונות המסוימות האלה. ואם איציק מעדכן אתכם על כמות הנספים, זה כי המפלגה רוצה שתאמינו למספרים שהיא משחררת. איציק מיושר לקו המפלגה, והוא רוצה ליישר גם אתכם.

האמריקנים הבינו זאת מזמן. בפברואר האחרון הודיע משרד החוץ האמריקני שיאלץ את כל “העיתונאים” שעובדים עבור כלי תקשורת סיניים בארה”ב, כמו הרדיו של איציק, לחשוף את זהותם בפני הרשויות האמריקניות. וכן כלי התקשורת הסיניים יאלצו לחשוף את אחזקות הנדל”ן שלהם בארה”ב. המטרה היא להבין את עומק חדירתו של המשטר הסיני לארה”ב ואת יכולתו להפיץ מידע שקרי ומטעה (דיסאינפורמציה). המהלך נחשף במהלך תדרוך עיתונאים שהועבר על ידי שני בכירי ממשל במשרד החוץ האמריקני ב-18 בפברואר.

אחד מכלי התעמולה הסיניים הפועלים, לצד הרדיו של איציק, הוא העיתון “צ’יינה דיילי” הנמצא בבעלות מחלקת הפרסום של המפלגה הקומוניסטית הסינית. העיתון הפיק “תוסף תעמולה” באנגלית בשם “משמר סין” (China Watch) ושילם לכלי תקשורת בארה”ב, כמו הוולסטריט ג’ורנל והוושינגטון פוסט, כדי שיכניסו אותו בין דפיו. חלק מכותרותיו היו “טיבט ראתה 40 שנים של הצלחה נוצצת” ו”שי ג’ין-פינג מהלל את חברי המפלגה הקומוניסטית בסין”.

באופן דומה הוא הוכנס ליותר מ-30 עיתונים יומיים ברחבי העולם. “משמר סין” מפורסם גם באתר האינטרנט של הניו יורק טיימס כדף תוכן ממומן, הכולל גילוי נאות לפיו התוכן מגיע מהעיתון “צ’יינה דיילי” של הרפובליקה העממית של סין ואין לו קשר לניו יורק טיימס. אמירה שיש בה הטעיה: שכן למעשה, הניו יורק טיימס מקבל כספים מממשלה זרה במטרה שתפיץ דרכו תעמולה ודיסאינפורמציה על אדמת ארה”ב, ולא עושה דבר כדי למנוע זאת או להזהיר את קוראיו.

הודעת משרד החוץ האמריקני הגיעה כשבועיים לאחר שקבוצה של 35 מחוקקים מהמפלגה הרפובליקנית, בהם הסנטור טד קרוז, שלחה ב-6 בפברואר מכתב פתוח לתובע הכללי של ארה”ב, ויליאם בר, בדרישה שמשרד המשפטים יחקור את ה”צ’יינה דיילי”. במכתב נטען כי בעוד חלק מהמאמרים במוסף התעמולה שמתפרסם בעיתונים המובילים בארה”ב נראים בלתי מזיקים, חלקם “משמשים לצורך כיסוי הזוועות שסין מבצעת, כולל הפשעים שלה נגד האנושות – נגד המיעוט האויגורי בחבל שין-ג’יאנג, ותמיכתה בדיכוי ההפגנות בהונג קונג”. המטרה, לדעת המחוקקים, היא לשלוט על דעת הקהל העולמית. “תעמולה המבקשת לטשטש את הזוועות של סין ראויה לתגובת נגד”, הם כותבים.

פה בישראל אמנם אין לנו “צ’יינה דיילי” אבל ישנו איציק – שכבר הפך לכוכב. אף אחד לא מתכוון לקטוף ממנו את התהילה ולפגוע בהצלחה. ואם אתם כרגע לא אוהבים אותו, אולי תאהבו דמויות אחרות: “יעל הסינית”, “יובל הסינית” ו”ויויאן”. “יובל הסינית”, למשל, לומדת בארץ כבר שנתיים וחצי ו”התאהבה במדינת ישראל ויש לה הרבה מה לספר על החוויה”. ויויאן אוהבת חומוס, שווארמה ובמיוחד כנאפה. “היא מתה על הישראלים ושמחה לשמוע שהחברים הישראלים טענו שהיא כבר חצי ישראלית” (הציטוטים מתוך דף הפייסבוק של הרדיו הבין לאומי של סין בחודש פברואר).

אדריכלי התעמולה הסינית כנראה מאמינים שעם קצת חומוס, שווארמה וסינים דוברי עברית, הישראלים יבלעו את קו המפלגה הקומוניסטית הסינית ויתיישרו אליו. הציבור הישראלי – וגם המחוקק – צריכים להראות להם שזה לא יצליח.

תאוריות מגדר מספרות לנו שאת ההבדלים בין גברים לנשים ניתן להסביר כ”הבניה חברתית”. אילו רק היה אפשר לגדל בנות ובנים בסביבה נטולת גישות מגדריות מוטות – לנשים וגברים הייתה אותה התנהגות, הן טוענות.

למעשה, ניסוי מעין זה התבצע ותועד בשנות ה-70, אבל פמיניסטיות לא היו מרוצות מהתוצאות ולכן המחקר לא קיבל את תשומת הלב שהיה ראוי שיקבל.

ליונל טייגר, פרופ’ לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רטגרס ויוסף שפר, סוציולוג ישראלי, פרסמו ב-1975 את הספר “נשים בקיבוץ” (Women in the Kibbutz) שסקר שלושה דורות של נשים בתנועה הקיבוצית. הם השתמשו בנתונים שנאספו מ-34,000 נשים וגברים שייצגו בערך שני שליש מאוכלוסיית הקיבוצים הכוללת ומראיונות מקיפים עם נשים מארבעה קיבוצים שונים – ותיקים וכאלו שנוסדו מאוחר יותר.

כידוע, הקיבוץ היה “חברה חדשה” שבמרכזה פעל הרעיון שכולם שווים וחופשיים מניצול. חברי הקיבוצים הראשונים היו ציונים שדגלו במרקסיזם. הם עבדו את האדמה וחילקו ביניהם את הרכוש ואת פירות עבודתם באופן שווה. מטלות הבית – בישול, כביסה וטיפול בילדים – נעשו גם כן במשותף על ידי חברי הקיבוץ. לא היו פערי שכר מגדריים מכיוון שלא קיבלו שכר. אף אישה – בין אם היא בודדה, נשואה, בהיריון, עם ילד אחד או כמה – לא הייתה תלויה בגבר לצרכיה הכלכליים, ליצרנותה או למעמדה בקיבוץ. היא הייתה חופשית, כמו הגברים, להקדיש את זמנה לפעילות פוליטית (השתתפות בוועדות), מבלי לדאוג לאיכות הטיפול בילדיה.

ילדים מגיל ארבעה שבועות ועד בגרותם ישנו, אכלו, שיחקו ולמדו בבתי ילדים ובילו מדי יום שעתיים עם ההורים. הם לבשו בגדים דומים (בקיבוץ בשלביו המוקדמים), לנו באותם בתים ואפילו התקלחו יחד. לכל זה נוסף חופש מיני מוחלט – לבנים ולבנות – אחרי גיל ההתבגרות.

השאלה שהנחתה את החוקרים הייתה כיצד הניסוי הסוציאליסטי הזה ישפיע על תפקיד הנשים. האם רעיון השוויון יעניק לנשים שוויון אמיתי עם הגברים? והאם זהותן הקודמת, שהייתה קשורה בחיי העיר הקפיטליסטיים ובפטריארכיה היהודית באירופה, למשל, תימחק? במילים אחרות – לנשות הקיבוץ ניתנו מפתחות לממלכת החופש. מה הן עשו איתם?

עד 1970 הקיבוצים הצליחו לשמור על רכוש משותף, על טיפול רפואי וחינוך משותפים. אבל טייגר ושפר מצאו שהם “נכשלו ביצירת התנאים הסוציו-מיניים (sociosexual) שלהם קיוו”. כלומר, במקום שיהיה יותר דמיון בין גברים לנשים, מצאו החוקרים “מגמה חזקה, כללית ומצטברת בקרב נשים וגברים להיות פחות דומים אלו לאלו במה שהם עשו או במה שהם רצו לעשות”.

בימי החלוציות, נשות הקיבוץ עבדו בתפקידים מסורתיים גבריים של עבודה פיזית קשה בשדה ובשמירה. הן עשו זאת ברצון כשלבשו מכנסי חאקי קצרים ולא התאפרו. הדור השני של הנשים, שהיה להן קצת יותר זמן פנוי, ריככו את הופעתן והתחילו ללבוש בגדים נשיים יותר. הן התחילו לבחור בעיסוקים נשיים – טיפול בילדים, הכנת אוכל, חינוך וסיעוד – והשאירו מאחור את עבודת השדה, הבניין והשמירה לגברים.

בדור השלישי, אחרי שרוב הנשים הפעילו לחץ, בתי הילדים נסגרו והוסכם על דיור נפרד לכל משפחה גרעינית. שינוי שנחשב כבגידה בעקרונות המרקסיסטיים כיוון שיצר לנשים יותר עבודה בבית. אבל הנשים שהתראיינו למחקרם של טייגר ושפר אמרו שלא היה להן אכפת. הן רצו שהילדים שלהן יהיו לידן.

המחברים מסכמים את ממצאיהם כך: “[הנשים] פעלו נגד עקרונות הסוציאליזציה ונגד האידיאולוגיה שלהן, נגד השאיפות של הגברים בקהילות שלהן, נגד האינטרס הכלכלי של הקיבוצים, במטרה להיות מסוגלות להשקיע עוד זמן ואנרגיה בפעילויות אימהיות פרטיות במקום בפעילויות כלכליות ופוליטיות ציבוריות. ברור שלנשים אלו הייתה חשיבה משל עצמן. למרות המכשולים, הן ניסו להשיג מה שנשים בכל מקום אחר נדרשו לדחות לעתים קרובות על ידי המבקרים של התפקידים המסורתיים של נשים”.

הספר “נשים בקיבוץ” הוא תוצאה של מחקר שנעשה בתום לב, והיה צריך לזכות להכרה בקרב סוציולוגים וסוציולוגיות עקב תרומתו הייחודית לספרות העוסקת בהבדלי המינים. אבל לא תמצאו את הספר המרתק והמלמד הזה בתוכניות הלימודים של המחלקות למגדר ברוב האוניברסיטאות – שם שולטת דוקטרינה אחת, במקום גיוון אינטלקטואלי.

* ברברה קיי היא מחברת של שלושה ספרים וכותבת טור קבוע בעיתוןNational Post

תמונה: Shutterstock

בדצמבר 2019 רעשו כלי התקשורת בעולם כשפורסמו ציוני מבחני פיז”ה שבדקו הישגי קריאה, מתמטיקה ומדעים. מה שפוספס היה סקר בין-לאומי גדול שפורסם בתוך אותו מקבץ תוצאות. הסקר בדק את “שביעות הרצון והמשמעות בחייהם של תלמידים” בגיל 15 בקרב 79 מדינות ברחבי העולם (ישראל לא השתתפה). הסקר הצביע בבירור על ירידה מתמשכת במה שמכונה “מדד משמעות החיים”. בני נוער בבריטניה, בארה”ב וביפן, לשם הדוגמה, מסכימים פחות ופחות עם הרעיון ש”לחיים יש משמעות ומטרה ברורה”.

בתור מי שמכיר את המצב במדינה שבה הוא חי, ארה”ב, זה לא לגמרי הפתיע אותי. אחד הביטויים הקיצוניים של אובדן משמעות החיים הוא התאבדויות. בין 1946 ל-2006 שיעור ההתאבדויות בארה”ב גדל פי ארבע לגברים בגילים 24-15 והכפיל את עצמו לנשים באותה קבוצת גיל. סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה ב-2019 כי “מחשבות אובדניות, דיכאון חמור ושיעורים גבוהים של פגיעה עצמית בקרב תלמידי קולג’ עלו ביותר מפי שתיים במשך עשור, על פי מחקר שנערך במדינה כולה”. אחד החוקרים, פרופ’ לפסיכולוגיה בשם ג’ין טוונג’ מאוניברסיטת סן דיאגו סטייט, אמר: “זה מצביע על כך שמשהו בסיסי לקוי בחייהם של הצעירים”.

מדוע זה קורה? יש סיבות רבות. חלק מההסברים הם תחרותיות, חרדת ציונים, אי שוויון ואפילו הקפיטליזם. וישנו כמובן הפחד משינויי האקלים ומעתיד קודר. אך הסיבה הגדולה מכולן, לדעתי, היא אובדן האמונה.

ארה”ב, כמו גם מדינות רבות אחרות במערב, נוסדה על בסיס שתי מערכות ערכים: המסורת היהודית-נוצרית והמסורת האמריקנית. השילוב של השתיים יצר את המדינה החופשית ביותר, בעלת שוויון הזדמנויות ושפע בעולם כולו. זה לא שוביניזם. זו עובדה. זו הסיבה לכך שצרפת העניקה לארה”ב, ולארה”ב בלבד, את פסל החירות. זו הסיבה שבגללה אנשים מכל מדינה בעולם רצו להגר לארה”ב, ועדיין רוצים.

מערכות הערכים המסורתיות כללו בתוכן דברים כמו הקמת משפחה; היריון רק לאחר החתונה; דאגה למשפחה וקיומה באמצעות עבודה; משמעת עצמית; דחיית סיפוקים; לאומיות (פטריוטיות) ועוד. עיקרון נוסף היה לשמור על ממשלה קטנה ככל האפשר, וכך לאפשר למוסדות ולארגונים חוץ ממשלתיים להתפתח, כמו מועדוני קריאה, צופים, ליגות באולינג, אגודות מוסיקה, וכמובן כנסיות – שהאמריקנים היו חברים בהן והן סייעו לנזקקים. החוקר הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל שנסע להתרשם מארה”ב, כתב ב-1831 כי החוזק האמריקני נוצר מהשתתפותם בארגונים לא ממשלתיים – מקצועיים, חברתיים, אזרחיים, פוליטיים, אמנותיים, פילנתרופיים וכמובן דתיים.

אולם היום הערכים האלו מותקפים: ובראש ובראשונה המשפחה ומוסד הנישואים. עבור רוב האנשים, משפחה ונישואים הם המקור היחיד והבלעדי לאושר. ועם זאת, אחוז האמריקנים שאינם מתחתנים ואלו הנולדים למשפחות חד הוריות נמצא בנסיקה. אם ב-1965 רק 3.1 אחוזים מהילדים הלבנים נולדו לאימהות חד הוריות, ב-2012 זה כבר 29 אחוז. דבר דומה קורה אצל השחורים: ב-1965 24 אחוז מהילדים השחורים נולדו לאימהות חד הוריות, ואילו ב-2011 עמד הנתון על 72 אחוז. גם אחוז האמריקנים הבוגרים שמעולם לא התחתנו הוא הגבוה ביותר בהיסטוריה. יותר ויותר אמריקנים לא יתחתנו או שיתחתנו בגיל מאוחר, כך שלא יהיו להם ילדים אף פעם. אם ב-1960, רק 9 אחוזים מהשחורים בגיל 25 ומעלה לא התחתנו, ב-2012 כמעט 40 אחוז אינם מתחתנים.

גם הממשלה הופכת לגדולה יותר ויותר. בעבר נהגו אמריקנים להתאגד יחד באגודות וליצור חברויות, אבל באילו ארגונים יהיו אמריקנים חברים היום? ככל שהממשלה גָּדְלה ונִכְסה לעצמה תפקידים הקשורים ברווחה, מספר גדול מהארגונים פחתו או פשוט נעלמו. בסרטון וידיאו מ-2012 שהוקרן בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית, נאמר: “הממשלה היא הדבר היחיד שאנו שייכים אליו”.

הסברה שלי היא שירידת קרנם של הערכים הקשורים במסורת היהודית-נוצרית – שהייתה ספק משמעות גדול, אם כי לא היחיד – הם הגורמים העיקריים לעליית העצבות, הבדידות וחוסר המשמעות בקרב אמריקנים (ואחרים). לאורך ההיסטוריה, שום דבר לא סיפק לאמריקנים, ובכלל לבני אדם במערב, משמעות גדולה יותר מאשר אמונה. אבל מאז מלחמת העולם השנייה, “אמונה”, “אלוהים”, “משפחה” ו”קהילה” איבדו את מעמדם והחלו להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. רבים מהצעירים משוכנעים היום שמסורת היא שטות, שהמדינה שלהם מרושעת, שהעבר שלהם מגונה ושהעתיד שלהם חסר תקווה. הם חיים בלי אמונה, בלי בן/בת זוג ובלי קשר לקהילה ולמדינה. אני טוען שכאן הבעיה.

* דניס פרייגר הוא מנחה תוכנית רדיו ומייסד אתר PragerU

תמונה: צילום מסך, Shutterstock

חייו של פרנץ יגרשטטר בכפר מרוחק בצפון אוסטריה היו חיים אידיאליים. הייתה לו חווה חקלאית בעמק פסטורלי, שלוש בנותיו היו מאושרות ולצדו חיה אשתו היפה והאהובה. עד שהגיע האנשלוס, במארס 1938, וטרף את כל הקלפים. הרייך השלישי, שזה עתה השתלט על אוסטריה, דרש מכל תושבי הכפר להתגייס לצבא ולהישבע אמונים לפיהרר.

בנקודה זו עמדה בפני פרנץ, קתולי מאמין, דילמה קשה: האם להעמיד פנים ולשתף איתם פעולה, או להיות נאמן לאמת הפנימית שלו, להתנגד להם ולהתמודד עם השלכות המעשה: גזר דין מוות וחרם מצד דיירי הכפר על בנותיו ועל אשתו שהייתה נותרת אלמנה.

כיצד יתמודד פרנץ עם הדילמה היא השאלה המרכזית המוצגת בסרט “חיים נסתרים” של הבמאי טרנס מאליק שיצר סרט המתעלה מעבר לעוד דילמה ממלחמת העולם השנייה. בסרט, שאורכו כ-3 שעות, מוצגת שאלת הבחירה הנצחית: לפעול על פי התוצאות הצפויות, או להחליט על פי צו הלב, בשאיפה לקדם את הטוב, תוך התעלמות מהתוצאות.

קרוביו של פרנץ מפעילים עליו לחץ להחליט על פי הפרקטיות בלבד. “הכדאיות” גורסת כי אין נכון או מוטעה, אלא הכול יחסי ותלוי נסיבות. לכן כל מעשה עשוי להיות לגיטימי ומוצדק בהתאם למצב. באמצעות שאלות כמו “מה יצא לך מזה?” ו”מה המטרה שזה ישרת?” הם דוחקים בו לחזור לחייו הרגועים, לפתור את הדילמה בקלות ולהישבע אמונים לפיהרר כמו יתר חבריו בכפר.

בבסיס המוסרי של הציוויליזציה שלנו נמצאת האמונה שעל אדם לעשות את הטוב. באחד המונולוגים של יגרשטטר הוא מצטט את סוקרטס: “לאדם טוב לא יאונה כל רע” – מילים שאמר הפילוסוף האתונאי לשופטים שהרשיעו אותו בהשחתת הנוער. לא במקרה כנראה נקרא הסרט “חיים נסתרים”. על פי האמונה הקתולית, אלוהים רואה את האדם גם בסתר, גם בזמן שאנשים אחרים אינם רואים אותו, והוא מודד את מעשיו הטובים והרעים. אדם רע יזכה לגמול רע ואדם מוסרי יזכה לגמול טוב, בחיים האלה או בחייו הבאים.

כמובן, מהכורסה בבית קל לפתור את הדילמה ולחשוב שהיינו בוחרים בדרך המוסרית. אולם כאן בדיוק טמון כוחו של הסרט וייחודיותו. הוא מראה לנו עד כמה הדילמה קשה. חז”ל כבר אמרו: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”.

למעשה הפסיכולוג סטנלי מילגרם ששמע במשפטי נירנברג את הנאצים ושותפיהם חוזרים על המשפט “אני רק מילאתי אחר ההוראות” הראה זאת בניסויים המפורסמים שערך. בניסוייו הוא גרם לאמריקנים מהשורה לחשמל אנשים אחרים ב-450 וולט, רק משום שאדם בעל סמכות אמר להם לעשות זאת.

גם תוכנית ריאליטי שערורייתית בשם ״Pushed to the Edge״ ששודרה בבריטניה ב-2016 הצליחה להוכיח שבאמצעות מניפולציות פסיכולוגיות ניתן לגרום לשלושה מתוך ארבעה אנשים תמימים לדחוף למוות מהגג אדם שהכירו שעה קודם לכן במסיבה. בשעת לחץ, מתברר, מרביתנו נגררים אחר סמכות או אחר לחץ המופעל עלינו מצד העדר.

כבר בגיל ילדות אנו מתלבטים האם לצדד בילד המוחרם בכיתה ולחזק אותו או לשתוק מהפחד להסתבך או מהחשש להיות מוחרמים בעצמנו. זה ממשיך בצבא, בעבודה ובכל מקום שבו נוצר לחץ חברתי שבתוכו אנו מרגישים שלא בנוח עם סיטואציה מסוימת – כי ליבנו אומר שזה “לא נכון”.

“חיים נסתרים” עוסק בדיוק בבסיס המוסרי הזה שפעמים רבות נשכח עקב מרוץ החיים. הוא מעורר מחשבה להתבונן פנימה. אך מעבר לכול, הוא מעלה את השאלה האם במצב של איום במוות או בעתיד שחור למשפחתנו, ניתן בכלל לבחור במסלול המוסרי אם אין אמונה חזקה בכוח עליון הצופה ושופט את מעשינו בסתר. גיבור הסרט, יגרשטטר, רומז לנו שזהו תנאי הכרחי, אך האם זהו גם תנאי מספיק? האם מספיקה האמונה כדי לעמוד במבחן בזמן אמת?

תמונה:Atta Kenare/AFP via Getty Images

ארצות הברית תחפש אסטרטגיה חדשה מול איראן

1ארה”ב ואיראן מסתובבות במעגל שאין לו מוצא ברור: ארה”ב אינה מוכנה להפחית את הלחץ הכלכלי על איראן, ואיראן אינה מראה סימנים שהיא מוכנה להתקפל תחת הלחץ. לאן הדברים מתקדמים מכאן?

כידוע, ארה”ב מציבה מספר תנאים לאיראן, העיקריים שבהם: הפסקת התמיכה בארגוני הפרוקסי שלה במזרח התיכון (חיזבאללה וחמאס למשל); הפסקת העשרת האורניום; והטלת מגבלות חמורות על פיתוח תוכנית הטילים הבליסטיים – מגבלות שתקבע ארה”ב.

מאז מאי 2018, כשיצאה ארה”ב מ”הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית” שהוביל הנשיא הקודם אובמה, קיוו בממשל טראמפ שהסנקציות הכלכליות על איראן יגרמו למנהיגיה לקרוס תחת הלחץ, ולהסכים לשבת לשולחן המשא ומתן בניסיון להגיע להסכם חדש. ההפגנות שפרצו באיראן בנובמבר 2019 (בגלל עליית מחירי הדלק) ושוב בינואר 2020 (בגלל הפלת המטוס האוקראיני בשמי טהראן) יצרו תחושה שאולי זה יקרה. אולי המשטר האיראני ייענה לתנאים האמריקניים או יקרוס.

אבל זה לא קרה. איראן השתמשה בכוחות הפרוקסי שלה כדי לתקוף את ארה”ב ובעלות בריתה. היא הפריעה למעבר ספינות נפט מסחריות בים, שיגרה טילים לעבר תשתיות נפט סעודיות, והשתמשה בהצלחה בכוחות המשטרה להדוף את המפגינים מבית. פרשנים שונים אף טענו כי טהראן נחושה כעת ומבוצרת מתמיד בעמדותיה.

בתווך נמצאים האירופים. גרמניה, צרפת ובריטניה – שלוש המדינות החתומות על הסכם הגרעין עם איראן – אמנם מבינות את הדאגה האמריקנית ותומכות בהפסקת פעילות ארגוני הפרוקסי, העשרת האורניום וכו’, אבל באותה נשימה חושבות שהתוכנית של אובמה היא הפתרון. לתפישתן, סנקציות כלכליות על איראן צריך להטיל רק כאשר איראן מעשירה אורניום לדרגה גבוהה. את יתר הנושאים צריך לפתור באמצעות משא ומתן.

ולכן באמצע ינואר השנה הן הפעילו “תהליך בוררות”, מעין מנגנון לפתרון חילוקי דעות, שנועד להחזיר למסלול ולהבטיח את קיום הסכם הגרעין (או מה שנותר ממנו) באמצעות שיחות דיפלומטיות בין נציגים אירופים לנציגים איראנים. המטרה המוצהרת של האירופים היא לשכנע את איראן להמשיך ולדבוק בהסכם (לאחר שאיראן הכריזה שתחדש את תוכנית הגרעין שלה, תוך הפרת הסכם הגרעין), לפחות עד סוף נובמבר 2020 – כשיתברר האם עולה בארה”ב ממשל חדש. בפועל, האירופים מנסים למשוך זמן.

את ארה”ב זה לא כל כך מעניין. היא ממשיכה מצידה להטיל סנקציות על איראן. הבעיה היא שכדי שאסטרטגיית הסנקציות תהיה יעילה, עליה להתרחב כל הזמן וליצור מנופי לחץ כלכליים חזקים יותר. היא זקוקה למנופים חדשים, חזקים ויעילים יותר מהקודמים. כמו, למשל, שימוש באו”ם כדי להטיל סנקציות על איראן.

בתוך כך, מצבורי האורניום של איראן שהועשרו עד לריכוז של 5 אחוזים או פחות (מהאיזוטופ U-235) מתקרבים במהירות לכמות המאפשרת לה להפיק מהם מספיק אורניום מועשר בדרגה גבוהה וליצור פצצה גרעינית אחת. קיימות הערכות שונות לגבי כמות מצבורי האורניום של איראן. ההערכה השמרנית ביותר מדברת על כ-400 קילוגרם אורניום מועשר בדרגה נמוכה שהצטברו עד סוף 2019, כאשר בכל חודש נוספים בין 50 ל-80 קילוגרם. לפיתוח פצצה דרושים 1,000 קילוגרם לפחות. פירוש הדבר, שעד אמצע 2020 היא אמורה להגיע לנקודה שבה תוכל בתיאוריה להעשיר את האורניום לדרגה גבוהה ולהתקדם לעבר פיתוח פצצה – שזה תהליך ארוך יותר.

אם איראן אכן תנסה להעשיר את מצבור האורניום שלה לדרגה גבוהה – דבר שאינו בטוח כרגע – האירופים, שגם להם קווים אדומים, עשויים להאיץ את “תהליך הבוררות” לעבר השלב האחרון בו – פניה לאו”ם להחזרת כל הסנקציות על איראן. גם עבור ישראל העשרת האורניום תהיה קו אדום, והיא עשויה לשקול שוב מתקפה אווירית או מתקפת סייבר על מתקני הגרעין האיראניים. השאלה תהיה מה דרגת ההעשרה שבה ייחצה הקו האדום. מקובל להניח ש-20 אחוז זה קו אדום.

בכל מקרה, ארה”ב תשאף להרחיב את הסנקציות על איראן כחלק מהאסטרטגיה הקבועה. היא תוכל, למשל, להטיל סנקציות על חברות ומדינות העושות עסקים עם איראן. סין תהיה המטרה העיקרית כאן. החברות שבניהולה לא רק בונות תשתיות באיראן (ובו זמנית גם בישראל) אלא גם מייבאות נפט איראני. אפשרות פעולה נוספת, אם כי רדיקלית מעט, תהיה להצהיר על חברות מחודשת בהסכם הגרעין (למעשה, מבחינה פורמלית, ארה”ב עדיין חברה בו). החלטה 2231 של מועצת הביטחון של האו”ם מציינת כי כל אחת מהמדינות החברות החתומות על ההסכם יכולה להפעיל מנגנון שיחזיר את כל הסנקציות שהוסרו מאיראן, מבלי לעבור דרך “תהליך הבוררות” שמתקיים כעת.

אם המצב לא מספיק מסובך, באוקטובר השנה יפוג אמברגו הנשק שהטיל האו”ם על איראן. האמברגו הוטל כחלק מהסכם הגרעין. הוא קבע כי אם עד ה-18 באוקטובר לא יוחזרו כל הסנקציות נגד איראן, אמברגו הנשק יוסר. הסרת האמברגו תאפשר לרוסיה ולסין להגביר את מכירת הנשק לאיראן.

כל זה מוביל למסקנה שהמתח בין ארה”ב לאיראן צפוי לגבור בהמשך השנה. ארה”ב תחפש להטיל סנקציות חדשות, האירופים יצפו בהתפתחויות, ואיראן תצטרך לשקול האם היא באמת רוצה להעשיר אורניום לדרגה גבוהה.

תמונה:Khalil Mazraawi/AFP via Getty Images

ירדן תרצה לנקום סימבולית בישראל ולמצוא תחליף לארה”ב

הפתרון לבעיה עשוי להיות בדמות אסטרטגיה משולבת: הפגנה פומבית סמלית של חוסר שביעות רצון מהסיפוח הישראלי ומתוכנית המאה; המשך קיום הסכם השלום מ-1994 שחשוב לירדן ולישראל גם יחד; ובמקביל – חיפוש אלטרנטיבות אחרות לכסף האמריקני שמפעיל עליה מנופי לחץ.

לפי התרחיש הזה קיימים מספר מהלכים שירדן יכולה לבצע כדי להוציא לפועל הפגנה סמלית של חוסר שביעות רצון מהסיפוח הישראלי ומתוכנית המאה. לדוגמה, החזרת שגריר ירדן בישראל (דבר שכבר קרה בסוף 2019); הגברת הרטוריקה האנטי-ישראלית בתקשורת; ואולי גם ביצוע אימונים צבאיים או “משחקי מלחמה” שבהם ישראל היא המטרה. אפשרות נוספת היא קידום יזום של המטרות הפלסטיניות באו”ם.

אם יהיה מדובר במהלך מינורי, ישראל וארה”ב לא יגיבו אליו. אך אם יהיה מדובר בצעדים משמעותיים יותר, ייתכן שארה”ב תרצה להגן על ישראל ועל האסטרטגיה של עסקת המאה – דבר שיציב בפני המלך עבדאללה דילמה.

בפברואר 2018 חתמה ארה”ב עם ירדן על מזכר הבנות שבמסגרתו יועברו לירדן לפחות 1.275 מיליארד דולר, מדי שנה, עד 2022. מדובר בכספי סיוע להתמודדות עם בעיות כלכליות ולחיזוק הצבא. כפי שעושה טראמפ בכל העולם, הוא יוכל לעשות גם כאן – להשתמש במינוף הכלכלי שיש לארה”ב כדי “ליישר” את עבדאללה. טראמפ יוכל להשהות את העברת הכספים או לבטל אותם לגמרי. הוא יוכל גם להטיל מכסים על סחורות המיובאות מירדן, בדומה למה שהוא עושה מול סין. מהלך זה יפגע בכלכלה הירדנית שכן כ-20 אחוז מהיצוא של ירדן הוא לארה”ב.

לא מדובר ברעיון דמיוני. לאחר ש-128 מדינות באו”ם הצביעו בעד החלטה השוללת את ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, בדצמבר 2017, איים טראמפ לחתוך את כספי הסיוע אליהן. ניקי היילי, שגרירת ארה”ב לאו”ם, אף איימה “לאסוף שמות” של המדינות שהצביעו נגד ההחלטה.

לא תמיד האסטרטגיה הזו עובדת. בספטמבר 2018 הודיע הממשל האמריקני שיפסיק לחלוטין את העברת כספי הסיוע (כ-350 מיליון דולר בשנה) לאונר”א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם לפליטים פלסטינים, ככל הנראה כדי לגרום לפלסטינים להתיישר עם תוכנית המאה. מהלך שלא “יישר” אותם.

בכל מקרה, המלך עבדאללה, שוודאי חושב אסטרטגית, עשוי לחפש מקורות מימון אחרים במקום הכסף האמריקני שיוצר עליו מנופי לחץ. מקורות כאלה יוכל אולי למצוא במדינות המפרץ הערביות ובאירופה. מדובר במהלך שלוקח זמן, ולכן בטווח הקצר מנופי הלחץ האמריקניים יכולים להמשיך להשפיע על החלטותיו.

תמונה:Omar Haj Kadour/AFP via Getty Images

ארדואן צריך להחליט אם לפלוש לעומק סוריה

3מרגע שפרצה, ב-2011, מלחמת האזרחים בסוריה ניסו מליציות המגובות על ידי ארה”ב, בריטניה, צרפת, סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות הערביות להדיח את נשיא סוריה בשאר אל-אסאד. נשיא טורקיה, רֵגֵ’פּ טָאִיפּ ארדואן, לא נותר על הגדר וניסה לעשות זאת גם הוא. שנאתו כלפי השלטון הסורי התפתחה עוד כאשר אביו של בשאר, חאפז אל-אסאד, אישר למפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) להקים מחנות אימונים בסוריה מהם יצאו לוחמי הגרילה הכורדים למתקפות טרור נגד טורקיה.

פעולותיו של ארדואן היו הדרגתיות ומדודות: בתחילה הוא פתח את הגבול, אפשר לג’יהאדיסטים לעבור לסוריה והקל על משלוחי הנשק לשם. בהמשך הוא ביצע פיילוט של פלישה צבאית, כאשר שלח בפברואר 2015 טנקים ומשוריינים לתוך סוריה כדי לחלץ את עצמותיו של סולימאן שאה – סבו של עות’מאן הראשון. ובאוגוסט 2016 פתח במבצע “מגן פרת”, שבו פלשו כוחות צבא טורקיים לסוריה כדי להילחם במליציות של דאע”ש ולאלץ את הכורדים לסגת מאזור הגבול עם טורקיה עד מזרחה לנהר הפרת.

אבל הכורדים נותרו בשטח. ולכן בשקט בשקט רקם ארדואן את המבצע הגדול הבא, אותו תכנן להוציא לפועל ביום שבו ארה”ב תצמצם את נוכחותה באזור, (ארדואן חשש להיקלע לעימות עם כוחות אמריקניים) וביום שבו רוסיה – הפטרון של סוריה – תיתן לו אישור פעולה. ארדואן קיווה להשיג את אישור הפעולה הזה בינואר 2017 כאשר ישב באסטנה, בירת קזחסטאן, עם נציגי ממשלת סוריה ותומכיה – רוסיה ואיראן, ומנגד המורדים ונציגי ממשלת טורקיה, התומכת בהם.

באמצעות “שיחות השלום” (שכונו תהליך אסטנה) חשב ארדואן שיוכל להגיע להבנות עם רוסיה או לכל הפחות ירכך אותה לתת אישור לפעולה. התקוות נגוזו כאשר רוסיה הותירה את כוחותיה בעמדות שמנעו מטורקיה גישה לאזורים הכורדיים (באפרין). ויותר מכך, רוסיה דרשה שהמפלגה המייצגת את הכורדים בסוריה (PYD) תהיה מעורבת בשיחות שלום עתידיות, מכיוון שהכורדים הם בעלי עניין מרכזיים בקונפליקט הסורי.

בכל זאת, ל”שיחות השלום” הייתה גם תוצאה רצויה עבור ארדואן: הוחלט בהן שבצפון מערב מחוז אידליב, הנושק לגבול עם טורקיה, יהיה אזור מפורז בו אסורה הכנסת צבא או כל פעולה צבאית. הרעיון הוא למנוע מעבר פוטנציאלי של מיליוני פליטים לטורקיה.

בנקודה זו החל המצב להסתבך. בסוף 2017 פתחו כוחות של ממשלת סוריה (ככל הנראה בתמיכת רוסיה) בסדרת מתקפות צבאיות נגד מורדים באזור אידליב. טורקיה האשימה את ממשלת סוריה בהפרת ההסכם ודרשה מרוסיה לאכוף אותו. מנגד, רוסיה טענה כי הפעולות באידליב בוצעו נגד מטרות טרור והן מוצדקות, והפלילה את טורקיה בביצוע מתקפת רחפן על בסיס חיל אוויר רוסי (בהמשך חזרה בה רוסיה מההאשמות).

לא נדרש הרבה כדי שארדואן יאבד את סבלנותו. בינואר 2018 הוא צפצף על הכוחות האמריקנים והרוסים והודיע כי טורקיה החלה רשמית בפעולה נגד הכוחות הכורדים באזור העיר אפרין שבצפון סוריה, בהתחלה באמצעות ירי פגזים מעבר לגבול, ומיד אחר כך באמצעות כוחות קרקעיים (מה שכונה “מבצע ענף זית”). במרץ הסתיים המבצע לאחר שטורקיה כבשה את אזור אפרין והחלה להקים רצועת ביטחון לאורך גבולה שתמנע מעבר פליטים לשטחה. נוסף לכך בסוף אותו חודש הודיע נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, כי הכוחות האמריקנים יעזבו “בקרוב מאוד” את סוריה.

נלהב מהישגיו, הקדים ארדואן את הבחירות לנשיאות טורקיה ולפרלמנט, בהן הגדיל את כוחו. בינתיים, בשאר אל-אסאד, השואף להחזיר לשליטתו את כל שטח סוריה, תכנן מתקפה נגד המורדים האחרונים בסוריה באזור אידליב – שם הקים ארדואן 12 (ובהמשך 14) עמדות תצפית של צבא טורקיה (שהן למעשה בסיסים צבאיים) שהוקמו כחלק מ”שיחות השלום” של אסטנה שיצרו אזור מפורז. באמצעות העמדות מפקח ארדואן על הנעשה במחוז ומונע מתקפות על המורדים שבכוחן להבעיר את האזור ולגרום למיליוני תושבים לברוח לטורקיה.

פוטין, בניסיון למנוע מבשאר אל-אסאד להצית את אזור אידליב, הגיע להסכם עם ארדואן לפיו אזור החציצה באידליב יישלט על ידי כוחות טורקים ורוסים יחד. הוא הבטיח שרוסיה תימנע מפעולות גדולות באידליב נגד טרוריסטים, ובתמורה הבטיח ארדואן שיפעל נגד קבוצות קיצוניות שנותרו באידליב, בהן היאת תחריר א-שאם שהשתמשה ברחפנים כדי להפיל פצצות על בסיסי חיל אוויר רוסיים בסוריה. כך הצליח פוטין, מנקודת מבטו, למנוע מאסאד לבצע מתקפה כימית נגד המורדים באידליב, ומארה”ב ומבעלות בריתה להגיב אליה באמצעות הפצצת נגד.

כל זה היה יפה על הנייר. ב-2019 התפתו כוחותיו של בשאר אל-אסאד להתקיף את המורדים באידליב. וכאן מגיעים לשיא – בינואר 2020 איים ארדואן לשלוח כוחות צבא לתוך סוריה אם ממשלתו של בשאר אל-אסאד תמשיך לחתור תחת ההסכם. בסוף אותו חודש הוא חזר שוב על האיום, דרש מכוחותיו של בשאר אל-אסאד לסגת והוסיף שמדינתו אינה מסוגלת לקלוט פליט אחד נוסף (אם כי מאידליב כבר נמלטו, כנראה לכיוון הגבול הטורקי, אלפים אם לא עשרות אלפי אנשים).

נכון למועד כתיבת שורות אלה (בסוף פברואר), השיחות בין אנקרה למוסקבה אינן מצליחות לנרמל את המצב. אסאד ממשיך בפוטש שלו לתוך אידליב בניסיון להשיג טריטוריה ולחסל את המורדים, וארדואן מנסה עם כוחותיו לעצור אותו, בכוח. את הצעד הבא במשחק השחמט הזה יעשו פוטין – שינסה לעצור שוב את בשאר אל-אסאד, או ארדואן – שיאבד את סבלנותו וישלח כוחות צבא גדולים שישתלטו על מחוז אידליב ויובילו את המלחמה בשטח סוריה למצב חדש.

תמונה:Chung Sung-Jun/Getty Images

קים ג’ונג-און בצומת דרכים: לוותר על הגרעין או להשתעבד לסין

4קים ג’ונג-און בדילמה. עד לפני שנתיים הוא נתפש כמלך העולם. הוא ביצע ניסוי מוצלח בשיגור טיל בליסטי בין-יבשתי, פוצץ פצצת מימן, איים על ארה”ב וגרם לה לשבת למשא ומתן. עד לפני שנתיים הוא היה בפוזיציה יוזמת ומובילה.

כעת המצב השתנה וקים אינו מוביל יותר. עומדות בפניו שתי אפשרויות בלבד: להתפרק מנשק גרעיני, כפי שדורשת ארה”ב, ולהפסיד שנים של פיתוח ארוך ויקר; או לשמור על המאגר הגרעיני שבאמתחתו ואז, בלית ברירה, להשתעבד לסין (כפי שנראה מיד) – אופציה שהורגת את יחסי החוץ שלו. שתי האפשרויות גרועות מבחינתו.

תמונה:Handout/Dong-A Ilbo via Getty Images

בואו ניזכר: ב-2018 נפגש קים עם טראמפ והשניים הסכימו על פירוק צפון קוריאה מנשק גרעיני. בתמורה התחייבה ארה”ב שלא לתקוף את הצפון. חלפו שנתיים ומעט מאוד זז – קים לא התפרק מנשקו והעסקה לא הבשילה. מה כן קרה? הסנקציות הכלכליות הכבדות נותרו במקומן והמשיכו לחנוק את צפון קוריאה שתלויה יותר מתמיד בסין להישרדותה.

ב-2019 תפסה סין 92 אחוז מסחר החוץ של צפון קוריאה, לעומת 17 אחוז ב-2001. דבר הנעשה באמצעות כ-5,000 חברות סיניות הסוחרות עם צפון קוריאה. סין גם מאפשרת לנפט לעבור לשטח צפון קוריאה דרך צינור ומספקת לה כמיליון טון מזון בשנה – בעיקר אורז ותירס (צפון קוריאה מייצרת בשטחה כ-5 מיליון טון מזון בשנה). ב-2019 שלחה סין גם כ-350 אלף תיירים סינים לצפון קוריאה ששהותם שם הוסיפה כ-180 מיליון דולר להכנסות המדינה.

בדרך זו סין מגנה על צפון קוריאה מנפילה לרעב, וצפון קוריאה הופכת ליותר ויותר תלויה בה. כדי שהתלות תיפסק, אחת ממדינות האזור צריכה לסחור עם צפון קוריאה – דבר שלא צפוי לקרות בקרוב. דרום קוריאה לא תסחור עם הצפון ללא הסכמת בת הברית שלה – ארה”ב – האוסרת על הקלה בסנקציות הכלכליות עד שלא תהיה התקדמות משמעותית בפירוק מנשק גרעיני. גם יפן לא תבגוד בארה”ב, והמשאבים של רוסיה מוגבלים. צפון קוריאה, מבחינת רוסיה, היא אזור תחת שליטה סינית.

ככל שצפון קוריאה תלויה בסין, כך קטנה יכולתה ליזום מהלכים אסטרטגיים ביחסי החוץ שלה. המחשה לכך הייתה בדצמבר האחרון. רגע לפני ערב חג המולד, איימה צפון קוריאה “להעניק לארה”ב מתנת חג מולד” מפתיעה. אבל חג המולד הגיע וסנטה לא בא עם המתנה. לפי הערכות “המתנה” הייתה ניסוי נוסף בטיל ארוך טווח או שיגור של לוויין. מה גרם לקים לחזור בו? זמן קצר לאחר שקים שיגר את האיום המרומז, סטיבן ביגון, השליח המיוחד של ארה”ב לצפון קוריאה, נסע לסין. לא ידוע מה קרה בפגישה שניהל שם, אבל אחת ההשערות היא שהוא ביקש מהסינים להתערב. והסינים הורו לקים לבטל את “המתנה”, בתמורה להטבות אמריקניות בהסכם הסחר שנחתם בינואר.

לקים לא הייתה ברירה אלא לציית לסין השולטת בכלכלתו, בקו החיים שלו. והמשטר הסיני, מצדו, לא ירצה לערער את המצב בצפון קוריאה למקרה שתגיע לחרפת רעב או שתיקלע למהפכה שלטונית – משברים שיציפו את הגבול במיליוני פליטים וייצרו כאב ראש גדול לבייג’ינג. האינטרס הסיני, בינתיים, הוא לרסן את קים.

אז מה יבחר קים לעשות? לא ברור. אפילו אם ינסה שוב לפתוח במו”מ עם ארה”ב לפירוק מנשק גרעיני, אף אדם נורמלי לא יבלע את הפיתיון. מלבד העובדה שקים לא עמד בהסכם מול טראמפ, לצפון קוריאה יש היסטוריה ידועה של השתמטות מהתחייבויות: למשל כשהבטיחה בשנות ה-90 לביל קלינטון שתפרק את כור הפלוטוניום שלה ותעצור את תוכנית הגרעין ובינתיים רק האיצה את מאמציה להעשיר אורניום. גם ב-2007, כשהגיעה עם בוש להסכם והתחייבה לעצור את ניסויי הגרעין שלה, היא שיגרה ב-2009 טיל שביטל את ההסכם.

עם זאת ואחרי הכול, קים הוא דיקטטור. ומדיקטטורים לא תמיד אפשר לדעת למה לצפות.

תמונה:Benjamin Chasteen/The Epoch Times

ג׳יימס אוק’יף (O’Keefe) אינו עיתונאי במובן המקובל של המילה. בתקשורת מדמים את שיטותיו לאיסוף מידע לטקטיקות גרילה. הוא מומחה באמנות התחבולה, באימוץ זהויות בדויות וביכולת לחלץ מידע ממושאי תחקיריו, והיום הוא עומד בראש צוות של עשרות סייענים שאותם הוא מפעיל ברחבי ארה”ב.

בניגוד לאנשי מודיעין המכוונים את יכולותיהם כלפי מדינות עוינות, אוק’יף מקדיש את זמנו בניסיון לחשוף שחיתויות והתנהגות בלתי הולמת בגופי ממשל אמריקנים, בארגונים פרטיים, בכלי תקשורת ובחברות הייטק בעמק הסיליקון. הוא עושה זאת כבר במשך כ-15 שנה, דרך פרויקט וריטאס (Project Veritas) שבראשו הוא עומד – המצייד “מקורות” שגייס במצלמות נסתרות במטרה לבצע חקירות סמויות.

צילום מסך מתוך הווידאו שבו מצולם ג’ון בוניפילד, מפיק בכיר ב-CNN, מודה שהרשת משקרת

שמו של אוק’יף עולה לעתים קרובות בתקשורת, ולא תמיד לחיוב. עמדותיו הקונסרבטיביות ותמיכתו בממשל טראמפ התפרשו בגופי תקשורת רבים כבעייתיים. עם זאת, ההקלטות הסמויות שהעלה אוק’יף לרשת והשחיתויות שחשף היו משמעותיות הרבה יותר מהרקע הפוליטי שלו. כך למשל חשף ב-2019 הקלטה המתעדת שיחה שנערכה בבית קפה בין מקור שלו ובין ג’ן גנאי, ראש תחום “חדשנות אחראית” בגוגל, העובדת על פרויקטים של בינה מלאכותית. גנאי חשפה בפני המקור שגוגל מתכננת, לכאורה, למנוע מצב שבו טראמפ יזכה שנית בבחירות. “כולנו נדפקנו ב-2016”, אמרה גנאי. “לא רק אנחנו נדפקנו, אלא האנשים, גופי התקשורת, כולם נדפקו, כך שהיינו [בגישה של] איך מונעים מדבר כזה לקרות שוב […] אנחנו גם מאמנים את האלגוריתם שלנו שאם 2016 תקרה שוב, האם התוצאה תהיה שונה?”

זאת לא הפעם הראשונה שאוק’יף חושף תחבולות, לכאורה, הנעשות בגופים מובילים בארה”ב בניסיון למנוע מטראמפ להיבחר. באוקטובר 2016 הוא תיעד בווידאו פעילים דמוקרטים שהסבירו כיצד הם הביאו לעצרות של טראמפ מתנדבים, בהם “חולי נפש”, כדי להצית אירועים אלימים ולעורר בלגן. באותו אופן הצליח אוק’יף לצלם ביוני 2017 מפיק בכיר ב-CNN בשם ג’ון בוניפילד, מודה בפני המצלמה כי הרשת דוחפת ללא הרף סיפורים על הקשרים בין טראמפ לרוסיה, על אף שבמרבית המקרים אין לה הוכחה ממשית לכך. “אין לנו ממש הוכחה לכלום”, אמר בוניפילד. “אני מרגיש שאין להם [לראשי CNN] כלום אבל הם ממשיכים לחפור […] אני חושב שהנשיא [טראמפ] צודק כשהוא אומר שמנהלים נגדו ציד מכשפות, שאין להם שום הוכחה אמיתית”. החשיפה הובילה את עורך דינו של הנשיא טראמפ להגיש באוקטובר 2019 מכתב לרשת CNN המאיים בתביעה בגין הטיה ו”פרקטיקות שגויות”.

אנדרו ברייטברט, המנטור של אוק’יף | תמונה:Win McNamee/Getty Images

אוק’יף לא רק מצמיד מצלמות לסייענים שלו, אלא גם מלמד אותם כיצד לדובב את מטרותיהם. הסיפור הגדול האחרון שפרסם התרחש בנובמבר 2019. “חפרפרת” ברשת הטלוויזיה ABC שלחה אליו וידאו שבו מצולמת איימי רובאך, מגישת התוכנית “בוקר טוב אמריקה”, מספרת כיצד מנהלי הרשת “הרגו” סיפור ענק שהיה לה כבר לפני שלוש שנים על הפדופיל ג’פרי אפשטיין, ורומזת למניעים אסורים.

זה בטח לא פשוט לגייס סייענים או מקורות בחברות כמו פייסבוק, גוגל, CNN וכו’. איך אתה עושה את זה? אני שואל את אוק’יף בריאיון. 

“יש סודות מסחריים שאני לא יכול לספר. מה שאני כן יכול לומר זה שלאנשים בתוך החברות שהזכרת נמאס מדברים שהם עדים להם. אז מקצתם פונים אליי באופן יזום, וכמה מהם מוכנים לשאת על גופם מצלמה סמויה. הרבה דברים קורים במדינה שלנו, והתפקיד שלי הוא למצוא את האדם הבלתי סביר שיהיה מוכן לקשור לעצמו מצלמה ולעשות את הבלתי נתפס. לא קל למצוא אנשים כאלה, ונדרשים אימונים רבים והצטיידות לפני שאנחנו שולחים אותם לשטח.

“רוב האנשים האלה חולקים את מה שאני מכנה ‘תסביך צדק’. אחד האנשים שאיתם שוחחנו אמר: ‘גיליתי שמה שהארגון הזה עושה כל כך רע, שהרגשתי שלציבור יש זכות לדעת’. זה כמעט שהמחויבות שלהם לרעיון גדולה מכל הקרבה שהם עשויים לשאת בחייהם האישיים.

“כמובן, רוב האנשים מפחדים ודואגים לרווחתם האישית; אני מתעניין באנשים שאינם מודאגים לגבי רווחתם. פרויקט וריטאס זקוק לאנשים כאלה – בעלי אמונה חזקה. אדוארד סנודן היה כזה. יש אנשים שלא אוהבים אותו, אבל הוא דוגמה לאדם שהרס את עצמו כדי לחשוף את הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) ושינה את העולם.

“אני חושב שהגענו לנקודת מפנה בהיסטוריה של ארה”ב. המדינה שלנו נמצאת על הקצה. נראה כאילו המרכז לא יכול להחזיק מעמד והדברים מתפוררים. התחושה היא שמלחמת אזרחים תרבותית עומדת לפרוץ”.

אוק’יף עם שותפתו, שהתחזתה לזונה, אוקטובר 2009 | תמונה:Win McNamee/Getty Images

האם זה אתי?

פעילותו של אוק’יף הביאה עליו לאורך השנים ביקורות קשות. “ג’יימס אוק’יף: הכירו את האיש שמייצר את הפייק ניוז”, קראה בינואר 2018 כותרת ב”ניוזוויק” שביקרה את ספרו החדש American Pravda (2018). בניוזוויק כינו אותו “אקטיביסט שמרן-סלש-עיתונאי מופרע-סלש-טרול מושבע”. אמנם הוא טוב במה שהוא עושה, נכתב במגזין, אבל מה שהוא עושה לא יכול להיקרא עיתונאות. הסיבה לכך היא שבמקום לשאול שאלות (שהתשובות עליהן אינן ידועות), כפי שעיתונאים עושים, אוק’יף כבר יודע מה התשובה ואז רוקם “עוקץ” כדי לשאול את השאלות ולקבל את התשובות המתאימות. במילים אחרות, יש לו אג’נדה.

הביקורת הגדולה ביותר נגדו הייתה שהוא עורך באופן מגמתי את תחקירי הווידאו שהוא מציג לציבור. הטענה הועלתה ב-2009, כשאוק’יף התחזה לסרסור, וביחד עם שותפתו שהתחזתה לזונה, הם ביקרו בשישה סניפים של ארגון ACORN שעסק בסיוע למשפחות מעוטות יכולת בנושאים חברתיים שונים. השניים חשדו שמשהו מסריח מתרחש בארגון, ולכן תכננו “עוקץ”. הם ביקשו מהסניפים סיוע במציאת דיור לעסק “עבדי המין” שלהם שפורח במרכז אמריקה. אנשים שפויים בדעתם היו מיד מסרבים לשתף איתם פעולה ומדווחים למשטרה על העסק האסור, אך באופן מפתיע בכל הסניפים, מלבד אחד, שמחו לסייע להם, כפי שהראו צילומי הווידאו.

הסיפור הפך לוויראלי והוביל לביטול התרומות הפרטיות ל-ACORN ולהתמוטטות הארגון. אבל קרה גם דבר נוסף – נטען כי אוק’יף ערך במגמתיות את הצילומים. בווידאו הערוך הוא נראה לבוש כסרסור, אך הווידאו הלא ערוך “מראה כי אוק’יף לא רק שלא התלבש בדרך הזו (כסרסור, י”י) במשרדי ACORN, הוא גם לא טען מעולם שהוא סרסור”, נכתב בניו יורק מגזין.

אוק’יף טען להגנתו שהתלבש כסרסור בשביל הפתיח המצולם של כתבת התחקיר שהוצגה לציבור, וכי בפגישות במשרדי ACORN דן באופן פתוח עם הנציגים ביבוא של “עבדי מין”, כפי שמראים הסרטונים. “האם פרוטוקול הסרסורים דורש מהסרסור ללבוש מעיל פרווה של צ’ינצ’ילה?” מחה אוק’יף.

איימי רובאך, מגישת התוכנית “בוקר טוב אמריקה”. בנובמבר האחרון פרסם אוק’יף וידאו בו היא מספרת כי הרשת גנזה סיפור שהיה לה כבר לפני שלוש שנים על הפדופיל ג’פרי אפשטיין | תמונה:ABC/ Ida Mae Astute, via Flickr: Walt Disney Television/CC BY-ND 2.0

בוא נדבר על זה. האשימו אותך בעריכה מגמתית של סרטוני וידיאו בדרך שמציגה את הסיטואציה בצורה מסולפת מחוץ להקשר. נשמע שיש פה בעיה חמורה.

“הרבה אנשים שצילמנו הודו שהם אמרו את הדברים שהם אמרו והתפטרו. אם התפטרת והודית שאמרת את מה שאמרת, איפה הדוגמה לעריכה המגמתית לכאורה? כשטענו שערכתי את הווידאו בצורה מגמתית, אף פעם לא נתנו דוגמה ספציפית. זה הכול הגזמות, האשמות בלי שום דוגמאות ספציפיות. הם לא מסוגלים להצביע על דוגמה שכזאת.

“אני רוצה לציין דבר נוסף. עצם טבעה של העיתונות הכתובה והמצולמת היא שיש לערוך את הסיפור כדי שיתאים לפורמט שבו הוא מפורסם. אם רק תפרסם זרם של מילים גולמיות, אולי לא יהיה בזה שום היגיון. במילים אחרות, כפי שהמשפטים בעיתון עוברים עריכה, גם הווידאו צריך לעבור עריכה. אבל בניגוד לעיתונות הכתובה, וידאו תופס את המציאות בצורה מדויקת יותר. יש לי הרבה כבוד לעבודה שאתם עושים, אבל כתבי עיתונים אינם יכולים לתפוס את המציאות בצורה מדויקת כמו וידיאו. משום שבווידיאו אתה יכול לתפוס את האינטונציה של האדם, אתה תופס את הדקויות שהמילה המודפסת אינה יכולה לתפוס. לא משנה אם אתה הכתב הכי טוב בעולם, אתה לא יכול לתפוס את כל הניואנסים האלה שמצלמת הווידיאו יכולה לתפוס. גם הרבה יותר קשה להשמיט פרטים בווידאו. כשאני קורא את הניו יורק טיימס, מדי יום העיתון נעשה גרוע יותר ויותר. הם משמיטים פרטים. מצלמת הווידיאו, לעומת זאת, אינה יכולה להשמיט פרטים. אני לא יכול להשמיט פרטים כשאני מצלם אותך במשך שעה”.

ג’יימס אוק’יף במהלך הראיון שנערך במשרדי אפוק טיימס בניו יורק | תמונה:Samira Bouaou/The Epoch Times

מלבד קטעי וידאו קצרים, אתם מציגים גם סרטוני וידיאו באורך מלא? 

“עשינו זאת בעבר, אבל זה יצר בעיה. לפני כשבע שנים ביצענו תחקיר על רשת הרדיו הציבורית של ארה”ב (NPR) – החלטנו לפרסם ריאיון שערכנו באורך שעתיים-שלוש בשלמותו. אבל אז, כמה תאורטיקנים של קונספירציות נברו בווידיאו הגולמי ומצאו כל מיני אי-תאימויות לכאורה. הם גם אמרו: ‘איך אנחנו יכולים לדעת שלא יצאת מהבניין [שבו נערך הריאיון] ואחר כך חזרת לשם?’ כך הבנו שלעולם לא נוכל לרצות את האנשים האלה”.

חלק מרכזי מהעבודה שלך סמויה. אתה או האנשים שאתה מפעיל, מתחזים לפעמים למישהו אחר. האם זו פעולה אתית בעיניך? 

“יש פה שתי סוגיות שונות. הראשונה היא הקלטה בסתר. נניח שאני משוחח איתך במסעדה כלשהי, ואנחנו מכירים זה את זה במידה מסוימת. אמנם נפגשנו פעם אחת בעבר, אבל אני סוג של זר עבורך. מהבחינה האתית, אם אני כתב בניו יורק טיימס, אני עשוי לכתוב כל מה שאתה אומר לי. מחר אני עשוי לפרסם את זה בכל העולם. לא יכולה להיות לך כל ציפייה לפרטיות.

“תראה, מבחינה אתית, הייתי טוען שאם אקליט אותך אעשה איתך צדק רב יותר מאשר שרק אכתוב את מה שאתה אומר, כיוון שזה יהיה מדויק יותר. מנקודת מבט אתית או מוסרית, ההקלטה הסודית אינה הבעיה. איפה תהיה בעיה אתית? אם הייתי מניח מכשיר הקלטה על השולחן ומסתלק מהמקום (כמו בהאזנות סתר, י”י). אנחנו לא עושים את זה בפרויקט וריטאס”.

אולי. אבל אתה לא כתב של הניו יורק טיימס, אחד שאני יודע שיכול להקליט אותי או לכתוב עליי, אתה אדם רגיל שאני אוכל איתו במסעדה. 

“השאלה שלך מובילה אותי לסוגייה האתית השנייה – ההטעיה או מצג השווא. זה נושא שאפשר לדבר עליו שעות. אנחנו טוענים שזה הכרחי. אנחנו טוענים כי הטעיה, במקרים מסוימים, נדרשת כדי לחשוף את האמת, משום שיש נושאים שהם בעלי חשיבות ציבורית עמוקה וחיונית. אזרחי ארה”ב אינם מודעים מספיק לגבי מה שקורה במדינה שלהם. אין להם המידע הדרוש כדי לקבל החלטות מושכלות. כדי לעזור להם, אנחנו זקוקים לעיתונאים חוקרים וחושפי שחיתויות שישיגו את המידע בצורתו הגולמית האמיתית. לזה אני מחויב, והארגון שלי, פרויקט וריטאס, הוא חוד החנית של המאמץ הזה. לאחרונה קראתי ספר, וההגדרה של מחבריו היא שעיתונות חוקרת היא הממונה על הגנת המצפון; היא מאפשרת לאנשים לגבש רעיון לגבי מה מוסרי ומה לא מוסרי בחברה. וכמובן, ההיסטוריה מלאה בעיתונאים חוקרים שעשו זאת”.

בכל זאת, עולה השאלה איפה עובר הגבול. האם על העיתונאי להטעות את המרואיין שלו כדי להוציא ממנו את האמת?

“אם תבחן את ההיסטוריה, תגלה שזה הכרחי לחלוטין. תפקיד העיתונאות הוא לספר את האמת ולהביש את השטן. כלומר, עיתונאות עוסקת באמירת האמת לקהל. אפילו אם זה אומר להטעות את המרואיין שלך. אגב, זה לא ייחודי רק לי. עיתונאים מטעים את המרואיינים שלהם כל הזמן. עיתונאים משחדים ומפתים. פיתוי לא בא לידי ביטוי רק בצורה סמויה. אתה צריך לשמוע איך כתבי הניו יורק טיימס מדברים עם ה’נחקרים’ שלהם בטלפון. הם גורמים לך לחשוב שאתה חבר שלהם, החבר הכי טוב שלהם בעולם. ואז הם מפרסמים את הסיפור והמרואיין חושב ‘איך יכולתי לבטוח באדם הזה’.

“פיתוי, באופן כללי, הוא מה שרוב העיתונאים עושים ואמורים לעשות כדי לגרום לך לבטוח בהם. פרויקט וריטאס עושה זאת בדרך אחרת. אנחנו עושים שימוש בהעמדת פנים. אנחנו עושים שימוש בטכניקות סמויות, אבל הדבר הכי חשוב הוא לספר את האמת לקהל. רוב האנשים כנים יותר כשהם אינם יודעים שהם מדברים עם כתב. אם אתה כתב שמדבר עם מרואיין שמאכיל אותך בולשיט, מאכיל אותך בדברים שהוא רוצה שהציבור ידע, נחש מה? ייתכן שזאת לא עיתונאות אחראית. ייתכן שאתה נותן לציבור את מה שאותו מקור רוצה שתעביר לציבור. בפרויקט וריטאס הבעיה הזו לא קיימת כי האדם לא יודע שהוא מצולם. אנחנו תופסים את האדם ברגע אמיתי, בלי הגנות”.

יש גם חדי קרן

כמה טיפים של מידע אנונימי מגיעים אליכם דרך אתר הפרויקט מדי חודש? 

“מאות, אם לא אלפים. זה הולך וגדל”.

וכמה מתוכם אמינים? 

“אנחנו מקבלים כל מיני דברים. יש אלפי אנשים שרוצים להיות עיתונאים במשרה מלאה. יש לאנשים רעיונות: רעיון אחד לדוגמה עשוי להיות ‘האם חשבתם לחדור ל-ACORN בתחפושת של פרוצה?’ זה רק רעיון, אבל זה רעיון טוב ואימצתי אותו. אנחנו מקבלים טיפים ממלשינים מתוך ארגונים – אנשים שיש להם גישה למשהו, אבל לא מוכנים להצטלם. זה מקור מידע אנונימי נפוץ. מכיוון שאנחנו ארגון ויזואלי, מחובתנו לאמת את זה. ויש גם חדי קרן: אנשים מבפנים שיש להם גישה, בעלי אומץ מוסרי, המוכנים להצטלם. אלה האנשים שאנו מתמקדים בהם. שאלת כמה מסך כל הטיפים שאנחנו מקבלים הם חדי קרן: אחד מכל 10,000 פחות או יותר”.

אנשים המדליפים מידע מתוך ארגונים נחשבים לשטינקרים, למלשנים. לפעמים קשה להם למצוא עבודה לאחר מכן. איך הם אמורים להתמודד עם זה?

“מי שעושה את זה אצלנו, פרויקט וריטאס מגן עליו. הפרויקט מממן את החשבונות המשפטיים שלו. הפרויקט מעסיק אותו ומשלם לו משכורת במשרה מלאה. אבל הדבר החשוב ביותר עבורו הוא הסיפוק שבהוצאת הסיפורים האלה לאור ויידוע הציבור על הזוועות שנעשות. אם הסיפור מספיק טוב, אם זה משהו באמת נורא, ואם נצליח להקים צבא של חושפי שחיתויות, מה שעתיד לקרות זה שהארגונים החזקים האלה לא ינקמו בחושפי השחיתויות – כי חשיפת שחיתויות תיהפך לאינטרס ציבורי. היא תהיה הדבר הנכון והאמיץ לעשות מבחינה מוסרית. אף אחד לא ירצה לנקום באנשים תמימים שחשפו לעיני הציבור משהו שכל כך מזעזע את המצפון. חשוב להבין שאנחנו מדברים על מעשים רעים ומרושעים כל כך ש-98 אחוז מהאנשים חושבים שהם מוטעים”.

בספרך American Pravda אתה כותב על המושג “פייק ניוז” שמשמש את הנשיא טראמפ לניגוח כלי תקשורת ועיתונאים רבים. מהספר גם עולה תחושה ברורה שבחרת צד ברור בעניין, את הצד של טראמפ, דבר המשפיע על בחירת הנושאים שאתה עוסק בהם.

“אני חושב שיש בעיה במקצוע העיתונות. תפקידו הראוי של העיתונאי הוא לספק לאנשים חומר חדשותי שראוי לפרסום ולא את חוות דעתו המוסרית. אבל היום עיתונאים מספקים יותר מדי חוות דעת מוסרית. זה כבר הפך לקלישאה, אבל העיתונות היום היא בעיקר הבעת דעות ותו לא. הכול סובב סביב שיפוט מוסרי של החדשות. CNN, לדוגמה, היא רשת העוסקת אך ורק בנרטיב. בלי שום עובדות של ממש. בלי שום מידע חדש בפועל. הם בעיקר מנסים לחולל כותרות”.

הם גם מביאים חדשות, לא? 

“הרוב זה דעות; 95 אחוז מהאנשים בפאנלים שלהם בטלוויזיה מביעים כל הזמן את דעותיהם. אני, בתור צופה, רוצה לקבל רק את המידע, לא מעניינות אותי דעותיהם שפעמים רבות אין להן שום בסיס במציאות. אם תצפה בכתבות שלי, מידת המעורבות שלי היא: ‘אני ג’יימס או’קיף, קבלו את זה’. וזה הכול. זה כל מה שאני רוצה לומר.

“לפני שנתיים צילמנו סרטון וידיאו בוושינגטון פוסט, והיה שם בחור שאמר משהו כמו: ‘מאמר המערכת שלנו על רוסיה היה שגוי לגמרי’. הצלחנו לצלם אותו במצלמה נסתרת כשהוא אומר את זה וספגנו המון ביקורות. אנשים אמרו ‘ג’יימס לא מכיר את ההבדל בין מאמר מערכת לידיעה חדשותית’. אם תקרא את ספרה החדש של ג’יל אברמסון (לשעבר עורכת הניו יורק טיימס, י”י) – והיא אגב לא ימנית בדעותיה – היא טוענת את אותו הדבר. היא אומרת שמאמרי מערכת ודעות מוזגו לאחד. אז אם אין שום הבדל בין טורי הדעות ומאמרי המערכת, איפה החדשות האמיתיות? אם 92 עד 100 אחוז ממה שאנחנו רואים ברשתות החדשות בכבלים הן דעות, ללא שום בסיס במציאות, הרי שמדובר בפייק ניוז”.

אתה לא חושב שכאשר הנשיא טראמפ מכנה עיתונאים וכלי תקשורת “פייק ניוז” הוא פוגע באמינות המקצוע כולו?

“אני חושב שזאת אחת המעלות הגדולות ביותר של הנשיא. הוא גורם לאנשים להתעורר לגבי התקשורת. תרשה לי להבהיר את זה לקהל הקוראים שלכם: לתקשורת יש כל הכוח – התקשורת היא הכול. הכול מתחיל בתקשורת ונעשה על ידה, ואני לא מתכוון רק ל-CNN או לניו יורק טיימס. אני מתכוון גם לחברות המדיה החברתית בעמק הסיליקון. הן חברות תקשורת כשלעצמן משום שה-CNN, הניו יורק טיימס ו-NBC מפיצים את המסרים שלהם באמצעות המדיה החברתית. הם עובדים ביחד, מפיצים את המסרים שלהם יחד. בחלק מהמקרים יש ביניהם הסדרים עסקיים. זה מה שניק דודיץ’, עורך בניו יורק טיימס, סיפר לנו כשדיבר על מערכת היחסים שלו עם יוטיוב. הוא עבד איתם.

“היום, המחוקקים כמעט לא עוסקים בחקיקה כלשהי, אלא מבלים את רוב זמנם מול המצלמה ב-CNN. הם מבינים שהפוליטיקה תלויה באוכלוסייה מושכלת ושרוב האנשים מקבלים את המידע שלהם מהתקשורת. וכאמור, התקשורת לא מוגבלת רק לערוצי החדשות המסורתיים, אלא כוללת גם את גוגל, פייסבוק וטוויטר. במילים אחרות, אותם פוליטיקאים מבלים את רוב זמנם בהתעסקות עם ה-CNN, הניו יורק טיימס, NBC, פייסבוק, גוגל וטוויטר.

“ההבדל בין מה שקורה כעת בעיתונות האמריקנית לבין מה שקרה עם העיתון הסובייטי ‘פראבדה’ – הוא שכולם בבריה”מ ידעו שזה שקר, אבל לא היה להם האומץ המוסרי לעשות משהו בנידון. בארה”ב, לעומת זאת, הייתי אומר שיותר מ-50 אחוז מהאנשים מאמינים ברוב השקרים שמופצים בכלי התקשורת. לכן המעלה הגדולה ביותר של הנשיא הנוכחי היא שהוא מפנה את תשומת לב הציבור לנושא, וגורם לאנשים להטיל ספק: אולי זה לא אמיתי? הוא גורם לאנשים להתעורר. ואגב, בניגוד למה שנדמה, כלי התקשורת מרוצים מהמצב כי הם מרוויחים יותר כסף מאי פעם רק בעצם היותם שליליים ואנטגוניסטיים כלפי טראמפ”.

ובכל זאת, נראה שאתה מעוניין מאוד לזכות בכבוד ובפרסום של כלי התקשורת האלה. אתה רוצה שהם יכתבו עליך.

“זה אכן נוגד את האינטואיציה, כי אני הרי מותח עליהם ביקורת. המנטור שלי, אנדרו ברייטברט, ייעץ לי להתראיין לניו יורק טיימס, לדבר עם הארגונים האלה, לא לפחד. אנחנו רוצים שתקשורת המיינסטרים תסקר אותנו. במילים אחרות, המודל שלנו – או יותר נכון החזון שלנו – הוא להגיע לניו יורק טיימס, להופיע ב-CBS. זה מה שברייטברט לימד אותי: תן להם לסקר אותך. כלומר, למרות כל הביקורת שלי על כלי התקשורת האלה, אני גם מכיר בכוחם. כאן במנהטן, אם אתה לא מופיע בניו יורק טיימס, אתה לא קיים עבור תושבי מנהטן. לכן המדדים להצלחה הם עדיין כמה עמודים ראשונים תשיג בניו יורק טיימס שמסקרים את העבודה שלך. זה ‘הגביע הקדוש’ של התוצאות”.