בשנת 1945 חפרו שני אחים מצרים ליד העיר נאג’ חמאדי (שבמצרים), כדי למצוא דשן לשדה שלהם. הם מצאו אוסף עתיק של פפירוסים מהמאות השנייה והשלישית לספירה (המקורות אינם מציינים האם האחים הצליחו למצוא גם את הדשן שחיפשו). הפפירוסים התפרסמו בהדרגה בעולם, ועבר זמן עד שעמדו על חשיבותם. אחד הקבצים נרכש בשנת 1951 בידי מכון יונג בציריך בתור מתנת יום הולדת לפסיכולוג הדגול קרל גוסטב יונג. בסופו של דבר הבינו החוקרים כי מדובר באוסף כתבים של כת מסתורית ומשפיעה: הגנוזיס.
הגנוסטים (ביוונית: “היודעים”) שללו את האמונה באל אחד. הם עמדו מול הרוע בעולם והגיעו למסקנה שיש לו רק הסבר אחד. לוּ היה אל טוב השולט בעולם, היה גם העולם טוב. כיוון שהעולם אינו טוב, הם הסיקו שישנם שני אלים: אל טוב וחלש, ואל רע השולט בעולם.
חז”ל מספרים בכמה מקומות על אלישע בן אבויה, חכם המשנה שהפך לכופר ושאף זכה לַכּינוי “אחר”. מתיאוריהם משתמע שאלישע לא יכול היה להרפות מבעיית הרע בעולם עד שאיבד את אמונתו היהודית והפך לגנוסטי.
הגנוזיס הובילה לשני סוגים של התנהלות הרסנית. חלק מהגנוסטים דגלו בפרישות מוחלטת מהעולם הזה שהרי הוא מקום של רוע. הם העדיפו לחיות בבדידות ובפרישות, ולהינזר מכול תענוגות העולם וענייניו. קבוצה שנייה של גנוסטים הלכה לכיוון ההפוך. הם חיו חיים מופקרים והוללים של פריצות פרועה, חיללו כל טאבו ומרדו בכל חוק. זו הייתה דרכם להילחם בעולם הרע הזה. שתי התגובות יסודן בייאוש גמור מהיכולת לשפר את העולם ולמצוא בו טוב.
האמונה היהודית באל אחד פירושה איחוד של הכוח ושל הטוב. האל הוא הטוב המוחלט, והוא גם הכוח המוחלט. הצירוף הזה מוליד את הציפייה שלנו שגם העולם יהיה טוב, וממילא את האכזבה מהעובדה שלא תמיד זה כך. הצירוף הזה הוא גם שמוליד את האמונה ביכולת שלנו לשפר את העולם הזה. העולם אינו רע אלא טוב, וגם אם לא תמיד הטוב הזה מתבטא במציאות הגלויה לעין, אנחנו יכולים לעבוד כדי לחשוף אותו ולהיטיב את העולם.
הטוב שבעולמות האפשריים
בעיית הרע בעולם היא השאלה הפילוסופית היחידה שהמקרא הקדיש לה ספר שלם: ספר איוב. את גולת הכותרת של המאמץ האינטלקטואלי היהודי בנושא הזה נמצא בהגותו של הרמב”ם (1204-1138). נקודת המוצא שלו הייתה הטענה המפתיעה שאין כל כך הרבה רוע בעולם. ב”מורה נבוכים” הביע הרמב”ם סלידה מהשירים המקוננים על הרוע השולט בכל ענייני העולם הזה. אדם קם בבוקר, הוא חי ונושם, מוצא סביבו בשפע את החמצן שהוא זקוק לו, ויש לו מים ולחם. זה כבר טוב – שהרי היה יכול להיות אחרת.
דיוקנו הנפוץ של הרמב”ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18
רוב בני האדם בדרך כלל משכימים לכמה רבבות בקרים שכאלו, עד שבוקר אחד כבר לא. האם הבוקר האחד שבו האדם כבר לא משכים או משכים כשהוא חולה מאוד מוחק את עשרות אלפי הבקרים שקדמו לו?! האם האסונות ההיסטוריים שמדי פעם מתרגשים עלינו מוחקים את כל התקופות הטובות והיפות של ההיסטוריה האנושית?! הרמב”ם חשב שהקינה הנפוצה על רשעותה של המציאות היא ילדותית ושקרית. אנחנו מסתכלים על מעט הרע בזכוכית מגדלת, ומתעלמים משפע הטוב.
ובכל זאת, גם אם נקבל את טענתו של הרמב”ם עדיין לא נפתרה השאלה המציקה. שהרי גם אם יש בעולם רק מעט רוע, עדיין אנחנו לא מבינים מדוע. בהינתן אל שהוא טוב בתכלית וכל יכול, העולם היה צריך להיות לא רק טוב ברובו, אלא מושלם. סדרת הספרים הגאונית “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” מספרת על החייזר פורד פרפקט שכותב עבור המדריך ערך על כדור הארץ. כל יצירתו הארוכה מתומצתת בידי עורכי המדריך לשתי מילים: “לא מזיק”. בהמשך משנים את הערך ומוסיפים לו מילה אחת: “לא מזיק ברובו”. מה שהיה מספק עבור עורכי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, בהחלט אינו מספק עבור אדם רודף צדק. אנחנו מצפים מהעולם שיהיה מושלם ולא רק בלתי מזיק ברובו.
הרמב”ם אינו מתעלם מכך, ומציע שלוש תשובות לשאלה מדוע בכל זאת יש בעולם רוע ועוול. הוא טען שיש שלוש סיבות לפגעים שקורים לבני האדם. הראשונה, שהיא לדעת הרמב”ם הנפוצה ביותר, היא רָעות שבני האדם מביאים על עצמם. אדם מעשן כל חייו, ואחר כך פונה לאלוהים בתלונה מדוע חלה בסרטן ריאות; אדם אוכל ג’אנק פוד ואינו שומר על כושר גופני, ואחר כך מתאונן מדוע לקה בלבו; אדם כותב הודעות בוואטסאפ בעודו נוהג, ואז אינו מבין מדוע התנגש בעץ.
הרמב”ם היה לא רק רציונלי, אלא גם רציונליסט. כלומר: הוא לא רק האמין בכוחו של השכל לפתור בעיות היגיון, אלא גם האמין שרוב בעיות חיינו הן בעיות היגיון. הרמב”ם האמין – לא בטוח שאנחנו יכולים להסכים איתו – כי אדם שינהל אורח חיים רציונלי, לפי הוראות הרופאים, ההוגים הגדולים והשכל הישר, יזכה בדרך כלל לחיים ארוכים, בריאים וטובים. ואם לא נהג כך, אין לו לבוא בתלונות לאלוהים, אלא רק לעצמו.
הסיבה השנייה לפגעים שקורים לבני אדם היא עוולות שעושים להם בני אדם אחרים. פעם אמר לי מישהו: אנחנו שואלים איפה היה אלוהים בשואה, אבל אלוהים שואל איפה היה האדם בשואה. הרי בסופו של דבר, בני אדם הם אלו שרצחו בני אדם אחרים בשואה. מורי ורבי הרב יהודה עמיטל (2010-1924), ראש הישיבה המייסד של ישיבת הר עציון, שוחח פעם בתוכנית טלוויזיה עם ידידו המשורר אבא קובנר, איש השומר הצעיר. שניהם היו ניצולי שואה, וקובנר שאל את הרב עמיטל: איך לאחר השואה אתה יכול להמשיך להאמין באלוהים?! אמר לו הרב עמיטל: זה מילא; כל אחד מבין שאלוהים גדול מאיתנו ושאיננו מסוגלים להבין אותו. השאלה הקשה היא עליך: איך לאחר השואה אתה יכול להמשיך להאמין באדם?!
הסיבה השלישית לפגעים רעים שקורים לנו, לפי הרמב”ם, היא פגיעתם האקראית של חוקי הטבע. כיוון שאלוהים רצה לברוא עולם חומרי, יש בו בהכרח יצורים פגיעים ומתכלים. יצורים כאלו אינם יכולים לחמוק מִפִּגעי הזמן האקראיים. גם צדיק גמור ימות אם במקרה יפגע בו ברק, והתוצאה האקראית הזו היא, לדברי הרמב”ם, נדירה אך בלתי נמנעת.
הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם לייבניץ הושפע מאוד מכתבי הרמב”ם בסוגיה הזו. לייבניץ בן המאה ה-17 היה גאון חריג. הוא למד לטינית בילדותו מתוך ספרייתו של אביו המנוח, ובגיל 13 כתב בבוקר אחד 300 שורות של שירה לטינית שקולה. בגיל 18 כבר השיג דוקטורט בפילוסופיה. את תשובתו לשאלת הרע בעולם (ביוונית: “תיאודיציאה”, הצדקת האל), ניסח לייבניץ במטבע קולע: “זהו הטוב שבעולמות האפשריים”. לאמור, העולם אינו מושלם, אך אי אפשר היה ליצור עולם טוב יותר. כל חלופה הייתה מביאה לעולם שיש בו יותר רוע, יותר סבל ויותר עוול. זהו גלגול מאוחר של גישת הרמב”ם לשאלה החמורה הזו.
אפשר לקבל את עמדתו של הרמב”ם רק אם מאמצים שתי הנחות – שתיהן אינן פשוטות. ראשית, שאלוהים ממעט להתערב במה שנעשה בעולם. הרמב”ם הסביר מדוע חוקי הטבע מייצרים מסגרת טובה לחיי האדם, ורק לעתים נדירות פוגעים בו. אך אנו שואלים מדוע במקרים הנדירים האלו, ובמקרים הפחות נדירים שבהם בני אדם פוגעים בבני אדם אחרים, אלוהים לא מתערב באופן נקודתי ומציל את החפים מפשע. אם ברק עומד לפגוע באדם צדיק היינו מצפים שאלוהים יסיט אותו ממסלולו; אולי ישלח אותו לפגוע בשודד רשע העומד לפרוץ באלימות לתוך בית.
הרמב”ם חשב שאלוהים אינו מתערב באופן פרטני בעולמנו, והייתה לו סיבה טובה לסבור כך. אנחנו רגילים לכך שאחרי קניית תוכנה למחשב, נשלחים אלינו בכל יום תיקוני תוכנה ועדכונים. כלומר, מראש קיבלנו תוכנה “אפויה-למחצה”, לפעמים אפילו פגומה. לו התערב אלוהים בכל רגע בנעשה בעולמו, היה זה אומר שגם הוא נקט במדיניות דומה, ויצר עולם חצי-אפוי. העולם הטוב ביותר אמור להתנהל בכוחות עצמו גם בלי תמיכה מתמדת של יוצרו. אלוהים יצר את העולם כך שהוא יוכל להתקיים באופן אוטונומי, בלי התערבות אלוהית מתמשכת.
על כך הוסיף הרמב”ם הנחה נוספת: גם אלוהים לא יכול לעשות הכול. הרי בעיית הרע בעולם נוצרה מתוך צירופן של שתי אקסיומות: אלוהים הוא הכי טוב, ואלוהים הוא כול-יכול. הרמב”ם למעשה מצמצם את האקסיומה השנייה. אלוהים לא יכול לברוא משולש שיש בו ארבע צלעות, ובאותה מידה אלוהים לא יכול לברוא עולם חומרי שלא יהיו בו מוות ותאונות. העולם הוא הטוב ביותר האפשרי, אך איננו עולם מושלם. עולם מושלם הוא בלתי אפשרי כמוהו כמשולש שיש בו ארבע צלעות. הרמב”ם לא ראה בזה פגיעה בדמותו של אלוהים, כי בעיניו הביטוי “משולש בעל ארבע צלעות” אינו מתאר אובייקט ממשי, אלא הוא גיבוב הברות חסר פשר. ובאותה מידה, הביטוי “עולם חומרי בלי תאונות ובלי מוות” הוא גיבוב הברות, רצף סתמי של אותיות, שאינו יכול כלל להתקיים במציאות. סביב השאלה הזו התנהל ויכוח חריף בקרב גדולי הפילוסופים של העולם המערבי. דקארט, אבי הפילוסופיה החדשה, חלק בנקודה זו על הרמב”ם וסבר שאלוהים יכול לברוא כל דבר, כולל עיגול מרובע. אך עמדתו של הרמב”ם בשאלה הזו נראית סבירה מאוד.
ובכל זאת, רוב האנשים הנחשפים לניסוחים של הרמב”ם או לאלו של לייבניץ אינם מוצאים בהם סיפוק, ודאי שאינם מוצאים בהם נוחם. קשה להזדהות עם העמדה הגורסת שהאלוהים מתנזר מהתערבות פרטנית בעולם. לרוב בני האדם – דתיים ושאינם דתיים – יש אינטואיציה בסיסית המצפה למצוא בעולם צדק ואמת. כשהציפייה הזו נכזבת, אנחנו חשים כמעט עלבון לנוכח היריקה הזו בפרצופנו. כאשר הרמב”ם מנסה ללמד אותנו שזה לא רוק אלא גשם, האמירה הזו רחוקה מלספק אותנו.
הרב יוסף דב סולובייצ’יק מבוסטון ניסח באמצע המאה העשרים התמודדות יהודית שונה בתכלית עם בעיית הרע בעולם. בשנת 1956 נשא הרב סולובייצ’יק דרשה לרגל יום העצמאות. הימים היו ימי המתח הקשה שלפני מבצע סיני, וקיומה של מדינת ישראל הצעירה עמד בסכנה. זיכרון השואה היה אז חי וטרי, ויהודים רבים חששו ששוב עומדת קהילה יהודית גדולה בפני חורבן. הדרשה שדרש אז הרב סולובייצ’יק התפרסמה לימים תחת הכותרת “קול דודי דופק” וניסתה למצוא פשר דתי במאורעות הימים ההם.
נקודת המוצא של הרב סולובייצ’יק הייתה שאלת הרע בעולם. הוא טען שאין שום דרך לענות על השאלה “מדוע זה קרה”. אנחנו מאמינים שאלוהים מנהיג את העולם בצדק מוחלט ובאמת גמורה, אך אין ביכולתנו לחשוף ולפענח את קיומו של הצדק הזה בתוך עולמנו. אנחנו בני תמותה, בשר ודם, והמשימה הזו גדולה עלינו. העולם הוא שטיח מרהיב בדוגמה יפהפייה, כתב הרב סולובייצ’יק, אך אנו מסתכלים בו מצדו ההפוך, ורואים רק מערבולת צבעים סתמית.
איוב ובנותיו, ויליאם בלייק, 1800
אין זה אומר שעלינו לחנוק את השאלה הזו ולהימנע מלהעלות אותה על השולחן. שאלת הרע בעולם נוכחת וחיונית, אלא שצריך לנסח אותה אחרת. במקום לשאול: “מדוע זה קרה”, עלינו לשאול: “מה לעשות עכשיו”, איך נוכל לצמוח מתוך הסבל. מסקנתו של הרב לגבי עם ישראל הייתה שאיננו יכולים להבין למה הייתה השואה, ואת האנרגיה שמחוללת בנו השאלה הזו עלינו להפנות לקימומה ולחיזוקה של מדינת ישראל. ומה שנכון במישור הלאומי, נכון לדעתו גם במישור האישי. עת צרה חושפת בנו כוחות גנוזים, והיא עת רצון להתעלות אישית. אסור לאדם הסובל, כתב הרב, “להפסיד את סבלו”. הרע נמצא בעולם, כפי שלמד כבר איוב. איננו יודעים מדוע הוא נמצא, איננו מתיימרים להבינו ואסור לנו להכחישו. אנחנו צריכים לצמוח ממנו.
על ספריו של הרב יהודה עמיטל היה מודבק “אקס ליבריס” – תווית ועליה סמל אישי. הופיע שם ציור שלא מצאתי טוב ממנו לבטא את הצמיחה מתוך הכאב: עץ גדוע, ומִן הגדם מציץ ניצן צעיר. והיה שם גם פסוק מספר יחזקאל: “והפרחתי עץ יבש”.