הקוסם גנדלף, מתוך “שר הטבעות” | תמונה: Shutterstock

מאז שיצא ב-1937 “ההוביט”, ספרו האגדי של ג’ון רונלד רעואל טולקין, גדל מעגל הקוראים והמעריצים שלו במידה עצומה. עד 2003 נמכרו כ-50 מיליון עותקים של הספר^[1], ולאחר יציאת טרילוגיית “שר הטבעות” לקולנוע המספר הוכפל. עשרות ספרים ומאות מאמרים נכתבו על טולקין והעולם שיצר, וחברת אמזון עובדת בימים אלה על סדרת טלוויזיה חדשה בהשראת הספר.

מהו סוד קסמה של היצירה? מה יש בה שנוגע בנו כל כך? האם זהו רק “מסע הגיבור” או שיש בה דבר נוסף?

עוד בתקופת יציאתו של הספר “שר הטבעות” (1954) היו שמצאו הקבלות שעשה טולקין בין המציאות שלנו לבין העולם המופלא שיצר בספר, המכיל אלים נפילים, אלפים, בני אדם, גמדים, קוסמים וכמובן הוביטים.

טולקין (1973-1892), שהיה פרופ’ לספרות ולאנגלית באוניברסיטת אוקספורד שבבריטניה, יצר מתוך דמיונו יקום מקביל שכינה ה”לגנדריום” (Legendarium). ביקום היה כל מה שיש בזה שלנו – מיתולוגיה, היסטוריה ואפילו גאוגרפיה (המומחשת באמצעות מפות ששרטט בעצמו), ואיך לא, היו בעולם גם שפות מדוברות. טולקין שלט בשפות רבות בהן לטינית, יוונית, אנגלו-סקסונית, גותית ואפילו פינית. סקרנותו האינטלקטואלית דחפה אותו ליצור גם שפות חדשות אחרות (שחלקן ידוברו על ידי הדמויות בארץ התיכונה, בספר “שר הטבעות”).

ה”פלך” – המקום הפסטורלי והירוק בו חיים ההוביטים ובהם גיבור הסיפור בילבו בגינס, נוצר מנוסטלגיה שחש טולקין למחוז וורוויקשייר (Warwickshire), שם התגורר בילדותו עם אמו (שנפטרה כשהיה בן 12) ועם אחיו הקטן. במכתב למוציא לאור שלו מדצמבר 1955, כותב טולקין: “[הפלך] הוא אכן פחות או יותר כפר וורוויקשייר בתקופת ‘יובל היהלומים’ של המלכה ויקטוריה” (הכוונה היא לחגיגות 60 שנים למלכותה ב-1897)^[2].

פרודו, גיבור “שר הטבעות” | תמונה: Shutterstock

באופן דומה נוצרו הדמויות השונות ביקומו. טולקין חקר את הקשר שבין שפות עתיקות לתרבות הקשורה אליהן, וכך המיתולוגיה הגרמאנית והנורדית שהופיעו אי שם במאות הראשונות לספירה היוו ככל הנראה השראה לדמויות האלפים והגמדים^[3]. שמות הגמדים בספר “ההוביט” מגיעים מפואמות מיתיות בנורדית עתיקה בשם ה”אֶדָה הפואטית”, שהופיעו בתקופה הטרום-נוצרית באיסלנד.

יש פרשנים הטוענים שטולקין שאב את השראתו לאופיים ולאורח חייהם של הגמדים לאחר שקרא טקסטים מימי הביניים על ההיסטוריה של העם היהודי^[4]. הניתוק של הגמדים מארצם, החיים לצד עמים אחרים בעת שהם שומרים על התרבות שלהם, האופי התנכ”י הלוחם שלהם, ואפילו לוח השנה, דומים לטענת אותם פרשנים לתרבות היהודית. למעשה טולקין הודה בכך: “אני כן חושב על ה’גמדים’ כעל היהודים”, אישר במכתב מ-1955, “הם גם ילידים וגם זרים בהרגלים שלהם, מדברים בשפת הארץ, אך במבטא בגלל השפה הפרטית שלהם”^[5]. טולקין הציג את הגמדים כרציניים ומכובדים, אך גם כיצורים עם תכונות פחות טובות כמו רעב לזהב ובעלי גאווה.

למרות אין-ספור הקבלות נוספות שנכתבו על מקורות ההשראה של הסופר, כבר בהקדמה ל”שר הטבעות” מבקש טולקין להדגיש שאין לראות בספרו אלגוריה למציאות, אלא לקבלו כעולם אותנטי ושלם – מקביל לזה שלנו. “באשר לכל משמעות פנימית או ‘מסר’, אין בו, לפי כוונת המחבר, לא מזו ולא מזה. אין בו אלגוריה ואין בו ‘אקטואליה'”, כתב^[6].

מהבחינה הזו, טולקין היה שונה מחברו הטוב ק.ס. לואיס, מחבר הספר “דברי ימי נרניה”, שיצר אלגוריה נוצרית מובהקת. טולקין, שגם הוא היה נוצרי קתולי מאמין, חשב שאלגוריה היא צורה פשטנית מדי ליצירת אמנות עמוקה ופילוסופית.

טולקין לא יצר אלגוריה, אלא פילוסופיה. ובדיוק מסיבה זו פילוסופים עכשוויים מתעניינים בעבודתו וטוענים כי נטועות בה אמיתות גבוהות הקשורות בחיי בני האדם ובשאלות הגדולות שהעסיקו פילוסופים בהיסטוריה.

“הפילוסופיה [בספר שר הטבעות] היא חלק מעולמו של טולקין כמו שהמלחמות, צורות החיים שבו, ההיסטוריה, היופי והטרור הם חלק. היא לא נמצאת על פני השטח, היא מסתתרת מתחת, או מאחורי, או בתוך הדברים והאירועים בסיפור”, מסביר הפילוסוף פרופ’ פיטר קריפט מבוסטון קולג’ בספרו The Philosophy of Tolkien^[7]. “אם ‘שר הטבעות’ היה אלגוריה, הפילוסופיה הייתה על פני השטח, כמו סלעים. במקום זאת היא כמו גלעין כדור הארץ: מרכזית אבל נסתרת”.

רגע האמת

טרילוגיית “שר הטבעות” מפתחת סיפור שהתחיל בספר “ההוביט”. ההוביט, בילבו בגינס, מוצא טבעת במערתו של גולום (יצור מתבודד שהיה בעברו הוביט) וזו מאפשרת לו להיעלם כשהוא עונד אותה. ב”שר הטבעות” מתגלה המקור שלה והכוחות הנוספים שהיא אוצרת בתוכה.

סיפורה של הטבעת מתחיל במלקור, השטן ביקומו המקביל של טולקין, ובאל נחות בשם סאורון שהפך למשרתו. סאורון שכנע את בני הלילית (האלפים) לקרוץ 19 טבעות כוח המחולקות בין האלפים, נסיכי הגמדים ובני האדם. סאורון בעצמו קרץ בחשאי טבעת נוספת שיש בכוחה לשעבד את כל מי שמחזיק בטבעות האחרות ולשלוט בהם. הטבעת מכילה את כל כוח רשעותו של סאורון, וכשהוא מחזיק בה הוא בלתי מנוצח. אם היא תושמד, כל כוחו ייאבד יחד איתה.

הטבעת של סאורון, הנקראת “הטבעת האחת”, נמצאה על ידי בילבו בגינס, לאחר שנלקחה מידי סאורון מאות שנים קודם לכן. כל עוד הטבעת קיימת, היא שומרת אמונים לאדונה השטן, וכאשר מישהו עונד אותה, היא חושפת את מיקומה בפני הרוע ומושכת אותו אליה.

הטבעת הארורה | תמונה: Shutterstock

טולקין לא חשב במקרה על רעיון הטבעת, המאפשרת לעונד אותה להחזיק בשלושה כוחות: להפוך לבלתי נראה, לשלוט באחרים ולהעניק לבעליה חיי נצח. “טולקין למד יוונית ולטינית, הוא קרא את אפלטון, הוא קרא את ‘הרפובליקה'”, מסביר פרופ’ ראלף ווד מאוניברסיטת ביילור שבטקסס^[8]. “אפלטון כתב דיאלוג שנערך בין סוקרטס לחברו גלאוקון. בדיאלוג עולה שמו של אדם בשם ג’ייגיס, שנכנס למערה מלאה בדברים טובים ומוצא שם אדם מת וטבעת על אצבעו. ג’ייגיס לוקח את הטבעת ומבחין שהיא מאפשרת לו להפוך לבלתי נראה”.

הטבעת, כפי שממשיך הדיאלוג, מאפשרת לו לעשות דברים שלא יכול היה לעשות בעבר. למרות שנחשב לאדם טוב, הוא מתחיל לגנוב, ובהמשך משתמש בה כדי לנקום באויביו. עד שבסוף הסיפור גייג’יס נכנס לארמון, מפתה את המלכה והורג את המלך.

“אפלטון מעלה באמצעות הדיאלוג שאלה חשובה: ‘אם חיים לא מוסריים מובילים מישהו לעושר, כוח ותהילה, בעוד שחיים מוסריים מובילים לעוני וחוסר כוח, אז למה להיות מוסרי?” כותב פרופ’ אריק כץ מאוניברסיטת ניו ג’רזי במאמר שעוסק בטבעות הכוח^[9].

“גלאוקון חושב שאנשים הם טובים מוסרית רק בגלל שהם לא יכולים להיות פטורים מעונש – הם מפחדים מעונש על מעשיהם הרעים. אם לא יפחדו שיענישו אותם, הם יוכלו לפעול עם כוח חסר גבולות כדי לספק את תשוקותיהם, מבלי להתחשב בהשפעה הרעה שיש לכך. אפלטון, לעומתו, רוצה להפריך את המסקנה הצינית הזאת ולהצדיק את ערכם של חיים מוסריים”.

גלדריאל, אלפית בת מלוכה ממלכת לות’לוריין | תמונה: Shutterstock

הטיעון של אפלטון ארוך אבל הנקודה המשמעותית ביותר בו פשוטה: חיים לא מוסריים בסופו של דבר משחיתים את הנשמה של האדם. הם מובילים לחוסר אושר בסיסי, לחרדה מנטלית, לאבדן חברים ואהובים ולפשיטת רגל רגשית. אף כוח בעולם לא יכול לפצות על הריקנות הפסיכולוגית הזו. כוחו, עושרו ותהילתו של אדם מוסרי אמנם מוגבלים, אבל הוא חי חיים של יושר ושגשוג רוחני.

“עבור אפלטון, האדם המוסרי ידחה את השימוש בטבעת הכוח. האדם המוסרי יעדיף לחיות חיים של שלווה פנימית ויושר, חיים שמונחים על ידי עקרונות מוסריים ולא חיים של כוח וסיפוק מאינטרסים אישיים”, כותב כץ, שלוקח את המסקנה הזו צעד נוסף קדימה: לדבריו, מה שאפלטון ניסה להסביר במילים ובתיאוריות, טולקין מצליח להראות באמצעות הדמויות השונות בסיפורו: גולום, היצור שהחזיק בטבעת במשך התקופה הארוכה ביותר (כ-400 שנה), לפני שבילבו מצא אותה, מייצג חיים לא ישרים המובילים לחוסר אושר ולסבל. הוא מתואר בסיפור כיצור מסכן, מפוחד, הומלס חסר חברים שבמרבית זמנו מחפש את הטבעת – ה”פרשס” שלו, חמדתו. הטבעת השחיתה אותו לגמרי והוא איבד כל משמעות לחייו, מלבד התשוקה אליה.

“עבור אפלטון, וגם עבור טולקין, הרגע המשמעותי בסיפורה של כל דמות בספר הוא הרגע שבו היא מתפתה להשתמש בטבעת. זה רגע הבחירה שקובע את גורלה של הדמות”, מסכם כץ.

עלילת שר הטבעות מתפתחת לאחר שבילבו עוזב את “הפלך” ביום הולדתו ה-111 ומשאיר את הטבעת לאחיינו פרודו, שיוצא להר האבדון כדי להשמיד אותה שם. בהמשך העלילה טולקין מציג בפנינו דמות נוספת שדווקא כן מצליחה לעמוד בפיתוי שמוצג לה. גלדריאל, אלפית בת מלוכה ממלכת לות’לוריין, האלפית החזקה ביותר בארץ התיכונה.

“הפלך” בשר הטבעות. אזור כפרי וירוק שנבע מנוסטלגיה שהייתה לטולקין לאזור מגוריו באנגליה | תמונה: Shutterstock

ברגע של פגיעות, פרודו מציע לה את “הטבעת האחת”. “מבורכת את בחוכמה, באומץ, וביופי, הגבירה גלדריאל”, אומר פרודו. “נתון אתן לך את הטבעת האחת, אם תבקשי אותה מידי. גדול הדבר משיעור קומתי”^[10]. אבל ליידי גלדריאל צוחקת, משום שעם כל כוחותיה, אם הייתה רוצה לקחת את הטבעת מפרודו, הייתה יכולה פשוט לקחת אותה. אבל לקיחתה בכוח משמעה לפעול בדרך רעה: פירוש הדבר שהטבעת כבר השחיתה אותה.

“אני לא מתכחשת שליבי משתוקק מאוד למה שאתה מציע”, היא משיבה לפרודו שמושיט לה את הטבעת. “שנים רבות הייתי הופכת בדעתי, מה הייתי עושה אילו נפלה לידי הטבעת הגדולה, וראה! הנה היא בהישג ידי […] מרצונך החופשי תיתן לי את הטבעת!”

גלדריאל מתפתה ומרימה את ידיה, היא נראית יפה ומלאת אור עד שלפתע אורה דועך, היא מורידה את ידה וצוחקת: “עמדתי בניסיון”, היא אומרת לפרודו, “אוסיף להיות גלדריאל”. היא מסרבת ל”טבעת האחת” ונשארת נאמנה לעקרונותיה, ליושרה שלה ולעצמה.

“טולקין מראה לנו כאן שאדם עם חוזק מוסרי יכול לעמוד בפיתוי של הכוח העצום, אפילו במחיר הפסד אישי”, כותב כץ, “גלדריאל יודעת שבסירובה לכוח הטבעת היא לא תהיה מסוגלת לפעול להמשך קיומם של האלפים בארץ התיכונה. אבל היא עונה לאתגר של אפלטון, ומסרבת לתת לכוח להשחית את נשמתה”.

סם, חברו הנאמן של פרודו, שהתחייב בתחילת המסע שיישאר לצדו וישמור עליו, הוא אמנם הוביט פשוט, אך הוא עובר חוויה דומה לזו של גלדריאל. ישנו רגע בסיפור שבו הוא שם את הטבעת ורואה את עצמו לפתע גדול ובעל כוחות, אך עומד במבחן. “סם שקול למבחן שלו, והוא יודע שלא הוא צריך לענוד את הטבעת כדי לעמוד מול אדון האופל. טולקין מסביר ששני דברים הגנו על סם מהפיתוי של כוח הטבעת: אהבתו לפרודו, והמודעות שלו לעצמו”, כותב כץ.

בחירה חופשית ואלוהים

רגע הבחירה של פרודו הוא רגע השיא בסיפור. פרודו עונד את הטבעת במספר הזדמנויות, תחילה כסקרנות וכמטרת בריחה, ואחר כך מבחירה חופשית ומודעת. הוא מתמודד בגבורה מול הכוח שלה, עד שהכוח לאט לאט משתלט עליו. במסע הארוך להר האבדון, הקורא עד להתדרדרות במצבו הפיזי והפסיכולוגי. ככל שהוא מתקרב להר שבו הוא אמור להשליך את הטבעת לאש ולהשמיד אותה, כך הטבעת אמידה יותר לרצון שלו וקשה לו יותר להתקדם. כשמגיע רגע האמת, הוא אינו מסוגל לבצע את משימתו.

“הגעתי… אבל אני לא בוחר כעת לעשות מה שבאתי לעשות. אני לא אעשה זאת, הטבעת שלי!” אומר פרודו. אבל פרופ’ ראלף ווד, שראה את הגרסה המקורית של טולקין, טוען שהמילה “בחירה” לא הופיעה בה, אלא נוספה בגרסה שפורסמה לציבור^[11]. “בגרסה המקורית הוא כתב: ‘אני לא אעשה מה שבאתי לכאן לעשות, הטבעת שלי'” והופך לבלתי נראה. אם זה היה התסריט הסופי, סאורון היה משתלט לחלוטין על רצונו של פרודו. “במקום זאת, טולקין, שהיה נוצרי, הוסיף את המילה ‘בחירה’ לגרסה הסופית: ‘אני לא בוחר לעשות את מה שבאתי לעשות, הטבעת היא שלי’. כלומר, הרוע לא השתלט והשחית אותו לחלוטין, ויש לו עדיין חופש בחירה זעיר”. פרופ’ ווד מסביר שלפי הנצרות הקתולית, כשלאדם אין היכולת הזעירה לומר “לא” לרוע ו”כן” לטוב, הוא כבר לא בן אדם, אלא חיה. “שר הטבעות הוא באופן בסיסי יצירה דתית וקתולית”, כתב טולקין במכתב לחברו, הכומר רוברט מוריי. “האלמנט הדתי נספג בסיפור ובסמליות”^[12].

“אני ארחיק ואומר, שהדמות החשובה ביותר בשר הטבעות היא אלוהים”, אומר הפילוסוף פיטר קריפט^[13]. “כשפרודו וסם נכנסים ליער האלפים של לות’לוריין, סם אומר: ‘אם יש כאן איזה כשף, הוא נמצא עמוק מאוד, במקום שאני לא יכול לשים עליו את האצבע, אם אפשר להגיד כך’. פרודו עונה לו: ‘אפשר לראותו ולחוש בו מכל עבר’, וסם עונה: כן, ‘אבל אתה לא רואה מישהו מפעיל אותו’^[14]. נוכחותו של אלוהים, בשר הטבעות, היא בכל מקום”, מסביר קריפט, “הוא כל כך בכל מקום שאתה לא מבחין בו, כמו דג שלא מבחין באוקיאנוס”.

שאלת האלוהי ב”שר הטבעות” מתקשרת לרעיון הייעוד של כל דמות, המורגש באופן חזק וברור לאורך כל העלילה. “לא נוצרתי לעלילות סכנה. הלוואי ולא ראיתי מעולם את הטבעת! מדוע באה לידי? מדוע נבחרתי?” שואל פרודו את גנדלף, שעונה: “אלה שאלות שאין להן תשובה. יהא ליבך סמוך ובטוח, אין זה משום שניחנת בסגולות שאין באחרים: לא עוצמה ולא חוכמה, על כל פנים. אבל אתה נבחרת, ועל כן עליך לעשות שימוש בכל הכוח והלב והבינה שיש בך”^[15].

“טולקין מאמין שניתן לכל בן אדם מסע חיפוש ייחודי, שלא יכול להיות מבוצע על ידי אדם אחר”, מסביר פרופ’ ווד, “זה לא משהו שאתה מתנדב אליו, זה משהו שאתה נקרא אליו, ומגיב אליו”^[16]. מסע החיפוש, מסביר ווד, הוא כזה שאין בו צעדים ברורים וגם אין זה הכרח שהאדם שנמצא בשליחות יספיק להגיע ליעד בחייו.

לאורך הספר “שר הטבעות” יש עיסוק בנושא של חיי נצח לעומת חיי תמותה. המחזיק בטבעת מקבל חיי נצח, כמו גם האלפים בסיפור, אולם, האלפים לא מתייחסים לזה כברכה ולא מהססים להשתמש במונח: “מתנת המוות”.

בשיחה שמנהל בילבו בגינס עם הקוסם גנדלף בסיפור, הוא מספר על תחושותיו בעקבות השפעותיה של הטבעת (שהעניקה לו לזמן קצר חיי נצח): “זקנתי גנדלף. אינני נראה זקן, אך בתוככי לבי אני מתחיל להרגיש זאת […] הרי אני מרגיש כמה דק אני, מרודד […] כמו חמאה שנמרחה על פרוסת לחם גדולה מדי. דבר מה אינו כשורה. אני זקוק לשינוי או משהו מעין זה”.

במילים אחרות, בילבו מסביר שאמנם הוא קיבל חיים ארוכים יותר, אבל לא חיים עמוקים וגבוהים יותר. “מה טולקין עושה?”, שואל פרופ’ ווד, “הוא מדבר על העולם שלנו. טולקין מודאג מאוד שאנחנו רוצים לחיות בעולם שחי יותר ויותר אבל לא טוב יותר […] לפי טולקין, מטרת החיים אינה להישאר בחיים כמה שאפשר, אלא למות כמו שצריך ובטוב”.

1. Pate Nancy, “LORD OF THE RINGS FILMS WORK MAGIC ON TOLKIEN BOOK SALES”, 20 August 2003, SunSentinel
2. Letter to Allen & Unwin, THE LETTERS OF J. R. R. TOLKIENA selection edited by Humphrey Carpenter, 12 December 1955
3. Shippey Tom, The Road to Middle-earth (3rd ed.), 2005
4. Rateliff John, The History of the Hobbit, 2011, p-79-80
5. From a letter to Naomi Mitchison, THE LETTERS OF J. R. R. TOLKIENA selection edited by Humphrey Carpenter, 8 December, 1955
6. ג.ר.ר טולקין, “שר הטבעות”, אחוות הטבעת, 1998.
7. Peter Kreeft, The Philosophy of Tolkien, Kindle edition, Location 96, 2005
8. Lecture Series: Dr. Ralph Wood on “J.R.R. Tolkien: Writer for Our Time of Terror”, You Tube, April 2014
9. מתוך הספר: Gregory Bassham, The Lord of the Rings and Philosophy, 2003
10. ג.ר.ר טולקין, “שר הטבעות”, אחוות הטבעת, 1998, עמוד 369
11. ראו הערה 8
12. J.R.R Tolkien, Letter To Robert Murray, SJ, December 1953. Published in THE LETTERS OF J. R. R. TOLKIENA selection edited by Humphrey Carpenter
13. Peter Kreeft: Christian Themes in ‘Lord of the Rings’ – Biola University Chapel, YouTube, January 2014
14. ג.ר.ר טולקין, “שר הטבעות”, אחוות הטבעת, 1998, עמוד 364
15. ג.ר.ר טולקין, “שר הטבעות”, אחוות הטבעת, 1998, עמוד 73
16. ראו הערה 8

תמונה: Shutterstock

מדענים יודעים כבר כמה שנים כי צמחים שולחים זה לזה אותות מצוקה. כשהם נמצאים במצב של יובש למשל, הם מעבירים ביניהם דרך השורשים הודעת שרשרת המזהירה מהסביבה היבשה. לא רק הצמח שנפגע מהיובש מתריע, אלא גם אלו שקיבלו את האזהרה מעבירים אותה הלאה, אף על פי שהם עצמם לא נפגעו מהיובש. כך בהדרגה האזהרה מועברת ב”רשת החברתית” למעגלים מרוחקים יותר^[1].

אבל האם ייתכן שצמחים יכולים גם לצעוק לעזרה כשהם נמצאים במצוקה, ממש כמונו? הדעה שרווחה בקרב חוקרים עד לפני מספר שנים הייתה שצמחים הם יצורים אילמים^[2] וכשהם נמצאים במצוקה הם שולחים אותות באמצעות שינוי הצבע שלהם או שינוי של צורת עלי הכותרת^[3]. בזמן בצורת או כש”טורפי” צמחים מתקיפים אותם הם גם מפרישים ריחות מסוימים^[4].

אבל חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצאו לאחרונה שלצמחים יש גם קול. הם משמיעים צלילים בתדר גבוה שבני אדם אינם יכולים לשמוע כאשר הם נמצאים במצוקה של חוסר מים, או כאשר חותכים את הגבעול שלהם^[5]. כדי לבדוק אילו צלילים הצמחים האלה משמיעים ומתי, הניחו החוקרים מיקרופונים במרחק של עשרה ס”מ מצמחי עגבניות וטבק ומצאו שהם השמיעו צלילים בתדר של 100-20 קילוהרץ.

בעבר בדקו חוקרים תגובות “קוליות” של צמחים בשיטה שונה: הם הצמידו מכשירי הקלטה לצמחים כדי למדוד רטטים הנגרמים מבועות אוויר שנוצרות, שמתנפחות ושמתפוצצות בתהליך שנקרא “היבקעות” (Cavitation), המתרחש כאשר הצמחים נמצאים במצוקת מים. אבל המדידות לא הראו עד לאיזה מרחק אפשר לחוש את הרטטים האלה. במחקר הנוכחי, שעדיין לא פורסם, זו הפעם הראשונה שמדדו צלילים על-קוליים (הגבוהים מ-20 קילוהרץ) של צמחים מרחוק.

צמחי העגבניות שהיו במצוקת מים השמיעו בממוצע 35 צלילים בשעה וצמחי טבק במצוקה השמיעו 11 צלילים. כאשר חתכו לצמחי העגבניות את הגבעול שלהם הם השמיעו בממוצע 25 צלילים בשעה וצמחי טבק חתוכי גבעול 15 צלילים בשעה. בקבוצת הביקורת, צמחים שלא היו בשום מצוקה סביבתית, השמיעו בממוצע פחות מצליל אחד בשעה.

לפי החוקרים “יונקים וחרקים רבים יכולים לשמוע את הצלילים האלה ממרחק של 5-3 מטר ולהגיב להם”. למשל עש יכול להחליט שלא להטיל ביצים על צמח שנמצא במצוקת מים. החוקרים מציעים שייתכן שקולות המצוקה יגיעו גם לצמחים אחרים והם יוכלו להגיב בהתאם. במחקר אקדמי מקדים שערכו אותם חוקרים, הם הצליחו להקליט צלילי מצוקה מצמחים נוספים בהם ממשפחת השפתניים וממשפחת הקקטוסים.

אם אכן צמחים אינם אילמים כמו שחשבו בעבר, החוקרים מציעים לפתח טכנולוגיות שיאפשרו לחקלאים להאזין לצלילי צמחים הסובלים ממחסור במים, וכך “ייפתחו אפשרויות חדשות לפיתוח חקלאות מדויקת יותר”, כותבים החוקרים במאמרם. כך גם יוכל להתפתח שימוש מדויק יותר בהשקיה. נוסף לכך, אפשר לבדוק צלילים שצמחים משמיעים במצבי מצוקה אחרים כמו בזמן קור, במחלות או בהתקפה של מזיקים וכך לבנות “ספרייה” של צלילים שתאפשר תקשורת עם צמחים.

שקט, הם מקשיבים

מי שהתחילה להתמחות בתקשורת עם צמחים היא פרופ’ מוניקה גגליאנו מאוניברסיטת מערב אוסטרליה שרצתה לבדוק כיצד הקולות שהיא משמיעה לצמחים שלה משפיעים על צמיחת שורשיהם^[6]. היא גידלה את שתילי האפונה שלה במתקן שצורתו Y הפוכה, כדי שיהיו לצמח אפשרויות בחירה לאן להצמיח את שורשיו. לאחר שהיא לא שמה מים באף אחת מרגלי המתקן, היא השמיעה מכיוונה של אחת מהרגלים סוגים שונים של קולות.

הקול הראשון היה של צינור סגור שזרמו בו מים, כך שבקעו ממנו קולות של מים זורמים. הקול השני היה הקלטה של מים זורמים, בלי שבאמת יהיה שם צינור או מים. והקול השלישי היה רעש אקראי במגוון תדרים. ברגל השנייה של המתקן היה כאמור שקט.

מתברר שהקולות ששמעו צמחי האפונה השפיעו על צמיחת שורשיהם: הקולות של המים הזורמים בצינור הסגור משכו את השורשים לצמוח לכיוונו. ההקלטה של המים הזורמים פחות שכנעה את השורשים וכך גם הרעש האקראי – בשני המקרים שורשי האפונה בחרו לצמוח לכיוון הרגל השנייה – השקטה.

בכתבה שלנו מ-2018 “המהפכה החקלאית הבאה? צמחים יכולים לשמוע”, סקרנו מספר חוקרים המבצעים ניסויים בתקשורת עם צמחים ומגיעים לתובנות ולפריצות דרך. אם פעם חשבנו שעולם הצומח הוא עשיר ונפלא, היום אנחנו רק מתחילים לגלות את המורכבות והחוכמה שלו.

1. Falik O, Mordoch Y, Quansah L, Fait A, Novoplansky A (2011) Rumor Has It…: Relay Communication of Stress Cues in Plants, 2011
2. Gagliano M. Green Symphonies: A call for studies on acoustic communication in plants. Behavioral Ecology 2012
3. Theodore C. Hsiao Plant Responses to Water Stress . Annual Review of Plant Physiology 1973
4. Richard Karban, Plant Sensing and Communication. University of Chicago Press, 2015
5. Khait I, Lewin-Epstein O, Sharon R. et al. Plants Emit Airborne Sounds Under Stress. Has not published yet
6. Gagliano, Grimonprez, Depczynski, Renton, “Tuned in: plant roots use sound to locate water”, 2017

תמונה: Shutterstock

נהוג לחשוב שהרושם הראשוני קובע, ולכן, לפני פגישה חשובה, דייט, ריאיון עבודה, או פגישה עסקית, אנחנו משתדלים לשפר את המראה שלנו, לבחור את הבגדים הנכונים, להתאפר, להסתרק ולפעמים אף לתכנן את המילים שנאמר. אנחנו רוצים להשאיר רושם טוב ובאותו זמן ללמוד על האדם שאיתו אנו נפגשים באמצעות יצירת קשר עין, חיוך ולחיצת יד.

יש אין-ספור תיאוריות לגבי הרושם שמשאירה אחריה לחיצת היד: אם זה משך הלחיצה, הכוח המושקע בה, או תחושת המגע של כפות הידיים. מה שנוטים לשכוח הוא שלחיצת היד גם מותירה ריח. מחקר שנערך במכון וייצמן על ידי פרופ’ נועם סובל ב-2015, גילה שלאחר שהריח של היד שלחצנו נדבק לנו לידיים, אנחנו ממשיכים להריח אותו כשאנחנו מקרבים אחר כך את היד לפנים^[1]. כתוצאה מכך, הריח, באופן מודע או בלתי מודע, משפיע עלינו במובן שהוא עוזר לנו לגבש דעה על האדם שזה עתה פגשנו.

המדענית קמיל פרדנזי (Camille Ferdenzi) מה-CNRS בליון שבצרפת מדגימה בניסויה ששפת ריחות הגוף עשירה לעין שיעור יותר מכפי שאנו חושבים. רדנזי טוענת כי ריחו של כל אדם הוא ייחודי ומשתנה בהתאם למאכלים שאכל ולפי מצבו הבריאותי והמנטלי. יש ריחות גוף טובים אבל גם כאלה שנועדו לדחות אותנו, כמו ריחות הקשורים להפרשות ולמחלות. “גם בלי אימון מיוחד, יש אנשים היכולים לזהות ריח זיעה של חולה”, כותב מאטס אולסון (Mats Olsson) ממכון קרולינסקה (Karolinska) בשוודיה^[2]. במחקרו גילה אולסון את היכולת שלנו להריח חולשה במערכת החיסון, דבר המאפיין מחלה. הדחיה מריחות כאלו נועדה להרחיק אותנו ולהגן עלינו.

אולי הגילוי המפתיע ביותר היה שאנחנו מסוגלים להריח פחד וחרדה. במשך שנים ידעו מדענים שלבעלי חיים יכולת לזהות פחד אצל בני מינם ואצל מינים אחרים, אך במחקר שהובילה פרופ’ ליליאנה מוהיקה-פרודי (Lilianne R. Mujica-Parodi) מהמחלקה להנדסה ביו-מכנית ומהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטוני ברוק שבארה”ב, התגלה שבמצבים מסוימים גם לנו בני האדם יש יכולות שכאלו.

מוהיקה-פרודי וצוותה אספו דגימות זיעה מקבוצה של אנשים רגע לפני שקפצו לראשונה ממטוס בצניחה חופשית. בו בזמן הם אספו דגימות זיעה של רצים על הליכון. את הדגימות הם נתנו ל-144 נסיינים שהיו מחוברים ל-fMRI. להפתעתם שני סוגי הזיעה הדליקו אורות במקומות שונים במוח. בהרחת זיעתם של הצונחים הוארו המקומות במוח המזוהים עם פחד וחרדה. הנסיינים עצמם לא הבחינו בהבדלים בין שני סוגי הריחות.

עד לאחרונה חשבו שאדם יכול להריח עד 10,000 ניחוחות שונים. מחקרים מהשנים האחרונות מעידים שבני אדם יכולים להבדיל בין מיליארד^[3] ועד אפילו לשלושה טריליון ריחות שונים, כפי שקבעו חוקרים מאוניברסיטת רוקפלר שבניו יורק^[4].

אז קחו בחשבון שיכול להיות שיגיע לפגישה הבאה שלכם אדם בעל חוש ריח מפותח שיכול להריח טריליוני ריחות, ויוכל אולי להריח את ריח הפחד או הלחץ שלכם בניגוד לדימוי הבטוח שתרצו לשדר. אם אתם רוצים להימנע ממבוכה כזאת, תוכלו למצוא דרכים “לעבוד” על עצמכם: אולי להסדיר את הנשימה, להירגע ולעודד את עצמכם. בה בעת, תוכלו לאמן את עצמכם להריח, להיות מודעים יותר לקיומו של ריח ולחשוב ברצינות על מה שהוא משדר לכם.

1. Frumin, Perl, Endevelt-Shapira, +8, A social chemosignaling function for human handshaking, eLife, 2015
2. Axelsson, Sandelin, Olsson +4, Identification of acutely sick people and facial cues of sickness, 2018
3. McGann, “Poor human olfaction is a 19th-century myth”, Science, 2017
4. Bushdid, Magnasco, Vossall, Keller, “Humans Can Discriminate More than 1 Trillion Olfactory Stimuli”, Science , 2014

תמונה: AFP via Getty Images

תארו לעצמכם שביום בהיר אחד מתגלה שהמועמד לראשות ממשלת ישראל מנהל קשרים עסקיים עם מדינה זרה, עוינת לישראל, הגורמים לו לפעול תחת מרותה והשפעתה. האם יהיה בכך מספיק כדי לפסול את המועמד? האם תיפתח נגדו חקירה? ואיך יקבל זאת ציבור בוחריו?

בשאלה זו בדיוק תיאלץ לעסוק בעתיד הקרוב המפלגה הדמוקרטית בארה”ב, לאחר שבנובמבר האחרון הפך מייקל בלומברג למועמד הדמוקרטי ה-16 לנשיאות, אחרי ש-12 מועמדים דמוקרטים כבר נשרו. בלומברג הוא מיליארדר ולשעבר ראש עיריית ניו יורק שבחזונו רוצה “להפוך את העולם למקום טוב יותר”. כך העיד בראיונות בעבר, אך כפי שתראה הכתבה – בעולם האמיתי ידיו כבולות ודעתו משתנה תחת מרות השלטון הסיני.

החל מדצמבר 2017 הפכה סין לאויבת מספר 1 של ארה”ב, לצד רוסיה, כאשר המועצה לביטחון לאומי של ארה”ב הגדירה זאת במסמך “אסטרטגיה לביטחון לאומי” (NSS) שהסביר לעם האמריקני, לבעלי הברית של ארה”ב ולסוכנויות הממשל מי הם אויבי המעצמה האמריקנית. כעבור חודש פתח טראמפ במלחמת סחר מול סין, ובחודשים הבאים חזרו גורמים בכירים במודיעין האמריקני על המסר שסין היא האיום החיצוני הגדול ביותר על ארה”ב^[2,1].

לבלומברג זה לא ממש הזיז. באפריל 2018, בעוד מלחמת הסחר מתהווה וזוכה לתמיכה חוצה מפלגות בארה”ב^[3], פתח בלומברג במסע תעמולה גלוי ואינדיבידואלי נגדה. “אנחנו לא יכולים לאפשר לזה לקרות”, אמר^[4].

בספטמבר 2019, לאחר שאתרי החדשות בעולם התמלאו בדיווחים על מחנות עבודה בכפייה בצפון סין, המחזיקים כמיליון בני מיעוטים^[5], ובדיווחים על הדיכוי הכוחני שמפעילה המפלגה הקומוניסטית בהונג קונג נגד המפגינים, בחר בלומברג להגן על מנהיג סין, שי ג’ין-פינג. בריאיון לרשת הטלוויזיה הציבורית של ארה”ב (PBS) ב-27 בספטמבר אמר: “המפלגה הקומוניסטית רוצה להישאר בשלטון בסין, והיא מקשיבה לציבור […] שי ג’ין-פינג אינו דיקטטור, הוא חייב לְרַצוֹת את ציבור הבוחרים שלו”. המראיינת, מופתעת מדבריו, עיקמה את פרצופה בפליאה ושאלה: “הוא לא דיקטטור?” בלומברג השיב: “לא, יש לו ציבור בוחרים שהוא צריך לתת לו דין וחשבון […] אף ממשלה לא יכולה לשרוד בלי רצון רוב העם”^[6].

מה גרם לבלומברג לטעון שסין – הנשלטת על ידי משטר המצנזר את חופש הביטוי, מוחץ את חופש האמונה, מדכא כל מתנגד משטר ואינו עורך בחירות דמוקרטיות – מנוהלת על פי רצונם של רוב בני העם הסיני? ומה הניע אותו לצאת נגד מלחמת הסחר בשעה שזכתה לתמיכה חוצה מפלגות? האם ייתכן שבלומברג רואה משהו שכולנו מפספסים?

כן. קוראים לזה רווח. בלומברג והחברה שבבעלותו Bloomberg LP (להלן: חברת בלומברג) – מושקעים עד הצוואר בסין. אחד ממוצרי החברה הוא מדד הנקרא “אינדקס בלומברג-ברקליס הגלובלי”. המדד בוחן את ביצועיהן של אגרות חוב שונות בעולם וכך מאפשר למשקיעים לקבל אינדיקציה האם להיכנס להשקעה או להמתין, וגם היכן להשקיע. באפריל 2019 החליטו מנהלי המדד להוסיף אליו 364 אגרות חוב של חברות סיניות הנסחרות בבורסות בסין – מהלך שצפוי לגרום למשקיעים אמריקנים להזרים כ-150 מיליארד דולר לאג”חים הסיניים, מעריכים בחברה^[7]. 159 מהחברות הן בבעלות ישירה של ממשלת סין. היתר בבעלות בנקים סינים הנשלטים על ידי ממשלת סין. במילים אחרות, חברת בלומברג מעבירה כספי משקיעים אמריקנים לממשלת סין.

חלק נוסף בעסקי חברת בלומברג, החלק העיקרי, הוא אספקת מערכות מידע פיננסי למשקיעים (מה שמכונה “טרמינל”). מכירות ה”טרמינלים”, שעלותם הגיעה ב-2019 לכ-24 אלף דולר בשנה^[8], מייצרות כ-85 אחוז מכלל רווחי החברה. לכן חשוב לבלומברג להבטיח שהמידע הפיננסי זורם ל”טרמינלים” בלא הפרעה, כולל נתוני זמן אמת משווקי ההון בסין. כידוע, מי ששולט בשווקים בסין ובנתונים הזורמים אל ה”טרמינלים” הם רשויות סין, שיכולות בהינף יד לנתק את הגישה של בלומברג אליהם ולפגוע בהכנסותיו. לכן, כפי שנראה מיד, בלומברג עושה מאמצים עילאיים לשמור על יחסים טובים עמן.

חלק נוסף בעסקי בלומברג הוא “בלומברג מדיה” – מטריה הכוללת רשת טלוויזיה, את העיתון ביזנסוויק, ערוץ רדיו וכמובן את אתר האינטרנט של חדשות בלומברג. ב-2013 חשף הניו יורק טיימס כי חדשות בלומברג נמנעה מפרסום כתבות העשויות להרגיז את המשטר הסיני^[9]. באותה שנה גם חשף הניו יורק טיימס כי בלומברג עושה שימוש בקוד מיוחד (קוד 204) המוצמד למאמרים רגישים שהיא לא רוצה שיופיעו ב”טרמינלים” הפיננסיים של החברה בתוך סין^[10]. זאת משום ש”בלומברג מדיה” היא חלק מחברת בלומברג הגורפת, כאמור, 85 אחוז מרווחיה מאותם אלפי ה”טרמינלים” המקנים גישה לשוק ההון הסיני.

דניאל ל’ דוקטורוף, לשעבר מנכ”ל חברת בלומברג, צוטט בניו יורק טיימס באומרו לאחד המנהלים הבכירים בחברה: “אם יש לך חברה בשווי 9 מיליארד דולר העומדת להיפגע ממחלקת חדשות שמפסידה מאה מיליארד דולר בשנה, האם לא כדאי שתעצור רגע כדי לחשוב על ההשלכות של מעשיך?” הדברים נאמרו במהלך ארוחת צהרים שבה דן דוקטורוף עם המנהל הבכיר באפשרות להוריד מאמרים על סין, שאולי יגרמו לסין לנקום בחזרה בבלומברג^[11].

נובמבר 2019 – בלומברג מכריז על מועמדותו לנשיאות באמצעות המפלגה הדמוקרטית | תמונה: Drew Angerer/Getty Images

כשנה קודם לכן, ביוני 2012, פרסמה “חדשות בלומברג” מאמר שעסק בעושרם של קרובי משפחתו של שי ג’ין-פינג, רגע לפני שהוא נכנס לתפקיד המנהיג העליון של סין^[12]. הרשויות בסין לא אהבו את המאמר, חסמו את אתר האינטרנט “חדשות בלומברג” בתוך סין ואסרו על חברות בבעלות ממשלתית סינית לרכוש “טרמינלים”^[13] של החברה. רק בספטמבר 2016 הוסר החרם על מכירת “טרמינלים” של בלומברג לחברות ממשלתיות סיניות, לאחר שמייקל בלומברג בכבודו ובעצמו “נישק את הטבעת” של ראשי המפלגה הקומוניסטית כשביקר בסין באוגוסט 2015 ונפגש עם סגן ראש הממשלה לשעבר, ג’אנג גאו-לי^[14]. באותו חודש פרסם בלומברג מאמר דעה ב”יומון העם” – שופר התעמולה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסינית – המשבח את המנהיגות של סין במלחמה בשינויי האקלים^[15]. דברים המהדהדים לריאיון שנתן לרשות השידור האמריקנית הציבורית בספטמבר 2019, בו טען כי שי ג’ין-פינג אינו דיקטטור.

בלומברג גם עומד בראש “פורום הכלכלה החדשה” (New Economy Forum) – מפגש גלובלי המתקיים בבייג’ינג שבלומברג מקווה שיתחרה בפורום הכלכלי העולמי^[16]. פעילות הפורום מנוהלת בשיתוף פעולה מלא עם מכון המחקר הסיני CCIEE המקושר ישירות להנהגה הסינית ומשמש כזרוע שלה^[17].

התמונה המצטיירת מעלה שאלה חשובה: כיצד מייקל בלומברג יתייחס לסין במקרה שייבחר לנשיאות ארה”ב? נוכח העובדה שכ-60 אחוז מהציבור האמריקני רואה כיום את סין בעין שלילית, כפי שהראה סקר של מכון פּיו מאוגוסט 2019^[18], ונוכח העובדה שטראמפ אוהב להעלות את סין בעימותים הטלוויזיוניים, עצם השאלה הזו עשויה למנוע מבלומברג לנצח בפריימריז של הדמוקרטים. עמדתו החיובית של בלומברג כלפי סין פשוט תביך את המפלגה הדמוקרטית, ותגרום למפלגה הקומוניסטית הסינית לנקום בו עסקית. כך כולם יצאו נפסדים, מלבד טראמפ.

הוושינגטון פוסט, אחד משונאיו הגדולים של הנשיא טראמפ, ניסח זאת כך: “הגישה של בלומברג […] מייצגת פגיעוּת במרוץ של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, אשר אימצה עמדה תוקפנית יותר כלפי ממשלת סין”^[19].

1. Ryan Lucas, China Is The U.S.’s Top Intelligence Threat, American Officials Say, NPR, September 2019
2. יאן יקיאלק, “הדרך היחידה להשיג הסכם סחר שניתן לאכוף מול סין היא לדחוק את המשטר הזה החוצה. המשטר הזה הוא האויב”, ראיון במגזין אפוק טיימס עם גנרל רוברט ספלדינג, שנחשב למומחה מספר 1 לנושא סין של צבא ארה”ב, ספטמבר 2019
3. David Lauter, Jonathan Kaiman, Trump’s China tariffs get bipartisan support, reflecting widespread U.S. disillusionment with Beijing, Los Angeles Times, March 2018
4. Robert Delaney, US media mogul Michael Bloomberg vows to stop Donald Trump’s trade war with China, South China Morning Post, April 2018
5. Reuters, UN says it has reports that China is holding 1 million Uygurs in ‘secret internment camps’, August 2018
6. https://www.pbs.org/video/michael-bloomberg-jw87c2/
7. Yen Nee Lee, China’s $13 trillion bond market marks a milestone. Here’s what it means, CNBC, April 2019
8. סוכנויות הידיעות, בהלה אחזה בסוחרי וול סטריט: מסופי בלומברג קרסו רגע לפני פתיחת המסחר, דה-מרקר, ינואר 2019
9. Edward Wong, Bloomberg News Is Said to Curb Articles That Might Anger China, New York Times, November 2013
10. Edward Wong, At Bloomberg, Special Code Keeps Some Articles Out of China, New York Times, November 2013
11. Amy Chozick, Nathaniel Popper, Edward Wong and David Carr, Signs of Change in News Mission at Bloomberg, New York Times, November 2013
12. Bloomberg News, Xi Jinping Millionaire Relations Reveal Fortunes of Elite, June 2012
13. Reuters, Bloomberg sites blocked in China days after Xi family wealth story, July 2012
14. SCMP Reporter, China to lift ban on state-owned firms buying Bloomberg terminals, source says, South China Morning Post, September 2016
15. Michael R. Bloomberg, Michael Bloomberg: Climate Change is Both a Challenge and an Opportunity, People’s Daily Online, August 2015. Link: http://en.people.cn/n/2015/0818/c90000-8937830.html
16. Margaret Talev, Beijing as the new Davos? Inside Bloomberg’s plan, AXIOS, September 2019
17. Cheng Li, China’s New Think Tanks: Where Officials, Entrepreneurs, and Scholars Interact, Brookings, August 2009
18. Laura Silver, Kat Devlin and Christine Huang, U.S. Views of China Turn Sharply Negative Amid Trade Tensions, Pew Research Center,August 2019
19. Tory Newmyer, The Finance 202: Mike Bloomberg is likely the most China-friendly 2020 candidate. That could be a liability, The Washington Post, November 2019

תמונה:Anthony Wallace/AFP via Getty Images

לפני למעלה משנה דיווחו העיתונים בארץ ובעולם^[2,1] שהֵה ג’יאן-קווֵי (He Jiankui), מדען סיני מהעיר שן-ז’ן שבסין הודיע שהצליח לשנות (לשכתב) את הגנום בביציות אנושיות מופרות. המדען השתיל את העוברים ברחם אמם ונולדו תאומות הנקראות לולו וננה. העילה המוצהרת לשינוי הגנטי שעברו הייתה ליצור אצל התינוקות חיסון מולד נגד איידס^[3] מאחר שאביהן של התאומות הוא נשא איידס.

הדיווחים בתקשורת הגיעו לאחר שהֵה סיפר על הניסוי הנועז שלו בכנס הבין-לאומי השני לעריכה גנטית שהתקיים בהונג קונג בנובמבר 2018. המדען הצהיר בהתלהבות שעשה פריצת דרך מדעית העשויה להוביל למיגור מגפת האיידס בעולם. עם זאת, אף מגזין מדעי לא הסכים לפרסם את המאמר המדעי של המדען. הוא נדחה על ידי עורכי העיתונים המדעיים החשובים כמו Nature והעיתון של החברה האמריקנית הרפואית The Journal of the American Medical Association.

אלא שלמרות הסיקור הנרחב, זמן קצר לאחר שעלה לכותרות לפני שנה, נעלם לפתע הֵה ואפילו לא הגיע לחגוג עם משפחתו את השנה החדשה. מתברר שהֵה ערך את ניסוייו ללא אישור ובניגוד לכללי האתיקה הרפואיים הבין-לאומיים. הוא זכה לביקורת מעמיתים בסין ובעולם, ראה את מעבדתו נסגרת על ידי השלטונות ואת המדענים שעבדו בה מתפזרים. המידע על הניסוי נחסם בכל רשתות התקשורת והאינטרנט הסיניות. נכון למועד כתיבת שורות אלו, המדען הֵה נשפט ונכלא לשלוש שנים בכלא הסיני באשמת טיפול רפואי ומחקר מדעי לא חוקי ועבירה על כללים אתיים רפואיים.

העובדה שסין פתאום החליטה לכבד את האתיקה הרפואית ולכלוא מישהו שעבר על כללים אתיים רפואיים היא עובדה מפתיעה בפני עצמה. על פי דיווח ב”וול סטריט ז’ורנל”, מסוף ינואר 2018, כבר 86 אנשים בסין עברו עד היום טיפולי עריכה גנטית מבוססת קריספר במסגרת 21 ניסויים קליניים שונים^[4]. הניסוי הראשון נערך ב-2015. כל זאת כיוון שבסין, הנהלים המסדירים את הניסויים הקליניים רופפים הרבה יותר בהשוואה לאלו שבמדינות המערב.

מאז המצאת הקריספר ב-2012 – מערכת לעריכה גנטית – לא העז עדיין אף מדען לגעת בגנום של עוברים והתהליך לקבלת אישור לניסוי בבני אדם ארוך ומורכב, לא כל שכן ניסוי בביציות מופרות. הקריספר היא טכניקה מולקולרית פשוטה לביצוע אבל מדענים לא יודעים מהי רמת הסיכון שלה הן מבחינה בריאותית והן מבחינה אתית, ולכן הניסויים נערכים כרגע על בעלי חיים, ובזהירות יתרה.

“יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא מבינים לגבי קריספר, שאנחנו עלולים לעשות יותר נזק מתועלת, אנחנו חייבים להיות מאוד מאוד זהירים. זה כלי עוצמתי במידה שלא תיאמן”, אמרה לני רוס, פרופ’ לאתיקה של רפואה קלינית מאוניברסיטת שיקגו בריאיון לתחנת הרדיו האמריקנית NPR^[5].

“קשה לחזות מה יקרה לגנים שנשנה, מכיוון שחסרים מחקרים וניסויים”, הדגיש פרופ’ דיוויד בולטימור מאוניברסיטת קלטק שבקליפורניה וחתן פרס נובל לשנת 1975 בריאיון לאפוק טיימס ב-2016^[6]. בולטימור הסביר שאין לדעת מה תחולל עריכה לא מכוונת ואם יוכלו להתרחש שינויים במקומות בלתי צפויים. הוא התריע כי עלול להיווצר פסיפס גנטי שבו יהיו תאים שונים באדם אחד שיהיה להם מטען גנטי שונה, ושבשונה מניסויים בתרופות, השינוי בגנים נשמר לכל החיים ואף עובר בתורשה.

במילים אחרות, כדאי להתפלל עבור התאומות לולו וננה שנוסף על השינוי הגנטי שעברו, התברר כי הניסוי שהיה אמור למנוע מהן את מחלת האיידס לא היה פריצת דרך מדעית, אלא למעשה כישלון חרוץ. לפני כחודש החליט העיתון המדעי MIT Technology Review בכל זאת לפרסם קטעים מהמאמר במטרה להראות כיצד המדען הסיני התעלם מנורמות אתיות ומדעיות^[7].

ישנו אחוז קטן של אנשים הנולדים עם חיסון טבעי נגד איידס, המיוחס למוטציה בגן הנקרא CCR5. זהו הגן שאותו שִכתב הֵה באמצעות הקריספר בעוברים במבחנה. פיודור אורנוב (Fyodor Urnov) מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, מומחה בעריכה גנטית, טען שהניסוי הוא פשוט רמאות מכוונת: “המחקר מראה שהמדענים נכשלו בשכתוב ‘דלתא 32’ שהיא המוטציה של הגן CCR5 האחראית לחיסון מפני איידס. הם התכוונו אמנם לגן הנכון, אך הם לא שִכתבו את הווריאציה הנחוצה ובמקומה ערכו שִכתובים שהאפקט שלהם לא ברור”^[8].

המחלוקת בין המדענים בשאלה האם מותר להשתמש בקריספר בבני אדם, ובעוברים אנושיים בפרט, עדיין לוהטת. חלק חושבים שזו התערבות מסוכנת ב”הוראות ההפעלה” שלנו כבני אדם ואחרים מתלהבים מהאפשרות למגר מחלות. אין זה מקרה שבמארס 2019, ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization) פרסם הנחיה^[10,9] האוסרת לחלוטין על שימוש בקריספר בעוברי אנוש^[11] עד שיתבררו ההשלכות האפשריות.

עם כל זאת, התקשורת בארץ כמעט שלא דיווחה שמטרתה של העריכה הגנטית שבוצעה בסין לא הושגה, ושהניסוי של הֵה גבל בחוסר אחריות ונכשל. המדען לא סיפר לתקשורת שהוא מצא שאחת התאומות נולדה ללא החיסון ואצל השנייה נמצא פסיפס גנטי שהשפעתו על המשך חייה לוט בערפל.

1. “חוקר טוען שיצר לראשונה תינוקות מהונדסים גנטית; מומחים מזהירים מהתפתחות מסוכנת”, הארץ, 2018.
2. “תאומות מהונדסות – מזעזע ולא מוסרי”, Ynet, 2018
3. “Scientists slam CRISPER babies experiment after findings-become public for first-time”, Science Alert, 2018
4. China, Unhampered by Rules, Races Ahead in Gene-Editing Trials, The Wall Street Journal, 2018
5. Doctors In China Lead Race To Treat Cancer By Editing Genes, NPR, 2018
6. “המספריים המפחידים של קריספר”, אפוק טיימס, 2016
7. A. Regalado, MIT Technology Review ,Chinas CRISPER babies: Read exclusive excerpts from the unseen original research, December 2019
8. Scientists Slam CRISPR Babies Experiment After Findings Become Public For First Time, Science Alert, 2019
9. Statement on governance and oversight of human genome editing, World Health Organization, 2019
10. The He Jiankui Case, WHO Human Genome Editing Committee, 2019
11. WHO launches global registry on human genome editing, World Health Organization, 2019

תמונה: Shutterstock

בזמן שהוליווד מביימת סרטים על החיים העתידיים שלנו במאדים, בעולם האמיתי המרוץ להגשמת החלום קורם עור וגידים. נאס”א מכוונת לנחיתה ראשונה במהלך שנות ה-30 הקרובות, אבל שאלות רבות נותרו בערפל. מה המיקום הטוב ביותר לנחות בו? והאם יהיו בו מספיק מים שיאפשרו לאסטרונאוטים להתקיים ולשרוד על פני הכוכב העצום הזה?

מפה חדשה שפרסמו חוקרי הסוכנות, בדצמבר 2019, מנסה לענות בדיוק על השאלה הזו. היא ממפה את העומק שמתחת לפני השטח בכוכב, ומציגה את המוקדים שבהם יתאפשר למצוא שכבת קרח זמינה.

האסטרונאוטים “לא יצטרכו אפילו מחפר, את חפירה רגיל יספיק [כדי להגיע לקרח]”, אמר בהודעה לעיתונות ד”ר סילביין פיקוקס (Piqueux) מצוות נאס”א, המחבר המוביל של המחקר שפורסם בכתב העת Geophysical Research Letters^[1]. “אנחנו ממשיכים לאסוף נתונים לגבי הקרח הקבור במאדים כדי לאתר את המקומות המתאימים ביותר לנחיתה”. המטרה, מבחינת סוכנות החלל האמריקנית, היא שהאסטרונאוטים יוכלו לנצל משאבים שיעמדו לרשותם בשטח – קרח כזה יכול לשמש גם לשתייה וגם להפקת דלק^[2].

לצורך המיפוי, צוות חוקרי נאס”א נעזר בנתונים שנאספו באמצעות שני לווייני מחקר, MRO ו-“2001 מארס אודיסיי” המקיפים את כוכב הלכת כבר יותר מ-15 שנה, במטרה לחפש עדויות למים ולקרח על פניו ולבחון את הגאולוגיה שלו. לשם כך, לווייני המחקר מצוידים בספקטרומטרים (המאפשרים לזהות את הרכב הקרקע באמצעות ניתוח האור הנפלט ממנה), בציוד רדאר ועוד.

חשדות לקיומו של קרח במאדים עלו כבר במאה ה-17, מעט לאחר שפותחו הטלסקופים הראשונים והתאפשר לראשונה להבחין בכיפות הצחורות המעטרות את שני הקטבים של כוכב הלכת. אולם בשנות ה-60 של המאה ה-20 התברר שהאטמוספירה של מאדים דלילה הרבה יותר מזו של כדור הארץ. המשמעות היא שגם כאשר מים מפשירים מהקרחונים, הם מתאדים מיד ובסבירות גבוהה מתנדפים במהרה לחלל, כך שהסיכוי למצוא במאדים מים נוזליים הוא אפסי. מנגד, תמונות של פני המאדים מציעות שבעבר הרחוק זרמו על פניו נחלים.

אולם בשנים האחרונות, נתונים מלווייני מחקר כמו MRO, “מארס אודיסיי” ועוד, מציירים תמונה מורכבת יותר. ב-2015, ד”ר ג’רונימו וילנואבה (Villanueva) מנאס”א ושותפיו בחנו את ריכוז המים הכבדים (מים שאחד מאטומי המימן שלהם כבד מהרגיל – מכיל גם נויטרון) באטמוספירה של המאדים והגיעו למסקנה שבראשית ימיו, כשמאדים היה חם בהרבה מכפי שהוא היום, היו בו הרבה יותר מים ומרביתם היו נוזליים. כך שאוקיאנוסים כיסו כ-20 אחוז משטח פניו^[3].

ב-2016, ניתחה קסי סטורמן (Stuurman) את הנתונים שאסף לווין המחקר MRO מאזור המכונה “אוטופיה פלניטיה” (Utopia Planitia) השוכן בערך בחצי הדרך בין קו המשווה לקוטב הצפוני. היא גילתה שמסתתרות מתחת לפני השטח כמויות עצומות של קרח, יותר מכמות המים שב”ימת סופריור”, הגדולה מבין “האגמים הגדולים” שבצפון מזרח ארה”ב. החוקרים אומדים את שטחו של מאגר הקרח בכ-170,000 קמ”ר וגובהו על פי רוב נע בין 80 ל-100 מטרים, אם כי במקומות מסוימים מגיע אף ל-170 מטר. הקרח שמצאו, לטענת החוקרים, אינו טהור. הוא מכיל בין 50 ל-85 אחוז מים. היתר אבק ואבן^[4].

הבעיה שהקרח ב”אוטופיה פלניטיה” מסתתר עמוק יחסית מתחת לפני השטח, לכל הפחות בעומק של מטר. במפה החדשה שפרסמו ד”ר פיקוקס ושותפיו הם מצאו מגוון אזורים בהם הקרח קבור מתחת לשכבת אדמה בת פחות מ-20 ס”מ. לפיכך הם מצאו שהאזור המומלץ לנחיתה מבחינתם שוכן בסמוך לקוטב הצפוני של מאדים. עלו והצליחו.

1. Piqueux, Buz, Edwards, +4, Widespread Shallow Water Ice on Mars at High Latitudesand Midlatitudes, Geophysical Research Letters, Dec 2019
2. NASA’s Treasure Map for Water Ice on Mars, Nasa, 2019
3. Villanueva, Mumma, Novak, +6, Strong water isotopic anomalies in the martian atmosphere: Probing current and ancient reservoirs, Science, 2015
4. Stuurman, Osinski, Holt, +4, SHARAD detection and characterization of subsurface water ice deposits in Utopia Planitia, Mars, Geophysical Research Letters, 2016

תמונה: Shutterstock

קבוצה של שכירי חרב הסתננה לסיור מודרך ותמים במה שהיה כלא אלקטרז במפרץ סן פרנסיסקו שבקליפורניה, השתלטה על הכלא ולקחה 81 בני ערובה. הפנטגון והאף-בי-איי הכינו תוכנית פעולה לכבוש מחדש את האי וגייסו לעזרתם את אחד האסירים המחזיק בידע ייחודי: הוא היחיד בתולדות אלקטרז שהצליח להימלט מהכלא. הוא עשה זאת דרך מנהרות תת קרקעיות מסתוריות, לבירינט מתוכנן היטב שהוא היה היחיד שפענח את סודו.

אולי כבר זיהיתם שהעלילה לקוחה מהסרט המפורסם “הפריצה לאלקטרז”, והאסיר הלא הוא גיבור הסרט שון קונרי. הסרט אמנם בדיוני, אבל לאחרונה התגלה שפרט אחד בו – המנהרות שמתחת לבית הסוהר – לא כל כך רחוק מהמציאות.

לפני מספר חודשים גאולוגים וארכיאולוגים מהאוניברסיטה של מדינת ניו יורק (בינגהמטון) פרסמו דוח מחקר לאחר שחשפו מתחת לכלא אלקטרז, באמצעות סריקות לייזר ומכ”ם קרקע, מבנים תת קרקעיים, מחסני תחמושת וגם מנהרות^[1]. “הופתעתי מכמה סיבות”, אמר בהודעה לעיתונות ד”ר טימות’י דה סמט (Timothy de Smet) שהוביל את המחקר^[2]. “המבנים האלה היו רק כמה סנטימטרים מתחת לפני השטח, והם השתמרו בשלמותם, זה היה נהדר למצוא את ההיסטוריה ממש מתחת לרגלינו”.

למה שימשו המבנים והמנהרות האלו? אלקטרז, שהוא למעשה אי, משך את תשומת ליבה של ממשלת ארה”ב לאחר שניצחה במלחמה את מקסיקו וסיפחה אליה את קליפורניה (1848). ארה”ב הייתה חייבת למצוא מקום אסטרטגי שבו תוכל לבנות מעוז צבאי, ואלקטרז היה מקום מושלם לכך. בגלל מיקומו של האי בכניסה למפרץ סן פרנסיסקו, הצליח הצבא לשלוט על התנועה הימית שנכנסה לאזור. כוחות הצבא בנו קירות תלולים מסביב לאי, ומאחוריהם הציבו תותחים לארבעת כיווני רוחות השמים. מאחוריהם הציבו עמדות נוספות לעוד יותר ממאה תותחים מסביב לאי.

במרכז האי, סמוך למגדלור, נבנתה על סלע מצודה בת שתי קומות, שהייתה אמורה לשמש כמפלט אחרון במקרה שאויבים יפלשו לאי. שתי הקומות העליונות שימשו למגורי חיילים, והמרתף שימש בתור מחסן תחמושת, מזון ומגורים לשעת חירום. עם סיום הבנייה, הפך אלקטרז לנקודת ההגנה החזקה ביותר של ארה”ב בחופי האוקיאנוס השקט^[3].

בתקופת מלחמת האזרחים בארה”ב (1865-1861) האי המשיך לשמש בתור בסיס צבאי ובהמשך גם כבית סוהר צבאי. עם השנים נהייה האי למעמסה כלכלית על צבא ארה”ב והועבר לידי הממשל הפדרלי של ארה”ב שהפך אותו ב-1934 לכלא פדרלי אזרחי. באותה תקופה חידש הממשל הפדרלי חלק מהמבנים שהיו על האי וגם בנה מספר בניינים נוספים מתוך כוונה להעביר לשם את הפושעים הכבדים ביותר. לאורך 29 שנים (1963-1934) אלקטרז היה אחד מבתי הכלא השמורים ביותר בארה”ב, ובין האסירים המפורסמים שהיו כלואים בו היו אל קפונה, ורוברט פרנקלין סטראוד – “איש הציפורים”.

אבל מה קרה למבנים התת קרקעיים ולמנהרות שנבנו באי לאורך המאה ה-19? כאמור, במשך שנים שיערו ההיסטוריונים שמתחת למבנים החדשים של בית הכלא באלקטרז קבורים מבנים ומנהרות ששימשו את צבא ארה”ב. כעת החוקרים יודעים זאת בוודאות, והם ממשיכים לערוך סריקות באי בתקווה לגלות ממצאים נוספים.

דה סמט מאמין שאפשר להשתמש באותן שיטות לא פולשניות באזורים אחרים בעולם כדי לגלות תעלומות היסטוריות מעניינות נוספות מבלי להיעזר בחפירות יקרות וממושכות שעלולות לגרום גם להרס של ממצאים.

1. T.S. de Smet, M.E. Everett, R.R. Warden, T. Komas, J.N. Hagin, P. Gavette, J.A. Martini, L. Barker. The fate of the historic fortifications at Alcatraz island based on terrestrial laser scans and ground-penetrating radar interpretations from the recreation yard. Near Surface Geophysics, 2019
2. Science Daily, “High-tech laser scans uncover hidden military traverse at Alcatraz Island”, 2019
3. National Parc service, “Civil War at Alcatraz” https://www.nps.gov/goga/learn/historyculture/civil-war-at-alcatraz.htm

מוסוליני מוביל קבוצה של פשיסטים במהלך מצעד צבאי ברומא | תמונה: Keystone/Getty Images

נדמה לאחרונה שכולם פשיסטים. דונלד טראמפ ללא ספק פשיסט – התקשורת אומרת זאת ומאשימה אותו אף בניהול מחנות ריכוז על גבול מקסיקו^[2,1]. המפלגה הרפובליקנית גם היא, ברובה, פשיסטית^[3]. ואם להאמין לעיתון “הארץ”, פשיזם השתלט גם על ממשלת ישראל של נתניהו^[4], על שרת המשפטים לשעבר איילת שקד^[5] ועל ממשלת ברזיל של ז’איר בולסונארו^[6]. אפילו בממשלת קנדה הליברלית של ג’סטין טרודו מתגלים סימפטומים של פשיזם^[7], על אף שבדרך כלל התווית מוצמדת לאנשי ימין.

אבל מהו בכלל פשיזם? והאם הוא באמת קשור בימין? עיתונאים ופוליטיקאים המשתמשים במונח כמעט אף פעם אינם צוללים לעומקו, אלא מציגים בפני הקוראים הגדרה מצומצמת שלו המכונה בפי חוקרים “המינימום הפשיסטי”^[8]: מעין מכנה משותף של עקרונות כלליים המשותפים לכל מי שמשתייך ל”משפחה הפשיסטית”. כמו “פולחן המנהיג”, “עליונות האומה”, “לאומיות קיצונית”, ביצוע מהלכים “אנטי-דמוקרטיים ואנטי פרלמנטריים”, שימוש בכוחות צבאיים למחצה כדי להנהיג מעשי אלימות (“החולצות השחורות” באיטליה, “משמר הברזל” ברומניה), ועוד^[9].

התוצאה היא רידוד המושג ובלימת דיון אמיתי בשורשיו, דבר המאפשר לפובליציסטים להדביק את תווית הפשיסט לכל הבא ליד. אם בפשיזם קיים, למשל, רכיב של לאום קיצוני, ניתן לטעון כי אצל כל אדם התומך בהמשך “הכיבוש” ו”העוולות החברתיות” קיים מאפיין פשיסטי. ניתן להדביק את תווית הפשיזם גם לממשלת ישראל, למוסדות המדינה ולמערכת המשפט, כפי שכבר נעשה^[10].

המסר ברור: הימין מסוכן. הימין פשיסטי. במציאות, כפי שתראה הכתבה, הפשיזם יונק את כוחו משורשים שונים לגמרי.

הצרפתי שתיעב את הבורגנות

שורשי הפשיזם, טוען זאב שטרנהל, פרופ’ אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ואחד מחוקרי הפשיזם המפורסמים בעולם, התחילו דווקא עם תיאוריות שפיתח הפילוסוף הסוציאליסט ז’ורז’ סורל (1922-1847), צרפתי שתיעב את החברה הבורגנית, הליברלית והדמוקרטית^[11]. בספרו “יסודות הפשיזם” כותב שטרנהל כי סורל ראה בהגותו של קרל מרקס “החידוש הגדול ביותר שבו יכולה להתברך הפילוסופיה מזה מאות שנים”^[12] והכתיר את לנין בתואר “גדול התיאורטיקנים של הסוציאליזם מאז מרקס”^[13].

סורל לא היה היסטוריון. הוא גם לא היה סוציולוג ולא פילוסוף במובן המקובל של המילה – זה שעבר בשערי האקדמיה ולמד באופן שיטתי. הוא היה מהנדס, ולענייננו – אינטלקטואל אוטודידקט, תיאורטיקן, שהתעניין בכוחות הגורמים לעלייתן ולנפילתן של תרבויות. הוא כתב כ-20 ספרים (שרובם אוספי מאמרים) ונכנס לתודעה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19.

מינכן, 1937. מוסוליני והיטלר בפני מסדר חיילים | תמונה: Keystone/Hulton Archive/Getty Images

סורל העריץ את המרקסיזם אבל הייתה לו גם בעיה מסוימת איתו. הוא חשב שהמערכת המחשבתית שהותיר אחריו מרקס נותרה בלתי שלמה. “נראה שלא היה דבר שמרקס חשש מפניו כל כך כמו להניח אחריו שיטה פילוסופית נוקשה מדי וסגורה מדי”, אמר סורל וזימן את תלמידיו – פעילים מרקסיסטים שנחשפו ל”הגותו” מתוך כתבי עת מרקסיסטיים – ל”מלאכת שיפור” השיטה^[14].

במשך עשור עמלו התלמידים כדי להתאים את התיאוריות של מרקס למציאות המודרנית. ההתאמות הביאו לשינוי עיקרי אחד וחשוב: שחרור מעמד הפועלים (הפרולטריון) המנוצל בידי בעלי המפעלים, אינו מותנה עוד בהעברת כל הרכוש הפרטי לידי גוף קומוניסטי או סוציאליסטי שיחלק אותו מחדש בצורה “הוגנת” יותר. סורל ותלמידיו הגיעו למסקנה כי התנאי הזה שהציב מרקס, מהווה נקודת תורפה במרקסיזם ויש להתנתק ממנו^[15].

בספרו “מבוא לכלכלה מודרנית” (1903) – בפרק ההקדמה – סורל מבהיר לקוראיו: “לבצע רפורמות בחברה הבורגנית פירושו לקבל את הדין של הרכוש הפרטי: לכן ספר זה כולו בנוי על ההנחה שהרכוש הפרטי הוא בבחינת עובדה שאין להטיל בה ספק”^[16].

התיאורטיקן הסוציאליסט ז’ורז’ סורל (1922-1847) | תמונה: Public Domain

מדובר בנקודה קריטית בהתפתחות הפשיזם ולכן נתעכב עליה מעט. סורל האמין שבמציאות העכשווית של תקופתו, פתיחה במלחמת חורמה נגד הקפיטליזם היא צעד בלתי יעיל. במקום להילחם עד המוות במערכת הכלכלית הנוכחית, יש להשתמש בה. הקפיטליזם, חשב סורל, יוצר את התנאים הנחוצים להתפתחות מלחמת מעמדות ולכן יש להותיר אותו על כנו. ההיגיון היה שככל שהמערכת הקפיטליסטית מפותחת יותר, כך מעמד הפועלים יחוש מנוצל יותר, מתוסכל יותר ועצבני יותר. תיווצר תודעה מעמדית חזקה והפועלים יהפכו לכוח לוחם^[17].

סורל לא ראה כאן ניגוד להגות המרקסיסטית. לתפישתו, לב ליבו של המרקסיזם הוא מלחמת המעמדות, ולכן כל מה שמקדם אותה נמצא בהרמוניה איתה. ומה שמעכב אותה – הוא אויבה. סורל ראה בדמוקרטיה אויב היכול למנוע את הבשלתו של הקיטוב החברתי שיוביל לאותה מלחמה מעמדית רצויה. במאמרו “בזכות הסינדיקליזם” מדגיש סורל שגם הסוציאליזם הדמוקרטי הוא כוח מזיק שצריך להתנגד לו, כיוון שהוא משתמש במנגנוני המדינה ובאמצעותם מתערב בתהליכים הטבעיים שאמורים לקרות. התערבות המשבשת את המתחים החברתיים ואת הקיטוב המעמדי האמורים להיגרם מהפעילות הטבעית של השוק החופשי^[18].

במילים אחרות, סורל האמין שהרֶבִיזְיָה שביצע במרקסיזם תהפוך את מלחמת המעמדות של מרקס מסתם תיאוריה אינטלקטואלית לכוח מהפכני אמיתי ובועט. “כך חדל המרקסיזם להיות שאיפה מעורפלת, תיאוריה שאינה דורשת כל מחויבות ממשית ושב להיות מה שהיה תמיד בעיני מרקס עצמו: כלי מלחמה נגד הסדר הקיים”, מסביר שטרנהל בספרו^[19].

המלחמה, אגב, לא תהיה מהפכה של ורדים ושושנים. בחיבורו “הרהורים על האלימות” כותב סורל כי היא תהיה חייבת להיות אלימה^[20].

סורל אינו שונה בהרבה ממרקסיסטים אחרים שהופיעו לאורך ההיסטוריה וביצעו רביזיה במרקסיזם מתוך מטרה שהתיאוריה תשרת טוב יותר את מטרותיהם. המפורסם שבהם היה אנטוניו גראמשי האיטלקי בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הנחשב כיום לאבי הניאו-מרקסיזם (המרקסיזם המודרני). גראמשי חשב שקיים פגם בכתביהם של מרקס ואנגלס המונע ביצוע מהפכה קומוניסטית במדינות המערב החופשיות, שלהן מוסדות יציבים, מסורות ואמונה חזקה. כדי לחולל מהפכה קומוניסטית, הוא הבין, אין טעם לתקוף ישירות את מוסדות החברה המערבית המושתתים על מסורות יהודיות-נוצריות שנוצרו במשך מאות שנים, אלא לחדור לתוכם, להשתמש בהם ולשנות אותם מבפנים. רביזיה המזכירה במובן מסוים את החלטתו של סורל שלא לצאת למלחמה ישירה בקפיטליזם – המהווה את התשתית שעליה מתפקדים כל המוסדות בחברה – אלא לחדור לתוכו ולקוות שמתוכו ובגללו תוצת אש המהפכה.

מאפיין נוסף במשנתו של סורל הוא פסימיזם – המנוגד לאופטימיות של התרבות הבורגנית. סורל כתב בספרו “הרהורים על האלימות” כי “אם הפילוסופיה של היוונים לא הגיעה להישגים מוסריים גדולים זה בגלל האופטימיזם שלה. סוקרטס היה אופטימיסט בצורה שאינה נסבלת”^[21].

סורל כינה את האסכולה המרקסיסטית שלו “האסכולה החדשה… מרקסיסטית, סינדיקליסטית ומהפכנית”^[22], וחסידיו זכו לכינוי “סינדיקליסטים מהפכנים”.

הסורליזם מגיע לאיטליה

הסורליזם (הסינדיקליזם המהפכני) שמקורו בצרפת, אומץ באיטליה בשנים הראשונות של תחילת המאה ה-20. כבר ב-1902 הקימו אנשים המזוהים עם רעיונות הסורליזם סיעה בקרב המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, שם נשארו עד 1907, למרות ביקורתם החריפה עליה. שכן כאמור, ראה סורל בסוציאליזם הדמוקרטי אויב המשבש את פעולת השוק החופשי הקפיטליסטי וכך מונע את הבשלת הקיטוב החברתי.

אולי הסכסוך הגדול ביותר בין הצדדים היה בעניין השביתה. הסינדיקליסטים המהפכנים ראו בשביתה כלי ממשי בידי הפועלים לתיעול זעמם בדרכם לחולל מהפכה. המפלגה הסוציאליסטית, לעומת זאת, החליטה להשתמש בנשק השביתה רק לצרכי הגנה ולא למהפכה, כפי שהוחלט בכנס השישי של האינטרנציונל הסוציאליסטי ב-1904^[23].

מוסוליני נואם בפני החולצות השחורות וכוחות נוספים שסייעו בתפיסת השלטון, ונציה, ינואר 1926 | תמונה: Hulton Archive/Getty Images

אבל הסיפור הגדול לא היה זה, אלא הספקות שהחלו לנקר במחשבתם של הסינדיקליסטים המהפכנים שהבינו כי קיימת בעיה מסוימת באידיאולוגיה שלהם: הפרולטריון, הם הרגישו, לא יצליח לחולל את המהפכה לבדו. “האנוכיות המעמדית” (אגואיזם מעמדי), שהיא הגורם הפסיכולוגי שמניע את הפרולטריון – אינה חזקה מספיק כדי לדחוף אותו למאבק אלים.

הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס, סוציאליסט שהזדהה עם הסינדיקליזם, כתב באותה תקופה כי ה”אגואיזם מעמדי”^[24] (מונח עליו חזר רבות) גורם לפועלים דווקא להיטמע בתוך המערכת הקפיטליסטית. כך קרה למשל במפעל הנשק הגרמני “קרופ”. כשהפועלים ראו ששכרם הולך וגדל במפעל המצליח, במקום להתמרד, האגואיזם המעמדי גרם להם לשתף פעולה עם בעלי המפעל.

קרל מרקס | תמונה: Henry Guttmann Collection/Getty Images

מיכלס גם הודה שלמעשה “הפועלים” או “הפרולטריון” אינם באמת קבוצה הומוגנית אחת. קיימים בקרבם הבדלים גדולים הנובעים מהאזור הגיאוגרפי שבו הם שוכנים (באיטליה – הצפון המפותח או הדרום הכושל), מהתעשייה שאליה הם משתייכים וגם ממצבם המשפחתי. גם “האיגוד המקצועי”, האמור להיות הכלי שבאמצעותו ימרוד הפרולטריון, התגלה כארגון כמו כל הארגונים – נשלט בידי בירוקרטיה ומספר מצומצם של “אוליגרכים”.

השורה התחתונה הייתה זו: הסינדיקליסטים המהפכנים הבינו כי “הפרולטריון” לא יוכל לחולל מהפכה לבדו. הוא זקוק לעזרה, הוא זקוק לכוח חברתי חדש שיצית בו את רוח המאבק ויאחד אותו.

מי היה הכוח הזה? התשובה, באופן מפתיע ומשונה לגמרי, היא הלאומנים. הרעיון הסינדיקליסטי היה ליצור תגובת שרשרת ש”תכריח את הפרולטריון להתעורר”, כתב אדוארד ברת’, תלמידו הידוע ביותר של סורל^[25]. אם הפרולטריון לא יכול להתגבש מתוך מעמד הפועלים, צריך לגבש ולהעיר אותו באמצעות רעיונות לאומניים ואף באמצעות מלחמה, ובאמצעות מנהיגים מתוך המעמד הבורגני.

שיתוף הפעולה שנרקם בין הסינדיקליסטים המהפכנים ובין הלאומנים היה מעין הסדר של נוחות: הלאומנים רצו להיהפך לכוח פוליטי משפיע שמאחוריו בסיס חברתי עממי חזק – דבר שהסינדיקליזם המהפכני היה מסוגל לספק להם^[26]. והסינדיקליסטים המהפכנים, מצידם, היו זקוקים לכוח חדש שיאגד את ההמונים סביב רעיון משותף ויצית בהם את אש המהפכה. הלאומנים סיפקו להם בדיוק את זה – לאום קיצוני ואף יציאה למלחמה – רעיונות מאגדים מצוינים.

כך נוצרה סביב 1910 סינתזה מרקסיסטית-לאומנית (חוקרי פשיזם קוראים לזה סוציאליסטית-לאומנית או סינדיקליסטית-לאומנית). הסינתזה החדשה הייתה רביזיה נוספת ברעיונותיו של סורל שכאמור עשה רביזיה ברעיונותיו של מרקס. כדי להשלים את הסינתזה, פיתחו הוגי דעות סינדיקליסטים טיעון לפיו מושגים כמו “אומה” ו”מלחמה” אינם עומדים בהכרח בסתירה לסינדיקליזם או לסוציאליזם, ולכן לא צריך להתנגד להם^[27]. שני המחנות מצאו גם מכנה משותף בהתנגדות לראש ממשלת איטליה הליברלי, ג’ובני ג’וליטי (Giolitti).

מוסוליני נכנס לתמונה

מאז תחילת דרכו הפוליטית ב-1902 התמקם מוסוליני בצד הסינדיקליזם המהפכני. בתחילה הגדיר עצמו סוציאליסט, אבל ב-1904 כבר אימץ את רעיונות הסינדיקליזם המהפכני. חוקר הפשיזם האיטלקי אמיליו ג’נטילה כותב בספרו The Origins of Fascist Ideology (מקורות האידיאולוגיה הפשיסטית) כי מוסוליני חשב “שהסינדיקליזם היה ההתגלמות המודרנית ביותר של רוח הדוקטרינה המרקסיסטית […] הסינדיקליזם היה קרוב הרבה יותר לרוח המרקסיזם מאשר הסוציאליזם, ולקריאתו למאבק חסר כניעה”^[28]. כשמוסוליני ביקר אנשים מקרב התנועה הסינדיקלית המהפכנית, או את אלו שעזבו אותה, זו הייתה ביקורת שהתמקדה בעיקר סביב טקטיקות פעולה, ולא סביב שאלות אידיאולוגיות.

באוקטובר 1914 קידם מוסוליני בגלוי את הסינתזה הסינדיקליסטית-לאומנית כשפרסם מאמר שבו קרא לאיטליה להפסיק להיות ניטרלית ולהצטרף למלחמה^[29]. המפלגה הסוציאליסטית הסתייגה ממנו, מוסוליני התפטר משורותיה והצטרף לסינדיקליסטים המהפכנים.

נובמבר 1920 – מוסוליני נואם בקולוסיאום ברומא | תמונה: Oscar Manello/Central Press/Getty Images

“אתם עוד תשמעו ממני!” אמר מוסוליני בנאום שנשא בפני הוועד הסוציאליסטי של מילאנו, זמן קצר לאחר שעזב. “12 השנים שהקדשתי מחיי למפלגה צריכות להוות ערובה מספקת לאמונתי בסוציאליזם. הסוציאליזם הוא משהו המשתרש בלב. מה שמפריד ביני לבינכם כעת אינה מחלוקת קטנה, אלא שאלה גדולה שסביבה מפולג הסוציאליזם כולו”^[30].

בנאום שנשא ב-13 בדצמבר 1914 בפארמה, הסביר מהי אותה בעיה סוציאליסטית: להיוותר ניטרלי ולא לצאת למלחמה. “אסור שהסוציאליזם יתנגד לכל המלחמות, משום שבמקרה הזה הוא יצטרך להתכחש ל-50 שנות היסטוריה”^[31]. את נאומו סיים כך: “חירות גדולה יותר או ריאקציה גדולה יותר? יותר מיליטריזם או פחות מיליטריזם? איזו משתי הקבוצות תבטיח לנו בניצחונן תנאים טובים יותר של חירות למעמדות הפועלים? […] חייבים לפעול, לנוע, להילחם, ואם זה הכרחי – למות. אנשים ניטראליים מעולם לא שלטו במאורעות. הם תמיד נעלמו. הדם הוא המניע את גלגלי ההיסטוריה!” (הקהל יוצא מגדרו).

בתזמון מעניין הוקם כשבועיים לפני עזיבתו ארגון חדש: “הפשיו המהפכני לפעולה אינטרנציונליסטית” שמרבית חבריו היו סינדיקליסטים מהפכנים. מוסוליני “המובטל” השתלט על הארגון וגם הקים עיתון חדש בשם “איל פופולו ד’איטליה” (Il Popolo d’Italia) בניסיון להשפיע על דעת הקהל האיטלקי.

במאי 1915 הצטרפה איטליה למלחמה. מרגע זה “נעלם” מוסוליני למשך כשנתיים וחצי. הוא נלחם בחזית, נפצע ואושפז בבית חולים. ב-1 בדצמבר 1917, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה ולאחר שהשתחרר זה עתה מבית החולים, נאם מוסוליני בססטו סן ג’ובאני שבצפון איטליה וחידד את המסר: “אנו, הסוציאליסטים שהיו בעד התערבות, דגלנו במלחמה משום שדמיינו לעצמנו שבתוכה מגולמים זרעי המהפכה […] גם קרל מרקס היה לאומני קיצוני (ג’ינגואיסט). ב-1855 הוא כתב שגרמניה מחויבת להכריז מלחמה נגד רוסיה; ב-1870 הוא אמר על הצרפתים: ‘חייבים להביס אותם! הם לעולם לא יובסו במידה מספקת'”^[32].

רביזיה נוספת

בנובמבר 1918, לאחר סיום המלחמה, נקלעה איטליה למשבר כלכלי שנגרם מחוב גדול בשל הוצאות המלחמה. בניסיון לסגור את החוב ולהתאושש כלכלית חשבו הסינדיקליסטים המהפכנים שבראשם מוסוליני על “פתרון מקורי” – הלאמת רכוש – חזונו המקורי של מרקס. מצד אחד הם לא רצו לחזור אחורה ולחרוג מעמדותיהם המקוריות (שימור המערכת הקפיטליסטית), אך מצד שני האמינו כי דרוש פתרון רדיקלי למצב.

על פי התוכנית, לאחר שהמדינה תבטל את הרכוש הפרטי היא תחלק אותו מחדש לידי אנשים הרוצים ומסוגלים להחזיק בזכויות שימוש בקרקע, בבתי חרושת ובאמצעי ייצור אחרים. לאחר מכן תוקם שיטת ממשל שתארגן מחדש את החברה לפי מעמדות. יהיה פרלמנט מרכזי ולצדו פרלמנטים קטנים יותר – מקומיים – שייצגו את האוכלוסייה ויטפלו בנושאים חברתיים מקומיים^[33]. כך תבוטל, אגב, הדמוקרטיה. מרבית עקרונות התוכנית אומצו על ידי התנועה הפשיסטית של מוסוליני – שהוקמה ב-23 במארס 1919 במילאנו.

תמונה: Keystone-France/Gamma-Keystone

שמונה חודשים לאחר היווסדה, התמודדה המפלגה בבחירות, בנובמבר 1919, אך קיבלה תמיכה של פחות משני אחוזים. ההפסד גרם למוסוליני להבין שאם לא יתחיל לנוע ימינה לכיוון המרכז ולדבר על מה שהרוב רוצה, הוא יתקשה לגייס תומכים. לכן החלו הפשיסטים לדבר על זכויותיהם של אלה שחזרו מהמלחמה, על חשיבות הפרודוקטיביות (ייצור), על הלאמת הון רק עד רף מסוים, וגם יצאו נגד המהפכה הקומוניסטית ברוסיה שהתחוללה כשנתיים קודם והפילה את הבורגנים. זה היה נוח. המהפכה של לנין תמיד הצטיירה בעיני הסינדיקליסטים המהפכנים כמהלך מוטעה שהרס את הקפיטליזם. כפי שהוסבר קודם, הסינדיקליסטים האמינו ששמירה על המערכת הקפיטליסטית היא הכרחית כדי לחולל קיטוב חברתי-מעמדי, כעס – שיוביל למהפכה (אף על פי שאחרי המלחמה דיברו על מדיניות כלכלית של הלאמת הרכוש הפרטי). לנין גם הצטייר בעיני מוסוליני כבעל ברית של גרמניה, ולכן כאויב של איטלקיה^[34].

כדי לזכות בתומכים הציגו עצמם הפשיסטים כמגיניה של איטליה מפני מהפכה קומוניסטית דומה, ביקרו את הקומוניזם הרוסי ובשנים מאוחרות יותר גם כלאו קומוניסטים (כמו אנטוניו גראמשי). מהלך שהקנה להם את תמיכת התעשיינים האיטלקים וחלק מהבורגנים. עד מאי 1920 כבר הצטרפו כ-20 אלף איש לתנועה הפשיסטית.

המטרה הייתה ברורה: לתפוס את השלטון בכל דרך. לומר מה שצריך לומר ולבצע את ההקרבות האידיאולוגיות הנדרשות. וכך הגרסה שנוצרה בנובמבר 1921 ונקראה “המפלגה הלאומית הפשיסטית” כבר הייתה שונה מקודמתה: זו הייתה מפלגת המונים שהשתמשה בסיסמאות שהמרכז או הרוב יכול היה לקבל. מפלגה שדיברה על “איטליה הגדולה” ועל הצורך ב”צבא חזק” ובדיכוי “בוגדים”.

באוקטובר 1922 היא כבר מנתה מאות אלפי חברים, בהם בכירים משורות הצבא, המשטרה ומערכת המשפט. זה היה הרגע לתפוס את הנהגת המדינה. לשם כך גויסו כ-30 אלף אנשי החולצות השחורות – חבורה של שכירי חרב בריונים המצוידים בנשק. הם הגיעו לצמתים ראשיים מסביב לרומא, שרפו חנויות ואיימו במלחמת אזרחים במה שנקרא “המצעד על רומא”.

אף על פי שהיו רבים באיטליה שהסתייגו משיטות העבודה האלימות של פלוגות המחץ הפשיסטיות, הם המשיכו לחוש אהדה עמוקה ליתר היבטי ותכני התנועה הפשיסטית. מספר ימים לאחר תחילת “המצעד על רומא”, החליט המלך, שחשש ממלחמת אזרחים, להשביע ממשלה חדשה שבראשה יעמוד מוסוליני. ב-31 באוקטובר 1922 תפס מוסוליני את השלטון והחל להנהיג דיקטטורה.

סיפורו של מוסוליני אינו ייחודי מבחינת האסטרטגיה הפוליטית שלו. לאורך ההיסטוריה הופיעו אין-ספור פוליטיקאים שכדי לתפוס את השלטון החליטו לבצע הקרבות אידיאולוגיות ולהתקרב למה שהמיינסטרים אהב לשמוע. זה קרה אז, וזה קורה גם היום. לאחר שתפסו את השלטון עשו ואמרו כל מה שצריך לומר כדי לשמור בכוח על השלטון. כזה היה מוסוליני, שבמהותו הבסיסית ביותר לא היה איש ימין כלל, אלא דווקא סוציאליסט ולאחר מכן סינדיקליסט שהחליט לומר למיינסטרים את אשר רצה.

כך הוא גם סיפורו של הפשיזם: סינתזה של אידיאולוגיות שניתן להגדיר בקצרה כ”סוציאליזם לאומני” או “סינדיקליזם לאומני”. מושג היונק את שורשיו מהשמאל הקיצוני. הפשיזם הוא רביזיה על גבי רביזיה על גבי רביזיה של המרקסיזם, כאשר מטרת כל רביזיה היא אחת – לתפוס את השלטון ולחולל מהפכה נגד הסדר הקיים.

1. Andrea Pitzer, Donald Trump Is Still Setting Up Concentration Camps on American Soil, Haaretz.com, June 2019
2. Sasha Abramsky, Trump Is Legalizing Concentration Camps for Immigrant Families, The Nation, August 2019
3. Sasha Abramsky, Trump Is Legalizing Concentration Camps for Immigrant Families, The Nation, August
4. Bradley Burston, Netanyahu to Make It Official: Fascism Is What We Are, Haaretz.com, July 2018
5. Rogel Alpher, Israeli Minister Shaked Takes After Mussolini, Haaretz.com, September 2017
6. James N. Green, Is Brazil About to Elect Jair Bolsonaro, the Far-right Executioner of Its Democracy?, Haaretz.com, October 2018
7. G. Elijah Dann, Is Justin Trudeau a Post-Fact, Mini-Me Fascist?, HuffPost, April 2017
8. חוקר הפשיזם רוג’ר גריפין השתמש במונח “המינימום הפשיסטי” בספרו The Nature of Fascism מ-1991. לאחר מכן אומץ המושג על ידי חוקרים ואנשי אקדמיה שונים. חוקר הפשיזם רוברט פקסטון, למשל, השתמש במונח “המינימום הפשיסטי” בספרו The Anatomy of Fascism (עמ’ 206, פרק 8). פקסטון טען שבמקום לבדוק מה חשבו ובמה האמינו הפשיסטים, צריך להתבונן במה שעשו בפועל, ומזה לגזור את הגדרת הפשיזם.
9. רכיבי ה”מינימום הפשיסטי” משתנים בין חוקר לחוקר.
10. ראו את דבריו של ח”כ עופר כסיף ממפלגת חד”ש: “ניתן לומר שהחברה הישראלית על מרכיביה השונים (קרי, מוסדות המדינה לרבות מערכת המשפט, ‘הרחוב’, מקומות העבודה, ארגוני חברה אזרחית מסוימים, ועוד) נכנסו לתוך תחומו השחור של ‘המינימום הפשיסטי'”. דבריו פורסמו בשרתי אתר מכון וייצמן למדע (בגוגל: “שחור בעיניים, פשיזם, עופר כסיף”).
11. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ’ 64
12. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ’ 67
13. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ’ 66
14. זאב שטרנהל מפנה בספרו “יסודות הפשיזם” ל- G. Sorel, Preface a Essais sur la conception materialiste de l’histoire par Antonio Labriola, p-14-15
15. G. Sorel, Insegnamenti sociali della economia moderna. Degenerazione capitalista et degenerazione socialista, Milano, 1907, p-17
16. להלן הציטוט בצרפתית, מתוך ספרו של סורל Introduction a l’economie modern: “Réformer dans la société bourgeoise, c’est affirmer la propriété privée ; tout ce livre suppose donc que la propriété privée est un fait indiscuté”
17. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ’ 76
18. G. Sorel, Mes Raisons de syndicalisme, 1910
19. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ’ 83
20. “הרהורים על האלימות” תורגם לאנגלית ויצא בגרסת קינדל ב-2014 תחת הכותרת Reflections on violence. בנוסף, סורל מדבר על האלימות בספר Matériaux d’une théorie du proletariat (פרקים בתיאוריה של הפרולטריון) הכולל מאמרים שכתב בין השנים 1892 ל-1914
21. סורל, “ההרהורים על האלימות”, Location 124 בגרסת קינדל של הספר באנגלית.
22. סורל, “ההרהורים על האלימות”, Location 733 בגרסת קינדל של הספר באנגלית.
23. הכנס של האינטרנציונל הסוציאליסטי נערך באמסטרדם. ראו www.marxists.org/history/international/social-democracy/1904/international-socialist-congress.htm
24. מיכלס כתב רבות על האגואיזם המעמדי בספרו Political Parties: A Sociological Study of the Oligarchical Tendencies of Modern Democracy שראה אור ב-1911
25. ברת’ כתב את הדברים בספרו les Mejaits des intellectuals (מעשים לא טובים של האינטלקטואלים), E. berth , 1913, p-292
26. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ’ 204
27. זאב שטרנהל, יסודות הפשיזם, עמ’ 203
28. ,Emilio Gentile‏ The Origins of Fascist Ideology 1918-1925, p-10-11
29. המאמר פורסם ב”אוואנטי!”, עיתונה של המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, ב-18 באוקטובר 2014
30. מוסוליני נתן את הנאום ב-25 בנובמבר 1914. מקור: Mussolini as revealed in his political speeches (November 1914 – August 1923), London : Dent, 1923
31. Mussolini as revealed in his political speeches (November 1914 – August 1923), London : Dent, 1923
32. ראו 31
33. התוכנית הוצגה במצע שכתב סרג’יו פנונציו במארס 1919. ראו S. Panunzio, Un programma d’azione, March 1919
34. מוסוליני חזר על רעיון זה מספר פעמים בעיתונו איל פופולו ד’איטליה. ראו למשל B. Mussolini, Al bivio, Il Popolo d’Italia, January 1915

תמונה: Shutterstock

1בעשורים הראשונים של המאה העשרים התפצלו הסוציאליסטים לשני מחנות: מחנה אחד פנה למהפכה מהירה ואלימה בנוסח הסובייטי. והשני העדיף מהפכה איטית והדרגתית באמצעות המערכת הפוליטית הדמוקרטית; מכאן נגזר שמו – המחנה “הסוציאל-דמוקרטי”. לאחר שזכה בבחירות במדינות מסוימות, הרכיב המחנה הסוציאל-דמוקרטי ממשלות שהקפידו לדבוק ברעיון הסוציאליסטי הנושן לפיו קיים מעמד מנצל כלכלית ומעמד מנוצל, ותפקידה של המדינה לתקן את העיוות הזה.

איך? על ידי חלוקה מחדש של המשאבים בחברה. המדינה, באמצעות מנגנוניה, אוספת משאבים מהאזרחים – בעיקר בצורת מסים – ומחלקת אותם מחדש באופן הנתפס כצודק יותר על ידי המחנה הסוציאל-דמוקרטי. מכיוון שהגותו של קרל מרקס הכתיבה שהעשירים מנצלים את השאר, מדיניות סוציאל-דמוקרטית כמעט תמיד מורידה את אלה שלמעלה (באמצעות מיסוי גבוה במיוחד) במטרה להעלות את אלה שלמטה באמצעות שימוש במשאבים שנאספו. כך נוצרו תוכניות רווחה בסגנון “חינוך חינם”, “ביטוח בריאות חינם”, קצבאות כספיות לצרכים שונים, דיור ציבורי, סובסידיות של ביטוח לאומי ועוד.

בישראל, סקר שערכה קרן ברל כצנלסון בדצמבר 2018 מצא כי 69% מהציבור הישראלי מעדיף גישה סוציאל-דמוקרטית על פני גישה קפיטליסטית. עורכי הסקר תשאלו אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית – ימין, שמאל וגם מה שנתפש כמרכז – וגילו כי בקרב כולם היה רוב ברור לתמיכה במדיניות סוציאל-דמוקרטית^[1]. שיעור ההזדהות הגבוה ביותר היה בקרב מצביעי המחנה הציוני ומרצ (89%). לאחר מכן מצביעי “יש עתיד” לשעבר (75%) והליכוד (69%).

אך האם הגישה הסוציאל-דמוקרטית באמת משיגה את מטרתה? עבודת מחקר שפרסם הבנק המרכזי של אירופה (ECB) הגיעה למסקנה כי ככל שמדינה מסוימת מעניקה יותר תוכניות רווחה, כך העושר שבו מחזיק הציבור דווקא קטן. “רמת ההוצאות של מדינת הרווחה נמצאת בקורלציה שלילית לעושר של משקי הבית”, נכתב בדוח המחקר^[2].

מחברי הדוח, שבדקו יותר מ-62 אלף משקי בית בקרב 13 מדינות בגוש היורו, הגיעו למסקנה כי ייתכן ו”המתנות” שהמדינה מחלקת לאזרחים בניסיון להעלות את אלה שלמטה, הפכו לתחליף לצבירת עושר אישי. כלומר, במקום שאנשים ממעמד הביניים ומטה יצברו משאבים וידאגו למשפחותיהם, הם תלויים במדינה.

עושר אישי, מבחינת הבנק המרכזי, מוגדר כנכסים ריאליים (בית, נכסי נדל”ן נוספים, השקעה בעסק פרטי, מכונית וכו’) יחד עם הנכסים הפיננסיים (הון בבנק, פיקדונות, אגרות חוב, מניות ועוד) שמחזיק משק בית. עושר אישי נטו הוא כל אלה, בניכוי חובותיו של משק הבית (משכנתה, אוברדראפט וכו’). מרבית הציבור צובר עושר באמצעות חיסכון של חלק מסוים משכרו, בדרך כלל זה שכר העבודה שלו. הוא עושה כך כדי לשמור כסף ל”יום סגריר” או כדי להתכונן לפנסיה. נבדלים מהם אלו העשירים שצוברים עושר גם מתוך ההכנסות שמייצרים להם נכסיהם.

“משקי בית בקצה התחתון (משקי בית עניים יחסית, א”ל) נוטים להתכונן ל’יום סגריר’ באמצעות השקעות שהסיכון שלהן נמוך”, כותבים מחברי הדוח. “ומכיוון שמדובר בסיכון נמוך יחסית, תוכניות הרווחה שמבטיחה המדינה נוטות להחליף את ההשקעות האלה”.

הדוח מראה כי העשירים אינם מושפעים מתוכניות הרווחה שמציעה המדינה. גם המֵאוֹן ה-50 (אלה הנמצאים בדיוק באמצע) כמעט אינו מושפע. מי שמושפע מכך בצורה ברורה הם המאון ה-25, כלומר הרבע התחתון של האוכלוסייה. “אנו מתייחסים לזה (לתוצאות, א”ל) כאל עדות לכך שהוצאות מדינת הרווחה אכן משמשות כתחליפים לצבירת עושר אישי, ומסבירות במידה מסוימת את ההבדלים הנצפים בעושר של משקי הבית, בקרב מדינות בגוש היורו”, הם מדגישים.

מחברי הדוח אינם נכנסים להיבטים הפסיכולוגיים הגורמים למשקי הבית העניים להישען על תוכניות הרווחה ולוותר על צבירת העושר. אך ניתן להניח שלפחות סיבה אחת לכך היא שהתנאי המרכזי לקבל קצבאות ו”מתנות” במרבית המדינות הוא שהאדם חייב להשתייך לקבוצה שהוגדרה כענייה. ברגע שהאדם יוצא ממעגל העוני ומצליח לחסוך כסף, הוא נפלט ממעגל הזכאים ומפסיק לקבל את “המתנות” – שעד לאותו רגע היו יציבות ובטוחות. לכן הוא שואף להישאר במעגל העוני.

במילים אחרות, במקום שמדיניות רווחה סוציאל-דמוקרטית תרים את העניים, בטווח הארוך היא דווקא מותירה אותם כאלה, מכיוון שהיא מעודדת אותם לוותר על צבירת עושר. כמובן, עזרה לעניים היא ערך חשוב ביותר ואין להסיק מכך שאין לסייע להם, אך השאלה היא כיצד לעשות זאת.

2 מאפיין נוסף של מדיניות סוציאל-דמוקרטית הוא עודף רגולציה. רגולציה היא כל פעולה או תהליך שבמסגרתם הרשות השלטונית מונעת, אוסרת או מפקחת על פעילות או התנהגות מסוימת של הפרט ו/או של ארגונים ומוסדות. חקיקה היא דוגמה לרגולציה. תקנות הן דוגמה נוספת. כמובן – קיימת רגולציה הכרחית – המסדירה את חוקי המסחר למשל. כאן נדבר על עודף רגולציה.

איך עודף רגולציה קשור למדיניות סוציאל-דמוקרטית? מטרת המדיניות הסוציאל-דמוקרטית היא, כאמור, להשתמש במנגנוני המדינה כדי לקדם באמצעותם מטרות הנתפשות צודקות בעיני המחנה הסוציאל-דמוקרטי. עיקרן, כפי שנכתב קודם, חלוקה מחדש של המשאבים בחברה במטרה להרים את אלה שלמטה. לשם כך צריך לתת כוח למדינה ואחת הטקטיקות לצבירת כוח היא רגולציה.

חקיקה ממשלתית המגבירה את הרגולציה על חברות עסקיות מגבירה את המעורבות של המדינה בהן. היא יכולה גם להגביר, באותה נשימה, את המיסוי עליהן. שיאה של הרגולציה היא הלאמה – כאשר החברה עוברת לבעלות המדינה ומוגשם חזונו של מרקס – הלאמת הרכוש הפרטי. יותר מזה לא צריך.

למעשה כך התחילה מדינת ישראל. עד לתחילת שנות ה-80 שלטו הסוציאל-דמוקרטים בכל הגופים העסקיים והשלטוניים וחילקו ביניהם את המשאבים. האידיאולוגיה קבעה כי צריך להלאים קרקעות, מפעלי תשתית, חברות בניה, ביטוח ועוד.

באמצעות ההסתדרות שלטו מקורבי שלטון מפא”י (מפלגת העבודה בגרסתה הראשונה) בעשרות מפעלי תעשייה (כמו “כור”), בבנק הפועלים, בחברת הביטוח “הסנה”, במשביר לצרכן, בתנובה, בקופת חולים כללית ועוד. באמצעות הסוכנות היהודית שלטה המדינה בבנק לאומי, ב”מקורות”, ב”צים” ובחברת הבניה “רסקו”. כל מעשה וכל החלטה היו תלויים בממשלה, בשר הממונה או בפקיד הזוטר. היו גם מספר קבוצות עסקיות בבעלות פרטית, כמו קבוצת בנק דיסקונט בבעלות משפחת רקנאטי, אך גם הן נאלצו לפעול בשיתוף פעולה הדוק עם הממשלה, בלית ברירה.

בתחילת שנות ה-80 החלה להשתנות התמונה, כשהבנקים הגדולים הגיעו לחדלות פירעון והולאמו על ידי המדינה כדי לא להיקלע לפשיטת רגל. בהמשך קרסו מפעלי ההסתדרות והקיבוצים. מאז השתפר מצבנו, אבל הרגולציה בישראל עדיין חמורה. אתר הרגולציה הממשלתי מציין כי בישראל יש 365 תחומי רגולציה שונים, 216 רגולטורים וכ-700 הוראות חוק רגולטוריות^[3]. מבחינת ה-OECD, ב-2013 היינו במקום לפני אחרון מבחינת הנטל הבירוקרטי (טורקיה הייתה הגרועה ביותר). ב-2018 עלינו לאמצע הרשימה.

למעשה בכנסת ה-20 מרבית חברי הכנסת, בין אם מהימין ובין אם מהשמאל, קידמו הצעות חוק שהגדילו את מעורבותה של המדינה במשק וקידמו עודף רגולציה, הראה “מדד החירות” של “התנועה הליברלית החדשה” שניתח למעלה מ-1,000 הצעות חוק והעניק לכל אחת ציון חיובי (בעד שוק חופשי) או שלילי (נגד שוק חופשי ובעד עודף רגולציה). הגרועים ביותר היו ח”כ איציק שמולי מהעבודה (ציון מינוס 303) ודב חנין מהרשימה המשותפת (ציון מינוס 280).

כל זה מוביל לשאלה חשובה – האם הרגולציה תרמה במשהו להגשמת מטרות המחנה הסוציאל-דמוקרטי? האם היא קידמה, למשל, את צמצום העוני ואת חיזוק החלשים?

ובכן, עבודת מחקר של הבנק העולמי שפורסמה במארס 2019 גילתה כי כדי לצמצם את ממדי העוני צריך דווקא להוריד את הרגולציה (דה-רגולציה) – בדיוק הפוך מהמדיניות שבה נוקט המחנה הסוציאל-דמוקרטי^[4]. הנה כמה נתונים: לפי כלכלני הבנק העולמי, ב-1981 עניי העולם – אלה ששכרם היומי הוא 1.91 דולר ומטה – היוו כ-42% מאוכלוסיית העולם. מאז חל שיפור ואחוז העניים ירד. ב-1990 הוא עמד על 36%, ב-2002 על 25.5% וב-2015 הגיע לעשרה אחוזים^[5].

כשכלכלני הבנק בחנו את הירידה בעוני בין השנים 2005 ל-2013 (כאשר העוני נחתך בכמעט חצי – מ-21% ל-11%) הם גילו שחלק גדול מהירידה בעוני נגרם עקב דה-רגולציה. ממשלות ברחבי העולם, במיוחד במדינות המתאפיינות בעוני רב, הקטינו את הנטל הרגולטורי שהטילו על תושביהן. “עבודת המחקר מראה כי רגולציות ידידותיות לעסקים קשורות במספר העניים בכל מדינה”, מסכמים עורכי עבודת המחקר, ומדגישים: “הממצאים מציעים שהדרך להפחתת העוני היא יצירת עסקים – כמקור למקומות עבודה חדשים וכביטוי של יזמות משגשגת”.

במילים אחרות, במקום לחזק את אחיזתה של המדינה בכלכלה כדי שתוכל לחלק מחדש את המשאבים ולהרים את החלשים, מציעים לנו לעשות בדיוק ההיפך – לצמצם את מעורבותה, להקטין את הרגולציה, לאפשר לעסקים לפרוח ולייצר מקומות עבודה. לכך חשוב להוסיף גם חינוך – חינוך לניהול כלכלי נכון של משק הבית וצבירת הון.

1. עמירם ברקת, סקר: 69% מהישראלים תומכים בגישה סוציאל-דמוקרטית בשירותים חברתיים, גלובס, דצמבר 2018
2. Pirmin Fessler and Martin Schürz, Private wealth across European countries: the role of income, inheritance and the welfare state, European Central Bank, September 2015
3. http://regulation.gov.il/
4. Djankov, Georgieva, Ramalho, Business Regulations and Poverty, Policy Research Working Paper, World Bank, March 2019
5. להלן נתוני הבנק העולמי המציגים על גרף את השינוי בעוני. קישור: https://data.worldbank.org/topic/poverty

אנחנו בפתחו של עשור חדש וזו הזדמנות לעצור ולחשוב על הדברים שעברנו בעשור שחלף. אני באופן אישי התחתנתי, נולדו לי ילדים וגם זכיתי להפוך לעורך הראשי של המגזין המצוין הזה, ולכתוב את הטור הזה היום.

אפוק טיימס והצוות שלנו עברו שינויים רבים כל כך בעשר השנים האחרונות. כשיוצא לי לעבור במחסן ולראות את המהדורות הראשונות שלנו, שהיו אז בכלל עיתונים, אני נדהם מהדרך הארוכה שעשינו. מלבד השינויים הנראים בפורמט, עברנו שינויים מרחיקי לכת בגיבוש הזהות שלנו כמגזין ובהבנה איזה גוף תקשורת אנו רוצים להיות בעידן שבו התקשורת מוטה והתוכן עובר רידוד.

זה היה תהליך שבו הבנו כי העקרונות העיקריים שצריכים להניע אותנו בתור גוף תקשורת הם החיפוש אחר האמת והזיקה לערכים מסורתיים אוניברסליים – שהם הבסיס לכל העשייה שלנו כבני אדם. ערכים מסורתיים שיחקו תפקיד מרכזי בעיצוב החברה והתרבות במשך אלפי שנים. הם לא רק מחברים אותנו לשורשינו התרבותיים וההיסטוריים, אלא אוצרים בתוכם רעיונות שבכוחם לסייע לנו להתפתח כאינדיבידואלים וכחברה.

בעידן בו היסטוריונים וסופרים מתייחסים לחיים המודרניים כאל פסגת הציוויליזציה וההצלחה של המין האנושי, ולעבר כאל מקור לביקורת, לפרימיטיביות ולטיפשות, אנו, באפוק טיימס, דווקא שואפים לשאוב חוכמה ואמת מתרבויות קודמות. מפילוסופים, ממדענים, מפוליטיקאים ומאנשי תרבות שחיו לאורך עידנים והותירו במעשיהם ובהגותם דברי חוכמה וערכי מוסר, כמו גם מחוקרים עכשוויים הבולטים בתחומם.

אני מקווה שתחושו זאת בגיליון הנוכחי הבנוי מתמהיל מגוון של כתבות איתן תוכלו לפתוח ברגל ימין את 2020. בכתבה על ספריו של טולקין נגלה שהטרילוגיה הקולנועית המצליחה “שר הטבעות” אינה עוסקת רק ב”מסע גיבור” יוצא דופן ובלתי צפוי, אלא בפילוסופיה עמוקה המקפלת בתוכה מסר ערכי שמנסה לעורר בצופה מחשבות על השאלות הגדולות של החיים.

בכתבה אחרת ננסה להבין מה מלמדים מחקרי מוח על “האני העצמי” שלנו ועל ההתמודדות עם סבל וכיצד זה קשור לחוכמות עתיקות שנלמדו לפני 2,500 שנה במזרח. כתבה משלימה תתחקה אחר “הטעות של גלילאו” ששינתה לעד את יכולתנו לחקור ולהבין את רזי התודעה.

אולי הכתבה המסקרנת ביותר במהדורה היא ריאיון שערכנו עם מדען מוח העומד בראש מחקר פורץ דרך שגילה כיצד אור באורך גל מסוים עוזר לתאים שלנו לייצר יותר אנרגיה, לרפא פצעים מהר ולהאט את תהליכי ההזדקנות. וכיצד כל זה עומד להיות מיושם בקרוב אצלנו.

אלו מספר טעימות קטנות מתוך גיליון שופע בתוכן ובמגוון נושאים: גיאו-פוליטיקה, מדע פופולרי, היסטוריה, כלכלה וגם מאמרי דעה.

שיהיה לכולנו עשור מוצלח. כתבו לנו מה חשבתם על הגיליון, הדעה שלכם חשובה לנו.

לפי המלצות ארגון השינה העולמי, מבוגרים בגילאי 18-64 צריכים לישון 7-9 שעות בלילה ונחשבים בטווח הנורמה התקינה גם עם 6-10 שעות. לשם השוואה, בגילאי 65 ומעלה ההמלצה היא ל-7-8 שעות ואצל ילדים בגילאי 6-13 מדובר על 9-12 שעות. באופן כללי, אדם ממוצע מבלה מעל שליש מחייו בשינה וזקוק לה כדי לתפקד, להתפתח ולשמור על הבריאות.

אנשים בעולם המערבי מבלים את שעות השינה שלהם על מזרונים. היתרון הוא שמזרון נוח ואיכותי מבטיח שינה רצופה ומקצר את משך הזמן שעובר מהרגע שבו נכנסים למיטה ועד שנרדמים, בעוד החיסרון הוא בלאי גבוה ומואץ. ברוב המקרים, מזרון יסיים את תפקידו תוך 10-15 שנה ואז גם מגיע הזמן להחליף אותו.

הבעיה היא שרכישת מזרון היא עניין הרבה יותר מורכב ורגיש משאר הריהוט בבית. בעוד רהיטים אנחנו בוחרים לפי עיצוב ומחיר, המזרון דורש מאתנו לבדוק אותו מכל הכיוונים: החל משכיבה עליו בכל התנוחות, דרך בדיקת החומרים שבהם השתמשו כדי לבנות אותו ועד המלצות מרופאים ואנשי מקצוע.

שלב ראשון: מי מייצר את המזרון?

הדבר הראשון שצריך לדעת בעת בחירת מזרון איכותי הוא שמה שזול עולה ביוקר. לכן, בודקים מי מייצר את המזרון עוד לפני שמחליטים האם לקחת אותו לתקופת ניסיון. במידה והמזרון נרכש מחברה אמינה ומוכרת, המשמעות היא גם שיהיה לכם למי לפנות בעתיד ולאורך תקופת האחריות.

למזלכם, יצרני המזרונים המובילים מפרסמים את המפרט המלא של כל מוצר וחתך מדויק של כל המרכיבים שלו. באמצעות החתך ניתן לראות מאיזה חומרים מיוצרות השכבות העליונות והתחתונות, מה מאפיין את ליבת המזרון וכמובן מה המידות שלו מבחינת גובה ועובי.

עוד המלצה חשובה לחלק הראשון של בחירת המזרון היא לבדוק את סוג הבד שבא במגע עם הגוף. כאן, ההבדל הוא בין מזרון עם בד נושם או בעל פתחי אוורור, לבין בד אטום. עקרונית, ההמלצה היא לתת עדיפות לבד עם פתחי אוורור כך שלא יצטברו במזרון לחות, עובש וריחות לא נעימים.

שלב שני: בדיקת חומרי ליבת המזרון

אי אפשר לבחור מזרון בלי להכיר את ההבדלים בין סוגי החומרים שבהם משתמשים כדי לייצר אותו. בשלב השני, מפרידים בין החומרים של ליבת המזרון לבין השכבות הנוספות מעליה ומשתמשים במידע כדי להבטיח התאמה אישית אופטימאלית.

ליבת המזרון יכולה להיות מיוצרת מקפיצים או מספוג. במזרני קפיצים, חומר הגלם העיקרי הוא חוטי מתכת והתוצאה היא תמיכה מרחבית חלקית. כמו כן, במזרוני קפיצים משיגים את הנוחות רק על ידי שכבות הריפוד העליונות והבלאי גבוה כי הטכנולוגיה נחשבת מיושנת.

גם מזרני ספוג מיוצרים בטכנולוגיה מיושנת, אבל היתרון הוא מחיר נמוך שיכול לסייע להשתמש בהם כמזרון לאורחים. בפועל, מדובר על מזרנים שמיוצרים מפוליאוריטן מוקצף ועל יציבות טובה בזכות תמיכה בעמוד שדרה יציב – עד שמתחילים להרגיש את פגעי הזמן והבלאי.

שלב שלישי: השכבות הנוספות והרכב החומר שלהן

השכבות הנוספות שיש מעל ליבת המזרן יכולות להיות מיוצרות מויסקו או לטקס. למרות שיש דגמי מזרונים שבהם אין כלל שכבה נוספת, לרוב הבחירה היא בין ויסקו ולטקס כי עם חומרים כאלה אפשר להשיג שורה ארוכה של יתרונות.

מזרני לטקס מיוצרים מתחליב גומי אורגני ומעניקים תמיכה נקודתית טובה מאוד. הם מתאימים לאנשים שמחפשים בלאי נמוך במיוחד ומזרון אנטי בקטריאלי בטכנולוגיה מתקדמת, גם אם המשמעות היא מחיר קצת גבוה יותר.

לעומתם, מזרני ויסקו מיוצרים מפוליאוריטן בטכנולוגיה מיוחדת שאחראית על התאמת תמיכה מדויקת על פי קימורי הגוף של כל משתמש. בנוסף, במזרני ויסקו יש התנגדות נמוכה במיוחד שמאפשרת מעבר נוזלים תקין ללא הפרעות וחומר אלסטי דמוי ג’ל שמעניק תחושת ריחוף.

שלב רביעי: מחיר ואחריות

השקעה של כמה אלפי שקלים אמורה להספיק על מנת להשיג מזרון איכותי, עמיד וחזק עם תקופת אחריות ארוכה. מצד שני, כאן צריך לבחון כל מקרה לגופו כי התקציב הוא סובייקטיבי לחלוטין.  חוץ מזה, יש הבדל בין רכישת מזרון יחיד וזוגי ולרוב צריך לחשב בהצעת המחיר גם את המיטה ותוספות כגון ארגז מצעים, ראש מיטה וכן הלאה.

לפני שמחליטים סופית על מזרון, מומלץ לבדוק האם הוא דו-צדדי וניתן להפוך אותו לעיכוב הבלאי. כמו כן, כדאי לברר האם ניתן לייצר לשני בני זוג שתי דרגות קושי שונות והאם אפשר לקבל את המזרון לתקופת אחריות. במידה והחברה מסכימה לתקופת אחריות, צריך לוודא שבמהלכה מותר ללקוח להסיר את הניילון.

לסיכום, מזרון בוחרים לפי המוניטין של היצרן ובהתאמה אישית לצרכים רפואיים וכלכליים. אם רוצים ליהנות מהמזרון לאורך זמן, שווה להשקיע כמה ימים בהשוואה בין הדגמים ובדיקה שלהם לעומק ובכל התנוחות האפשריות.

לאחרונה רבים מדברים לרעה על משרד החינוך. לי יש דווקא דבר חיובי לומר עליו. הגן של הבת שלי משתתף בפרויקט הנקרא “ספריית פיג’מה”. פעם בחודשיים הילדים מקבלים ספר הביתה – קלאסיקה מוכרת מילדותנו או ספר חדש בכריכה רכה. אבל זה לא הכול. בסוף הספר יש טקסט להורים שמזמין אותם לנהל דיאלוג עם הילד על מה שקראו. בדרך זאת, ההורה והילד לא רק קוראים יחד סיפור ומבלים זמן איכות, אלא גם מנהלים שיח.

הספר האחרון שקיבלנו הביתה היה “מוהא ובוהא” מאת יענקלה יעקובסון. אני אעשה לכם ספוילר: הסיפור עוסק בשתי פרות המוצאות חלקת אדמה ובה דשא ירוק ומיד מתחילות לקנא זו בזו. הראשונה אומרת שהדשא של השנייה ירוק ורך יותר, והשנייה אומרת שלראשונה יש עשב ירוק ורך יותר. הדשא מתערב בוויכוח ואומר להן: “אולי תפסיקו לבלבל את המוח, תתחילו ללעוס כבר במקום לקשקש, כי אם לא תירגעו אני בסוף אתייבש”.
אבל הפרות ממשיכות בשלהן. הדשא מתייבש, השמש צוחקת ואפילו העכבר, החרגול והחרדון מתערבים, וכלום לא עוזר. כשהן לבסוף עוצרות הן מגלות שהדשא שלהן נהיה צהוב. ואז הן ממשיכות לריב למי יש דשא צהוב יותר, בלי לשים לב שהוא הפך שוב לירוק.
השיחה שהייתה לנו עם הבת הובילה בשיא הטבעיות לנושא הקנאה. היא התבוננה פנימה, זיהתה את הרגש, אך לא ידעה את שמו. מה שאִפשר לה לנסח אותו ולהציע אפשרויות לנהוג אחרת.

בכתבה בגיליון הנוכחי ניסינו להגיע לשורש הקנאה בעידן שלנו – המכונה לעתים “עידן הקנאה”. ניסינו להבין מה מאפיין את הקנאה המודרנית, מאילו רעיונות היא מושפעת, והעמקנו לקשר ההדוק שלה לשוויוניות – רעיון דומיננטי כל כך בחברה שלנו. בשלב הסקת המסקנות הבנו כיצד המודעות לקנאה יכולה לאפשר לנו לפרוח.

בכתבה אחרת ניסינו להבין מדוע על אף שמרבית הדברים בחיינו חיוביים, מספר מועט של אירועים, רגשות ומחשבות שליליים מצליחים להשתלט עלינו ויוצרים תמונה שחורה של חיינו. ראיינו פסיכולוג שחקר את הנושא ולמד איך אפשר לתעל את הנטייה הזאת לטובתנו.
בכתבה מדעית חקרנו מדוע אנשים מסוימים נדבקים במחלה ואחרים לא, והאם ייתכן שזה קשור גם בפסיכולוגיה שלנו. כפי שתוכלו להיווכח, הרגשות השליליים והמחשבות שלנו משחקים תפקיד משמעותי בתפקוד המערכת החיסונית ומשפיעים ישירות על בריאותנו.
במהדורה תוכלו לקרוא גם מאמר העוסק באמנות ההקשבה וביכולת שלנו לפתח ולאמן אותה. אין ספק כי היא קשורה ביכולת שלנו להתבונן פנימה.

נוסף על אלו, במדור מדע גילינו שמדענים כבר לא מפחדים להודות שלצמחים יש מערכת המזכירה את הנוירונים שלנו – ירדנו לעומק הנושא כדי להבין את היכולות הנסתרות של הצמחים שחשבנו שאנחנו מכירים.

בריאיון מיוחד עם סטיב באנון, שהיה האסטרטג הראשי בבית הלבן, צללנו להבנת המצב מול איראן וסין. ובכתבה גדולה ומעמיקה על הליברליזם ראיינו היסטוריונית המפריכה דעות נפוצות על המושג ומגיעה אל שורשיו.

אני מקווה שתיהנו מהמהדורה הזאת.

צעדת האקלים הגלובלית, ברלין, 29 בנובמבר 2015 | תמונה:Carsten Koall/Getty Images

רבים תוהים על המתרחש בארה”ב – פוליטית וחברתית – מיום שנבחר דונלד טראמפ לנשיא. להלן הסבר שיכול להפתיע רבים. יש כבר המזהים את המתרחש בתור מלחמה רבתי בין שתי תפיסות עולם, ויש המכנים אותה “מלחמת-עולם-אפס”. מלחמת האזרחים הראשונה בארה”ב החלה כשנבחר אברהם לינקולן לנשיא; השנייה החלה כאשר נבחר טראמפ. המלחמה הנוכחית היא על עתיד המערכת הכלכלית שתכייל מחדש את החלום האמריקני למאה הנוכחית ויש לה משמעות גלובלית.

הכותרות של שתי התפיסות ידועות לרבים. האחת היא “להחזיר את אמריקה לגדולתה”, והשנייה “העסקה הירוקה החדשה”. אחד הטוענים לנשיאות מטעם הדמוקרטים, ג’ון קרי, הוא מהמובילים של המהפכה נגד תפיסת עולמו של טראמפ. באחד הראיונות שהעניק לאחרונה הוא הכריז: “אנחנו עומדים להקים תנועה עולמית המכונה ‘מלחמת עולם אפס’ שתשנה את הדינמיקה של הפוליטיקה האמריקנית”. מטרת התנועה היא להגיע בשנת 2050 לאפס פליטה של פחמן דו-חמצני. לפי קרי, התנועה תרדוף פוליטית מנהיגים ברחבי העולם שלא יעשו את הדרוש כדי להגיע לאפס פליטות.

ג’ון קרי. ירדוף מנהיגים שלא יקטינו את הפליטות | תמונה: Pablo Blazquez Dominguez/Getty Images

האתר של התנועה מציין שג’ון קרי כבר הקים קואליציה של בעלי עניין המונה מנהיגי מדינות, קציני צבא, סלבריטאים ועוד שהתחייבו להיאבק עבור שינויי האקלים. ג’ון קרי אף מכנה את המתנגדים לאג’נדה האקלימית במונחים של עימותים כוללים. הוא מכנה אותם “הציר” – מושג שתיאר את גרמניה הנאצית ויפן הלאומנית של מלחמת העולם השנייה. לדידו, “מלחמת עולם אפס” תאחד את בעלי העניין הלא קונבנציונליים כדי להביס את “ציר ההתנגדות, העיכוב, ההכחשה והעיוות” המאפיינים את המתנגדים למהפכה האקלימית.

אף שרק עתה הכריז ג’ון קרי “מלחמה” באופן רשמי, המאבק החל כבר ב-2018 כאשר טראמפ משך את ידו מהסכם פריז שמטרתו הייתה לצמצם את פליטות גזי החממה. מאז, תפוקת הנפט של ארה”ב רק הולכת וגוברת. וכדי להתכונן לבחירות 2020 בסוגיה זו, טראמפ אף עומד למנות ועדה נשיאותית שמטרתה לקעקע את טענות הדמוקרטים בעניין ההתחממות הגלובלית.

האם ההתחממות הגלובלית מובילה ליותר סופות טורנדו? | תמונה: Shutterstock

הוועדה הנשיאותית (Presidential Committee on Climate Science – PCCS), תקבל מנדט לבחון את המדע שמאחורי הדוחות הטוענים למעשה ידיו של האדם בהתחממות. בראש הוועדה יעמוד ד”ר ויל הרפר, לשעבר היועץ המדעי של ה-NSA (הסוכנות לביטחון לאומי), ואחד המדענים המכובדים שאינו מהסס להעלות ספקות בדבר מעשה ידיו של האדם בהתחממות כדור הארץ. הוא יוביל פנל של מומחים החולקים עימו את הספקות.

טראמפ מחכה שהמפלגה הדמוקרטית תכריז על המתמודד הרשמי שלה נגדו בבחירות 2020 ועל הצהרתה בדבר האג’נדה שכותרתה “מלחמת עולם אפס”, כדי להוציא את מכתבי המינוי לוועדה הנשיאותית. הוועדה תזמין מומחים הטוענים שהתחממות כדור הארץ היא מעשה ידיו של האדם, ותעמיד אותם לתשאול מדוקדק על המדע שמאחורי מסקנותיהם. הוועדה אמורה בסופו של דבר לענות על שתי שאלות: האם ההתחממות הגלובלית עלולה להוביל לאסון קולוסלי? והאם האשמה תלויה בשימוש בדלקי המאובנים?

בעלי הברית הזועקים להכיר בהתחממות הגלובלית טוענים שהתשובה לשתי שאלות אלו היא “כן” רבתי. אך הוועדה תדרוש את ההוכחות המדעיות לכך. הוועדה תיתן להם את ההזדמנות לפרוס את הנתונים שבאמתחתם ולהראות היכן הכוחות הטבעיים פועלים והיכן האדם נכנס לתמונה ושינה את הכוחות הטבעיים. הוועדה אינה מתכוונת לקבל את הסימולציות הממוחשבות שהוכנסו בהן הנחות לא מוכחות – הממלאות את דפי העיתונים. היא תדרוש עובדות מוצקות.

להלן מספר נקודות שיעלו לדיון כדי לחוש את עוצמת הקרב ששיאו יהיה יום הבוחר בארה”ב לקראת האפשרות לקדנציה שנייה לממשל טראמפ.

1. הטמפרטורה על פני כדור הארץ עלתה רק בכמה מאיות בלבד בשנים האחרונות – מה שנחשב פחות מהטעות הסטטיסטית. מרבית הנתונים המצביעים על עלייה דרמטית בטמפרטורות נמדדו בסביבות אורבניות – שם אכן מעשה ידי האדם “לכלכו” את הנתונים.

2. ממוצע התחזיות שנערכו על ידי 102 מודלים אקלימיים מציינים עלייה של מעלה אחת פרנהייט. אך המדידות מהלוויינים אינם מאשרים את התחזית. הוועדה בוודאי תשאל את המומחים אם צריך לנהל מדיניות גלובלית שתעלה למשלם המסים בעולם טריליוני דולרים, על בסיס התחזיות שלא התאמתו עד כה?

3. בשנים האחרונות יש תחושה שהתחממות כדור הארץ גורמת לגלי טורנדו אלימים במיוחד בארה”ב. אלא שמספר הטורנדו הקשים במיוחד, בדרגה F3 עד F5, שהתרחשו בין 1950 ל-1985 היו 56% מכלל התופעה. ואילו מאז 1986 ועד 2018 הם מנו רק 34%. הטורנדו של מארס 2019 באלבמה וזה שפגע באוקלהומה ב-2013 היו טרגיים. אולם בעוד זה של אוקלהומה נמשך 40 דקות, גמע 2 מייל וגבה את חייהם של 23 איש בטרם שכך, הרי בשנת 1925, כאשר רמות דו-תחמוצת הפחמן היו נמוכות בעולם, התרחש טורנדו שפגע בשלוש מדינות, חרך 220 מייל, נמשך 3.5 שעות והביא למותם של 695 אנשים.

4. בניגוד לדעה המקובלת, הוריקנים לא הפכו לתדירים ולאלימים יותר. להלן כמה עובדות שיונחו בפני ועדת ההתחממות הגלובלית – ה-PCCS:

     א. בין 1921 ל-1940 נחתו בחופי ארה”ב 13 הוריקנים בקטגוריה 3 עד 5.

     ב. בין 1941 ל-1960 נחתו 8.

     ג. בין 1961 ל-1980 נחתו 10.

     ד. בין 1981 ל-2000 נחתו 10.

     ה. בין 2001 ל-2018 נחתו 9.

הנתונים אינם מציינים מגמת עלייה. יתרה מזו, ההוריקנים הארווי ואירמה שהתרחשו בשנת 2017 היו ההוריקנים הראשונים בדרגה של 5-3 שפגעו בחופי ארה”ב מאז שנת 2005. המרווח הקודם לרקורד כזה היה 9 שנים במהלך מלחמת האזרחים.

5. בעניין התחממות מי הים בקוטב הצפוני, כפי שמדווח חדשות לבקרים, גם בשנת 1922 נמדדו מים חמים יותר בקוטב. “האם ייתכן שיש מחזור שאנחנו לא מודעים אליו?”, הוועדה עומדת לשאול.

6. בעניין אוכלוסיית דובי הקוטב, מספרם דווקא הגיע לשיא מאז החלו לאמוד את מספרם: בין 24,500 ל-28,500. איך ניתן להסביר את התופעה?

7. האוקיאנוסים אינם הופכים לחומציים יותר. למעשה הנתונים מראים שהם מעולם לא היו חומציים. האוקיאנוסים מכילים מעט יותר אלקליין. במהלך העשורים האחרונים האלקליין ירד מעט מאוד – מ-8.2 בסקלת ה-pH ל-8.1.

8. והכי חשוב, לא ניתן להתייחס לפחמן דו-חמצני כ”מזהם”. חברי הוועדה יטענו שזו המולקולה הפלאית שבלעדיה החיים על פני כדור הארץ לא היו מתקיימים. למעשה ככל שיש יותר CO2 באוויר כך היבולים טובים יותר, היערות והצמחייה הירוקה מגוונים יותר, וכך הסיכוי שלהם לעמוד בתקופות בצורת, במחלות ובפגעי וירוסים וחרקים טובים יותר. למעשה, פלנטה טיפה חמה יותר רוויה בעוד CO2 תטיב עם צמחים, עם בעלי חיים ועם בני אדם. לעומת זאת, התקררות כדור הארץ שתגרום לערכים נמוכים יותר של פחמן דו-חמצני עלולה לצמצם את כמות האדמה הראויה לעיבוד, ובכך לצמצם את מספר חיות הפרא, כמו גם את היכולת של האנושות להאכיל את עצמה. חברי הוועדה כנראה ישאלו אם בעלי ה”ברית” הפועלים למגר את התחממות כדור הארץ צריכים לשקלל או לאו את הפן הזה?

וחשוב מכול, נראה כי בעלי הברית ב”מלחמת עולם אפס” צריכים להוכיח שפירוק עוצמתה האנרגטית והכלכלית של ארה”ב תשנה משהו באקלים בהינתן שסין, הודו וארצות אחרות בונות תחנות כוח רבות המונעות מפחם ומגז, ומוסיפות בכל שנה עשרות מיליוני מכוניות ומשאיות לכבישים.

כמו כן, בעלי הברית יצטרכו להוכיח במספרים כיצד מקורות סולריים ורוח יוכלו לספק אנרגיה לארה”ב ולעולם מבלי לפגוע בתעסוקה, בבריאות וגם בסביבה עצמה. האיש הממוצע בארה”ב ובעולם אינו מוכן לשלם עבור המהפכה הירוקה. לשם כך, מרבית האמריקנים מוכנים לשלם בין דולר אחד לעשרה בלבד בחודש. אך העלויות של המהפכה נאמדת ביותר מ-4,000 דולר לחודש לכל אחד.

זה זמן מה שאנו רואים את הקרב הזה תופס תאוצה. זהו קרב לחיים ולמוות בין “לוחמי סביבה” ל”נאמני השוק החופשי”. יום הדין מתקרב בו רק צד אחד ישרוד. זאת משום שלאחרונה התפרסם קובץ מחקרים שכותרתו: “טועים שוב – 50 שנה של תחזיות אקו-אפוקליפטיות שנכשלו”. הרשימה מראה שאף לא תחזית אחת, מתוך 41 שהתפרסמו, עמדה עד כה במבחן המציאות. אלא שההיסטוריה מוכיחה שלא תמיד הצודק מנצח. לפעמים אנשי אמונה גדולה מצליחים לעשות את הלא רציונלי ולשנות את ההיסטוריה. הקרב בארה”ב במקרה זה ישפיע גם על רבים מאוד בכל רחבי העולם – לטוב ולרע.

לקריאה נוספת:

1. Craig Bannister, John Kerry Declares “World War Zero” on “Axis of Opposition” to Climate Agenda, CNSNews.com, September 24, 2019
2. Lisa Friedman, John Kerry Launches Star-Studded Climate Coalition, The New York Times. November 30, 2019
3. Coral Davenport and Mark Landler, Trump Administration Hardens its Attack on Climate Science, The New York Times. May 27, 2019
4. Myron Ebell and Steven J. Milloy, Wrong Again: 50 Years of Failed Eco-pocalyptic Predictions, Competitive Enterprise Institute, September 18, 2019
5. Emily Ekins, 68% of Americans Wouldn’t Pay $10 a Month in Higher Electric Bills to Combat Climate Change, CATO.org, March 8, 2019

תמונה:Samira Bouaou/The Epoch Times

רואים כעת מצב בו הדור הצעיר (המילניאלז) עסוק במה שנראה כמרד גלובלי נגד הדיקטטורות: נגד שלטון המולות באיראן, נגד החיזבאללה בביירות ונגד המפלגה הקומוניסטית הסינית בהונג קונג”, אומר לי סטיב באנון בריאיון שערכתי איתו בניו יורק.

“את מתחילה לראות את האנשים, ובמיוחד את הצעירים, אומרים: ‘אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אני לא רוצה לשמוע שוב את השקרים שלהם. מה אני רוצה? אני רוצה שהם יסתלקו. אני רוצה חירות, אני רוצה חופש. אני רוצה שלטון חוק ואני רוצה קפיטליזם’.

“דוגמה לכך היו ההפגנות בחודש שעבר באיראן. המפגינים לא רק שרפו את תמונתו של גנרל סולימאני. אלא נמנעו מלדרוך על דגל ישראל ועל דגל ארה”ב שהמשטר האיראני הניח על הרצפה. הם אמרו: הבעיה שמרחיקה אותנו מהחופש שלנו היא לא אמריקה, זה לא דונלד טראמפ. אלו הם אנשים כמו גנרל סולימאני, כמו חמינאי, המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית. אלו המולות שנטלו את החופש שלנו, בדיוק כפי שעשתה המפלגה הקומוניסטית בסין”.

מפגין עיראקי מסמן “וי” במהלך המחאות האחרונות במזרח עיראק, 23 בינואר 2020 | תמונה: Ahmad Al-Rubaye/AFP via Getty Images

אתה קושר בין מה שקורה בהונג קונג, בסין ובטייוואן לבין מה שקורה באיראן, בלבנון ובבגדאד. יש באמת קשר?

“כמובן. זה חלק מאותה מהפכה שמוביל הנשיא טראמפ. טראמפ ביטל את הסכם הגרעין עם איראן ופתח במלחמה כלכלית נגדה כדי להצר את צעדיה ולשנות את התנהגותה. הוא גם פתח במלחמה כלכלית נגד סין – שהיא האויב מספר אחת שלו. אלה כולם מהלכים שלו.

“ולכן רואים מחאות באיראן, בהונג קונג ובטייוואן. אנשים מעזים לצאת החוצה למחות, ונגד המוחים באיראן מתקיים דיכוי אכזרי הדומה לדיכוי בסין ובהונג קונג. בטייוואן, שם שהיתי בחודש שעבר, צעירים אמרו: ‘מה שאני רוצה זה חופש, אני רוצה חרות, אני רוצה קפיטליזם. אני מאמין באחריות אישית. עלינו לפעול ביחד כקהילה, אבל אני זקוק לחופש ואני רוצה שתהיה לי בעלות, זכויות קניין אישיות ומעל לכל אני רוצה את שלטון החוק. בלי דיקטטורים, בלי ממשלה אוטוריטרית’. עבורי זהו מסר עוצמתי. זוהי המהפכה שמובילה כעת ארה”ב ואת רואה אותה מתפשטת מסביב לעולם”.

מחאה באיראן בעקבות עליית מחירי הדלק, בעיר איספהאן, 16 בנובמבר 2019 | תמונה: AFP via Getty Images

לפני שכיהן כאסטרטג ראשי בבית הלבן למשך שבעת החודשים הראשונים של כהונת הנשיא טראמפ, כיהן באנון כמנכ”ל הקמפיין של טראמפ לנשיאות. על פי דיווחים לא מאומתים, בימיו הראשונים בבית הלבן הוא קיבל את מרבית התפקידים המשמעותיים: הוא כתב את נאום ההשבעה, ניסח את הצווים שעליהם חתם הנשיא וקבע באיזה יום יחתום הנשיא על איזה צו. בהמשך הוא קיבל מושב במועצה לביטחון לאומי, על חשבונם של בכירים בצבא ובמודיעין האמריקני. לא לחינם הוא הופיע בפברואר 2017 על שער מגזין טיים תחת הכותרת “האם סטיב באנון הוא האדם השני בכוחו בעולם?” – כותרת שלא סייעה לו. כעבור כחצי שנה הוא הודח ממשרתו בבית הלבן, לפי דיווחים בעקבות מלחמות אגו שהיו לו מול טראמפ.

היום, כמו אז, הוא מוביל זרם ניצי מול איראן וסין, ומזוהה עם אתר ברייטבארט הימני שמרני.

אז אם אני מבינה אותך נכון, טראמפ לא עומד להחליף אף שלטון בכוח, אלא לעודד את העם לעשות זאת. 

“נכון. היחידים שיצליחו להפיל את המפלגה הקומוניסטית הסינית בסין הם הסינים עצמם – בסין, בטייוואן ובהונג קונג. ראי את הצעירים בהונג קונג, אף אחד מהם לא נסוג. הם ממשיכים למחות. מגמה דומה את רואה בביירות, את רואה את זה בבגדד וגם בטהראן. אבל זה חייב להגיע מלמטה, מהאנשים עצמם. ארה”ב לא תוכל לעשות תרגיל כפי שעשתה באפגניסטן, שם אנחנו שוהים כבר 18 שנה וניסינו לכפות מודל שהאנשים לא רצו. לכן השינוי חייב להגיע מהאנשים החיים במדינות ההן”.

באנון וטראמפ, ב-31 בינואר 2017, כאשר כיהן בתפקיד האסטרטג הראשי | תמונה: Chip Somodevilla/Getty Images

מה לגבי אופציה של מלחמה יבשתית ואווירית מול איראן. מהיכרותך עם הנשיא טראמפ – זו אופציה רלוונטית?

“הנשיא טראמפ הוא הנשיא האמריקני שהכי פחות נלהב ללחוץ על ההדק מזה עשורים. אחרי שבוש הבן קבר אותנו במזרח התיכון עם הפלישה לעיראק, ואובמה העצים את זה כשלא היה החלטי ואפשר לדאע”ש לעלות במקום להרוס אותו מיד, טראמפ זהיר ושקול יחסית. כדאי לזכור שהוא יזם רק שלוש מתקפות: האחת נגד מנהיג דאע”ש אבו בכר אל בגדאדי בסוריה, השנייה נגד הנשק הכימי בסוריה, והשלישית נגד סולימאני שהיה המפקד העליון של כל משלחות הטרור ששלחה איראן למזרח התיכון. כלומר, טראמפ הוא לא איש של מלחמות פיזיות, אלא של מלחמות כלכליות.

“לכן, אין מה להיות מודאגים ממלחמה כרגע. אני חושב שהקוראים שלך לא צריכים לדאוג יותר מדי מכך שהנשיא טראמפ ייכנס למלחמה יבשתית כוללת במזרח התיכון. זה לא הולך לקרות, הנשיא הצהיר על כך פעמים רבות.

“אבל בעת הצורך נגן על עצמנו. אני חושב שאם הם ינסו, למשל אם הם יהרגו חיילים או אם הם יגרמו נזק לשגרירות – הנשיא טראמפ יתייצב מולם, הוא יכה ויכה בחוזקה. המסר הזה מגיע מהנשיא ומהאנשים סביבו. הוא לא מתבייש לומר: ‘אנחנו נגן על אזרחים ועל רכוש אמריקני ולא יקרה שוב מה שקרה בבנגאזי’. האיראנים מבינים את השפה שהוא משתמש בה. מי שהיה מוכן לחסל את סולימאני במתקפת רחפנים, יהיה מוכן גם לגרום להם נזק”.

סמנכ”לית הכספים של חואה-ווי, מנג וואן-ג’ואו, יוצאת מבית המשפט בוונקובר ב-20 בינואר 2020, שם היא מנסה לטעון לחפותה לאחר שהואשמה על ידי קנדה בהונאה | תמונה: Don Mackinnon/AFP via Getty Images

לו היית הנשיא טראמפ, מה היה הצעד הבא שהיית נוקט במלחמה הכלכלית הכוללת נגד המדינות שהזכרת?

“כדאי לזכור שהאיראנים נתמכים על ידי סין. הסינים קונים מהם נפט ונותנים להם מסגרת אשראי התומכת בשלטון המולות. המפלגה הקומוניסטית הסינית רוצה להרחיב את תוכנית החדירה שלה לאזורים שונים בעולם. באמצעות מה שנקרא ‘חגורה אחת, דרך אחת’ היא מנסה לייצב את השליטה שלה בשטחים הנמצאים בין אירופה ואסיה.

“מה שצריך לעשות כעת זה להטיל עיצומים על הנפט שמגיע מאיראן למפלגה הקומוניסטית הסינית. הנפט הזה צריך להיחסם וגם מסגרות האשראי צריכות להיפסק. עלינו ליצור הסגר ולבודד את המשטר בטהראן”.

נראה כי הנשיא טראמפ מנסה לפעמים להתחבר לעם האיראני ולהפריד בינו לבין אנשי המשטר. אתה חושב שזה מהלך מועיל?

“כן. המנהיגים בטהראן, המולות הקיצוניים שדיכאו את האנשים, חייבים להבין שהנשיא טראמפ חיסל את אחד הגנרלים שלהם במתקפת רחפנים. הגנרל פשוט נעלם. ועכשיו טראמפ מתקשר ישירות עם המוחים ברחובות באמצעות המדיה החברתית. המולות צריכים להיות מודאגים מאוד”.

ולמרות זאת, לא נראה שאיראן נמצאת על סף מהפכה היכולה למוטט את המשטר.

“אני חושב שמהפכה לא תתרחש ביום אחד. אבל אפשר לראות שחר חדש. נוסף לכך, אינני יודע האם הנשיא טראמפ מתכוון לשנות את השלטון שם, אבל הוא ללא ספק בעד שינוי דרמטי בהתנהגותו. מה שהנשיא טראמפ עושה זה להתעמת עם המשטרים האלו, במיוחד במקומות שיש לנו יתרון בטכנולוגיה ובמסחר. הוא משתמש בכלכלה ובמלחמת מידע כדי לשנות את התנהגותם”.

בהקשר הזה ראוי להתייחס לחתימה על השלב הראשון בהסכם הסחר בין ארה”ב לסין. מה אתה לומד מההסכם הזה? 

“שמכסי מגן עובדים. המכסים שברו את המפלגה הקומוניסטית הסינית. הם אילצו אותה לשבת לשולחן המשא ומתן ולחתום על מסמך שהיא באמת חייבת כעת לקיים. עבור המפלגה הקומוניסטית זו חתימה קטסטרופלית. ההסכם מאלץ את הכלכלה הסינית להתנהל כמו כלכלה מערבית חופשית, לא כמו הכלכלה המרקנטיליסטית-דיקטטורית שהיא כעת. החתימה על ההסכם מקטינה את כוחה של המפלגה הקומוניסטית לשלוט במה שקורה בכלכלה הסינית. אני לא בעד כל סעיפי השלב הראשון של ההסכם – כפי שהם פורסמו בתקשורת – אבל אני מאמין שזה מה שהנשיא טראמפ יכול היה להשיג כרגע”.

החתימה על השלב הראשון בהסכם הסחר עם סין, ינואר 2020 | תמונה: Mark Wilson/Getty Images

היית נוקט באסטרטגיה שונה?

“הייתי מכפיל ומשלש את המכסים. הייתי מוריד את המפלגה הקומוניסטית על הברכיים. אבל הנשיא טראמפ הוא מדינאי המבין שעליו לאזן מספר דברים. למלחמה הכלכלית מול סין יש היבטים רבים, אחד מהם הוא היבט המסחר שעליו שמים את מירב תשומת הלב. אבל יש היבטים נוספים: מטבע, טכנולוגיה ושווקי ההון. היום כספי הפנסיה של הציבור האמריקני מושקעים, דרך הבורסות בסין, בחברות סיניות שמרביתן בבעלות מלאה או חלקית של המפלגה הקומוניסטית. במילים אחרות, אנחנו, באמצעות הכספים שלנו, מסייעים למפלגה הקומוניסטית להמשיך לשעבד את העם הסיני. בוולסטריט לא רוצים שממשל טראמפ ייגע בנושא הזה. הם טוענים שזה ימוטט חלק מהחברות הסיניות ויוריד את הערך של כספי הפנסיה המושקעים בהן. זו, למשל, אחת מזירות המאבק הבאות.

“כל אחד מההיבטים שהזכרתי יהיה קרב גדול יותר ממה שמכנים כעת ‘מלחמת הסחר’. מלחמת הסחר היא רק השלב הראשון במלחמה כלכלית גדולה הרבה יותר מול סין. בסופו של דבר אנשים יתחילו לחבר את כל הנקודות. העניין הוא שככל שארה”ב תגרום לסין להתנהג יותר כמו מדינה מערבית – בכל ההיבטים – כך כוחה של המפלגה הקומוניסטית יקטן”.

בארה”ב ובקנדה הפקת לאחרונה סרט חדש על החברה הסינית חואה-ווי, אותה אתה מכנה “האיום הגדול ביותר על הביטחון הלאומי של ארה”ב שהתמודדנו איתו מעולם”. אתה לא מגזים?

“לא. העתיד של כל הטכנולוגיה – עמוד השדרה שלה, היא טכנולוגיית 5G. נכון לרגע זה, הכיוון שבו צועדת חואה-ווי בתור חברה מובילה של צבא השחרור העממי של סין, הוא להשתלט על הרשתות ועל הרכיבים ברחבי העולם הקשורים ברשת הזו. אם ארה”ב תאפשר לזה לקרות, בעוד מספר שנים חואה-ווי תשלוט בבסיס התקשורת של המערב, וכך תהיה מסוגלת למעשה לשלוט במערב. מדובר באיום רחב מאוד – השתלטות על כל מערך התקשורת של המערב. וחואה-ווי, שהיא חברה הנשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית, עושה זאת בצורה שקטה ובמסווה.

“הסרט מראה שלא מעט אנשים נוקטים בגישה פייסנית כלפי המפלגה הקומוניסטית בהקשר של חואה-ווי. הם אומרים: ‘הם יוצרים מקומות עבודה’ או ‘הם עושים את זה ואת זה טוב’, ‘למה שלא נתיידד איתם ונלמד להסתדר ביחד’. אבל הממשלה הקנדית החליטה שלא – זה חייב להיפסק. והיא זו שצריכה לעצור את זה. ולכן היא עצרה את סמנכ”לית הכספים של חואה-ווי”.

היו לכך השלכות. שני קנדים נעצרו ואחד מהם נשפט לעונש מוות. 

“קיימת היסטוריה שלמה של אנשים שהתאבדו, פרופסורים או חוקרים שהחליטו לקפוץ מבניינים וכו’. בסין, בשנים האחרונות, יש לך אלפי אנשים שנעלמו, הושמו בכלא, התאבדו או נפלו מבניין בגובה 40 קומות. אלה דברים שקורים לאנשים שנקלעים בדרכה של המפלגה הקומוניסטית. במקרה של חואה-ווי, המפלגה רדפה אחר אזרחים קנדים כדי לסחוט את ממשלת קנדה שתשחרר את סמנכ”לית הכספים של חואה-ווי. הסרט מראה את זה. צריך לזכור שברגע שאתה בסין, החוקים היחידים שאתה כפוף אליהם הם חוקי הבית – חוקי המפלגה הקומוניסטית הסינית. אין שלטון חוק”.

אני מקווה שקראת את הדיווחים של אפוק טיימס על חואה-ווי לפני שהפקת את הסרט. חשפנו את הקשרים שלה בתוך סין הרבה לפני שהיא עלתה לכותרות במערב. 

“אחת הסיבות שהצטרפתי לממשל טראמפ הייתה בגלל האיום של המפלגה הקומוניסטית הסינית. ובאמת, הדיווחים של אפוק טיימס הרשימו אותי מאוד. אחת הדרכים שדרכן למדתי על חואה-ווי היא דרך האפוק טיימס”.

בינתיים הנשיא טראמפ צריך להתמודד מול תהליך ההדחה שנפתח נגדו בסנאט. מה דעתך על מה שקורה שם? 

“שיחת הטלפון של טראמפ לנשיא אוקראינה הייתה מושלמת. מה שקורה כרגע בסנאט זו הצגה צדדית של הצגה צדדית. האירוע המרכזי, המנה העיקרית, היא המלחמה הכלכלית במשטר האיראני ובמפלגה הקומוניסטית הסינית”.

איור: מושיק גולסט

אם יש סצנה הממחישה היטב את טבעה ההרסני של הקנאה, היא הסצנה מהסרט “אמדאוס” על המלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט שבה רואים את חברו, המלחין אנטוניו סליירי, מתלונן בייאוש בפני אלוהים על הצלחתו של מוצרט ועל כשלונו שלו. “מעתה אנחנו אויבים, אתה ואני”, אומר סליירי לאלוהים, “בחרת להשמיע את קולך באמצעות נער רברבן, תאוותן, שחצן וילדותי, ואילו לי הענקת רק את היכולת לזהות את התגלמותך עלי אדמות. בגלל שאתה חסר צדק, לא הוגן ולא טוב, אני אעצור אותך, אני נשבע. אני אעכב ואפגע ביצור שלך על הארץ ככל שביכולתי. אני אהרוס את ההתגלמות שלך”.

מה שחווה סליירי אינו ייחודי לו, אלא תופעה המאפיינת את מרבית המין האנושי – כעת ולאורך כל ההיסטוריה. אנו חשים קנאה, לעתים קרובות, כאשר קולגה שלנו מקבל קידום בעבודה אף על פי שלא מגיע לו, לתפישתנו; כשחבר מפרסם בפייסבוק תמונות מהחופשה בתאילנד אליה נסע באוגוסט עם משפחתו, בעוד אנו נותרנו בארץ; וכשחבר שלנו קיבל פרס הצטיינות בלימודים, ואנו אף פעם לא זכינו לשבח דומה; אנחנו אפילו מקנאים באנשים פתוחים חברתית ומענישים את עצמנו על הסגירות שלנו.

“קנאה היא דחף הנמצא בלב חייו של אדם, כיצור חברתי, שנוצר ברגע שקיימים שני אינדיבידואלים המסוגלים להשוות את עצמם באופן הדדי”, כותב הסוציולוג האוסטרי גרמני, פרופ’ הלמוט שוק (Schoeck) בספרו ^[1]“Envy”.

הודעה על סדרי הנישואים בקיבוץ שפיים | תמונה: CC-Public Domain

פרופ’ שוק, אחד מחוקרי הקנאה הידועים בעולם (נפטר ב-1992) הבחין בספרו בשני סוגי קנאה: Envy – בו נתמקד בכתבה ו-Jealousy. שוק מגדיר קנאה מהסוג הראשון כ”טינה לאחרים, אפילו אם אתה לא הולך להרוויח מזה” – כפי שוונדליזם (הרס של רכוש) לא באמת מועיל למי שמבצע אותו. כשסליירי הוביל את מוצרט להרס עצמי הוא גרם לעצמו להיות אומלל עוד יותר. לעומת זאת, קנאה מהסוג השני, מסביר הסוציולוג, היא מצב שבו אנו חוששים שמשהו הנמצא ברשותנו יילקח מאיתנו.

אהרון בן-זאב, פרופ’ לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, שכתב מספר מאמרים בנושא הקנאה ובמיוחד בנושא הקנאה הרומנטית ויצא עם ספר חדש “אהבה, כמעט כל הסיפור”, מחדד בריאיון לאפוק טיימס את ההבדלים בין שני הסוגים: “Envy היא קנאה בזולת – כשאני מקנא במישהו שיש לו מכונית טובה יותר משלי. זו קנאה הכרוכה בהערכה שלילית של נחיתותנו הבלתי מוצדקת.Jealousy היא קנאה לזולת, המתבטאת כשאני נרעש, למשל, כשאשתי מפלרטטת עם גבר אחר – זאת קנאה הכרוכה בהערכה שלילית של האפשרות לאבד משהו”.

ילדי קיבוץ גן שמואל, 1998 | תמונה: CC-Public Domain

פרופ’ בן-זאב מסביר שהדרגה או המעמד של מושא הקנאה קובע אם אנחנו מקנאים או לא ועד כמה הרגש הרסני. “את יכולה להעריץ סופר או שחקן מפורסם, אבל את לא מקנאה בו כי המרחק בינכם גדול מדי מכדי לקנא. כדי לקנא צריכה להיות לי ההרגשה שהייתי יכול להיות במקום שבו נמצא מי שאני משווה את עצמי אליו. את תקנאי בעיתונאית אחרת שקצת יותר מצליחה ממך, ואני אקנא בפילוסוף שקצת טוב יותר ממני. אמן מקנא באמן, קבצן מקנא בקבצן, מלך מקנא במלך. מלך לא יקנא במשורר. והקנאה הזו תתגבר ככל שנרגיש שהמזל של האחר אינו מוצדק. במצב כזה אנחנו לא רק בנחיתות, אלא במצב של נחיתות לא מוצדקת”.

רגש הקנאה הזה הוא בסיסי ומשותף לכל התרבויות, כותב פרופ’ שוק. לאורך ההיסטוריה התייחסו אליו כאל דבר הרסני וכאל כוח שצריך לרסן. “אמונות טפלות בחברות שונות ראו בקנאה סוג של מחלה. הן ראו באדם הקנאי מישהו חולה באופן מסוכן שממנו האדם או הקבוצה צריכים להישמר […] בשום מקום, מלבד כמה מקרים יוצאי דופן, לא מוצאים אמונה לפיה החברה צריכה להתאים את עצמה לאדם הקנאי, אלא היא תמיד מנסה להגן על עצמה מפניו”^[2].

אולם בניגוד לחברות קדומות, פרופ’ שוק טוען כי בעידן העכשווי איננו עוסקים מספיק בקנאה ואיננו מנסים להתגונן מפניה. ויתרה מכך, הרצון שלנו ליצור חברה שוויונית, רעיון שצמח מתוך ניסיון לצמצם את חוסר הצדק ולפתור את בעיות הקנאה בין המעמד הנמוך למעמד הגבוה, מוביל דווקא לתוצאה הפוכה – הוא מעצים את הקנאה בחברה.

הפסד ורווח

כדי להבין את הטיעון האחרון צריך להתעכב על שני היבטים שהבין פרופ’ שוק כאשר חקר את הקנאה בתרבויות העבר: הראשון הוא שבחברות פרימיטיביות מאוד, בהן לא הייתה מחשבה על נושא הקנאה, היא באה לידי ביטוי הרבה יותר. הסיבה לכך, לדבריו, קשורה בהבנה פרימיטיבית מאוד של עיקרון ההפסד ורווח.

“בעולם שבו אדם המחזיק במשהו בהכרח לקח אותו ממישהו אחר, כל מי שיש לו משהו, לא משנה מי, באופן אוטומטי חשוד כגנב. זה נובע מהשקפה המבוססת לגמרי על התפישה שכדי שמישהו אחד ירוויח, מישהו אחר צריך להפסיד”, מסביר הסופר ג’ק דסילס בפודקאסט המנתח את ספרו של שוק^[3]. עבור אנשים החושבים כך, מסביר דסילס, אין מצב ששני הצדדים ירוויחו או מצב שבו כולם ירוויחו בדרך אחרת, למשל באמצעות הגברת המסחר, פיתוח, יצירת מקומות עבודה וכו’.

ילדים בקיבוץ אילון, 1963 | תמונה:Berl Shimony/CC BY 3.0

ההיבט השני שפרופ’ שוק כותב עליו הוא סיבתיות – אם משהו רע קורה זה לא בגלל “מזל רע”, אלא בטוח באשמתו של מישהו. פרופ’ שוק מראה בספרו שהתרבות היהודית-נוצרית פיתחה לעצמה מערכת של אמונות ומנהגים לפיה “מזלו הטוב” או “מזלו הרע” של אדם קשורים בגורלו – בגמול על מעשיו הטובים או הרעים – ואינם ב”אשמתו של אדם אחר”. הוא טוען שאמונה מהסוג הזה יכולה להדחיק את הקנאה בחברה^[4]. כדי להמחיש זאת הוא כותב על התרבויות הפרימיטיביות: “בתרבויות השבטיות רוויות הקנאה ביותר כמו הדובואן (Dobuan) והנוואהו (Navaho) – לא קיים כלל המושג של מזל (או גורל, מ”מ), ואף לא המושג של מקריות. בתרבויות אלו אף אחד לא נפגע מברק, למשל, מבלי שיהיה לו שכן שרצה שזה יקרה מתוך קנאה”.

פרופ’ שוק מציין שבחברות מפותחות – החל מהעמים בעת העתיקה דרך התרבויות הגבוהות של המזרח הרחוק ועד לאירופה של ימי הביניים ותקופת הרנסנס, התקיימו “חוקי ויסות” (Sumptuary Laws). החוקים נועדו להסדיר את הצריכה ולהגביל אותה בקרב מעמדות מסוימים. החוקים אסרו על אנשים ממעמד או דרג מסוים בחברה ללבוש בגדים מסוימים ולשים קישוטים מסוימים. בדרך כלל, הפרוות הנדירות ביותר היו שמורות למשפחות המלוכה, פרוות קטנות יותר לאצילים ופרוות נחותות עבור פשוטי העם^[5]. פרופ’ שוק הבחין ש”חוקי הוויסות” סייעו לרסן את הקנאה. מכיוון שאנשים מקנאים בעיקר באלו הקרובים אליהם מבחינה מעמדית וחברתית, הם התקשו לקנא באריסטוקרט או במלך. כך גם התאפשר לשמור על המשך קיום המעמדות השונים.

אולם מאז שנות ה-80 של המאה ה-19 חוקי הוויסות שינו את פניהם עם עלייתה של התנועה הקומוניסטית, שדגלה בביטול המעמדות וקידמה את רעיון השוויון. פרופ’ שוק טוען שרעיון השוויון אמור היה להגן על החברה מאנשים קנאים, כי הרי אם כולנו שווים, לא קיימת סיבה לקנא. בפועל, קרה בדיוק ההפך.

על שוויון וחיתולים חד פעמיים

מקרה בוחן מעניין של חברה המבוססת על שוויוניות הוא כמובן הקיבוץ. הפסיכולוג האמריקני ד”ר ג’וש גרסל (Gressel), שחי בעצמו מספר שנים בקיבוץ, ניסה להבין איך הניסיון ליישם שוויוניות בקיבוץ השפיע על הקנאה, והאם השוויון מפחית אותה או שלהיפך – היא דווקא התגברה^[6]. במחקרו הוא ראיין כ-17 אנשים בגיל 34 עד 85. היו בהם אנשים שנולדו וגדלו בקיבוץ ולעולם לא עזבו אותו, כאלו שהתחילו בקיבוץ עברו לעיר וחזרו לקיבוץ, ואחרים שגרו בעיר, עברו לקיבוץ וחזרו לעיר.

המחקר שלו מתחיל עם סיפורה של יוכבד, בת 50 בזמן הריאיון, שעזבה את הקיבוץ 15 שנה קודם לכן. ד”ר גרסל פותח את הריאיון עם שאלה פשוטה: האם אי פעם חווית קנאה בקרב החברים בקיבוץ? רשימת ההתנסויות של יוכבד הייתה ארוכה ובהם היה גם הסיפור על החיתולים החד פעמיים.

סלפי של החופשה האחרונה. הרשתות החברתיות מגבירות את המוביליות ועקב כך את הקנאה | תמונה: Shutterstock

“כשילדינו היו קטנים, קיבלנו עזרה כספית מהורינו שחיו בעיר ורמת החיים שלנו לפיכך הייתה גבוהה יותר. למשל, היו לנו חיתולים חד פעמיים כשלחברי קיבוץ אחרים לא היה. אבא שלי תמיד היה קונה לנו אותם… כתוצאה מזה התייחסו אליי בקרירות ובעוינות בבית התינוקות”.

מי שמכיר את הקיבוץ או סיפורים של אנשים שחיו בקיבוץ לא מתפלא לקרוא סיפור מהסוג הזה. כפי שנתן, בן 55 בזמן הריאיון, מקיבוץ גדול בארץ, מסביר לד”ר גרסל: “כל עוד יש סטנדרט לדברים, ולכל אחד יש פחות או יותר אותה כמות, אז העניינים רגועים. אבל ברגע שמישהו שובר את הסטנדרט, זה מתחיל להטריד אנשים”.

כשנשבר השוויון הקהילה דורשת מאדם שהביא לראשונה טלוויזיה לקיבוץ לתת אותה למועדון, לחבר או להחביא אותה מתחת למיטה ולא לצפות בה. והצעיף החדש שמישהי קיבלה מאמריקה יצטרך להישאר בארון כדי לא למשוך עין צרה.

“בקיבוץ, בגלל היומרה לשוויון, אנשים דווקא רגישים יותר לרגשות של אי-שוויון”, מסביר נתן ומוסיף, “יש מרירות, יש הרבה חרחורי ריב. למשל, כאשר המנהלים של המפעל [בקיבוץ], העובדים שעות ארוכות וימים ארוכים, רואים חברים העובדים פחות קשה וימים קצרים יותר והם חופשיים יותר כדי להיות עם המשפחות והילדים שלהם, אז הם מקנאים ורוצים איזשהו פיצוי כספי או מכונית או סוג של תגמול שיפצה על ההשקעה הגדולה שלהם […] אני חושב שהקנאה מגיעה כהסוואה בבקשה לפיצוי. אבל זאת קנאה. החברים מצד אחד רוצים עבודה מאתגרת, חשובה ותפקיד ניהולי, ומצד שני הם מקנאים באלו שיש להם פחות אחריות ונמצאים יותר זמן בבית”.

הסיפור של יוכבד על החיתולים התגמד לעומת התקופה שהייתה בהיריון ורצתה לבצע בדיקת מי שפיר. “זה עלה 600 שקל”, היא מספרת לד”ר גרסל, “הייתי צריכה לעבור הרבה כי לא הייתי בגיל הסטנדרטי שמאשרים בו בדיקה שכזאת. אז עברתי ועדה אחרי ועדה [בקיבוץ]”. בסוף קיבלה יוכבד אישור, אבל נתנו לה גם להרגיש שהיא לא בסדר והיא הוטרדה מכך מאוד. “הטריד אותי שהם לא מבינים אותי וגם הטריד אותי שהייתי צריכה להסביר את עצמי לאנשים אחרים. זה היה משהו שאתה ובת זוגתך [בעיר] הייתם יכולים להחליט עליו במטבח שלכם”.

הרעיון הזה – שאנשים בני או בנות גילך שגדלו איתך מחליטים אם תצא ללימודי חינוך או אנתרופולוגיה, בהתאם לצרכי הקיבוץ, או אם אתה באמת צריך רכב או לא – הוא מתכון לסיר לחץ של יחסים מורכבים ורגשות מבעבעים בין אנשים.

פרופ’ אהרון בן זאב, מומחה לרגשות | תמונה: רביב צלמים

“בקיבוץ, השוויוניות הייתה גדולה מאוד”, אומר פרופ’ בן-זאב, “הבתים היו דומים, הטיפול הרפואי היה דומה, החינוך דומה, התזונה דומה, שירותי הכביסה דומים. כלומר השוויון היה די מהותי. ואז מה שונה? דברים קטנים שקיבלו משמעות גדולה. מה פתאום שמישהי שקרובה אליך תהיה מעליך? אנחנו רואים שחברה עם ערכים תרבותיים של שוויון לא הצליחה להפחית את הקנאה. למה? בגלל העובדה הפשוטה שיש הבדלים טבעיים בקרב האנשים שאותם אי אפשר לשנות. הקיבוץ טיפל בהבדלים השטחיים – בית זהה, כביסה זהה וכו’. אבל קיימים הבדלים מהותיים בקרב אנשים שבהם הוא לא יכול לטפל – הופעה חיצונית, חוכמה, חוש הומור. אלה הבדלים הרבה יותר משמעותיים. ופה הבעיה”.

אם נצא רגע מהקיבוץ ונחזור לחברה הרגילה, נוכל להבחין שגם בה השוויוניות הופכת עוד ועוד לערך עליון. בחברות העבר היו מעמדות שונים וכל אדם חתר להצליח בקהילה ובמעמד שלו. היום עדיין יש מעמדות, אבל קיימת אשליה חזקה שזה יכול להיות אחרת. 

“את צודקת. בחברה של היום הרבה יותר קל לשנות את המעמד שלך, להתקדם, לעומת פעם – כשהמעמדות היו קבועים. וזה בהחלט גורם לחיזוק הקנאה. למה? כי זה בהישג יד שלנו. אנחנו מקנאים יותר במשהו שהוא בהישג ידנו. את לא מקנאה בסופר שאת מעריכה, הוא מחוץ להשוואה שלך. הרי מה עומד בלב הקנאה? הרגשת הנחיתות, והמחשבה היא שאם נבטל את הנחיתות, נצמצם את הקנאה. אבל זה למעשה בדיוק הפוך. צמצום האי-שוויוניות מגביר את הקנאה, בגלל העניין של הקירבה. יש פה שני גורמים. גורם אחד שאת נחותה, וגורם שני שהאדם הזה קרוב אליך ואז תרגישי שהנחיתות אינה מוצדקת”.

הרבה מחקרים מדברים על הקנאה שמתגברת בעידן שלנו בגלל הרשתות החברתיות. אתה חושב שזה באמת הגביר אותה? 

“זה שייך לאותו נושא שהזכרת. הרשתות החברתיות יוצרות תחושה של מוביליות. את יכולה לשנות יותר בקלות את המצב שלך. ברגע שאת תקועה במעמד שלך, בעבודה שלך, פחות סביר שתקנאי כי זה לא ביכולתך. לעומת זאת, אם יש מוביליות ואת קוראת ברשתות החברתיות שההוא הצליח פה, וההיא קיבלה קידום שם – תקנאי. הקפיצות בחברה המודרנית, בגלל שהיא גמישה ומגוונת יותר, הן קפיצות גדולות יותר וזה גורם ליותר קנאה כי זה בהישג ידך.

“אחת הדרכים להתגבר על זה אגב היא מצווה בתנ”ך – ‘היה שמח בחלקך’. אל תשווה את עצמך כל הזמן. תהיה שמח במה שיש לך ותוציא את המיטב ממה שאתה עושה. בספר שלי, ‘בסוד הרגשות’, אני מביא דוגמה של דוגמנית יפהפייה שאולי שמונה אחוזים מכל האוכלוסייה מתקרבים ליופייה. היא אולי אפילו נמצאת באחוז העליון, אבל היא הלכה ועשתה ניתוח להגדלת שדיים. כלומר זה עדיין לא הספיק לה, והיא רצתה להיות ב-0.5 אחוז העליון”.

בעשור הקודם פורסמו כתבות כלכליות רבות נגד הטייקונים. נוצר “עליהום” נגד העשירים בגלל קומץ טייקונים מושחתים. אתה חושב שזה קשור בקנאה?

“זאת שאלה מעניינת, כי לרובנו קשה להשוות את עצמנו לטייקונים. הפערים בינינו לטייקונים גדולים מאוד, ובמצב כזה קשה לקנאה להתבטא. היה מחקר באוסטרליה שהגיע למסקנה שאנשים שמחים לְאֵיד כאשר אנשים בעמדה גבוהה יותר נכשלים. כלומר יש להם הרגשה של כאילו נעשה צדק, שמגיע להם להיכשל. דבר דומה קורה עם פוליטיקאים שההתנהגות שלהם בעייתית. יש גם הרגשה שההבדלים הגדולים בינינו לבין הטייקונים אינם ראויים, ולכן הקנאה יכולה לצאת. אבל יותר סביר שפועלים כאן רגשות שליליים כמו טינה, כעס, אפילו שנאה מעוותת כלפי הטייקונים. ברגע שאמרת ‘טייקון’ זה כאילו אמרת ‘אדם רע'”.

איך אפשר להפחית את הקנאה? באמצעות חינוך?

“ראשית, האידיאל ש’לכולם צריך להיות אותו דבר’ זה אידיאל מופרך. כי אנשים הם לא שווים. כשאתה נותן שווה לכולם, ייתכן שאתה מפלה אנשים שצריכים לקבל הרבה יותר מאשר אחרים. הדרך לטפל בזה היא על ידי פיתוח הכְּשָרים של כל אחד. כלומר, שאם לך יש כישרון מוסיקלי, לתת לך הזדמנות להתפתח בכיוון הזה. זו אפשרות חשובה הרבה יותר מאשר לתת לכל אחד את אותו ערך כספי. אם אני רוצה שלכל הילדים תהיה הזדמנות שווה לקבל את מה שהם אמורים לקבל, פירושו של דבר שיהיו ילדים שיקבלו יותר. כי ארצה לחזק את הכשרים גם אצל החלשים וגם אצל החזקים.

“נוסף לכך, צריך לראות מהו אותו היבט שאנו רוצים שיהיה שוויוני. הוא לא יכול להיות אוטומטי. כל אחד שונה. הקביעה האוטומטית שכולם אותו דבר היא קביעה בעייתית, לא מוסרית, כי היא מתעלמת מצרכים גדולים הרבה יותר. לכן אני אומר שאני בעד שוויון, שוויון במונחים פשוטים של מתן הזדמנויות שוות לפיתוח כשרים. רק כך תפחת הקנאה. אם מפתחים את יכולותיו של משורר, הקנאה שלו תפחת כי מפתחים משהו שהוא חזק בו. ביסודה של הקנאה יש ההיבט ההשוואתי ולכן צריך להפחית את ההיבט ההשוואתי הזה”.

אז אם בתור מחנכת הייתי רוצה באמת לעודד את הדברים האלה, איך הייתי מנהלת את זה?

“ראשית היית צריכה לראות את הפרט, ושנית היית צריכה לפתח בו עמדות חיוביות כלפי הזולת. יש שני סוגי אנשים בעולם: את מגיעה אל הראשון ואת אפילו לא מספיקה לבקש ממנו משהו והוא אומר: ‘לא, לא, אני לא יכול’. ואז הוא אומר: ‘אבל תגידי לי בדיוק מה את צריכה’. כשאת באה לסוג השני לבקש משהו הוא אומר: ‘כן, כן, אני אעזור לך, אבל תגידי לי בדיוק מה את צריכה’. אפילו אם שניהם יעזרו, מה שאנחנו צריכים לעשות בחינוך זה קודם כל לפתח את התגובתיות הראשונית החיובית הזאת. עמדה חיובית כלפי הזולת. קנאה היא אינה עמדה חיובית. אנחנו עצובים בהצלחת הזולת. אבל אם העמדה כלפי הזולת תהיה מההתחלה תגובה חיובית, קיים סיכוי שהקנאה תפחת. ואת זה אפשר לחנך”.

1. Helmut Schoeck, Envy, A Theory of Social Behavior, 1987, Kindle edition, location 227
2. ראה 1, מיקום 2461 במהדורת קינדל
3. Jake Desyllas, Envy: a Theory of social behavior, The Voluntary life , 2015
4. ראה 1, מיקום 338 במהדורת קינדל
5. Encyclopedia.com, Sumptuary Laws
6. Josh Gressel, Disposable Diapers, Envy and the Kibbutz, From the book Envy at Work and in organization, Oxford University Press, 2017

shutterstock

בשוק הסואן שהוא חיינו הכלכליים, לעולם לא נקנה מוצר כלשהו בחנות הראשונה. יש תהליך של חיפוש המוצר בחנויות נוספות, השוואת מחירים וכמובן, איך לא, עמידה על המקח מול המוכר כדי לדעת שבאמת קיבלת את העיסקה הטובה ביותר. ואכן, סקר שנעשה בארץ הראה כי 84% מהישראלים משווים מחירים. אם זה בקניות בסופר, במוצרי חשמל, חופשות וכמובן השוואת מחירים לביטוח רכב, שכיום הופך לתחום השוואות נפוץ. בדיוק כמו עלות רכישת רכב – גם את מחיר פוליסת הביטוח עבורו אנו משווים. אז אנחנו כן מודעים לחשיבות ההשוואה, אך האם פעם עצרת לחשוב למה? האם פעולת ההשוואה טובה רק לאותו רגע ולמוצר מסויים, או שזהו הצורך שלנו להבין ולדעת כיצד מתנהג מוצר מסיים בשוק הפתוח?

ובכן, מסתבר כי השוואת מחירים ממלאת תפקיד חשוב אצל הצרכן הנבון. במיוחד היום, כאשר אין סיבה לצאת למלחמה או לסופר בלי לעבור קודם כל באתר להשוואת מחירים כדי לדעת כמה הולך לעלות כל העניין, מתגלה כוחה של ההשוואה. בשורות הבאות יוצגו מספר יתרונות של השוואת מחירים, חלקם ברורים וחלקם אולי יעזרו לך לגלות משהו חדש על האופן בו הצרכן מתנהג בשוק.

חיסכון בכסף

החיסכון הכספי כתוצאה מהשוואת מחירים יכול להיות משמעותי מאוד. ראשית, ברור מאליו כי קנייה לאחר השוואה תניב את הקניה המשתלמת והמתאימה ביותר לך. שנית, חשוב להדגיש כי כיום עסקים רבים מעדיפים למכור לנו דרך הרשת ולעיתים אל העיסקה הטובה שמצאת תתלווה הנחה נוספת לקניה ברשת. דוגמה נפוצה לכך היא השוואת מחירי ביטוח אשר תגלה לא רק הפרשים משמעותיים בין הצעות שונות, אלא גם עידוד לחסוך את עלויות של מתווכים וסוכנים ולסגור עיסקה באתר.

חיסכון בזמן

בין אם חיפשת לרכוש מכונית או עגבנייה, בעבר כללה השוואת מחירים את הצורך ללכת בין מספר עסקים כדי לחפש את העיסקה הטובה ביותר, דבר אשר יכול לקחת זמן רב ולעייף – שלא נאמר להרפות את ידינו. למזלנו, כיום ניתן לבצע השוואה מהירה צורה מהירה יותר באמצעות אצבעות הידיים באינטרנט, ולא באמצעות כיתות הרגליים בין סוכניות וחנויות שונות.

מספר אפשרויות רב

יתרון משמעותי של השוואת אונליין הוא האפשרות שלך להכיר מספר רב של מותגים או הצעות מחיר, גם מצד עסקים שאולי לא היה באפשרותך לפגוש במציאות בגלל מרחק פיזי, חוסר נגישות או אפילו היעדר פירסום. ואכן, במחשבה לאחור בוודאי יצופו זיכרונות של עסקים קטנים שניקרו בדרכך רק דרך המלצה חברית או שיטוט ברשת, עסקים שלעולם לא היה ניתן להגיע אליהם פיזית.

היתרון הפסיכולוגי

לקניה נכונה יש משקל על הערך העצמי שלנו כצרכנים. כאשר ידוע לנו כי הרכישה נעשתה מתוך סקר שוק מקיף אותו ערכנו בעצמנו, בדיקת הצרכים האישיים שלנו ומחקר מעמיק על יכולותיו וחסרונותיו של מוצר, ישנו סיכוי גבוה שהמוצר הנרכש יתאים היטב וישביע את רצוננו.

הבנה של כוחות השוק

היכולת שלנו לקנות את המוצר הנכון בזמן הנכון לא נולדה יש מאין. היא  ידעה שנים רבות של קנייה ברגע הלא נכון, מהספק הלא נכון ובמחיר מופקע. כיום, כאשר הידע נגיש יותר, בתוספת לעובדה שזמני המבצעים כבר מוכרים לנו ואיזה זמן טוב לאיזה מוצר, קל הרבה יותר לתזמן את הקניות במהלך השנה ולחסוך לא מעט בצורה זו.

מצד שני, דווקא שיטה זו עלולה להיות המקל בגלגלים שלך, או לחילופין השודד לכסף שלך. כאשר מציאת ההנחה או הדיל הטוב ביותר הופכת להיות המטרה הראשית, נוצרות קניות מתוך דחף ומתוך שכנוע עצמי כי זוהי עיסקה שלא תחזור על עצמה, מה שתמיד אינו נכון. לכן, ההמלצה היא תמיד לרכוש כל מוצר רק לפי צורך ולפי תכנון מקדים ולהפחית למינימום את הקניות מתוך דחף.

האינטרנט מחזיק בכוח עצום בכל הקשור להשוואות מחירים ולכוחו של הלקוח בקניה. הוא מאפשר לך להגיע לכל מוכר בכל זמן ולבדוק כל פיסת מידע עליו ועל המוצר שלו. לכן, אין סיבה הגיונית לוותר על הכוח הזה. בין אם מדובר ברכישת ביטוח רכב אונליין, קניות בסופר או מוצרי קוסמטיקה, אין לפסוח על שלב ההשוואות והבירורים. הרי הזמן בו בדקת את המחירים ברשת המתחרה אפילו לא מגרד את זמן ההליכה לרכב, שלא לדבר על הוצאות הדלק או הנסיעות הכרוכות בחיפוש אחר דיל כלשהו בעיר, טוב ככל שיהיה. אז שתהיה לכולנו השוואה נעימה.

www.pexels.com

העונה שהכי טוב לבקר בלונדון היא האביב. אז פחות קר שם ולא חם כמו בקיץ. בקיץ לא כדאי לבקר בלונדון כי אז יכולים להיות גלי חום שיגרמו לנו להזיע מאוד כי ברוב בתי המלון והמקומות בלונדון אין מערכות מיזוג אלא רק מערכות חימום. בשנים האחרונות יש הרבה מאוד גלי חום באירופה ובלונדון בפרט. גלי חום אלו קשים מאוד וקשה מאוד להתמודד אתם.

טיסות ללונדון – איזה אוכל כדאי לנו לארוז לטיסה?

טיסות ללונדון הפכו להיות בשנים האחרונות נגישות וזולות יותר. כאשר אנחנו טסים לא תמיד בטוח שנקבל ארוחה בטיסה. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו מה לאכול בטיסה כדאי לנו לארוז חטיפים ופירות וגם כריכים. לא כדאי לקחת לטיסה כריך עם סלט ביצים או עם טונה כי זה עושה ריח לא נעים וזה לא מתחשב בשאר הנוסעים בטיסה. חשוב שניקח אוכל שאנחנו אוהבים ושהוא טעים לנו ויכול להיות מזין לאורך הרבה זמן.

טיסות ללונדון – איזה חפצים כדאי לנו לקחת אתנו לטיסה?

טיסות ללונדון יכולות להיות משעממות אם אנחנו לא באים ערוכים אליהן. כאשר אנחנו טסים ללונדון או לכל מקום אחר חשוב שנארוז אתנו ספר ואמצעי לשמוע מוזיקה שאנחנו אוהבים עם אוזניות. עוד כדאי לארוז טאבלט בו נוכל לצפות בסדרות וסרטים וגם לשחק. אנחנו יכולים לארוז גם חוברות תשבצים או תשחצים. חשוב שניקח אתנו דברים שיכול להיות לנו מעניין ואפשרי להיות עסוקים בהם בטיסה כי אחרת יהיה לנו מאוד משעמם ונוכל להרגיש כאילו אנחנו תקועים בלב השמיים מבלי יכולת לברוח או לצאת.

טיסות ללונדון – ממה חשוב להימנע שטסים?

טיסות ללונדון יכולות להיות מהנות מאוד. כאשר אנחנו טסים חשוב להימנע מאלימות מכל סוג שהיא. עוד חשוב להימנע מאי ציות להוראות של צוות הטיסה. כאשר אומרים לנו לשבת בטיסה או לכבות את הפלאפון חשוב שנעשה זאת ולא נתווכח. ככלל שמירה על הוראות צוות הביטחון וצוות הטיסה יכולה לאפשר לנו ליהנות הרבה יותר מהטיול שלנו ומהטיסה עצמה. בטיסה עצמה חשוב להקשיב לכל ההוראות של צוות הטיסה כולל ההוראות של הדיילות ושל הטייסים בטיסה.

טיסות ללונדון – איך נשמור על הבטיחות שלנו?

טיסות ללונדון הן בטוחות מאוד. גם לונדון עצמה נחשבת עיר בטוחה. כאשר אנחנו טסים ללונדון אנחנו צריכים להיזהר מכייסים. חשוב שנדע לשמור על הרכוש שלנו וכל הזמן נשים עין עליו. מומלץ מאוד לטוס בלב שקט אך עדיין לשמור על עצמנו ועל הרכוש הפרטי שלנו. עוד חשוב לשים לב שאנחנו פועלים לפי החוקים של לונדון כולל חוקי התנועה שיש בעיר. בלונדון נוהגים בצד שמאל. אם אנחנו שוכרים רכב בלונדון חשוב שנשים לב שאנחנו נוסעים בצד הנכון של הכביש.

טיסות ללונדון – מה כדאי לראות ולעשות בלונדון?

טיסות ללונדון הן טיסות ליעד שכיף מאוד לטוס אליו. כאשר אנחנו נמצאים בלונדון אנחנו יכולים לבקר במגוון רחב של אטרקציות. אנחנו יכולים לבקר בטוואר של לונדון, במוזיאון לאמנות, במוזיאון למדע ולטבע וגם בעוד מקומות אחרים. אנחנו יכולים לבקר בהייד פארק, או ללכת לגשר לונדון. בלונדון יש גם הרבה בתי קפה ופאבים שכיף לבקר בהם ולשתות בהם קפה או כוס בירה.

בסופו של דבר ביקור בלונדון הוא חובה לכל בן אדם לפחות פעם אחת בחיים. לונדון היא עיר מקורית מאוד שאין הרבה ערים שדומים לה. בלונדון אנחנו יכולים ליהנות מאוד מהרבה מאוד אטרקציות שונות ומהנות ואנחנו יכולים גם לראות איך חיים באחת הבירות של תרבות המערב. כאשר נהיה בלונדון נוכל ליהנות מאוד ולהרגיש כאילו אנחנו על גג העולם. יש הרבה מאוד מה לעשות בעיר כולל ללכת להופעות רוק או להצגות תיאטרון. כדאי לנו לתכנן מראש מה כדאי לנו לעשות בלונדון לפני שאנחנו מבקרים בה, רק כך יהיה לנו קל יותר להחליט מה נעשה בזמן החופשה שלנו ונוכל ליהנות מהרבה יותר דברים.

תנועת הנאורות לא הייתה עשויה מקשה אחת. בתמונה: “הקְלָסִיצִיזְם של ויימאר” – תנועת נאורות שהורכבה מאינטלקטואלים רבים ושונים | תמונה: Theobald von Oer

בעולמם של היסטוריונים קיים ויכוח מתמיד לגבי השאלה עד כמה ניתן לפרש את אירועי העבר לאור המצב האנושי בהווה. אמנם לכל העוסקים במלאכת כתיבת העבר ברור שהם אחוזים בהקשר בו הם חיים בעודם כותבים. ועדיין, לעולם עומדת השאלה מתי טועים כותבי ההיסטוריה כשהם מציגים תרבויות, אירועים ודמויות שכבר עברו חלפו מהעולם, על פי אמות מידה או מושגים של החברה והתרבות שלהם.

הנה שלוש דוגמאות לוויכוחים ידועים בהקשר זה:

האם ניתן להציג את ישו כ”מתקן חברתי” או כ”פמיניסט”, כפי שאכן עשו היסטוריונים מסוימים, או שמא אלו מושגים שלא היו קיימים בתרבות היהודית בימי בית המקדש השני – כפי שטענה, למשל, חוקרת נצרות חשובה בשם פולה פרדריקסון.

האם נכון להשתמש במושג “סובלנות” כדי לתאר את יחסה של התרבות המוסלמית ליהודים בימי הביניים? – ההיסטוריון ברנרד לואיס חשב, למשל, שזהו “תיאור אווילי” של המציאות של אותם ימים.

האם הייתה מלחמת האזרחים באנגליה במאה ה-17, מאבק על ענייני דת וממשל, או בעצם “מלחמת מעמדות” כלכלית? – מי שהעלו את האפשרות השנייה בהחלט הרגיזו היסטוריונים שלא אהבו את אסכולת “ההיסטוריה המרקסיסטית” ואת נטייתה להשליך את מציאות המאה ה-19 (על פי פרשנותה) אל מחוזות העבר.

את רשימת הדוגמאות הזו ניתן להמשיך עוד ועוד.

גרטרוד הימלפרב

בדצמבר האחרון הלכה לעולמה בגיל מופלג היסטוריונית יהודייה – אמריקנית דגולה בשם גרטרוד הימלפרב. לאורך חייה המקצועיים היא התפרסמה בביקורת שמתחה על היסטוריונים בני זמנה שפירשו אירועים מהעבר על פי מושגי ההווה. ניתן לומר שאחת מהמטרות של עבודתה הייתה הפוכה לחלוטין מגישה זו: עבורה נועד חקר ההיסטוריה בראש ובראשונה לשם לימוד לקחים מהעבר עבור ההווה.

הימלפרב נולדה בניו יורק בשנת 1922 למשפחה יהודית שהגיעה לארצות הברית מרוסיה. היא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת שיקגו, ובאמצע שנות ה-60 החלה ללמד באוניברסיטת העיר ניו יורק וכתבה ספרים רבים שהצטיינו בלמדנות רחבה ועמוקה, חשיבה מורכבת, וכתיבה בהירה ומאופקת. לאורך השנים זכתה הימלפרב באותות הוקרה רבים על הוראתה וספריה: היא הייתה חברה באקדמיה הבריטית, בחברה ההיסטורית המלכותית, באגודה הפילוסופית האמריקנית ובאקדמיה האמריקנית לאמנויות ולמדעים. בשנת 2004 קיבלה הימלפרב את המדליה הלאומית למדעי הרוח, אות ההוקרה הגבוה ביותר הניתן בארצות הברית בתחום זה.

הימלפרב קנתה את עיקר תהילתה כהיסטוריונית של התרבות ושל החברה באנגליה הוויקטוריאנית, אך לאורך השנים, וביתר שאת בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים, היא החלה לכתוב ספרים ומאמרים על מצב התרבות באמריקה ובעולם המערבי בכלל. עם כתיבתם של כל אלו הפכה הימלפרב לדמות בולטת בעולם המחשבה השמרני בארצות הברית. ואגב כך, ראוי להזכיר שבעלה אירווינג קריסטול, היה מראשיה של התנועה הניאו-שמרנית באמריקה. כמבקרת תרבות כתבה הימלפרב בחריפות נגד אידיאולוגיות פרוגרסיביות-רדיקליות, וידועה במיוחד התקפתה של הימלפרב על הגישה ה”פוסט – מודרנית” בתחום ההיסטוריוגרפיה.

אחד מספריה הפופולריים ביותר – “הדרכים למודרניות”, ראה אור בשנת 2004. בבסיסו של ספר זה מונחת טענה שאינה ידועה לרבים, והיא שתנועת הנאורות של המאה ה-18 לא הייתה מקהלה הרמונית, לא הייתה עשויה מקשה אחת, ולא ניסחה מצע אחיד ושיטתי. אדרבה, היו בה קולות רבים ואף מנוגדים. בכדי להמחיש טענה זו הפנתה הימלפרב את תשומת הלב להבדל משמעותי בין ההוגים המרכזיים שעיצבו את רעיונות הנאורות בבריטניה במאה ה-18, לבין ההוגים המרכזיים שהובילו את תנועת הנאורות בצרפת באותם דורות. אמנם, בין ההוגים שמשני צדי התעלה היו קשרים אישיים, והם חלקו אמונות ודעות מסוימות, ועם זאת היו בין הנאורות נוסח צרפת לנאורות נוסח בריטניה הבדלים דרמטיים.

רבים וחשובים ממובילי הנאורות הצרפתית הציבו את התבונה והרציונליזם על המדרגה הגבוהה ביותר של החוויה האנושית, וביקשו לעצב את החברה על פיה. אנשי נאורות בריטית, לעומת זאת, הבינו שלא די בציוויי השכל הצוננים כדי לקיים סדר מוסרי ומדיני ראוי. במקום הרציונליות, הם דיברו על הנחלתם של “חמלה”, “מידות טובות”, “סימפטיה” ו”ערבות הדדית”. גם ביחס לדת – האמונה עצמה, המצוות המנהגים והמוסדות הדתיים – מתגלה הבדל עקרוני בין צרפתים לבריטים. בעוד שבנאורות הצרפתית היה ממד מובהק של איבה לדת ולמוסדותיה, עד כדי רצון לחסלם, הרי שבנאורות הבריטית התקיים יחס שונה לגמרי. בבריטניה היו אנשי נאורות אדוקים בדתם, ואחרים שלא היו דתיים, בוודאי האמינו שיש בכוחן של האמונה הדתית, המסגרת הדתית ואף ההתלהבות הדתית, להעניק לבני אדם מידות טובות, מוסריות ומהוגנות.

הימלפרב הסבירה שהבדלים עקרוניים ומשמעותיים אלו (ועוד אחרים שלא אוכל למנות כאן) מלמדים הרבה על דרכן ההיסטורית השונה של בריטניה וצרפת. בעוד החברה הבריטית של שלהי המאה ה-18 והמאה ה-19 כולה, נעה בנתיבי הצמיחה הכלכלית (הודות לאימפריה ההולכת וגדלה שלה), הרפורמה הזהירה, והליברליות הדתית, הרי שצרפת נקלעה למהפכה עקובה מדם ולזעזועים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים כבירים.

תיאורה של גרטרוד המילפרב את הדרכים השונות למודרנה זכה להדים בעולם המחקר ההיסטורי ואף מעבר לו. בניגוד לתפישה ההיסטוריונית המודרנית, הקובעת כי “הנאורות” הינה דבר מסוים, וזאת על פי מושגים מסוימים שרווחים בימינו, הביטה הימלפרב לתרבות של המאה ה-18 וראתה שם גיוון ומורכבות. במקום לפרש אירועים מהעבר על פי מושגי ההווה, היא ראתה את העבר כפי שהיה, ואף ניסתה ללמוד ממנו לקחים עבור ההווה.

* עשהאל אבלמן הוא ד”ר להיסטוריה המלמד במכללה האקדמית שלם ובמכללת הרצוג

תמונה:Phytl Signs Media Images

צמח ה”אל תיגע בי”, או ה”מימוזה פודיקה” בשמו המדעי, רגיש מאוד לגירויים חיצוניים. ברגע שנוגעים בעלה שלו, העלה מתקפל ונסגר. אם תטפחו עליו חזק יותר, כל הענף יישמט בפתאומיות. תגובותיו המהירות של הצמח למגע חיצוני משכו את סקרנותו של כארים זאיד, תלמיד מחקר מאוניברסיטת יורק שבטורונטו, קנדה, שהחליט לנסות להבין מה קורה בתפקוד הצמח הגורם לו להגיב לגירויים בצורה שכזאת.

לשם כך הוא נעזר בציוד מדידה מיוחד בשם “Phytl Signs”, מכשיר שקצת דומה למכשיר האק”ג. בעוד שהאק”ג מודד את הפעילות החשמלית בלב האנושי ומציג אותה בצורה גרפית, ה-“Phytl Signs” מציג באמצעות גרפים את הפעילות החשמלית הזורמת בגבעולי הצמחים^[1].

זאיד חיבר אלקטרודה אחת לגבעול של המימוזה ואת השנייה לאדמת העציץ. מהפרשי המתחים בין שתי האלקטרודות “למד” המכשיר מהו המתח החשמלי שזורם בגבעול ותרגם אותו גרפית. למעשה המכשיר מודד פעילות חשמלית הנקראת “פוטנציאל פעולה”, בדיוק כמו שנקראים מתחים דומים במערכת העצבים שלנו.

כשזאיד ניסה לגרות את המימוזה באמצעות רוח שנשבה על העלה, הוא לא הצליח להבחין בפעילות ברורה. הגרפים פשוט לא היו ברורים מספיק. אבל כשנגע במימוזה בקלילות באמצעות מקל קטן – הגרף קפץ לרגע קצר בצורה חדה.

מכשיר ה-Phytl Signs בפעולה – קצת בדומה למכשיר האק”ג, מודד ומציג גרפית את הפעילות החשמלית בצמח | תמונה:Phytl Signs Media Images

זאיד הסתקרן לבדוק האם המתח החשמלי הזה נוצר גם כשנוגעים בצמחים רגילים, כאלו שלא נוהגים להגיב בתנועות מהירות כמו המימוזה. הוא בחר לבחון את זה באמצעות צמח האלוורה, שאנחנו מכירים מתכשירים נגד כוויות. העלים של האלוורה הם עבים הרבה יותר מעלי המימוזה. טפיחות קלילות עם מקל לא הספיקו כדי להשיג גרפים ברורים דיים, אולם כשזאיד דחף את העלה הצידה, עד לרגע שהעלה חזר למקומו המקורי – הגרף היה ברור. בתגובה לגירויים החיצוניים, החלו לזרום לאורך כל צמח האלוורה מתחים חשמליים. במילים אחרות, הצמח השתמש במסר אלקטרוני כדי להעביר במהירות את ההודעה על הגירוי החיצוני לכל חלקי הצמח.

פרופ’ אנדרו אקפורד מאוניברסיטת יורק הנחה את זאיד בניסוי שלו. בריאיון טלפוני שערכתי איתו ניגשתי ישר לדבר על “הפיל שבחדר”. “התהליך בצמחים דומה למדי לזה שבנוירונים שבגוף האנושי”, הוא אומר לי. “מתחוללת כאן תגובת שרשרת: תא אחד משחרר יונים, התא הבא פותח את הערוצים שלו [וקולט את היונים] וגם הוא בהמשך משחרר יונים וכך הלאה. זה יוצר העברה מהירה מאוד של ‘פוטנציאל הפעולה’. קיימים הבדלים פיזיקליים בין שתי המערכות, זו שבנוירונים וזו שבצמחים, אבל העיקרון הפיזיקלי דומה”.

עד לא מזמן ידענו רק שלצמחים יש הרבה מאוד צינורות. עמוק בפנים, סמוך לליבת הגבעול, נמצאת מערכת צינורות ה”עצה” שתפקידם להוליך מים ומינרלים, מהשורשים מעלה, לכיוון העלים. מסביבם מופיעה רשת צינורות נוספת – צינורות ה”שיפה”. פעמים רבות הם דקים יותר ותפקידם להעביר את תוצרי הפוטוסינתזה – סוכרים המשמשים בתור ה”אוכל” של הצמח – מהעלים מטה אל שאר חלקי הצמח.

עוד ידענו על מולקולות, כמו למשל סידן, הנעות ברחבי הצמח ומשמשות כמעין תקשורת כימית המאפשרת לצמח להתמודד עם סוגי לחצים כמו מחסור במים או טמפרטורה קיצונית^[2], אך זוהי תקשורת איטית יחסית. המסרים האלקטרוניים, “הנוירונים” של הצמחים שהתגלו, מציעים שלצמח יש יכולות מפותחות הרבה יותר.

אך לְמה משמשים המסרים האלקטרוניים שבדק פרופ’ אקפורד? האם, בדומה למערכת העצב שלנו, גם אצלם מתחים כאלו קשורים ליכולות קוגניטיביות כמו חישה, זיכרון וקבלת החלטות? בשנים האחרונות כמה חוקרים טענו שצמחים מסוגלים לחשב, ללמוד, לתקשר זה עם זה ועוד. היו אף שהחלו לדבר על קוגניציה של צמחים.

הצמח זוכר

פרופ’ מוניקה גגליאנו מאוניברסיטת מערב אוסטרליה היא חוקרת מובילה בתחום היכולות ה”קוגניטיביות” של הצמחים. באחד המחקרים הראשונים שלה היא בחנה האם צמחים מסוגלים לזכור וללמוד. לשם כך היא פיתחה “מתקן טלטולים” מיוחד שהפיל שוב ושוב עציצים קטנים של המימוזה (“אל תיגע בי”) מבלי לגרום להם כל נזק. סדרת האימונים היומית של גגליאנו כללה שבעה מחזורים נפרדים של השלכות, כשבכל מחזור השתיל הופל 60 פעמים ברציפות^[3].

בדרך כלל, כשהסכנה ממשית, לוקח למימוזה בערך 30 דקות להרגיש מספיק בטוח לאחר הנפילה ולפתוח את העלים שלו מחדש. כך אמור היה לקרות גם בניסוי של גגליאנו. בפועל קרה משהו אחר: בפעמים הראשונות לאחר שהשליכה אותם מטה הם הקפידו לסגור את העלים, כמצופה, אבל במקום לפתוח אותם בתוך 30 דקות, הם החלו לפתוח אותם תוך דקות ספורות. כשהמשיכה להשליך אותם הם כבר הפסיקו לטרוח, ולא סגרו יותר את העלים שלהם. “הצמח הבין שאין לו מה לדאוג מהנפילה. הוא הבין שאין לה שום משמעות עבורו, ולכן הוא לא הולך לבזבז את האנרגיה שלו עליה”, הסבירה לי פרופ’ גגליאנו בריאיון.

צמח ה”אל תיגע בי” מזדרז לסגור את העלים הקטנים שלו מיד כשנוגעים בו | תמונה: Shutterstock

אבל כאן לא נעצר הניסוי. גגליאנו החליטה לבחון מה יקרה אם תפסיק עם הטלטולים למשך כמה ימים, ואחר כך תחזור אליהם. האם הצמח עדיין יזכור את מה שכבר למד? “חזרתי אחרי שלושה ימים כדי לראות אם הם עדיין זוכרים. חשבתי לעצמי שאין סיכוי שיזכרו. אבל הם זכרו. אז חזרתי שישה ימים מאוחר יותר ושוב, אותו דבר. בניסוי הבא המתנתי חודש. אבל בכל זאת, עדיין כולם זכרו ולא טרחו לסגור את עליהם.

“אני חושבת שאם רק נתחיל להסתכל נראה שתהליכים כאלה מתרחשים בכל מקום, בדיוק כמו אצל בעלי חיים. אני מניחה שהסיבה המרכזית לכך שאנחנו לא יודעים על הלמידה של צמחים זה בגלל שלא ממש חיפשנו”.

אז איך את חושבת שעובד הזיכרון הזה בלי מערכת עצבים? מהם המנגנונים?

“אנחנו עדיין לא יודעים, יש המון כיוונים אפשריים. כיוון שצמחים הם מוליכים טובים, חלק מהרעיונות מציעים שאולי זה קצת דומה לאותות שעוברים דרך נוירונים. אבל אלו כולן ספקולציות כי אפילו לא התחלנו להסתכל. המחקר הזה ממש בחיתוליו”.

איפה המוח?

הראשון שזיהה את הזרמים החשמליים של הצמחים היה הפיזיולוג הבריטי סיר ג’ון ברדון סנדרסון, כשב-1873, במסגרת מחקריו הרבים על מתחים חשמליים בגופם של בעלי חיים וצמחים, הוא חיבר את הצמח הטורף “דיונאת זבובים” לאלקטרודות. הוא גילה שהתנועה החדה של עלי הצמח הטורף, שנסגרים על החרק כמלכודת, קשורה למתחים חשמליים כאלו – ל”פוטנציאלי פעולה”^[4].

חוקר מוביל אחר בתחום היה הפיזיקאי והבוטניקאי ההודי ג’אגדיש צ’נדרה בּוֹס. באמצעות מכשירי מדידה ייעודיים שפיתח כדי לחקור את תגובות הצמחים, חקר בּוֹס את מנגנוני החישה של צמחים ופרסם את מסקנותיו בספר The Nervous Mechanism of Plants (המנגנון העצבי של צמחים, 1926)^[5]. אך ההתייחסות שלו ל”נוירונים של הצמחים” עוררה מחלוקות רבות, מחלוקות נוקבות כל כך עד שהמחקר בתחום לאחר מותו נותר רק בשולי המדע^[6].

לאורך השנים התגלו מספר סוגים של מתחים חשמליים בצמחים. המהירים שבהם אלו “פוטנציאלי הפעולה” – המאפשרים את התגובות המהירות של המימוזה ושל הדיונאה. מקובל לחשוב ש”פוטנציאלי הפעולה” מופיעים בעיקר במקרים של גירויים לא פולשניים, למשל קור או גירוי מכני, והם מועברים באמצעות “צינורות השיפה”^[7].

פרופ’ אנדרו אקפורד מאוניברסיטת יורק

סוג נוסף של מתחים, איטיים יותר ובעלי צורות מגוונות יחסית, נקראים Variation Potentials (“פוטנציאלים משתנים”), והם ייחודיים לצמחים. על פי רוב, מסרים כאלו מודיעים על פגיעה פיזית כמו שריפה או חיתוך. רשת הצינורות שמעבירה את האותות האלו הם “צינורות העצה”^[8]. הם נקראים “פוטנציאלים משתנים” בגלל עוצמת המתח שלהם שהולכת ודועכת וגם נחלשת ככל שמתרחקים ממקום הגירוי, לעומת “פוטנציאלי הפעולה” שנשארים באותה רמה לאורך כל הצמח. שני סוגי האותות שהזכרנו הם החשובים ביותר כיוון שהם מפיצים אותות בכל הצמח ולמרחקים ארוכים.

פרופ’ אקפורד מספר שכשהתחיל את המחקר בתחום הוא חשב שרק צמחים בודדים משתמשים במתחים כאלו, כמו המימוזה והדיונאה שהזכרנו. אבל אחרי שהוא ראה במעבדה שלו את “פוטנציאלי הפעולה” בצמח סטטי כמו האלוורה, הוא התחיל להבין שבמגוון מפתיע של צמחים מתקיימים מתחים מאותו סוג. למעשה, חוקרים מתחומים שונים טוענים כיום שכל סוגי הצמחים משתמשים במסרים אלקטרוניים שכאלו^[9].

“סיקרן אותי לדעת מדוע הצמחים עושים את זה”, אומר פרופ’ אקפורד ומספר כיצד ניסה לפתח מודל מתמטי שיוכל לשקף את המתחים האלו. במילים אחרות הוא ניסה להבין מהם התהליכים הפיזיקליים שמובילים ליצירת המתח, ומהם הפרמטרים שקובעים את המאפיינים שלו. “הדבר שהכי מעניין אותנו זה המודל הפיזיקלי – הפיזיקה של איך זה קורה”.

כדי להגיע לכך, הוא ערך את השלבים הראשונים של המחקר שלו רק באמצעות מחשב – באמצעות סימולציה ממוחשבת שפיתח. מאוחר יותר, לאחר שגיבש את המודל המתמטי ורצה לאמת אותו, נכנס לתמונה תלמיד המחקר כארים זאיד שערך ניסויים וחיבר את הצמחים לציוד המדידה, כדי למדוד את המתחים האלו בפועל.

“מה שגילינו בפרויקט הזה, או בעצם הוכחנו, זה שבאמצעות ‘פוטנציאלי הפעולה’ הצמחים יכולים להעביר את המידע שלהם הרבה יותר מהר (בהשוואה לערוצי תקשורת אחרים כמו למשל הערוצים הכימיים בצמח) וגם שכמות המידע המועברת באמצעות האותות האלו גדולה הרבה יותר. זה הסביר לי מדוע הצמחים, גם אלו שאינם זזים, משתמשים באותו מנגנון. אף על פי שהם משקיעים יותר אנרגיה – הם משדרגים כך את זרימת המידע שלהם”.

תמונה:Phytl Signs Media Images

כשאני שואלת את אקפורד האם יש חלק בצמח שמרכז את המידע הזה ומעבד אותו, הוא לא יודע להצביע על אזור כזה. “בגלל שבניגוד למערכת העצבים האנושית, לצמחים אין מוח. אני משער שאת עיבוד המידע הם מבצעים בצורה מבוזרת. כל תא מקבל את ההחלטות שלו. זה אולי נשמע כאוטי אבל ידוע שיכולות להופיע התנהגויות מאורגנות ומורכבות מתהליכי עיבוד מידע מבוזרים. תחשבי למשל על קן הנמלים, כל נמלה עושה את ההחלטות שלה, אבל באמצעות ההחלטות האלו הן מאורגנות מאוד במושבות שלהן”.

למעשה פרופ’ אקפורד מביע כאן עמדה זהירה ושמרנית למדי. קיימות קבוצות חוקרים נועזות יותר, ושנויות במחלוקת, הטוענות שדווקא כן קיים אזור בצמח המתפקד כמו מוח בזעיר אנפין – הממוקם בקצוות השורשים. חוקרים אלה מבססים את הרעיונות האלו על מסקנותיו של צ’ארלס דרווין. את ספרו The Power Of Movement In Plants (כוח התנועה בצמחים, 1880) מסכם דרווין בטענה: “אין זו הגזמה לומר שקצה השורש מסוגל להנחות את תנועתם של חלקי הצמח הסמוכים כשהוא מתפקד כמו מוח של בעל חיים פשוט”^[10].

כך, בשנים האחרונות הועלה הרעיון שבקצות השורשים פועלים אזורים מיוחדים המתפקדים בתור מוח קטן של הצמח. פרופ’ פרד קייזר מאוניברסיטת חרונינגן שבהולנד, למשל, מסביר בהתבסס על מחקרים קודמים של קבוצות מחקר אחרות, שכשהצמח מצמיח את שורשיו, קצב הגדילה שלהם אינו תלוי רק בכמות המשאבים העומדים לרשותו, אלא גם בכמות הקרקע הזמינה להמשך התפתחותו ואף לנוכחותם של צמחים שכנים, מתחרים. העובדה שהשורשים מסוגלים להבחין בינם לבין שורשים של צמחים סמוכים, וגם העובדה שהם מסוגלים להעריך, כלומר לחשב, את נפח הקרקע הזמינה לרשותם מעידה, לטענתו, על יכולותיהם הקוגניטיביות של קצוות השורש^[11].

חוקרים רבים מדברים היום על קבלת החלטות בקרב צמחים – שלב מתקדם יותר מסוגי המתחים והפיזיקה שלהם. מה אתה יודע על תהליך עיבוד המידע הזה? אני שואלת את פרופ’ אוקפורד.

“שאלה מצוינת. התחושה שלי היא שאין לנו מושג איזה סוג של עיבוד מידע קורה שם. מה שאנחנו כן יודעים בינתיים זה שמצד אחד לצמחים יש התנהגויות המושפעות משינויים במצבים מסוימים. הם יכולים למשל להיות במצב רגיל, או במצב של לחץ, ויש דרכים כלשהן המאפשרות להם לעבור בין שני המצבים האלו. המעבר הזה ממצב למצב זה סוג של קבלת החלטות.

“מצד שני, אנחנו יודעים ש’פוטנציאלי הפעולה’ מעבירים את המידע הרלוונטי. אבל מה שחסר לנו בינתיים זה החלקים שבאמצע. אנחנו עדיין לא יודעים איך לקשר בין ‘פוטנציאלי הפעולה’ שמעבירים מידע עם השינויים שהצמח עושה במצבים שלו, כלומר ההחלטות שהוא מקבל”.

נשמע שהמחקר בתחום ממש בתחילת הדרך.

“זה נכון כל כך. אני חושב שיש לנו עוד מחקר רב ומרתק לעשות. אי אפשר להשוות את כמות הספרות שזמינה לגבי מודלים של נוירונים לעומת הכמות שזמינה לגבי המודלים של ‘פוטנציאלי פעולה’ בצמחים. כשעשינו את סקר הספרות בתחילת המחקר שלנו מצאנו מחקר מועט מלפני עשר שנים שנעשה ברוסיה, אבל כמות ההתעניינות המדעית ב’פוטנציאלי פעולה’ לצערי נמוכה למדי. כולם נרגשים ומתעניינים מאוד לגבי נוירונים אבל אין הרבה אנשים המתעניינים באותות החשמליים של הצמחים.

“יהיה נהדר אם נוכל להשיג את אותם מענקי מחקר שמקבלים חוקרים בתחום הרפואה. יעזור למשל אם נצליח להגיע לתוצאות משמעותיות שהן בעלות חשיבות מסחרית בחקלאות. ברגע שמתחילים ללמוד על המתחים האלו ומתחילים לדבר עם חוקרים בתחום, מבינים שהם רואים דברים מעניינים בתוצאות שלהם. אז אני חושב שלמחקר בתחום הזה יש פוטנציאל עצום”.

1. Awan, Zeid, Adve, +3, Communication in Plants: Comparison of Multiple Action Potential and Mechanosensitive Signals with Experiments, IEEE Trans Nanobioscience, 2019
2. Tuteja, Sopory, Chemical signaling under abiotic stress environment in plants, Plant Signal Behav, 2008
3. Gagliano, Renton, Depczynski, +1, Experience teaches plants to learn faster and forget slower in environments where it matters, Oecologia, 2014
4. Burdon-Sanderson, Note on the electrical phenomena which accompany irritation of the leaf of Dionæa muscipula, Proc. R. Soc, 1873
5. Sir Jagadish Chandra Bose, Encyclopaedia Britannica
6. Baluška, Mancuso, Volkmann, +1, Root apices as plant command centres: the unique ‘brain-like’ status of the root apex transition zone, Biologia, 2004
7. Toledo, Parise, Simmi, +4, Plant electrome: the electrical dimension of plant life, Theoretical and Experimental Plant Physiology, 2019
8. ראה הערה 7
9. ראה הערה 6
10. Charles & Francis Darwin, THE POWER OF MOVEMENT IN PLANTS, 1880
11. Garzo , Keijzer, Plants: Adaptive behavior, root-brains, and minimal cognition, Adaptive Behavior, 2011

תמונה: Shutterstock

רוי באומייסטר (Baumeister) היה סטודנט מחקר צעיר לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון, כאשר החליט לעשות מחקר חלוצי עם מדגם של אדם אחד בלבד – הוא עצמו. באותה תקופה היה לו קשר רומנטי עם אישה מקסימה, מבריקה ואוהבת. רוב הזמן היא אכן הייתה כזאת. אבל מדי פעם היו לה התקפי זעם וצעקות שהשאירו אותו מיואש ומבולבל. היא הייתה יכולה להתעצבן ממה שהיה נראה לו כעניינים שטותיים, כמו טפטוף של מים על רצפת האמבטיה כאשר התקלח או כאשר שכח לנתק את המגהץ מהחשמל.

עם זאת, אחרי כל עימות שכזה היא הייתה ממש מלאת חרטה, התנצלה מכל הלב, לקחה את האשמה על עצמה והסבירה לו בשלווה למה היא התעצבנה כל כך. כאשר הוא הקשיב לה, הוא שוב הוקסם ממנה, כל הספקות שלו נעלמו, והם היו מבטיחים זה לזו להשתדל יותר להתחשב זה בזו. הימים הטובים חזרו, אבל לא לאורך זמן. אחרי מספר ימים היא שוב הייתה מתפרצת בהתקף זעם, הוא היה עוזב, ולמחרת בבוקר הם שוב היו מתפייסים. מה לעשות שקל באומייסטר? האם כדאי לנתק קשר שהביא לו כל כך הרבה שמחה ואהבה? הוא לא סמך על רגשותיו שהיטלטלו בקיצוניות בין אושר לייאוש.

ראש עיריית ניו יורק לשעבר, אד קוץ’ | תמונה: Stan Honda/AFP via Getty Images

בתור סטודנט מחקר בפסיכולוגיה שחיפש קצה חוט שיעזור לו לקבל החלטה, הוא החליט לאסוף נתונים. בסופו של כל יום הוא רשם לעצמו האם הוא היה מאושר בקשר הרומנטי שלו באותו יום או לא. לאחר מספר חדשים הוא ראה שיש יחס די קבוע בין הימים הטובים והרעים שלהם: היו להם יומיים טובים לכל יום רע. הוא עדיין התקשה להחליט. אמנם הימים הטובים היו פי שניים יותר מהרעים, אבל בימים הרעים הוא הרגיש הרבה יותר גרוע מאשר קודם. בסופו של דבר, בכאב לב גדול, הוא החליט לנתק את הקשר כשהוא מתבסס יותר על תחושת בטן מאשר על הנתונים שאסף. רק בשלב מאוחר יותר הוא נתקל במחקרים שהסבירו את תחושת הבטן שלו, ומדוע לימים הרעים היה משקל רב יותר בשבילו, אף על פי שהיו פי שניים יותר ימים טובים מאשר רעים. הסיפור הזה שבאומייסטר, היום פרופ’ לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת קווינסלנד, מספר על עצמו מופיע בספר החדש שחיבר (יחד עם ג’ון טיראני): ^[1]The Power of Bad.

בהמשך לחווייתו האישית, החל באומייסטר להתעניין בהשפעה היחסית שיש לטוב ולרע עלינו בתחומים רבים בחיים: באירועים שונים ביום-יום, ביחסים בין-אישיים, בלימודים, בעבודה, במדיה ועוד. המסקנה המפתיעה שעלתה ממאות המחקרים שסרק יחד עם עמיתים הייתה ש”יש לבני אדם נטייה אוניברסאלית להיות מושפעים יותר מאירועים ומרגשות שליליים מאשר מחיוביים”^[2].

כלומר, למחשבות, לרגשות, לאינטראקציות ולאירועים שליליים או לא נעימים (למשל הפסד של כסף, ביקורת שהוטחה נגדך, נטישה של חברים), יש השפעה גדולה יותר, ולזמן ממושך יותר, מאשר לאירועים חיוביים או אפילו ניטרליים מאותו סוג (זכייה בכסף, קבלת מחמאות, רכישת חברים חדשים), גם כאשר העוצמה בשניהם שווה. בעגה המקצועית התופעה הזו מכונה “הטיית השליליות” או “אפקט השליליות” (Negativity Bias or Negativity Effect).

“ההסבר הטוב ביותר שמצאנו להטיית השליליות”, אומר לי באומייסטר בריאיון, “הוא שיש לכך יתרון הסתגלותי. משחר ההיסטוריה, אם הצלחת ליהנות מיום נאה או מארוחה משותפת, זה היה נחמד אבל לא היו לכך השפעות מרחיקות לכת. אם לעומת זאת, לא שמת לב לנמר שאורב מאחורי העץ, היית עלול לסיים את חייך. לכן המוח שלנו מחווט הרבה יותר לשים לב לדברים שליליים, לא נעימים, מאיימים ומפחידים. עד כה לא הצליחו חוקרים למצוא הסברים נוספים להטיית השליליות”.

איך “הטיית השליליות” הזאת מתבטאת בתחומים שונים בחיינו, וכיצד אפשר למנוע ממנה מלהשתלט עלינו ולהשפיע על ההחלטות שנקבל? לבאומייסטר יש כמה הצעות.

כשאהבה עולה על שרטון

חוקרים מצאו שביחסים בין-אישיים ובנישואין, המשקל הגדול שאנחנו נותנים לרע הוא ברור מאוד. במחקר שרצה לבדוק איך זוגות הנמצאים בשלב הדייטינג (לפני נישואין) פותרים ביניהם בעיות, ביקשו מ-68 זוגות למלא שאלון שבו התבקשו לדמיין סיטואציות בזוגיות, ואיך יגיבו כשבן זוגם יעשה משהו שמעצבן אותם. החוקרים סיווגו את התשובות לארבעה סוגים שונים: (1) “המזניחים” – אלו שמחליקים את העניין ועוברים הלאה. (2) “הדברנים” – אלו שמסבירים מה מפריע להם ומנסים למצוא פשרה. (3) “הנאמנים” – אלו שנותנים לעניינים להצטנן ולהיפטר מעצמו או סולחים לבן הזוג. (4) “הנמלטים” – אלו שמאיימים לנתק את הקשר^[3].

פרופסור רוי באומייסטר | תמונה: באדיבות פרופ׳ רוי באומייסטר

המסקנה של החוקרים הייתה, כותב באומייסטר בספרו, ש”מה שקובע אם הקשר של בני הזוג יעבוד טוב אלו לא הדברים הטובים והבונים שבני זוג עושים זה לזו, אלא הדברים ההרסניים שהם עושים בתגובה לבעיות שצצות”. הוא מסביר שהשליליות שבה מישהו בוחר להגיב כשהוא נתקל בבעיה היא משמעותית יותר כיוון שכאשר אחד מבני הזוג נוטה לתגובות הרסניות, בסופו של דבר גם בן הזוג השני נדבק בהרסנות. “מחקרים אחרים מצאו שכאשר מבקשים מבני זוג לספר על היחסים שלהם, כל אחד בנפרד, הם מקדישים הרבה יותר זמן לדבר על הדברים הרעים מאשר על הטובים”^[4].

במקרה של זוגות נשואים, יש חישוב מתמטי למשקל היחסי של טוב ורע ביחסים בין-אישיים שיכול אולי לעזור לנווט בתחום המורכב הזה. הפסיכולוג והמתמטיקאי ג’ון גוטמן (Gottman), פרופ’ בגימלאות מאוניברסיטת וושינגטון שחקר יותר מארבעה עשורים את מידת האושר בקשרי נישואין, מצא שאצל זוגות שיש להם יחסים בעייתיים, יש להם מספר שווה של אינטראקציות חיוביות ואינטראקציות שליליות. ואילו אצל זוגות המחזיקים מעמד לאורך שנים ארוכות, יש חמש אינטראקציות חיוביות על כל אינטראקציה שלילית^[5]. כלומר, יחס הקסם לנישואים מאושרים הוא 1:5^[6].

איך הנתונים האלו יכולים לעזור לנו? אני שואלת את באומייסטר.

“הדבר הראשון הוא לדעת להימנע ככל האפשר מתגובות שליליות כמו ויכוחים, דחייה או התנהגות הרסנית כלפי בן/בת הזוג. בכיתות שאני מלמד באוניברסיטה אני נוהג לשאול את הסטודנטים שלי: ‘למה מישהו/מישהי ירצה להתחתן איתך? מה הופך אותך לבן/בת זוג ראוי’? והנקודות שהם מעלים כולן חיוביות כמו: ‘אני יודע להקשיב, אני יכול להביא פרנסה טובה, יש לי חוש הומור, אני טוב/ה בסקס’. ואז אני מסביר להם שמה שהרבה יותר חשוב הוא האם, כאשר אתם מתרגזים, אתם עדיין מסוגלים לא להגיד דברים פוגעים או הרסניים? אלו הם הדברים השליליים שחשובים הרבה יותר בטווח הארוך של היחסים”.

באומייסטר מדגיש שגם ההיפך יכול לעזור – ככל שנהיה מודעים למשקל שאנחנו נותנים לדברים רעים אצל בן הזוג שלנו, כך גם נדע לתת יותר משקל לדברים הטובים.

איך לתת פידבק

“יש לי חדשות טובות וחדשות רעות”, אמרה קרן לאחיה רון בשיחה השבועית ביניהם. מה אתה רוצה לשמוע קודם? רון היסס. הדילמה הזאת של רון מופיעה במצבים רבים. מנהלים מתלבטים האם במשוב שנתי לומר קודם את דברי הביקורת או קודם את השבח. רופאים מתלבטים האם לומר קודם את הדיאגנוזה הקשה או את האפשרויות הרבות להחלמה, וחברים מתלבטים האם לספר קודם את החדשות הרעות או את הטובות.

לאורך שנים, נהגו מנהלים במקומות עבודה לתת משוב לעובדים בשיטה המכונה בעגה המקצועית “שיטת הסנדביץ'”. לפי השיטה, המשוב מתחיל בהרבה מילות שבח, באמצע באה ביקורת והצעה לשיפור ולסיום עוד מילות שבח. השיטה הזו הפכה לפופולרית מאוד בעשורים האחרונים כי מנהלים הרגישו הרבה יותר נוח להתחיל בדברי שבח. והם לא היחידים שהרגישו כך. במחקרים שונים כאשר שאלו אנשים מה הם רוצים לשמוע קודם, את החדשות הטובות או את הרעות, יותר מ-75 אחוז מהאנשים רצו לשמוע קודם את החדשות הרעות. ואילו כאשר שאלו אותם באיזה סדר הם עצמם רוצים לבשר חדשות טובות ורעות, קרה להפך: רוב האנשים העדיפו לבשר קודם את החדשות הטובות^[7]. כך שלמעשה מנהלים המתחילים בדברי השבח מיטיבים עם עצמם יותר מאשר עם הכפופים להם.

תמונה: Shutterstock

“עובדים היוצאים מפגישת משוב בשיטת הסנדביץ’, בדרך כלל שוכחים לגמרי את דברי השבח, ורק דברי הביקורת חוזרים ומסתובבים בראשם. הם “נחנקים” עם המילוי של הסנדביץ’. שיחה שהייתה אמורה לתת לעובד השראה לעבודה טובה יותר, משאירה אותו מדוכדך”, כותב באומייסטר^[8].

הסיבה לכך, הוא מסביר, היא שדברי שבח או חדשות טובות חייבים לעבור במוח מאזור הזיכרון לטווח קצר לאזור הזיכרון לטווח ארוך, כדי שיהיה להם אפקט ממושך. אבל התהליך הזה מופרע כאשר שומעים חדשות רעות או ביקורת. “המוח משתמש בכל כך הרבה אנרגיה כדי להתמקד באיום של המשוב השלילי, עד שהנעימות שהייתה קודם עם המחמאות מתמוססת”, הוא כותב^[9].

אם כך, איך לתת משוב יעיל בעבודה? במקום להתחיל עם שורה ארוכה של דברי שבח “כדאי להתחיל עם הקדמה קצרה ולומר לעובד שהוא עשה כמה דברים טובים ושאתה מצפה לעבודה טובה אפילו יותר בשנה הבאה. חוקרים מצאו שעם כמה מילות חיזוק התחלתיות, לאנשים קל יותר לקבל אחר כך משוב שלילי. בהמשך אפשר לפרט את הנושאים שאתה רוצה לכסות בשיחת המשוב: הצדדים החזקים של העובד, הצדדים הפחות חזקים והדרכים לשיפור”, מסביר באומייסטר, ומוסיף שרוב האנשים יעדיפו לשמוע קודם את דברי הביקורת. אולם אם עובד מסוים מרגיש אחרת, כדאי פשוט לזרום איתו^[10]. את הביקורת עצמה אפשר למתן עם שאלות כמו: “איך אתה מרגיש שהדברים הולכים”? אם יש איזשהו אינדקס מספרי, כמו מספר מכירות או מספר פרויקטים שהושלמו, אפשר לשאול את העובד לדעתו על התוצאות המספריות. כך בעצם נותנים לעובד, אם הוא רוצה, להצביע בעצמו על נקודות הטעונות שיפור, ולהוסיף עליהן במידת הצורך.

כדאי גם לתת לעובד זמן לספוג את הביקורת ולשאול אותו האם היא נשמעת לו הוגנת. בסוף המשוב רצוי להדגיש שוב את הדברים הטובים. וכמו במקרה של יחסים בין-אישיים, צריך הרבה יותר דברים טובים כדי להתגבר על השליליים, אז “אל תתקמצנו במחמאות”^[11].

הבחור עם האצבע המשולשת

אחת ההתלבטויות הנפוצות בנושא של מתן פידבק חיובי ושלילי הוא כמובן בחינוך. איך מלמדים את הילדים לסדר את המשחקים לפני שהולכים לישון? להוריד כלים מהשולחן אחרי הארוחה? האם עדיף לעשות זאת באמצעות פרס (טוב) או קנס (רע)? באחד המחקרים הקלאסיים לגבי למידה, לימדו ילדים מגיל גן ועד כיתה ב’ לצעוד בשקט על גבי לוח עץ שהונח על הרצפה. התמריץ לצעידה השקטה היה גולות. קבוצת ילדים אחת קיבלה קופסה ריקה, ובכל פעם שהם צעדו בשקט הם קיבלו גולה. קבוצה שנייה של הילדים קיבלה קופסה ובה גולות, והם הפסידו גולה בכל פעם שלא צעדו בשקט. לפי תוצאות המחקר, הילדים שקיבלו קנס למדו הרבה יותר מהר מאשר אלה שקיבלו פרס^[12].

אם כך, עונש עדיף מפרס? אני שואלת את באומייסטר.

“בסוגים שונים של למידה ברור שעדיף שיהיה גם פרס וגם עונש, כך שיהיה לגמרי ברור מה נכון ומה לא נכון. אבל אם מאיזושהי סיבה משתמשים רק באחד מהם – קנס או עונש מביאים ללמידה מהירה יותר”.

“את ההטיה הזאת לשליליות מוצאים בתחומים נוספים. למשל, ברושם הראשוני שיש לנו על אדם שאנחנו פוגשים בפעם הראשונה”, מוסיף באומייסטר. “חוקרים מצאו שלמידע שלילי על אדם מסוים יש הרבה יותר השפעה על הרושם הכללי ממנו מאשר למידע חיובי על אותו אדם. או כאשר אנחנו מתבוננים בקהל אנשים, אנחנו מבחינים הרבה יותר בפנים כועסים מאשר בפנים שמחים.

“אנקדוטה בהקשר הזה סיפר מי שהיה בזמנו ראש עירית ניו יורק, אד קוץ’. כאשר רונלד ריגן הגיע באחד הביקורים שלו לניו יורק, עשרות אלפים הריעו לו כאשר מכוניתו נסעה לאיטה לאורך הרחובות כשקוץ’ יושב לצידו. ריגן הציץ החוצה מבעד לחלון וצעק לקוץ’: ‘תסתכל, הבחור הזה עושה לי אצבע משולשת’. וקוץ’ ענה לו: ‘אל תתרגז כל כך. אלפים מריעים לך ורק אדם אחד עשה לך אצבע משולשת’. וריגן ענה: ‘כן, זה מה שאשתי ננסי אומרת שאני תמיד רואה את ההוא עם האצבע המשולשת'”^[13].

היבט נוסף שכולנו מתנסים בו קשור בשאלה “איך היה לנו היום?” כאשר יש לנו יום טוב אנחנו מרגישים טוב, וכאשר יש לנו יום גרוע אנחנו מרגישים רע. עם זאת, באומייסטר מסביר שליום הגרוע ולהרגשה הרעה שלנו יש יותר משקל. היא זולגת מהיום הגרוע גם ליום הבא, ואילו ההרגשה הטובה נשארת רגעית ואינה עוברת ליום הבא. פוליטיקאים היודעים על הכוח שיש לרע להשפיע על אנשים, מסביר באומייסטר, משתמשים בהפחדות ובאיומים על עתיד מבהיל כדי להמריץ בוחרים להצביע עבורם.

הילדה שכבשה את לב העולם

כמו שהמוח שלנו מחווט לשים לב לאירועים שליליים יותר מאשר לחיוביים, מתברר לפי מחקרים שיש לנו גם יכולת מולדת להתגונן מהשליליות, חלקה מודעת וחלקה לא מודעת. היכולת הזאת מכונה “עיקרון פוליאנה” – על שם גיבורת ספרה של אלינור פורטר מ-1913.

פוליאנה, גיבורת ספרה של אלינור פורטר מ-1913 (ארה”ב) | תמונה: daveynin/CC-BY-2.0 Images

פוליאנה לא נכנעת לטרגדיות הקשות שפקדו את חייה, היא תמיד מלאת שמחה וחיוכים, ומוצאת בכל דבר נקודה חיובית ועוד סיבה לשמחה. השמחה שלה מדביקה את כל התושבים בעיירה הקודרת שאליה נשלחה לאחר מות הוריה, ואפילו דודתה חמוצת הפנים מתחילה לחייך. הספר הפך לרב מכר קלאסי של ספרות ילדים ונכתבה לו סדרת המשך, הוא עובד לספרי קומיקס, לסרטים, לסדרות טלוויזיה ולמשחקי לוח בגרסאות שונות. מדוע כבשה פוליאנה את לב כולם? כדי להסביר זאת צריך לקפוץ לרגע לתופעה מפתיעה אחרת.

לפי העיקרון שכוחו של הרע גדול יותר משל הטוב, ציפו חוקרים שיהיו יותר מילים המתארות רגשות שליליים מאשר חיוביים. ואכן חוקרים בארה”ב ובאירופה שנברו במילונים, מצאו שיש בשפות שלהם הרבה יותר מילים המתארות רגשות שליליים (למשל כעס או פחד) מאשר חיוביים (למשל שמחה)^[14]. אולם חוקרים מברקלי מצאו שאנשים דוברי עשר שפות השונות במקורן ובתרבותן, משתמשים בהרבה יותר מילים חיוביות מאשר בשליליות, בשפתם השוטפת^[15]. במחקר אחר, מתמטיקאים מאוניברסיטת ורמונט פיתחו אלגוריתם בשם “הֶדוֹנוֹמטר” (hedonometer) כדי למדוד תכנים המתארים רגשות בעשר שפות שונות. האלגוריתם סרק ספרים, מאמרי חדשות, שירים, תסריטים בסרטים ובטלוויזיה, אתרי אינטרנט ופוסטים ברשתות חברתיות^[16]. הם גילו שה”פוליאניזם” שלט בכל המדיות, בכל השפות. כלומר, בכל התחומים האלה השתמשו בערך בפי שלוש יותר במילים חיוביות מאשר במילים שליליות, אף על פי שבשפה עצמה יש יותר מילים המתארות רגשות שליליים.

מתברר שאנשים מצליחים להשיג יתרון חברתי כאשר הם עצמם משדרים או מדגישים צדדים חיוביים בהתנהלות שלהם. למשל, חוקרים מצאו שכאשר מוסיפים באמצעים דיגיטליים חיוך לתמונה של אדם, נבדקים אמרו שהוא נראה יותר מושך, נדיב, בריא, ונעים להיות בחברתו^[17]. במחקר אחר, על מידת הפופולריות בטוויטר, חוקרים מצאו שיש יותר עוקבים לאנשים עם ציוצים חיוביים מאשר לאלו עם ציוצים שליליים^[18]. וגם בימים עם החדשות הגרועות ביותר (למשל התקפת טרור), אנשים משתמשים ביותר מילים חיוביות מאשר בשליליות^[19]. ההטיה הזו לחיוביות, מסביר באומייסטר, מופיעה גם כשאנשים זוכרים את העבר והופכים לנוסטלגיים. “אנחנו משתמשים בנוסטלגיה לעבר שלנו כדרך להרגיש טוב בהווה”, הוא כותב. “הרע תמיד ישפיע עלינו יותר מאשר הטוב, אבל פיתחנו גירסה מודעת ולא מודעת ל’משחק השמחה’ של פוליאנה כדי להקהות את ההשפעה של הרע”^[20].

ואולי בעצם, הסיבה האמיתית לכך שלרע יש משקל רב יותר, היא כדי לעודד את כולנו להיות טובים וחיוביים יותר.

1. John Tierney and Roy Baumeister, The Power of Bad, 2019, kindle p-19
2. כנ”ל ע’ 1
3. Caryl Rusbult et al Impact of couple patterns of problem solving on distress and nondistress in dating relationship. Journal of personaliyy and social psychology 1986, vol. 50
4. The Power of Bad (2019), kindle, p-46
5. כנ”ל ע’ 23
6. The Magic Relationship Ratio, According to science, The Gottman Institute, 2017
7. The Power of Bad (2019), kindle, p-96
8. כנ”ל ע’ 96
9. כנ”ל ע’ 98
10. כנ”ל ע’ 102
11. כנ”ל ע’ 102
12. כנ”ל ע’ 115
13. Edward L. Koch, Reagan’s afterlife on Earth, Jewish World Review, 2004
14. Roy Baumeister, The Power of Bad, 2019, kindle p.181
15. Dodds, M.Clark, Desu, R.Frank + 10, Human Language reveals a universal positivity Bias, 2015
16. F-Bombs Notwithstanding, All Languages Skew Toward Happiness, The University of Vermont, 2015
17. Salminen. M.Santos, Jung, J.Jansen, The effect of Smiling Pictures on Perceptions of Personas,2019
18. The Power of Bad (2019), kindle, p-184
19. כנ”ל ע’ 187
20. כנ”ל ע’ 188